הדפסה

SKF נ' אשר שינוע בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת נחמה נצר

התובעת

Aktiebolaget SKF

נגד

הנתבעים

1.אשר שינוע בע"מ
2.אשר נגר

פסק דין משלים

במסגרת דיון שהתקיים בפניי ביום 24.05.12, הגיעו הצדדים להסכמה במסגרתה נקבע, בין היתר, כי זכותה של התובעת לקבל פיצוי מהנתבעים, תוכרע על דרך הפשרה.

הצדדים הסכימו כי בית המשפט יכריע בסוגיה זו בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט ובלבד, שלצדדים תינתן תחילה השהות לסכם טענותיהם בכתב בסוגיית הפיצוי.
באותו מעמד קיבלה הסכמת הצדדים תוקף של החלטה ובעקבות כך, פעלו הצדדים להגיש סיכומים מטעמם, כאשר התובעת ביקשה וקיבלה היתר להגשת סיכומי תשובה, שאף הם הוגשו.

התובעת הינה חברה מובילה בעולם, העוסקת בתכנון, ייצור ושיווק של מיסבים למגוון רחב של תעשיות. צוין, כי סימני המסחר של התובעת מוכרים בישראל וכיום, רשומים בישראל על שם התובעת לפחות 37 סימני מסחר הכוללים את השם SKF, בגין מגוון רחב וגדול של מוצרים טכניים וכלי עבודה.

נתבעת 1, על פי הטענה, הינה חברה העוסקת בתחום השינוע מעל עשור שנים ובמסגרת זו, מנהלת עסק הכולל 30 מחלקות למכירה של פריטים שונים בתחום השינוע ובכלל זה, מכירה של מיסבים.
הנתבע מס' 2 הינו מנהל ובעל מניות בנתבעת 1.

ראשיתו של ההליך בעתירה למתן סעד זמני שהגישה התובעת כנגד הנתבעים ובמסגרתה, נתבקש בית המשפט לאסור על הנתבעים, במישרין או בעקיפין, לייבא, לייצר, להפיץ, לשווק, למכור ולהחזיק ו/או לעסוק באופן אחר במיסבים שאינם מתוצרת התובעת, אך נושאים "חזות" כאמור.

בכלל זה, מוצרים לגביהם מתקיים חשש של הטעיית הציבור בהיותם מתיימרים להיות מתוצרתה של התובעת.

לצד כך נתבקש אף מינוי כונס נכסים שיוסמך לתפוס המוצרים המפירים ובכלל זה, כל מסמך הקשור לכך.

התביעה הוגשה מכוח הקבוע בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 ופקודת סימני מסחר (נ"ח), תשל"ב-1972.

עת נדרשתי לבקשה, ראיתי לנכון להוציא תחת ידי צו מניעה זמני, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו במוצרים המתיימרים להיות מתוצרתה של התובעת או המוצגים כמוצרים של התובעת.
יצוין, כי לא ראיתי לנכון, לפחות באותו שלב, למנות כונס נכסים וכל שכן, לקבוע סמכותה של התובעת לתפוס המוצרים.

בדיון בסעד הזמני, שנקבע בפניי ליום 10.05.12, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה במסגרתה הוסכם כי נציגי התובעת יגיעו, עוד באותו היום , לעסקם של הנתבעים ויורידו ממדפי בית העסק כל מוצר הנחזה להיות מתוצרתה של התובעת. עוד נקבע, כי המוצרים שיורדו מהמדפים כאמור, יארזו באריזות, ייסגרו, יוחתמו ויונחו למשמורת בעסקם של הנתבעים.
הוסכם כי עד ליום 23.5.12 , תבצע התובעת בדיקות של המוצרים שהורדו ונארזו כאמור, זאת באמצעות גורם מקצועי מטעמה, כאשר תוצאות בדיקתו יודעו לבית המשפט ולב"כ הנתבעים.

בדיון שנקבע ליום 24.5.12 הגיש ב"כ התובעת לעיון בית המשפט הודעה בכתב אודות ממצאי בדיקת המוצרים.
על פי תוכן ההודעה, ביום 22.5.12 הגיע לעסקם של הנתבעים, המהנדס Johan Bravert, המועסק אצל התובעת. במהלך שהותו בעסק הנתבעת, הוא ביצע בדיקה של המוצרים שהורדו ונארזו כאמור לעיל ובמהלך הבדיקה, נמצאו 295 סוגים של מוצרים, כאשר 5,037 פריטים נמצאו מזויפים, קרי אינם מתוצרת התובעת, אך נושאים חזות מטעה כאמור (להלן – "ההודעה").
יצוין, כי במהלך הבדיקה כאמור, נמצאו כמאתיים מיסבים שזוהו כמיסבים מקוריים מתוצרת SKF.
במהלך הדיון הנזכר הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה לפיה כלל המוצרים המזויפים, כפי שפורטו בנספח להודעה, יועברו ל-SKF ישראל, לצורך השמדתם. כמו כן נקבע, כי הצדדים יפרסמו מודעה לציבור בנוסח ובאופן כפי שיוסכם ביניהם. לצד כך הוסכם, כאמור, כי דרישת התובעת לקבל פיצויים מהנתבעים תוכרע על דרך הפשרה.

להשלמת הרקע הדרוש אציין, כי בהודעת התובעת מיום 28.11.12 הודע לבית המשפט כי הפריטים המזויפים נאספו על ידי התובעת ממחסני הנתבעים ביום 03.06.12 והושמדו ביום 14.11.12.
עוד צוין כי ביום 22.11.12 פורסמה הודעה לעיתונות, בנוסח שסוכם בין הצדדים.

כידוע, "ביסודו של דבר ההחלטה השיפוטית בפסק דין של פשרה, ניתנת ככלל ללא הצגתו של מלוא מסכת הראיות." (מתוך רע"א 11579/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות ארה"ק נ' ניסים חנניה , פס"ד מיום 28.11.06).

יחד עם זאת ברור, כי גם לצורך הכרעה בפשרה, על בית המשפט לתת דעתו לסיכויים ולסיכונים בתובענה. כמו כן, הגם שהצדדים לא העלו דרישה למתן פסק-דין מפורט ומנומק, הרי שנראה כי יהיה זה אך סביר וטבעי כי בית המשפט ילווה את הכרעתו ב"ראשית" הנמקה.

בבואי לבחון זכותה של התובעת לפיצוי, נתתי דעתי לכך שהתובעת ביקשה לחייב הנתבעת בפיצויים, ללא הוכחת נזק, בסך של 100,000 ₪ בגין לפחות, ארבעה מעשי הפרה ובסך הכל 400,000 ₪.

התובעת סברה כי השימוש שנעשה בשמה ובסימנה הרשום לצורך מכירת מיסבים מזויפים, הינו בבחינת "גניבת עין,, כמשמעותה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות.
כמו כן נטען להפרה של זכויות יוצרים, כמשמעותם בסעיפים 47 ו-48 לחוק זכויות יוצרים בכך שהנתבעים החזיקו למטרות עסקיות, אריזות של מיסבים הכוללות עיצוב שלגביו יש זכות יוצרים, השמורה לתובעת בלבד.

לצד כך טענה התובעת כי הנזק הנובע ממכירה והפצה של מיסבים מזויפים המוצגים שלא כדין כמיסבים מתוצרת SKF , אינו מתמצה אך בהפרה של סימני מסחר ופגיעה בזכויות יוצרים של SKF אלא , ובעיקר, בפגיעה במוניטין של SKF ובשמה הטוב, לצד חשיפתה לתביעות בשל איכותם הירודה של מוצרים אלו.

בהקשר זה בוודאי שיש לתת הדעת לכך שב-2 הזדמנויות שונות, שבהן חוקרים פרטיים שנשלחו במצוות התובעת לרכוש מיסבים בעסקם של הנתבעים ועשו כן, נמצאו פריטים מזויפים כאשר ברכישה מיום 22.3.12, שניים מתוך שלושה מיסבים שנמכרו – נמצאו מזויפים ומופע זה , חזר ונשנה גם ברכישה מיום 1.5.12.

ריחוק הזמן בין שתי הרכישות מחד ומנגד, מופע חוזר ונשנה של הפצת מוצרים מזויפים משמש לפחות "ראשית ראיה" להתממשות הסיכון עליו התריעה התובעת, שלא לדבר על הסיכון הברור, כי לרוכשים תמימים שפקדו את עסקם של הנתבעים וביקשו לרכוש מוצרים מקוריים של SKF, נמכרו בפועל מוצרים מזויפים, שאיכותם מסופקת וירודה.
לכך יש להוסיף, כי בדיקת המהנדס מטעם התובעת, שתוצאותיה פורטו בהודעה שהוגשה לבית המשפט ביום 24.5.12, העלתה כי מתוך 5,237 מיסבים שהורדו ממדפי הנתבעת ונבדקו, רק כ - 200 מיסבים, נמצאו מקוריים.

משמעותם של נתונים אלו היא כי רק 3.8% מכלל המיסבים שהחזיקו הנתבעים בעסקם היו מקוריים מתוצרת SKF.

הנתבעים בסיכומיהם אישרו כי מיסבים מתוצרת SKF אכן נמכרים בעסקם. עוד ציינו, כי מיסבים אלו נרכשים מספקים בארץ וכן מיבואנים בחו"ל.

לטענת הנתבעת 1, עת נודע לה על החשדות כנגדה היא הסכימה לכל הסעדים הזמניים שביקשה התובעת ואף פעלה בשיתוף פעולה מלא במטרה לגלות האם אכן קיימים בעסקה מיסבים מזויפים. נטען כי מחזור המכירות של מוצריSKF מסך מכירות המוצרים בעסקם של הנתבעים עומד על 4.26% וכי עיקר עיסוקם של הנתבעים אינו במכירת מיסבים מתוצרת SKF.

הנתבעים הוסיפו וציינו, כי לאחר שהתבררו להם מימדי התופעה, הם פעלו לאתר את הגורם אשר שיווק לנתבעים את המוצרים השונים ונמצא, כי ישנם שני ספקים בסין אשר בין יתר המוצרים שרכשו מהם הנתבעים, נמצאו אותם פריטים מזויפים. נטען כי הנתבעים פנו לאותם שני ספקים בעניין המיסבים המזויפים, אלא שספקים אלו ניתקו מגע ולא נענו לפניות הנתבעים.

הנתבעים טוענים כי שווים הכספי של הפריטים שהושמדו, מסתכם בסך של - 120,000 ₪ ולנתבעת 1 נגרם נזק בסכום זה, משהושמדו הפריטים.
הנתבעים מבקשים להדגיש, כי פעלו בשיתוף פעולה עם התובעת וכי עם היוודע דבר החשדות שהועלו כנגדם, הם עשו, כל שלאל ידם , על מנת שמוצרים מזויפים ומפרי זכויות אלו יורדו מהמדפים, ייבדקו ובמידת הצורך, יועברו להשמדה, ככל שייקבע לגביהם כי הם אכן מזויפים.

לא מיותר לציין, כי בחוק עוולות מסחריות נקבע סעד של פיצוי ללא הוכחת נזק, כאשר ההסבר העיוני שניתן לכך הוא הקושי המיוחד הקיים בהוכחת נזק בשל פגיעה בקניין רוחני, לצד הצורך להרתיע מפירים בכוח, זאת בשים לב לקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לגזול הקניין ומנגד, הקושי הרב באיתור הגורם המעוול (בעניין זה ראה בספרו של פרופ' מ. דויטש "עוולות מסחריות וסודות מסחר, נבו הוצאה לאור, תשע"ב-2002, בסעיף 2.36).

יצוין, כי לצורך קביעת פיצוי ללא הוכחת נזק, אמצו בתי המשפט את המבחן שלפיו "מסכת אחת של מעשים" מהווה הפרה אחת, אם כי מתקיימת מחלוקת מה תיחשב כהפרה "שונה" (בעניין זה ראה ע.א. 70422/99 כהן נ. בירמן, לא פורסם). פרופ' דויטש סבור כי בכל מקרה "יש לשמור על פרופורציונאליות נאותה בתגובה לפעילות העוולתית".

לאחר שבחנתי המונח בפניי ומתוך שנתתי דעתי לכך שתופעת הזיוף נמצאה ב - 295 פריטים שונים בעסקם של הנתבעים והיקף המוצרים המזויפים עמד על - 5,037 לעומת אך כ - 200 פריטים שנמצאו מקוריים ואף בשים לב לכך , שכ-66% מהפריטים שנרכשו באופן אקראי , בעסקם של הנתבעים ב-2 הזדמנויות שונות , נתגלו כמזויפים, באתי לכלל דעה כי יש לחייב הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצויים , ללא הוכחת נזק , בסכום של - 250,000 ₪.

כמו כן, ראיתי לנכון לפסוק לזכות התובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של - 75,000 ₪.

הואיל וההליך הסתיים בפסק דין על דרך הפשרה טרם שהוחל בבירור התובענה לגופא, מורה כי האגרה ששילמה התובעת, תוחזר לה בהתאם לקבוע בתקנות האגרות.

המזכירות תמציא פסק דין משלים זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ג, 01 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.