הדפסה

PMN VERWALTUNGS-UND ואח' נ' רביבו

בפני
כב' השופט אריאל צימרמן

מבקשות

PMN Verwaltungs und Beteiligungs GmbH OUI KG ו-3 אח'

נגד

משיבה

איבט צפורה רביבו

בשם המבקשות: עו"ד שי צוקרמן
בשם המשיבות: עו"ד יעקב מלכא

החלטה
לפניי בקשה לסעד זמני, אשר ימנע את העברתם של כספים שנצברו בתיק הוצל"פ לטובתה של המשיבה בקשר עם תביעת מזונו ת ש הגישה נגד בעלה, שהוא חייב של המבקשות. זאת, עד להכרעה בתובענת המבקשות, להכריז על תביעת המזונות האמורה כ "פיקטיבית" ועל זכות המבקשות לקבל את הכספים שנצברו לטובת המשיבה.

רקע

1. ברקע הסכסוך עומד מאבק בן עשור ומחצה של המבקשות להשיב לעצמן חובות של עשרות מיליוני ש"ח מבעלה של המשיבה, מר אורי רביבי (להלן: רביבי). המערכה הנוכחית נסבה על מה שנטען כי הוא ניסיון בוטה של רביבי להבריח נכסים, יחד עם אשתו. כיאות לסכסוך עתיר ממון והיסטוריה, נפרשו טענות הצדדים על פני אינספור עמודים ונספחים, והפליגו למרחקים. ברם בשים לב לכך שעסקינן בבקשה לסעד זמני, בגדרי תביעה קונקרטית ומצומצמת יחסית של המבקשות נגד המשיבה, הרי שבכוונת מכוון אקצר ואתמצת, תוך הידרשות אך ורק לעובדות ולטענות הקרדינליות הנחוצות להכרעה.

2. המבקשות הן חלק מקונצרן גרמני, שעסקיו בינלאומיים. רביבי ושותפה שלו היו בעליה של חברה ישראלית אשר ניהלה בתקופה הרלבנטית את רשת חנויות האופנה "מיס לגוט", בשיתוף פעולה ותוך ייבוא סחורה מן המבקשות. לטענת המבקשות, בתביעה שהגישו בישראל בשנת 1999, רביבי ביצע כלפיהן מעשי תרמית שונים ואף חמס את קניינה הרוחני של המבקשות, וכך הגיע חובו כלפי המבקשות באותו מועד כדי כ-14 מיליון ₪ (ת"א 2369/99 (מחוזי תל אביב)). בחלוף עשר שנים של מאבקים, ניתן ביום 26.1.2009 פסק דין המחייב את רביבי, שותפתו והחברה שבבעלותם בתשלום של מעל 23 מיליון ₪ למבקשות. פסק הדין הוא חלוט כיום, לאחר שערעור עליו נדחה (להלן: פסק הדין הראשון).

3. לא חלף אלא כחודש ממתן פסק הדין הראשון , והמשיבה הגישה תביעת מזונות נגד רביבי, בעלה מזה 47 שנים. לטענתה, מטעמים שלא נרחיב בהם כאן, אין היא מעוניינת בחיים משותפים עם בעלה, אף שהם ממשיכים לגור באותו בית, שהוא בית יוקרה בהרצליה פיתוח (להלן: הבית). על מנת להבטיח את המשך חייה ברמה של "האלפיון העליון", כהגדרתה, ובהיעדר רכוש משלה הרשום על שמה זולת הבית, שההוצאות בגינו הן רבות, עתרה המשיבה לחיוב רביבי במזונותיה בסכום של כ-50,000 ₪ לחודש (להלן: תביעת המזונות). רביבי, כך נטען, לא העמיד התנגדות של ממש לתשלום המזונות לאשתו , ותביעתה אושרה, תוך שבהמשך, בנסיבות שלא נרחיב בהן, צומצם חוב המזונות (שלא שולם בפועל) כדי מחצית. המשך הדברים, בתמצית, הוא שהמשיבה פתחה בשנת 2009 תיק הוצאה לפועל לשם גביית חובותיה מרביבי בגין תביעת המזונות, כאשר הסכומים שהצטברו עד הנה בתיק – אף שטרם הועברו לידיה – עולים כנראה על מיליון ₪ ( יצוין כי התובעת לא ידעה לא לנקוב בסכום מדויק והעריכה כי בכך מדובר, והמשיבה לא הכחישה. נניח אפוא לצורך הדיון כי זה המצב).

5. במקביל לאמור, פתחו המבקשות בהליכים נוספים שמטרתם להביא לפירעון החוב, גם באמצעות המשיבה. הן הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה להכריז על רביבי כבעל מחצית הזכויות הרשומות על שם המשיבה בבית, ותובענה נוספת, שנדונה במאוחד, להכריז על המשיבה כחבה במחצית חובותיו של בעלה. התובענה הראשונה נתקבלה, בפסק דינה של כב' השופטת ד"ר אגמון-גונן מיום 2.9.2012, לאחר שמצאה את גרסת רביבי והמשיבה רצופה תמיהות ו"אותות מרמה". ברם התובענה להכריז על המשיבה כחבה בכל חובות בעלה – נדחתה. בגדרי פסק הדין, התייחסה כב' השופטת ד"ר אגמון-גונן מפורשות גם לתביעת המזונות, שנמצא כי היא סותרת טענות שונות שהעלו המשיבה ורביבי בהליך דנא, וקבעה כי "נראה כי המדובר בתביעת סרק, שכל מטרתה להרחיק חלק מנכסיו של מר רביבי מהמבקשות" (להלן: פסק הדין השני).

6. בסמוך לאחר מתן פסק הדין השני, הגישו המבקשות את תובענתן הנוכחית, שבה עתרו להכריז על תביעת המזונות כ"פיקטיבית" ועל זכותן לקבל את כל הכספים שהצטברו בתיק המזונות של המשיבה בהוצל"פ. בגדרי האמור עתרו לכך שיימנע מן המשיבה לקבל מגורם כלשהו כספים בגין תיק המזונות, וזאת עקב חששן שבכך יצליח רביבי במזימתו הנטענת להבריח את נכסיו, בלא שניתן יהיה אחר כך להיפרע מן המשיבה גם אם התובענה תתקבל. התובענה הוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב-יפו, אך לאחר שזה קבע כי התביעה נסבה על הסכום של כמיליון ש"ח, כפי הערכת המבקשות את היקף תיק המזונות, הועבר הדיון בתביעה לבית משפט זה.

7. המבקשות עתרו אף למתן צו כבר במעמד צד אחד, ולא רק לסעד זמני. בתחילה, ומשחרף היקפה הנרחב של הבקשה לא הבהירו המבקשות כדבעי את היקף נזקן האפשרי, לא ראיתי ליתן צו במעמד צד אחד, אך לאחר שבגדרי בקשה נוספת ביארו המבקשות את הנדרש – ניתן להן צו כאמור, המותנה בערובות שונות ובפרט פקדון כספי או ערבות בנקאית בסך 150,000 ₪. הבקשה לסעד זמני הועברה לתגובת המשיבה, וזו, לאחר נטילת ארכות רבות (שניתנו נוכח קיום הצו הארעי) הגיבה ביום 4.11.12. המדובר בתגובה ארוכה במיוחד, שלטענות המרכזיות שבה אידרש בפרק הדיון. התגובה הועברה לתשובת המבקשות, אך בסמוך לאחר מכן נטלו המבקשות פסק דין בהיעדר הגנה, וכך התייתר אותה עת הצורך בטיפול בבקשה לסעד זמני.

לאחר דברים אלה הגישה המשיבה בקשה לסעד זמני נפרד, האוסר על המבקשות להמשיך ולפעול נגד רביבי לגביית חובותיו במסגרת תיק ההוצל"פ שפתחו המבקשות. בקשה חריגה במיוחד זו נידונה במעמד הצדדים ביום 7.1.2013 ונדחתה מיניה וביה בהחלטתי מאותו יום.

בחלוף זמן עלה בידי המשיבה להביא לביטול פסק הדין, ועל כן שבה ונדרשה תשובת המבקשות לתגובה לבקשה לסעד זמני שהן הגישו . תשובה זו נמסרה, התקיים דיון ביום 29.4.13 ונערכו חקירות, הצדדים השלימו עתה את המצאת הסיכומים שביקשו להגיש (מה שמבאר את פרק הזמן שחלף מאז הדיון ועד להחלטה זו), ועתה הגיעה שעת הכרעה.

דיון
8. לאחר שלמדתי את האמור בכתבי הטענות המפורטים על צרופותיהם, בחנתי את טיעוני הצדדים, שמעתי (זו הפעם השנייה) את חקירות המשיבה והמצהיר מטעם המבקשות, ועיינתי בסיכומים המשלימים, הרי שמצאתי כי דין הבקשה להידחות. מן הטעמים שהובהרו לעיל, אנמק בקיצור יחסי. מובן שכל ההערות שלהלן, בפרט לעניין סיכויי התביעה, נאמרות לכאורה בלבד, כיאות לשלב הדיוני המקדמי שבו אנו נתונים. כן מובן כי אין בעובדה שאיני נדרש לכל הטענות הרבות של המשיבה, כדי לגרוע מכך שבחנתיהן ביסודיות ומצאתי שאין בהן כדי לשנות מן התוצאה המתחייבת, שהיא מובהקת בנסיבות המקרה.

9. השאלה הראשונה והקרדינלית, שהיא בעלת השלכה לעניין סיכויי התביעה, נסבה על יכולת המבקשות לשכנע כי תביעת המזונות אינה אלא מהלך שנועד להבריח את נכסיו של המשיב.

בעניין זה קבע כאמור כבר בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק הדין השני , בקביעה שאינה בהכרח למעלה מן הצורך, כי "נראה כי המדובר בתביעת סרק, שכל מטרתה להרחיק חלק מנכסיו של מר רביבי מהמבקשות". אותו מותב נכבד לא היה הראשון שנדרש לאספקטים שונים בתביעת המזונות, והביע את תמיהותיו לגבי כנותו (לסקירה ראו סעיפים 39 ו-40 לכתב התביעה והצרופות שם). ברם המשיבה, בתגובתה הנפרסת על עשרות עמודים, לא עשתה כמעט כל מאמץ להפיג את נכונותה של היפותיזה חמורה זו, שבה אוחזות המבקשות.

ואכן, לעת הזו, וודאי לאחר ששמעתי את המשיבה בשתי חקירות נגדיות נפרדות (כאשר בשניה הוסכם כי שנאמר בראשונה ייחשב כתקף גם בהליך דנן), ניתן לומר כי לסברה האמורה יש לכאורה עוצמה רבה. עיתוי תביעת המזונות אינו נחזה מקרי: בחלוף 47 שנות נישואין תקינות (לטענת המבקשת), ושבועות בודדים לאחר שניתן נגד רביבי פסק דין המחייבו בתשלום סכום עתק למבקשות. קשה לעת הזו להבין אף מה היה צורך למשיבה באותה תביעה ובאותו מועד , בלתי אם לסייע לבעלה בהברחת נכסיו: היא ממשיכה להתגורר עם בעלה באותו בית (גם אם בנפרד, לטענתה), והוא ממשיך לשאת בכל ההוצאות הגבוהות במיוחד הקשורות בבית ובאחזקתו, כפי שהתגלה בחקירתה הנגדית, תוך שבנותיהם של בני הזוג (כך נטען מפי המבקשת עצמה) דואגות לכל צרכיה של אמם.

ככל שיעלה בידי המבקשות להוכיח כי המדובר בתביעת סרק, ניתן להעריך שטובים יהיו סיכוייהם גם לשכנע בצדקת תביעתן, הקוראת למעשה לקדימות חובן על פני חובה של המשיבה. אף שהדרך לקבלת התביעה יכול שתהא זרועה סוגיות משפטיות סבוכות, הרי שקשה לראות כיצד בית המשפט ייתן לבסוף גושפנקה למהלך של המשיבה ובעלה שמטרתו (בהנחה שכך יוכח) הברחה בוטה ושקופה של נכסים, על מנת לסכל את אפשרות ביצועו של פסק דין.

10. משעמדנו על סוגיה עקרונית זו, ניתן לפנות, באופן תמציתי, לטענות המרכזיות שאותן פרסה המשיבה בתגובתה ובסיכומיה.

11. טוענת המשיבה: בית משפט זה אינו מוסמך לדון כלל בהליך. בית הדין הרבני הנכבד הוא שקיבל את תביעת המזונות, ומכאן שבית הדין הוא המוסמך לבטל את פסק דינו, או לצמצם את מזונותיה של המשיבה.

ברם טענה זו אינה יכולה להצדיק הימנעות ממתן צו זמני, וזאת משלושה טעמים.

טעם ראשון הוא שהתובענה דנן הועברה לבית משפט זה מבית המשפט המחוזי משיקולים הנעוצים בסמכות עניינית, בהחלטה שהמשיבה לא השיגה עליה. דומה כי בית משפט זה, המנוע מלשוב ולהעביר עוד את התובענה, קנה סמכות לדון בה.

טעם שני הוא שאפילו נניח שהיה קיים ספק בשאלת סמכותו של בית משפט זה להידרש להליך העיקרי, אין באמור כדי למנוע ממנו את האפשרות להידרש לבקשה לצו זמני, וזאת גם אם בהמשך הדברים היה נמצא כי יש להעביר את הדיון לערכאה אחרת (ראו: עע"מ 2398/12 ע.מ.ת. ערוצי מדידה והשקעות בע"מ נ' החברה הכלכלית שהם בע"מ בפיסקה 13 (22.4.2012)).

טעם שלישי הוא שאותו ספק בדבר סמכותו של בית משפט זה לדון בהליך , מכלתחילה, נראה מסופק כשלעצמו.

גם אילו המבקשות היו קוראות לביטול ישירות חיובו של רביבי במזונות לטובת המבקשות, לא ברור שדווקא בית הדין הרבני היה מוסמך לדון בהליך. בית הדין עוסק בתביעות בין בני זוג. הוא אינו עוסק כעניין שבשגרה בתביעות של צדדים חיצוניים למעטפת הנישואין, ודאי לא בסכסוכים כספיים בין בני זוג לבין קונצרן גרמני. על מנת להידרש לתובענה של המבקשות כאן, נזקק היה בית הדין לסמכות מקורית (ראשונית) לדון בהליך, וכזו כמדומה אין לו, ולחלופין – אותו פיתוח פסיקתי של "סמכות נמשכת". המדובר בסמכות המוגבלת לנושאים שנדונו והוכרעו בפני הערכאה המוסמכת והיא נועדה בעיקרה "להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן" (בג"ץ 9539/00 יוסף נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד נו(1) 125, 133 (2001) וההפניות שם; ע"א 8127/06 ברוקס נ' דרורת בפיסקה 19 (22.6.2011) (להלן: עניין ברוקס)). בעוד שברור שאם אחד מבני הזוג היה סבור שיש לשנות מפסק הדין המקורי בשל שינוי נסיבות היה הוא חייב, כתמיד, לפנות לבית הדין הרבני מכוח סמכותו הנמשכת, אין הדבר כך בהכרח ביחס לצד שלישי המבקש לתקוף את תוקפו של פסק הדין (ראו: עניין ברוקס, שם, שלא ראה להכריע בעניין).

אולם כפי שציינה המשיבה עצמה, המבקשות אף לא עתרו לביטול פורמלי של פסק דינו של בית הדין הרבני בתביעת המזונות, כי אם להכרזה על המהלך המשפטי שנקטה המשיבה כ"פיקטיבי". למעשה הן קוראות להכרזה על קדימות חובן לזה של המשיבה. אין להן כל עניין בשאלה האם המשיבה תזכה במזונות אם לאו. עניין להן להיפרע מרביבי, ולאחר מכן יכול הוא לדידן לחלק את נכסיו , אם ייוותרו כאלה , לאשר יחפוץ. במובן זה נחלקת השאלה העומדת לפני בית משפט זה לשניים, וזאת באופן הדומה למצב בעניין ברוקס ולניתוח שנערך שם : שאלת תוקפו של פסק הדין בתביעת המזונות, המיוסד על טענות בני הזוג (או היעדרן) באותו הליך; ושאלת קדימותו של חוב המזונות של המשיבה לחובן של המבקשות. שאלה שנייה זו ודאי אינה בסמכותו של בית הדין הרבני. אין כל מניעה שבית המשפט האזרחי יעשה, כפי שנקבע ביחס לחוזים למראית עין, כי תהא ההסכמה אשר תהא, אין למשיבה כל קדימות בקבלת דמי המזונות על פני המבקשות, וזאת בניגוד לדינים הרגילים החלים בעניין.

12. טוענת עוד המשיבה: היה מקום לצרף את רביבי להליך. מסופקני. קשה לראות כיצד הוא עלול להיפגע מן המהלך שיזמו המבקשות כאן. ברם אפילו יכול הוא להיפגע – יכול הוא להשמיע קולו, והרי אין טענה כי דבר התובענה נסתר ממנו. כך או כך, כיצד יש באי צירופו של רביבי כדי לפגוע בזכויות המשיבה, לא נדע.

13. טוענת המשיבה: טענות המבקשות לא נתמכו בתצהירים כיאות. לא ארחיב. פרט לכך שלא ראיתי כשלים בתמיכה שניתנה לטענות המבקשות, ודאי לשלב הנוכחי של דיון בבקשה לסעד זמני, הרי שרוב טענות המבקשות נסמכות על מסמכים שאין חולק על תוקפם ועל הגיון הדברים, ומנגד – על תצהיר המשיבה עצמה, המותיר חללים וספקות של ממש ביחס לכנות תביעת המזונות שלה.

14. טוענת המשיבה: המבקשות השתהו בבקשתן. ואכן, השתהו הן. היה בידן להגיש את התובענה כאשר נודע להן על דבר תביעת המזונות בשנת 2009. ברם אין המדובר בשיהוי מאיין.

ראשית, אין המדובר בישיבה בחיבוק ידיים של המבקשות, המלמדת על כך שהסכינו עם מהלכי המשיבה ובעלה. הן ניסו להביא בהליך משפטי אחר, שיזמו בשנת 2009, להחלת חובות רביבי על המשיבה, הליך שאם היה מצליח, היה מייתר אולי את הצורך בתקיפת פועלה של תביעת המזונות. הן כשלו, נוכח האמור בפסק הדין השני, ועל כן פנו לנתיב התקיפה החלופית בתובענה דנן. יצוין כי דווקא פסק הדין השני (אף שאין הוא מגלם התבטאות שיפוטית שלילית ראשונה על רביבי, המשיבה ופועלם של אלה, כפי שפירטו המבקשות) היווה עיגון של ממש לטענה כי המדובר בתביעת מזונות פיקטיבית.

שנית, השתהות אינה עולה בהכרח כדי שיהוי מאיין. שיהוי מאיין קשור כעקרון גם לשאלת הפגיעה במשיב, שהסתמך על היעדר פעילותו של המבקש. במקרה דנן לא הראתה המשיבה כי נפגעה בדרך כלשהי או שהייתה משנה את התנהגותה אילו רק היו המבקשות מגישות את תובענתן במועד מוקדם יותר. המשיבה תבעה את מזונותיה, הכספים בתיק המזונות הצטברו, ולפני שיעברו לרשות המשיבה – הגישו המבקשות את תובענתן.

15. טוענת עוד המשיבה: המבקשות לקו בחוסר נקיון כפיים. לביסוס טענה זו מפליגה המשיבה למחוזות רחוקים, רבים מהם כאלה שבתחום אחיזתם של הליכים משפטיים קודמים ופסקי דין חלוטים, ואשר בינם לבין ההליך הנוכחי אין דבר וחצי דבר.

16. לאחר כל אלה מגיעים אנו לסוגייה האחרונה, אך בעלת החשיבות מרחיקת הלכת בהכרעה בהליך הנוכחי, והיא – מאזן הנוחות. זה נוטה בבירור לטובת המבקשות.

נניח כי לא יינתן הצו, אך התובענה תתקבל לבסוף. המשיבה תזכה לקבל כבר עתה (בהיעדר מהמורות אחרות) את הכספים שנצברו לזכותה מאז שנת 2009, להערכת המבקשות שלא נסתרה – מעל מיליון ש"ח. בעת קבלת התובענה, האם יהיה בידי המשיבה להחזיר את הכספים למבקשות? המשיבה שנשאלה על כך השיבה בלאו מוחלט, בהבהירה כי אם תידרש להחזיר את הכספים לא יהיה בפניה מנוס אלא "רק להתאבד" (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 29.4.13)). תשובה דרמטית זו, שאין אלא לקוות כי היא מלודרמטית, ודאי מלמדת נאמנה על היעדר סיכויי המבקשות להיפרע מן המשיבה במקרה הצורך. נכון אפוא שלא לשים את המבקשות מזה ואת המשיבה מזה בניסיון קשה זה, וליתן את הצו הזמני מראש .

נניח מנגד כי ניתן הצו, אך התובענה תידחה לבסוף. המשיבה תוכל כמובן לקבל את כספיה, בהיעדר מכשלות נוספות. המבקשות אף חויבו בערובה כספית משמעותית, לאפשר למשיבה להיפרע מן המבקשות במקרה שכזה, אגב הצו הארעי, וערובה זו תיוותר כמובן בעינה גם אם יינתן סעד זמני. נשאלת אפוא האם בתקופת הביניים נזקה של המשיבה הוא כזה המצדיק את דחיית הבקשה לצו זמני. התשובה לשאלה זו היא במובהק בשלילה. אין חולק על זכותה של אשה, ודאי רעיה נאמנה מזה 52 שנה (כיום), כי בעלה ידאג לכל מחסורה, יכלכלה ויפרנסה. ברם דומה כי כך נוהג רביבי גם כיום. כל הוצאות העתק הכרוכות בהחזקת הבית משולמות, כך לטענת המשיבה, בידי רביבי, בדיוק כפי שהיה מימים ימימה. המשיבה טוענת אמנם שחרף האמור מצבה הוא של דוחק ומחסור, והיא הגיעה לפת לחם פשוטו כמשמעו: לדבריה, אין בשר, אין דגים, רק שמן ומים (עמ' 10 לפרוטוקול). טענה זו נראית דחוקה מאין כמותה. בחקירתה התברר כי בנותיה, הגרות בצמוד אליה, מפרנסות אותה ודואגות לכל מחסורה (עמ' 10 לפרוטוקול). אם לא די בכך, היא אף מקבלת "משכורת" מבתה בסכום של 5,000 ₪ לחודש. זאת בנוסף לקצבת זקנה שהיא מקבלת, בסכום של ציינה אותו. לכך נוסף האמור שכל הוצאות הבית משולמות בידי בעלה, והוצאות נוספות, ככל שיש – בידי בני משפחתה השונים (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 7.1.2013) . כלי רכב לשימושה, מתוך צי מכוניות שנצפה חונה ליד ביתה, מסופקים לה בידי בתה, חתנה ונכדיה, לפי הצורך (עמוד 1 לפרוטוקול מיום 7.1.2013). כיצד מגיע אדם שכזה לפת לחם – לא נדע. בפרט נכון הדבר שעה שמתברר, מדו"ח שצירפה המשיבה לבקשות העיקול שהגישה על נכסי בעלה, כי שווי המטלטלין בבית (הרשום על שם המשיבה והיא ממשיכה לגור בו) מגיע כדי כמעט שני מיליון ש"ח. בצדק תמה ב"כ המבקשות כיצד אדם המגיע לחרפת רעב אינו מוכר ולו מקצת מטלטליו, שאלה שזכתה לתמיהה נגדית של המשיבה: "מה ציפית שנתחיל למכור את הדברים?" (שם).

עסקינן אפוא במשיבה שצרכיה הכלכליים מסופקים לעת הזו (גם אם לא ברמת "האלפיון העליון" כפי שהורגלה לדבריה בתביעת המזונות), גם בלא מימושו של תיק המזונות. תמשיך המשיבה בשלה, ואם יימצא בתום ההליך כי היא זכאית לכספים מבעלה – תקבלם.

סוף דבר

17. נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. הצו הארעי יהפוך זמני. הצו יותנה בערובות שהופקדו בפועל עד הנה (ובכך מתייתרת המחלוקת העקרה שבין הצדדים על אודות עמידת הערובות שהפקידו המבקשות בתנאי הצו הארעי). בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז סיון תשע"ג, 26 מאי 2013, בהעדר הצדדים.