הדפסה

NIKE International Ltd ואח' נ' אביטל ואח'

בפני
כב' השופטת ר. למלשטריך- לטר
התובעים

  1. NIKE International Ltd
  2. נייקי ישראל בע"מ ח.פ. 513155630

ע"י ב"כ עו"ד גב' נוף-סבג

נגד

הנתבע
אלי אביטל ת.ז. XXXXXX132
ע"י ב"כ עו"ד כהן

פסק דין

1. התובעות, חברת NIKE International Ltd ונייקי ישראל בע"מ (להלן: התובעות) הגישו תביעתן בגין יבוא 300 צמידי יד ע"י הנתבע, אשר נשאו את סימן המסחר של נייק, ונמצאו מזויפים.

2. התובעות כדרכן ניסו לסיים תביעה זו מחוץ לכותלי בית המשפט בהצעה שהציעו לנתבע שעל פי כתב ההגנה מטעמו עמדה על סכום של 5,000₪, אלא שהנתבע סרב לכך. בכתב תשובתן ציינו התובעות כי הסכום הוצע לנתבע לפנים משורת הדין, איננו משקף את חומרת נזקיהן והסכום סורב ע"י הנתבע.

3. אין מחלוקת כי מדובר במוצרים מזויפים, דהיינו הם נושאים את הסימן המסחרי של נייק מבלי שניתנה כל רשות לעשות בו שימוש. העדר המחלוקת נובע מכתב ההגנה שלא הכחיש עובדה זו (סעיף 5 לכתב ההגנה).

4. טענות ההגנה כפי שעלו מכתב ההגנה של נתבע 1 התרכזו בכך שהתביעה מוגשת בחוסר תום לב שכן הסכום הנתבע בה עומד על סך של 75,000₪. עוד נטען בכתב ההגנה כי הנתבע רכש טובין מספקים מוכרים בטורקיה, הטובין היו ארוזים בשקית שחורה שהוכנסה כפי שהיא למזוודתו ורק במכס ראה כי למרות שהזמין צמידים עם כיתוב LOVE קיבל צמידים עם רישום נייק.

5. כבר כאן אציין כי בשל השתלשלות התיק, כפי שתתואר להלן בהרחבה, לא הגיש הנתבע כל ראיה מטעמו. לפיכך, הטענה העובדתית שטען לה בכתב הגנתו ממילא לא הוכחה.

6. העובדות הצריכות לעניין
6.1 צמידי היד המזויפים נושאים על גביהם את סימני המסחר של נייק - סמל ה"סווש" הידוע, וכן את הסימן NIKE באותיות. (צילום הצמיד, נספח 8 לת/1).
6.2 התובעות הינן בעלות סימן המסחר נייק. הכיתוב NIKE מוגן בנסח רישום מס' 48379 . סמל ה"סווש" של נייק מוגן בנסח הרישום 48380 וכן 152983. (צורפו נסחי רישום של סימני המסחר).
6.3 חברת NIKE משקיעה מדי שנה משאבים כספיים ואחרים בפיתוח ועיצוב מוצרי נייק תחת הסימן המסחרי, תוך הרחבת קו המוצרים, דגש על ייצור איכותי והחדרה לתודעת הציבור לעניין המותג והתדמית. ככאלו זוכים מוצרי נייק למוניטין רב. כמו כן סימן המסחר של נייק הוא סימן מוכר ומפורסם ברחבי העולם ובישראל.
6.4 התובעות שוקדות על הגנת הסימן המסחרי ופועלות למניעת דילול סימן המסחר והפרת הזכויות של התובעות. לצורך כך פועלות בין היתר בהגשת תביעות משפטיות כנגד שיווק והפצה של מוצרים מפרים הנושאים שלא כדין את סימני המסחר של נייק.
6.5 ביום 19.10.10 תפסו נציגי המכס בנתב"ג משלוח של 300 יחידות צמידי יד הנושאים את סימן המסחר של נייק וחשודים כמפרים את זכויות נייק. הטובין עוכבו לפי תעודת עיכוב 819915.
6.6 בהתאם לפקודת המכס [נוסח חדש] ולפי דרישת רשויות המכס הפקידו התובעות ערבות וקיבלו את הטובין. בבדיקה שנערכה ע"י התובעות נמצאו הטובין כמפרים את סימן המסחר של נייק. (חוות הדעת ת/2)
6.7 התובעות טענו לקיומו של מוניטין בסימני המסחר אשר מוכרים היטב בעולם ובישראל ואשר רכשו משמעות משנית ואופי מבחין. הובאו נתונים לגבי היקפי מכירות שנתיים בישראל, השקעה בפרסום ודרוג המותג בעולם ובישראל והערכת שוויו.
6.8 נטען ולא נסתר כי כתוצאה מהבאת מוצרים מפרים על ידי הנתבע נגרם נזק של דילול סימני המסחר של נייק, דילול ייחודיות המוצרים המקוריים, פגיעה במוניטין הרב של מוצרי נייק הידועים כמוצרים איכותיים וכן פגיעה בהיקף המכירות של נייק כתוצאה מפגיעה במוניטין ודילול סימני המסחר.
6.9 התביעה הוגשה בעילות של הפרת סימני מסחר, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, הטעייה, גזל מוניטין. התבקש צו קבוע המורה לנתבע להימנע מכל פעילות מפרה של סימני מסחר של נייק או זכויות נייק . כמו כן התבקש פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 75,000 ₪, לפי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1969.
6.10 ביום 27.3.11 ניתן צו בית משפט להשמדת הטובין שנעצרו במכס בתעודת עיכוב 819915. עוד נקבע כי הנתבע ישא בעלויות ההשמדה והאחסנה באופן זמני עד להכרעה בתיק.

7. התנהלות הנתבע:
7.1 לעיתים נבצר ממני להבין את הדרך בה בוחרים נתבעים להתנהל בבית המשפט. נקודת המוצא של הנתבע לאורך כל הדרך הייתה כי על אף שמדובר בהפרה של סימן מסחר של התובעות ובמוצר מזוייף שמתחזה להיות מוצר של נייק, אין לחייב אותו בפיצוי כלשהו למעט בעבור 10 ימי אחסון במכס, שהודיע שהוא מוכן לשלמם וזאת לאחר שהוגשה כנגדו תביעה.
7.2 מאחר והנתבע דחה את ההצעות לסיום התיק בדרך של פשרה, לרבות בדיון המקדמי ביום 7.3.11 נקבע התיק להוכחות ליום 17.7.11.
ניתנה הוראת הגשת תצהירי עדות ראשית כאשר על התובעת היה להגיש תצהיריה עד 7.5.11 ועל הנתבע להגיש תצהיריו 30 יום לאחר מכן.
7.3 מכאן ואילך החלה סחבת יזומה על ידי הנתבע, שנדמתה כמדיניות מכוונת, כאילו שאם תדחה שמיעת התיק – יהא מופטר הנתבע ממיצוי הדין עימו.
7.4 הנתבע לא הגיש כל תצהיר מטעמו
א. התובעת הגישה תצהיריה ביום 11.5.11. הנתבע לא הגיש כל תצהיר מטעמו על אף 30 הימים שנקצבו לצורך כך.
ב. ביום 28.6.11 ביקשה התובעת לקבוע כי מאחר והנתבע לא הגיש תצהיר מטעמו לא יורשה להביא עדים. לנתבע ניתנה לבקשתו ארכה להגיש תצהיר עד ליום 14.7.11.
ג. ביום 14.7.11 ביקשו שני הצדדים מטעמים הנעוצים בכל אחד מהם לדחות את מועד ההוכחות הקבוע ל- 17.7.11. במקביל ביקש הנתבע הארכה נוספת להגיש תצהירים מטעמו. ניתנה לו הארכה עד ליום 24.7.11. גם אז לא הוגש תצהיר הנתבע.
ד. הנתבע ביקש ארכה מחודשת להגשת תצהיר מטעמו עד ליום 2.8.11 וגם לכך נעתרתי. לא הוגש כל תצהיר מטעם הנתבע.
ה. הנתבע חזר וביקש הארכת מועד להגשת תצהיר מטעמו. גם לכך נעתרתי. ניתנה ארכה להגשת תצהיר עד ליום 25.8.11. לא הוגש כל תצהיר מטעם הנתבע.
ו. ביום 30.8.11, משלא הוגשו תצהירי הנתבע קבעתי כי אם לא יוגשו התצהירים עד 4.9.11 לא יורשה הנתבע בהגשתם ויקבע מועד להוכחות ללא ראיות נתבע. יצוין כי יש אישור מחשב על משלוח החלטה זו לב"כ הנתבע. למרות זאת לא הוגש כל תצהיר מטעם הנתבע.
ז. ביום 12.9.11 הגישו התובעות בקשה לקבוע את התיק להוכחות ולא להתיר לנתבע להמציא ראיות מטעמו. התיק נקבע להוכחות ליום 2.1.12. ב"כ התובעות הגישה בקשות דחייה למועדים שנקבעו ולפיכך נקבע הדיון ליום 18.4.12. ביום הדיון התייצבה מזכירת ב"כ הנתבע והודיעה שהוא חולה ולכן לא יגיע. לפיכך נקבעו ההוכחות למועד נוסף שגם דחייתו נתבקשה על ידי הצדדים והתיק נקבע לדיון ליום 8.11.12.
ח. בפתח דיון ההוכחות ביום 8.11.12 הודיע ב"כ הנתבע שגילה זה עתה שלא הגיש את התצהיר מטעם הנתבע והוא מבקש להגישו בפתח דיון ההוכחות.
7.5 לא התרתי הגשת התצהיר מטעם הנתבע במועד ההוכחות לאחר שהזמן הנכון להגשתו היה כבר לפני כשנתיים וחמישה חודשים. ב"כ הנתבע קיבל לידיו החלטות בית משפט שונות לעניין זה ולא הגיב לאף אחת מהן. התנהלותו מעידה על זלזול בבית המשפט, זלזול בתיק שמתנהל, ובצד השני. ב"כ הנתבע לא נתן כל טעם מוצדק לכך שבמהלך תקופה כל כך ארוכה, בה נקבעו מועדי הוכחות שאמור היה להתייצב אליהם כשהוא מוכן וערוך, לאחר שקיבל את החלטות בית המשפט בנושא - מדוע התעלם מחובתו להגיש תצהיר. תקנה 168 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 מאפשרת במקרה זה שלא לאפשר לנתבע להעיד את עדיו או להוכיח עובדה מטעמו, וכך קבעתי.
לעניין הגבולות שיש לגדור לגמישות דיונית ראו ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר (נבו, 17.1.72)

"אשר לליברליות בשמירה על קיום תקנות סדר הדין ולנטיית בית-משפט זה שלא לקפח זכות מהותית בשל פגם פורמליסטי, נטיה זו מצאה לה ביטוי הולם ב- ע"א 189/66, [4], בע' 479, לו הייתי שותף גם אני ואשר בו אמר השופט ברנזון כי "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן".
 אולם אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל-דין לנהוג בתקנות היון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה "מיטת סדום", אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן."

8. גניבת עין
ס' 1 לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 קובע -
(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) .......

הערך המוגן בעוולת גניבת עין מותנה בהוכחת שני יסודות: כי התובעות רכשו מוניטין
באופן שהציבור מזהה תדמית חיובית למוצריהן, וכי מעשי הנתבע יכולים להביא לכך
שהציבור יוטעה לחשוב כי הטובין המסופקים על ידי הנתבע הם למעשה טובין של
התובעות. וראו מתוך ע"א 5207/08 World ORT נ' אורט ישראל (נבו, 1/2/11) כב'
השופטת פרו'קציה –

"לצורך קיום יסודות העוולה די בקיום חשש סביר כי מעשי הנתבע יגרמו לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין או בשירות המסופק על ידי התובע, בעוד שלמעשה מדובר באלה של הנתבע. לענין זה, יסוד החשש הסביר נמדד בהקשר האובייקטיבי, ובקיום סכנה להטעייה, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעייה, ובהוכחת הטעייה בפועל (ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

יסוד ה"חשש להטעיה" הנדרש בעוולה זו, נבחן באמצעות שלושה קריטריונים מרכזיים – מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות; מבחן יתר נסיבות הענין והשכל הישר; (ראו עא 5207/08 הנ"ל, עא 563/11 אדידס נ. יאסין נבו 27.8.12, עא 9070/10 טלי דדון יפרח נ. א.ת. סנאפ בע"מ נבו 12.3.12 ).
הנתבע הינו יבואן המתפרנס ממכירת תכשיטים ומזכרות שהוא מייבא ומוכר לחנויות בארץ. מכירת הצמידים עם סימן מסחרי של נייק, ועם הכיתוב NIKE עליו , עלול להטעות את הצרכנים לעניין זהות המוצר הנמכר באופן שייחשבו כמוצרים של נייק. לרישוםNIKE על גבי הצמידים ביחד עם סימן ה"סווש" אין כל מטרה אחרת המועילה למוצר, מל בד הרצון לשייכו כמוצר של נייק. נוכח המוניטין שרכשו התובעות, עולה כי התקיימו היסודות הדרושים לעוולת גניבת עין.

9. הפרת סימן מסחר רשום
9.1 סעיף 46 קובע כי לתובעות זכות לשימוש ייחודי בסימן המסחר שלהם. לא ניתנה כל רשות לנתבע או לאחר להטביע סימן זה על הצמידים.
פקודת סימני מסחר [נוסח חדש] תשל"ב-1972 קובעת בס' 1 שבה מהי הפרה. –
"הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך -
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;
(תיקון מס' 1)
תש"ס-1999
(תיקון מס' 1)
תש"ס-1999
(3) בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לענין טובין מאותו הגדר;
(תיקון מס' 1)
תש"ס-1999
(תיקון מס' 1)
תש"ס-1999
(4) בסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו, לענין טובין שאינם מאותו הגדר, ובלבד שיש בשימוש זה כדי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום ובעל הסימן הרשום, עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור;"

9.2 לתובעות סימן מסחרי רשום לגבי סוג 25, הלבשה והנעלה. הנתבע עשה שימוש, ללא רשות, בסימן מסחר רשום של התובעות, על ידי יבוא הצמידים הנמצאים באותו הגדר ובכך הפר את זכותן הקניינית. התובעות הצהירו על כך כי צמידי הבד המזויפים הינם באיכות ירודה, ואינם עומדים בסטנדרט האיכות המחמיר של נייק, כך לגבי איכות הבד ואיכות התפירה. עוד נטען כי הסימן NIKE והסימן "סווש" רקומים באופן מעוות על הצמידים המזויפים, וחסרה "תוית המקור" אשר אמורה להימצא בכל מוצרי נייקי מקוריים. ( ס' 15 לת/1, וחוות הדעת ת/2). גם אם תאמר כי צמידי הבד אינם בהגדר "הלבשה והנעלה" (טענה שלא נטענה) אזי בנסיבות הענין מתקיימים כל הרכיבים הדרושים לס' 1 (4) לפקודה.
9.3 הפרת סימן מסחר איננה דורשת יסוד של כוונה לרמות או להטעות. (ראו עא 715/68 פרו פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ. פרומין ובניו בע"מ נבו 8.9.69 , וכן עא 8483/02 אלוניאל בע"מ נ. אריאל מקדונלד נבו 30.3.04 ). לפיכך, טענת "תום הלב" שטוען לה הנתבע, דהיינו שלא ידע מה הוא נושא במזוודתו, מעבר לכך שכלל לא הוכחה, גם אין לה כל בסיס חוקי כהגנה במסגרת פקודת סימני מסחר.
9.4 הוכח כי לתובעות סימן מסחרי רשום וסימן המזוהה עם חברת נייק. כמו כן הוכח כי מדובר ב- 300 צמידים המפרים את סימן המסחר של נייק ונחזים להיות כאילו הם תוצרת נייק.
9.5 פקודת סימני המסחר מאפשרת בס' 59(א) שבה סעד של צו מניעה, פסיקת דמי נזק, וכן כל סעד שבית משפט הדן בדבר מוסמך לתיתו.

10. צו מניעה וסכום הפיצוי
10.1 דיני הקנין הרוחני באם להגן על תוצר רוחני שעשוי להיות בעל ערך כלכלי. מדובר בזכות קניינית מוגנת, החוסה בצל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מולה עומדת זכות חופש העיסוק והזכות לתחרות חופשית. לפיכך, מארג החוקים השונים בתחום בא לאזן בין הזכויות המתנגשות, ולשרטט את גבולות ההגנה.

גוף שרכש מוניטין בתחום עסקו, זכאי לשמור על התדמית החיובית של המוצרים ועל זכ ותו להנות מהמוניטין שהשקיע בו. מטעם זה גם מעגנות התובעות את זכותן בסימני מסחר רשומים, שיש להם אופי מבחין, המבחין בין טובין של התובעות לטובין אחרים. האופי המבחין מלמד על המוניטין שצברו התובעות, מאמצי השיווק הפרסום והייצור המוקדשים לכך. בנוסף להגנה על הקנין, קיים הערך של הגנה על הציבור מפני הטעיה.
10.2 התובעות ביקשו לקבוע פיצוי סטטוטורי לפי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 ולא להסתמך על הוכחת נזק. זוהי בחירתן. בענין דומה, בו בחרה התובעת פיצוי סטטוטורי לפי חוק עוולות מסחריות תחת הוכחת נזק לפי פקודת סימני המסחר קבע בית משפט (עא 3559/02 טוטו זהב בע"מ נ. המועצה להסדר ההימורים בספורט נבו 26.9.04 –
" ..... ייתכן גם שהייתה מתקשה להוכיח את נזקה בגין הפרת סימן המסחר. מכל מקום, האינטרס ההרתעתי הוא האינטרס הדומיננטי בפרשה זו. היטיב לנסח את הדברים פרופ' דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר [41], בעמ' 89:
"לא למותר להעיר, כי קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסוים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות".
10.3 פתוחה הדרך בפני התובעות לטעון לפיצוי סטטוטורי. התובעות הגבילו את הסכום לסך של 75,000₪. סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000₪.
10.4 בין השיקולים שבית המשפט רשאי לשקול בקביעת גובה הפיצוי לפי הסעיף הסטטוטורי ניתן לכלול את היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט, וכן רווח שצמח לנתבע בשל הפרה או שיכול היה לצמוח בשל ההפרה הנטענת.
10.5 בנסיבות אלו מדובר על היקף טובין מצומצם, בשווי יחסית נמוך. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שצרופים של הפרות קטנות מביאים מבחינת התובעות למצב מצטבר של הפרות משמעותיות ולדילול המוניטין ולכן לא ניתן להקל ראש בכל הפרה שהיא גם אם מימדיה מצומצמים, מה גם שיש לשמר את הערך ההרתעתי.
10.6 בנסיבות העניין, ועל בסיס השיקולים שפרטתי אני סבורה שיש לחייב את הנתבע בפיצוי לתובעת בסכום של 10,000₪.
10.7 העובדה שהתובעת נאלצה להגיש תביעה הגדילה את עלויות התובעת בשל הצורך לנהל תיק בבית משפט, להיערך לכך כראוי, להמציא תצהיר וחוות דעת.
לפיכך, יחויב הנתבע גם בהוצאות ההליך ושכ"ט עורך דין התובעות בסכום נוסף של 15,000₪.

11. לסיכום
11.1 על הנתבע לשלם לתובעות באמצעות באת כוחן סכום של 25,000₪.
11.2 התשלום בתוך 30 יום מהיום.
11.3 ככל שלא נשא עדין הנתבע בהוצאות ההשמדה והאחסנה במכס של הטובין המזויפים, ישא בהם בתשלום מידי.
11.4 ניתן בזאת צו קבוע המורה לנתבע להמנע מלבצע בעצמו ו/או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, כל פעולה מסחרית, לרבות יבוא, רכישה, הפצה, שיווק, יצוא , מכירה אחזקה פרסום או הצעה למכירה של מוצרים הנושאים ללא הרשאה את סימני המסחר של NIKE כהגדרתם בכתב התביעה המתוארים בנספחים 1-4 לכתב התביעה, או כל סימן אחר הדומה לסימנים אלו ו/או מוצרים הנחזים להיות מתוצרת NIKE או קשורים עמה בכל אופן שהוא.
11.5 מעבר לדרוש אציין כי אין כל בסיס לטענת הנתבע כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב. טענה כזו יכולה להשמע רק ממי שלא מכיר את מסכת הדינים בקנין רוחני, את העקרון העומד בבסיסם ולא מבין את המשמעות של ההפרה מושא תיק זה.
11.6 המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ג, 11 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.