הדפסה

K-SWISS INC נ' רנואר רשת חנויות אופנה בע"מ ואח'

מספר בקשה:4
בפני
הרשמת - כב' השופטת עינת רביד

מבקשים
נתבעים

  1. רנואר רשת חנויות אופנה בע"מ
  2. אליהו ברקוביץ
  3. יוסף חיים ברוש

ע"י ב"כ עו"ד גל אראל

נגד

משיבה
תובעת

K-SWISS INC
ע"י ב"כ עו"ד פלגי ועו"ד וטשטיין

החלטה

מונחת לפני בקשת הנתבעים (המבקשים) לחייב את התובעת ( המשיבה) בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים בסך של 150,000 ₪ למקרה בו תחויב התובעת בתשלום הוצאות לטובתם במסגרת ההליכים בתובענה.
התובעת היא חברה זרה המאוגדת על פי דיני מדינת דלוואר בארה"ב. התובעת טוענת כי היא בעלת המותג LIFE STYLE הכולל מוצרי הנעלה, הלבשה ואביזרים לגברים נשים וילדים. התובעת טוענת כי החל משנת 2008 היא בעלת המותג "פלדיום" לייצור מוצרי הנעלה איכותיים לתנאי שטח קשים .
הנתבעת היא חברה פרטית ורשת אופנה ישראלית, המפעילה למעלה ממאה סניפים ברחבי ישראל, הנתבעים 2-3 הם, בעלי המניות בנתבעת ומנהליה.
התובעת הגישה התביעה הנדונה על סך של 500,000 ₪ בנוסף עתרה לצווי עשה, לצו מניעה קבוע ולצו למתן חשבונות. בכתב התביעה נטען כי אחד המוצרים הוותיקים של פלדיום הוא PAMPA BOOT ( מגפי פמפה), שהם מגפים בעלי עיצוב ייחודי הכולל מספר מאפיינים בולטים. לטענת התובעת, הנתבעים משווקים חיקוי מפר של מגפי פמפה של התובעת תחת השם נעלי "טרק" , וזאת תוך ניצול המוניטין של מוצר התובעת.

טענות הנתבעים
לטענת הנתבעים סעיף 353א לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") קובע חזקה שבדין לפיה יש לחייב חברה תובעת בהפקדת ערובה להוצאות משפט , אלא אם כן זו סתרה את החזקה והוכיחה כי יש ביכולתה לעמוד בתשלום הוצאות המשפט אם וככל שתדחה התובענה, וכי סטייה מכלל זה תעשה במקרים חריגים בלבד , כאשר נטל ההוכחה להתקיימות החריג מוטל על כתפי החברה התובעת.
לטענת הנתבעים, התובעת היא חברה זרה הרשומה בארה"ב , שחבות בעלי מניותיה מוגבלת, אין לה נכסים בישראל והיא אף לא ציינה בכתב הטענות את כתובתה ומספר רישומה בניגוד לקבוע בתקנות. מכלול נסיבות זה מעורר חשד בלב הנתבעים , כי היה וייפסקו הוצאות לזכותם, אם תביעת התובעת נגדם תידחה - לא יהיה גורם ממנו יוכלו להיפרע.
עוד טענו הנתבעים כי ניהול ההגנה במקרה הנדון כרוך בהשקעת משאבים רבים וזאת לאור הנזק הפוטנציאלי שייגרם לנתבעים מהתביעה. לטענת הנתבעים שיקול משמעותי בחיוב בערובה וקביעת גובה הערובה הוא היקף ההליך הצפוי וכן שווי התובענה.
לטענת הנתבעים פרט לאמירה סתמית של התובעת בדבר רכישת המותג פלדיום לא טרחה התובעת לצרף אסמכתה אחת להוכחת הזכויות המוכחשות זאת חרף היות מסמך זה מסמך מהותי.
תגובת התובעת
לטענת התובעת הבקשה הנדונה היא בקשת סרק, אשר נועדה להערים עליה קשיים באכיפת זכויותיה , אין לה כל בסיס עובדתי או משפטי והיא אף לא נתמכת בתצהיר.
עוד טוענת התובעת כי בהתאם לפסיקה, בית משפט לא יורה לחברה תובעת להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע אם התקיימה אחת מהחלופות הבאות: נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב חברה בערובה או שהחברה יכולה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.
לטענת התובעת למעט אמירה מעורפלת וחסרת ביסוס של הנתבעים, כי ה ם חוששים שהתובעת לא תוכל לשלם את ההוצאות שייפסקו להם אין הנתבעים מעלים טענה קונקרטית ביחס למצבה הפיננסי של התובעת. התובעת מפנה לתצהירו של מר לי גרין, יועץ משפטי בכיר בתובעת, אשר צורף לתגובת התובעת, אשר מצהיר כי התובעת היא חברת ענק בינלאומית ותיקה בעלת איתנות פיננסית מוכחת.
עוד טוענת התובעת, כי כדי להציג איתנות פיננסית היא אינה צריכה להוכיח קיום נכסים דווקא בישראל, אף כי לטענתה יש לה נכסים בארץ. לעניין זה טענה התובעת כי יש לה זכויות לקבלת כספים בישראל, וכי זכות זאת מהווה נכס. בנוסף טענה התובעת כי סימני המסחר הרשומים שלה בארץ מהווים נכס בישראל. התובעת הפנתה בתגובתה לפסקי דין, אשר לטענתה , תומכים בטיעוניה.
עוד טענה התובעת, כי אין מקום לחיובה בהפקדת ערובה רק בשל היותה חברה זרה , משום שעל פי סעיף 17 לאמנת האג, עליה חתומות ישראל וארה"ב, רש ות שיפוטית לא תטיל על תובע, שמקום מו שבו באחת המדינות החתומות על האמנה, ערובה לפירעון הוצאות משפט, מחמת היותו זר או מחמת שאין לו מקום מגורים בישראל.
עוד טוענת התובעת, כי במסגרת ההחלטה האם לחייב בהפקדת ערובה בוחן בית המשפט האם הוגשה התובענה בתום לב ומה הם סיכוייה; האם הוגשה הבקשה לערובה כדי למנוע תביעה אמיתית; והאם חיוב התובעת בערובה יפגע בזכות הקניין שלה או זכות הגישה לערכאות. לטענת התובעת הפרת זכויות קנין רוחני היא "מכת מדינה" ונדרש מאמץ מתמיד ועקבי נגד מפרים , ולכן הטלת עול נוסף של ערובה להוצאות , שיהווה תנאי מוקדם לניהול ההליך תפגע באינטרס הציבורי.
עוד טענה התובעת כי אין מקום להחיל בנסיבות אלו את תקנה 519 לתקסד"א, וזאת לאור טענת הנתבעים, כי יש להחיל תקנה זאת היות וה תובעת לא פירטה את מענה, וכי תקנה זאת חלה על אדם בשר ודם וזאת בשונה מסעיף 353א' החל ביחס לתובעת שהיא חברה בע"מ.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, לרבות בתשובת הנתבעים , אני קובעת כי דין הבקשה להתקבל. להלן אנמק החלטתי.
התובעת היא חברת חוץ, אשר מקום מושבה ב ארה"ב שהיא בין המדינות, אשר אישררו את אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית) , 1954 והתקנות אשר הותקנו לשם ביצועה, לא נועדו ליצור מעמד עדיף לחברת חוץ על פני חברה ישראלית. תכלית האמנה היא שמצבה של חברת חוץ לא יהיה נחות ממעמדה של חברה שהתאגדה בישראל, ולמנוע מבית המשפט להטיל על חברה תובעת זרה חיובים או ערבויות, אשר אינם נדרשים מחברה ישראלית רק "מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים" ( ראו ת"א 717-09-09 EDT MARINE CONSTRUCTION LTD נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , וכן ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, 2009, עמוד 751).
מכאן שיש לבחון את בקשת הנתבעים על פי הוראות סעיף 353א' לחוק החברות החלות על כל חברה בע"מ, כולל חברות חוץ, להפעלת שיקול דעתו של בית משפט בדרישת ערובה להפקדת הוצאות.
סעיף 353 א' לחוק החברות הוא הסעיף הרלוונטי למקרה הנדון, שכן הוא מתייחס לחברה בע"מ או חברת חוץ, והוא גובר על הוראות תקנה 519 לתקס"דא המתייחסת לתובע פרטי שהוא "בשר ודם".
הוראת סעיף 353א' לחוק החברות קובעת, כדלקמן:
"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
הסעיף מקנה לבית המשפט שיקול דעת נרחב לחייב חברה-תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, אלא אם כן החברה-התובעת הוכיחה שביכולתה הכלכלית לשאת את הוצאות הנתבע, או שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיובה בערובה. מבחינה ראייתית, נטל השכנוע מוטל על החברה-התובעת להראות שמתקיימות נסיבות מעין אלה. ככל שהחברה-התובעת תחויב בערובה, יש לקבוע את סכום הערובה תוך שמירה על עיקרון המידתיות ואיזון ראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים [רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (2009) , להלן: "פסק דין הנדסה ממוחשבת"; רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (2008) ; בש"א (מחוזי באר שבע) 6391/08, ת"א 5338/08 הידקו תעשיות בע"מ נ' Concordanto reventivo (2009) , בש"א (מחוזי י-ם) 7007/09 חברת האחים שגראוי (1989) בע"מ נ' חסן חטב חברה לבניין ולפיתוח בע"מ (2009); ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2691/04 עירית תל אביב יפו נ' פוסטר מדיה (ישראל) בע"מ (2010) ].
על דרך הפעלת שיקול הדעת על ידי בית המשפט עמד כב' השופט מלצר בפסק דין הנדסה ממוחשבת:
"על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו - זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים, ואת ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע, מבטא את הכלל והפטור הוא החריג... בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות, ובדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד. משנסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע, מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים".
בהתאם לפסק הדין בעניין הנדסה ממוחשבת הנטל להראות את הנסיבות בגינן לא מוצדק לחייב את החברה התובעת בערובה להבטחת הוצאות הצד השני רובץ על התובעת. עוד נקבע כי במסגרת בקשה זו אין זה ראוי להיכנס בהרחבה לניתוח סוגיית סיכויי ההליך, וניתן להיזקק לסוגיה זו רק כאשר המדובר בסיכויים גבוהים מאור או קלושים מאוד. בנסיבות המקרה הנדון לא מצאתי להעריך בשלב זה את סיכויי התביעה או ההגנה ואלו יידונו במסגרת שמיעת הראיות בתיק. על כן אדרש להלן לשאלת מצבה הכלכלי של התובעת.
איתנות כלכלית נלמדת בעיקר ממאזניה של חברה, התנהלותה ויכולתה לפרוע חובות מוכחים מיד עם הצגת דרישת תשלום . הנטל להוכיח כי החברה התובעת תוכל לשאת בתשלום הוצאות המשפט מוטל עליה [ראו ת.א. (מחוזי ת"א) 1593-09 מיטרוניקס בע"מ נ' GEFG NEKAR antriebssysteme GmbH (2010), וכן ת.א (מחוזי מרכז) 8607-06-11 ארט יודיאיקה בע"מ נ' גץ טלי עד שינוע בע"מ) (2011) להלן: " ארט יודאיקה").
במקרה הנדון צירפה התובעת לתגובתה את תצהירו של מר לי גרין, יועץ משפטי בתובעת, אשר העיד לגבי איתנותה הפיננסית של התובעת וכן תמך בטענות התובעת לפיהן לתובעת סימני מסחר בארץ, וכן כי לתובעת זכות חוזית לקבלת כספים בישראל.
לטעמי אין די בתצהירו של מר גרין, המשמש כיועץ משפטי של החברה, כדי להוות אסמכתה לאיתנותה הכלכלית של התובעת ולסתירת החזקה . על מנת לעמוד בנטל המוטל עליה היה על התובעת לצרף דוחות כספיים או אסמכתה אחרת, אשר תתמוך בטענת התובעת לעניין איתנותה הכלכלית, כמו חוות דעת רואה חשבון המטפל בענייניה והמפרטת את רווחיה על סמך הדיווחים לרשויות המס והדוחות הכספיים המבוקרים של החברה; שווי הציוד והמלאי, התייחסות לשעבודים או עיקולים המוטלים על נכסיה בספריה וברשם החברות ואף התייחסות הבנק בו מצוי חשבונה להתנהלותה במסגרת ניהול החשבון ומידת כיבוד התחייבויותיה (ראו למשל, ארט יודאיקה, סעיף 8) , אך כל אסמכתה כזו לא צורפה. עוד אוסיף כי אני מקבלת את טענות הנתבעים כי אין בעובדה שהתובעת היא בעלת סימני מסחר הרשומים על שמה כדי להוות הוכחה ליציבותה של התובעת, וכך גם לעניין טענתה של התובעת לזכותה לקבלת כספים בארץ, טענה אשר לא גובתה בכל אסמכתה.
אציין כי עיינתי בפסקי הדין אליהם הפנתה התובעת ואינני סבורה כי יש בהם כדי להצביע על שינוי מגמה בחיוב חברות בהפקדת ערובה, שכן בפסקי דין אלו הנימוקים לדחיית הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות היו שונים. כך למשל בפסק הדין בת.א. (מחוזי-ת"א) 9364-07-13 , נדחתה הבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה מהנימוק כי המבקשת כלל לא העלתה הטענה של "חוסר איתנות", בשונה מהמקרה הנדון. בשני תיקים נוספים אליהם הפנתה התובעת ת.א. (מחוזי ת"א) 38462-12-09, והפ"ב (מחוזי ת"א ) 19127-11-09, נדחו בקשות לחיוב התובעות בערובה היות ואלו הוכיחו את איתנותן הכלכלית על ידי צירוף דוחות כספיים, מה שלא נעשה במקרה הנדון בפני . באשר לפסק הדין בעניין 63707-01-14 טוגו נ' RIVER LIGHT VLP , הרי שהמדובר בפסק דין המהווה חריג לכלל של הטלת ערובה ולא מצאתי כי נסיבות העניין מצדיקות חריגה זאת.
עוד אוסיף כי טענת התובעת בדבר איתנותה הכלכלית יש בה כדי להטיל ספק בטענותיה לעניין הכבדה על ניהול ההליך ומניעת זכות הגישה לערכאות, שכן לא יהיה בחיובה בהפקדת ערובה כדי לפגוע בניהול ההליך על ידה .
באשר לגובה הערובה אותה יש להטיל על התובעת אני קובעת כי בנסיבות אלו יש לחייב התובעת בהפקדת סך של 75,000 ₪.
סוף דבר
כערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, התובעת תפקיד את הסך של 75,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודה למדד תוך 45 יום מהיום , שאם לא כן תידחה התביעה..
התובעת תישא בהוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪.
מעקב מזכירות בהתאם.

החלטה זו ניתנה על ידי כרשמת.
ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ה, 30 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.