הדפסה

JUN נ' טובה שירותי כוח אדם בע"מ ואח'

בפני
כבוד ה שופט משה הולצמן

התובע:

JUN WANG מס' דרכון סיני 13098596 G
ע"י ב"כ עו"ד שפיק אבו האני ואח'

נגד

הנתבעים:

1.טובה שירותי כוח אדם בע"מ ח.פ. 513663864
2.עדי רוזנטל
שניהם ע"י ב"כ דני אליגון ו/או הילה ונטורה ואח'

פסק דין

תביעה כספית בסך של 200,000 ₪ בעילת הוצאת לשון הרע שהוציאו הנתבעים על התובע , כך לפי הטענה.
התביעה דנן הוגשה בתחילה בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, והועברה לבית משפט זה מטעמים של סמכות עניינית (החלטת כב' השופט צבי פרנקל, שניתנה ביום 4.7.2014 ).
עיקרי טענות התובע
התובע הינו אזרח סין שהועסק אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לצורך הספקת כוח אדם מסין. הנתבעים גבו מהתובע 15,000$ עבור כל היתר עבודה להעסקת עובד זר מסין בתחום הבניין בארץ. הנתבעת הינה חברת כוח אדם, והנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו מנהלה. התובע מוכר כאחד מספקי כוח האדם המובילים בארץ. באוגוסט 2006 הנתבעים פנו לתובע וביקשו שיעבוד אצלם לצורך הספקת עובדים זרים מסין, כנגד תשלומים שישולמו להם. בין הצדדים הוסכם שמשכורתו החודשית של התובע תעמוד על סך של 5,000 ₪, ובנוסף לכך, בגין עבודות שיבצע התובע ישולם לו סך בשיעור של 23% מ שווי ההזמנה שתתקבל אצל הנתבעים, בניכוי המשכורת החודשית, וכי הסכום שיגיע לתובע העולה על 4,000 ₪ לחודש יבוצע כנגד חשבונית מס שיגיש לנתבעים. התובע עבד אצל הנתבעים במשך כשנתיים, וביצע עבור הנתבעים מספר הזמנות. באוגוסט 2008 פנה התובע לנתבעים בבקשה לקבל חשבוניות מס בגין תשלומים שקיבל כשכר קבלני, והחזר תשלומים, אלא שלא נענה, ולכן ביום 6.8.2008 התובע פנה לנתבעים באמצעות מכתבי דרישה לקבלת כספים שנגבו ממנו שלא כדין. כתוצאה מכך שלחו הנתבעים הודעה באינטרנט ובאמצעות הפקסימיליה לכל התאגידים בארץ, המהווה פרסום עם תוכן פוגעני בתובע. לקוחות רבים של התובע סיפרו לו על הפרסום ונגרמו לו עגמת נפש ומבוכה רבה, והוא נאלץ להסביר ללקוחותיו שאין אמת בפרסום, ומקורו בחוב כספי שהנתבעים חבים לו. הפרסום מהווה הוצאת לשון הרע, על פי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הפרסום פגע באופן קשה בתדמיתו, בהכנסותיו, ובמוניטין שלו.
עיקרי טענות הנתבעים
הנתבעים טענו, במסגרת כתב ההגנה, כי התובע הועסק אצל הנתבעת בתפקיד של ראש קבוצת עובדים באתרי בניין. התובע אינו ספק של כוח אדם ואין לו את ההיתרים הדרושים לצורך הספקת שירותי כוח אדם בארץ. התובע שוהה באופן בלתי חוקי בארץ. הנתבעת מעסיקה עובדים זרים מסין, לפי הדין, ובהתאם להיתרי עבודה שהועמדו לה כחברת שירותי כוח אדם, והינה בעלת רישיון והיתר מיוחד להעסקת עובדים זרים בענף הבניין מטעם משרד התמ"ת. הנתבעת התקשרה עם חברה סינית לצורך איתור עובדים מקצועיים בענף הבניין. התובע פוטר מעבודתו לאחר שנתקבלו מספר תלונות לגבי תפקודו (ס' 19 לכתב ההגנה). התובע גרם לנזקים לנתבעת בסך של 350,000 ₪. התובע אינו עוסק מורשה. בין הצדדים לא נחתם הסכם קבלני המזכה את התובע בסכומים הנטענים על ידו. התובע לא פנה לקבלת חשבוניות מס. כל התשלומים שולמו לתובע במסגרת עבודתו כעובד, והדבר בא לידי ביטוי בתלושי השכר שהוצאו לו. המכתבים ששלח התובע התקבלו אצל הנתבעת אך תוכנם מוכחש. התובע דרש במכתבים את שכרם של עובדים אחרים, ללא ייפוי כוח מתאים, וללא היתר, או צידוק, וללא פירוט מתאים, כאשר השכר שולם לעובדי הנתבעת כדין. הנתבעת מדווחת על התשלומים לעובדים למשרד התמ"ת כנדרש, ומעולם לא גבתה מעובדיה תשלומים עבור אשרות עבודה. גם אם הנתבע היה פועל להפצת הפרסום, דבר המוכחש, תוכנו הינו אמת. הפרסום הינו בגדר הבעת דעה על התנהגותו ואופיו של התובע, אשר כעובד של הנתבעת נתפס בקלקלתו ובשל כך פוטר. לנתבעת קיימת חובה מוסרית וחברתית להתריע בפני קבלני הבניין השונים, עימם היא עובדת, בדבר התנהגותו של התובע, שגרם בהתנהגותו נזק בסך של 350,000 ₪, הפר הסכמי עבודה, ופעל בניגוד לדין, תוך ניצול האימון שניתן בו, ולהתריע בפניהם שהתובע שוהה שלא כדין בארץ (סע' 33-36 לכתב ההגנה). הועלתה טענת קיזוז, ככל שהתביעה תתקבל.
הראיות
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, שבו חזר על הטענות שהועלו בכתב התביעה, תוך שציין פרטיהם של שלושה תאגידים שנציגיהם פנו אליו לצורך קבלת הסברים לאור הפרסום. לתצהיר צורפו הסכם התקשרות בין התובע לבין הנתבעת, מסמכים שונים שעניינם "דרישת תשלום", פרטי עובדים, ותעודת האגד של חברה.
מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע.
בעלי הדין לא מצאו לנכון לזמן עדים מטעמם.
בימים 12.7.2015 ו- 9.9.2015 נערכו דיוני הוכחות, בהם העידו התובע והנתבע, ונשמעו סיכומים בעל פה.
דיון והכרעה
אין מחלוקת בין בעלי הדין שביום 12.8.2008 (או בסמוך לכך) נשלחה ממשרד הנתבעים הודעה באמצעות דואר אלקטרוני, לעשרות חברות כוח אדם בארץ, שזו לשונה-
"אזהרה
עובד זר בשם JUN WANG מס' דרכון 13098596 G
מסוכן וערמומי אשר משמש כראש קבוצה
בהתחלה הוא נחמד אבל אח"כ הוא מגלה את פרצופו האמיתי
העסקתו תביא לכם נזק כלכלי רב לתאגיד
רצ"ב הוכחות לכך.
לידיעתכם".
ככל שהפרסום החזיק יותר מעמוד אחד, כפי שניתן להבין מהאמור בו, הרי שזה לא הוצג בפניי .
מכיוון שלא מצאתי שהפרסום צורף לכתב התביעה, או לתצהירו של התובע (ויכול שצורף ולא נסרק) , ביקשתי בדיון ההוכחות הראשון שנערך בפניי ביום 12.7.2015, להציג בפניי את הפרסום, וכל שהוצג בפניי הינו הנוסח הנ"ל האוחז עמוד אחד . ניתנה החלטה- "המסמך המהווה את הפרסום מתקבל ומסומן ת/1, מכיוון שלא מצאתי שצורף למסמכים" (ע' 9, ש' 19). ראוי לציין שעובר להגשת המסמך, או בסמוך להגשתו, לא הועלתה טענה על ידי באי כוח הצדדים שהמדובר בפרסום חסר, ולא התבקשה השלמתו.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"; "החוק")-
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
הפרסום הנ"ל, כשלעצמו, הינו בבחינת הוצאת לשון הרע על התובע, מכיוון שגלומה בו אזהרה שהופנתה לעשרות תאגידי כוח אדם בארץ, מפני עסקתו של התובע, תוך הצגתו כאדם מסוכן וערמומי, שיסב נזק כלכלי משמעותי למי שיעסיק אותו, ומכאן שיש בפרסום כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע, ואף בהמשך עבודתו בארץ, בשים לב לכך ש הינו עובד זר מסין, והעסקתו בארץ צריכה להיות מוסדרת באמצעות אותם תאגידים שקיבלו היתר מתאים לכך מאת הרשויות המוסמכות.
התובע הצהיר (סע' 15-16) שנעשו אליו פניות בעקבות ההודעה הנ"ל אשר גרמו לו מבוכה ועגמת נפש רבה, והוא נאלץ לספק הסברים לגורמים שונים, שצוינו בתצהירו, לגבי טיבה של המחלוקת עם הנתבעים. לא מצאתי שהנתבע נחקר על הצהרתו זו, ולא ניתן לומר שנסתר לגביה.
באת כוח הנתבעים טענה בסיכומיה לגבי העדר יריבות בעניינו של הנתבע, מהטעם שההודעה נשלחה על ידי המזכירה של הנתבעת, חגית אביסרור, ו- "המזכירה היא שלוחה של הנתבעת והיא פעלה מכוח היותה עובדת אצל הנתבעת" (ע' 32, ש' 16).
לאחר שבחנתי את כל שהוגש בתיק זה לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה בדבר העדר יריבות בענייננו של הנתבע.
בכתב ההגנה לא הועלה טענה ישירה ומפורשת בדבר העדר יריבות בעניינו של הנתבע, בכל הנוגע לתוכן ההודעה הנדונה. כל שנטען הינו- "... גם אם הנתבע 2 היה זה הפועל להפצת המייל (מה שמוכחש מכל וכל) גם אז לא היו במעשים הוצאת לשון הרע שכן כל האמור במכתב הנדון והמתייחס לתובע ולהתנהגותו הינו אמת" (ס' 33 לכתב ההגנה). נטען, אפוא, שהנתבע לא פעל להפצת ההודעה באמצעות הדואר האלקטרוני, אך לא נטען שזו הוצאה על ידי המזכירה ללא שיתופו, ידיעתו, הנחייתו, והכוונה מטעמו.
בשים לב לכך שהנתבע הינו מנהלה של הנתבעת, וגם אם אינו מנהל יחיד, הרי שאין חולק שעמד בקשר עם התובע, וטיפל בכל העניינים הנוגעים והקשורים אליו, הרי שהיה מקום להעלות הכחשה מפורשת בכתב ההגנה לגבי מידת מעורבותו בנוגע לניסוח ההודעה ומתן הוראה לגבי הפצתה, ובהעדרה, יש להחזיק את הנתבע כמי שהיה מעורב באופן פעיל בניסוח תוכן ההודעה, והפצתה לנמעניה, גם אם הוצאה והופצה באמצעות הדואר האלקטרוני של המזכירה.
מעבר לכך, אין בכתב ההגנה טענה מפורשת שלפיה ההודעה משקפת את אומד דעתה של המזכירה בלבד, והנתבעים טענו לגבי אמיתות תוכן ההודעה.
הנתבע הצהיר בתצהירו- "אמנם לא אני הוא זה ששלח את המייל כי אם מזכירת המשרד שאיננה עובדת עוד בנתבעת 1 אך ראוי כי יובן שהדברים הינם דברי אמת..." (ס' 45), וכן- "... האזהרה שנכתבה במייל אותו שלחה מזכירת הנתבעת 1 אז, הגם שאיננה נשלחה באמצעותי, תוכנה אמת ..." (ס' 53).
יוצא אפוא שגם בתצהירו הנתבע מיקד את טענותיו לגבי שליחת ההודעה על ידי המזכירה, בעוד שנקט בעמימות לגבי הנסיבות שקדמו להוצאתה. כך למשל, הנתבע לא מצא לנכון לפרט בתצהירו מה גרם למזכירה לשלוח את ההודעה לעשרות חברות כוח אדם, ככל שיש ממש בטענה שזו נשלחה על דעתה בלבד, ואף לא מצא לנכון לשלול באופן מפורש את מעורבותו בכל הנוגע לניסוח ההודעה, אופן שליחתה, ותפוצתה, הגם שהתייחסות לכך התבקשה בשים לב לתפקידו הבכיר אצל הנתבעת , לקשריו עם התובע, ולעיתוי הוצאת ההודעה, בסמוך ממש לקבלת מכתבי הדרישה שנשלחו מטעמו של התובע.
בחקירתו הנגדית הנתבע ניסה להרחיק עצמו ככל שניתן ממעורבות אישית בנוגע ל הוצאת ההודעה (עמ' 19-20), אלא שלא מצאתי לנכון ליתן אימון בגרסה שהעלה בעניין זה.
הטענה שלפיה ההודעה נוסחה ונשלחה ביוזמתה ועל דעתה בלבד של המזכירה, אינה מתקבלת על הדעת, ולו על פני הדברים, ואינה מתיישבת עם ניסיון החיים והשכל הישר. לא סביר בעיני שמזכירה, שאינה בעלת שליטה, או מנהלת, אצל הנתבעת, רשמה את ההודעה הנדונה, המכילה תוכן פוגעני לגבי התובע, והפיצה אותה לעשרות תאגידים העוסקים בגיוס כוח אדם, תוך שהזהירה את נמעני ההודעה מהעסקתו של התובע , מבלי שניתנה לה הנחיה ברורה מאת בעל תפקיד ניהולי בכיר אצל הנתבעת, ובענייננו אין לי אלא להסיק שהיה זה הנתבע.
מן הראוי לציין שהנתבעים לא מצאו לנכון להביא לעדות את המזכירה, חגית אביסרור, הגם שעדותה התחייבה בנסיבות העניין, על מנת לאושש מבחינה ראייתית את הטענה שההודעה הוצאה על דעתה בלבד.
לעניין זה נקבע כי- "בעל-דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (ע"א 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני. 29.3.1973. פסקה 3; ראו גם- יעקב קדמי. על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2009), בעמ' 1723; ע"פ 28/49, סעיף חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה; ת"א (חי') 595/02 כהן דבי נ' כהן יוסף. 9.4.2008. פסקה 13. כב' השופט י. עמית; ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ. 30.3.1993. פסקה 7.ח).
בנסיבות העניין סבורני שאי הבאת המזכירה לעדות יש בה כדי להעמיד כנגד הנתבעים את החזקה, פרי ההלכה הפסוקה, שעדותה הייתה עומדת להם לרועץ, ולא הייתה מתיישבת עם גרסתם לגבי נסיבות הוצאת הודעה, ובכלל זה עם הטענה להעדר יריבות בענייננו של הנתבע (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ. פסקה 53).
מהמקובץ לעיל, הטענה לגבי העדר יריבות בענייננו של הנתבע, נדחית.

האם עומדת לנתבעים הגנת "אמת בפרסום"?
הנתבעים העלו טענה לגבי "אמת בפרסום".
בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "הגנת אמת בפרסום", נקבע-
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
הנטל להוכיח אמת בפרסום מוטל על הנתבע- המפרסם.
"נטל הוכחת ההגנה של "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם, וכאשר מוכיח התובע או המאשים את פרסום לשון הרע צריך המפרסם להביא ראיות "אפירמטיביות" להוכחת אמיתות הפרסום. נתבע או נאשם המבקש להסתמך על הגנת סעיף 14 חייב להוכיח את אמיתות הפרסום בדרכי ההוכחה הרגילות. נטל זה קיים גם כאשר יש קושי אמיתי בהוכחת הטענות, שכן קושי כזה צריך להישקל מראש. זאת ועוד: כשמדובר בתביעה נגד עיתון בגין ידיעה שהסתמכה על דברי מקור חסוי, צריך העיתון להחליט האם לחשוף את המקור ולזמנו לעדות, שאם לא יעשה כן ואמיתות הדברים לא תוכח בדרך אחרת, הוא יישא באחריות ללשון הרע שבפרסום".
אורי שנהר. דיני לשון הרע. עמוד 248.
לאחר שבחנתי את כל שהובא בפניי, סבורני שהנתבעים לא הניחו בפניי ראיות בכמות ובאיכות הנדרשת במשפט האזרחי לצורך הוכחת הטענה של אמת בפרסום.
בכתב ההגנה נטען, באופן כללי, כי התובע פוטר מעבודתו לאחר שנתקבלו מספר תלונות לגבי תפקודו (ס' 19), וכי גרם לנזק בסך של 350,000 ₪, הפר הסכמים, וביצע פעולות לא חוקיות, תוך ניצול האימון שניתן בו (ס' 35).
במסגרת תצהירו פרס הנתבע יריעה רחבה ומפורטת יותר לגבי הנסיבות שהביאו לפיטוריו של התובע, ובכלל זה נטען כי הנתבעת העמידה לתובע טלפון ורכב, בתפקידו כראש צוות עובדים זרים מסין, אלא שבשלב מסוים הנתבע הבחין שהוצאות הדלק והטלפון של התובע הינן גבוהות למדי, ולכן בדק את פירוט השיחות של מכשיר הטלפון, והתקין מכשיר איתורן ברכב, והתחוור לו שהתובע קיים אלפי שיחות טלפון שאינן רלבנטיות לעבודתו, ועל פי ממצאי איתורן התובע שוטט ברחבי הארץ, וביקר באתרי עבודה שונים אצל קבלנים שהנתבעת לא סיפקה להם שירותי כוח אדם. עוד נטען שבאחד הפעמים התובע שהה באתר בניין ביבנה, כך לפי נתוני איתורן, אצל קבלן שהנתבעת לא סיפקה לו שירותי כוח אדם, בעוד ש התובע הודיע לנתבע בטלפון שהוא נמצא באתר העבודה באשדוד (סע' 47-49 לתצהיר).
הנתבע הצהיר שלאחר חשיפת המקרה הנ"ל התובע נבהל, עזב את אתרי העבודה, ועמו עזבו עובדים זרים נוספים, לרבות אלה שהובאו לארץ באמצעות חברת כוח אדם בסין השייכת לדוד של התובע (ס' 50 לתצהיר), והתובע שקיבל עמלה כספית לגבי העובדים הנ"ל, קיבל עמלה נוספת מחברה אחרת שאליה הועברו אותם עובדים (סע' 51-52 לתצהיר).
עוד הצהיר שהעסקתו של התובע גרמה לנתבעת נזק כלכלי רב המוערך בסך של 350,000 ₪ (ס' 53 לתצהיר).
בנסיבות אלה, כך הוצהר, האזהרה שנשלחה תוכנה אמת ולכן אינה יכולה להוות הוצאת לשון הרע (ס' 53 לתצהיר ).
התובע טען כי הסיבה לניתוק היחסים בין הצדדים, ובהמשך לפיטוריו על ידי הנתבעת, הינה מחלוקת כספית, ואי תשלום כספים שהגיעו לתובע ולעובדים, ובכלל זה תלונות שהעלו בפניו העובדים לגבי אי תשלום מלוא השכר שהגיע להם (סע' 13 לתצהירו; עדותו עמ' 10, 15).
כאשר נחקר הנתבע לגבי אמיתות הפרסום שלפיו התובע הינו מסוכן וערמומי, התחמק ממתן תשובה ישירה, והעיד- "אני צריך לאשר את זה? תפקידי לא לאשר דברים כאלה" (ע' 21, ש' 7).
כאשר נחקר הנתבע לגבי הפרסום שלפיו התובע גילה בהדרגה את "פרצופו האמיתי", השיב שהמזכירה רשמה את "מה שישב לה על הלב", והרבה פעמים שמע במשרד שצעקה על התובע (ע' 21, ש' 9-14).
גם אם אצא מההנחה שהפרסום נרשם והופץ על דעתה של המזכירה בלבד, ללא מעורבותו של הנתבע- ואינני סבור שזהו מצב הדברים בענייננו- הרי שהדעת נותנת שהיה על הנתבע לברר עם המזכירה את העובדות שעמדו בבסיס הפרסום, ואף להביאה לעדות, אלא שהנתבע ניסה להרחיק את עצמו מעשיית הפרסום והפצתו, וממתן תשובות ישירות לגבי אותו חלק של הפרסום הנוגע לאופיו של התובע.
הנתבעים לא הציגו ראיות בכמות ובאיכות מספקת שיש בהן כדי לתמוך בטענות שהעלו לגבי התנהגותו של התובע, שחשיפתה הובילה, לטענתם, לניתוק היחסים בין הצדדים, ולנטישתו של התובע את אתר העבודה עם קבוצה של עובדים.
הנתבע הצהיר שעל פי נתוני איתורן שהיו ברשותו התובע שוטט ברחבי הארץ וביקר באתרי עבודה שונים, שהנתבעת לא סיפקה להם שירותי כוח אדם, ובאת כוח הנתבעים טענה בסיכומיה שעימתה את התובע בחקירתו הנגדית עם הנתונים שהתקבלו ממערכת איתורן (ע' 31, ש' 26-30 ), אלא שלא הוצגו בפני מסמכים ונתונים כלשהם הנוגעים לכך. כך למשל, ניתן היה להציג את ההתקשרות בין הנתבעים לבין מערכת איתורן לצורך התקנת מכשיר המעקב ברכב שהועמד לתובע, אסמכתאות לגבי התשלומים ששולמו בגין כך, ותיעוד נתוני המעקב אחר רכבו של התובע, אלא שהדבר לא נעשה.
הנתבע הצהיר שהתובע ערך שיחות טלפון רבות, בטלפון שהועמד לרשותו, שלא היו רלבנטיות לעניינים עליהם הופקד כראש צוות עובדים מטעמה של הנתבעת, אלא שגם בעניין זה לא הוצגו בפני ראיות כלשהן, שיש בהן כדי לאושש את טענת הנתבעים בעניין זה.
הדעת נותנת שלא הייתה כל מניעה להציג את תדפיסי פירוט השיחות שערך התובע ממכשיר הטלפון, שהינם מסמכים זמינים ונגישים לנתבעת, כבעלת מכשיר הטלפון, מה גם שהנתבע הצהיר שהנתונים בעניין זה נבחנו על ידו.
הנתבעים לא הביאו עדים, או ראיה חיצונית אחרת, לצורך אישוש הטענה שלפיה לתובע שולמה עמלה על ידי חברה אחרת בגין העברת העובדים אליה, ולא ברור האם הדבר נודע לנתבע טרם שליחת ההודעה הנדונה, או לאחר מכן.
התובע נשאל בחקירתו הנגדית לגבי השימוש שעשה ברכב, והעיד שהנתבעת הייתה קשורה לאתרי עבודה בבאר שבע, ובמודיעין (ע' 16, ש' 15), בבית חולים תל השומר ובים המלח (ע' 16, ש' 21-24). לנתבעת לא היה קשר עם אתר בנייה ביבנה (ע' 16, ש' 20-21), אך הייתה קשורה לאתר בנייה בגן יבנה (ע' 17, ש' 8-13). עוד העיד שהנתבע שלח אותו לראשון לציון כדי לאתר עבודה (ע' 16, ש' 16-18).
הנתבע העיד שבשלב מסוים הבין שהותקן ברכבו מכשיר מעקב וזאת מפניית הנתבע אליו, אלא שלטענתו הנתבע פנה אליו פעם אחת והעיר לו לגבי מהירות נסיעתו, והוא תהה לגבי מקור ידיעתו של הנתבע לגבי מיקומו (ע' 16, ש' 27-30). מכל מקום, לא מצאתי כי חקירתו הנגדית בעניין זה מוצתה די הצורך באופן שתהווה חיזוק לטענות שהעלו הנתבעים לגבי השימוש שעשה התובע ברכב.
התובע נשאל בחקירתו הנגדית לגבי השימוש שעשה בטלפון, והעיד שערך שיחות לסין בענייניה של הנתבעת בלבד, ולא זכור לו שהנתבע פנה אליו לגבי היקף השיחות ועלותן (ע' 16 סיפא, ע' 17 רישא).
לעניין זה יש לציין שהנתבע הצהיר והעיד שלדודו של התובע הייתה חברת כוח אדם בסין, והתובע שימש כאיש קשר לצורך הבאת עובדים זרים מסין לארץ (עדות הנתבע, ע' 27, ש' 7-9) , ולא מן הנמנע שערך שיחות עם גורמים מעבר-לים בעניינים הנוגעים לנתבעת. מכל מקום, מכיוון שהנתבעים לא הציגו את הנתונים הרלבנטיים בעניין זה, למרות שאלה היו ברשותם, הרי שאין בפניי ראיות של ממש לגבי היקף השיחות, תדירותן, והמועדים שבהם נערכו.
הנתבע העיד בחקירתו הנגדית שנציג מטעמו, ששמו מוטי מזוז, נשלח ליבנה, לפי נתוני איתורן, ומצא שם את התובע עם קבוצת פועלים בפרויקט של "דמרי", אלא שאותו נציג לא הובא בפניי לעדות, וגם גרסה זו נסמכת על עדותו של הנתבע בלבד.
הנתבעים טענו שהתובע, לאחר שפוטר, גרם לכך שקבוצה של עובדים נטשה את האתר ועברה לתאגיד אחר, ובכך גרם לנתבעת לנזק כספי ניכר (עדות הנתבע, ע' 21, ש' 26-28).
אין מחלוקת בין הצדדים לגבי עזיבתה של קבוצת עובדים את אתר העבודה שלו סיפקה הנתבעת שירותי כוח אדם, והמחלוקת נטושה לגבי הסיבה לעזיבתם. הנתבעים טענו שהתובע גרם לכך, והאחרון טען שהעובדים עזבו את האתר בשל מחלוקת כספית בינם לבין הנתבעת ( ע' 15, ש' 1-6 ).
לא מצאתי שהנתבעים הניחו בפניי תשתית ראייתית של ממש שיש בה כדי לתמוך בטענה שהתובע הוא שגרם לאותם עובדים לעזוב את האתר, ולהירשם אצל תאגיד אחר, למרות שמלוא שכרם שולם להם על ידי הנתבעת.
לא הוצגה בפניי, מטעם הנתבעים, רשימת העובדים שלפי הטענה נטשה את האתר בשל מעורבותו של התובע, הגם שהנתבע העיד בחקירתו הנגדית שפרטיהם מצויים ברשותו (ע' 21, ש' 31-33), והודעה על נטישת העובדים, שלא הוצגה בפניי, נשלחה למשרד התמ"ת (ע' 22, ש' 5-6).
כאשר הנתבע נשאל האם לטענתו התובע הסדיר את מתן שירותי העובדים לקבלנים, התחמק ממתן תשובה ישירה והעיד- "למה אתה אומר שאני אומר" (ע' 23, ש' 1).
לא מצאתי שחקירתו הנגדית של התובע מוצתה די ה צורך לגבי מעורבותו הנטענת באשר לעזיבתם של העובדים את אתר העבודה.
מעבר לכך, לא הועדו עובדים, או לפחות חלק מהם, שלפי הטענה עזבו את האתר בשל מעורבותו של התובע, למרות שמלוא שכרם שולם להם על ידי הנתבעת, כך לפי הטענה, ולא הובאו בפניי ראיות חיצוניות שכל העובדים שעזבו את האתר נרשמו אצל תאגיד כוח אדם אחר, ובכלל זה אצל אותו התאגיד.
הנתבעים לא מצאו לנכון להציג ראיות לגבי תשלום מלוא שכרם של אותם עובדים, על מנת לתמוך בטענתם לגבי העדר מחלוקת כספית עמם, כ גון תלושי השכר שהוצאו להם, אסמכתאות לגבי הפקדת המשכורות בחשבונות הבנק, והפרשות פיצויים אצל משרד התמ"ת.
באשר לתובע, סבורני שעלה בידי הנתבעים להראות ששולם לו סכום של 15,000 דולר (נ/1. עדות התובע, ע' 14, ש' 19-20), וניתן להבין מעדותו ששכרו החודשי שולם לו (ע' 15, ש' 10), אלא שהכחיש ששולם לו הבונוס לפי תנאי ההתקשרות עם הנתבעת (ע' 15, ש' 12) , וכן חזר וטען שהנתבעת חבה כלפיו בתשלום עמלה בגין עובדים זרים מסין (ע' 14). יש לציין שתלוש השכר שהוצג בפני התובע בחקירתו הנגדית , לא הוצג בפניי, ולא התבקשה הגשתו כראייה . ולא הוגשו ראיות לגבי תשלום מלוא שכרו ברציפות , ובכלל זה העתקי תלושי השכר שהוצאו לו על ידי הנתבעת, למרות שהאסמכתאות בעניין זה אמורות להיות ברשותה.
מכל מקום, הדעת נותנת שהפרסום שלפיו התובע יגרום לנזק כלכלי רב למי שיעסיק אותו, מקורו בעזיבת קבוצת העובדים את האתר, ומעורבותו הנטענת של התובע בעזיבתם, ולא בניתוק היחסים עם התובע בלבד, וכפי שצוין לעיל, לא מצאתי שעלה בידי הנתבעים להניח תשתית ראייתית הולמת לגבי הסיבה לעזיבת העובדים את אתר העבודה , ומעורבותו הנטענת של התובע בעניין זה.
מן הראוי לציין שנטל הבאת הראיות לצורך הוכחת טענה שלילית, כגון הטענה שלא שולם מלוא השכר לתובע ולעובדים, הינו נמוך יותר, ביחס לנטל הבאת הראיות לצורך הוכחת טענה פוזיטיבית, שמטבע הדברים קל יותר להוכיח אותה, ובענייננו- טענת הנתבעים לגבי תשלום מלוא השכר לתובע ולאותם עובדים שעזבו את אתר העבודה, כאשר מלוא הנתונים בעניין זה מצויים ברשותם (רע"א (עליון) 7454/96 איזבינסקי סמיון נ' טיטלבאום שמואל. 5.1.1997. פסקה 4; יעקב קדמי. על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2009), בעמ' 1723; ראו גם ע"פ 28/49, סעיף חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה; ת"א (חי') 595/02 כהן דבי נ' כהן יוסף. 9.4.2008. פסקה 13; ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ. 30.3.1993. פסקה 7.ח; ע"א 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני. 29.3.1973. פסקה 3).
הנתבע הצהיר שהעסקתו של התובע גרמה לנתבעת נזק כלכלי בסכום המוערך בסך של 350,000 ₪, אלא שלא הוצגה בפניי ולו ראשית ראיה בעניין זה.
מהמקובץ לעיל עולה שהגרסה שמסר הנתבע לגבי הנסיבות שגרמו להוצאת הפרסום הנדון, ואשר השליכו באופן ישיר על תוכנו, כך לטענת הנתבעים, הינה בבחינת עדות יחידה, במובן סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, ולא מצאתי שהיא נתמכת באופן הולם בחומר הראיות שבפניי.
מעבר לכך, יש לזקוף לחובת הנתבעים את אי הצגתן של ראיות חיצוניות לגבי השימוש שהתובע עשה ברכב, ובטלפון, למרות שאלה היו ברשותם, ואת אי העדתה של המזכירה, ולהעמיד כנגדם את החזקה, על פי ההלכה הפסוקה, שאם הראיות והעדות הנ"ל היו בפניי, לא היה בהן כדי לתמוך בגרסת ההגנה שהעלו הנתבעים.
מהמקובץ לעיל, לא ראיתי לנכון לקבל את גרסת הנתבעים לגבי הטענה של "אמת בפרסום".

האם עומדת לנתבעים הגנת "הבעת דעה"?
הנתבעים העלו טענת הגנה נוספת שלפיה הפרסום הנדון הינו בבחינת הבעת דעה על אופיו של התובע, ולכן אינו מהווה הוצאת לשון הרע.
הדעת נותנת שהנתבעים כיוונו לסעיפים 15.(4) ו- 15.(7) לחוק אסור לשון הרע-
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".
...
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור".
ראו לציין שההגנות הנ"ל, כמו גם יתר ההגנות שהעמיד החוק בעניין הבעת הדעה (סע' 15.(5) ו- 15.(6) לחוק) אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום הפוגעני, שענייננו הבעת דעה, הינו בגדר אמת, ושהיה בפרסום "עניין ציבורי", ובלבד שהפרסום נעשה בתום לב. עם זאת, יש צורך בפרסום העובדות שעמדו ברקע הבעת הדעה, ושאותן העובדות יהיו נכונות (אורי שנהר. דיני לשון הרע. עמ' 307-308, 317).
לאחר שבחנתי את הפרסום, ואת חומר הראיות שבפניי, סבורני שהנתבעים אינם יכולים להסתמך על ההגנות הנ"ל, מהטעמים שלהלן.
נחזור שוב, למען הנוחות, לפרסום-
"אזהרה עובד זר בשם JUN WANG מס' דרכון 13098596 G מסוכן וערמומי אשר משמש כראש קבוצה בהתחלה הוא נחמד אבל אח"כ הוא מגלה את פרצופו האמיתי העסקתו תביא לכם נזק כלכלי רב לתאגיד רצ"ב הוכחות לכך. לידיעתכם".
הפרסום, שנוסח כאזהרה לנמעניו, הינו בבחינת הבעת דעה לגבי אופיו של התובע, "מסוכן וערמומי", תוך שצוינו טענות שבעובדה ששימש כראש קבוצה, ואופיו האמיתי נחשף בהדרגה, וכן הובעה דעה שהעסקתו תגרום למעסיקו נזק כלכלי רב, כאשר יש באמירה זו כדי לרמז על אופן התנהגותו והתנהלותו של התובע .
הלכה פסוקה היא שנתבע המבקש לחסות תחת מטריית ההגנה שהעמיד המחוקק במסגרת סעיף 15 לחוק, בעניין הבעת דעה, צריך לפרט גם את העובדות שהובילו להבעת הדעה בדבר אופיו ומעשיו של מי שלגביו נעשה הפרסום.
"... לדעתי חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15 (4), הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה".
ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ (27.8.1978; כב' השופט, מ"מ הנשיא, כתוארו דאז, לנדוי; רע"א 10520/03‏ ‏ איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר. 12.11.2006. כב' השופטת, כתוארה דאז, עדנה ארבל. פסקאות 12, 13, ו- 14 ).
"הלכה פסוקה היא כי על הטוען להבעת דעה להראות כי נתקיימה בדבריו הבחנה בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת הדעה. ההבחנה בין עובדות לבין הבעת הדעה צריכה להיות ברורה... . בעבר כבר הובעה העמדה כי אי הבחנה בין עובדות לבין הבעת דעה בכתבה לא תשלול את תחולתה של הגנת הבעת הדעה, אם היסוד הדומיננטי בפרסום הינו הבעת דעה; דעה זו נדחתה בדיון הנוסף בעניין חברת החשמל ..." (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך. 8.2.2012. פסקה 122; כב' השופט, מ"מ הנשיא, כתוארו דאז, א. רבלין ).
בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, ניתן למצוא התייחסות לעניין זה-
"... נפסק "שאדם הנשען על 'הבעת דעה בתום-לב' חייב להביא לידיעת הקורא את התשתית העובדתית עליה הוא מסתמך". דרישה זו מנומקת בכך שמתן הגנה למסקנה כוזבת תהיה מוצדקת רק אם העובדות שעליהן מסתמכת הדעה יימסרו לקורא, והוא יוכל לשפוט בעצמו אם הדעה מבוססת או לא. לפיכך, אם פרסום כולל טענה משמיצה המנוסחת כדעה מבלי לציין את העובדות שעליהן היא מסתמכת, אזי יש להתייחס לדעה כאל קביעת עובדה, והגנת הבעת הדעה לא תחול עליה. כאלה יהיו פני הדברים גם כאשר הרושם הכללי העולה מהפרסום הוא שהבעת הדעה מסתמכת על "עובדות חיצוניות שבידיעת המפרסם".
...
כאמור, הגנת הבעת הדעה מותנית בדרך כלל בכך, שלצד הבעת הדעה יציין המפרסם גם את העובדות שעליהן היא מסתמכת. עובדות אלה חייבות להיות נכונות, וזאת בניגוד למסקנה המוסקת מהן, שיכולה להיות גם שגויה . העובדות שעליהן מסתמכת הבעת הדעה עשויות- אך לא חייבות- להוות לשון הרע כשלעצמן. אם מתברר שהעובדות אינן נכונות והן מהוות לשון הרע, תקום לנפגע עילת תביעה טובה הן בגין העובדות והן בגין הבעת הדעה האמורה להסתמך עליהן. כאשר העובדות שעליהן מסתמכת הדעה אינן מהוות לשון הרע כשלעצמן, והן מתגלות כלא נכונות, תהיה לנפגע עילת תביעה טובה רק בגין הבעת הדעה"
אורי שנהר. דיני לשון הרע. עמ' 316-317.
"יש להדגיש כי הגנת סעיף 15(7) מותנית בכך שהמפרסם הקפיד על כל הכללים הנדרשים תמיד כדי שהבעת הדעה תהיה מוגנת: הפרסום חייב להעשות בתום לב; הוא חייב להבחין בין מסקנות לעובדות; ולצד הדעה המובעת יש להביא את העובדות שעליהן היא מסתמכת".
אורי שנהר. דיני לשון הרע, עמוד 327.
עיון בפרסום הנדון מעלה כי הובעו במסגרתו דע ות לגבי אופיו של התובע, "מסוכן וערמומי", וכן לגבי הנזק הכלכלי שיגר ום למי שיעסיק אותו, וכן צוין ששימש כראש צוות, ואופיו נחשף בהדרגה, אלא שלא מצאתי שפורסמה התשתית העובדתית הרלבנטית שעמדה ברקע הדברים שפורסמו , שניתן לקשור אותה להבעות הדעה והמסקנות שצוינו בפרסום.
בפרסום צוין אמנם שצורפו הוכחות התומכות ב תכנים שהופצו, "רצ"ב הוכחות לכך", אלא שגם אם הפרסום כלל תוספת שבגדרה פורטו העובדות הרלבנטיות שעמדו ברקע הדברים, הרי שזו לא הוצג ה בפניי.
באת כוח הנתבעים טענה בסיכומיה שהיה על התובע להציג את מלוא הפרסום, לרבות את החלק הנוסף שענייננו ה"הוכחות" (ע' 32, ש' 9-10), אלא שאין בידי לקבל את הטענה.
התובע צירף לכתב התביעה את העתק הפרסום שהגיע לרשותו (סעיף 8.ד. לכתב התביעה), ולא מצאתי שהנתבעים העלו בכתב ההגנה מטעמם טענה שלפיה הוצג על ידי התובע פרסום חסר, או שהציגו תוספת שלפי הטענה הייתה חלק מהפרסום. בנסיבות העניין ניתן לומר שלא קיימת פלוגתא בין בעלי הדין באשר להיקפו של הפרסום, ויש להתייחס לפרסום כאוחז עמוד אחד בלבד.
ראוי לציין שהנתבע העלה בתצהירו טענות הגנה שונות ביחס לפרסום, ולא מצאתי שהצהיר שהפרסום הנדון הינו חסר.
מעבר לכך, מכיוון שלא מצאתי שהפרסום הנדון צורף לכתב התביעה, או לתצהיר התובע (ויכול שהוגש ולא נסרק לתיק), בדיון הוכחות שנערך בפניי ביום 12.7.2015, ביקשתי להציג בפניי את הפרסום, וכל שהוצג בפניי הינו העמוד הרלבנטי, שסומן ת/1, וניתנה החלטה שלפיה- "המסמך המהווה את הפרסום מתקבל ומסומן ת/1" ( ע' 9 לפרוטוקול), וזאת מבלי שהועלתה טענה מטעמה של באת כוח הנתבעים שהמדובר בפרסום חסר, עובר להגשת המסמך, או בסמוך לכך, ואף לא התבקשה השלמתו.
ככל שאכן קיימת תוספת לפרסום הנמצאת ברשות הנתבעים, הרי שהיה עליהם לחשוף אותה בפני הצד שכנגד, ובפני בית המשפט, כבר בתחילת ההליך המשפטי , וקל וחומר תוך כדי ההליך, מטעמים של תום לב דיוני, ובשים לב לפניית בית המשפט להציג בפניו את הפרסום, הצגתו בפני בית המשפט, מתן ההחלטה בעניין קבלתו וסימונו כמוצג (ת/1) , וכל זאת ללא הבעת הסתייגות מטעם הנתבעים.
מכל מקום, היה על הנתבעים להציג את הפרסום המלא, ככל שיש לו תוספת, לצורך הצגת העובדות שעמדו ברקע הפרסום, בשים לב לנטל ההוכחה הרובץ עליהם, כפי שפורט לעיל, על מנת לחסות תחת הגנת "הבעת הדעה" שבחוק.
מהמקובץ לעיל, סבורני שהנתבעים אינם יכולים להבנות מהגנת "הבעת הדעה" על פי חוק איסור לשון הרע.
האם עומדת לנתבעים הגנת "החובה שבפרסום"?
טענה נוספת של הנתבעים הינה שעמדה להם חובה מוסרית וחברתית להפנות את הפרסום לנמעני ההודעה, תאגידים העוסקים בגיוס כוח אדם.
הדעת נותנת שהנתבעים כיוונו להגנה הבאה בגדרו של סעיף 15.(2) לחוק איסור לשון הרע.
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
ההגנה הנ"ל פוטרת מאחריות את העומדים מאחורי הפרסום הפוגעני, גם אם תוכן הפרסום אינו אמת, בכפוף לכך שהפרסום נעשה בתום לב (אורי שנהר. דיני לשון הרע. עמוד 281).
על מנת לחסות תחת ההגנה שהעמיד סעיף 15.(2) לחוק על המפרסם להראות שהתקיימו ארבעה תנאים מצטברים- שהייתה עליו חובה לבצע את הפרסום, שהחובה חלה כלפי כל נמעני הפרסום, שהייתה חובה לפרסם את הפרסום המסוים, והפרסום נעשה בתום לב.
"טענת ההגנה שבסעיף 15(2) כוללת 4 מרכיבים מצטברים . ראשית, על המפרסם להראות שהיתה עליו חובה לעשות פרסום; שנית, יש להצביע על כך שהחובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; המרכיב השלישי נוגע לתוכן הפרסום ובמסגרתו יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע או הנאשם לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך; והדרישה הרביעית היא שהפרסום נעשה בתום לב. העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת מרכיבים אלה ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה" (אורי שנהר. שם. עמוד 282).
האם חלה חובה מוסרית או חברתית על הנתבעים לעשות את הפרסום?
דומני שהתשובה לכך קשורה בטבורה לטיבו של הפרסום, ל מיהותם של הנמענים שאליהם הופץ ( "החובה לפרסם פרסום מסוים כלפי נמען מסוים קמה, כאמור, רק מקום שלנמען יש עניין לקבל את אותו מידע"; דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך. 18.9.2014. פסקה 60), ובשים לב לעניין הציבורי שהיה כרוך בעשייתו.
יש לבחון אפוא את הפרסום בזיקה לזהותם וטיבם של נמעני ההודעה.
הפרסום, כפי שצוין לעיל, הזהיר את הנמענים מפני אופיו והתנהגותו של התובע, וצוין בו שהעסקתו תגרום להם נזק כלכלי ניכר.
לגבי זהות הנמענים נטען בכתב ההגנה- "נוכח התנהגותו של התובע, על מנת להגן על אחרים, בתום לב, סברה ועודנה סוברת הנתבעת כי קיימת לה החובה המוסרית והחברתית להתריע בפני קבלני הבניין השונים, עימם היא עובדת בדבר התנהגותו של התובע, כעובד אשר גרם לנתבעת נזק בסך של 350,00 ₪ וככזה אשר מפר הסכמים, הסכמי עבודה וגורם לנזקי עתק בין היתר באמצעות פעולות בלתי חוקיות, מאחורי גבה, תוך ניצול האמון שנתנה לו הנתבעת כמעסיקתו" (סעיף 35 לכתב ההגנה; הדגשה ראשונה לא במקור- מ.ה.).
הנתבע לא העלה בתצהירו טענה מפורשת בדבר קיומה של חובה מוסרית וחברתית להתריע בפני קבלני הבניין עימם עבדה בדבר התנהגות התובע , וכן לא מצאתי התייחסות לגבי זהותם וטיבם של אותם עשרות נמענים שאליהם הופץ הפרסום. עם זאת, בסעיף 56 לתצהיר נטען כי הפרסום "... היה ללא ספק מוצדק בנסיבות העניין ויש בכוחו למנוע נזק מאחרים", ויכול שהנתבעים כיו ונו בכך לטענת ההגנה בדבר החובה שבעשיית הפרסום.
חרף האמור לעיל, דומה שבעלי הדין תמימי דעים שהפרסום לא הופץ לקבלני בניין שעמם היו ל נתבעת קשרי עבודה , כפי שנטען בכתב ההגנה, אלא לתאגידים העוסקים בגיוס כוח אדם. הנתבע העיד ש"כל הגורמים שצויינו במייל המדובר קשורים לכח אדם..." (ע' 29, ש' 15). ב"כ התובע טען בסיכומיו- "אלו תאגידים שמעסיקים עובדים זרים..." (ע' 30, ש' 27-28). באת כוח הנתבעים טענה בסיכומיה שהפרסום לא הופץ לקבלני בניין, וכי "מדובר באיגוד של קבלנים, כולם מכירים את כולם ובתור תאגיד שנפגע ממנו הוא רואה מקום להזהיר את יתר התאגידים", ונראה שכיוונה לכך שנמעני הפרסום הינם תאגידים העוסקים בגיוס כוח אדם (ע' 33, ש' 21-22).
ההחלטה האם קמה למפרסם חובה מוסרית או חברתית בעשיית הפרסום לנמענים שאליהם הופץ, תיעשה על פי נקודת השקפתו האובייקטיבית של בית המשפט, ולא על פי נקודת השקפתו הסובייקטיבית של המפרסם (אורי שנהר. דיני לשון הרע. עמוד 283).
אורי שנהר ציין בספרו כי בתי המשפט הכירו בחובה לעשות פרסום מטעמים מוסריים או חברתיים, מקום שהדבר היה נחוץ לצורך אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם, בריאותו, או רכושו, ויישום עקרונות אלה נעשה בעיקר במקרים בהם הפרסום היה מכוון לאדם אחד או למספר מצומצם של אנשים.
"המקרים המובהקים שבהם הכירו בתי-המשפט בקיום חובה לעשות את הפרסום הם המקרים שבהם הפרסום היה נחוץ לשם אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם, בבריאותו של אדם או ברכושו . העובדה שניתן להעמיד אדם לדין בגין ביצוע המעשה שעליו מתריעים, ושניתן אף להגיש קובלנה פרטית בגין האשמות מסוימות שהוצגו בפרסום, אינה שוללת כשלעצמה את קיום החובה לפרסם. עקרונות אלה מצאו את ביטויים בעיקר בפסיקה, שעסקה בפרסום הנעשה לאדם אחד או למספר מצומצם של אנשים (אורי שנהר. דיני לשון הרע. עמ' 284-285, והאזכורים שצוינו שם. הדגשות לא במקור- מ.ה).
גם אם אצא מההנחה שהנתבעים האמינו בתום לב שהתובע הפר את האימון שניתן בו, סיים את הקשר עם הנתבעת שלא כדין, וגרם לעזיבת קבוצה של עובדים זרים את אתר העבודה, תוך שגרם בכך לנזק כלכלי לנתבעת, אני מתקשה לקבל את הטענה שעמדה להם חובה מוסרית, או חברתית, להפיץ את הפרסום באופן גורף, לעשרות תאגידים שלפי הטענה עוסקים בגיוס והשמה של עובדים זרים.
הפרסום נעשה לאותם תאגידים, שהנתבעים ראו בהם מעסיקים פוטנציאליים של התובע, על מנת להתריע בפניהם לגבי אופיו והתנהגותו, והנזק הכלכלי הטמון בהעסקתו.
סבורני, בשים לב לאיזון שהמחוקק ביקש להסד יר באמצעות חוק איסור לשון הרע, בין זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב וצנעת חייו, ולמנוע פרסום פרטים מביכים אודותיו, לבין העניין הציבורי הכרוך בפרסום, על מנת למנוע גרימת נזק בריאותי או רכושי לנמען בפרסום, שלא עמדה לנתבעים, בנסיבות העניין, החובה להפיץ את הפרסום לכל מעסיק פוטנציאלי שלגביו קיימת אפשרות תיאורטית, ולו קלושה, שביום מן הימים יכול ויעסיק את התובע.
הייתי נכון לשקול ביתר פתיחות את הטענה שיכול ועמדה לנתבעים חובה מוסרית לעשות את הפרסום, בכפוף ל עמידתם בדרישת תום הלב, מקום שנערכה אליהם פנייה מטעם מעסיק פוטנציאלי, שהביע עניין לקלוט את התובע לשורותיו, לצורך קבלת חוות דעת עליו, או במקום שבו נודע לנתבעים שהתובע פנה למעסיק אחר, או שהתקבל זה מקרוב אצל מעסיק אחר, והכל מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, מכיוון שהנתבעים לא הגבילו את תפוצת הפרסום לאותם נמענים.
(לעניין זה ראו- הפצת הפרסום למעסיק פוטנצ יאלי מסוים- ת"א (שלום ת"א) 21336/01 תמיר מנוביץ נ' פייזר פרמבצטיקה ישראל בע"מ ואח' . 10.12.2003; הפצת הפרסום לגורמים רלבנטיים מצומצמים- ת"א (מחוזי ת"א) 2057/99 שאור עבדאללה נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאות בישראל בע"מ. 11.8.2002. פסקה אחרונה ; פניית מעסיק פוטנציאלי לקבלת מידע- ת"א (שלום ת"א) 27683/04 אלקובי משה נ' יו.טי.אס.איי. בע"מ. 31.10.2006).
מעבר לכך, גם אם הנתבעים כיוונו לכך שעמדה להם חובה מוסרית לעשות את הפרסום בפני אותם תאגידים העוסקים בגיוס והשמת עובדים בענף הבניין, בשים לב לכך שהתובע עובד בענף זה - הגם שאינני סבור שיש מקום לקבל טענה זו בענייננו- הרי שהנתבעים לא הרימו את הנטל הרובץ עליהם, על פי סעיף 15.(2) לחוק איסור לש ון הרע, להראות שהפרסום הופנה לאותם תאגידים העוסקים בגיוס עובדים זרים לענף הבניין בלבד, ולא הופץ גם לנמענים שהתמחותם בעניינים אחרים.
לעניין זה נקבע בהלכה הפסוקה כי "פרסום החורג מתפוצת הנמענים שכלפיהם קמה החובה, לא יוכל לזכות להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק (השוו, שנהר, בעמ' 266-265) ... . באשר לתוכנו של הפרסום, רק מידע אשר לנמען עשוי להיות עניין לקבלו יש בו להקים חובה להעביר לו את המידע, היינו לפרסם את הדברים (שנהר, בעמ' 283)" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך. 18.9.2014. פסקה 46).
בכלל האמור לעיל, הנתבעים לא הניחו בפניי תשתית ראייתית של ממש לגבי מיהותם של אותם הנמענים בפרסום , ולבד מאמירות כלליות של הנתבע, ובאי כוח הצדדים, כי המדובר בתאגידים העוסקים בגיוס עובדים זר ים, לא הונח בפניי מידע לגבי תחומי עיסוקם והתמחותם. לא ברור אפוא האם תחום עיסוקם של אותם תאגידים הינו בגיוס עובדים לענף הבניין, בשים לב לכך שהתובע עבד בארץ בענף זה בלבד, ולאחר סיום הקשר עם הנתבעת עבד אצל חברת דמרי (ע' 17, ש' 6-7) , או ש מא נכללים בהם גם תאגידים העוסקים בגיוס והשמת כוח אדם זר לתחומי ה סיעוד והרווחה, או החקלאות, ויכול שגם תחומים נוספים שהתובע אינו נמנה עליהם. מ עבר לכך כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית האם נמען מסוים בשם "מיטל" הינו תאגיד, העיד "לא זוכר יכול להיות" (ע' 29, ש' 9-10), ולא היה באפשרותו לספק מידע מדויק לגבי נמען זה.
התרשמותי הינה כי הפרסום הופץ לעשרות נמענים שונים, העוסקים בגיוס עובדים זרים והשמתם, מבלי שנערכה בדיקה באשר למידת הרלבנטיות של חשיפת ה פרסום בפניהם.
מהמקובץ לעיל סבורני שהנתבעים אינם יכולים להבנות מהגנת "החובה שבפרסום".
לעניין הסעד הכספי
בהמשך לקביעתי שהפרסום מהווה הוצאת לשון הרע על התובע, ודחיית טענות הנתבעים לגבי תחולת הגנות על פי החוק, יש להידרש לעניין הסעד הכספי הנתבע.
התביעה הוגשה על סכום של 200,000 ₪.
התובע טען בכתב התביעה, ובתצהירו, המהווה במידה רבה חזרה על האמור בכתב התביעה, כי "לקוחות רבים מציבור לקוחותיי פנו אלי וסיפרו לו את אשר מסרו להם הנתבעים דבר אשר גרם לי מבוכה ועגמת נפש רבה" (סע' 9 ו- 15 לכתב ההגנה ולתצהיר, בהתאמה). כן הצהיר שבעקבות הפרסום נאלץ להסביר לציבור לקוחותיו כגון "אביסרור", "תדהר", ו"גשר חסון", שאין אמת בפרסום, ומקורו במחלוקת כספית (ס' 15 לתצהירו). עוד הצהיר כי "בעקבות הפרסום נפגעה קשות תדמיתי והכנסתי" (ס' 19). התובע לא התייחס בתצהירו לסכום התביעה.
על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפרסום הפוגעני לבין הנזק שלפי הטענה נגרם לו. "יש לציין, כי התובע יהיה זכאי לפיצוי על נזקיו רק אם יהיה קשר סיבתי בין הפרסום לבין הנזק שבגינו אמור להינתן הפיצוי" (אורי שנהר. דיני לשון הרע, עמוד 368).
התובע יכול לתבוע תשלום פיצויים אף ללא הוכחת נזקיו, או לתבוע את נזקיו על יסוד ראיות לצורך הוכחתם. " נזק שבגינו ניתן לקבל פיצוי אף ללא הוכחתו נקרא "נזק כללי", ובית-המשפט פוסק אותו על דרך של אומדן. אם התובע אינו מעוניין בפסיקת פיצוי על דרך האומדן והוא טוען בכתב תביעתו כי הפרסום גרם לו ל"נזק מיוחד", היינו: נזק רכושי, הניתן לשומה מדויקת בכסף והתגבש כבר, אזי יוכל התובע לזכות בפיצוי המלא עבור הנזק המיוחד שלקיומו הוא טוען, רק אם מסר עליו פרטים בכתב התביעה והביא ראיות להוכחתו" (אורי שנהר. שם. עמוד 388).
התובע טען שבעטיו של הפרסום נגרמו לו עגמת נפש ומבוכה, וכן נזקים לתדמיתו ולהכנסתו, ויש להניח שנגרמה לו עגמת נפש בעטיו של הפרסום, אלא שהטענות באשר לנזקים הכספיים שנגרמו לו, והפגיעה בתדמיתו, נטענו באופן כללי למדי, וללא פירוט של ממש, למעט טענה באשר להסברים שהיה עליו לספק לגופים שונים שעמם היו לו קשרי עבודה. התובע לא העלה טענה מפורשת שאותם גופים שנדרש לספק להם הסברים, הפסיקו את ההתקשרות עמו עקב הפרסום, או שהפחיתו בשכרו, או שהיו לפרסום השלכות ארוכות טווח לגבי הכנסתו. מעבר לכך, התובע לא הביא ראיות כלשהן להוכחת טענותיו לגבי הנזקים הכספיים שנגרמו לו בעטיו של הפרסום, ובכלל זה לא מצא לנכון להציג מסמכים, או להעיד עדים לצורך הוכחת טענותיו.
ב"כ התובע טען בסיכומיו שהנתבעים "רמסו ברגל גסה את מקור הפרנסה היחידה שלו ועל כן אשרתו בוטלה בשנת 2009 ולא ניתנה לחידוש" (ע' 30, ש' 28-30), אלא שלא מצאתי שטענה זו נתמכה בתשתית ראייתית הולמת. התובע לא העלה טענה מפורשת בכתב התביעה ובתצהירו שלפיה אי חידוש אשרת השהייה בארץ נבעה מהפרסום, או מפעולות שנקטו הנתבעים. מכל מקום, לא הוצגו ראיות מטעמו לצורך מתן חיזוק ראייתי לטענות שהועלו בסיכומי בא כוחו, הגם שלא הייתה מניעה מלהציג את המסמכים הנוגעים לעמדת הרשויות המוסמכות לגבי המשך שהייתו של התובע בארץ.
יוצא אפוא שהתובע לא הניח תשתית ראייתית הולמת לצורך הוכחת טענתו לגבי הנזקים הכספיים שלפי הטענה נגרמו לו, ויש לבחון את פסיקת הפיצויים על דרך האומדנה.
לעניין קביעת הפיצוי בשל הוצאת לשון הרע על דרך האומדנה נקבע-
"הנזק בו מדובר בענייננו הוא נזק טהור לשמו הטוב של המערער, שכן לא נטען בפנינו כי הפרסום גרם נזק ממון. כיצד יקבע בית המשפט את שיעור הפיצויים במקרה זה?
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו" (עניין אמר, בעמ' 525)"
רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר. 12.11.2006. פסקה 25. כב' השופטת, כתוארה דאז, עדנה ארבל; רע"א 4740/00‏ אמר נ' יוסף. 14.8.2001.
התובע זכאי לפסיקת פיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב, והפגיעה בתחושותיו הסובייקטיביות, ומפח הנפש שנגרם לו, בגין הפרסום הפוגעני.
לא נטען בפניי שלתובע היה שם רע טרם הפרסום, ומטענות הצדדים עולה שבעלי הדין פעלו במשותף, והיו ביחסים טובים, במשך תקופה של קרוב לשנתיים.
יש לתת משקל ראוי לתפוצה הרחבה של הפרסום, לעשרות תאגידים העוסקים בגיוס עובדים זרים, ולכך שהנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית באשר למיהותם של אותם נמענים, ולמידת הרלבנטיות של הפרסום לגביהם.
מנגד, התובע לא העלה טענות מפורשות, ולא הניח בפניי תשתית ראייתית הולמת, לגבי הקשר שהיה בינו לבין נמעני הפרסום, לגבי מידת ההיכרות שהייתה בינו לבינם, ואת מידת העניין של נמעני הפרסום בתכני הפרסום , ולא ברור מהו המשקל שנתנו לפרסום, ועד כמה תכני הפרסום הוטמעו אצלם, וכפועל יוצא מכך, עד כמה הפרסום אכן פגע בשמו הטוב של התובע.
מחומר הראיות ניתן להסיק שתדמיתו של התובע לא ניזוקה באופן ניכר כתוצאה מהפרסום, הגם שהדעת נותנת שנגרם לו נזק תדמיתי מסוים.
התובע המשיך לעבוד בענף הבנייה אצל חברת "דמרי" לאחר סיום הקשר עם הנתבעת (עדותו, ע' 17, ש' 6-7).
התובע העיד שהוא עובד עם מספר תאגידים (" אני עובד בכמה תאגידים עכשיו ...". ע' 9, ש' 6), והגם שחקירתו לא מוצתה די הצורך לגבי מיהותם של התאגידים שעמם הוא עובד, ולגבי טיב העבודה, או השירותים שהוא מספק להם ( ויכול שהכוונה לאלה שצוינו על ידו בתצהירו, "אביסרור", "תדהר", ו- "גשר חסון"), עדיין יש ליתן את המשקל הראוי לטענתו שהוא מספק שירותים למספר תאגידים.
התובע העיד בהמשך "... אני עובד עם איתן אמי חברת כח אדם" (ע' 9, ש' 6). חברת "איתן אמי" נמנית על נמעני הפרסום הנדון, ומכאן שהפרסום לא מנע מהתובע מלהתקשר עמה.
התובע לא טען לגבי ההשלכות שהיו לפרסום על סביבתו הקרובה, ובעניין זה יש ליתן את הדעת לכך שהתובע שוהה בארץ בגפו, אשתו נמצאת בסין, ולא נטען על ידו שלפרסום היו השלכות בקרב אנשים הקרובים אליו מבחינה חברתית.
לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעמיד את הפיצויים לתובע, על דרך האומדנה, על סכום של 25,000 ₪.
להשלמת התמונה, התובע טען שהנתבעת חייבת לו כספים על פי הסכם ההתקשרות בין הצדדים, אלא שעסקינן בתביעת פיצויים בגין הוצאת לשון הרע, ולא בתביעה כספית בעילה חוזית, מה גם שהטענות בעניין זה הועלו ברקע הדברים לגבי המחלוקת הנטושה בין הצדדים שהובילה לסיום הקשר ביניהם, ובהמשך לעשיית הפרסום הנדון.
התוצאה
התוצאה היא שהתביעה מתקבלת באופן חלקי, ועל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן-
סך של 25,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה, ביום 30.6.2013, ועד לתשלום בפועל.
החזר חלקי של האגרה ששולמה על ידי התובע, בשים לב לתוצאת פסק הדין, בסך של 2,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
שכר טרחתו של ב"כ התובע בסכום כולל של 4,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.
המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ו, 24 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.