הדפסה

תת"ע 10986-11-11 מדינת ישראל נ' אילוז

בית משפט השלום לתעבורה בירושלים

תת"ע 10986-11-11 מדינת ישראל נ' אילוז וקליינמן

תיק חיצוני: 60101011546

כב' השופט אברהם טננבוים
בפני

מדינת ישראל

מאשימה

נגד

דוד אילוז ואמיר קליינמן

נאשמים

החלטה (בעניין מעשה שאירע בגבעת התורמוסים)

ההחלטה בקליפת אגוז

1. המקרה שלפנינו הוא מקרה שבו הטעויות בשיקול דעת השוטרת שרשמה דו"ח (הודעת תשלום קנס) הן כה רבות, עד אשר אין מנוס מלפצות את הנאשמים (וזאת מעבר לזיכויים במקרה לכשעצמו). ואציין כי בית משפט בדרך כלל קופץ ידיו במתן הוצאות לנאשמים (שכן הקופה הציבורית היא המשלמת), אולם במקרה שלפנינו, ברור ונהיר כי זכאים הם לכך.

והכל כפי שיפורט.

פרק ראשון ובו יסופר כיצד יוצאת המשפחה לטיול וחוזרת בפחי נפש

2. בבוקר לח של שבת אביבית יצאו להן שלוש משפחות לטיול בשלוש מכוניות שונות ובשיירה אחת. נציין כי מדובר בשתי אחיות ואח שיצאו יחד עם בני זוגן וילדיהן לטיול משפחתי בארצנו (להלן נקרא לכולן: "המשפחה"). כמטרת טיולם בחרה לה המשפחה את גבעת התורמוסים מתוך רצון לצפות בתורמוסים שפרחו בדיוק באותה עת.

3. ונסביר. גבעת התורמוסים היא גבעה הצמודה לעמק האלה שבה גודלים תורמוסים רבים. המרחק משוליה ועד לראשה איננו רב. אולם השביל העולה לפיסגה הוא שביל פתלתול ועיקש כך שהעלייה בשביל איננה מהירה. למרגלות הגבעה נמצאת רחבה שבה ניתן להחנות את רכבי המבקרים. התכנון המקורי של המשפחה היה להחנות את רכביהן ברחבה ולעלות על טפן וילדיהם לפיסגת הגבעה, ושם לצפות בפריחה הנאווה.

4. אלא שכשהגיעה המשפחה על רכביה, גילתה כי לא אלמן ישראל. הרבה משפחות ניצלו את היום האביבי וכולן הגיעו על טפן (ורכבן) לצפות בתורמוסים שפרחו בלא שנתנו דעתן למהומה שעוררו. כיוון שכך, המשיכה המשפחה ולא עצרה ברחבה, ביצעה פניית פרסה וחזרה לראות כיצד יכולה היא למצוא דרכה בשלל המכוניות שהיו במקום.

5. כאן ראתה המשפחה שוטר על מדיו המכוון את המכוניות ועוזר להן בחנייתן. הסתבר כי אותו שוטר טוב לב הכווין את המכוניות לחנות על השוליים. המכוניות חנו על הכביש הראשי צמוד למעקה בטיחות שהיה במקום, ולפחות מטר מטר וחצי אחרי הקו הצהוב. החנתה המשפחה את מכוניותיה גם היא בשורה, ביקשה (וקיבלה) את אישורו של השוטר ועלתה שמחה ועליזה על מנת לראות את פריחת התורמוסים.

6. אלא שהמשפחה לא זכתה לראות בפריחתם. העלייה אורכת כ – 30-40 דקות עם ילדים. אולם כשהגיעה המשפחה מתנשפת לפסגה, שמעה שוטרת מכריזה במגאפון כי כל בעלי המכוניות הנמצאים על הגבעה מתבקשים לרדת ולהזיז את רכביהם מהשוליים אחרת יקבלו דו"ח. אצו רצו מייד שניים מנהגי המשפחה למרגלות הגבעה על מנת להתחנן בפני השוטרת ולהסביר לה כי חנו בעקבות הוראות של שוטר אחר. אלא שהשוטרת הפגינה תקיפות וסירבה לכל הטענות. היא הודיעה כי מדובר במשמרת שלה, והיא עומדת על משמרתה ואיננה אחראית על מעשי שוטרים אחרים במשמרתם. אשר על כן, על כל הרכבים לעזוב אחרת יקבלו דו"ח (בין אם זכו נוסעיהן לצפות בתורמוסים, ובין אם לאו).

7. מכיוון שכל אנשי המשפחה שומרי חוק המה, לא שקלו כלל שלא לציית לשוטרת. ירדו מייד שלוש המשפחות מההר, נכנסו בפחי נפש לרכביהם, וחזרו לביתם חפויי ראש וללא שזכו לראות את התורמוסים. ובכך סברו שנגמרו עלילות טיול השבת שלא היה.

פרק שני ובו יתוארו ההליכים שאחרי הטיול

8. פרק זמן לא קצר אחרי אי הצפייה בפריחת התורמוסים, קיבלו שנים משלושת הנהגים הודעת תשלום קנס על עצירת הרכב בשול דרך שאיננה דרך עירונית. הללו הם דוד אילוז שתיקו הוגש לפני (תת"ע 10986-11-11) ואמיר קליינמן (הודעת קנס מס' 60101011538 שצורפה לתיקו של אילוז). לנהג ברכב השלישי יש תעודת נכה וזו כנראה הסיבה שלא קיבל כל דו"ח. נציין ששני הנאשמים טענו לפני שבזמן האירוע עצמו לא טענה השוטרת כי תיתן להם דו"ח ולא הודבק דבר על מכוניותיהם. להיפך, את המקום עזבו לאחר ההוראה שקיבלו מהשוטרת. הוראה שהייתה בניגוד להוראתו של השוטר קודם לכן.

9. כעסם של שניהם עלה בהם ושניהם ביקשו להישפט. כיוון שתיקו של דויד אילוז הגיע לפני תיקו של קליינמן אוחדו שני הדיונים לפני. כבר בתאריך 23.1.2012 הופיעו שניהם לפני וטענו את שטענו כל אותה עת (השוטר כיוון אותנו לחניה בשולים, השוטרת הכריזה כי נרד, נסענו מהמקום, וכו' וכו').

10. התיק נקבע להוכחות ליום 22.2.2012 ושם העידו שוב הנאשמים יחד עם אשת נאשם אחד. כל השלושה חזרו על אותו סיפור מוכר (לא הייתה חנייה ברחבה, השוטר כיוון לחנייה בשוליים, טיפסנו על הגבעה ושם שמענו את השוטרת, ירדנו ונסענו לביתנו חפויי ראש, וכו' וכו').

11. אודה שציפיתי בסקרנות לשמוע את גרסת השוטרת. זאת משום שגרסת הנאשמים ברורה להפליא, וסברתי שאולי לשוטרת יש גרסה אחרת. אלא שכאן אירעה התקלה הראשונה, קרי, השוטרת לא הגיעה. לתביעה לא היה הסבר ברור לאי ההופעה אלא טענות שונות כי הודע לה טלפונית, מן הסתם ידעה מכך, וכו' וכו'.

12. התלבטתי אם להמשיך את הדיון משום מחדלה זה של התביעה. אולם משום שהנאשמים ביקשו הוצאות, ומשום העיקרון החשוב של שמיעת שני הצדדים, החלטתי לדחות את הדיון והוא נדחה ליום 21.3.2012. אלא שביום זה שוב לא הופיעה השוטרת והפעם עם סיבה טובה. התביעה שראתה את עדותם של שלושה עדים המעידים בצורה זהה (השוטר כיוון אותנו לשוליים, טיפסנו על הגבעה, השוטרת קראה לנו במגאפון, וכו' וכו'), החליטה לחזור בה מהאישום. ממילא על פי מצוות המחוקק זוכו הנאשמים ונשארה רק שאלת ההוצאות לנאשמים.

פרק שלישי ובו תידון זכות הנאשמים להוצאות.

13. מכיוון שלא נשמעה כל עדות נוספת, הרי יש לקבוע את העובדות כפי שטענו להן הנאשמים, והבעיה העיקרית לשיטתי היא שלא נשמעו הנאשמים על ידי השוטרת. ככלל, קיימת חובה על חובת בעל הסמכות לשמוע את חובת הנפגע כנגדו מופעלת הסמכות. אפשר איכשהו להבין את החלטתה של השוטרת שלא לאפשר לרכבים לחנות בשולי הדרך בניגוד למדיניות השוטר במשמרת שלפניה. אך לא הצלחתי להבין מדוע לא שאלה השוטרת את הנאשמים לגרסתם ורשמה זאת. אחד מכללי הצדק הטבעי שאין עליהם חולק הוא כי ישנה זכות לבעל העניין להשמיע את דברו. כידוע, אחרי שקיין הרג את הבל, פנה אליו אלוהים בשאלה "אייה הבל אחיך"? נשאלת השאלה למה שאל זאת אלוהים, וכי לא ידע מה קרה בין קין להבל? ואחת התשובות במדרש היא כי אלוהים רצה קודם כל לשמוע את תגובתו של קיין (שכן חובתו של כל דיין לשמוע את בעל הדין, גם אם הכל ידוע). הרמ"א (רבי משה בן ישראל איסרלישׂ – אשכנז המאה השש עשרה) מסביר כי כפי שהתייחס לקיין, כן התייחס אלוהים לאדם (כשבירר מדוע אכל מעץ הדעת), כשפנה אליו ושאל "מי הגיד לך כי עירום אתה"? ולאנשי סדום (כשרצה לבדוק את חטאיהם לפני שהענישם) נאמר "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו". וכי אלוהים לא ידע גם ללא תגובתם את שאירע? אלא "כי אף בדבר שברור לדיין שיתחייב הנתבע, על כל פנים צריך לשמוע טענותיו תחילה". ראו שו"ת הרמ"א, סימן קח, מהדורת זיו, ירושלים תשל"א, עמ' תא - תנא.
מה שטוב לאלוהים צריך להיות גם טוב לכל בעל סמכות כולל לשוטרים.

14. זכות השמיעה של האזרח כבר הוכרה בשורה ארוכה של פסקי דין. כך למשל קבע כבוד המשנה לנשיא פרופ' מנחם אלון בבג"צ 4112/90 - האגודה לזכויות האזרח נ' אלוף פיקוד הדרום . (פ"ד מד(4), 626 ,עמ' 637-638 ) "ועד כמה מהותית וחשובה היא זכות הטיעון, שאף אם הדבר ברור ובטענות שייטענו לא יהא כדי לשנותו, צריך ותינתן לבעלי הדין זכות הטיעון בפני בית המשפט, בטרם יוציא זה את פסק דינו". כך גם כתב כב' השופט פרופ' זמיר בזמנו כי "השמיעה כשלעצמה היא תכלית. לפיכך יש תועלת בשימוע אפילו נראה כי אין בשימוע כדי לשנות את החלטת הרשות" (י' זמיר, הסמכות המינהלית 810 (כרך ב', 1996)).

15. מכל אלה עולה כי יש זכות עומדת בפני עצמה לשימוע. אפילו במקום שבו ידועים הטעונים וברור וגמור כי אלו לא יעמדו לאזרח, חובה על הרשות לשמוע את האזרח. הדברים אמורים בכל פקיד ופקיד של הרשות המפעיל את סמכותו, החל מבית המשפט העליון וכלה באחרון הפקידים והשוטרים. זכות זו היא לעיתים תיאורטית משום שהטיעונים ידועים וההחלטה ברורה מראש. אך למרות כל זאת, אין חולק על קיומה. אולם קל וחומר בן בנו של קל וחומר כי יש תועלת וערך לזכות במקרים כגון המקרה שלפנינו. בנסיבות שטוענים להם הנאשמים יש הסכמה גורפת כי לא היה מקום לרשום להם את הקנס. אלא שטענת התביעה הייתה כי לא אלה היו הנסיבות, אולם בלא לשאול את חתני השמחה – הנאשמים, כיצד יודעת השוטרת כי לא אלו היו הנסיבות?

16. ברור וידוע כי לו הייתה השוטרת שואלת את הנאשמים לגרסתם, והללו היו מסבירים כי שוטר אחר הירשה להם את הדבר, סביר להניח שהדו"ח לא היה נרשם. לחילופין, הייתה השוטרת יכולה לברר מי השוטר וגם הנאשמים יכלו לעשות כן. אולם ברגע שלא נשאלו, אין אפשרות לאיש לברר זאת כעת.

17. אציין עוד כי דווקא בשל חשיבות זו של זכות השמיעה, דחיתי את המשפט לשמוע את השוטרת. שמא הופעתה תאיר באור אחר את האירוע; שמא הופעתה תסביר את התנהגותה. אולם לאחר שלא הופיעה פעמיים, אין בידי לדחות זאת שוב משום שזכות הנאשמים היא שלא 'יטורטרו' שוב ושוב לבית המשפט.

18. כהערה נעיר כי עד כמה שאין הדבר מובן מאליו, בנסיבות מסוימות גדולה סמכותו של שוטר מסמכותם של בתי המשפט, ונסביר. לשוטר קיים שיקול הדעת מתי ואיך לרשום דו"ח. למרות הניסיון הישראלי (וכן הבינלאומי) להגביל ולהסדיר את שיקול דעתם של השוטרים, הרי מקובל במחקר הקרימינולוגי להניח ששיקול דעת זה אכן קיים, וקשה מאוד להתמודד עמו ולצמצמו. כל ספר העוסק בשיטור מתייחס לנקודה זו. ראו למשל:Samuel Walker (1992) The police in America – An Introduction Chapter 8 p. 198-222; Robert H. Langworthy & Lawrence F. Travis III (1994) p.291-302;
לעומת זאת בתי המשפט אינם יכולים כמעט לבטל כתבי אישום ו/או קנסות שהוטלו על ידי אזרחים. כל אזרח נתקל במצב שבו שוטר מחליט בסופו של דבר שלא לרשום דו"ח מסיבות אלו או אחרות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות). אולם ברגע שהחל השוטר להניע את גלגלי התהליך, כמעט ובלתי אפשרי לבטל את הדו"ח.

19. יחד עם סמכות מרחיבה זו, באה גם האחריות. לא ייתכן ששוטר ירשום הודעת תשלום קנס לאזרח כלאחר יד וללא שישמע בצורה הוגנת את תגובת האזרח. אחרי ככלות הכל, יתכן מאוד כי לאזרח יש הסבר שאם ישמע על ידי השוטר ישנה את החלטתו. דומני שהדברים ידועים וישנה הסכמה לגביהן, אולם כנראה קשה יותר לבצעם.

20. ומכאן לפיצויים. על פי סעיף 80 לחוק העונשין, משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו. נדמה לי שבמקרה שלפנינו, מן הראוי כי ישולמו פיצויים לנאשמים.

21. אני ער לעובדה כי לא ניתן למנוע לחלוטין טעויות וכשלים. שוטרים הם בני אדם בשר ודם וייתכן ויטעו כפי שיכול לטעות כל בעל סמכות. מותב זה זהיר מאוד מלקבוע קביעות עובדתיות על התנהגות שוטרים או אזרחים. לא רק בגלל כבודם של הבריות שגם בו אין לזלזל אלא משום שביקורת קשה מדי תרפה את ידיהם של הפועלים ואלו יחששו מלפעול כלל.

22. אולם במקרה שלפנינו לא מדובר על טעות סבירה אלא על התנהגות שאסור שתקרה. ככלל, מן הראוי שכל שוטר ידע שיחד עם סמכותו הרחבה באה גם אחריותו ועליו להתנהג בזהירות יתירה בעניין זה. הודעת קנס ו/או זימון לבית משפט שיוצאים תחת ידיו צריכים להיות נקיים ומושלמים כמידת האפשר. שוב, טעויות ייתכן ותקרינה אך יש טעויות/התנהגויות שאסור שתקרינה, ואם תקרינה, יהיה מי שיתן את הדין ולא על הנאשם לשאת בכך.

23. נכון הוא שישנה בעייתיות במתן הוצאות לנאשמים משום שמי שמשלם את ההוצאות הוא הציבור בכללותו באמצעות מיסיו. אולם דומני שגם לציבור ברור כי יש מקרים בהם אין מנוס מהוצאות.

סוף דבר

לסיכומו של דבר, לאור כל הנימוקים וההסברים שהובאו למעלה, אני קובע כי המשטרה תשלם כהוצאות שלושת אלפים ₪ (3,000) לשני הנאשמים.

1,500 ₪ לנאשם דוד אילוז ת.ז. XXXXXX670 מרח' הרכס 66 מעלה אדומים 98554
1,500 ₪ לנאשם אמיר קליימן ת.ז. XXXXXX414 מרח' הארזים 12/5 ירושלים 96182

הסכום ישולם תוך 60 יום מהיום. לא ישולם, ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.

ניתנה היום, ג' אייר תשע"ב, 25 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

חתימה
1 מתוך 6