הדפסה

תפ"ח 50292-03-11 מדינת ישראל נ' טנסקי(עציר) ואח'

בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני: כב' ס. הנשיא השופטת ר. יפה-כ"ץ, אב"ד
תפ"ח 50292-03-11
תפ"ח 50344-03-11

בעניין:
מדינת ישראל

על ידי ב"כ עוה"ד אברהם וברקוביץ', פמ"ד

המאשימה

נגד

1. מיכאל טנסקי
על ידי ב"כ עו"ד עידו פורת
2. סרגיי אמירוב
על ידי ב"כ עוה"ד פצ'בסקי ושי פלד
3. דימיטרי סקורדוק
על ידי ב"כ עו"ד יודקין
4. איגור צירוני
על ידי ב"כ עוה"ד פצ'בסקי ושי פלד
5. רוסלן אגייב
על ידי ב"כ עוה"ד בונדר וופגל
6. ולדימיר ליולקו
על ידי ב"כ עו"ד ברק

הנאשמים

ה ח ל ט ה

1. שני התיקים שבכותרת עניינם פרשיית הירצחם של משה אחייב ז"ל (יליד 08/07/87) ו-ורוניקה קו ז"ל (ילידת 27/07/92) בלילה של 18/08/11.
בגין פרשייה זו הוגשו שני כתבי אישום, האחד כנגד המשיבים 1 עד 4 בבקשה זו, והשני כנגד ארבעה אחרים, וביניהם המשיבים 5 ו-6 בבקשה זו. שניים נוספים הגיעו להסדרי טיעון, ענייניהם הופרדו, והם נידונו, כל אחד בנפרד, בגין מעשיהם בהקשר לפרשייה.
בכתב האישום נטען, כי הרצח של המנוחים בוצע על רקע קטטה, שאירעה בליל 12/08/10, בין המנוח ואחרים לבין קבוצה של מספר אנשים וביניהם רובשן שלומוב, שהוא אחיו של ראוף שלומוב, שבעבר שהה באותו אגף בכלא אשל עם המשיב 1 (להלן: "טנסקי"). נטען, כי משהגיעה השמועה על הקטטה לטנסקי (שהיה באותה עת אסיר), הוא קשר קשר עם המשיבים 2 עד 5 ועם מ.מ. (לימים יהפוך קושר זה לעד מדינה בתיק נגד הקושרים האחרים), לרצוח את המנוח או את רומה אדמוב, אביו של אליק, חברו של המנוח, שהיה עמו בקטטה, ואשר הגיע לבאר-שבע עם אחרים, בעקבות הקטטה, כדי לפגוע ברובשן. מאוחר יותר, לאחר שאדמוב עזב את באר-שבע, הוחלט, כי הקושרים יפגעו במנוח.
המשיב 5 (להלן: "אגייב"), שבינו לבין המנוח ו-מ.מ. הייתה היכרות מוקדמת, הגיע לביתו של המנוח בתאריך 16/08/11 והזהיר אותו, כי בעקבות הקטטה התקבלה החלטה להמיתו, מבלי שציין את שמות הקושרים, והציע לו לעזוב את העיר.
הקושרים עודכנו על ידי מ.מ. ואגייב לגבי מקום הימצאו של המנוח ונתוני ביתו. הם הצטיידו באקדח ובתחמושת, כאשר המשיב 6 (להלן: "וובה") מסר אקדח למשיב 2 (להלן: "סרגיי") לצורך מימוש הקשר.
אגייב הסיע את סרגיי, מ.מ., המשיב 3 (להלן: "דימיטרי") והמשיב 4 (להלן: "איגור"), אל סמוך לביתו של המנוח בשעות המוקדמות של ה-18/08/11, בידיעה שבכוונתם של סרגיי, דימיטרי ואיגור להרוג את המנוח. סרגיי, דימיטרי, איגור ומ.מ. (לאחר שסרגיי לא אישר לו לעזוב את המקום) ירדו מהרכב ופסעו לעבר ביתו של המנוח; סרגיי אמר לדימטרי ואיגור, כי הם יודעים את עבודתם והורה להם "תתחילו לפעול". ואכן, השניים ניגשו לביתו של המנוח, בעוד סרגיי ומ.מ. ממתינים להם בסמוך לבית, נכנסו פנימה, דימיטרי שלף את האקדח שהיה ברשותו, וירה לעבר המנוח מטווח קצר. לאחר מכן ירה דימיטרי גם במנוחה, שהגיעה למקום כדי לבקר את המנוח, אף זאת מטווח קצר, כדי למנוע את זיהויים. מיד לאחר מכן, נמלטו כל הקושרים מהמקום.
הירי גרם למותם של המנוחים, ועל כן יוחסו לקושרים (המשיבים 1 עד 5) עבירות של קשירת קשר לפשע; למשיבים 1 עד 4 יוחסה עבירה של רצח; למשיב 5 (אגייב) יוחסו עבירות של סיוע לרצח וגרימת מוות בהתרשלות; למשיב 6 (וובה) יוחסה עבירה של עסקה בנשק; כן, יוחסו להם עבירות נלוות נוספות, כל אחד לפי חלקו באירועים.

2. כאמור, בגין פרשייה זו הוגשו שני כתבי אישום (וזאת בתאריך 27/03/11), כאשר אגייב, אשר התביעה מבקשת להעידו כנגד האחרים, הופרד מכתב האישום שהוגש כנגד הקושרים האחרים. וובה צורף לכתב האישום של אגייב, יחד עם אחרים שאף עניינם אספקת נשק או תחמושת לקושרים, ושכאמור, עניינם הופרד לאחר שהודו ודינם נגזר.
בתאריך 15/01/12 הוגשה מטעם המאשימה בקשה לאיחוד המשפטים בשני התיקים, וזו הבקשה נשוא החלטתי. אעיר, כי הדיון התקיים, בהסכמה, בפני – אם נוכח היותי ס. נשיא של ביהמ"ש המחוזי, אשר מסמכותה להורות על איחוד משפטים, ואם בהיותי אב"ד באחד התיקים, שאת איחודו מבקשים עם התיק האחר.

3. בבקשתה מציינת המאשימה, כי הגם שאגייב, אמור להעיד נגד המשיבים 1 עד 4, הרי שכל יתר העדים – ובכלל זה עד המדינה, שעדותו היא העדות המרכזית בתיק כנגד כל המשיבים, הינם עדים משותפים לשני התיקים; במילים אחרות – חומר החקירה בשני התיקים משותף, פרט לעדותו של אגייב.
לפיכך, משיקולי יעילות וחשיפת האמת, סוברת המאשימה, כי יהיה נכון לאחד את שמיעת כלל ראיות התביעה (לרבות שמיעת עד המדינה) במשותף בשני התיקים, בפני מותב אחד, אשר בהמשך יוכל להתרשם מהעדים ולקבוע ממצאים עובדתיים אחידים בנוגע לשני התיקים, שיאוחדו לצורך זה.
המאשימה מוסיפה ומציעה, כי, בכפוף להתפתחויות לא צפויות, ולאחר ששמיעת כל עדי התביעה (במאוחד) תסתיים, היא תשוב ותפנה לביהמ"ש ותבקש לפצל את התיקים בשנית, ולהפריד את עניינם של המשיבים 5 ו-6 (אגייב ו-וובה) ממשפטם של המשיבים 1 עד 4, כאשר שני המשפטים שיופרדו, ימשיכו להישמע בפני אותו המותב ששמע את העדים המשותפים. המאשימה מציעה, כי שני התיקים ימשיכו להתנהל בנפרד, כאשר המשיב 5 (אגייב) יעיד תחילה במשפטו שלו, כנאשם, במידה ויבחר להעיד, ובהמשך תזמנו המאשימה להעיד כעד תביעה נגד המשיבים 1 עד 4.
המאשימה סבורה, כי יהיה זה נכון לשמוע את הסיכומים בשני התיקים במועדים סמוכים, כך שביהמ"ש לא יקבע ממצאים עובדתיים בתיק אחד, בעוד התיק האחר ממשיך להתנהל.
המאשימה מוסיפה ומציינת, כי קבלת הבקשה תחסוך זמן שיפוטי יקר; תייעל את ניהול שמיעת שני התיקים, בהם עדים רבים; תימנע העדה כפולה של העדים, ובמיוחד של עד המדינה; תימנע אפשרות שייקבעו ממצאים סותרים על ידי שני מותבים שונים; וממילא, להבנתה, אין בקבלת הבקשה משום פגיעה בזכויות הנאשמים או משום גרימת עיוות דין להם.

בטיעוניה בעל-פה הוסיפה ב"כ המאשימה וציינה, כי אין כל מניעה שאגייב (המשיב 5) ישמע את החקירות הנגדיות בתיק בו הוא אמור להיות גם עד, שכן, ממילא, מדובר באותה רשימת עדים, שהוא אמור לשמוע את עדותם גם בתיק המתנהל כנגדו, כנאשם. והזכירה, כי פרוצדורה שכזו כבר נעשתה בעבר, והיא תאפשר למדינה להעיד את עד המדינה, לגבי כל המשיבים, במועד קרוב, שכן לא יוכלו לשוחח עמו כשיהיה בחקירה במסגרת תיק אחד ובטרם יעיד בתיק האחר, דבר שיעמיד את המאשימה במצב קשה.
היא הסכימה, כי אמנם, ראוי היה שהפתרון הזה היה מוצע בשלב מוקדם יותר, אולם, גם אם המאשימה טעתה בכך, עדיין ניתן לתקן את הטעות, שכן שמיעת הראיות, בשני התיקים, טרם החלה.

4. באי כוח כל המשיבים התנגדו לבקשה, ולמעשה, לטענת כולם, איחוד הדיונים, ולאחר מכן פיצולם מחדש, יגרום עיוות דין לכל המשיבים.

ב"כ של טנסקי (המשיב 1) טען (הן בתגובה בכתב שהוכנה על ידי עו"ד טל אלפרן והן בדברי עו"ד פורת בעל-פה, במהלך הדיון שהתקיים בבקשה), כי בקשתה של המאשימה אינה אלא ניסיון לעקוף את הוראות החסד"פ, שעניינן שמירה על זכויות הנאשמים: כך, מדובר בפגיעה בהוראות סעיף 172 לחסד"פ שקובע, כי עד (למעט נאשם), שטרם העיד, לא יהיה נוכח בעת גביית עדותו של עד אחר, והכל במטרה למנוע תיאום עדויות בין עדים; וכך, מדובר בפגיעה בהוראות סעיף 155 לחסד"פ שקובע, כי ניתן להעיד נאשם כנגד שותפיו לכתב האישום, רק לאחר שהודה ונגזר דינו בטרם יעיד, כלל חשוב שנועד למנוע מאותו נאשם-עד להיות מעוניין לרצות את המאשימה ולהסיר מעצמו את עיקר האחריות לעבירה בה גם הוא מואשם. ובאופן כללי, טען, כי היענות לבקשה תביא לא רק לתחושה סובייקטיבית לא נוחה, אלא לתחושה אובייקטיבית, כי הזכויות הדיוניות של הנאשמים נפגעו.
עו"ד פורת הוסיף, כי אמנם שמיעת ההוכחות טרם החלה, אולם, לאורך חודשים רבים ניהלה ההגנה את דרכה בידיעה, כי אגייב אינו חלק מכתב האישום, כנאשם נוסף, ועל כן גם לא יהיה נוכח בעת שיחקרו את העדים האחרים בתיק ולא ילמד על קו ההגנה של טנסקי בטרם יבוא להעיד כנגדו.

ב"כ של סרגיי (משיב 2) ואיגור (משיב 4), עו"ד פצ'בסקי (שגם הופיע מטעם ב"כ של דימיטרי, המשיב 3), הצטרף, למעשה לטיעוני עו"ד פורת, ואף הוא סבר, כי יש בבקשת המאשימה יש משום התחכמות וריקון מתוכן של הוראות סעיפים 172 ו-155 לחסד"פ. גם הוא סבר, שישנה חשיבות רבה לחקירה הנגדית ולשאלות שההגנה תפנה לעדים, ובמיוחד לעד המדינה, ולעמדתו, נוכחותו של אגייב במהלך חשיפת קו ההגנה, עוד בטרם יעיד כנגד הנאשמים האחרים, יש בה משום פגיעה רבתי בנאשמים, נגדם הוא אמור להעיד. הסנגור הדגיש, כי דבר זה יפתח פתח לתיאום מלא של העדויות בין שני העדים המרכזיים - עד המדינה ואגייב, וזאת, ביתר שאת, לאחר שהתברר, כי אגייב ועד המדינה כבר שוחחו ביניהם.
יודגש, כי עניין הקשר בין אגייב לעד המדינה, נודע לסנגורים מהמאשימה, שעידכנה אותם מיד לאחר שנודע על הקשר שהיה בין השניים. התובעת ציינה בעניין זה, כי מדובר בטעות בשיקול דעת של עד המדינה. לדבריה, מדובר בשני אנשים שהיו בקשר קרוב מאוד בטרם האירועים נשוא כתב האישום, ושניהם מצויים כיום במצוקה קשה, שהביאה את עד המדינה לבקש מאשתו, שתבקש מאגייב שיתקשר אליו. עד המדינה סיפר על השיחה למאשימה, וזו מייד אסרה עליו לשוב וליצור קשר נוסף עם אגייב.

ב"כ של אגייב (משיב 5), עו"ד בונדר, סבר שאין בנימוקים של יעילות כל הצדקה לפגוע בזכויות מרשו, אשר להבנתו, עלול להיפגע באופן הקשה ביותר מבין כל המשיבים. לדבריו, מרשו אמור להיחקר בפני אותו המותב – הן כנאשם ולאחר מכן גם כעד, כאשר במהלך חקירתו כעד תביעה, יהיה אגייב חשוף לחקירה שתציג שאלות ותציג מסמכים, שלא ניתן היה לשאול או להציג בעת שהוא מעיד להגנתו כנאשם. לדבריו, "כשביהמ"ש ייחשף לחקירה הנגדית, ביהמ"ש יראה שבמקרה זה יש חשיבות לנקודה זו... אנו בהחלט עלולים להגיע למסה קריטית של ראיות, ועם כל ההנחה החלוטה לפיה מדובר בהרכב מקצועי, והרכב שיודע להפריד בין ראיות קבילות לבין הראיות שאינן קבילות, ברור שההרכב יימצא בפני קושי עצום להפריד בין החומר שמותר לו לעשות בו שימוש במסגרת הכרעת הדין שתתייחס לרוני רוסלן (הוא אגייב – ר.י.כ.) כשהשימוש בו מותר רק במשפטם של האחרים", והכל במטרה של האחרים להראות שאגייב שקרן.
לדברי עו"ד בונדר "קשה להעלות על הדעת ביטוי מוחשי יותר לעיוות דין, מאשר החשש שנוצר בעניינו של רוני". בניגוד למקרים שהובאו בפסיקה של המאשימה, שם הודו הנאשמים ולא ניהלו פרשת הגנה בתיקים שלהם כנאשמים, הרי שלעמדת עו"ד בונדר עניינו של אגייב שונה, שכן, אגייב יצטרך להעיד פעמיים בפני אותו המותב, דבר שיעמיד אותו בפני דילמה – מה עדיף לו, לטובתו שלו, להעיד בעת שיעיד כנגד האחרים. ואם לא יעיד את הדברים שיעיד במשפטו שלו, הדבר ישפיע על הכרעות הדין השונות שיינתנו על ידי אותו ההרכב.
עו"ד בונדר הוסיף, שגם יעילות לא תהיה באיחוד התיקים, שכן מרשו מוותר על חלק ניכר מהעדים ועניינו יוכל להסתיים מהר מעניינם של האחרים. מאוחר יותר אף צירף רשימה של עדים עליהם אינו מוותר, והיות ובעניינם של המשיבים 1 עד 4 הסנגורים הודיעו שאינם מוותרים על אף עד, לפחות לא בשלב זה, ניתן לומר, כי מדובר ברשימה מצומצמת מהרשימה המקורית הארוכה עד למאוד, של עדי התביעה.

ב"כ של וובה (המשיב 6), עו"ד ברק, הצטרף לטיעוניו של עו"ד בונדר, בכל הנוגע לשאלת היעילות, והדגיש, כי מרשו מוותר על חקירת מרבית עדי התביעה, והם יעמדו על חקירת עד המדינה בלבד. יחד עם זאת, היות ואגייב מצורף, מלכתחילה, עם מרשו בכתב האישום המקורי, לא העלה כל טענה בנוגע לעיוות דין אפשרי.

5. למעשה, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי הדרך שהציעה המאשימה אפשרית מבחינת החוק וסדרי הדין – שכן "ביהמ"ש רשאי, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, לצוות על איחוד הדיון בכתבי אישום נפרדים התלויים ועומדים באותו ביהמ"ש, אם מותר לצרפם בהתאם להוראות סעיפים 86 ו-87 וביהמ"ש סבור שהצירוף לא יגרום עיוות דין" (סעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, להלן: "החסד"פ"); ואף נקבע, כי "ביהמ"ש רשאי, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, לצוות על הפרדת המשפט באישום פלוני שנכלל בכתב האישום, או על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם עם אחרים" (סעיף 88 לחסד"פ). וממילא, בקשתה של המאשימה אינה מקורית, וכבר היו מקרים דומים בעבר (למשל, ע"פ 777/80 רומן בינאשווילי נ' מדינת ישראל, מיום 12/05/83; ע"פ 597/87 משה מוישאשוילי נ' מדינת ישראל, מיום 13/11/87; ע"פ 350/90 ממן נ' מדינת ישראל, מיום 12/03/91; ע"פ 917/81 שמעון כהן נ' מדינת ישראל, מיום 22/11/82).
השאלות העולות מהבקשה, הינן, האם הצירוף המבוקש יגרום עיוות דין לנאשמים, ובמידה וכך הוא, האם, באיזון שבין השיקולים, יש להעדיף שיקולים של יעילות על פני הזכויות הדיוניות של הנאשמים.

6. הסנגורים מבססים טענותיהם על ההיגיון הדיוני העומד מאחורי הוראות סעיפים 155 ו-172 לחסד"פ, שזו לשונם:
39]
"155. (א) נאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד ומהם הודו בעובדות שיש בהן כדי הרשעתם ומהם שלא הודו בכך, לא יגזור בית המשפט את דינם של הנאשמים שהודו לפני שנסתיים בירור המשפט של הנאשמים שלא הודו; ואולם –
(1) נאשם שהודה כך, והתובע או הסניגור מודיעים שהוא ייקרא להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, לא יעיד אלא לאחר שנגזר דינו;
(2) בנסיבות מיוחדות שירשום בית המשפט רשאי הוא לגזור את דינו של הנאשם שהודה לפני סיום משפטם של האחרים..."

"172. עד שטרם העיד – פרט לנאשם – לא יהא נוכח בגביית עדותו של עד אחר, אולם עד ששמע עדותו של עד אחר, אינו נפסל לעדות בשל כך בלבד".

ובמקרה שבפנינו, אמנם הוראות סעיף 155 אינן חלות, שהרי אגייב אינו בבחינת נאשם-שותף באותו כתב אישום, "שהודה" במשפטו, כפי שגם טענה התובעת המלומדה, אולם, הרציונל העומד מאחורי סעיף זה יכול להיות נכון גם לענייננו ולא ניתן להתעלם מהחשש של המשיבים, כי אגייב, בעת שיעיד כנגדם, עלול לעוות את האמת, אם מתוך שהוא פוזל לתמורה מצד התביעה במשפטו שלו, ואם כדי להשחיר את פני הנאשמים-שותפיו ובכך להכשיר הקרקע למשפטו שלו, או לעונש הצפוי לו.
יחד עם זאת, ולאחר שהילכת "קינזי" בוטלה (ור' הנמקת ביהמ"ש לכך בבג"צ 11339/05), נדמה כי, נימוק זה מקומו בשלב הערכת העדויות, וממילא אינו העיקר בענייננו.

אשר להוראות סעיף 172 הנ"ל. סעיף זה נועד למנוע חשש, שמא עד, שטרם מסר עדותו בביהמ"ש, ייחשף לעדויות האחרות שנמסרו במשפט, ויושפע מהן בעת מסירת עדותו. חששות אלה, אם יתממשו, עלולים להקשות על גילוי האמת, תוך פגיעה בזכות להליך הוגן, ולכן אך מובן חששם של הסנגורים מנוכחותו של אגייב בדיונים. חשש זה אך גובר, נוכח אי רצונם של הסנגורים לחשוף בפני אגייב את קו ההגנה שלהם בטרם יעיד, ובמיוחד אינם מעוניינים שיהיה נוכח בעת חקירתו הנגדית של עד המדינה, שכן, אין חולק, כי החקירה הנגדית היא הכלי החזק ביותר המצוי בידי ההגנה, על מנת לקעקע את ראיות התביעה, ונוכחותו של אחד מעדי המפתח בכל הדיונים, יכולה, על פניה, לפגוע ביכולתם זו במהלך חקירתו הנגדית של עד זה.

7. אולם, נדמה, כי עיוות הדין האפשרי, שייתכן וייגרם לאגייב במידה וייאלץ להיות באותו המשפט ובפני אותו המותב, גם נאשם וגם עד, הוא אף גדול מזה של שותפיו לדבר העבירה.

לכל נאשם זכות בסיסית לנהל את משפטו בדרך שתיטיב עמו, להבנתו, ומן הסתם, התנהלותו של נאשם במשפט שונה, מהותית, מהתנהלותו של עד במשפטם של אחרים. כך, למשל, נאשם רשאי שלא למסור עדות במשפטו שלו, אך מחוייב למסור עדות במשפטם של אחרים. ההנחה היא, כמובן, שכל אדם שבא להעיד בביהמ"ש מעיד אמת, אך אגייב יימצא במצב כמעט בלתי אפשרי, עת ייאלץ להעיד, בפני אותו המותב, "בשני כובעים".
לא מן הנמנע להעלות מצב בו עדותו של אגייב-הנאשם עלולה להיות מושפעת מהעובדה, שהוא עומד לשמש גם כעד תביעה בתיק האחר, דבר העלול לפגוע בהגנתו. אכן, ייתכן ומדובר ב"טקטיקה של ההגנה", אך אין להקל ראש גם באפשרות של ניהול טקטיקה הגנתית, במיוחד כשמדובר במי שמואשם בעבירות כה חמורות, ומן הראוי לאפשר לו למצות את הגנתו באופן מלא ובמשוחרר משיקולים זרים שנועדים לרצות אחרים ובאופן העלול לפגוע בהגנתו.
אמנם, כיצד עניין זה ישפיע על עדותו של אגייב, אם בהתייחס למשפטו שלו, ואם בהתייחס למשפטם של האחרים, לא ניתן לצפות מראש, אך, לא יהיה נכון להעמידו בפני סיטואציה שכזו. בוודאי שלא, כאשר אל מול כל אלה עומד הנימוק של יעילות.

ברור, כי על ביהמ"ש לשקול גם את האינטרס הציבורי, הכולל, בין היתר, את מניעת העדתם הכפולה של אותם עדים. ברור גם, כי לא רצוי להעיד את עד המדינה במקביל בשני תיקים, דבר שיקשה על המאשימה לשוחח עמו בתיק האחד (שם טרם תחל עדותו), שעה שטרם הסתיימה עדותו בתיק המקביל. גם לא ניתן להתעלם מהיתרון שבאיחוד הדיונים לביהמ"ש, כאשר רק הרכב אחד "יוטרד" בפרשייה זו. אך אין בכל אלה הצדקה לפגוע בזכויות הנאשם-השותף, או הנאשמים האחרים, ובוודאי שאין בכך הצדקה לפגוע בזכותו הבסיסית של אגייב לנהל את משפטו שלו באופן הנראה לו הנכון ביותר להגנתו, וזאת במאובחן מהדרך בה יתנהל עת ייקרא להעיד, בבוא היום, כעד במשפטם של האחרים.

ממילא, גם אין מקום לחשוף את אגייב, מראש, בפני האפשרות, שבעת שיעלה להעיד כעד במשפטם של האחרים, ייחשפו אודותיו ידיעות, שלא היו נחשפות לו היה מעיד כנאשם בלבד. אכן, ביהמ"ש מקצועי וידע להתעלם מאותן עובדות שנחשף אליהן בדרך זו, אך אין לזלזל בתחושות הסובייקטיביות של נאשם, שמראש ידע, כי לא יזכה לאותן הגנות שבסדרי הדין, שיש לכל נאשם "רגיל".

8. אינני מתעלמת מכך, שהתנהלות זו הוכרה בפסיקה, אך במקרים הבודדים בהם הלכו בתי המשפט בדרך זו הודגש, כי מדובר בהתנהלות יוצאת דופן ורק לאחר שנמצא, בעת הביקורת בדיעבד (שהיא מן הסתם שונה מהקביעה בטרם מעשה), כי הלכה למעשה לא נפגעו זכויות הנאשמים.

וממילא, יש לומר, המקרים המאוזכרים בפסיקה שונים מהמקרה שבפנינו. כך, למשל, בע"פ 777/80, המוזכר לעיל, איחוד הדיונים נעשה בהסכמה, וגם אם ההפרדה נעשתה בניגוד לדעת ההגנה, הרי שהנאשם-העד הודה במשפטו שלו, שלא כמו במקרה שבפנינו, כך שלא נפגעו זכויותיו כנאשם; בע"פ 917/81, שאף הוא מוזכר לעיל, הן האיחוד והן ההפרדה נעשו בהסכמה, כך שגם עניין זה שונה מהמקרה שבפנינו. בשאר המקרים, דוגמת ע"פ 597/87 או ע"פ 350/91, המוזכרים לעיל, המדובר היה בשאלת פסלות השופט שדן בתיקים המאוחדים-המופרדים, שוב שאלות שאינן מענייננו.

9. הדרך המבוקשת פותחת פתח לאי הבנות ולתחושות, גם אם הן סובייקטיביות, כי הזכויות הדיוניות נפגעות. לא בכדי נקבע פעמים רבות בפסיקת בתי המשפט, כי בעניינים של סדר דין בהליך הפלילי מוטב, בדרך כלל, ללכת בדרך המלך המותווית בחסד"פ, אלא אם כן מדובר בסטייה שולית או מוסכמת של כל הנוגעים בדבר. סדרי הדין נועדו להגן על הנאשמים; נועדו לאפשר לנאשמים לנהל את הגנתם כדבעי; ונועדו למנוע עיוות דין.

10. סוף דבר – איני נעתרת לבקשה.

ניתנה היום, כ' שבט תשע"ב, 13 פברואר 2012, במעמד הצדדים.

השופטת רויטל יפה-כ"ץ
ס. נשיא, אב"ד