הדפסה

תע"א 9176-08 דוד אסולין ואח' נ' עיריית רמלה

- 1 -

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו
תע"א 9176/08, 9177/08 דוד אסולין ואח' נ' עיריית רמלה

בפני
כב' השופטת נטע רות
נ.צ. גב' בת שבע הולצמן

התובע

  1. דוד אסולין
  2. משה סלהוב

ע"י ב"כ עו"ד מורוז

נ ג ד
הנתבעת
עירית רמלה

ע"י ב"כ עו"ד לפידור

פסק - דין

רקע כללי
1. השאלה המרכזית שהובאה לפתחנו הינה – מהו המועד בו נכנסו פטוריהם של התובעים לתוקף ומהן הזכויות המגיעות להם, אם בכלל, כפועל יוצא מן ההכרעה בשאלה זו.
שאלה נוספת שהובאה לפתחנו נוגעת לנתבע 1 בלבד אשר פוטר לטענתו בהעדר שימוע ולהשלכות שיש לייחס להליך הפגום הנטען של פיטוריו.

התשתית העובדתית הצריכה להכרעה
2. התובע 1 (להלן: "מר אסולין") הועסק בנתבעת החל מיום 7.11.89. התובע 2 (להלן: "מר סלהוב") הועסק בנתבעת החל מחודש 7/82, וזאת, עד לפיטוריהם אשר היו כאמור, במועד השנוי במחלוקת:
בעוד התובעים טוענים כי פיטוריהם נכנסו לתוקפם ביום 4.12.06 הרי שהנתבעת טוענת כי פיטורי התובעים נכנסו לתוקפם כבר ביום 6.4.05.

3. ביום 2.2.05 נשלח לתובעים מכתב פיטורים בנוסח זהה, המודיע להם על כניסת פיטוריהם לתוקף מיום 6.4.05. זאת, לאחר שהם זומנו לשימוע בפני ועדת פיטורים ובחרו שלא להתייצב בפניה ולאחר שועדת הפיטורים דנה ושקלה את עניינם והחליטה על פיטוריהם.
פיטורים אלה נעשו לשיטתה של הנתבעת במסגרת הליכי צמצום כחלק מתוכנית ההבראה אותה נדרשה ליישם כפי שיפורט שבהמשך.

4. בסמוך לאחר מכן, הגישו ארגון העובדים (הסתדרות העובדים הכללית החדשה; להלן: "ההסתדרות") וועד העובדים בנתבעת (להלן: "הוועד") בקשת צד בסכסוך קיבוצי המשיגה על פיטורי עובדים בנתבעת ובכלל אלה – גם פיטוריהם של התובעים (ראה – סק(תא) 183/05 184/05 הסתדרות המעוף ואח' נ' עירית רמלה; להלן: "בקשת הצד" ).
במסגרת בקשת הצד עתרו ההסתדרות והוועד, בין היתר, לקבלת סעד זמני וקבוע למניעת פיטורים חד צדדיים של עובדים בניגוד לחוקת העבודה ולמניעת המשך הליכי הפיטורים של עובדים נוספים.

5. ביום 13.4.05 ניתן פסק-דין בבקשת הצד הנ"ל על-ידי מותב בראשות כב' השופטת פוגל (להלן: "פסק-הדין") במסגרתו קבע בית-הדין מספר קביעות הרלבנטיות לענייננו כדלקמן:

א. על הצדדים לסכסוך (קרי - הנתבעת מחד, וההסתדרות והוועד מאידך) חלות הוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות וכן הוראות הסכמים שונים העוסקים בתוכנית הבראה לרשויות המקומיות, ובכלל אלה – סיכום דברים מיום 22.9.04 בין מדינת ישראל, מרכז השלטון המקומי והסתדרות העובדים הכללית החדשה. סיכום העוסק בהבנות אליהן הגיעו הצדדים בכל הנוגע לחתימה על הסכם קיבוצי כללי לעניין תוכנית הבראה ברשויות המקומיות.

ב. בהמשך לסיכום הדברים הנ"ל, נחתם בין נציגי ההסתדרות לבין נציגי השלטון המקומי "הסכם עקרונות" להבראת הרשויות המקומיות מיום 11.11.04 (להלן: "הסכם העקרונות") שהתווה את הדרך להבראת הרשויות המקומיות על בסיס תוכניות הבראה שהוגשו על ידן ואושרו על-ידי משרד הפנים.
במסגרת הסכם העקרונות נכתב, בין היתר, כי עד ליום 9.12.04 יחתמו תוכניות הבראה בכל הרשויות המקומיות שתוכניותיהן אושרו על-ידי משרד הפנים, כאשר התוכנית ברמת הרשות המקומית תכלול צמצום של מספר המועסקים.
בנוסף נקבעו בהסכם העקרונות גם השלבים להפחתת התקנים ולפרישת העובדים ברשויות המקומיות החל מגיבוש רשימת המפוטרים, דרך הצעת הסדר לפרישה מרצון, המשך בהקמת ועדה פריטטית להכרעה בחילוקי דעות באשר לזהות המפוטרים וכלה במינוי בורר שיכריע בחילוקי דעות.

ג. הנתבעת חתמה ביום 23.6.04 על הסדר הבראה במטרה להביא לאיזון בתקציבה השוטף לשנת 2006 אשר אושר על-ידי משרד הפנים. על-פי הסדר זה, הנתבעת נטלה על עצמה לעמוד ביעדי השכר של תוכנית ההבראה, בין היתר, באמצעות קיצוץ במשרות ופיטורי עובדים. בכפוף לעמידתה ביעדים אלה התחייב משרד הפנים להעניק לה מענקים והלוואות.
בעקבות חתימת הסכם העקרונות ולאחר אישורו של הסדר ההבראה כאמור, נוהל מו"מ בין ההסתדרות לבין הנתבעת לצמצום משרות על-פי ובהתאם להסכם העקרונות, אך המו"מ לא צלח. בשלב מסוים כונסה ועדה פריטטית שלא הגיעה להסכמה בדבר זהות המפוטרים, אך לא מונה בורר להכרעה בסכסוך.

ד. עוד נקבע בפסק הדין - כי פעולתו של המנגנון ליישוב חילוקי דעות בעניין פיטורי עובדים פסקה בעיצומה טרם למינוי הבורר, כאשר ההסתדרות לא נתנה הסבר מניח את הדעת להפסקת ההליך ומשכך נותר הסברה של הנתבעת בלבד, לפיו – לאחר שכבר כונסה הוועדה הפריטטית אך לא הגיעה לכדי החלטה סירבה ההסתדרות להפנות את הסכסוך לבורר מוסכם. סירוב שהוביל ליצירת מבוי סתום.

ה. בנסיבות אלה החלה הנתבעת בהליך של פיטורי עובדים ללא הסכמת נציגי העובדים בעטיו הוגשה בקשת הצד על-ידי הוועד וההסתדרות.
הוסיף בית הדין וקבע במסגרת פסק הדין כי גם במהלך הדיון בבקשת הצד, סירבה ההסתדרות נחרצות להפנות את הסכסוך לבורר, תוך שהיא מעלה טענות בדבר מיצוי תוכנית ההבראה, רצונה של הנתבעת לחרוג מתוכנית זו וטענות בדבר הפרת ההסכמים שבין הצדדים.
לכן, השלב הבא והבלתי נמנע – כך קבע בית-הדין – שעה שכבר כונסה וועדה פריטטית הינו - העברת הסכסוך להכרעת בורר כפי הקבוע בהסכם העקרונות. שכן, הפנייה מלכתחילה לוועדה פריטטית מעידה על כך שבין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות לגבי רשימת המפוטרים בהם יש להכריע על-פי המוסכם על-ידי מינוי בורר.
בית-הדין הטעים, כי ההסתדרות אינה יכולה לסרב ליישוב חילוקי דעות באמצעות בורר מחד; ומאידך לטעון כי הנתבעת הפרה את ההסכמים בין הצדדים וביצעה פיטורים חד צדדיים ובשל כך להתנגד להעברת הסכסוך לבורר.

ו. לפיכך, בסיפא לפסק-הדין נקבע, כי לאור הצורך הדחוף בהתקדמות משמעותית לקראת השלמת יעדיה של תוכנית ההבראה יש לפעול לפי המנגנון שנקבע בהסכם העקרונות. משמע – יש לפעול למינוי הבורר המוסכם שיכריע בחילוקי הדעות.

טרם נעילה, ציין בית-הדין לאמור:
"לעניין הבקשה גופה, מניעת פיטורי עובדים, הרי שב"כ המשיבה הצהיר הצהרת גור אריה בפנינו... קרי – התחייב שככל שיחליט הבורר שלא לקבל את החלטת העירייה בנוגע לעובדים מפוטרים, הרי שזו לא תטען לשינוי מצב ונסיבות ולכך שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית ולהשיב את העובדים לעבודתם.
מכל מקום בגין התקופה שתחלוף עד להכרעת הבורר, ניתן יהיה לפצות את העובדים פיצוי כספי, אם יחליט הבורר על החזרתם לעבודה.
לאור הצהרה זו כמו גם לאור יתר נסיבות העניין שנדונו בפרוט וכן לוח הזמנים הקצר שקצבנו להכרעת הבוררת יש לדחות כל בקשות המבקשים לעניין מניעת או ביטול פיטורי העובדים בגינם הוגשה הבקשה." (ההדגשות הוספו)

6. עולה אפוא מן הדברים כי בית-הדין לא קיבל את בקשת הצד במובן זה שהוא לא הורה על ביטול הפיטורים או מניעתם. זאת, בין היתר, משום שהוא תלה את האשם - לפעולתה החד צדדית של הנתבעת בכל הנוגע לפיטורי העובדים - בהתנהלותן של ההסתדרות והועד שלא שיתפו פעולה עם הליך יישוב חילוקי הדעות בהתאם להסכם העקרונות.

7. ההסתדרות השיגה על פסק הדין בפני בית-הדין הארצי לעבודה, אשר דחה את ערעורה במסגרת פסק-הדין שניתן ביום 26.5.05 המאשר את פסק-הדין שניתן על-ידי המותב בראשות כב' השופטת פוגל מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"א – 1991.

8. לאחר הדברים הללו הועבר עניינם של העובדים המפוטרים להכרעת הבוררת – עו"ד רינה גרוס (להלן: "הבוררת"). זאת כאמור, בלא שבית-הדין ביטל את הפיטורים. בהמשך לכך וכחלק מהליכי הבוררות אירעו האירועים כדלקמן:
ביום 1.5.05 הודיע מנכ"ל הנתבעת לעובדים ובכללם גם התובעים כי שמם נכלל ברשימת העובדים שעניין פיטוריהם מטעמי צמצום ידון ויוכרע בפני הבוררת.
ביום 8.5.05 הודיעה הבוררת לעובדים והתובעים בכללם כי הנתבעת הציעה את שמותיהם כמועמדים לפיטורים ומשכך הם התבקשו להגיש את טיעוניהם כנגד הפיטורים.
ביום 23.6.05 ניתן פסק הבוררות הראשון. אין חולק כי שמם של התובעים לא הופיע ברשימת העובדים המפוטרים על פי פסק זה (להלן: "פסק הבוררות הראשון").
ביום 4.12.05 ניתן פסק בוררות נוסף במסגרתו התווסף שמם של התובעים לרשימת המפוטרים. בפסק זה הוסיפה הבוררת וכתבה כי כל העובדים אשר פוטרו על-ידי הנתבעת בשנת 2005 - ולא פוטרו בפסק הבוררות מיום 23.6.05 - ייחשבו כמפוטרים מ"כוח החלטתי זו".(להלן: "פסק הבוררות השני")
בעקבות פסקי הבוררות (הראשון והשני) הוצאו לעובדים שנכללו ברשימת המפוטרים על-פי פסקי הבוררות, ובכלל אלה גם התובעים, מכתבים במסגרתם הודיעה הנתבעת על "אישרור סיום עבודתם של התובעים תוך שהיא מציינת כי עבודתם הסתיימה ביום 5.4.05" (ראה – נספח ת/2 לתצהירי התובעים).
לאחר הדברים הללו פנו שוב ההסתדרות והוועד לבית-הדין בבקשת צד לסכסוך קיבוצי (תיק סק 348/05) במסגרתה השיגו על פיטורי העובדים מושא פסקי הבורר ובכללם – גם התובעים. במסגרת בקשה זו התבקשו שורה של סעדים וסעדים חלופיים לרבות סעד שמטרתו לאפשר למפוטרים לעיין בתיקם האישי במטרה לממש את זכות הטיעון בטרם יוכרע עניינם.
במסגרת ההחלטה מיום 22.12.05 שניתנה בתיק סק 348/05 הנ"ל קבע בית-הדין (מותב בראשית כב' השופטת ד"ר גילצר (להלן: "ההחלטה")), בין היתר, כי על הנתבעת לאפשר לעובדים להביע את רצונם ולטעון בעל-פה בפני ועדת הפיטורים של הנתבעת טרם שיוכרע עניינם. הוסיף וקבע בית-הדין בהחלטתו כי נוכח העובדה שלא ניתנה למפוטרים זכות טיעון בעל-פה עובר להוצאת מכתבי הפיטורים, הרי שמכתבים אלה מבוטלים.
ביום 27.12.05 נשלחה לתובעים הזמנה לשימוע במסגרתה צוין כי על-פי החלטת הבוררת שמם נכלל ברשימת העובדים המיועדים לפיטורים, כאשר על-פי החלטה של בית-הדין שניתנה כאמור על-ידי מותב בראשות כב' השופטת ד"ר גילצר (להלן: "החלטת בית הדין" או "ההחלטה"), החליטה הנתבעת להעניק להם זכות לטעון בעל-פה מול ועדת השימוע. עוד נכתב בהזמנה כי ככל שאין בכוונת התובעים לטעון בעל-פה ניתנת להם זכות להגיש את טיעוניהם בכתב למחלקת כ"א, עד 24 שעות לפני המועד שנקבע לשימוע.

9. לאחר הדברים הללו, קיבלו התובעים מכתבים נוספים מהנתבעת -

מר סלהוב [התובע 2] קיבל לידיו מכתב פיטורים ביום 16.1.06, בו נכתב לאמור:
"שמך נכלל ברשימת העובדים שהעירייה רשאית לסיים את עבודתם על פי פסק הבוררות מיום 4.12.05.
על-פי החלטת מותב בראשות כב' השופטת גילצר כץ בתיק סק 348/05 מיום 22.12.05 הוזמנת להשמיע את טענותיך בעל-פה ונערך לך שימוע בעל פה מול ועדת הפיטורים ביום 5.1.06 טרם שתתקבל החלטה בעניינך.
ועדת הפיטורים שמעה בלב פתוח את טיעוניך בעל-פה וטענות ב"כ ועד העובדים כנגד הכוונה לסיים את עבודתך בעירייה. ועדת הפיטורים דנה ושקלה בכובד ראש, בלב פתוח ובנפש חפצה את מלוא הטענות שנטענו מטעמך כנגד הכוונה לסיים עבודתך בעירייה והחליטה לאשרר את סיום עבודתך בעירייה מטעמי צמצום וזאת לאור החובה המוטלת על העירייה לקצץ בהוצאותיה בשכר על מנת לעמוד ביעדי תוכנית ההבראה."
ראה – נספח ת/2 לתצהיר מר סלהוב.

מר אסולין [התובע 1] קיבל מכתב על סיום העסקתו מיום 5.1.06, בו צוין כי החלטה בעניינו התקבלה לאחר שלא הופיע לשימוע ולא הגיש טענות בכתב על אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן.
מר אסולין השיג כאמור על מכתב זה בטענה כי אי התייצבותו לשימוע נבעה מסיבות רפואיות בשל אשפוזו לצורך ביצוע צנתור, כאשר הנתבעת סירבה לטענתו לדחות את השימוע לאור מצבו הבריאותי וקבעה כי הוא בחר שלא להופיע לישיבה.
על יסוד טענה זו עתר מר אסולין לתשלום פיצויי בגין נזק ממוני ובלתי ממוני כאחד בגין הפרת זכות השימוע.

10. טענות התובעים בתמציתן היו כדלקמן:
בהתאם לפסק הבוררות השני התובעים נחשבו כמפוטרים מכח החלטת הבוררת, כאשר משמעות הדברים היא כי מועד תחילת הליך הפיטורים חל רק לאחר מועד מתן פסק הבוררות השני, במסגרתו נזכרו לראשונה שמותיהם.
במסגרת ההחלטת בית הדין (מותב בראשות כב' השופטת גילצר), ביטל למעשה בית-הדין את מכתבי הפיטורים אשר הוצאו לעובדים ששמם נכלל בפסק הבוררות השני, ובכלל אלה – גם התובעים. זאת, מאחר ולא ניתנה להם זכות טיעון בעל-פה.
על בסיס הנפסק בהחלטה זו, יש לקבוע כי יחסי עובד ומעביד בין הצדדים נמשכו למצער עד לאחר מועד זימונם של התובעים לשימוע בעקבות ההחלטה. טענה זו אף מוצאת תימוכין בפסק הבוררות השני בו נקבע כי העובדים ייחשבו כמפוטרים מכח החלטת הבוררת. משמע – המועד לתחילת הליכי הפיטורים הוא לאחר מועד מתן פסק הבוררות השני.
במכתבי סיום העבודה של התובעים כתבה הנתבעת כי שמם נכלל ברשימת העובדים שהנתבעת רשאית לסיים את עבודתם על-פי פסק הבוררות מיום 4.12.05. משמע – שבמועד זה טרם פוטרו התובעים.
ממכתב ההזמנה לשימוע שהוצא בעקבות החלטת בית הדין ניתן ללמוד כי הנתבעת עצמה סברה כי נכון למועד הזמנת התובעים לשימוע פיטוריהם טרם נכנסו לתוקף. זאת, לאור הכיתוב המופיע במכתבה לאמור: "בטרם תתקבל החלטה בעניינך" ובשים לב לכך שפסק הבוררות השני לא קבע מי מבין העובדים יפוטר אלא רק מיהם העובדים שהנתבעת רשאית לפטרם לאחר מיצוי זכותם לשימוע.
יש לדחות את טענת הנתבעת לעניין מועד כניסת פיטורי התובעים לתוקף על בסיס תורת ההשתק השיפוטי. זאת לאור העובדה שעל-פי פסק הדין (שניתן על ידי המותב בראשות כב' השופטת פוגל), בקשת הנתבעת - למתן צו לקיום בוררות - התקבלה והצדדים הופנו למיצוי הליכי הבוררות. אי לכך משדרשה הנתבעת לאכוף את הסכם העקרונות על כל שלביו, לרבות שלב הבוררות – האמור להקדים את הפיטורים ומשטענה זו התקבלה ע"י בית-הדין - הרי שהנתבעת מנועה מלטעון כי הפיטורים נכנסו לתוקף טרם השלמת הליכי הבוררות.
משאין מחלוקת כי לאחר מתן ההחלטה (של המותב בראשות כב' השופטת גילצר) החליטה הנתבעת לזמן את כל העובדים לשימוע, אזי שהאשרור של פיטורי העובדים, ובכלל אלה – של פיטורי התובעים, יכול לחול אך ורק מהמועד בו נערך השימוע או למצער היה אמור להיערך.

הכרעה
מועד כניסת הפיטורים לתוקף
11. הגדרת מעמדו של עובד כמפוטר או מועסק – מעמד המשליך על אגד של זכויות כלפי גורמים שונים – נגזר משורה של שיקולים ובכלל אלה – התנהגות הצדדים, נסיבות הפסקת העבודה בפועל, המקור הנורמטיבי המסדיר את הפסקת העבודה או הפיטורים, הגדרת המצב המשפטי כפי שהוא עולה מהליכים שיפוטיים שהתנהלו בהקשר זה. ככל שהפסקת העבודה בפועל נעשתה שלא כדין – אזי שיש לבחון את עוצמת הפגם שנפל בה ובמידת הצורך ניתן להפעיל את דוקטרינת הבטלות היחסית לשם קביעת המעמד ביחס לכל אחת מן הזכויות הנתבעות כתוצאה מאותה בטלות. כמו כן, יש ליתן את הדעת גם למשך הזמן שחלף מאז נותקו יחסי העבודה בפועל ולאינטרס ההסתמכות של הצדדים. (ר' תע"א (ת"א) 3596/08 שלומי מעודד נ' עיריית חולון, מיום 24.1.11)
יישומם של מכלול השיקולים הללו על המקרה דנן, מוביל למסקנה כי פיטורי התובעים נכנסו לתוקפם כבר ביום 6.4.05, וזאת כפי שיפורט להלן:

12. המתווה הנורמטיבי הרלוונטי המסדיר את הליך הפיטורים של התובעים מקורו כאמור בהסכם העקרונות הקובע לאמור:

"מרכז השלטון המקומי וההסתדרות החדשה יפעלו לגיבוש הסכמי הבראה ופיתרון משבר אי תשלום השכר ברשויות המקומיות על פי סיכום שהושג בבית הדין הארצי לעבודה ביום 22.9.04..
כל תוכניות ההבראה וההתייעלות ברשויות המקומיות תעשנה בהתאם להסכם עקרונות זה. תכניות ההבראה המקומיות תאושרנה בחתימת מרכז הסתדרות המעו"ף ומרכז השלטון המקומי...
הסדר שלבי להפחתת תקנים ופרישת עובדים (משלב הפרישה מרצון לשלב "פיטורי הסכמה") יהא מנוהל על פי הנוהל המפורט להלן:
שלב א'- הרשות בתאום עם משרד הפנים תקבע את היקף הפיטורים הנגזר מתוכנית ההבראה. להודעה שתימסר להסתדרות על היקף הפיטורים האמור תצורף רשימת כל עובדיה השכירים של הרשות, לרבות המועסקים על פי חוזה עבודה אישי, עובדים במשרות סטטוטוריות ונבחרים.
שלב ב'- יוצא לעובדי הרשות הסדר פרישה מרצון. עם זאת, הרשות שומרת לעצמה את הזכות שלא להיעתר לבקשתו של עובד לפרישה מוקדמת, בהתאם לצורכי הרשות.
שלב ג'- מספר המפוטרים בשלב זה יעמוד על היקף המפוטרים שנקבע בשלב א' בהפחתת מספר העובדים אשר בקשתם לפרישה מרצון לפי שלב ב' לעיל נענתה בחיוב. העובדים שנקלטו אחרונים יהיו המועמדים הראשונים לפיטורים והכל תוך התחשבות בקריטריונים הקבועים בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות.
שלב ד'- תוקם ועדה פריטטית ברשות סמנכ"ל מרכז השלטון המקומי ויו"ר הסתדרות המעו"ף כדי להכריע בחילוקי דעות באשר לזהות המפוטרים. ככל שחברי הוועדה לא יגיעו להסכמה בתוך 7 ימים יפעלו כאמור בסעיף [ג] לסיכום הדברים מיום 22.9.2004 כדלקמן: "חלפו 7 ימים..ונותרו חילוקי דעות העניין יוכרע אצל בורר מוסכם על ידי הצדדים בהליך שלא ימשך יותר מ-7 ימים". הבורר יהא הממונה האזורי על יחסי העבודה או בורר אחר שיוסכם על הצדדים..."

עולה אפוא מן הדברים - כי הצדדים הסכימו במסגרת הסכם העקרונות על לוח זמנים צפוף וקצוב להשלמת ההליכים של יישוב חילוקי הדעות לצורך יישום ההסכם הבא לממש פיטורי צמצום וכן כי במסגרת הסכמתם כאמור הם תחמו את סמכות הבורר לקביעת זהות המפוטרים. זאת להבדיל מן הסמכות לקבוע את מועד כניסת הפיטורים לתוקף.

במסגרת הסכם העקרונות הצדדים לא התייחסו לאופן בו יפורש וייושם ההסכם במקרה שמי מהם יפר אותו וימנע משיתוף הפעולה המתחייב ממנו. משכך במסגרת פסק הדין שניתן על ידי מותב בראשות כב' השופטת פוגל התייחס בית הדין למעשה לסוגיה פרשנית זו וקבע כי בסיטואציה זו בה ההסתדרות והועד מנעו את קיום ההסכם והכשילו את קיום הבוררות על פי סד הזמנים שנקבע בהסכם העקרונות – הרי שיש ליתן תוקף למכתבי פיטורים שהוצאו חד צדדית בלא שמוצה הליך יישוב חילוקי הדעות באמצעות מנגנון הבוררות. משמעות הדבר היא כי במצב דברים זה יש לקיים את הליך הבוררות לאחר כניסת הפיטורים לתוקף על מנת להכריע האם יש מקום להשבת מי מהעובדים שפוטרו לעבודה בנתבעת. עמדתו הפרשנית של בית הדין התייחסה כאמור להוראות בהסכם קיבוצי (הסכם העקרונות) בנוגע לפרוצדורה שיש לנקוט בהליכי הפיטורים. "הוראות מעורבות" בעלות היבט נורמטיבי ואובליגטורי כאחד (ר' רות בן ישראל, דיני עבודה, כרך ג' בעמ' 1216-1225, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה תשס"ג-2002).

כידוע, פסק דין שניתן בבקשת הצד שהגישו ההסתדרות והועד בנוגע לפרשנות הוראות נורמטיביות בהסכם קיבוצי מחייב אף ביחסים שבין העובדים מושא ההליך לבין הנתבעת, קרי בין התובעים לבין הנתבעת (ר' ע"ע 1210/02 ביברינג –אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ והאסמכתאות המפורטות שם, ניתן ביום 10.11.02) וכפי שנפסק בדב"ע תש"ן/ 3-112 שקולניק ואח'- אל-על ואח' לאמור:

"לענייננו, יחול המיוחד למשפט העבודה, בשים לב לחשיבותו של ההסכם הקיבוצי ולמעמדו של ארגון העובדים. לפיכך, בשל מהותם של יחסי העבודה הקיבוציים והזכות שהעניק המחוקק לארגון העובדים להיות צד בהליך קיבוצי הנוגע לפירוש הוראה נורמטיבית בהסכם קיבוצי, הכלל הוא כי בנושא שנדון בבית הדין לעבודה בהליך בסכסוך קיבוצי בעניין פירוש ההוראות הנורמטיביות בהסכם קיבוצי, יחייב הפירוש גם את העובד או העובדים אשר ההוראות הנורמטיביות האמורות חלות עליהם, והוא יהיה לגביהם בגדר מעשה בית-דין. שאם לא כן, תיפגם מטרתו של ההליך הקיבוצי, תיפגע יציבותם של יחסי העבודה, וייגרם שיבוש חמור ביחסי העבודה, כל אימת שתינתן החלטה אחרת או תינתנה החלטות שונות, בהליכים נפרדים של סכסוך היחיד"

12. כפי האמור פסק הדין דחה את הבקשה לביטול הפיטורים ונימק את החלטתו בהתנהלות הבעייתית של ההסתדרות אשר היא שהביאה – כך על-פי פסק הדין – להוצאת מכתב פיטורים חד צדדי לתובעים במסגרת תוכנית ההבראה, בלא שקדמו לכך הליכי בוררות.
סירובו של בית-הדין לבטל את מכתבי הפיטורים וקביעתו בהמשך כי בנסיבות הללו הכרעת הבוררת תעשה במצב דברים בו מכתבי הפיטורים עומדים בתוקף - הינה ברורה ומדברת בעד עצמה ואין חולק על כך שבעקבות מיצוי הליכי הערעור הפכה קביעה זו לחלוטה. מכאן שיש לפרש את כל שהתרחש לאחר פסק הדין דרך הפריזמה של קביעותיו ולפי פרשנות זו בנסיבות שנוצרו הליכי הבוררות ולאחר מכן גם הליכי השימוע נועדו להביא להכרעה סופית בשאלה האם יש מקום לבטל מכתבי פיטורים שכבר נכנסו לתוקף ולהשיב עובדים לעבודה לאחר קיומו של שימוע מאוחר.

13. לא למותר להוסיף כי לאור האמור אין מקום להיתפס לנוסח זה או אחר של הבוררת או של הנתבעת כדי ללמוד מהם על כך שפיטורי התובעים נכנסו לתוקף רק ביום 4.12.06. אשר לניסוחי הבוררת יאמר - כי הגורם המוסמך לפרש את הסכם העקרונות לרבות אופן יישומו במקרה של הפרה היה והינו בית-הדין ולא הבוררת שסמכותה תוחמה על פי הסכם העקרונות לקביעת זהות המפוטרים. מעבר לכך נדמה כי אין צורך להכביר מילים על כך שאין הבוררות מוסמכת לשמש כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין לעבודה.

14. אשר להחלטה (שניתנה ע"י המותב בראשות כב' השופטת גילצר) - לפיה בוטלו מכתבי הפיטורים בשל העדר שימוע – הרי שמדובר בהחלטה שניתנה במסגרת הליך זמני, במסגרתו נקבעות כידוע קביעות לכאוריות בלבד שאין בהן כדי להשליך על קביעות חלוטות שכבר נקבעו בפסק-דין סופי (קרי: פסק-הדין של כב' השופטת פוגל) שאף אושר ע"י בית הדין הארצי לעבודה. בנסיבות הללו ההחלטה כאמור לא יכולה לבטל את הקביעות הברורות שבפסק הדין בנוגע למועד כניסת הפיטורים לתוקף ולכן הפרשנות הנכונה של החלטה זו היא זו שלפיה יש ליתן לעובדים זכות שימוע מאוחרת טרם שוועדת הפיטורים של הנתבעת תכריע בשאלה האם יש להחזירם לעבודה על ידי ביטול מכתב הפיטורים מיום 2.2.05 אם לאו.

15. לאור כל האמור, אנו קובעים אפוא כי לאור המקור הנורמטיבי מכוחו ננקטו הליכי הצמצום, נוכח ההליכים המשפטיים שהתקיימו כמפורט לעיל, נוכח הפגם שנפל בהתנהלות ההסתדרות שייצגה את התובעים כפי שנקבע בפסק הדין, ולאור העובדה שחלוף הזמן מאז מכתבי הפיטורים ועד יישום פסק הבורר נבע למעשה ועל פי הקביעות שבפסק הדין מהתנהלותם של ההסתדרות וועד העובדים הרי שיש לראות את מועד הפיטורים כמועד המופיע במכתבי הפיטורים (קרי: בחודש 4/05).

נסיבות הפסקת העבודה של התובע 1 – מר אסולין
16. מחלוקת נוספת שהתגלעה בהליך זה נוגעת לאי קיום זכות השימוע של מר אסולין אשר נמנע ממנו לטענתו להשמיע דבריו בפני ועדת הפיטורים – שאמורה הייתה להכריע בשאלת החזרתו לעבודה, וזאת בהתאם להחלטת בית הדין.
בהקשר זה העיד מר אסולין – ועדותו לא נסתרה – כי חרף בקשתו לדחיית השימוע שנבעה ממצבו הרפואי ומצנתור שנדרש לעבור במועד זה, לא אפשרה לו הנתבעת לקיים את השימוע במועד אחר.
מר אסולין תמך את טענתו במסמך רפואי מיום 9.1.06 המלמד על צורך בביצוע צנתור לטיפול בסתימות בעורקים ועל המלצה לתקופת מנוחה משך 11 יום, מיום 4.1.06 ועד ליום 14.1.06. בגין הפרה זו של זכות השימוע עתר מר אסולין לתשלום פיצוי ממוני בגין אובדן השתכרות בסך של 49,500 ש"ח וכן, לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 15,000 ש"ח.

17. אשר לפיצוי בגין נזק ממוני – הרי שכידוע, על מנת לזכות בפיצוי בגין נזק מעין זה נדרש העובד להצביע על אירוע של פיטורים שאינם כדין, על נזק שנגרם בדמות הפסד השתכרות וכן על הקשר הסיבתי שבין הליך הפיטורים הבלתי תקין לבין הנזק של אובדן ההשתכרות.

בעבר כבר כתבנו כי במסגרת השיקולים הרלבנטיים להערכת גובה הנזק הממשי שעניינו הפסד השתכרות יש להביא בחשבון נתונים שעל בסיסם ניתן להעריך את צפי ההשתכרות של העובד שפוטר שלא כדין ובכלל אלה – תחום עיסוקו של העובד, ניסיונו המקצועי, המוניטין שלו, מצב השוק, וגילו של העובד וכן את הנחת המוצא המושרשת בפסיקה ביחס להיקף המוגבל של הזכות החוזית לביטחון תעסוקתי שאינה משתרעת על פני התקופה שממועד ההפרה ועד לגיל הפרישה, אלא על פני תקופה שנקצבה בפסיקה המשתרעת על פני שנה אחת לכל היותר. זאת, שעה שהיקף הזכות החוזית לביטחון תעסוקתי במועד שעד לתקופה המקסימאלית נגזר משיקולים שונים הנוגעים לנסיבות ההתקשרות, תנאיה, תקופת העבודה; קרי – לעוצמתם של אינטרס ההסתמכות ואינטרס הציפייה להמשך העסקה.
מכאן הרלבנטיות של תקופת ההעסקה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק ממוני שעניינו אובדן השתכרות (ראה – תעא (ת"א) 9547-08 מיכל מעוז נ' חברת מוסדות חינוך ותרבות בראשל"צ ואח').

18. אשר לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני – הרי שלצורך קביעת פיצוי זה יש מקום כאמור להתבסס על שיקולים הנוגעים לעוצמת הפגם שנפל בפיטוריו של התובע ולהיבטים עונשיים והרתעתיים הנוגעים להכוונת יחסי העבודה. שיקולים אלה נקבעים על-פי הערכים המשתקפים בפסיקתו של בית-הדין לעבודה ביחס לנורמות ראויות ביחסי העבודה. נורמות אשר הפרתן מתורגמת - ביחס לעובד הבודד מושא ההפרה - למושג אותו נהוג לכנות "עוגמת נפש".

19. כידוע, בפסיקה נקבע כי לא בכל מקרה בו מופרת זכות השימוע די בהפרה זו כדי לזכות את העובד בפיצוי כספי עקב הפרת הסכם העבודה. מפסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה ניתן להבין כי הפיצוי בגין הפרת חובה זו אינו מהווה פיצוי בגין נזק שאינו ממוני; קרי – בגין עוגמת נפש הנגרמת לעובד מפוטר ללא מתן זכות שימוע, אלא - בגין נזק ממוני שעניינו – הפסד השתכרות צפוי. הפסד השתכרות אשר יתכן והיה נמנע לו התאפשר לעובד להשמיע את טיעוניו ולמנוע את פיטוריו.

מסקנה זו נלמדת, בין היתר, מפסה"ד שניתן בתיק ע"ע 93/07 גיורא ארבל נ' נ.א.ס.ס. נוירומקולר סטיליולשין סיסטמס בע"מ, (פורסם בנבו), ניתן ביום 19.11.08, שם נקבע כי אין הצדקה לפסיקת פיצוי כספי חרף הפרת זכות השימוע בנסיבות בהן הפיטורים בוצעו משיקולים ענייניים וסבירים במסגרת צמצומים (ראה - סע' 13 לפסה"ד).
משמע – מפס"ד זה עולה כי אין הצדקה לפסיקת פיצוי כספי בגין הפרת זכות השימוע שעה שהוכח שלו הייתה ממומשת זכות זו הלכה למעשה, הרי שסיכוייו של העובד להשפיע על החלטת המעביד ביחס לפיטורין היו מזעריים.
מסקנה זו נלמדת אף מהעובדה שגם שעה שביה"ד מצא לנכון לקבל את הטענה בדבר פיטורים שנעשו שלא כדין תוך הפרת זכות השימוע, הרי שהוא אבחן בין פסיקת פיצוי נפרד עבור הפרת זכות הטיעון (לכשעצמה) לבין פסיקת פיצוי נפרד בגין עוגמת נפש הנובעת מנסיבות נוספות מעבר להפרה של זכות הטיעון.

20. עוד כתבנו בעבר כי גם אם הכלל הוא אכן שהפרת זכות השימוע כשלעצמה מצדיקה במקרים המתאימים פסיקת פיצוי ממוני בלבד וזאת בנסיבות בהן שוכנע ביה"ד כי לו היתה מוענקת זכות השימוע, הרי שיכול והחלטת המעביד הייתה אחרת - הרי שיש מקום להחריג כלל זה בנסיבות מסוימות. נסיבות בהן הפרת זכות הטיעון כשלעצמה יכול שתסב עוגמת נפש חריגה לעובד, בין בשל תקופת העסקה ממושכת או בין בשל תרומה מיוחדת שתרם העובד למעביד ובין לאור הנסיבות בהן נשללה זכות השימוע.

מן הכלל אל הפרט
21. יישום העקרונות שהותוו לעיל על המקרה שלפנינו צריך לטעמנו להוביל למסקנה כי יש לדחות את התביעה לתשלום פיצוי בגין נזק ממוני עקב הפרת זכות השימוע וכי יש לקבל את התביעה לפסיקת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני עקב הפרת הזכות הנ"ל. זאת, כפי שיבואר מייד להלן:

22. אשר לפיצוי בגין נזק ממוני – הרי שכפי שהוסבר, על מנת לזכות בפיצוי בגין נזק זה יש להוכיח קשר סיבתי בין הפרת זכות השימוע לבין הפסד ההשתכרות עקב הפיטורים.
דא עקא, שבמקרה דנן דובר כאמור בפיטורי צמצום במסגרת הליך פיטורים שהתייחס לעובדים רבים ולצורך מימוש תוכנית הבראה לאחר שהאפשרות לפטר את התובע אושרה במסגרת פסיקת הבוררת.
מעבר לכך, התובע במסגרת ההליך שבפנינו, לא פרש בפני בית הדין את הנימוקים שביקש להעלות בפני ועדת השימוע אשר יכולים היו להוביל לשינוי החלטתה; קרי – את הנימוקים שעשויים היו לשכנע בכך שדמו סמוק יותר מדמם של עובדים אחרים אשר פוטרו במסגרת הליכי הצמצום.

בנסיבות אלה ניתן לומר כי לו הייתה ממומשת זכות השימוע הרי שסיכוייו של התובע להשפיע על החלטת ועדת הפיטורים היו מזעריים, כאשר התובע עצמו לא שיכנע כי יש מקום להסיק מסקנה אחרת בנסיבות המקרה.
משמעות הדברים היא – כי התובע לא השכיל להוכיח כי הפרת זכות השימוע הייתה הגורם שהביא להפסד ההשתכרות. תנאי שאין בלתו לצורך זכייה בפיצוי בגין נזק ממוני.

23. אשר לנזק שאינו ממוני – הרי שבהקשר זה על בית הדין לשקול כאמור שיקולים הנוגעים לנורמות של הכוונת התנהגות ביחסי העבודה וליתן דעתו לעוצמת הפגם שנפל בהפרת זכות השימוע.
במקרה דנן, הפרת הליך השימוע הייתה כרוכה למעשה בהתעלמות או הפרה של החלטה (שניתנה ע"י מותב בראשות השופטת גילצר) אשר קבע כי על ועדת הפיטורים ליתן לעובדים זכות שימוע בעל-פה וכי אין להסתפק בזכות שימוע בכתב.
למותר לציין, כי פגם זה של הפרת ההחלטה טומן בחובו כשלעצמו חומרה רבה.
מעבר לכך, סבורים אנו כי פסיקת פיצוי כאמור, צריכה לבטא את ההסתייגות של בית הדין מהתייחסות אטומת לב לעובד אשר נעדר מן השימוע בשל מחלה ובמיוחד שעה שמדובר בעובד המועסק משך תקופה ממושכת כפי שהועסק מר אסולין משנת (1989 ועד שנת 2005; קרי – 16 שנה).

24. לאור האמור, אנו מקבלים את רכיב התביעה שעניינו תשלום פיצוי בגין הפרת זכות השימוע במלואה ופוסקים לזכותו של מר אסולין את הסכום הנתבע בגין רכיב זה בסך של 15,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.4.2008 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

סוף דבר
25. לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו דוחים את תביעתו של מר סלהוב במלואה.

26. אשר למר אסולין, הרי שתביעתו מתקבלת אך ורק לעניין הפגיעה בזכות השימוע.
לאור זאת, הרי שאנו מחייבים את הנתבעת לשלם למר אסולין, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פס"ד זה סך של 15,000 ש"ח בגין פיצוי בגין הפרת זכות השימוע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.4.2008 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

27. המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ג בכסלו תשע"ב (26.12.11), בהעדר הצדדים.

נ.צ. גב' בת שבע הולצמן

נטע רות, שופטת

קלדנית: דפנה ענוה-רז