הדפסה

תע"א 8444-06 יעקב טל נ' שיכון ובינוי אחזקות בע"מ ואח'

- 28 -

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו
תע"א 8444-06 יעקב טל נ' שיכון ובינוי אחזקות בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת נטע רות
נ.צ. מר צבי קוסטרינסקי
נ.צ. גב' חנה קפלניקוב

התובע
יעקב טל

על-ידי ב"כ עו"ד דורי ברקל

נ ג ד
הנתבעות
1. שיכון ובינוי אחזקות בע"מ
2. שיכון עובדים בע"מ – חרות הנדסה ומערכות
3. טיסנקרופ חרות מעליות, שותפות מוגבלת

על-ידי ב"כ עו"ד אהוד קלינברגר

פסק - דין
רקע כללי
1. בפנינו תביעה לתשלום הפרשי שכר ותשלומים סוציאליים בגינם, לתשלום פרמיות וכן לתשלום החזר הוצאות.

2. כמו כן, מונחת בפנינו תביעה שכנגד לתשלום סכומים ששולמו לתובע עם סיום העסקתו בהתאם לכתב ויתור עליו חתם וכן לתשלום פיצוי בגין נזקים נטענים שהסב לנתבעת עקב רשלנותו.

התשתית העובדתית הצריכה להכרעה
3. התובע הינו מהנדס במקצועו, הועסק החל מיום 1.8.89 ועד ליום 30.6.05 כמנהל ענף מעליות באשכול חברות שכלל, בין היתר, את הנתבעת 1 (חברת האם) ואת הנתבעת 2 (חברת הבת). טרם לתחילת עבודתו כאמור ובתקופה שמשנת 1969 ועד לשנת 1984 הועסק התובע ע"י הנתבעת 2.
הנתבעות 1 ו-2, שהינן כאמור חלק מאשכול חברות, עסקו בתקופה הרלבנטית לתביעה במספר תחומים, ביניהם גם התקנה ותחזוקה של מעליות. בנוסף לשתי חברות אלה, כלל האשכול גם את חברת "חרות הנדסה ומערכות בע"מ", אשר היתה חברת בת של הנתבעת 1 ומוזגה עם הנתבעת 2.
לשם הנוחות יכונה מעתה ואילך אשכול חברות זה או כל אחד מיחידיו בשם – "חרות".

4. תנאי העסקתו של התובע אצל חרות ובתקופה הרלבנטית לתביעה הוסדרו במסגרת "סיכום דברים" מיום 25.7.89, אשר עיקריו היו כדלקמן:
התובע יעבוד כמנהל מחלקת המעליות של חרות החל מיום1.8.89 .
שכרו של התובע יקבע לפי דרגה ד' של דירוג המנהלים.
התובע יקבל רכב צמוד.
במידה והתובע יסיים עבודתו בחרות ויהיה זכאי לפיצויים על-פי חוק, הוא יזוכה בתוספת של 5 שנות וותק לפיצויים בגין תקופת עבודתו הראשונה בנתבעת 2 (בין השנים 1984-1969).
עוד הוסכם כי התובע "יהיה זכאי לקבלת בונוס על רווחים (במידה ויהיו) בשיעור של 10% מרווחי מחלקת המעליות בתום כל שנת מאזן, וזאת מעל תרומה של כל מחלקת המעליות בהיקף הארצי ובשיעור כפי שיוסכם בנפרד עם המנכ"ל".

5. ביום 10.6.91 נערך בין הצדדים "סיכום דברים" נוסף (להלן: "זכרון הדברים" או: "הסכם הפרמיות") שבא להחליף את "סיכום הדברים" מיום 25.7.89 ביחס לתשלום הבונוס (פרמיה), במסגרתו נכתב כי התובע יהיה זכאי לבונוס או לפרמיה בשיעור של:
"4% מרווח לצרכי מס, כאשר העמסת הוצאות המינהל יהיו 10%, כל יתר ההוצאות יהיו כפי שיהיו הוצאות בפועל בהתאם למאזן לפי ענפים, לרבות מימון (יעשה חישוב מימון ריאלי של המחלקה)".
(ראה – נספח ב' לכתב התביעה).

6. בתחילת שנת 2003 הוקמה הנתבעת 3 (להלן: "השותפות") מכח הסכם בין חרות לבין קונצרן גרמני בשם "טיסנקרופ", העוסק אף הוא בתחום המעליות (להלן: "טיסנקרופ").
בהתאם להתקשרות זו הועברה כל פעילות ענף המעליות של חרות אל השותפות והוקמה חברה מנהלת לשותפות בשליטת השותפים, אשר נוהלה על-ידי דירקטוריון בן ארבעה חברים: שניים מצד חרות ושניים מצד טיסנקרופ (להלן: "דירקטוריון החברה המנהלת של השותפות" או: "הדירקטוריון").

7. בהתאם להסכם שבין חרות לטיסנקרופ, הפסיקה חרות את פעילותה בענף המעליות ופעילות זו הועברה במלואה לשותפות. הפעילות המועברת כללה גם מתן שרות למעליות שהותקנו על-ידי חרות והשלמת התקנתן של מעליות שנמכרו על-ידה עד ליום 31.12.02 (ראה נ/4 – מכתב התובע מיום 4.7.04).

8. עם הקמת השותפות מונה התובע כמנהל עסקי של פעילותה על-פי החלטת דירקטוריון החברה המנהלת מיום 14.5.03, במסגרתה הוחלט כי התובע יספק שירותי ניהול לשותפות בהתאם להסכם מתן שרותי ניהול "אשר ייחתם עם השותפות ואשר יוצג לדירקטוריון בהקדם האפשרי" (ראה – נספח א' וסעיף 5 לתצהיר מנכ"ל הנתבעת 2 וחבר דירקטוריון בשותפות מטעם החרות – מר יהושע רפפורט; להלן: "מר רפפורט").
חרף האמור, אין חולק על כך כי הסכם כאמור לא נחתם בין התובע לבין חרות והשותפות.

9. בנסיבות אלה, השליך התובע יהבו על "טיוטת הסכם" (להלן: "טיוטת ההסכם" או: "הטיוטה") שבאה, לטענתו, להסדיר את ההתקשרות בינו לבין השותפות (נספח ו1 לתצהיר התובע). טיוטה אשר לשיטתו - על אף שלא נחתמה ועל אף שלא פורטו על-ידי התובע המועד והנסיבות בהן הועברה לעיונו לראשונה - שיקפה את תנאי העסקתו בשותפות וליתר דיוק את הזכויות המגיעות לו מהשותפות.
מכל מקום, במסגרת הטיוטה נכתב, בין היתר, כי תקופת ההעסקה של התובע בשותפות תחל ביום 1.10.03, כי התובע יהיה זכאי לשכר חודשי בסך של 33,330 ש"ח, כאשר שכרו החודשי לצורך ביצוע הפרשות בעבור תנאים סוציאליים יסתכם בסך של 30,400 ש"ח.
בנוסף נכתב שם כי התובע יהיה זכאי לתשלום פרמיה (בונוס) שנתית בשיעור של 5% מהכנסות השותפות לאחר ניכוי הוצאות מימון ולפני פחת – כפי שיתקבלו מתיקי שרות שנרכשו על-ידי השותפות. זאת בהתאם לדוחות הכספיים השנתיים של השותפות.
אשר לזכויות התובע במקרה של הפסקת עבודתו, נכתב בטיוטה כי התובע יהיה זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם לחוק וכן לשלושה חודשי הודעה מוקדמת.
עוד צוין בטיוטה כי התנאים הנקובים בה ממצים את זכויותיו של התובע וכי הוא לא יהיה זכאי לכל תשלום או טובת הנאה שלא נכללה בה, לרבות אלה המוענקות או שיוענקו בעתיד לפי כל הסכם או הסכם קיבוצי או נוהג, אלא אם כן זכויות אלה אושרו בכתב על-ידי הדירקטוריון.
לטיוטה זו אמור היה להיות מצורף נספח המפרט את דרישות הדיווח וההתייעצות של התובע עם חברי דירקטוריון החברה המנהלת של השותפות. זאת, כשם שנרשם בשוליה של הטיוטה.

דא עקא, שטיוטת ההסכם כפי שצורפה על-ידי התובע שאינה נושאת תאריך - לא כללה בחובה אותו נספח המפרט את דרישות הדיווח וההתייעצות עם חברי הדירקטוריון.

10. בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לסיבה לאי החתימה על הטיוטה ומכאן גם באשר לתוקפה כהסכם עבודה תקף ומחייב בין התובע לבין השותפות -
בעוד התובע טוען כי החתימה על הטיוטה עוכבה על-ידי השותפות ללא סיבה, הרי שהנתבעות טוענות לכוונת מכוון הנעוצה במספר גורמים, ובכלל אלה, אי שביעות רצון של הדירקטוריון מתיפקודו של התובע ואי הסכמה בין הצדדים באשר לתנאי העסקתו של התובע בשותפות וביתר פרוט:

לגרסת הנתבעות, טיוטת ההסכם לא עמדה לבדה, כאשר לשיטתה התובע אמור היה לחתום על חוזה העסקה מול השותפות בד בבד עם "הסכם שחרור" מול חרות, המעגן את תנאי הפסקת עבודתו בחרות. בהתאם להסכמים אלה כמכלול היה התובע אמור לסיים עבודתו בחרות והתחיל עבודתו בשותפות. מוסיפות הנתבעות וטוענות כי שני ההסכמים הללו לא נחתמו במודע ובמתכוון נוכח חוסר שביעות רצון של הדירקטוריון מהתנהלות התובע ונוכח משבר האמון שהתגלע בין הדירקטוריון לבינו. משבר בגינו הוחלט בהמשך כי התובע יחדל לספק שירותי ניהול לשותפות.
הוסיפו הנתבעות ופרטו בהקשר זה כי התובע ניסה למנוע מידע מהדירקטוריון ופעל בניגוד להוראותיו על-ידי קבלת עבודות במחירי הפסד, אי צמצום הצוות הניהולי ואי יישום המלצות הדירקטוריון לשיפור השרות.
לגרסת הנתבעות, על רקע הדברים הללו ועל רקע ביקורת פנימית שנערכה בשנת 2004, שהעלתה שורת ממצאים ביחס להתנהלות השותפות - לרבות התקשרויות עם קבלנים וספקים יחידים ללא הנמקות והתקשרויות עם קבלני משנה ללא מפרטים ותוכניות – התקיימה ביום 15.12.04 ישיבת דירקטוריון בסופה הוחלט להפסיק את פעילותו של התובע במסגרת השותפות (ראה- סעיפים 19-40 לתצהיר מר רפפורט).

11. בעקבות ישיבת הדירקטוריון כאמור, הוצא לתובע מכתב על סיום העסקתו, בו נכתב כך:
"בהמשך לישיבת דירקטוריון השותפות, בה נכחו מר פדרו קסטניירה, מר נחום הדסי ואנוכי, רשם הדירקטוריון לפניו את הודעתך בדבר כוונתך לסיים את תפקידך כמנהל השותפות לאלתר.
במעמד זה אף מונה מר זאב מרקוס כממלא מקום מנהל השותפות.
הדירקטוריון אישר את בקשתך כי זכאותך לפיצויי פרישה יהיו כדין מפוטר וכמקובל על פי ההסכמים התקפים עמך. מועד סיום יחסי עובד ומעביד יהיו בתום תקופת ההודעה המוקדמת, דהיינו – ביום 31.3.05..."
(ראה נספח ז' לתצהיר מר רפפורט).

12. עם הפסקת עבודתו, הוענקו לתובע זכויות מיטיבות מעבר לאלה להן היה זכאי על-פי הסכם העבודה המקורי שבינו לבין חרות ואף מעבר לזכויות הפרישה כפי שעוגנו בטיוטת ההסכם מול השותפות, עליה הסתמך בתביעתו. בהתאם לתנאים מטיבים אלה שולמו לתובע פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 145% - בגין כל תקופת עבודתו הרצופה בחרות ובעבור 5 שנים נוספות - וכן הוענקו לו שלושה חודשי הודעה מוקדמת נוספים מעבר לשלושת חודשי ההודעה המוקדמת שפורטו במסמך סיום ההעסקה. זאת, באופן בו עבודת התובע בחרות הסתיימה ביום 30.6.05.

יוער, כי הסדר הפיצויים המוגדלים, כנגזרת של תקופת ההעסקה בחרות, מצא ביטוי בטיוטת הסכם השחרור מחרות, שאימץ למעשה הוראות שהיו נהוגות בחרות ביחס לעובדים שפוטרו בשל צמצומים. לטענת הנתבעות, טיוטה זו היוותה, כאמור, חלק ממכלול ההסכמות עליהן היה התובע אמור לחתום לצורך סיום ההתקשרות עם חרות ולשם התקשרות חדשה עם השותפות.
מהראיות עולה, כי בגין פיצויי הפיטורים המוגדלים שולם לתובע על-ידי חרות סך של 754,875 ש"ח. זאת, שעה שלו היה התובע מזוכה בפיצויי פיטורים כחוק מחרות בגין תקופת עבודתו (מיום 1.8.89 ועוד 5 שנים קודמות) על בסיס השכר ששולם לו על-ידי חרות וכן, בתשלום פיצויי פיטורים נוסף מן השותפות בגין תקופת עבודתו בעבורה (מיום 1.1.03 ועד 31.3.05 ולפי השכר קובע לתשלום זכויות סוציאליות ע"פ טיוטת ההסכם - של 30,400 ש"ח) – הרי שההפרש שבין הסכום ששולם לו בפועל עם פרישתו לבין זכויות הפרישה על-פי טיוטת ההסכם היה מסתכם בסך 228,095 ₪. סכום עודף שכאמור שולם לתובע על פי הסכם הפרישה מחירות. (ראה – סעיף 20 לתצהיר עד הנתבעת - מר משה סיטון).

13. בנסיבות אלה, חתם התובע על פי דרישתה של חירות - על "כתב שחרור, ויתור והודעת סילוק" (להלן: "כתב הויתור") שהופנה אל חרות (וליתר דיוק אל חברות האשכול: "שיכון ובינוי ניהול (1974)", "שיכון ובינוי אחזקות בע"מ", "חרות בע"מ", "חרות הנדסה ומערכות בע"מ" ו"חרות בניה ומערכות בע"מ"). אין חולק כי השותפות לא היתה צד לכתב ויתור זה והיא אף לא נשאה בעלותן של זכויות הפרישה שהוענקו לתובע.
מפאת חשיבות הדברים להכרעה נצטט חלק מההסכמות כפי שהן באו לידי ביטוי בכתב הויתור, כדלקמן:
"הואיל ועבדתי בשרותכם [חברות אשכול חרות] ו/או בשרות מי מכם במועדים שונים החל מיום 1.8.89 והואיל וסוכם על סיום עבודתי בשרותכם והואיל והגענו לסיכום לגבי זכויותי וחובותי הנובעות מעבודתי ומסיום עבודתי בשרותכם והואיל והתנתם הסכמתכם לשלם לי את הכספים והזכויות המפורטים להלן בחתימתי על כתב ויתור זה כמפורט להלן, לפיכך הריני מאשר ומסכים כדלקמן:
המבוא לאמור בכתב זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו.
יחסי עובד ומעביד יסתיימו ביני לביניכם ב-30.6.05.
בשכר יוני 2005 ישולמו לי יתרות החופשה וההבראה במידה ויגיעו לי. כמו כן ישוחררו לי הכספים המפורטים להלן הן כספי עובד והן כספי מעביד:
כספי תגמולים בנתיב.
כספי קרן השתלמות מהנדסים.
כספי תגמולים גדיש שכירים.
קופת פיצויים קרן אור בנק הפועלים.
כספי 2.33% שבנתיב.
הריני לאשר כי עבור תקופת עבודתי, דהיינו מיום 1.8.89 ועד ליום 30.6.05, להלן תקופת עבודתי, קיבלתי באמצעות שיכון ובינוי אחזקות בע"מ פיצוי פיטורים בסכום של 754,875 ₪. סכום זה כולל את הכספים המפורטים להלן:
א. כספי 2.33 המופקד בנתיב על סך 108,569 ₪.
ב. כספי הפיצויים המצויים בקופת קרן אור בבנק הפועלים על סך 109,113 ₪.
ידוע לי והנני מאשר כי התשלומים הנ"ל מהווים את התמורה המלאה בגין פיצוי פיטורים לגבי תקופת עבודתי מיום 1.8.89 – 30.6.05.
ידוע לי והנני מאשר כי כספי הפיצויים שחושבו לעיל כולל 5 שנות וותק שהוכנסו בהתאם לסיכום שנערך ב-7/89.
הריני מאשר ומצהיר כי את תקופת ההודעה המוקדמת ניצלתי בחודשים 1-3/05"

בנוסף נכללו בכתב הוויתור הוראות בדבר מיצוי תביעות וכן, הוראות מסוייגות שהוסיף התובע בכתב ידו, בנוסח כדלקמן:
"9. הריני מצהיר מאשר ומתחייב בזה, כי התשלומים והזכויות המפורטים לעיל ממצים לשביעות רצוני המלאה את כל זכויותי הנובעות מעבודתי ומסיום עבודתי מכח החוק ומכח כל הסכם, קיבוצי ו/או אישי ומכח כל הסדר אחר החלים ו/או שחלו עלי במשך תקופת עבודתי וסיומה. למעט סכומים המגיעים לי, כדלקמן: תשלום פרמיה לשנים 2002-2004, הפרשי שכר לפי חוזה טינסקרופ חרות בע"מ [השותפות] החל מ-10/03 ועד גמר יחסי עובד ומעביד בינינו, כולל כל התנאים הסוציאליים החלים על השכר.
...
12. הריני מצהיר ומאשר ומתחייב כי עם חתימתי על כתב זה ותשלום מלא של כל המופיע בסעיף 9 הנ"ל באות לקיצן כל תביעותי, דרישותי וזכויותי בהקשר לעבודתי אצלכם שיש לי ו/או תהיינה לי נגדכם ו/או נגד מי מכם או גוף אחר המשתייך לקונצרן שיכון ובינוי אחזקות בע"מ וחברות הבנות הנובעות מעבודתי ומסיום עבודתי מכל עילא [צ"ל - עילה] שהיא, הקשורה או נובעת מעבודתי או מסיום עבודתי.
13. למען הסר ספק מובהר כי על סמך כתב הצהרתי כמפורט לעיל הסכמתם לשלם לי את כל הכספים והזכויות כמפורט לעיל ובמקרה שלא אעמוד באחת מהתחייבויותיי הנ"ל יהיה עלי להחזיר לכם את מלוא הכספים והזכויות שקיבלתי מכם על פי כתב זה."
(ראה – נספח ח' לתצהיר התובע. ההדגשות בקו משקפות את התוספות המסייגות שכתב התובע בכתב ידו).

14. כפי האמור, אין חולק כי חירות שילמה לתובע את מלוא הסכומים שפורטו בכתב הויתור למעט הסכומים הנזכרים בהוראות המסייגות בגין תשלומי פרמיה (בונוס) והפרשי שכר ותנאים נלווים לפי טיוטת ההסכם עם השותפות.
בגין הסכומים השנויים במחלוקת הוגשה כאמור התביעה שבפנינו, אליה צירף התובע גם תביעה זניחה (מבחינת סכומה) לקבלת החזר הוצאות.

15. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעות כתב תביעה שכנגד, במסגרתו עתרו כאמור לפיצוי כספי בגין הנזקים שהסב התובע לשותפות עקב "עסקאות הפסד" וכן, להשבת הכספים אשר לטענתן שולמו לתובע ביתר על-פי כתב הויתור ועל בסיס ההנחה כי סכומים אלה ממצים את כל זכויותיו עקב העסקתו בחרות ומתן שרותי ניהול לשותפות.

16. מטעם התובע העידו בהליך זה התובע עצמו (שערך תצהיר עדות ראשית ביום 21.4.08 ותצהיר עדות ראשית משלים ביום 18.1.09), מהנדס מומחה לייעוץ והתקנת מעליות – מר דוד ניב, רו"ח יצחק חדד והכלכלן מר פז הלפרין:
המהנדס מר דוד ניב ניסה להזים במסגרת תצהירו את הטענות בתביעתה הנגדית ביחס לנזקים שגרם התובע לשותפות, עת שהתקשר לטענתה בעסקאות הפסד.
רו"ח מר יצחק חדד התיחס בחוות דעתו לשאלת זכאותו של התובע לתשלום פרמיות בגין עסקת המכירה של תיקי השרות שמכרה חרות לשותפות במהלך שנת 2003 וכן לזכאותו של התובע לתשלום פרמיות בגין הפעילות השוטפת של חרות בשנים 2002 עד 2004 ושל השותפות בשנים 2003-2004. זאת, מעבר לפרמיות הנגזרות לשיטתו מעסקת המכירה של תיקי השרות מחרות לשותפות במהלך שנת 2003.
הכלכלן מר פז הלפרין התיחס בחוות דעתו בעיקר לזכאות התובע לתשלום פרמיות בגין מכירת תיקי השרות, כאמור.

מטעם הנתבעות העידו מנכ"ל הנתבעת 2 וחבר דירקטוריון חרות - מר יהושע רפפורט, חבר הדירקטוריון של החברה המנהלת של הנתבעת 3 (בתקופה הרלבנטית והחל מיום 1.4.03) - מר פדרו קסטניירה, מנכ"ל הנתבעת 3 החל מחודש 1/05 - מר אמנון שרעבי, מנהל פעילות חרות אצל הנתבעת 2 ודירקטור בחברה המנהלת של השותפות - מר משה סיטון, חשב הנתבעת 2 וסמנכ"ל הכספים של השותפות (בתקופה הרלבנטית) - מר גל עומר, וכן המומחה רו"ח מר רם לוי, כדלקמן:
מר רפפורט התיחס בתצהירו להתקשרות שבין התובע לחרות, למערכת היחסים הבעייתית לטענתו, שבין התובע לבין דירקטוריון החברה המנהלת של השותפות, לסיבות שבעטיין לא נחתמה טיוטת ההסכם שבין התובע לבין השותפות וכן לטענות המופיעות בתביעה שכנגד.
מר שרעבי התייחס בתצהירו בעיקר לטענות הנכללות בתביעה שכנגד.
מר משה סיטון התיחס לסיבות בעטיין לא נחתמה טיוטת ההסכם שבין התובע לבין השותפות, לתנאים המיטיבים שקיבל התובע עם פרישתו, ולדרישותיו לתשלום עמלות בגין מכירת תיקי השרות.
מר גל עומר התיחס בתצהירו בעיקר להיבטים חשבונאיים ולטענות התובע ביחס לזכאותו לתשלום פרמיות.
המומחה, רו"ח לוי עסק בחוות דעתו בעיקר בשאלת זכאותו של התובע לתשלום פרמיות בעבור מכירת תיקי השרות של חרות לשותפות.

להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד ותחילה נדון בתביעתו של התובע:

הכרעה
זכאות התובע לתשלום הפרשי שכר בהתאם לטיוטת ההסכם מול השותפות (הנתבעת 3)
17. כפי האמור, התובע עתר לתשלום הפרשי שכר בהתאם לטיוטת ההסכם - שכאמור לא נחתמה - בינו לבין השותפות. טיוטה מכוחה היה זכאי לטענתו לשכר חודשי גבוה מזה ששולם לו בפועל על-ידי חרות, בסך כולל של 33,330 ש"ח ולתשלום זכויות סוציאליות הנלוות לשכר, כפי שנקבע בטיוטה.

18. אשר לדעתנו נקדים ונציין כבר עתה, כי סבורים אנו שיש לדחות רכיב תביעה זה. שכן, שוכנענו כי טיוטת ההסכם לא התגבשה לכדי הסכם מחייב. זאת, בשים לב לכך שהצדדים לא נהגו על פיה לאורך כל תקופת ההתקשרות, לא ראו בה בזמן אמת הסכם מחייב המבטא את גמירות דעתם ובשים לב לחילוקי הדעות שהיו בין הצדדים, אשר הם שמנעו את חתימת הטיוטה, וביתר פרוט:

התנהגות מתמשכת של הצדדים שלא בהתאם לתנאי הטיוטה
בהתאם לטיוטת ההסכם שבין התובע לבין השותפות אמור היה התובע לשמש כעובד השותפות. דע עקא, שמהראיות עולה כי בפועל התובע המשיך לשמש כעובד חרות עד לסיום עבודתו ביום 30.6.05 וכי שני הצדדים ראו בחרות - ולא בשותפות - כמעסיק הבלעדי של התובע עד לתום תקופת ההתקשרות מושא התביעה:
כך למשל, המשיך התובע, לקבל את שכרו מחרות במהלך כל התקופה מושא המחלוקת וחרות היא שהפיקה בעבורו תלושי שכר ואף העמידה לרשותו רכב במהלך התקופה הנ"ל (ראה – עמ' 2 לפרוטוקול מיום 26.4.10 ש' 12, עמ' 18 לפרוטוקול מיום 8.4.10 ש' 6-12; כן ראה - נ/2-3).

גם כתב הויתור לפיו קיבל התובע פיצויים מוגדלים בשיעור של 145% נערך מול חרות ולא מול השותפות וצוין בו, כזכור, כי התובע עבד בשרותה של חרות וכי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 30.6.05 (ראה – נספח ח' לתצהיר התובע).
על היותה של חרות המעסיק הבלעדי של התובע כאמור, ניתן ללמוד גם מן המבוא לכתב הויתור בו נכתב כי התובע עבד בשרות החרות ו/או בשרות מי מטעמה החל מיום 1.8.89 וכי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 30.6.05 (ראה – סעיף 5 לנספח ח' לתצהיר התובע).
כפי שכבר ציינו השותפות - לא נזכרה כלל בכתב הויתור.

19. זאת ועוד, מכתב הויתור, שהינו בבחינת "סוף המעשה המעיד על ראשיתו", ניתן ללמוד כי לאורך כל תקופת העסקתו של התובע ועד לסיומה (כולל), המשיך לחול על התובע הסכם ההעסקה מול חרות משנת 1989 (להבדיל מטיוטת ההסכם מול השותפות). זאת, בשים לב לכך שעל-פי סעיפים 1, 6 ו-9 לטיוטת ההסכם היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים כחוק בלבד מיום תחילת עבודתו בשותפות (1.10.03). זאת, להבדיל מסכומי הפיצויים המוגדלים שנהגה חרות לשלם לעובדים מפוטרים בנסיבות מסוימות, כפי שאלה הוענקו גם לתובע על-פי כתב הויתור שנערך ונחתם מול חרות וכמפורט גם בטיוטת הסכם השחרור (ראה – עדות התובע בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 26.4.10 ש' 10 ואילך).

20. אם לא די באמור, הרי שהתנהלות התובע גם במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה - אשר המשיך והתמיד בניהול המו"מ אודות תנאי העסקתו מול השותפות - מלמדת על כך שהתובע לא גמר בדעתו להתקשר עם השותפות עפ"י טיוטת ההסכם:
כך למשל, הוצג לבית-הדין מסמך בחתימת התובע מיום 29.12.03 (נ/1) שהופנה לחבר הדירקטוריון, מר רפפורט, בנושא תנאי העסקתו של התובע כמנכ"ל השותפות. במכתב זה כתב התובע כי הוא מצרף מכתב שנשלח לנציג טיסנקרופ בדירקטוריון בו הוא (התובע) העלה את "דרישותיו" בנושא תנאי העסקתו כמנכ"ל השותפות, וכן - כי הוא יודה לו (למר רפפורט) אם הנ"ל "ישבץ" את התנאים הנוספים במסגרת הסכם העסקתו.
יודגש, כי נ/1 אינו כולל דרישה לשיפור זניח בתנאי ההעסקה שפורטו בטיוטת ההסכם, אלא דרישה להכפלת שכרו של התובע בשותפות בהשוואה לגובה השכר שצוין בטיוטה. לדברי התובע, הוא פנה בדרישה זו לאחר שהתייעץ עם רוה"ח של השותפות, אשר אמר לו לדבריו, כי מנכ"ל של חברה "בסדר גודל זה" של השותפות זכאי לשכר חודשי בסך של 60,000 ש"ח. זאת, להבדיל מן השכר של 33,330 ש"ח כפי שננקב בטיוטה (ראה – עמ' 15 לפרוטוקול מיום 8.4.10 ש' 8 ואילך).

21. מענין לענין ובאותו ענין - מהראיות ניתן ללמוד כי לתובע היה אינטרס כלכלי להמשיך בעבודתו בחרות (ולא בשותפות) נוכח הוראות סעיף 6א ל"הסכם השחרור", המתיחס לתחולתו של ההסכם הקיבוצי המיוחד החל בחרות - המכונה הסכם ז'ילוני - במקרה של סיום העסקתו בחרות (נספח ה' לתצהיר מר רפפורט). הסכם בו נקבעו תנאי פרישה נדיבים ומטיבים, לרבות פיצויי פיטורים מוגדלים, לעובדים מפוטרים כנגזרת של וותקם. תנאים מטיבים אשר אף שולמו לתובע, בסופו של יום, על-ידי חרות. זאת, שעה שבטיוטת ההסכם מול השותפות נקבע כזכור כי התובע יהיה זכאי לפיצויי פיטורים כחוק בלבד בגין תקופת ההעסקה בשותפות (ראה – סעיף 1, 6 ו-9 לנספח ו1 לתצהיר התובע).
נוכח זאת, ככל שתקופת עבודתו של התובע בחרות התארכה – הרי שפיצויי הפיטורים אותם היה זכאי לקבל בנסיבות המזכות - הלך וגדל.
בהתאם לכך, לו היה התובע מסיים עבודתו בחרות ביום 1.1.03, עת שהחל לנהל את עסקי השותפות, הרי שהוא היה זכאי לפיצויי פיטורים בעבור תקופת עבודתו בחרות כאמור בשיעור של 125% ובעבור תקופת עבודתו בשותפות (מיום 1.1.03 ועד ליום 30.6.05) בשיעור של 100% בלבד. זאת, להבדיל מפיצויי פיטורים בשיעור של 145% ששולמו לו עם תום תקופת העסקתו בחרות על בסיס ההנחה כי הוא המשיך לשמש כעובד של חרות ושלה בלבד עד לסיום עבודתו ביום 30.6.05.

22. לא למותר לציין, כי גם במסגרת ההליך בבית הדין התעצם הרושם כי התובע לא "קיבל" את טיוטת ההסכם על כרעיה ועל קרביה כהסכם מחייב, אלא התייחס אליה באופן סלקטיבי וברר מתוכה את הסעיפים שהיו נוחים לו, תוך התעלמות מסעיפים אחרים שנכללו בה:
כך למשל, עתר התובע לתשלום זכויות סוציאליות ושכר עבודה "על-פי טיוטת ההסכם" החל מיום 1.1.03. זאת, על אף שבטיוטה נכתב במפורש כי תנאי ההעסקה כפי שעוגנו בה יחולו על העסקת התובע רק מיום 1.10.03 (ראה – סעיף 1-2 לנספח ו1).

טעמים נוספים לאי החתימה על טיוטת ההסכם מול השותפות
23. זאת ואף זאת, מעבר להתנהגות המתמשכת של הצדדים וטעמיה, מקובלת עלינו אף עמדת הנתבעות באשר לטעמים הנוספים בעטיים לא התקדם המו"מ אודות הטיוטה ואשר בעטיים אף לא נחתמה בסופו של יום:
כך למשל, ניתן ללמוד על חוסר שביעות רצון מתמשכת של דירקטוריון החברה המנהלת של השותפות כטעם לאי החתימה מתוך פרוטוקול ישיבת הדירקטוריון אשר החליט על הפסקת עבודתו של התובע ביום 15.12.04. בפרוטוקול זה מתועדות תלונותיו של התובע אודות הגבלת סמכויותיו וההתערבות הדירקטוריון בניהול השוטף של השותפות בשנה האחרונה; קרי – במהלך שנת 2004 כולה, ובלשונו של התובע לאמור:
"Mr. Tal: I want discuss the modernization issue.
For my opinion the board duty is not to manage the partnership, but to give the partnership's management a direction. The partnership has to use by the partnership's manager in its decisions. For my opinion if I want to hire employees I don't need board decision, otherwise I have a problem to manage. At the last year I feel that I my ability to determine things in the partnership was hurt, and without authority I feel sometime unnecessary."
(ההדגשה הוספה)

מדברים אלה עולה אפוא, כי שני הצדדים כאחד (הן התובע והן הדירקטוריון) לא שבעו נחת מיחסיהם וזאת כבר מתחילת שנת 2004, אם לא קודם לכן.

24. תימוכין למסקנה דלעיל ניתן למצוא אף מהדברים הנוספים שנרשמו בפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון מאותו מועד, לאמור:
"Mr. Tal questioned the Board about his role and his aptitude to manage the partnership. Mr. Tal expressed his disagreement with the Board about the obligation of ask the Board for authorization to hire new employees. In addition, Mr. Tal expressed his concern about his personnel conditions negotiated in October 2003 and not executed yet.
The Board, after discuss thoroughly the issues raised by Mr. Tal have decided to dismiss Mr. Tal from the company."

משמע – עולה מדברים אלה כי התובע הביע דאגה בקשר לתנאי העסקתו כפי שאלה נדונו בחודש 10/03 אך לא יושמו עדיין, כאשר בדבריו אלה אין הוא טוען להסכם תקף ומחייב בינו לבין השותפות ממועד מאוחר יותר. מעבר לכך, התובע כורך בדבריו כאמור, בין אי יישום תנאי ההעסקה החדשים לבין אי ההסכמות שבינו לבין הדירקטוריון בנוגע לניהול השותפות.

25. על חילוקי הדעות המתמשכים שבין התובע לבין הדירקטוריון, על הביקורת ביחס לתיפקודו של התובע ועל העובדה שאי הנחת ההדדית השתרעה על פני תקופה ממושכת ניתן ללמוד אף מפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון מחודש 10/04 (נ/5), שם ביקר הדירקטוריון את התובע על כך שלא יישם את תוכניתו (של הדירקטוריון) בדבר הקטנת היקף כח האדם של השותפות, כפי שנדונה בישיבת הדירקטוריון מחודש 6/04 (ראה – נ/5 וכן עמ' 4 לפרוטוקול ש' 8-18).

26. אישוש נוסף לטענה כי טיוטת ההסכם מול השותפות לא התגבשה לכדי הסכם מחייב, בין היתר נוכח מערכת היחסים הבעייתית שהיתה בין התובע לבין הדירקטוריון, ניתן למצוא אף בטיוטת ההסכם עצמה, אשר בסופה נכתב כי מצורף אליה נספח הכולל פרוט דרישות הדיווח וההתייעצות של התובע עם הדירקטוריון ובלשון הטיוטה לאמור:
"Enclosed: Annex detailing requirements of reporting and consultation with the Board."

התובע לא צירף נספח זה לתצהירו ואף לא טען כי הוא הסכים לאמור בו.
במסגרת תצהירו המשלים הוסיף התובע והעיד כי למיטב ידיעתו נספח זה גם לא נכתב מעולם. על רקע חשיבותו של הנספח הנ"ל, ניתן להבין כי עריכתה (של הטיוטה) לא הושלמה וכי היא לא התגבשה לכדי הסכם המשקף את גמירות דעתם של הצדדים נוכח מחלוקות שהתגלעו ביניהם בנושא תפקודו של התובע. מחלוקות שלא באו על פתרונן (ראה - סעיף 6 לתצהיר המשלים של התובע).

ערפול הנסיבות והעיתוי בהן הועברה טיוטת ההסכם לתובע ולנסיבות והעיתוי בהן "קיבל" את תנאיה
27. התובע השליך יהבו - בנוסף לטיוטת ההסכם מול השותפות (נספח ו1 לתצהיר התובע) - גם על תרשומת דוא"ל מיום 2.8.04 שצורפה כמסמך נלווה לטיוטה (נספח ו2 לתצהיר התובע). התובע ביקש למצוא במסמך זה תימוכין נוספים לכך שטיוטת ההסכם שצורפה למסמך זה אכן ביטאה את ההסכמות שבין הצדדים. בתרשומת זו - כך טען התובע - טמון היה אישור של עוה"ד של השותפות לכך שנוסח הטיוטה אכן תאם את כל "ההסכמות שבין הצדדים".

אנו סבורים, כי תרשומת זו – לא זו בלבד שאינה תומכת בעמדת התובע, אלא שיש בה, על רקע המכלול, לחזק דווקא את עמדת הנתבעות. שכן, עיון בתרשומת מלמד כי היא נערכה על-ידי עוה"ד של טיסנקרופ – עו"ד דורון הרמן, וכי היא לא נשלחה כלל אל התובע, אלא לנציגי השותפות (מר קלמנט קולבה - יו"ר הדירקטוריון ומר דני רזגור - מנהל משאבי אנוש) עם העתק למר יהושע רפפורט וניקולאי אנציאן (חברי דירקטוריון החברה המנהלת של השותפות). בתרשומת זו נכתב כי הוא (עו"ד השותפות) שולח למר קולבה ולמר רזגור "טיוטה מעודכנת של הסכם העבודה של מר טל, אשר למיטב הבנתו משקפת את כל ההסכמות שבין הצדדים", ובלשון התכתובת לאמור:
"Enclosed is an updated draft of Mr. Tal's employment agreement, that I believe reflects all of the understandings between the parties."

שמו של התובע אינו מופיע כאמור במסמך זה לא כנמען ולא כמכותב. מכאן – שסבירה בעינינו עמדת הנתבעות לפיה התרשומת (נספח ו2), אליה צורפה טיוטת הסכם שיקפה, לכל היותר, את מה שהבין עוה"ד של טיסנקרופ ביחס להבנות שהיו בין החברים בשותפות לגבי תנאי העסקתו של התובע, למעט הנספח הנוגע להתחייבות של התובע בנושא חובת הדיווח וההתייעצות עם הדירקטוריון. נספח שלא נכלל כאמור, בטיוטת ההסכם על אף שהוא נזכר בו.
זאת, להבדיל מן ה"הסכמות" שבין השותפות לבין התובע, אשר לא השלים כאמור, עם תנאי הטיוטה והתקשה לספק גרסה מפורטת ומשכנעת ביחס לעיתוי ולנסיבות בהן "קיבל" את תנאי הטיוטה על כל תנאיה.

28. עולה אפוא מן הדברים, כי התנהגות הצדדים החל מהמועד בו החל התובע ליתן שרותי ניהול לשותפות ביום 1.1.03 ועד לסיום יחסי העבודה ביום 30.6.05, וכן ערפול הנסיבות והעיתוי בהם הועברה הטיוטה לתובע ולנסיבות ה"קיבול" של הטיוטה מלמדים - כי טיוטת ההסכם מול השותפות לא התגבשה לכדי הסכם מחייב וכי התובע עצמו לא הסכים לאמור בה בזמן אמת ובאופן בלתי מסויג.
נוכח האמור, יש לדחות את תביעתו של התובע לתשלום הפרשי שכר וזכויות נלוות על-פי טיוטת ההסכם.

זכאות התובע לתשלום פרמיות/בונוס
29. טענת התובע ביחס לרכיב תביעה זה היתה - כי הוא היה זכאי לתשלום פרמיות או בונוס מחרות בהתאם להסכם הפרמיות מיום 10.6.91 ומן השותפות בהתאם לטיוטת ההסכם מול השותפות, שכאמור אינה חלה בענייננו. לדברי התובע, הנתבעות הפרו את הסכם הפרמיות החל משנת 2001 ואילך.
בהקשר לרכיב תביעה זה, נחלקות טענותיו של התובע לשלושה ענפים מרכזיים:
הענף האחד והמרכזי של התביעה - מבחינת סכומה ומבחינת המאמצים שהשקיעו הצדדים בהוכחתו ומנגד בהתגוננות מפניו - נוגע לתשלום הפרמיות להן היה זכאי התובע לטענתו על פי הסכם הפרמיות מול חרות בגין הרווח הנטען שצמח לחרות עקב מכירת תיקי השרות שלה לשותפות בשנת 2003.
הענף השני של התביעה נוגע לתשלום הפרמיות הנגזרות מרווחי השותפות בשנים 2003-2004, וזאת על-פי ההסכם הפרמיות משנת 1991 שנערך מול חרות.
הענף השלישי של התביעה, נוגע לזכאותו של התובע לתשלום פרמיות הנגזרות מרווחי חרות לשנים 2002-2004 - מעבר לרווחים שהפיקה חרות ממכירת תיקי השרות לשותפות בשנת 2003 ובהתאם להסכם הפרמיות האמור.

הענף הראשון – זכאות התובע לתשלום פרמיות מרווחי חרות בגין מכירת תיקי השרות לשותפות בשנת 2003
30. בהתאם לסדר הדברים בו הלך התובע נפנה תחילה לדון בענף הראשון והמרכזי של רכיב תביעה זה. לשם כך נציג כרקע את טענותיהם של הצדדים בסוגיה זו ביתר פירוט:

31. גדר המחלוקת –
א. התובע טען כי חרות פעלה במהלך השנים בהתאם ל"זכרון הדברים" בנושא הפרמיות מיום 10.6.91, תוך שהוא מציין כי רווחי אגף המעליות בחרות נבעו משני מקורות: רווחים שהתקבלו מעסקאות מכירה והתקנת מעליות חדשות ורווחים שהתקבלו ממתן שרותי אחזקה למעליות קיימות (תיקי שרות). לדבריו - לגביהם אין למעשה מחלוקת - במהלך תקופת עבודתו בחרות, בחודש 6/99, רכשה חרות תיקי שרות של כ-400 מעליות מחברת "המגן" ובכך הרחיבה את היקף פעילותה בתחום מתן שרותי תחזוקה למעליות. הוסיף התובע וטען כי בעקבות רכישה זו ניכתה חרות מדי שנה את שווי החזר ההשקעה בגין רכישת תיקי השרות מהסכום שהיווה בסיס לחישוב הפרמיה כפי ששולמה לו אותה עת. זאת, על אף שניכוי זה נראה לו מנוגד להסכם מול חרות, ולכן - הוביל לפנייה מטעמו לחרות בבקשה לחדול מן הניכוי. פנייה אשר נפלה לטענתו על אוזניים ערלות.
אי לכך, טען התובע כי מאחר וחרות עמדה על כך ששווי השקעתה ברכישת 400 תיקי השרות של המגן ינוכה מהבסיס לחישוב הפרמיה לה היה זכאי, אזי שהוא (התובע) היה סמוך ובטוח כי "באותה מידה" תכלול חרות בעתיד את רווחיה ממכירת תיקי השרות לצד ג' כחלק מן הבסיס לחישוב הפרמיה שתשולם לו בעת המכירה, אלא שחרות נהגה אחרת.
על רקע כל אלה עתר התובע כאמור לקבלת פרמיות מתוך הרווח שצמח לחרות עקב מכירת תיקי השרות שלה לשותפות במהלך שנת 2003.
אשר לשיעור הסכומים שנתבעו, טען התובע כי הוא זכאי לפרמיה בשיעור 4% מרווחי אגף המעליות בחרות שנבעו ממכירת תיקי השרות לשותפות. פרמיה שהסתכמה לשיטתו, בסך של 1,056,000 ש"ח.

טענתו של התובע הינה אפוא כי עמדתה של חרות, אשר סירבה לכלול בבסיס לחישוב הפרמיות את הרווח שצמח לה עקב מכירת תיקי השרות לשותפות בתואנה כי היא רכשה תיקים אלה ממקורותיה ולא מפעילות אגף המעליות - אינה עומדת בקנה אחד עם העובדה כי היא ראתה במימון הרכישה של 400 תיקי השרות בשנת 1999 מה"מגן" כחלק מהפעילות העסקית של אגף המעליות. דבר שהביא להפחתה של עלות ההשקעה מהבסיס לחישוב הפרמיות ששולמו לו בשעתו על-ידי חרות.

ב. חרות טענה מאידך, כי תיקי השרות שנמכרו לשותפות בשנת 2003 היו "נכס הוני" של חרות, אשר השקיעה מכספה לשם רכישתם. זאת, שעה שהפרמיה אשר הגיעה לתובע נגזרה אך ורק מרווחי הפעילות השוטפת של ענף המעליות והיא מהווה למעשה "שכר עידוד" כפי המוגדר בנהליה של חרות. נהלים המלמדים על המקובל בהסכמי פרמיה מהסוג המדובר.
לתמיכת עמדתה צירפה חרות נוהל בנושא תשלום "שכר עידוד", שנכנס לתוקפו ביום 1.12.94 (להלן: "נוהל שכר עידוד"), בו נכתב, בין היתר, כך:
שכר העידוד מיועד להגדלת רווחיות החברה על-ידי שיתוף העובדים בערך הכספי המוסף מהניהול היעיל של הפרויקטים.
שכר עידוד ישולם פעמיים בשנה, לאחר חישוב הרווחים לאחר אישור מנהל המחוז והפצת המאזן החצי שנתי של החברה.
התנאים לקבלת שכר העידוד הינם קיומו של רווח כספי מפרויקט לאחר חיוב כל ההוצאות שנגרמו לחברה והיו כרוכות בו, דיווח עדכני ומדויק וקיומם של תיקי עבודה מסודרים.
מעבר לכך טענה חרות כי מכירת תיקי השרות לשותפות הותירה את כל תיקי השרות במסגרת השותפות, שעל פעילותה ניצח התובע "כעובד מושאל", על-פי תנאי ההסכם מול חרות. זאת, באופן שלא פגע למעשה בזכאותו של התובע לתשלום פרמיה מרווחי השותפות, לוּ אכן היו מופקים רווחים שכאלה מפעילותה בענף המעליות.

32. התובע הציג בהקשר זה של תשלום הפרמיות תכתובת שנערכה בינו לבין חרות במהלך התקופה הרלבנטית. בשל החשיבות שיש לתכתבות זו לצורך עמידה על אומד דעת הצדדים והנוהג המקובל בנוגע יישום "הסכם הפרמיות" - על המשמעות שיש ליתן לכך לצורך פרשנות הסכם זה - מוצאים אנו לפרטה בתמצית, כדלקמן:

ביום 21.5.03 כתב התובע לחרות כי בהסכם העבודה שלו נכלל סעיף בנושא זכאותו לתשלום פרמיה בגין רווחי ענף המעליות בשיעור של 4% ומשכך הוא מבקש לקבל פרמיה הנגזרת גם מסכום הרווח שנוצר בחרות כתוצאה מהשותפות עם טיסנקרופ. כראיה לזכאותו לקבלת הפרמיה כאמור, ציין התובע את העובדה שבעסקת הקניה של תיקי השרות של "המגן" (בשנת 1999) הופחת מהבסיס לחישוב הפרמיה השנתית ששולמה לו סכום הנגזר מערך הקניה של תיקי "המגן" (ראה – נספח ד2 לתצהיר התובע).
על מכתב זה השיבה חרות לתובע במכתב מיום 22.6.03, במסגרתו נכתב כי מכירת תיקי השרות והרווח שבצידה אינם נכללים בבסיס לחישוב הפרמיה מאחר ותיקי השרות לא נוצרו עקב "עבודה" של חרות (ראה – נספח ד1 לתצהיר התובע).
על תשובתה זו של חרות הגיב התובע במכתב נוסף מיום 26.6.03 (ראה – נספח ה4 לתצהיר התובע), במסגרתו טען, בין היתר, כי חישוב הפרמיה צריך להעשות על-ידי חישוב של "הגדלת ערך" תיקי השרות בעקבות מימושו בעת מכירת תיקי השרות לשותפות ובשים לב לכך שהרווח הנובע מ"הגדלת הערך" הוא פרי מאמציו והשקעתו.

ביום 14.12.03 כתב התובע מכתב נוסף ומפורט יותר לחרות בנושא הפרמיה המגיעה לו, להבנתו, ממכירת תיקי השרות של חרות לשותפות (ראה – נספח ה3 לתצהיר התובע):
הפעם כתב, כי לאורך כל השנים היתה בחרות העדפה להגדלת תיקי השרות על-פני עשיית רווח מיידי שהיה מזכה אותו בפרמיות גדולות יותר בכל שנה. כן ציין כי מכירת תיקי השרות התאפשרה בזכות התוצאות העסקיות של עבודתו לאורך כל השנים, שהתבטאו לא רק ברווח השוטף, אלא גם בגידול ובהשבחה של נכסי אגף המעליות; קרי – של תיקי השרות.
אי לכך, הוסיף התובע וכתב כי "לדעתו" חישוב הפרמיה צריך להעשות "בהתאם לעליית ערך תיקי השרות והגדלת פוטנציאל המכירה בגין התעצמות החברה בביצוע פרויקטים בהרכבה".
כן טען, כי בהתאם לחישוב "הכי זהיר שאפשר" מגיע לו 4% מהסכום שהתקבל ממכירת תיקים אלה מוכפל ביחס הגידול שלהם (דהיינו 4% מהסכום היחסי שנתקבל בחרות ממכירת 50% מתיקי השרות לשותפות). סכום שהסתכם לדבריו בסך של 243,412 ₪. (סכום נמוך בהרבה מזה הנתבע בכתב התביעה, שעלה על מליון ₪).

הפנייה הבאה בנושא תשלום הפרמיה, מצאה ביטויה רק לאחר סיום יחסי העבודה, במכתבו של התובע מיום 19.7.05 (ראה – נספח ה2 לתצהיר התובע). מכתב שכותרתו: "גמר העסקתי בחברתכם".
במכתבו האמור עתר התובע לתשלום זכויות שונות שהגיעו לו לטענתו במהלך תקופת עבודתו, לרבות תשלום פרמיות בעבור רווח שהפיקה חרות מתיקי השרות שמכרה לשותפות, ובלשון המכתב לאמור:
"לפי ההסכם שלי בחברת 'חרות' הייתי זכאי לתשלום פרמיה בשיעור 4% על רווחי אגף המעליות.
תשלום הפרמיה שולם כסדרו בכל שנה לאחר פרסום דו"ח רווח והפסד של חברת חרות עד לשנת 2001.
בנוסף עלי לציין כי בשנת 1999 נרכשו תיקי שרות על ידי אגף המעליות מחברת 'מגן', שפשטה את הרגל, ובחישוב הפרמיה שלי קוזז מהרווח השנתי החזר ההשקעה בגין רכישה זו, לפני חישוב הפרמיה הנדונה.
עם מינוי מר יהושע רפפורט למנכ"ל חרות הנדסה ומערכות בע"מ בתחילת שנת 2003 הופסק לחלוטין תשלום הפרמיה שלי באופן חד צדדי וללא הנמקות חרף מחאותיי בנושא, ואכן לא שולמה לי הפרמיה לשנים 2002, 2003 ו-2004.
עיקר הרווח שנוצר בחרות אגף המעליות בשנים הלו נוצר בעיקר ממכירת תיקי שרות לחברת טיסנקרופ ומרווח תפעולי של גמר התקנת מעליות ושרות."

הוסיף התובע וציין במכתבו הנ"ל כי היכולת למכור את תיקי השרות נוצרה בגין השבחת החברה (חרות) שהינה פרי מעשה ידיו מאז שנת 1989 וכי הרווח של אגף המעליות בשנים 2002-2004 הוא 26,000,000 ש"ח. רווח מתוכו מגיעה לו להבנתו, פרמיה בשיעור של 4% ובסך של 1,040,000 ש"ח.

33. במסגרת ההליך שבפנינו כל צד מן הצדדים דבק בעמדתו, כאמור. זה טען בכה וזה טען בכה וכל אחד מהם תמך את עמדתו בנושא הזכאות לתשלום הפרמיות, בחוות דעת חשבונאית של מומחה מטעמו: התובע הסתמך בהקשר זה על חוות דעתו של רו"ח יצחק חדד ושל הכלכלן מר פז הלפרין ואילו חירות הסתמכה על חוות דעתו של רו"ח רם לוי.

האם זכאי התובע לתשלום פרמיות בגין מכירת תיקי השרות של חרות לשותפות - הכרעה
34. לצורך מיקודו של הקורא התועה בדרכי הטיעונים החשבונאים והמשפטיים שפרשו בפנינו הצדדים, נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כאן כי לעניות דעתנו יש להעדיף את עמדתה של חירות במחלוקת זו וכי יש לדחות גם רכיב תביעה זה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:

המתווה הנורמטיבי הרלוונטי לפרשנות הסכם הפרמיות
כפי האמור, אין חולק על כך שהצדדים לא התייחסו באופן מפורש במסגרת ההסכמים שנערכו בין התובע לחרות, לרבות "זכרון הדברים" או "הסכם הפרמיות" משנת 1991, לשאלת זכאותו של התובע לתשלום פרמיות בגין רווחים שיופקו ממכירת תיקי שירות על-ידי חרות לצד ג'. תחת זאת, ביכרו הצדדים לעשות שימוש בנוסח כללי המתייחס לזכאות התובע לקבלת פרמיה בשיעור מסוים "מרווח מחלקת המעליות" בחירות.
אי לכך ושעה שלשונו של ההסכם שותקת בעניין זה הרי שיש ליישם את הוראת סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע לאמור:
"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".

35. נוכח האמור, על מנת לבחון מהו "הנוהג הקיים בין הצדדים" או מהו "הנוהג המקובל" בחוזים מאותו סוג, יש לעמוד תחילה את מהותו ואפיונו של הרווח שהפיקה חרות ממכירת תיקי השרות שלה לשותפות. בהקשר זה מכוונים אנו לאבחנה עתיקת היומין שבין "הרווח הפירותי", שמקורו בפעילות השוטפת, לבין "הרווח ההוני", הנובע ממכירת נכסים המשמשים לייצור הכנסה.
אבחנה זו נדרשת לשם ניתוח מושכל של הנוהג כפי שהתקיים בין הצדדים ביחס לסוגי הרווח השונים וכן של הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג ביחס לסוגי רווח אלה למיונם.

36. ככלל, מקובל לראות ברווח פירותי רווח הנובע משימוש בגורמי היצור של הנישום, ואילו ברווח ההוני כרווח הנגזר ממכירת גורמי היצור (ראה - יוסף מ' אדרעי, מבוא לתורת המסים, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין 2009, עמ' 130-132). עם זאת, ומאחר ובמציאות הכלכלית המורכבת אין די באבחנה זו, פותחו בפסיקה שורה של מבחני עזר במטרה להבדיל בין סוגי ההכנסות או הרווחים הנ"ל כפי שאלה סוכמו על ידי בית המשפט העליון ב-ע"א 9412/03 עמי חזן נ' פקיד שומה נתניה, ניתן ביום 2.2.05, כדלקמן:

המבחנים העיקריים המשמשים לאבחנה בין הכנסה הונית להכנסה פירותית הם:
א) מבחן טיב הנכס, שבמסגרתו ייבדק טיבו ואופיו של הנכס כנכס השקעתי לטווח ארוך או כנכס למסחר שוטף;
ב) מבחן התדירות, על-פיו, ככל שתדירות הפעילות רבה יותר, הרי שהדבר מצביע על אופייה הפירותי;
ג) מבחן היקף העסקאות, לפיו ככל שהיקף העסקאות רב יותר, מלמד הדבר על אופייה הפירותי של הפעילות;
ד) מבחן המימון, הקובע כי מימון הפעילות בהון עצמי מלמד בדר"כ על אופייה ההוני, ואילו מימונה בהון זר מלמד על אופייה הפירותי;
ה) מבחן ההשבחה, לפיו פעולות השבחה בנכס לקראת מכירתו מלמדות על פעילות מסחרית;
ו) מבחן הבקיאות, על-פיו ככל שהבקיאות בתחום העיסקה רבה יותר, מצביע הדבר על אופי פירותי;
ז) מבחן הנסיבות, שהוא מבחן הגג במסגרתו נבחנת כל נסיבה רוולנטית שיש בה לסייע בגיבוש אבחנה בין הון לפירות.

כן נפסק כי הבחינה היא בחינה נסיבתית בכל מקרה ומקרה, והמבחנים הם מבחני עזר של מהות ההכנסה ויש לשקלם במצטבר תוך איזון ביניהם (ראה גם – פרופ' אהרן נמדר, עו"ד מס הכנסה, חושן למשפט, תש"ע-2010, עמ' 110-96).

37. גישה ביקורתית המנסה לעמוד על הגיונם הכלכלי של מבחנים אלה ועל הזיקה ביניהם - גישה אשר לטעמנו יש בה לסייע בפתרון המחלוקת במקרה דנן - מציג פרופ' יוסף אדרעי, בחיבורו אירועי מס: עלייתם (ואיבונם?) של דיני מסים בישראל (נבו 2007) עמ' 70, כדלקמן:

פרופ' אדרעי מציע לעמוד על האבחנה שבין הכנסה הונית להכנסה פירותית על בסיס עיתוי מימוש ההכנסות: משמע – לדבריו בעוד שההכנסה הפירותית צופה פני עבר ומורכבת מהכנסות שכבר התקבלו אצל הנישום, הרי שההכנסה ההונית נגזרת מצפי ביחס להכנסות שיופקו בעתיד.
מוסיף פרופ' אדרעי ומסביר - כי שוויו של נכס הוני בתאריך מסוים (מועד רכישתו או מכירתו) שווה למעשה ל"ערך הנוכחי" של זרם ההכנסות הצפוי להתקבל ממנו בעתיד (ex-ante) במהלך כל תקופה שבה ימשיך הנכס לייצר הכנסות. מוסיף פרופ' אדרעי וכותב, כי אם במהלך תקופת ההחזקה של הנכס חל שינוי בהנחות ששימשו להיוון "ערכו הנוכחי", הרי ששוויו של הנכס ישתנה כאשר שינוי זה ישקף את הריווח או ההפסד ההוני. בהתאם לכך, מכירת נכס לאחר השינוי משקף את הרווח או ההפסד ההוני. לעומת זאת, מדגיש פרופ' אדרעי כי ריווח שנוצר ונצבר בעבר ((ex post ומביא לעליית ערך הנכס אינו בבחינת ריווח הון, אלא הכנסה שוטפת נצברת. בהמשך דבריו כותב פרופ' אדרעי דברים המשליכים ישירות לענייננו, ובלשונו לאמור:
"סיווג ההכנסות כשוטפות או כריווח הון ייקבע בהתאם לגורמים שיוצרים את השינוי בצפי זרם ההכנסות בעתיד. שהרי הכנסה שוטפת היא הכנסה הנוצרת לנישום עקב שימוש בגורמי ייצור הנמצאים בבעלותו: הון ובעיקר עבודה. על כן ניתן לומר כי הכנסה שוטפת נוצרת כתוצאה ממהלכים פנימיים. הנישום הוא שמייצר אותה. הוא בפעולותיו גורם להיווצרותה, באמצעות שימוש בהונו או בעבודתו. לעומת זאת, ראינו כי הגורמים המייצרים את ריווח ההון הם גורמים חיצוניים לנישום: אין לו כמעט שליטה עליהם. אין לו השפעה על הציפיות היוצרות את הריווח: לא הוא קובע את שיעור הריבית במשק; לא הוא קובע את תזרים ההכנסה הצפויה מהנכס; לא הוא קובע את השינויים בטעמים, בביקוש ובהיצע המצרפיים של הנכסים דוגמת הנכס המוחזק על ידיו. הגורם היחידי שיש לנישום שליטה עליו הוא עיתוי המכירה"
(לעמדה דומה ראה גם – E.M. Edrey "What are Capital Gains and Losses Anyway?" 24 Va. Tax Rev. (2004) 141)

38. האבחנה עליה עומד פרופ' אדרעי – זו שבין רווחי הון לבין רווחים פירותיים - חשובה כאמור, לענייננו בשני היבטים:

ההיבט האחד הינו זה המצביע על כך ששווי עסקת המכירה של נכס (ובמקרה דנן, של תיקי השרות של חרות שנמכרו לשותפות) לא שיקף בעיקרו פעילות שכבר הושקעה מצד גורמים פנימיים, דהיינו - עובדי חרות ובכללם התובע - אלא את "הערך הנוכחי" או "צפי הרווחים העתידיים" בלשונו של פרופ' אדרעי, מתיקי השרות; קרי - את "הערך הנוכחי" של הרווחים מתיקי השרות שאמורים היו להיות מופקים בעתיד לאחר המכירה, לאחר שתושקע בהם עבודה על ידי גורמים פנימיים בשותפות.
ההיבט השני, הקשור בזה הראשון, הוא – כי "הערך הנוכחי" של הצפי הנ"ל לא נגזר בעיקרו מפעילות פנימית שנעשתה בתוך חרות, אלא - בעיקר מגורמים חיצוניים משקיים שהשפיעו עליו, כגון: שיעור הריבית במשק או שינויים כלליים הנוגעים להיצע וביקוש בענף.
לשון אחרת - בעוד הרווח הפירותי הינו פועל יוצא של העבודה השוטפת המושקעת על ידי העובדים והתובע בכללם, הרי שהרווח ההוני אינו מושפע כמעט מפעילותם של גורמים פנימיים, אלא הינו פועל יוצא של השפעת גורמים חיצוניים כאמור.

הנוהג המקובל בין הצדדים
39. מהראיות שהוצגו בפנינו ביחס ל"נוהג המקובל" שבין הצדדים באשר ל"הסכם הפרמיות" ניתן ללמוד כי הסכם זה לא היווה מעולם מקור לזכאות התובע לנתח בהונה של חרות או בקניינה. זאת, להבדיל מן הזכאות לנתח ברווחיה השוטפים.
משמע – מהראיות עולה כי לאורך כל תקופת ההעסקה, התובע תוגמל על פי שיעור הרווח שנוצר בחרות בגין פעילות העבר עליה ניצח כמנהל תחום המעליות, כפי שהושפע ממעשה ידיו.
מאידך עולה, כי התובע לא תוגמל מעולם על בסיס צפי עתידי לרווח שיווצר מנכסי חרות. צפי שלא היה תלוי בעיקרו בפעילות התובע, אלא במשתנים שוקיים חיצוניים. בהתאם לכך, התובע אף לא היה חשוף לסיכונים שהיו כרוכים בירידת ערך נכסיה של חרות, עת שצפי הרווחים לא התממש.

40. על הנוהג המקובל שבין הצדדים לזכות את התובע אך ורק בפירות בגין רווחים שהיו פועל יוצא של תרומתו שלו – להבדיל מתרומתם של משתנים שוקיים – למדים אנו בראש ובראשונה מדברי התובע עצמו ומההתכתבויות שניהל מול הנתבעת, במסגרתם נימק את זכאותו לתשלום פרמיות בתרומה שהשיא לפעילות חרות.

41. זאת ואף זאת, העובדה שהתובע הלין בשעתו על כך שחרות ניכתה מן הבסיס לחישוב עמלותיו את שווי השקעתה ברכישת תיקי השרות מן "המגן" בשנת 1999 מלמדת כי גם לשיטתו של התובע באותה עת, על-פי הסכם הפרמיות ולפי הנוהג המקובל שבין הצדדים לא היה מקום להביא בחשבון עסקאות הוניות מהסוג של רכישה או מכירה של תיקי השרות לצורך קביעת הפרמיות להן היה זכאי (ראה – סעיף 14 לתצהיר התובע).
עם זאת, במאמר מוסגר יוער כי, לעניות דעתנו, בטרונייתו כאמור נתפס התובע לכלל טעות בהבנת היישום של עמדתו הפרשנית כאמור. שכן, ניכוי שווי ההשקעה של רכישת תיקי השרות כפי שנעשה בזמנו על-ידי חרות נועד דווקא לנטרל את השפעת העסקאות ההוניות על היקף הזכאות של התובע לתשלום פרמיות, הנגזר ממאמציו והשקעתו בהפקת הרווחים הפירותיים. זאת, כפי שיוסבר בהמשך.

מסקנתנו זו ביחס לאומד דעת הצדדים ולמקובל ביניהם נתמכת אף בנוסח מכתבו של התובע מיום 14.12.03 (נספח ה3 לתצהיר התובע), שם מבסס התובע את זכאותו לתשלום פרמיה בעבור מכירת תיקי השרות לשותפות לא על נוסחו של "הסכם הפרמיות" משנת 1991 כפי שיושם משך שנים; קרי – על דרישה חוזית, אלא דווקא על דרישה כלכלית; קרי – על ההצדקה שיש לטעמו לשינוי הסכם הפרמיות, והנסמכת להבנתו על טעמים של "צדק כלכלי", ובלשון מכתבו לאמור:
"לאורך כל השנים במודע העדפנו את הגדלת תיקי השרות על עשיית הרווח המיידי שהיה מזכה אותי בפרמיות גדולות יותר כל שנה ושנה.
ברור לכל כי איפשור המכירה של הנכס "תיקי השרות" הוא בזכותי ובזכות התוצאות העסקיות של עבודתי לאורך כל השנים שלא רק התבטאה ברווח בשקלים אלא גם בגידול והשבחה של הנכס שנבנה באגף המעליות והוא תיקי השרות.
לדעתי חישוב הפרמיה צריך להעשות בהתאם לעליית ערך תיקי השרות והגדלת פוטנציאל המכירה בגין התעצמות החברה בביצוע פרויקט בהרכבה
...
לאור הנ"ל ובחישוב הכי זהיר שאפשר מגיע לי עבור גידול בהיקף השרות את ה-4% מהסכום היחסי שנתקבל בחרות ממכירת 50% מתיק השרות לטיסן."
(ההדגשה הוספה).

הסכום הנדרש על-פי המכתב הנ"ל הסתכם, כזכור ולדעת התובע, בסך של 243,412 ש"ח. סכום צנוע בהשוואה לסכום הנתבע בגין רכיב תביעה זה.

במסגרת חקירתו הנגדית עומת התובע עם קושי זה ותשובתו לשאלה שנשאל בהקשר זה חיזקה את המסקנה כי הדרישה לתשלום פרמיה בעבור העסקה ההונית מול השותפות כאמור, לא נבעה - גם על-פי הבנתו שלו בזמן אמת - מנוסח הסכם הפרמיות, אלא מרצונו להביא לשינויו באמצעות הסכם אחר שישקף לטעמו את תרומתו להשבחת נכסיה ההוניים של חרות, ובלשונו של התובע לאמור:
"הצעתי שיטה להגיד בכמה הגדלתי את היקף המחזור של החברה, לקחתי משהו קטן מסכן [חרות] והבאתי אותו למצב שהשווי שלו הוא כ- 40-50 מליון שקל. נתתי לו אלטרנטיבה שיפצה אותי על הגידול במקום פרמיה מהמכירה."
(ראה עמ' 24 לפרוטוקול מיום 8.4.10, ש' 9-12, ההדגשה הוספה).

משמע – במסגרת מכתבו דלעיל התובע עצמו לא הסתמך על הסכם הפרמיות כמקור מחייב לתשלום הפרמיה בגין מכירת תיקי השרות (דרישה חוזית), אלא תלה את זכאותו לתשלום כאמור בנימוק "מוסרי" שעניינו - תרומתו להשבחת נכסיה ההוניים של חרות על חשבון הפרמיות המגיעות לו בגין פעילותה השוטפת (דרישה כללית).

42. על רקע האמור וכפי שנרמז לעיל, סבורים אנו כי יש לדחות אף את טענותיו של התובע לפיהן הניכוי שניכתה בזמנו חרות מן הבסיס לחישוב העמלות בשיעור שווי השקעתה ברכישת תיקי השרות של "המגן" בשנת 1999 - מלמד על זכאותו לרווחים מעסקאות הוניות של מכירת תיקי השרות של חרות לשותפות בשנת 2003.

לטעמנו ועל רקע המוסבר לעיל, ניכוי זה בשנת 1999 תומך דווקא בעמדת הנתבעת ביחס לנוהג המקובל שבין הצדדים. שכן, הוא נועד כאמור "לנטרל" את ההשפעה של עסקאות הוניות שעניינן - רכישת תיקי שרות - באופן שהגדיל למעשה את פוטנציאל התגמול של התובע בגין פרמיות שנגזרו מרווחים שהפיקה חרות לאחר הרכישה. הגדלה אשר לא היתה פועל יוצא של מאמצי התובע.
בהתאם לכך, צודק לטעמנו המומחה מטעם חרות - רו"ח רם לוי בדבריו, לפיהם - ההפחתה של עסקת הרכישה של תיקי השרות של ה"מגן" מהווה החזר השקעה לבעלים וחייבת היתה להיכלל בחישוב הפרמיה של התובע, שאמורה לחול רק על רווחים עודפים מעבר להשקעות הוניות שנצברו בחרות. שכן, אלמלא הפחתה זו היה התובע נהנה מפרמיות מוגדלות שאינן פועל יוצא של פעילותו, אלא של השקעתה ההונית של חרות.

באותה מידה ו"באופן סימטרי", אי הבאתם בחשבון של הרווחים שהפיקה חרות בשנת 2003 ממכירת תיקי השרות שלה לשותפות לשם חישוב הפרמיה של התובע - נועד אף הוא לנטרל את ההשפעה של העסקאות ההוניות על תגמולו של התובע. זאת, בשים לב לכך שבפועל התגמול של התובע (קרי – שיעור העמלות לו היה זכאי) לא הושפע מעסקה הונית זו. שכן, התובע היה זכאי כזכור לקבלת פרמיות בגין כל פעילות המעליות של השותפות, לרבות הפעילות הנגזרת מתיקי השרות שמכרה חרות לשותפות בשנת 2003.

במאמר מוסגר יצוין כי, לו היו תיקי השרות נמכרים ע"י חרות לגורם אחר ולא לשותפות - באופן שהעסקה ההונית הנ"ל היתה מפחיתה את פוטנציאל ההשתכרות של התובע בחרות מתשלום פרמיות, הרי שיתכן והיה מקום ליתן לתובע פיצוי בעבור אובדן פרמיה צפויה מפעילות זו. זאת, על מנת לנטרל את השפעתה של הפעילות ההונית על פוטנציאל ההשתכרות של התובע ובכך ליצור סימטריה עם ניכוי ההשקעה של חרות לצורך רכישת תיקי השרות של "המגן" (בשנת 1999) מהרווחים מתוכם זוכה התובע בתשלום פרמיות.
אולם, משאין חולק על כך כי גם לאחר המכירה (שמכרה חרות) של פעילות ענף המעליות לשותפות המשיך התובע ליהנות מפעילות זו מתוקף זכאותו לקבלת פרמיות מרווחי השותפות, הרי שדווקא דרישתו לקבלת אחוז מהרווחים ההוניים הנגזרים מן המכירה מבטאת חוסר סימטריה או הפרת העיקרון המוסכם והנוהג של אי שיתוף התובע ברווחיה ההוניים של חרות ואי חשיפתו לסיכונים ולסיכויים הכרוכים בעליות וירידות של ערך תיקי השירות.

נוכח האמור, מקובלים עלינו גם בהקשר זה דבריו של רוה"ח רם לוי, הכותב בחוות דעתו לאמור:
"ברכישת תיק לקוחות המגן אשר בוצעה על ידי חרות ביוני 1999 ממקורותיה הכספיים העצמאיים גדל היקף הנכסים שבניהולו של יעקב טל ובהתאמה גדל גם הרווח בגינו היה זכאי לבונוס באותן שנים ואולי אף זכה לו בפועל.
לפיכך, ראוי היה להפחית את עלויות ההשקעה כאמור מביצועי אגף המעליות שבניהולו או לחילופין לרשום זאת כהלוואה של האגף ולחייב את האגף בתשלום ריבית והצמדה כחוק וזאת על מנת לייצר 'הקבלה' נאותה בין הכנסות להוצאות על מנת שיעקב טל יקבל בונוס רק על רווחים עודפים מעבר לעלות ההשקעה המקורית שבוצעה ובכדי למנוע ממנו קבלת בונוסים על סכומים שהשקיעו הבעלים בעצמם.
להבדיל מהמקרה של רכישת תיק לקוחות המגן, במקרה של רכישת אגף המעליות על-ידי השותפות לא חל שינוי בהיקף התיקים שבניהולו של טל יעקב ולכן לא נדרש להפחית את עלות הרכישה של השותפות ובאותה נשימה (ולו רק בשל עקרון ההקבלה) לא להכיר ברווח ההון שנרשם במסגרת חישוב הבונוס לו הוא זכאי מתוקף הסכם העסקתו כחלק מהנוסחה לחישוב הבונוס."
(ראה – סעיף 16 לחוות דעתו של מר רם לוי)

43. לבסוף יאמר – כי על הנוהג שבין הצדדים, המלמד על האופן בו יש לפרש את הסכם הפרמיות, ניתן ללמוד אף מסכומי הפרמיות ששולמו לתובע במהלך השנים. סכומים שלא היה להם כל קשר או זיקה לשווי נכסיה ההוניים של חרות, אלא לרווחיה מהפעילות השוטפת.
כך למשל, עולה מן הראיות כי סכומי הפרמיה השנתית ששולמו לתובע - באותן שנים בודדות בהן היה זכאי לה - היו זניחים יחסית לסכום הנתבע והם הסתכמו בכחצי משכורת עד משכורת מלאה. שיעור הרחוק מרחק שנות אור מהיקף סכומי "הפרמיה" לה טוען התובע בכתב התביעה, הנגזר ממכירת תיקי השרות לשותפות. סכום נתבע המסתכם בלמעלה ממיליון ש"ח, ובלשון הפרוטוקול לאמור:
"ש. כמה פעמים קיבלת פרמיה עד לשנת 2001?
ת. 4-5. לא זוכר סכומים, חצי משכורת ולפעמים יותר, לפעמים משכורת ולפעמים גם שתיים."
(ראה – עמ' 19 לפרוטוקול מיום 8.4.10 ש' 14-15).

המקובל בחוזים מאותו סוג
44. תמיכה נוספת לפרשנותנו דלעיל, ביחס למהות הרווחים (הפירותיים בלבד) מהם יש לחשב את הפרמיה של התובע, ניתן לדלות אף מן ההקשר המפעלי שעל רקעו זוכה התובע בתשלום פרמיות, קרי - מהוראות "נוהל שכר עידוד", המלמד על התפיסה הניהולית המקובלת שמאחורי "הסכם הפרמיות". תפיסה המצדדת ביצירת תמריץ הסכמי לעובדים להגביר את יעילותם על-ידי תשלום שכר עידוד ושיתופם ברווחים שהושגו הודות לתרומתם.
זאת, להבדיל מהסכם מניות או אופציות המקנה לעובדים זכויות בעלות בנכסי המעביד באופן בו תגמול העובדים מושפע לא רק מפעילותם הם, אלא גם מגורמים משקיים חיצוניים, תוך חשיפת העובדים לא רק לסיכויים של עליה בערך נכסי המעביד, אלא גם לסיכונים של ירידה בערכם. הסכם "בעלות" מסוג זה נועד לתמרץ את העובדים לא רק להגביר את יעילותם, אלא גם להתמיד בהתקשרות עם המעביד לאורך זמן ו"לקשור את גורלם בגורלו" (זאת בהנחה שהסכמי מניות או אופציות מותנים באופן כזה או אחר בהמשך ההעסקה אצל אותו מעביד).

להיותה של פרשנותנו דלעיל של "הסכם הפרמיות" תואמת את "המקובל בחוזים מאותו סוג" ניתן למצוא תימוכין גם בחוות דעתו של המומחה מטעם חרות – רו"ח רם לוי, אשר העיד כי על-פי ניסיונו המקצועי ובהתאם למגוון ההסכמים המוכרים לו בחברות אחרות הסכם הפרמיות של התובע שיקף נוהג מקובל שתכליתו ממוקדת ומצומצמת והיא - עידוד מנהלים לפעול להגדלת רווחים פירותיים במהלך העסקים הרגיל (ראה - סעיף 5 לחוות דעתו של מר רם לוי).
הוסיף מר לוי והעיד כי לעומת זאת, באותם מקרים בהם חפץ המעביד לשתף את העובדים ברווחים ההוניים הצפויים - ובמקרה דנן, ברווחים הנגזרים מפעילות הונית בתחום המעליות - הרי שהדרך המקובלת לעשות זאת הינה על-ידי הענקת תמריצים מבוססי מניות (אופציות, מניות חסומות, מניות רגילות וכד'). דבר שהצדדים בחרו שלא לעשותו (ראה - סעיף 6 לתצהיר מר לוי).

עוללות
45. זאת ועוד אחרת, אף לו קיבלנו ברמה העקרונית את טענתו של התובע, לפיה הוא היה זכאי לרווחים שהופקו ממכירת תיקי השרות לשותפות – וכאמור אין זו דעתנו - הרי שעדיין לא היה מקום לקבל את תביעתו מהטעמים הבאים:

א. התובע לא ערך הפרדה בין תיקי השרות שנמכרו לשותפות אשר "צמחו" בחרות לפני הגעתו אליה והחל משנת 1964, לבין תיקים שנרכשו בתקופת פעילותו. בהקשר זה נציין כי התובע הודה בחקירתו הנגדית כי לחרות היה אגף מעליות פעיל שהיה קיים כבר בשנת 1964 (ראה – עמ' 13 לפרוטוקול מיום 8.4.10 ש' 4-5).

ב. תחשיביו של התובע לא הביאו בחשבון את הוצאות המכירה שהיו לחרות לצורך חישוב הרווח שהפיקה בעקבות מכירת תיקי השרות לשותפות. זאת, כפי שעולה מעדותו של העד הנוסף מטעם התובע, מר הרפז, אשר העיד כי הוא לא ידע על היקף ההוצאות אשר נגזרו מאותה מכירה, ובכלל אלה - הוצאות בגין פיצויי פיטורים ששולמו לעובדים עקב העברת הפעילות מחרות לשותפות או החזר הלוואות שנלקחו בזמנו לצורך רכישת נכסים שנמכרו – ולכן אף לא הביאן בחשבון לצורך חישוב הרווח.
רו"ח הרפז הוסיף והעיד כי יתכן שלו היו מובאות הוצאות אלו בחשבון, הרי שהרווח של חרות ממכירת תיקי השרות לשותפות היה נאמד באפס (ראה – עמ' 11 לפרוטוקול מיום 8.4.10, ש' 10-20).

הענפים השני והשלישי של התביעה לתשלום פרמיות
46. אשר לענפים הנוספים של התביעה לתשלום פרמיות, אלה המתיחסים לתשלום פרמיה הנגזרת מרווחי הפעילות השוטפת (הרווח הפירותי) של חרות בשנים 2002-2004 ורווחי הפעילות השוטפת של השותפות בשנים 2003-2004 – הרי שסבורים אנו כי יש לדחות אף רכיבי תביעה אלה וזאת מהטעמים כדלקמן:

התובע הסתמך בהקשר זה, על חוות דעתו של רוה"ח חדד, אשר ציין כי הבסיס לחישוב הפרמיה השנתית לה היה זכאי בגין השנים הללו נגזר מהרווח הגולמי בהפחתה של העלויות הריאליות, לרבות עלויות מימון, כאשר זקיפת הוצאות המינהל לא תעלה על 10% מהרווח הגולמי. בנוסף הניח רו"ח חדד כי יש לחשב את שיעור הפרמיות על-פי 4% מבסיס החישוב, וזאת בהסתמך על הסכם הפרמיות משנת 1991.
אשר למסמכים אשר עמדו לנגד עיניו לצורך חישוב סכומי הפרמיה, ציין רו"ח חדד כי הוא הסתמך על "טיוטות לדיון" של דו"חות רווח והפסד של ענף המעליות ב"חרות הנדסה ומערכות בע"מ" לשנים 2002-2004 ודו"חות כספיים של השותפות לשנים 2003-2005.

47. אנו סבורים כי אין מקום להסתמך על תחשיביו של רו"ח חדד. זאת, בראש ובראשונה נוכח הנחת היסוד המוטעית עליה השתית את חישוביו, לפיה – יש לחשב את הפרמיה בשיעור של 4% על בסיס הרווח הגולמי לאחר הפחתה של הוצאות מינהל שלא תעלנה על 10% מהרווח הגולמי. זאת, להבדיל מ- 10% מהמחזור, כפי שצריך היה להיעשות, ונסביר:

התובע הסתמך כאמור לצורך תביעתו על הסכם הפרמיות משנת 1991 ועל נוהג שהתקיים בין הצדדים ביחס לתשלומי הפרמיות במהלך השנים. זאת, תוך שהוא טוען כי במהלך השנים ועד לשנת 2002 חרות שילמה לו פרמיה בהתאם למוסכם ובהתאם לתחשיב לדוגמא שצירף המתיחס לשנת 1990 (ראה - נספח ג1 לתצהיר התובע).
עיון בתחשיב הנ"ל (נספח ג1) מלמד - כי לצורך חישוב הרווח ממנו נגזרה בשעתו הפרמיה כפי ששולמה לתובע - הופחתו הוצאות מינהל בשיעור של 10% מן המחזור ולא - מתוך הרווח הגולמי. למותר לציין כי הוצאות הנהלה בשיעור של 10% מתוך המחזור גבוהות הן מהוצאות מינהל המחושבות לפי 10% מהרווח הגולמי ומכאן גם הבסיס הצר יותר לחשוב הפרמיה (ראה – ש' 5 לטור שמאלי בנספח ג2).
יצוין, כי במסגרת חקירתו הנגדית עומת מר חדד עם טעות זו עליה השתית את תחשיביו ותשובתו לא הפיסה את דעתנו, ובלשון הפרוטוקול לאמור:
"ש. צריך להגביל את הוצאות המינהל ל-10% מהמחזור כפי שנעשה בחישוב ג1-2?
ת. אין לי מה להגיד בענין הנספח הזה. חוות הדעת שלי מתבססת על הנחות יסוד מסוימות."
(ראה – עמ' 7 לפרוטוקול מיום 8.4.10, ש' 16-17)

אי לכך נדמה כי די בטעם זה כדי לאיין את חישוביו של רו"ח חדד עליו מסתמך התובע לענין חישוב הפרמיה.

48. מעבר לכך וכפי שעולה מהמסמך אותו כתב התובע (נ/4), הרי שבהתאם להסכם הקמת השותפות – עסקי המעליות נוהלו על-ידי השותפות בלבד החל מתחילת שנת 2003 לאחר שאלה הועברו מחרות אל השותפות.
בהקשר זה, אף הבהיר עד הנתבעת - מר גל עומר, כי פעילות המעליות שנותרה בחרות החל משנת 2003 ועל-פי הסכם השותפות, כללה אך ורק השלמת פרויקטים, כאשר השותפות היא שנדרשה לבצע בפועל את השלמת הפרויקטים הללו תמורת תשלום על-ידי חרות של עלות ההשלמה במחירי עלות, ואילו הרווח או ההפסד שוייכו לחרות ולא - לשותפות (ראה – סעיף 10-16, 23 לתצהיר מר גל עומר).
לגבי פעילות זו, כפי שהעיד עליה מר עומר, לא היתה עוד מעורבות של התובע, שתפקד כמנהל השותפות, אשר ביצעה את העבודות כאמור, במחירי עלות (ראה – סעיף 19 לתצהיר מר גל עומר).
מכאן שלא ברור על יסוד מה עתר התובע לתשלום פרמיה שוטפת בגין פעילות ענף המעליות בחרות בעבור השנים 2003-2004.

זכאות התובע לתשלום בגין החזר הוצאות
49. התובע עתר במסגרת תביעתו לתשלום החזר הוצאות, כאשר לגרסתו, בחודש 11/04 הוא נשלח לחו"ל במסגרת השותפות ונותר לזכותו חוב בגין הוצאותיו בסך של 1,940 ש"ח. עוד טען כי בניגוד להתחייבות להשיב לו את הוצאות הטלפון בביתו, לא שילמה לו חרות את סכום החיוב לפי חשבון הטלפון לחודש 6/05 בסך של 667 ש"ח. משכך, עתר התובע לתשלום החזר הוצאות בסך כולל של 2,677 ש"ח.

אנו סבורים, כי יש לדחות רכיב תביעה זה ולו מהטעם שהוא לא סוייג במסגרת כתב הויתור עליו חתם התובע (נספח ב/2 לכתב ההגנה), במסגרתו סייג את וויתורו אך ורק ביחס לתשלום פרמיה לשנים 2002-2004 ולהפרשי שכר בהתאם לטיוטת ההסכם מול השותפות החל מחודש 10/03.

התביעה שכנגד
50. התביעה שכנגד נסמכת על שני סוגים של טענות:

א. הסוג האחד עניינו - טענות בדבר תשלום זכויות ביתר לתובע על פי כתב הויתור, על בסיס ההנחה שהתובע לא יתבע מחרות תשלומים נוספים.
בהתאם לכך, טוענת חרות לזכאותה להשבה של הסכומים ששולמו ביתר על בסיס ההנחה המוטעית כאמור ונוכח הגשת התביעה:
לטענת חרות, היא (חרות) הסכימה לשלם לתובע פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 145% בעבור כל שנות עבודתו הרצופות אצלה וכן בעבור 5 שנים נוספות וכן תשלום בגין 3 חודשי הודעה מוקדמת עודפים על בסיס ההנחה כי התובע לא היה עובד השותפות וכי טיוטת ההסכם עם השותפות איננה בגדר הסכם מחייב.
נוכח האמור, טענה חרות כי לאור הגשת התביעה היא זכאית לבטל את ההסכם מכוחו ניתנו לתובע הטבות לפנים משורת הדין וכי יש להשיב לה את הסכומים העודפים.

ב. הסוג השני של הטענות עוסק בהפרה נטענת של חובת האמון והזהירות שהוטלה על התובע ביחסיו מול השותפות, כאשר לטענת השותפות התובע גרם לה להתקשר בהסכמים להתקנת מעליות במחירי הפסד ועקב כך הסב לה הפסדים. הוסיפה השותפות וטענה כי ההתקשרות לשם ביצוע התקנת מעליות במחירי הפסד היתה מנוגדת למדיניות הנהלת השותפות וכי כפועל יוצא מההתקשרויות הללו נגרמו לה הפסדים בסך של 2,069,401 ש"ח.
עם זאת ולצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך של 100,000 ש"ח בלבד.

51. אנו סבורים, כי יש לדחות את התביעה שכנגד על שני ענפיה:
אשר לענף הראשון, הרי שנוכח קביעותינו דלעיל לפיהן טיוטת ההסכם מול השותפות לא התגבשה לכדי הסכם מחייב ונוכח הוראות כתב הויתור המסויג עליו חתם התובע מול חרות אין מקום לביטול הסכם הפרישה ולהשבת הסכומים ששילמה חרות לפנים משורת הדין במסגרת הסכם הפרישה.

אשר לענף השני – הרי שכפי שציינו הנתבעות, וכפי שקבענו אף אנו - התובע לא היה עובד השותפות אלא עובד חרות בלבד. אי לכך, לא ברור מהו מקור הסמכות העניינית של בית דין זה לדון בתביעה שעניינה רשלנות התובע והפרת חובת האמון ביחס לשותפות על אף שלא התקיימו בינה לבין התובע יחסי עובד ומעביד.
לגופו של ענין ואף לו הצביעה השותפות על המקור לסמכותנו לדון בתביעה זו, הרי שסבורים היינו שמדובר בתביעה סתמית שהתבססה על כתב תביעה לקוני, בלתי מפורט, עליו הוסיפה השותפות פרטים רק במסגרת תצהירי העדות הראשית ובעיקר במסגרת תצהירו של מר שרעבי.
דא עקא, שגם תצהיר זה מתבסס על נתונים מעובדים ללא הצגת מסמכי המקור; קרי – ללא הצגת מסמכי ההתקשרות עם צדדים שלישיים ותוכניות העבודה על השינויים שחלו בהן במהלך השנים. זאת באופן שעשוי היה לשכנע בהתנהלות כושלת של התובע בזמן אמת ובמהלך תקופת עבודתו בחירות בשירות השותפות.

התרשמותנו היא, כי בין התובע לבין דירקטוריון החברה המנהלת של השותפות אכן היו חילוקי דעות ביחס לאופן בו יש לנהל את עסקי השותפות, אך מכאן ועד להוכחת התשתית העובדתית שעל בסיסה ניתן לתבוע עובד בגין פעולות רשלניות – רחוקה הדרך (ראה והשווה לעניין המדיניות שיש לאמץ באשר לרשלנות כהפרה של הסכם העבודה - עב 9547/08 מיכל מעוז נ' חברת מוסדות חינוך ותרבות בראשל"צ, ניתן ביום 5.4.11)

סוף דבר
52. לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו דוחים – הן את תביעתו של התובע והן את התביעה שכנגד.
עם זאת, לאור העובדה שתביעתו של התובע טמנה בחובה מחלוקות שיש בהן ממש לדעת בית-הדין ולאור דחיית התביעה שכנגד, הרי שחרף סכומה של התביעה שהגיש התובע, מוצאים אנו לחייבו בהוצאות משפט בסך של 35,000 ש"ח בלבד ולא – מעבר לכך.

53. המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר.

ניתן היום, כב' בשבט תשע"ב (15.2.12), בהעדר הצדדים.
נ.צ. מר צבי קוסטרינסקי
נ.צ. גב' חנה קפלניקוב

נטע רות, שופטת

קלדנית: דפנה ענוה-רז