הדפסה

תע"א 11635-07 גולדמן מיכאל נ' ג'נרל בילדינג בע"מ

- 21 -

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו
תע"א 11635/07, 2736/08 גולדמן מיכאל נ' ג'נרל בילדינג בע"מ

בפני
כב' השופטת נטע רות
נ.צ. גב' נירית אשכר-טולקובסקי
נ.צ. מר צבי קוסטרינסקי

התובע
מיכאל גולדמן

ע"י ב"כ עו"ד מורוז

נ ג ד
הנתבעת
ג'נרל בילדינג בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד וולובלסקי

פסק - דין

רקע כללי
1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות על-פי הדין ועל-פי צו ההרחבה בענף הניקיון והאחזקה.

התשתית העובדתית הצריכה להכרעה
2. הנתבעת הינה חברה העוסקת בעבודות ניקיון ותחזוקה, עליה חל צו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה (להלן: "צו ההרחבה בענף הנקיון").
התובע הועסק בנתבעת, החל מיום 1.7.05 ועד ליום 2.12.07, כעובד ניקיון בשכר שעתי, 6 ימים בשבוע (ראה - עמ' 8 לפרוטוקול עדותו של מנכ"ל הנתבעת – מר יעקב שלום בש' 5-6, ש' 11-14; סע' 6 לתצהיר המנהל הישיר, מר משה נעים; עמ' 3 לפרוטוקול עדותו של התובע ש' 21-22, ת/12 לתצהיר התובע).

3. ביום 2.12.07 פוטר התובע מעבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת וללא תשלום פיצויי פיטורים בנסיבות השנויות במחלוקת:
בעוד הנתבעת טוענת כי התובע פוטר בשל גניבה שתועדה במצלמות האבטחה, הרי שהתובע טוען כי הוא פוטר בעקבות תביעה שהגיש כנגד הנתבעת לתשלום זכויות סוציאליות שונות ובעקבות ניסיון של הנתבעת "לטמון לו פח" ולייחס לו ביצועה של גניבה.

4. אין חולק כי התובע אכן הגיש לבית דין זה במהלך תקופת עבודתו בנתבעת (ביום 19.6.07) תביעה לתשלום הפרשי שכר, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, נסיעות והפרשות לפנסיה (תיק דמ 5476/07).
לתביעה זו קדם מכתב דרישה מיום 24.1.07 שכתב התובע באמצעות נציג האיגוד המקצועי בהסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות") לתשלום זכויות שונות ובכלל אלה: דמי הבראה, דמי חופשה, הוצאות נסיעה, דמי חגים ותשלום תמורה מוגדלת בעבור עבודה בימי חג.
סך כל רכיבי התביעה שהוגשה ביום 19.6.07 הסתכם ב-20,092 ש"ח.

5. ביום 20.11.07 - לאחר שהתובע שכר את שירותיו של בא כוחו בהליך זה - הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, במסגרתה תוקנו סכומי התביעה ואופן חישובם והוספה תביעה לתשלום בעבור עבודה בשעות נוספות. סך כל רכיבי התביעה על פי כתב התביעה המתוקן הסתכם ב- 74,875.44 ש"ח.
במסגרת ההחלטה מיום 23.12.07 נעתר בית הדין לבקשת תיקון זו.

6. ביום 2.12.07 פנה ב"כ התובע אל הנתבעת במכתב, בו צוין כי בעקבות הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה פנתה אליו הנתבעת במטרה להגיע להסדר שייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית. דא עקא, שמשהצדדים לא הגיעו להסדר החלה הנתבעת למנוע את עבודתו של התובע ודרשה ממנו לחזור בו מתביעתו. הוסיף ב"כ התובע וכתב כי מדובר בהפעלת לחץ מצד הנתבעת שאינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב וכן כי ככל שהנתבעת אינה זקוקה עוד לשירותיו של התובע עליה למסור לו מכתב פיטורים תוך מתן הודעה מוקדמת כחוק.
מכתב זה נשלח לנתבעת בדואר רשום וכן באמצעות הפקס ביום 2.12.07 בשעות הבוקר המאוחרות (11:58) (ראה - נספח ג' לכתב התביעה).

7. עוד באותו היום - 2.12.07, וטרם שיבשה הדיו על מכתב ב"כ התובע כאמור הודיעה הנתבעת לתובע על פיטוריו. מפאת חשיבות הדברים להכרעה מוצאים אנו להביא את החלק הרלוונטי מתוך הודעת הפיטורים כלשונה:
"אנו חברת ג'נרל בילדינג נאלצים לפטר אותך לאלתר מהעבודה בעקבות חשד לגניבה ומבקשים לאסור עליך כניסה לכל הבניינים שחברתנו עובדים בהם עד לבירור סופי של המקרה.
בתאריך 29.11.07 בשעה 18:30 לערך ביקר בבניין מע"צ מנכ"ל חברת ג'נרל בילדינג בעמדת השמירה ואתה היית בלובי הבניין בשעת הביקור.
לאחר שעזבת את הלובי ביצעתי סיור עם שומר הבניין וכשחזרנו גיליתי כי התיק שהשארתי במגרה בדלפק נעלם. לאחר בדיקה במצלמות האבטחה גילינו כי מצלמת האבטחה של הבניין מתעדת אותך כאשר אתה נכנס ללובי הבניין עומד מול דלפק השומר ולאחר שאתה מוצא את עצמך לבד, אתה נכנס לתוך עמדת השומר ושולף משם את התיק עם הכסף, מסמכים ופלאפון ויוצא החוצה.
בעקבות כך הוגשה נגדך תלונה במשטרה היום, 2.12.07.
תיק תלונה...
צורפו קטעי הוידאו אשר מתעדים את קטעי הגניבה."
(ראה - נספח ה' לכתב התביעה)
.
8. בהמשך היום (2.12.07) ולאחר שהתובע קיבל לידיו את מכתב הפיטורים, הוא שב ופנה אל הנתבעת באמצעות בא כוחו, תוך שהוא מעלה על הכתב את השתלשלות העניינים כדלקמן:
"בהמשך למכתבי מהיום, הנני להעלות על הכתב את השתלשלות העניינים כאשר סמוך לשעה 13:00 מרשי נדרש לעזוב את משרדי חברתכם בטענה כי הוא חשוד בגניבה (דבר המוכחש מכל וכל) ואף נאסר על השומר בכניסה לאפשר את כניסתו של מרשי למשרדי חברתכם.
לאור האמור לעיל הנכם נדרשים להודיעני לאלתר את מעמדו של מרשי בחברתכם לאור סילוקו מהמשרד."
מכתב זה נשלח אף הוא לנתבעת בדואר רשום ובאמצעות הפקס' (בשעה 15:47) (ראה – נספח ד' לכתב התביעה).

9. לאחר הדברים הללו וביום 11.2.08 הגיש התובע תביעה נוספת לבית הדין (בתיק עב 2736/08), במסגרתה עתר, בין היתר, לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה בגינם, חלף הודעה מוקדמת וכן לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. במסגרת כתב תביעה זה טען התובע כי הנתבעת ניסתה לייחס לו מעשה גניבה במטרה לחמוק מתשלום פיצויי פיטורים וכן טען כי הנתבעת הפסיקה את עבודתו משום שהעז לפתוח בהליך משפטי כנגדה.
בנוסף, עתר התובע לתשלום זכויות נוספות בגין יתרת התקופה - שממועד הגשת התביעה הראשונה ועד לסיום תקופת עבודתו בנתבעת - שעניינן הפרשי שכר, תשלום גמול בעבור עבודה בשעות נוספות, החזר הוצאות נסיעה, דמי הבראה, ביטוח פנסיוני, דמי חג ופדיון חופשה.
בהתאם לבקשת התובע, ביום 18.6.08 הוחלט על איחוד הדיון בשתי התביעות (בתיק עב 2736/08 ובתיק דמ 5476/07).

10. מטעם התובע העיד בפנינו התובע עצמו ומטעם הנתבעת העידו מנהל העבודה בנתבעת והאחראי הישיר על התובע מר משה נעים (להלן:"מר נעים"), מנכ"ל הנתבעת ובעליה מר יעקב שלום (להלן: "מר שלום") וכן, עובד הנתבעת: מר אלי אילייב (להלן: "מר אילייב").

להלן נדון ברכיבי התביעה;

הכרעה
זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת
11. הנתבעת טענה כי לאור נסיבות פיטוריו של התובע וביצוע מעשה הגניבה שיוחס לו, הרי שאין הוא (התובע) זכאי לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. הנתבעת השתיתה טענתה כאמור על ראיה שהיוותה לשיטתה "אקדח מעשן" והיא – סרט שצולם במצלמות האבטחה בבניין בו העוסק התובע כפי שצולם ביום 29.11.07. סרט בו נראה התובע נוטל תיק שהיה מצוי בלובי הבניין בו הועסק התובע (להלן: "הבניין").

12. התובע הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה הוא היה מעורב במעשה הגניבה המיוחס לו, כאשר לשיטתו, הנתבעת ניסתה "לטמון לו פח". התובע הוסיף ופירט בעניין זה בתצהירו, במסגרתו הודה בעצם נטילתו של תיק מהדלפק המצוי בלובי הבניין, תוך שהוא מספק הסבר מלא לדבר כדלקמן:
לדבריו, ביום 29.11.07 התקיים ביקור של מנכ"ל הנתבעת מר שלום בבניין כאשר לאחר סיום הביקור פנה אליו המנכ"ל וביקש ממנו להביא לו תיק אותו השאיר בדלפק בכניסה לבניין. לגרסת התובע, הוא (התובע) ניגש אל הדלפק, נטל את התיק והעבירו למנכ"ל שהמתין אותה עת ברכב שחנה בקרבת מקום. הוסיף התובע והעיד כי הוא היה מודע היטב לכך שבלובי הבניין מותקנות מצלמות אבטחה, אך לא היה מוטרד מכך מאחר והוא פעל על פי הוראות המנכ"ל. דא עקא, שבדיעבד התחוור לו כי הנתבעת ביימה "מעשה גניבה" על מנת לסלקו ממקום עבודתו בבושת פנים ולפגוע בזכויותיו וזאת, נוכח ההליך המשפטי שיזם כנגדה.

13. אשר לדעתנו - נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כאן כי סבורים או שיש לדחות את גרסת הנתבעת וכפועל יוצא מכך אף את עמדתה בכל הנוגע לזכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים ולתשלום בעבור חלף הודעה מוקדמת. את עמדתנו זו נבאר מייד להלן:

14. הנתבעת הציגה לבית הדין קטעים מתוך הסרט שצולם במצלמות האבטחה - אותו סרט המהווה לדעתה אקדח ברטה מעשן ולטעמנו שלנו לא יותר מאשר אקדח בועות סבון המושכות את העין לזמן קצר עד להתפוגגותן כהרף עין. משמע - התרשמותנו אנו היא כי התצלום המופיע בסרט זה מתיישב יותר עם גרסתו של התובע מאשר עם גרסתה הנתבעת. שכן, די בצפייה מעט יותר מחטופה בסרט זה כדי להיווכח כי התובע נראה בו ממתין זמן מה ליד הדלפק בלא שהוא מביט לימינו ושמאלו, כפי המצופה ממי שמתעתד לבצע מעשה עבירה - ולאחר שהשומר הקבוע בעמדה בושש - פנה לעבר מגירה בדלפק ונטל ממנה את התיק בעצמו.
עוד יאמר - כי צפייה מעט יותר מחטופה בסרטון מלמדת כי עמדת הקבלה ממנה נלקח התיק מוקמה בלב הפעילות הרוחשת של הבניין ועוברי אורח רבים חלפו על פניה.
מעבר לכך, יש להעיר כי הסרט כאמור כפי שהוצג לבית הדין לא היה רציף ונראה כסרט שעבר עריכה. מכאן שסביר להניח כי "סרט" זה ללא עריכה היה קרוב לוודאי רק מחזק את הרושם שהותיר בעיני הצופה כמבואר לעיל.

15. זאת ועוד אחרת, תימוכין נוספים לגרסת התובע כאמור ניתן לדלות אף מההודעות שנגבו על ידי המשטרה בתיק החקירה של האירוע, כפי שאלה צורפו לתצהיר הנתבעת:
כך למשל, מסר התובע בהודעתו ביום 3.12.07 כי ביום האירוע הגיעו לבניין מר נעים ומר שלום, כי במהלך הביקור הוביל אותו מר נעים לקומת החניון הראה לו את עבודות הניקיון שיש לבצע ולאחר מכן משנכנסו ללובי הבניין ביקש ממנו מר שלום להביא לו מן המגירה שבדלפק הקבלה את התיק מושא המחלוקת.
הוסיף התובע ומסר בהודעתו כי על-פי הוראתו של מר שלום הוא אכן הגיע לדלפק, המתין לשומר המאייש אותה דרך קבע (עד הנתבעת מר אילייב), אשר היה שקוע אותה עת בשיחה עם מר שלום. אי לכך הוא (התובע) סימן לשומר לחזור לעמדתו אולם משזה המשיך בשיחתו עם מר שלום הקיף התובע את הדלפק, נכנס לתוכו פתח את המגירה שבדלפק, נטל את התיק ויצא אל מחוץ לבניין שם איתר את מר נעים ברכבו ומסרו לידיו (ראה - הודעת התובע נספח ב' לתצהיר המשלים של מר נעים).

16. תמיכה לגרסת התובע כפי שזו באה לידי ביטוי בהודעתו במשטרה ניתן למצוא בהודעתו של עובד נוסף של הנתבעת, העד מטעמה מר אילייב, כפי שצורפה לתצהירו המשלים של מר נעים. בהודעתו מסר מר אילייב כי עובר לאירוע מושא המחלוקת הוא אכן שהה בלובי הבניין ושוחח עם מר שלום אודות תנאי עבודתו. עוד מסר מר אילייב - כי במהלך השיחה נכנס לבניין מר נעים ולאחר מכן גם התובע, כאשר מר נעים הוביל את התובע במטרה להצביע על עבודות הניקיון שיש צורך לבצע בבניין ולאחר מכן חזר עם התובע ללובי הבניין שם עמד עם התובע זמן מה סמוך ליציאה ואז הוא (מר אילייב) ומר שלום נכנסו לתוך משרד בבניין. משרד המאפשר התבוננות בנעשה מחוץ לו דרך מחיצות זכוכית.
לדברי מר אילייב בהודעתו - לאחר מספר דקות הוא (מר אילייב) ראה את התובע פונה לכיוון הדלפק וממתין לו (למר אילייב) לידו. או אז סימן לתובע לדבריו להמתין לחזרתו לדלפק תוך שהוא ממשיך בשיחתו עם מר שלום למשך 5-10 דק' נוספות. שיחה לאחריה שב לדלפק יחד עם מר שלום. לדברי מר אילייב, מר שלום חיפש את התיק בדלפק אך לא מצאו ולכן הוא (מר אילייב) הציע לבדוק את מצלמות האבטחה. כן הוסיף כי לאחר הדברים הללו יצא מר שלום אל מחוץ לבניין על מנת לבדוק האם מר נעים הוא שנטל את התיק ואילו הוא (מר אילייב) בדק אותה עת את החומר שצולם במצלמות האבטחה שהצביע על כך שהתובע הוא שנטל את התיק.

מהודעתו של מר אילייב במשטרה עולה עוד כי במהלך גביית העדות נשאל מר אילייב על-ידי חוקר המשטרה את השאלה המתבקשת בנסיבות העניין והיא: האם יש באפשרותו לבדוק בסרטים שצולמו במצלמות האבטחה מה עשה התובע עם התיק לאחר שיצא את הבניין ולאן נטל תיק זה. שאלה עליה השיב מר אילייב לחוקר בחיוב, תוך שהוא מציין כי הוא אכן יבדוק זאת וידווח על כך לחוקר. דבר שמשום מה לא נעשה ע"י מר אילייב או ע"י איש מטעם הנתבעת.
בדיקה זו הייתה אכן בדיקה מתבקשת נוכח דבריו של מר אילייב בבית הדין מהם למדנו כי בבניין מותקנות כ-25 מצלמות אבטחה, לרבות מצלמות חיצוניות המקיפות אותו ומצלמות הממוקמות בחניון ובחזית הבניין (ראה – עדות מר נעים בעמ' 14 ש' 6 – עמ' 15 ש' 5 וכן עדות מר אילייב בעמ' 15 לפרוטוקול, ש' 24-26).

בחקירתו הנגדית העיד אומנם מר אילייב כי הוא בדק ביום האירוע את הסרטים שצולמו במצלמות מחוץ לבניין על מנת ללמוד מהם מה עלה בגורלו של התיק (ראה - עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 7-17). דא עקא, שאנו מתקשים ליתן אמון בדברים אלה. זאת אף בשים לב לכך שמהודעתו של מר אילייב במשטרה עולה כאמור אחרת. משמע – מהודעה זו עולה כי לא זו בלבד שמר אילייב לא בדק סמוך לארוע באמצעות הסרטים כאמור מה עשה התובע עם התיק לאחר שיצא מן הבניין, אלא שהוא לא עשה כן גם לאחר שנדרש לכך על-ידי חוקר המשטרה (ראה - עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 22-23).

לא למותר לאזכר בהקשר זה אף את דבריו של מר אילייב בתשובתו לשאלת נציג הציבור - האם היה לו (למר אילייב) עניין לחזור ולבדוק את שתועד במצלמות החיצוניות במועד האירוע – דברים במסגרתם מסר כי איש מטעם הנתבעת או מטעם המשטרה לא שוחח איתו על כך ולא שאל אותו דבר בנושא זה. דברים שדי בהם לכשעצמם כדי ללמד כי מידת המאמץ שעשתה הנתבעת במטרה לרדת לחקר האמת עמדה ביחס הפוך לעוצמת ההאשמות שיחסה לתובע. האשמות עליהן המשיכה לעמוד לאורך כל ההליך במלוא התוקף.

זאת ואף זאת, הגרסה לפיה התובע "גנב" את התיק שהיה מאוחסן במגירה שבדלפק הלובי סמוך לכניסה לבנין איננה סבירה גם לאור דבריו הנוספים של מר אילייב בבית הדין מהם עולה כי גם שעה שהתובע עמד לכאורה לבד ליד הדלפק ניתן היה לראות דרך דלת הזכוכית מאחוריה עמד מר אילייב ושוחח עם מר שלום את הנעשה בלובי ובדלפק הקבלה (ראה - עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 10).

17. זאת ועוד אחרת, מר נעים מסר אף הוא הודעה למשטרה במסגרתה הכחיש כי הוא ביקש מהתובע להביא מן המגירה שבדלפק הלובי את התיק המדובר. כמו כן, מר נעים הכחיש את העובדה כי התובע היה מצוי אותה עת בסכסוך עם הנתבעת וכן הוסיף בתשובה לשאלת החוקר כי לא ידוע לו האם ניתן לראות באמצעות הסרטים שצולמו במצלמות האבטחה מה עשה התובע לאחר שנטל את התיק מהדלפק ויצא אל מחוץ לבניין (ראה - נספח לתצהיר המשלים של מר נעים). דבריו של מר נעים נמסרו כאמור לחוקר המשטרה על אף שבעת מסירת ההודעה היו הצדדים מצויים בעיצומו של סכסוך משפטי בבית הדין ועל אף שבדיקה של החומר המתעד את שעשה התובע בתיק מחוץ לבניין הייתה בבחינת המינימום המצופה ממעביד ששנתו אכן נטרפת בשל מעשה גניבה של עובדו.

18. לאור כל האמור, נראה כי לא בכדי המשטרה לא מצאה ממש בתלונה שהגישה הנתבעת ולפיכך הודיעה על סגירת התיק מחוסר ראיות, תוך שהיא מציינת כי מחומר הראיות עולה כי קיים סכסוך כספי בין התובע לנתבעת על רקע העסקתו של התובע על ידי מר שלום ומר נעים וכן כי עדות עובד אחר העובד במקום (מר אילייב) מחזקת את גרסת התובע (ראה - נספח י' לתצהיר מר נעים).

19. לאור כל האמור, סבורים אנו כי נוכח סמיכות הזמנים שבין הגשת התלונה למשטרה ופיטורי התובע באמתלה של מעשה גניבה לבין הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה ומכתב בא כוחו של התובע לעניין ההתנכלות לתובע, נוכח החיזוק שניתן למצוא לגרסת התובע בבית הדין ובמשטרה בעדות מר אילייב הן בבית הדין והן במשטרה, נוכח הרושם המתקבל מן הצפייה בסרט שתועד על-ידי מצלמת האבטחה (על אף העריכה הסלקטיבית של סרט זה), לאור ההתרשמות מעדותו העקבית של התובע בענין זה וכן לאור העובדה שהנתבעת לא עשתה מאמץ - ולו מינימאלי - לבדוק באופן ראוי את ההאשמות החמורות שהוטחו בתובע - הרי שאנו מקבלים את גרסת התובע במלואה בכל הנוגע ל"אירוע התיק" ולזיקה ההדוקה שבין הניסיון לייחס לו ביצוע מעשה גניבה לבין ההליך המשפטי שיזם כנגד הנתבעת.

אי לכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים וכן לתשלום חלף הודעה מוקדמת. אשר לסכומים שיש לפסקו לזכות התובע, הרי שאלה יקבעו לאחר שנכריע בהמשך הדברים בפלוגתא מרכזית נוספת שעניינה - גובה שכרו של התובע.

זכאות התובע לתשלום בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים
20. התובע עתר לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים, נוכח הנסיבות החריגות והקיצוניות שהובילו להלנת פיצויי הפיטורים כמפורט לעיל. זאת, בהסתמך על סעיף 20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 המעגן את הזכאות לקבלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים והקובע את שיעורם.

אנו סבורים כי לאור ממצאינו דלעיל יש בהליך זה כדי להוות "אתגר" בכל הנוגע לפסיקת פיצויי ההלנה ולשימוש הראוי, אם בכלל, בסמכותו של בית הדין להפחיתם בהתאם לסעיפים 18 ו-20 לחוק הגנת השכר. סעיפים המסמיכים את בית הדין לעשות כן - כך על פי הכתוב בהם - בנסיבות של אי תשלום במועד הנובע מטעות כנה, סיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש לדעת בית הדין ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו.
בבואנו לנסות ולהתמודד עם אתגר זה רואים אנו לנכון להקדים מספר מילים באשר לתכליתם של פיצויי ההלנה ובאשר להיקף שיקול הדעת שיש לבית הדין בבואו לקבוע את שיעורם.
בפסיקה נקבע כזכור כי תכליתם של פיצוי הלנה הינה הרתעתית במהותה וכי היא נועדה להעביר מסר באשר לחשיבות שבתשלום שכרו של העובד או פיצויי הפיטורים במועד.
תכלית נוספת אשר הוכרה בפסיקה הינה - מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל פיצויי פיטורים במועד תוך הכרה בפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם עקב העובדה שפיצויי פיטורים אינם משולמים בתקופה שלאחר אובדן מקום העבודה. תקופה במהלכה זקוק העובד לסכומים אלה לצורך מחייתו (ראה – ע"ע 473/09 מוטור אפ בע"מ נ' יניב ורד, ניתן ביום 1.11.11 להלן: "עניין מוטור –אפ").

21. סעיף 20 לחוק הגנת השכר מחיל את הוראות סעיף 18 הימנו אף לגבי פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, תוך שהוא מציין כי לבית הדין סמכות להפחית או לבטל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב חילוקי דעות בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים שיש בהם ממש לדעת בית הדין, חילוקי דעות ביחס למועד שבו נפסקו יחסי עובד ומעביד ועקב העובדה שהזכאי לקבלת פיצויי פיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או הזכאי והדרושים לעניין קביעת הזכות לפיצויי פיטורים או שיעורם.

22. בעבר, הייתה מקובלת ההשקפה לפיה יש לראות ברשימת העילות הקבועות בחוק הגנת השכר, המאפשרות הפחתה של פיצויי הלנה, רשימה סגורה המגבילה ותוחמת את סמכותו של בית הדין. אולם נדמה כי בעמדה זו חלה תפנית ואין היא משקפת עוד את עמדתה העדכנית של הפסיקה. זאת בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגן את ההגנה על זכות הקניין, תוך שהוא מקבע אותה כזכות יסוד חוקתית המחייבת כי כל פגיעה בה יכול שתעשה אך ורק לתכלית ראויה ובכפוף למכלול ההוראות שבפסקת ההגבלה, לרבות עקרון המידתיות.
על רקע דברים אלה, ניכרת התחזקותה של המגמה שאינה רואה עוד בהוראות סעיפים 18 ו-20 לחוק הגנת השכר הסדר שלילי המגביל את סמכותו הרחבה של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה גם בשל נסיבות שאינן נקובות במפורש בחוק הגנת השכר כנזכר לעיל. עמדה זו מצאה ביטוי זה מקרוב בעניין מוטור-אפ (וראה גם - עב 6992/00 ביטש יצחק נ' אדרוקי דליה ואח', ניתן ביום 25.5.03).

23. על רקע זאת, הרי שהשאלות בהן נדרשים אנו להכריע הן – האם קיימת במקרה דנן הצדקה להפחית את פיצויי ההלנה המרביים הקבועים בחוק בשל טעמים שאינם נקובים בסעיפים 18 ו- 20 לחוק הגנת השכר, ואם כן מאילו טעמים ובאיזה שיעור.
זאת בשים לב לכך שהמקרה שבפנינו אכן שייך כאמור לסוג המקרים ה"קשים" בו נדרש בית הדין לעימות ישיר עם השאלה האם שעה שבית-הדין מעדיף את עמדתו של העובד לגבי נסיבות סיום העבודה, תוך דחיית גרסת המעביד כגרסת בדים שאינה נובעת מ"חילוקי דעות שיש בהם ממש" – האם עדיין יש מקום להכיר ב"מחלוקת" העובדתית הנ"ל כשיקול לצורך הפחתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ואם כן – באיזה אופן.

לכאורה נראה כי בעניין מוטור-אפ – אשר צידד כאמור בהרחבת שיקול הדעת של ביה"ד בנוגע להפחתת פיצויי ההלנה - אמר בית הדין הארצי את דברו, לפיו די בעצם העובדה שהיתה בין הצדדים מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות סיום העבודה כדי להוות שיקול לשם הפחתתם של פיצויי הלנת פיצויי פיטורים (ראה - סע' 23 לפסה"ד בענין מוטור-אפ), אלא שאמירה זו עדיין דורשת לטעמנו "פיתוח" ואולי אף סיוג.

לטעמנו - יש מקום לחשיבה נוספת באשר ליישום המכליל של שיקול זה בדבר קיומה של "מחלוקת" כפי שעלול להשתמע מעניין מוטור-אפ, תוך התבוננות בשיקול זה ברמת רזולוציה גבוהה יותר.
משמע - סבורים אנו כי נוכח הנורמות שביחסי העבודה - אותן מבקשים חוק הגנת השכר ומשפט העבודה לקדם – לא יהיה זה נכון לראות בכל מחלוקת עובדתית בין הצדדים ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה כצידוק להפחתה של פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים:
כך למשל, ראוי לסייג עמדה מכלילה זו שעה שבית הדין מעדיף את גרסתו העובדתית של העובד באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה על פני גרסת המעביד ברמת הסתברות גבוהה ביותר ורואה במובהק בגרסת המעביד גרסת בדים שמטרתה לחמוק מתשלום פיצויי פיטורים. על אחת כמה וכמה נכונים דברים אלה שעה שבית הדין אף קובע ברמת הסתברות גבוהה כאמור כי גרסת המעביד מקפלת בחובה לא רק טענות שקריות ביחס לזהות הגורם שהביא להפסקת יחסי העבודה, אלא גם טענות חמורות שיש בהן לפגוע בשמו הטוב או בכבודו של העובד.
קביעתו של סייג זה כחריג לכלל הרואה בעצם קיומה של מחלוקת עובדתית טעם להפחתת פיצויי ההלנה הינו בבחינת הכרח.

זאת, על מנת שלא יצא נשכר אותו מעביד החוטא בחטא הכפול של אי תשלום זכויות כחוק ואי אמירת אמת בביה"ד ולעיתים אף ב"חטא משולש" הטומן בחובו גם העלאת טענות סרק הפוגעות בכבוד העובד ובשמו הטוב.

24. זה המקום לציין כי גם השיקול הנוסף להפחתת פיצויי ההלנה הנזכר בענין מוטור-אפ (כמו גם ב-עד"מ 1009/04 ויקטוריה סבירסקי – ראיסה לרנר, ניתן 25.10.06), זה שעניינו חלוף הזמן והתארכות ההליך השיפוטי – ראוי לבחינה מיקרוסקופית וישום סלקטיבי יותר על בסיס האבחנה עליה עמדנו לעיל ביחס לרמת הוודאות שעל יסודה נדחית גרסת המעביד.
שכן, ככל שחלוף הזמן יהווה באופן גורף שיקול להפחתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים - זאת, גם באותן הנסיבות בהן המעביד מציג גרסת בדים ביחס לנסיבות סיום העבודה, הנדחית על ידי בית הדין ברמת הסתברות גבוהה - הרי שהדבר יהווה תמריץ למעביד לעבות את הפקעת של חוט ההתדיינות ככל הניתן, עד שזו תותר ותוביל לאחר התדיינות מיגעת וכחוט אריאדנה לפתח המבוך המלאכותי שיצר אותו מעביד. זאת נוכח טענות סרק חמורות ופוגעניות שהעלה מעביד באשר לקיומן של נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים.

25. במקרה דנן וכפי שפרטנו לעיל, הסתירות והתמיהות שבגרסת הנתבעת ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה, "הבדיקה" השטחית שערכה טרם שהגישה את תלונתה במשטרה ביחס להתנהלות התובע לרבות העדר בירור ראשוני עם התובע, סמיכות הזמנים שבין פיטורי התובע לבין הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, גרסתו העקבית של התובע באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, הנתמכת בהודעת העד מטעם הנתבעת מר אילייב במשטרה – שכנעו את בית הדין ברמת הסתברות גבוהה - הרבה מעבר למקובל בהליך אזרחי וקרובה לזו המקובלת בהליך פלילי - בנכונותה של גרסת התובע. בהתאם לכך, אנו קובעים אפוא ברמת ההסתברות כאמור, כי גרסת הנתבעת ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה איננה אלא - גרסת בדים.

אי לכך, אנו מוסיפים וקובעים כי הנתבעת פיטרה את התובע בשל כך שדבק בהליך המשפטי שיזם כנגדה וכי היא ביקשה לייחס לו ביודעין עבירה שלא עבר במטרה לחמוק מתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. בנסיבות אלה אין ליתן כל משקל ל"חילוקי הדעות" שהיו בין הצדדים באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, כמו גם למשך ההליך המשפטי לצורך הפחתת שיעור פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. נהפוך הוא. גורמים אלה צריכים לשמש לדעתנו במקרה דנן כטעם המצדיק החמרה עם הנתבעת לצורך פסיקת פיצויי ההלנה במטרה להגשים את תכליותיהם ההרתעתיות והעונשיות של פיצויים אלה.

26. בהתאם לאמור נזכם אפוא סוגיה זו ונאמר כי בבוא בית הדין לפסוק את שיעור פיצויי ההלנה שיש להטיל במקרה הבא בפניו, עליו לשקול לחומרה לא רק את סוג הטענות שמעלה המעביד על מנת לחמוק מתשלום פיצויי פיטורים, את מידת אי ההגינות וחוסר תום הלב הטמונה בהן, את רמת הוודאות (הגבוהה) בה הוא דוחה אותן ואת אופן התנהלותו הפגום של המעביד במהלך ניהול ההליכים, אלא שיקולים נוספים. בהקשר זה מכוונים אנו לשיקולים הקשורים לפערי הכוחות שבין העובד לבין המעביד. זאת, באופן בו שעה שמדובר בעובד המשתייך לקבוצת עובדים מוחלשת, בעלת שכר נמוך ולעיתים אף עובד אשר קיימת סבירות שיתקשה להשתלב בעבודה אחרת – על בית הדין להפעיל את השיקולים ההרתעתיים-ענישתיים ביתר תוקף.

מנגד ובה בעת, על בית הדין להמנע מלקבוע סנקציה העלולה לפגוע ביציבות הכלכלית של המעביד ובכך להסב נזק לעובדים אחרים המועסקים על ידו, העלולים לאבד (עקב חיוב כספי גבוה של המעביד) את מקום עבודתם, וכן עליו להביא בחשבון את מקומה של זכות הקנין כזכות יסוד חוקתית כפי שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

27. יישום השיקולים הנ"ל על המקרה דנן מוביל אותנו למסקנה כי יש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה משמעותיים המביאים בחשבון את העובדה כי מדובר בעובד ניקיון קשה יום, המועסק בשכר נמוך יחסית, ומכאן שניתן להניח כי כל סכום לו היה זכאי (אשר לא שולם לו במועדו) השפיע משמעותית על אורחות חייו. כמו כן, יש להביא בחשבון את רמת ההסתברות הגבוהה לאורה דחינו את גרסת הנתבעת ובעיקר את אופן התנהלותה עם התובע; קרי – את העובדה שהיא לא היססה לייחס לו מעשה גניבה שלא היה ולא נברא כתגובה על ניהול הליכים משפטיים במטרה לחמוק מתשלום פיצויי פיטורים ולהתיש את התובע בהליך משפטי מתמשך.

28. אי לכך, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 50,000 ש"ח וזאת מעבר להפרשי הצמדה וריבית על סכום הקרן בסך של 8,966.27 ש"ח, כפי שיפסק להלן.

זכאותו של התובע לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין
29. התובע עתר לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, וזאת על רקע נסיבות פיטוריו כפי שקבענו לעיל.
אשר למהותו של הפיצוי, טען התובע, כי מדובר בפיצוי בגין "עוגמת נפש" ולעניין שיעורו טען כי יש להעמידו על סך של 10,000 ש"ח.

30. כפי שציינו בעבר, לצורך קביעת פיצוי בגין נזק לא ממוני, יש מקום להתבסס על שיקולים הנוגעים לעוצמת הפגם שנפל בפיטוריו של התובע ולהיבטים עונשיים והרתעתיים הנוגעים להכוונת יחסי העבודה. שיקולים אלה נקבעים על-פי הערכים המשתקפים בפסיקתו של בית-הדין לעבודה ביחס לנורמות ראויות ביחסי העבודה. נורמות אשר הפרתן מתורגמת - ביחס לעובד הבודד מושא ההפרה - למושג אותו נהוג לכנות "עוגמת נפש" (ראה – עב 9547/08 מיכל מעוז נ' חברת מוסדות חינוך ותרבות בראשל"צ ואח', ניתן ביום 5.4.11).

31. במקרה דנן, כפי שעולה מקביעתנו דלעיל, התנהלות הנתבעת בכל הנוגע לפיטורי התובע נגועה בחריגות מהותיות מן הנורמות הראויות ביחסי העבודה.
זאת, בשים לב לכך שהנתבעת אכן פיטרה את התובע בתגובה לניהול ההליכים בבית-הדין, אשר נועדו כאמור להביא לאכיפת זכויות מגן הנגזרות מן הדין. זכויות שאף נפסקו לזכותו בסופו של יום במסגרת פסק-דין זה (תשלום הפרשי שכר, תמורה בעבור שעות נוספות, דמי הבראה, הפרשות לקופת גמל, דמי חג, פדיון חופשה).

בפסיקה נקבע כי פיטורים הבאים בתגובה על ניהול הליכים בבית הדין אכן מתנכרים לחובת תום הלב המוגברת שחב מעביד לעובדו. מעבר לכך, יאמר - כי פיטורים אלה אף פוגעים בזכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות יסוד בעלת אופי חוקתי ונודעת להם השלכה בלתי רצויה אף מעבר לחובות ההדדיות שבין הצדדים לחוזה העבודה, שכן הם מכשילים את המטרה החשובה של אכיפה יעילה של הוראות חוקי המגן. זאת, באופן הפוגע לא רק בעובד המגיש את התביעה אלא גם בעובדים האחרים שמימוש זכויותיהם נמנע בשל כשל של תת אכיפה (ראה – ע"ע 1503/02 עופר יחיאלי נ' חברת השמירה בע"מ פד"ע מ 529; ע"א 9413/03 אל נקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, ניתן ביום 22.6.08).
לא מן הנמנע כי שיקולים אלה מקבלים משנה תוקף שעה שבסופו של יום נמצא - כפי שנמצא במקרה דנן - כי טענות העובד ביחס להפרת זכויותיו נמצאות מוצדקות.

32. זאת ועוד אחרת, כפי שקבענו לעיל, הנתבעת לא הסתפקה בפיטורי התובע אך ורק מהטעם שהוא עמד על המשך ניהול ההליכים המשפטיים כנגדה, אלא הגדילה עשות בכך שייחסה לו ביצוע עבירה פלילית של גניבה ממעביד, על בסיס טענה שנמצאה בסופו של יום ע"י ביה"ד כטענת סרק.
הנתבעת אף דבקה בטענה זו, אשר שימשה לה כתואנה להצדקת הפיטורים ולאי תשלום פיצויי הפיטורים, וסרבה להרפות ממנה עד למיצוי ההליך המשפטי. למותר לציין את החריגה שיש בהתנהלות זו מהנורמות הראויות ביחסי העבודה. חריגה המצדיקה לכשעצמה פסיקת פיצוי גבוה בגין פיטורים שלא כדין. זאת מעבר לפיצוי הגבוה המתחייב בגין פיטורים הטומנים בחובם פגיעה בזכות הגישה לערכאות.

33. עם זאת ומאחר והתובע עתר לתשלום פיצוי מוגבל בגין נזק שאינו ממוני בסך של 10,000 ש"ח בלבד ולאור הכלל לפיו בית-הדין לא יפסוק לזכות התובע סכום מעבר לנתבע בכתב התביעה, הרי שאנו פוסקים לזכותו את הסכום הנתבע במלואו ולא - מעבר לכך.

גובה שכרו של התובע
34. מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים נוגעת כאמור לגובה השכר השעתי לו היה זכאי התובע: בעוד התובע טוען כי שכר זה עמד על סך של 25 ש"ח לשעה, הרי שהנתבעת טוענת כי התובע היה זכאי לשכר מינימום ולא - מעבר לכך.
נקדים ונציין כבר כאן כי ביחס למחלוקת זו עדיפה בעיננו עמדתה של הנתבעת על פני זו של התובע וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן, תוך התייחסות לטענותיו של התובע:

35. התובע טען במסגרת סיכומיו כי עם תחילת עבודתו בנתבעת "סוכם" כי שכרו יעמוד על סך של 25 ש"ח לשעת עבודה וכן טען כי סכום זה הופיע גם בתלושי שכרו.
התובע אף השליך יהבו על כך שהנתבעת לא הציגה בפני בית הדין הודעה על תנאי עבודתו אותה היה עליה למסור לידיו תוך שלושים יום ממועד תחילת עבודתו בהתאם למצוותו של חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד").
בהקשר זה נסמך התובע אף על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אי מסירת הודעה כאמור יש בה להעביר את נטל ההוכחה באשר לשכר הקובע לכתפי המעביד. זאת, תוך שהוא מוסיף וטוען כי ממכלול הראיות, לרבות תצהיר גילוי המסמכים של הנתבעת, עולה - כי הודעה כאמור מעולם לא נמסרה לידיו.
מעבר לכך הסתמך התובע על תדפיסיה של הנתבעת לחודשים ינואר-פברואר 2006, מהם עולה לדבריו כי הנתבעת עצמה חישבה את שכרו לחודשים הללו על בסיס שכר שעתי של 25 ש"ח וכי בחודשים 3-5/06 חישבה את שכרו על בסיס שכר שעתי של 21 ₪. זאת, שעה ששכר המינימום אותה עת עמד על סך של 18.58 ש"ח. הוסיף התובע וטען כי הנתבעת לא הצליחה לספק לבית הדין הסבר משכנע לרישומים השונים בתלושי השכר המתייחסים לגובה שכרו.

36. תחילה יאמר, כי נכונים אנו לקבל את טענתו של התובע, לפיה הנתבעת אכן לא מסרה לידיו הודעה על תנאי עבודתו כפי הנדרש על-פי חוק הודעה לעובד. זאת, הן מהטעם שמסמך זה לא צויין במסגרת תצהיר גילוי המסמכים של הנתבעת, הן מן הטעם שחרף הרלוונטיות של מסמך זה הוא לא צורף על ידי הנתבעת לתצהיריה והן לאור גרסתו המגומגמת והמאוחרת של מנכ"ל הנתבעת, מר שלום, בחקירתו הנגדית בהקשר זה (ראה - עמ' 8 לפרוטוקול שורות 16-20).
כפועל יוצא מכך נכונים אנו לקבל גם את המסקנה המשפטית של התובע לפיה בנסיבות הללו הנטל להראות כי גובה שכרו היה שונה מזה הנטען על ידו - רובץ לפתחה של הנתבעת. עם זאת ולטעמנו, הנתבעת אכן הצביעה על תשתית ראייתית שדי בה לסתור את גרסת התובע באשר לגובה שכרו כפי שיבואר מייד להלן:

37. טענת התובע בסיכומיו, לפיה - סוכם עימו עובר לתחילת עבודתו על שכר שעתי בסך של 25 ש"ח הועלתה לראשונה רק במסגרת חקירתו הנגדית. זאת על אף שמדובר בטענה עובדתית מהותית לתביעה ובעלת השלכה נרחבת על סכומה:

כך למשל, הסתמך התובע בחישוביו כפי שפורטו בכתב התביעה הראשון שהגיש ביום 19.6.07 בתיק דמ 5476/07 על שכר שעתי בסך של 22.7 ש"ח לשעה. זאת, תוך שהוא מציין כי בתלושי השכר מופיעים תעריפים שונים לשעת עבודה. התובע לא טען בכתב תביעה זה כי סוכם עימו עובר לתחילת עבודתו של שכר שעתי בסך של 25 ש"ח.
בכתב התביעה המתוקן שהוגש באמצעות ב"כ באותו תיק, גם כן לא נטען כי "סוכם" עם התובע בתחילת עבודתו על שכר שעתי כאמור וכל שנטען בהקשר זה היה - כי עת שהחל התובע עבודתו בנתבעת (בחודש יולי 2005) "עמד שכרו" על סך של 25 ש"ח לשעה (ראה – סע' 13.7-13.8 לכתב התביעה המתוקן בתיק דמ 5476).
גם בכתב התביעה הנוסף שהגיש התובע בתיק עב 2736/08 חזר התובע על טענו בכתב התביעה המתוקן בתיק דמ 5476/07 ולא טען ל"סיכום" שנערך בין הצדדים עובר לתחילת עבודתו ביחס לגובה שכרו (ראה - סעיף 31.7 לכתב התביעה בתיק זה).
כך גם במסגרת תצהיר העדות הראשית לא טען התובע כי עובר לתחילת עבודתו או בכל מועד אחר סוכם בין הצדדים כי שכרו השעתי יעמוד על סך של 25 ש"ח (ראה - סעיף 33.9 לתצהיר התובע).

רק במסגרת חקירתו הנגדית העלה התובע לראשונה את הגרסה לפיה הוא סיכם עובר לתחילת עבודתו עם מר שלום על שכר שעתי בסך של 25 ש"ח וכן העיד כי עם קבלת התלוש הראשון נוכח לגלות כי שולם לו שכר מינימום בלבד (ראה - עמ' 3 לפרוטוקול עדותו של התובע שורות 15-16).
על כך יש להוסיף כי גם תחשיבו של התובע, התומך בתביעה לתשלום הפרשי שכר להם היה זכאי לטענתו, הושתת על ההנחה כי הוא היה זכאי לתשלום שכר שעתי בגובה המינימום (ר' ת/12 לתצהיר התובע וכן ר' עמ' 4 לפרוטוקול שורות 20- 25).

38. התובע לא צירף לכתבי תביעתו ואף לא לתצהירו את תלוש השכר הראשון המלמד על התעריף השעתי שננקב בו. מתלוש זה כפי שהוצג על ידי הנתבעת עולה - כי התעריף השעתי שצוין בו עמד על סך של 18.00 ש"ח.

39. לאור כל האמור מתקשים אנו לקבל את גרסתו של התובע, לפיה "סוכם" בין הצדדים עובר לתחילת עבודתו כי שכרו השעתי יעמוד על סך של 25 ש"ח. זאת, בשים לב לעובדה שגרסה זו הועלתה לראשונה בחקירה הנגדית, בשים לב לכך שאין היא עולה בקנה אחד עם מצגיו המוקדמים של התובע וכן עם תלושי שכרו בתחילת עבודתו ובמרבית תקופת עבודתו וכן בשים לב לגירסתו של מר נעים אשר העיד בהקשר זה כי עובר לתחילת עבודתו סוכם עם התובע כי שכרו השעתי יעמוד על שכר מינימום (ראה - סעיף 7 לתצהיר מר נעים).

40. בנסיבות הללו ולאור הכלל לפיו שעה שלא הוכח גובה השכר המדויק הרי שיש לפסוק את זכויותיו של העובד על בסיס שכר המינימום - הרי שאנו קובעים כי יש לחשב את זכויותיו של התובע על בסיס שכר זה .
משכך, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 8,966.27 ₪ (3,710.18 ₪ X 29/12) וכן לתשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 3,710.18 ₪.

זכאות התובע לתשלום הפרשי שכר ולתשלום בעבור עבודה בשעות נוספות
41. התובע טען כי הנתבעת לא שילמה את שכר עבודתו באופן מלא בגין כל שעות עבודתו. התובע הוסיף וטען כי במהלך חלק מתקופת עבודתו הנתבעת נהגה להפיק תלושי שכר ללא ציון מספר שעות העבודה, כאשר בתלושים אחרים בהם צוין מספר השעות לא תאם הרישום את מספר שעות העבודה בגינן אף זוכה בתשלום מהנתבעת. אי לכך עתר התובע לתשלום הפרשי שכר ותמורה בעבור עבודה בשעות נוספות וזאת בהסתמך על רישומים שערך באופן ידני באשר לשעות עבודתו (ת/12).
הנתבעת טענה מנגד כי אין להסתמך על רישומיו של התובע וכי רישומים אלה אינם אמינים.

42. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו שיש לקבל את רישומיו של התובע באשר לשעות עבודתו וכי כפועל יוצא מכך יש לקבל גם את תביעתו לתשלום הפרשי שכר ותשלום בעבור שעות נוספות וזאת כפי שיבואר להלן:

מהראיות עולה כי בין הצדדים לא הייתה למעשה מחלוקת על כך שהתובע עבד גם שעות נוספות (ראה - סעיף 17 לתצהיר מר נעים). בנסיבות אלה ושעה שהמחלוקת שבין הצדדים נוגעת אך ורק להיקף העבודה ושעה שהמעביד (קרי – הנתבעת) לא ניהל או הציג רישומים מזמן אמת אותם היה מחויב לערוך על פי הוראות הדין ביחס להיקף שעות העבודה, הרי שהנטל להוכיח היקף זה, חל עליו ובלשונו של ביה"ד הארצי לעבודה לאמור:
"כללו של דבר: לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות החוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק.
(ראה – ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים, ניתן 12.11.08; להלן: "ימית בטחון").

43. הנתבעת מצידה לא הציגה לבית הדין ראיות משכנעות המלמדות על היקף עבודתו של התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה ואף לא השכילה לשכנענו כי נפלו ברישומיו של התובע פגמים שיש בהם למנוע הסתמכות עליהם. לא למותר לציין כי טענותיה של הנתבעת באשר לאי הצגת רישומים עקב "קצר במחשב" שגרם לטענתה למחיקת נתונים שנרשמו בזמן אמת - לא הפיסו את דעתנו (ראה - סעיף 11 לתצהיר מר שלום). זאת, לא רק בשל האופן הסתמי בו נטענה הטענה ללא גיבוי בעדות גורם מקצועי בתחום המחשוב, אלא בעיקר לאור העובדה שמדובר ברישום המתחייב על פי חוק, המחייב את המעביד לנקוט באמצעי זהירות הדרושים לשם גיבוי הנתונים.

44. בדברינו אלה ערים אנו לטענתה הנוספת של הנתבעת, המצביעה על הסתירה לכאורה שבין הרישום ביומניו של התובע ביחס למספר מועדים בחודש נובמבר 2006 לבין האמור במכתבה של ההסתדרות (בשם התובע) לנתבעת (נספח ת/2 לתצהיר התובע), במסגרתו נכתב כי במועדים הללו התובע הגיע לעבודה אך נדרש לשוב לביתו.
לכשעצמנו, לא התרשמנו עמוקות מסתירה לכאורית זו משום שהתובע הסביר בחקירתו הנגדית כי בימים מסוימים בחודש 11/06 הוא הגיע לעבודה עבד מספר שעות ואז נשלח לביתו ע"י הנתבעת (ראה - עמ' 4 לפרוטוקול שורות 18-19).

45. לאור כל האמור אנו קובעים אפוא כי יש לקבל את התביעה לתשלום הפרשי שכר ותמורה בעבור שעות נוספות בהתאם לרישום ביומניו של התובע ועל בסיס ההנחה כי שכרו השעתי עמד על שכר מינימום.

46. על רקע זאת נותר לנו אפוא להכריע בשאלה האם יש להביא בחשבון לצורך התחשיב את העובדה כי התמורה הכוללת ששולמה לתובע - על בסיס שכר המינימום - הייתה בעבור מספר שעות רב מזה שנרשם בתלוש השכר ולאור העובדה כי השכר השעתי שנרשם בתלוש השתנה מחודש לחודש, היה גבוה משכר המינימום ובהתאם לכך גם חושב על בסיס שעות עבודה מצומצם מזה שהתובע עבד בפועל.
אנו סבורים כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:

השאלה - מה אמורה להיות התוצאה הכספית של אי קיום הוראה שבחוקי המגן, לרבות חובה רישומית, ביחס לחיוב הכספי שיחול על המעביד – הינה מורכבת ויכולה להוביל למספר תוצאות אפשריות כדלקמן:
תוצאה אחת הינה העברת חובת ההוכחה באשר להתגבשות תנאי הזכאות אל כתפי המעביד כאשר ככל שיעלה בידיו לעמוד בנטל לסתור את גרסת התובע – תדחה התביעה.
תוצאה נוספת היא זו שלפיה אי קיום החובה שבחוק תגרור חיוב של המעביד בתשלום הכספי של ערך הזכות במלואה, כפי שטוען לה התובע, תוך קיזוז סכומים עודפים ששילם המעביד מעבר למתחייב על פי הדין, הפסיקה או המוסכם בן הצדדים.
תוצאה אפשרית אחרת של אי קיום חובה כאמור – זו הטומנת בחובה אף סנקציה כספית ממשית הינה - חיוב המעביד ב"כפל תשלום". כך למשל, במקרה של אי מתן חופשה בעין ותשלום פדיון תמורתה. מצב דברים אשר על פי הפסיקה די בו לזכות את העובד בתשלום פדיון חופשה מעבר לסכומים ששילם המעביד בזמן אמת חלף חופשה בעין.

השאלה – מהי התוצאה אותה יאמץ בית-הדין בנסיבותיה הספציפיות של הפרת החובה שבפניו הינה תלוית נסיבות ופועל יוצא של מספר שיקולים, ובכלל אלה – שיקולים הנוגעים למהותה של הזכות המופרת, לתוצאה של הפרת הזכות, למידת הפגיעה שפוגעת ההפרה בערכים חברתיים, באפשרות לתקן בדיעבד את ההפרה על ידי תשלום כספי וכן שיקולים הנוגעים למדיניות של אכיפה יעילה.

47. במקרה שבפנינו עולה כי הנתבעת "חטאה" במספר עניינים והפרה מספר הוראות בחוקי המגן הקשורות לרכיב תביעה זה שעניינו תשלום הפרשי שכר ותמורה בגין עבודה בשעות נוספות: כך למשל, הפרה הנתבעת את הוראות חוק הודעה לעובד, עת שנמנעה ממתן הודעה המפרטת את היקף עבודתו ואת גובה שכרו השעתי של התובע. הנתבעת הפרה את החובה שעניינה ניהול פנקס שכר ורישום שעות העבודה של התובע, תוך שמירת הנתונים הללו לאורך זמן וכן חטאה בהצגה מוטעית ומטעה של נתוני שכר והיקף ההעסקה בתלושי השכר שהופקו לתובע.
בשל התנהלות זו אף נעשה שימוש בחזקה אשר יכול והיא מרעה עם התובע, לפיה – משלא הוכח גובה שכרו, הרי שיש לחשבו על בסיס שכר המינימום.

בנסיבות אלה ולאור ריבוי הפגמים בהתנהלות הנתבעת כאמור לעיל והצורך לשרשם - כפי שאף עמד עליו בית הדין הארצי לעבודה בעניין ימית ביטחון וכפי שעמד עליהם גם המחוקק במסגרת התיקון לחוק הגנת השכר משנת 2009 - לאור הנזק הראייתי הבלתי הפיך שנגרם לתובע, הרי שסבורים אנו כי אין מקום להתחשב בסכומים שנרשמו בתלושי השכר על בסיס נתונים מטעים ומוטעים לצורך קיזוזם מהסכומים להם היה זכאי בגין שעות עבודתו. זאת כפי שאלה תועדו ביומני הנוכחות שערך התובע.

48. אי לכך, אנו קובעים כי יש לחשב את התמורה לה זכאי התובע בגין שעות עבודתו על בסיס שכר המינימום, בהתאם לרישום המופיע ביומני הנוכחות שערך (ת/12) ובלא לקזז כל סכום ששולם לו על-פי תלושי השכר.
כמו כן, אין מקום לקזז מן הסכום האמור את משך ההפסקה שנטל התובע מידי יום של מחצית השעה. זאת, בשים לב לגרסת הנתבעת אשר הודתה בקיומו של נוהג שעניינו תשלום שכר מלא גם בעבור זמן ההפסקה (ראה – סע' 10 לתצהיר מר נעים, סיפא).
סכום זה מסתכם בסך של 23,253 ₪ (וזאת בהתאם לנספחים א' ו-ב' לסיכומי התובע ובהעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעת).

זכאות התובע לתשלום בגין דמי הבראה, פדיון חופשה ודמי חגים
49. אשר לדמי ההבראה – טען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו מתחילת עבודתו ועד לסיומה דבר בגין דמי הבראה.
יוער, כי כתב התביעה הראשון שהגיש התובע בתיק דמ 5476/07 הוגש תוך כדי עבודתו בנתבעת ובמסגרתו עתר התובע לתשלום 5 ימי הבראה בגין תקופת עבודתו עד לאותו מועד ואילו במסגרת כתב התביעה השני שהוגש לאחר סיום עבודתו (תיק עב 2736/08) עתר התובע לתשלום דמי הבראה נוספים בגין עוד 9 ימי הבראה.

לטענת הנתבעת, התובע היה זכאי ל-9 ימי הבראה עבור כל תקופת עבודתו, כאשר היא (הנתבעת) שילמה לו תשלום מלא בעבור 8.5 ימי הבראה בתלוש חודש 1/07.

50. אשר לדעתנו יאמר – כי משכתב התביעה הראשון הוגש במהלך תקופת העבודה ולאור העובדה שכתב התביעה השני הוגש סמוך לאחר פיטוריו של התובע, הרי שהתובע היה זכאי לתבוע דמי הבראה בגין כל תקופת עבודתו שהסתכמו על פי הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון ב-12.5 ימי הבראה.
אשר לטענת הנתבעת לפיה הנתבעת שילמה לתובע בעבור 8.5 ימי הבראה בתלוש 1/07 – הרי שיש לדחותה. שכן, הנטל להוכיח טענה זו בדבר ביצוע התשלום רובץ לפתחה של הנתבעת אשר לא עמדה בנטל זה.
אי לכך, אנו קובעים כי התובע זכאי בהתאם לצו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון לתשלום בגין 12.5 ימי הבראה ובסך של 3,975 ש"ח.

51. אשר לפדיון לחופשה – טען התובע כי הוא זכאי עם סיום עבודתו לפדיון 25 ימי חופשה שטרם נוצלו.

52. אשר לדעתנו יאמר – כי הנטל להראות את ניצול ימי החופשה מוטל כידוע על המעביד, וזאת מכח החובה המעוגנת בחוק בדבר ניהול פנקס חופשה. דא עקא, שבמקרה דנן, עולה מחקירתו הנגדית של מר שלום כי בתקופה הרלבנטית לתביעה, הנתבעת לא ניהלה כלל פנקס חופשה (ראה - עמ' 11 לפרוטוקול ש' 17-18) ואילו הרישום בתלושי השכר אינו מתייחס בצורה בהירה לצבירת החופשה ולניצולה.

53. אי לכך, לאור תקופת העסקתו של התובע, הרי שהתובע היה זכאי בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון לתשלום בעבור 30 ימי חופשה.
מתוך מכסה זו הודה התובע בניצול חמישה ימי חופשה ולפיכך עתר לתשלום בעבור 25 ימי חופשה. עובדה שלא נסתגרה כאמור בראיות משכנעות מטעם הנתבעת. לאור זאת, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בהתאם לשכר שעתי השווה לשכר המינימום ובסך של 3,990 ש"ח (25x8x19.95 ).

54. אשר לדמי חגים – טען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו את התשלום המתחייב בגין דמי חג.
צו ההרחבה בענף הניקיון שותק בעניין תשלום דמי חג ומשכך בעניין זה על-פי צו ההרחבה של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית החדשה מיום 7.6.00 בעניין קיצור שבוע העבודה, דמי חגים וימי אבל (להלן: "צו ההרחבה"), הזכאות לתשלום בעבור ימי חג ומועד לעובד שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום לאחריו), אלא בהסכמת המעביד יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש-השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג השבועות ויום העצמאות).
מהראיות עולה כי לתובע לא שולם דבר בגין דמי חגים בהתאם לצו ההרחבה. הנתבעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת מדוע עשתה כן לבד מן העובדה שלטענתה התובע לא הוכיח תביעתו וזאת על פי "בדיקה מדגמית" שעשתה לגרסתו לעניין נוכחותו יום לפני כל חג ויום לאחריו.
אשר לדעתנו יאמר - כי בהתאם לפסיקה אין די בהיעדרות העובד יום לפני ויום לאחר החג על מנת לשלול את זכאותו לתשלום דמי חג. כל עוד עולה מהראיות כי היעדרות זו היתה בהסכמת המעביד ובהתאם לסידור העבודה שהיה מוסכם עליו (ראה – עד"מ 13/07 אלירן אסלטי נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, ניתן ביום 29.10.08).
משמע – משעולה כי התובע הועסק בהתאם לסידור העבודה שנערך בתאום עם המעביד, הרי שהיעדרותו יום לפני ויום לאחר החג היתה למעשה בהסכמת המעביד, באופן שאינו שולל את זכאותו לתשלום בגין ימי החג. אי לכך, התוצאה היא כי התובע זכאי לתשלום בגין ימי חג (בהם לא עבד ושלא חלו בשבת) בסך של 3,032 ש"ח (בגין 19 ימי חג).

זכאות התובע לתשלום בגין "ביטוח פנסיוני"
55. בהתאם לצו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה, התובע היה זכאי לתשלום תגמולים בעבור ביטוח פנסיוני בשיעור של 6%. מהראיות עולה כי הנתבעת לא הפרישה את ההפרשות כאמור, לקרן הפנסיה.
משכך, על הנתבעת לשלם לתובע את ההפרשות לקרן הפנסיה על בסיס שכר מינימום בגין כל תקופת עבודתו ובסך של 6,455.71 ₪ (29X3,710.18X6%).

זכאות התובע לתשלום בגין החזר הוצאות נסיעה
56. צו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה קובע כי על המעביד לשלם החזר הוצאות נסיעה (לעבודה וממנה) לפי התעריפים המקובלים לתחבורה ציבורית.

57. אנו סבורים, כי יש לדחות רכיב תביעה זה, משהתובע לא הציג כל ראיה שיש בה ממש ביחס למרחק מביתו למקום העבודה ונפרט:

התובע לא חלק על כך כי המרחק בין מקום מגוריו למקום עבודתו היה קצר באופן שאיפשר לו לעתים לרכב על אופניו ולעתים ללכת לעבודתו ברגל מאחר ולא היה צורך לנסוע באוטובוס, כאשר לדבריו, משך ההליכה היה 20 דק' והמרחק נאמד בכקילומטר (ראה - עמ' 4 לפרוטוקול ש' 5-6, 11-12). בחקירתו הנגדית אף הוסיף התובע והעיד כי במהלך הפסקה יומית של חצי שעה הוא הספיק לרכב לביתו על אופניים, לחזור לעבודה ולאכול צהריים (ראה - עמ' 5 לפרוטוקול ש' 17-18).
מאידך, מר נעים, האחראי הישיר על התובע העיד כי ביתו של התובע נמצא במרחק של כ-500 מ' מהעבודה ובמרחק של כ- 5 דק' הליכה בלבד.

בנסיבות אלה, שעה שגם לגרסתו של התובע המרחק מעבודתו לביתו היה מרחק קצר ביותר, מקבלת הדרישה להוכיח בראיות אובייקטיביות, מעבר לאמירות סתמיות של התובע עצמו, את המרחק ממקום עבודתו למקום מגוריו – משנה תוקף.
אי לכך משהתובע לא הציג בפני בית-הדין מפה רשמית ממנה ניתן ללמוד על המרחק מביתו לעבודתו, על הזקקות לתחבורה ציבורית ועל קיומן של נסיבות המצריכות הזקקות לתחבורה ציבורית, הרי שיש לדחות רכיב תביעה זה (ראה והשווה – ע"ע 100/06 עיריית טירה נ' עבד אלרחמן קשוע, ניתן ביום 22.5.06).
מעבר לאמור, התובע לא הציג בפני בית-הדין מסמכים המלמדים על תעריפי הנסיעה במועד הרלבנטי לתביעה. ולכן, אף מטעם מצטבר זה יש לדחות רכיב תביעה זה.

סוף דבר
58. לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פס"ד זה, את הסכומים הבאים:
סך של 8,966.27 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 2.12.07 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 50,000 ש"ח בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
סך של 3,710.18 ש"ח בגין חלף הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 2.12.07 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 10,000 ש"ח בגין פיטורים שלא כדין.
סך של 23,253 ש"ח בגין הפרשי שכר וגמול בעבור עבודה בשעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.06 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 3,990 ש"ח בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 2.12.07 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 3,975 ש"ח בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 2.12.07 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 3,032 ש"ח בגין דמי חגים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 2.12.07 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 6,455.71 ש"ח בגין הפרשות לקרן פנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.06 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 11,000 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

59. המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ט בשבט תשע"ב (22.2.12), בהעדר הצדדים.
נ.צ. מר צבי קוסטרינסקי

נ.צ. גב' נירית אשכר טולקובסקי

נטע רות, שופטת

קלדנית: דפנה ענוה-רז