הדפסה

ת"פ 7950-08-12

בתי המשפט
בית משפט השלום קריית גת

ת"פ 7950-08-12

06 אוגוסט 2012
בפני: כב' השופט איל באומגרט

בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה
נ ג ד

  1. .דראר סיאערה (עציר) ת.ז. XXXXXX390
  2. .מחמד סיאערה (עציר) ת.ז. XXXXXX044

הנאשמים

נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד – לנצט
הנאשמים - בעצמם ובא כוחו עו"ד –חסונה
<#1#>

פרוטוקול

ב"כ המאשימה:
הגענו להסדר דיוני לפיו כתב האישום יתוקן כך שתימחק הוראת חיקוק 2 באישום הרביעי עובדה 2. שלוש כניסות לישראל שלא כחוק לכל אחד. ההסכמה היא שהם יודו ויורשעו וכל אחד יטען לעונש.

ב"כ הנאשמים:
הסברתי לנאשמים בערבית את כתב האישום הם הבינו אותו ומודים במיוחס לו. לאור כך אסכים להרשעתם.

<#2#>
הכרעת דין

לאור הודאות הנאשמים הריני מרשיעם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן.

<#3#>

ניתנה והודעה היום י"ח אב תשע"ב, 06/08/2012 במעמד הנוכחים.

איל באומגרט, שופט

טיעונים לעונש
ב"כ המאשימה
הורשעו על פי הודאתם בגין שלוש כניסות לישראל שלא כדין. מפנה את בימ"ש לשתי החלטות שקובעות למעשה שמתחם הענישה הראוי נע בין חודש ימים לשישה חודשים כאשר החלטה אחת מצדיקה את השנייה. אכן גם בענייננו מדובר בנאשמים נעדרי הרשעות קודמות. חוק הבניית הענישה קובע כי חריגה לקולא תעשה רק במקרים של שיקום נאשמים, בעבירות שהייה שלא כדין אין אלמנט שיקומי ועל כן סבורה המאשימה לאור העדר עבר בהתייחס לריבוי עבירות כי העונש הראוי הוא 45 ימים לכל כניסה, עונש מאסר על תנאי לשיקול דעת בית משפט, התחייבות.

ב"כ הנאשמים:
מדובר בשני נאשמים שהודו היום בעבירות של כניסה בלבד ללא עבירות נלוות. הנאשם 1 הוא בן 23 בן למשפחה המונה 9 נפשות הינו הבכור מבני המשפחה, מעיון בכתב האישום בית המשפט יוכל להיווכח כי המאשימה ציינה כי הנאשמים נתפסו באתרי בנייה הדבר יכול רק לחזק את הטיעון שנכנסו כדי להתפרנס ולא חלילה לחבל בביטחונם של תושבי ישראל או לפגוע ברכושם. נאשם 2 בן 19 צעיר בן למשפחה המונה 8 נפשות אף הוא נכנס על מנת לפרנס את בני משפחתו ולסייע בפרנסתם.
הרשעתם בדין של שני הנאשמים שהם נעדרי הרשעות קודמות יש בה ענישה מכבידה, יש בה כדי להחתים את עברם וזה דבר שיכול ללוות אותם לכל תוחלת ימי חייהם. חברתי ביקשה להפנות לתיקון 113 הבניית שיקול הדעת הענישתי שנקבע בחוק וגם ביקשה להפנות את בית המשפט לשתי החלטות שניתנו על ידי בית המשפט מחוזי אומר לבימ"ש לעולם הענישה אינדיווידואלית בית המשפט גוזר את דינם של נאשמים שבאים לפניו לפי נסיבותיהם, לפי נסיבות ביצוע העבירה ולבימ"ש לעולם נתון שיקול הדעת מהו העונש הראוי לגזור של האנשים שנמצאים בפניו שנסיבותיהם שונים. חברתי ביקשה לסמוך יהבה על החלטות שהן בבחינת החלטות מנחות ולא מחייבות. אבקש להפנות להלכת פרג'ין שהיא מחייבת בית המשפט העליון לא הוטלה שתוקן החוק בכל הקשור להבניית שיקול הדעת השיפוטי, ההלכות של מחוזי לא ביטלו את מה שנקבע בהלכת פרג'ין שם קבע בית המשפט העליון שיש לתת גם משקל לנסיבות האישיות ומשקל למי שלא הורשע והגיע בפעם הראשונה, גם קבע כי יש לקת בחשבון האם בוצעו עבירות נלוות והאם הייתה תקופה ממושכת של שהייה או תקופה קצרה של עבודה וחזרה הביתה. כמו כן בית המשפט העליון קבע כי יש למעשה ליישם את עיקרון המידתיות מהקל אל החמור ומהחמור יותר. בעניינם של הנאשמים האלה זה המפגש הראשון עם החוק. אני מחזיק בהחלטה לא מנחה ולא מחייבת שניתנה על ידי כב' השופטת שלו במקרה דומה של מי שנכנס 3 כניסות ובימ"ש התייחס לפסק הדין של בימ"ש המחוזי וגם לפרג'ין וגם לנסיבות ולשיקול הדעת והגיע לכלל מסקנה שבמקרה כגון דא העונש ההולם הוא חודש ויום, וכך הייתי מבקש מבית המשפט.
אני אומר לבית המשפט יש לי החלטה של בית המשפט מחוזי בבאר שבע שם דובר באדם שהוא בעל רישום פלילי עם הרשעה קודמת ויש הבדל בין מי שיש לו ומי שאין לו, הוא הורשע ב4 כניסות ובעבירה נלווית של איום על שוטרת, בערעור של המדינה שהתקבל בית המשפט המחוזי גזר עליו 75 .
הקביעה והתיקון של החוק בכל הקשור להבניית שיקול הדעת השיפוטי לא בא כדי לשלול את שיקול הדעת של בימ"ש. לפי תיקון החוק דווקא הדעת נותנת כי בעניינם של שב"חים יש לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה שלהם. בעבר באה המדינה ועמדה על רגליה האחריות וטענה שיש להעניש על מנת להרתיע את הרבים לבל יכנסו לשטחה של מדינתי שראל. התיקון של החוק דחק את השיקול הזה הענישתי של הרתעת רבים לתחתית הסולם, מה נותר? שיקול ההלימה. ואני אומר לבית המשפט לא מבקש לתת פרס, מבקש עונש אבל באופן מידתי. המידתיות נגזרת מפיו של המחוקק ומכוונתו של המחוקק. המחוקק כשביקש לקבוע בצידה שלה עבירה הזו עונש מקסימאלי של שנה אחת הכוונה ברורה, לא להחמיר, ואילו היה מבקש להחמיר בענישה לא היה מתבייש לקבוע בצידה של העבירה עונש מעבר לשנה אחת. אז לבוא ולומר על כל כניסה מבקשים 45 יום זה כמו לומר שאנחנו מבקשים על כל עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב 20 יום או 23 מי עוצר אנשים שמחזיקים עט או טלפון שיש חשד שהוא גנוב, המרחק הוא של חצי שנה, מי היה חושב שעבירה שקרובה לחטא, יורשע בדין, מדובר בשב"חים מדובר באנשים שמתגוררים שם אנחנו מבינים שמדובר במצב רגיש, אבל ההוראה היא הוראת שעה וכל עת לא בשלה השעה להקל בעניינם של שב"חים צריך להכביד היד, ברוך השם התקופה היום היא לא דומה לתקופה שהייתה הנוראית של הפיגועים שהיו כך שבית המשפט אמור להתאים את עצמו לזמן שהוא נמצא בו.
בקשתי היא שבית המשפט הנכבד לא יחמיר עם הנאשמים, ולא יחרוג מהענישה שנתנו בית המשפט אחרים, יכול להגיש פסקי דין של בית המשפט בתל אביב שקבע שהמתחם הוא בין יומיים לבין חודש אחרי התיקון, וגם בית המשפט השלום בתל אביב מתחם ענישה בין חודש לתקופה. לפי פסקי הדין שהביאו העונש הוא חודשיים על שלוש כניסות חברתי מבקשת להחמיר יותר מבימ"ש מחוזי.

הנאשם 1:
זה פעם ראשונה שאני מועמד לדין ושאני אכנס לכלא אני מבטיח לבימ"ש שאחרי הפעם הזו לא אכנס שוב למדינתי שראל זו פעם אחרונה.

הנאשם 2:
אני נכנס בגלל נסיבותי הקשות בשטחים אני עובד ומפרנס שתי משפחות אני יש לי משפחה גדולה מאחורי בעזרת השם לא אכנס שוב למדינת ישראל בלי אישור.

<#5#>
גזר דין

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם, כל אחד מהם, בשלוש עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, עבירות לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל שלא כחוק.

ב"כ המדינה סבורה כי יש להשית עונש מאסר בפועל של 45 יום בגין כל עבירה והכל במצטבר וזאת נוכח הוראות סימן א1 לחוק העונשין ובהסתמך על ע"פ 41708-07-12 מדינת ישראל נ' עטאללה (להלן: פרשת עטאללה) וע"פג 57019-07-12 מדינת ישראל נ' גבור (להלן: פרשת גבור). ב"כ המדינה סבורה כי ענישה כזו יש בה כדי ליצוק תוכן להוראות חוק העונשין ,וענישה כזו מהווה הרתעה לפרט ולציבור והולמת את חומרת העבירות.

הסנגור המלומד סבור כי הענישה המבוקשת ואף זו שנקבעה בפרשות גבור ועטאללה אינה הולמת את נסיבות עניינם הפרטני של הנאשמים בהיותם צעירים בימים, מפרנסים משפחות ברוכות, הודו בהזדמנות הראשונה, והביעו חרטה כנה ואמיתית. עוד מבקש הסנגור ללמדנו כי לא נובעת סכנה מהנאשמים לביטחון המדינה, מלבד כמובן העבירות המיוחסות מכך שהם נתפסו באתרי בנייה, כלומר באו לשבור שבר ותו לא.

עם תיקון 113 לחוק העונשין המצוי בסימן א1 לחוק העונשין, נדרש בית המשפט לקבוע את הענישה על פי מתחם שיקולים מובנה ומכאן שמו של הסעיף "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". עם כניסתו לתוקף של התיקון הנ"ל הפך עקרון ההלימה לעקרון מנחה, תוך שהשיקולים של שיקום, הגנה על שלום הציבור, הרתעה אישית הרתעת הרבים, נסיבות ביצוע העבירה, כל כולם צריכים לנוע בתוך מתחם ההלימה.

סבורני כי עדיין עם כניסתו לתוקף של התיקון האמור, יש מקום בוודאי לעניינם האישי של הנאשמים, וברי שענישה היא לעולם פרטנית. יחד עם זאת, על מנת לחרוג ממתחם הענישה ההולמת, לא יבוא הדבר בקלות, ויש צורך לפרט נסיבות חריגות.

בענייננו, נסיבותיהם הפרטניות של הנאשמים אינן חורגות מהנסיבות הקיימות בדרך כלל בעניינם של שוהים בלתי חוקיים, שבאים נוכח המצוקה הכלכלית באזור מגוריהם, לשבור שבר וברגיל אינם מואשמים בעבירות נוספות מעבר לעבירות נשוא ענייננו שגם בהם כמובן איש אינו מקל ראש.

פרשות עטאללה וגבור קבעו מתחם ענישה שבין 30 ימי מאסר עד 6 חודשי מאסר. סבורני כי מתחם ענישה זה בהחלט תואם את אשר נקבע ברע"פ 3173/09 פרג'ין נ' מדינתי שראל, שהרי גם שם נאמר בדעת הרוב שאם הנאשם מובא לדין לאחר ביצוע מספר עבירות, הרי שעונשו מאסר מאחורי סורג ובריח לתקופה משמעותית.

הקביעות בפרשות גבור ועטאללה הגם שהינן מנחות ואינן מחייבות, תואמות את הפסיקה הנוהגת עד היום והמתחם הינו רחב וארוך ומאפשר לבית המשפט את שיקול הדעת הנדרש.

בפרשת גבור הגם שנקבע מתחם ענישה מינימאלי של 30 ימי מאסר בגין כל עבירה בסופו של דבר היה מדובר במי שהורשע בגין 3 עבירות של שהייה בלתי חוקית ונתפס באתר בנייה. ובסופו של יום נקבע שם כי המאסר בפועל יהיה חודשיים ימים. כלומר, גם כב' בית המשפט המחוזי בחר לסטות מרף הענישה שקבע הוא עצמו.

אשר על כן מוחלט בזאת להשית על כל אחד מהנאשמים את העונשים כדלקמן:

  1. מאסר בפועל של 60 יום בגין כל העבירות בהן הורשעו הנאשמים.
  2. מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים מהיום והתנאי יופעל באם מי מהנאשמים יעבור עבירות על חוק הכניסה לישראל.
  3. כל אחד מהנאשמים יחתום על התחייבות עצמית בסך 2,000 ₪ להימנע במשך 3 שנים מהיום לעבור עבירות על חוק הכניסה לישראל ואם לא יעשה כן יאסרו למשך 10 ימים.

זכות ערעור כחוק לבית משפט מחוזי באר שבע.

<#6#>

ניתנה והודעה היום י"ח אב תשע"ב, 06/08/2012 במעמד הנוכחים.

איל באומגרט, שופט

1

7