הדפסה

ת"פ 53941-11-10 מדינת ישראל נ' מזל טוב

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

2 אפריל 2012
ת"פ 53941-11-10 מדינת ישראל נ' מזל טוב

לפני
כבוד השופטת מיכל ברק נבו

בענין
מדינת ישראל

המאשימה

נגד

יעקב מזל טוב

הנאשם

ב"כ המאשימה: עו"ד רינת כהן שדה
ב"כ הנאשם: עו"ד אלעד רט
הנאשם התייצב

הכרעת דין

כתב האישום
1. על פי כתב האישום המתוקן שהוגש נגד הנאשם, ביום שישי, 10.07.09, בסביבות השעה 14:00, הוא דחף את ד"ר ראשד אבו סאלח (הרופא) ותקף אותו. זאת, בבית החולים איכילוב, במחלקה כירורגית ב', על רקע אי שביעות רצונו של הנאשם מהצוות הרפואי והמתנתו הארוכה במקום. על פי כתב האישום, הוא נכנס לחדר הרופאים במקום, בו שהה הרופא אשר טיפל בו באותה עת. הוא החל לגדף את הרופא ולהתלהם, ובהמשך לכך תקף אותו, כאמור. הרופא הזעיק למקום את אנשי האבטחה של בית החולים. הגיע למקום אברהם רפאלי (המאבטח) וכאשר ניסה לחצוץ בין הנאשם לרופא, ניסה הנאשם לתקוף אותו שלא כדין, בכך שניסה לדחוף אותו. לפיכך, הואשם בתקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (החוק), בשל תקיפת הרופא, ובנסיון לתקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 382א(א) לחוק ביחד עם סעיף 25 לחוק, בשל הנסיון לתקוף את המאבטח.

גרסת הנאשם
2. בתשובה המפורטת שנתן הנאשם לכתב האישום בדיון מיום 22.2.12, אישר שבמועד המצוין בכתב האישום הגיע בשעה מוקדמת לבדיקה לקראת ניתוח, אותו היה אמור לעבור. על רקע המתנה של שעות ארוכות, כשהתבשר שהרופא המנתח עזב מבלי לראות אותו, אכן נכנס לחדר הרופאים על מנת לקחת את הניירת הרפואית שלו, "זרק" קללה לרופא, ועזב את המקום. לטענתו, מי שהגיב תגובת יתר היו דווקא הרופא והמאבטח (המתלוננים), שלא היו מסוגלים להבליג על הקללה. הם הלכו אחריו עד למעליות, חסמו אותו בגופם, וניסו לעכבו במקום. המאבטח אף ליווה אותו במעלית עצמה. לכן, אם מישהו הפעיל כח בארוע הזה, הרי שהיו אלה המתלוננים כלפי הנאשם, ולא להיפך. מיד לאחר הארוע הנאשם הוא זה שהגיש את התלונה למשטרה, ורק בשבוע שלאחר מכן הגישו גם המתלוננים את תלונתם שלהם.

גדר המחלוקת
3. בדבר העובדות הבאות אין מחלוקת: הנאשם הגיע לבית החולים בבוקר יום 10.07.09. הוא נאלץ להמתין שעה ארוכה והדבר עורר את מורת רוחו. במהלך ההמתנה הביע הנאשם את כעסו ודבר זה גרם למזכירה לקרוא למאבטח. המאבטח ניגש ושוחח עם הנאשם וערך בירור לגבי סיבת ההמתנה. ארוע זה קדם לארועי כתב האישום. בהמשך, כאשר נקרא הנאשם להכנס לחדר הרופאים, לקח בשלב מסוים את הניירות שלו בכעס ואף קילל את הרופא. אין גם מחלוקת כי בשלב מסוים היה מגע פיזי בין הנאשם לבין הרופא והמאבטח.

המחלוקת היא בשאלה האם הנאשם דחף את הרופא, דבר שגרם למאבטח להיעמד בין הרופא לבין הנאשם, על מנת לחצוץ ביניהם - כטענת עדי המאשימה, או שמא הרופא והמאבטח הם שדחפו את הנאשם, תוך שהם מנסים למנוע מבעדו להכנס למעלית ומעכבים אותו - כטענת הנאשם.

דיון והכרעה
4. כעדי תביעה העידו הרופא והמאבטח. נוסף על כך, הוגשו בהסכמה עדותה של רימונה שמואל, מזכירה במחלקה כירורגית ב, ודוחות פעולה של שוטר בשם יורי מורושוק. מטעם ההגנה העיד רק הנאשם עצמו.

5. חלק ניכר מהעדויות התייחס למה שאירע במהלך הבוקר, שעה שהנאשם המתין לתורו בבית החולים. מאחר שכתב האישום מתמקד בארוע התקיפה, אשר התרחש לאחר כל אותה המתנה (אשר על קיומה אין מחלוקת), לא אפרט את הגרסאות המתייחסות למה שהתרחש במהלך ההמתנה, ואסתפק בציון העובדה שעל פי כל עדויות התביעה, כבר במהלך ההמתנה החל הנאשם להתמרמר ולכעוס. בשלב מסוים הפך תוקפני בדיבורו. המזכירה הזעיקה את המאבטח לטפל ב"הפרת הסדר" (המינוח בו עשו העדים שימוש). המאבטח הגיע למקום, שוחח עם הנאשם, ביקש ממנו שירגע וניסה לבדוק מדוע הנאשם נאלץ להמתין זמן כה רב. המאבטח הצליח להחזיר את הסדר על כנו והנאשם המשיך להמתין. יצויין כי תחילה טען הנאשם שעובר לארוע לא כעס והמאבטח לא היה צריך להרגיעו, אלא שבמהלך ההמתנה נגמרה לו הסבלנות, אך הוא לא התלהם ולא השתולל. לדבריו, היה כל העת בשליטה עצמית. לפני הארוע היה מאוכזב. לבסוף הסכים בעדותו שגם כעס.
לפיכך, די לצורך ההכרעה לקבוע כי הנאשם הגיע לרגע הארוע נושא כתב האישום כשהוא כועס.

6. מהראיות עולה כי הארוע נושא כתב האישום התרחש כאשר הרופא עבר על המסמכים הרפואיים של הנאשם. הנאשם, שציפה שרופא אחר (זה שאמור היה לנתח אותו) יפגש איתו טרם הניתוח וגילה שהאחר עזב את בית החולים, התרגז, קילל את הרופא והסטאז'רית שהיתה במקום, חטף את המסמכים מידי הרופא ודחף אותו. המאבטח חצץ בגופו בין הרופא לנאשם ולא איפשר את המשך התקיפה.

לענין תקיפת הרופא, אין מחלוקת בין עדי התביעה לגבי עצם הדחיפה של הנאשם את הרופא, בשתי ידיו, לעבר הקיר שמאחוריו, ולגבי העובדה שהמאבטח נעמד בין השניים על מנת לחצוץ ביניהם. הרופא הוסיף כי הנאשם דחף אותו בחזהו, הצמיד אותו לקיר והוא קיבל מכה בראשו ובגבו.
הנאשם הגדיר את הענין שלפני כ"סיפור קפקאי" והדגיש כי הוא מעונין ללכת עם האמת שלו עד הסוף. הוא העיד כי לאחר שאמר לרופא ולסטאז'רית שישבה לידו ש"ילכו להזדיין", או קללה דומה, הוא הסתלק מחדר הרופאים תוך שהוא נוטל את המעטפה עם הניירות שלו. הנאשם בעדותו הביע צער על השימוש במילה, אך הסביר שזה היה תוצאה של האכזבה שחש. הוא לקח את המעטפה ויצא החוצה והרופא עדיין ניסה לשכנע אותו שהוא יראיין אותו. הנאשם העיד כי ענה שהוא כבר לא חש בטוב, הוא עייף ורוצה ללכת הביתה. הוא שמע שרצים אחריו, אז ראה את הרופא והמאבטח בעקבותיו, כשהרופא צועק למאבטח "אל תתן לו להכנס למעלית". הנאשם הגיע למעליות בניחותא, חיכה שיגיעו המעליות וניסה להכנס, אלא שלמרבה ההפתעה, המאבטח והרופא הדפו אותו בכתפיו ובחזו ללא הרף, ביחד או לחוד, ולא נתנו לו להכנס למעלית. הם דחפו אותו, תוך שהרופא צועק למאבטח לא לתת לו להכנס למעליות, כל זאת כאשר הרופא מדבר במכשיר קשר עם מישהו. בשלב מסוים ניצל הנאשם את העובדה שהיה קהל רב וחמק לאחת המעליות מתחת לאפם. כאשר ראה הרופא שהנאשם חמק אמר למאבטח להכנס אחריו לתוך המעלית. הנאשם והמאבטח ירדו במעלית והנאשם אמר למאבטח שמה שהם עושים לו זאת תקיפה וכליאה, ושהם עוברים על החוק.

לענין הנסיון לתקוף את המאבטח, המאבטח אמר, במענה לשאלה בחקירתו הנגדית, כי הנאשם כיוון במהלך הארוע את ידו גם לעבר המאבטח, אך לא פגע בו.

7. לאחר ששמעתי את כל העדויות ועיינתי בכל הראיות אני מעדיפה את גרסת המאשימה, לפיה הנאשם תקף את הרופא, על פני גרסת הנאשם, לפיה הרופא והמאבטח תקפו אותו. זאת, לאור התרשמותי מהעדים ומהעדויות, לאור התיישבות כל גרסה עם מארג הראיות בכללותו וכן לאור הגיונה של כל גרסה. אציין, כי הודעתה של המזכירה ודוח הפעולה של השוטר לא התייחסו לארוע התקיפה שבכתב האישום, באופן ישיר, שכן שניהם לא נכחו בו. הראיות הללו רלוונטיות, אם בכלל, לחיזוק גרסאות העדים בענינים פריפריאליים.

8. גם הרופא וגם המאבטח העידו כי התוקף היה הנאשם. הרופא תיאר את פעולת התקיפה, כאמור לעיל. המאבטח ציין כי הוא עצמו הקפיד לא לגעת בנאשם במשך כל הארוע, שכן ידע שהנאשם מועמד לעבור ניתוח ולא ידע מה מצבו הרפואי. הוא רק חצץ בין הנאשם לרופא. הוא הגדיר את התקיפה של הנאשם כ"דחיפה ברוטאלית", גם בשים לב למבנהו הפיזי של הנאשם, שאינו אדם קטן, לעומת מבנהו של הרופא.

9. הנאשם טען כי אמנם כעס, אך לא איבד שליטה על עצמו. אלא שזו אינה התמונה שעולה הן מהשתלשלות הארועים בבוקר, אשר חייבה הזמנתו של מאבטח כבר בשלבים המוקדמים, על מנת להרגיע את הנאשם, והן מכך שעל פי הודאתו של הנאשם, הוא קילל את הרופא ואת הסטאז'רית שנכחה במקום, "כי הצטברה לי מין אד של קיטור" (עמוד 38 ההפניות, אלא אם נאמר אחרת, הן לפרוטוקול הדיון מיום 22.02.12.
, שורה 17). התרשמתי כי הנאשם ניסה לגמד את הארוע במידה רבה. בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/2) לא סיפר כלל על כך שדיבר בצורה לא ראויה כלפי הרופא והסטאז'רית, עד אשר נדרש לספק הסבר לשאלה מדוע, כטענתו, עיכב אותו המאבטח. רק אז סיפר על הקללות ואמר שהמאבטח הודיע לו שהוא מעוכב בגלל שקילל.

10. הארוע היה ארוע טראומטי ביותר עבור הרופא. הוא העיד כי היה בשוֹק וכי לקח את הארוע קשה: "כשאני מטפל באנשים ורוצה לעזור להם מכל הלב ופתאום אחד מהאנשים מקלל אותי וצועק עלי. זה לא תרבות שממנה נולדתי...". גם המאבטח העיד שהרופא היה "המום מהתקיפה" וכי יצא בעקבות הנאשם בנסיון להבין את פִּשְׁרָהּ. התרשמתי כי הרופא הוא אדם עדין, אשר רואה בעבודתו יעוד ושליחות. כך העיד עליו גם המאבטח. עדינותו של הרופא ניכרה גם בבית המשפט: הוא התייחס אל הנאשם לאורך כל העדות בנימוס רב, ללא התלהמות, וכינה אותו "מר מזל טוב". הוא לא קרא לנאשם בשמו הפרטי ואף לא כינה אותו "הנאשם". גרסת הנאשם לפיה הרופא דחף אותו אינה מתיישבת עם התרשמותי מהרופא ועם העובדות, כפי שעלו מכלל העדויות. גרסת הרופא, אף כי ניתנה לגבי ארוע טראומטי עבורו, היא אמינה בעיני.

11. גם עדות המאבטח היתה אמינה, לטעמי. הוא דיבר בצורה מתונה, מבלי להעצים דבר, ואף ציין כי לאחר שליווה את הנאשם אל עבר היציאה מבית החולים, הבין כי באותו רגע הנאשם לא היווה עוד איום לאף אחד. הוא הוסיף כי אפילו לא היה חשוב לו למצות את הדין עם הנאשם. לדבריו, גם לא היה מעכב את הנאשם אלמלא ביקש זאת הרופא, שרצה להבין מדוע הוא הותקף על ידי אדם שניסה לטפל בו. גם הוא, כמו הרופא, כינה את הנאשם לאורך כל העדות "מר ..." וגם הוא נמנע מלכנותו "הנאשם". הרושם העולה מכך הוא שעדות המאבטח לא נמסרה מתוך רצון להכפיש את הנאשם ואין מאחוריה מניע של חילוץ עצמו והרופא מתלונתו של הנאשם כלפיהם, כפי שהציע הסנגור. המאבטח הדגיש כי כאשר התרחש כל הארוע ניסה תחילה לבדוק אם הוא עצמו פעל בצורה לא ראויה כלשהי, מאחר שזו המדיניות במחלקת האבטחה של בית החולים. הוא ציין שבדיקתו העצמית העלתה כי פעל כראוי.

12. בכתב האישום נכלל גם סעיף של נסיון תקיפת עובד ציבור, המתייחס לכך שהנאשם ניסה לתקוף את המאבטח שעה שהמאבטח חצץ בינו לבין הרופא. בתיאור סיפור המעשה לא תיאר המאבטח בשום שלב כי הוא עצמו הותקף או שהנאשם ניסה לתקפו, וכאשר נשאל על כך על ידי הסנגור, השיב כי כשהנאשם תקף את הרופא ראה יד שמכוונת אליו, אך הוא זז. הוא לא ראה צורך לספר על כך משום שהוא לא נפגע ולא קרה לו כלום. גם עובדה זו מלמדת, לדעתי, על העדר נסיון העצמה או הגזמה מצד המאבטח.

13. הסנגור טען כי הרופא והמאבטח הגיבו בחוסר פרופורציה לקללה שפלט הנאשם, ובמקום לתת לו ללכת לדרכו - עקבו אחריו למעלית וניסו למנוע מבעדו להכנס למעלית, וזהו למעשה ארוע התקיפה. כאמור - איני מקבלת את הטענה שהתוקפנים היו הרופא והמאבטח. הראיות לא מלמדות על כך שארוע התקיפה היה כזה שנולד מהקללה שפלט הנאשם, שגרמה למאבטח ולרופא לרדוף אחריו ולנסות באופן פיזי למנוע מבעדו לעזוב את המחלקה. מעבר לכל האמור עד כה, סברה זו אף לא מתיישבת עם עדות הנאשם בבית המשפט לפיה, לאחר שקילל את הרופא, הלה עוד ניסה לשכנע אותו לחזור ולהתראיין (עמוד 33, שורה 29 עד עמוד 34, שורה 4). שיחה ונסיון שכנוע מצד הרופא כלפי הנאשם שישאר ויבדק, שהתרחשו לאחר הקללה, אינם מתיישבים עם הסברה לפיה הרופא, בחמת זעם, רדף אחרי הנאשם ותקף אותו, בשל אותה קללה ממש, מאחר שנפגע כבודו.

14. ב"כ הנאשם העלה סימני שאלה בקשר לכך שהרופא, חרף סערת הרוחות בה היה נתון לטענתו, לא הגיש תלונה באופן מיידי, אלא רק לאחר שהנאשם עצמו הגיש תלונה. כך הקשה גם לגבי המאבטח, שהגיש תלונתו רק כעבור כמעט שבוע. לטענת הסנגור עולה מכך שמדובר ב"תלונת מגן", שנועדה לשמש משקל נגד לתלונת הנאשם, שכן השניים ביקשו להדוף את טענתו של הנאשם כלפיהם, והמניע ברור. על כך השיב הרופא כי לא מסר תלונה על אתר, אלא רק ביום ראשון (הארוע עצמו התרחש ביום שישי), מאחר שהונחה על ידי המנהל הרפואי עמו התייעץ בזמן אמת, כי עליו להגיש תלונתו באמצעות העובדת הסוציאלית של בית החולים. עוד יצויין, כי בפועל, אף שהנאשם פנה למשטרה מיד לאחר הארוע, הם לא קיבלו את תלונתו ביום הארוע וזו נמסרה אף היא רק ביום ראשון, מאוחר יותר למועד מסירת תלונתו של הרופא. לפיכך, הסברה בדבר היות תלונת הרופא צעד גומלין על תלונת הנאשם, אינה מתיישבת עם מועדי מסירת כל אחת מהתלונות. באשר למאבטח: כאשר נשאל על ידי הסנגור מדוע תלונתו הוגשה באיחור, כעבור שבוע, הסביר כי המקרה היה מורכב, זו אינה סיטואציה שהוא רגיל בה, הוא לא רצה לפעול בפזיזות ורק לאחר שהבין שהנאשם הגיש תלונה נגדו ונגד הרופא החליט לפנות למשטרה. אלמלא כן, לא היה מגיש תלונה, כי לאחר שעזב את בית החולים, הנאשם כבר לא היווה איום כלפי איש. המקרה טרד את מנוחתו זמן רב עד שהגיש את התלונה. הסברים אלו מניחים את דעתי ואיני סבורה שהרופא והמאבטח, אף אם אניח שלא היו מתלוננים במשטרה אלמלא תלונת הנאשם, המציאו גרסה שהיא שונה מהמציאות, כדי להחלץ מתלונת הנאשם נגדם.

15. הסנגור טען בסיכומיו כי במקרה דנן היו מחדלי חקירה רבים:
התברר, כי היו מצלמות אבטחה במקום, אשר לא נתפסו ולא נבדקו. הנסיון הראשון לאתר חומר שאולי צולם במצלמות נעשה רק כעבור כ-6 חודשים, ואז התברר שתיעוד נשמר רק ימים ספורים (ת/4);
על פי העדויות מתברר כי מלבד המזכירה, רימונה שמואל (אשר ממנה נגבתה הודעה, אך היא, כאמור, לא ראתה את ארוע התקיפה), נכחה בארוע גם סטאז'רית אשר ישבה עם הרופא בחדר הרופאים בשעת האינטראקציה עם הנאשם ועדותה לא נגבתה;
למקום הארוע הגיעו שוטרים, על פי קריאה, שוחחו עם הנאשם ועם המעורבים האחרים (הרופא, המאבטח) ומן הסתם רשמו דוח פעולה. דוח זה (אשר ודאי תועדו בו התגובות הראשונות של הנוגעים בדבר), אם הוא קיים, אינו מצוי בין הראיות.

16. שקלתי טענות הסנגור בענין מחדלי החקירה וזו מסקנתי: כמעט אין מקרה בו לא ניתן לנקוט צעדי חקירה נוספים ובכל תיק ניתן להצביע על מחדלי חקירה כאלו ואחרים. אני מסכימה עם הסנגור, כי ראוי היה להשיג את סרטי מצלמות האבטחה, כי ראוי היה לזמן לעדות את הסטאז'רית וכי בתיק צריך היה להמצא דוח פעולה שרשמו השוטרים אשר הגיעו למקום סמוך לאחר הארוע, בעקבות קריאתו של הנאשם. ואולם, השאלה היא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר ועד כמה ה"אין" מכרסם ממשקל ה"יש"; האם העדר ראיה, הנובע ממחדל חקירתי, יכול לסייע לנאשם בביסוס ספק סביר שתוצאותיו זיכוי (ראו ע"פ 54/11 אפנג'ר נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים ממוחשבים, ניתן 07.03.12])? נראה לי, כי למרות החסר, התביעה הוכיחה את האישום כנגד הנאשם מעל לספק סביר. יש לזכור כי גם הנאשם עצמו יכול היה לבקש לזמן לעדות נוכחים אחרים בארוע, כגון הסטאז'רית, אם סבר שעדותה תוכל להועיל לו. אני מסכימה לטענת הסנגור כי ראיתי חקירות מוקפדות מזו, והעדר סרטי מצלמות האבטחה "זועק", כמו גם העדר דוח הפעולה המתייחס לממצאי השוטרים שהגיעו למקום מיד לאחר הארוע. עם זאת, איני יכולה לומר כי מחדלים אלה עולים כדי "אין" המכרסם במשקל ה"יש" במידה כזו שהאישום לא הוכח. אף לא אוכל לומר כי העדר צילומי מצלמות האבטחה יכול לסייע לנאשם לבסס ספק סביר שתוצאותיו זיכוי, לאור העדויות של המאבטח והרופא, אותן מצאתי מהימנות.

17. עוד הפנה הסנגור לשתי סתירות מהותיות, לטענתו, בין גרסאות עדי התביעה: סתירה בדבר מקום התרחשות הארוע (האם אירע בלובי המחלקה, כגרסת הרופא, או בחדר הרופאים, כגרסת המאבטח?) וסתירה בדבר נקודת הזמן שבה נכנס המאבטח לתמונה (האם הצטרף בעיצומו של הארוע, לאחר שנשמעו כבר צעקות, כעדות הרופא, או עוד טרם החל הארוע, כעדות המאבטח?).

18. איני סבורה כי מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של ענין. כאשר מדובר בארוע שהמעורבים בו מעורבים גם רגשית, כפי שאירע בארוע דנן על פי עדותם של הרופא והמאבטח, אין לתמוה על אי דיוקים בגרסאות. ההפך הוא הנכון: אילו נכונה היתה התזה שהעלה הסנגור, לפיה הרופא והמאבטח חברו יחדיו לטפול על הנאשם ארוע תקיפה שלא אירע, על מנת לחלץ עצמם מתלונתו שלו, אזי יש להניח שהיו מקפידים לתאם ביניהם את הפרטים בצורה טובה. השאלה אם הארוע התרחש בלובי או בחדר הרופאים אינה מהותית, ויתכן שכל אחד משני העדים זוכר מיקום מעט שונה, דבר שיכול להיות מוסבר גם על ידי כך שהיה "ארוע מתגלגל", שהתרחש על פני מספר אתרים, שהחל בתלונותיו של הנאשם במהלך ההמתנה בבוקר והמשיך לארוע שבו נטל את מסמכיו בכעס, קילל את הרופא והסטאז'רית ותקף את הרופא. באשר לסתירה בין גרסת הרופא לגרסת המאבטח בדבר השלב שבו הצטרף המאבטח לארוע, הרי יתכן שהרופא לא שם לב בדיוק מתי נכנס המאבטח לחדר, ונדמה היה לו שהדבר התרחש בעקבות הצעקות של הנאשם, ואילו המאבטח – שידע לתאר את הארוע למן תחילתו – יודע לומר שהיה בחדר מראשית. על סתירות שכאלה נקבע בע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים ממוחשבים, 14.03.12]:
"חלק מהסתירות ניתן ליישב נוכח טיבו ואופיו של הארוע שהיה מלווה באנדרלמוסיה רבתי. כמו סצנה בסרט המצולמת ממספר זוויות בקטעי זמן שונים, כך שכל אחד מהעדים רואה את הדברים ממקום עומדו, מזווית אחרת, ולעתים בנקודת זמן אחרת. יתכן כי חלק מהסתירות בדברי העדים מקורו בהעצמה והפרזה בתיאור הארועים... לא כל עד שמשקר או טועה בחלקים מעדותו יש לקבוע כי אינו דובר אמת בגרסתו המרכזית, ומכאן מלאכתה של הערכאה הדיונית לבור את התבן מן הבר, ולעתים, כשיש צורך, אף להשתמש בכלל של 'פלגינן דיבורא'. כאמור, בית משפט קמא היה מודע לכך שחלק מהעדים הם נוגעים בדבר, ובחן בזהירות את דבריהם, ומכלול העדויות והצטברותן ניתן לקבוע את מעורבותם של המערערים בהכאת המתלונן" [פסקה 22 לפסק הדין].

כך, לטעמי, במקרה דנן, ליבת הארוע מתוארת בצורה זהה על ידי עדי התביעה: הנאשם כעס עוד קודם לארוע, עקב ההמתנה הממושכת בבית החולים. בארוע עצמו, נטל את מסמכיו בכעס מחדר הרופאים, קילל את הרופא והסטאז'רית, דחף את הרופא, המאבטח חצץ בין הרופא לנאשם, והנאשם ניסה להסתלק מהמקום, כשהרופא והמאבטח עוקבים אחריו למעליות. המאבטח אף ירד עם הנאשם במעלית וליווה אותו עד צאתו לשער בית החולים.

19. הפועל היוצא הוא כי המאשימה הוכיחה מעל לספק סביר כי ביום 10.07.09 בסמוך לשעה 14:00, דחף הנאשם את ד"ר ראשד אבו סלאח ותקף אותו בבית החולים איכילוב. הוא גידף את הרופא והתלהם ובהמשך לכך תקף אותו.

20. באשר לסעיף האישום המתייחס לנסיון תקיפת עובד ציבור – התברר כי הדברים מתייחסים לכך שהנאשם ניסה לתקוף את המאבטח שעה שזה ניסה לחצוץ בינו לבין הרופא. על כך לא נמצאו ראיות מספיקות. המאבטח עצמו לא סיפר בעדותו כי הנאשם ניסה לתקפו, וכאשר נשאל על כך על ידי הסנגור השיב כי כשהנאשם תקף את הרופא ראה יד שמכוונת אליו, אך הוא זז. הוא לא ראה צורך לספר על כך משום שהוא לא נפגע ולא קרה לו כלום. לטעמי, אין בכך די פירוט כדי לבסס את העבירה של נסיון לתקוף עובד ציבור ונשמע כי אותו "נסיון" היה תוצאה של כניסתו של המאבטח בין הנאשם לבין הרופא, בנסיון לחצוץ ביניהם, ולא פעולה מכוונת של הנאשם שנועדה לפגוע במאבטח. לפיכך, יש לזכות את הנאשם מסעיף חיקוק זה.

סיכום
21. לאור כל האמור, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בכל הקשור לתקיפת הרופא, ומזכה אותו מביצוע עבירה של נסיון תקיפה של עובד ציבור, בכל הקשור למאבטח.

ניתנה היום, י' ניסן תשע"ב, 02 אפריל 2012, במעמד הצדדים

8