הדפסה

ת"פ 4123-09 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' פרידמן ואח'

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

12.03.2012
ת"פ 4123-09 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' פרידמן ואח'

בפני כב' השופטת יהודית אמסטרדם
בענין:
מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד טוני גולדנברג ועו"ד לילך כץ
המאשימה
נ ג ד

מנחם פרידמן
ע"י ב"כ עו"ד משה ישראל

הנאשם

החלטה

א. טיעוני ב"כ הצדדים

1. בפני בקשה מטעמו של נאשם 1 (להלן: "הנאשם") להורות כי אין על הנאשם להשיב לאישום מס' 11 שעניינו החזקת נכס החשוד כגנוב (אישום 13 בכתב האישום המקורי).

2. ב"כ הנאשם אינו חולק על כך שהכספים הוחזקו ע"י הנאשם ו/או בני משפחתו, אלא שלדבריו לא הוכח כי מדובר בנכס "החשוד כגנוב".
לטענתו, מוסכם על התביעה שלא מדובר בכספים שהנאשם גנב מהבנק ושלשל לחשבונו, אלא שהתביעה טוענת, כי עקב פעולותיו של הנאשם קיבלו הלווים כ-30 מיליון ₪ מכספי הבנק, והנאשם תוגמל על-ידם.
עצם העברת כספים ע"י הלווים לאיש ציבור (המוכחשת כאמור, ע"י הנאשם) – משמעה לטענת ההגנה, שמדובר בכספי שוחד ולא בכספי גניבה, והנאשם הרי לא הועמד לדין בגין עבירה זו.

3. לתימוכין בטענתו, מפנה ב"כ הנאשם לסיפרו של כב' השופט קדמי לפיו סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") מתייחס ספציפית לגניבה כמשמעותה בסעיף 383 לחוק העונשין, ולא לחשד לעבירה בלתי ספציפית מסוג פשע או עוון.

עוד לדבריו, הקונסטרוקציה המשפטית שנטענה ע"י התביעה, לפיה, פירות השוחד מקורם בפירות הגניבה, שכן הכסף הועבר לנאשם ע"י הלווים לאחר שהם קיבלו את כספי הגניבה – אין בה כדי לשנות את המהות שהמאשימה מתכוונת לכספי שוחד.

4. ב"כ המאשימה מתנגדת לטענת ב"כ הנאשם בציינה, כי הנאשם הפקיד בחשבונו ובחשבונות מקורביו סכומי כסף גדולים במזומן, מבלי שסכומי כסף אלו תועדו ו/או נכללו בתלושי שכר, וכן מסר הסברים סותרים במשטרה לגבי מקור הכספים, ומכאן שהכספים חשודים כגנובים.

ב. דיון

5. סעיף 158 לחסד"פ [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") קובע בלשון זו:
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה ביהמ"ש את הנאשם – בין על-פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין".

בע"פ 732/76 מדינת ישאל נ' כחלון פ"ד ל"ב (170) קבע ביהמ"ש כדלקמן:
"ביהמ"ש לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי ביהמ"ש העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם.
לעניין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור... כאשר יסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו ע"י התביעה הן כה בלתי אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעה לא הייתה מסתמכת עליהן..." (שם, עמ' 179-180).

בשלב זה אין איפוא, לדקדק כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת, אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני הנזכרים בגדרי עובדות כתב האישום.
(ראו גם ת"פ (בימ"ש מחוזי ירושלים) 2184/06 מדינת ישראל נ' יעקב מרגולין ואח' [פורסם בנבו]).

טענת "אין להשיב לאשמה" נבחנת תחת ההנחה שהראיות שהובאו לחובת הנאשם - תזכנה למלוא האמון והמשקל הראייתי.

6. אם לא הוכחה האשמה אף לכאורה, על ביהמ"ש לזכות את הנאשם, והזיכוי מחייב הכרעת-דין מנומקת (ראו: סעיף 183 לחסד"פ).
מנהג היה בישראל לטעון שאין להשיב על מקצת האישומים או מקצתם עד שנבחן העניין בת"פ (בימ"ש מחוזי ת"א) 388/82 מדינת ישראל נ' יגאל לביב פ"מ תשמ"ו(2) 114, כב' השופט א. שטרוזמן הגיע למסקנה שם, שלא ניתן להיזקק לטענת אין להשיב על מקצת האישומים בעוד שהמשפט נמשך בגין האישומים האחרים.
ראו גם ת"פ (בימ"ש מחוזי ת"א) 456/85 מדינת ישראל נ' יעקב אלפרון פ"מ תשנ"א(1) 359.

חוק סדר הדין הפלילי אינו מסמיך את ביהמ"ש ליתן שתי הכרעות-דין במשפט אחד, אלא במקרה של נאשם שהודה בעוד שהמשפט נגד הנאשמים האחרים השותפים לכתב האישום עמו ממשיך ומתנהל, וזאת בנסיבות המפורטות בחוק (סעיף 155 לחסד"פ).
אשר על כן, אין זה מן הראוי שביהמ"ש יתן שתי הכרעות-דין באותו משפט לגבי אותו נאשם.

אין עסקינן באישום נפרד ללא זיקה לאישומים האחרים כנטען ע"י ב"כ הנאשם, באשר זירת המחלוקת איננה רק בתחום ההוכחה של כל עובדה ועובדה, אלא גם בתחום טענת התביעה שכל העובדות – בהנחה שתוכחנה, תבאנה להרשעה באישומים אחרים.

7. אף אני נמנית על אסכולת השופטים הגורסת כמו כב' השופט שטרוזמן, שטענת "אין להשיב לאשמה" אינה יכולה להועיל לנאשם הטוען זאת ביחס לאישום אחד או למספר אישומים בלבד מכלל האישומים נגדו המפורטים בכתב האישום.

מהטעם הזה בלבד הייתי דוחה את בקשת ב"כ הנאשם, אך יש לדחותה גם לגופו של עניין.

8. בהחלטתי מתאריך 15.04.2010 עת דנתי בבקשת ב"כ הנאשם למחוק את אישום 13 בכתב האישום המקורי (המקביל לאישום 11 בכתב האישום המתוקן) ציינתי כי ביהמ"ש יכריע בשאלה אם יש בראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש כדי לעורר חשד שמדובר בכספי גניבה דווקא, ואם התשובה חיובית – יועבר נטל ההוכחה לכתפי הנאשם שיצטרף ליתן הסבר למקור הכספים, ולהוכיח שהחזקה בכספים החשודים כגנובים הגיעו לידיו כדין.

9. בעניין זה יש לציין מושכלות יסוד:
על מנת למצוא אדם אשם בעבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין דרושות שלוש קביעות מצד ביהמ"ש:

א) שהחפצים נשוא האישום אכן היו בהחזקתו של אותו אדם.
ב) שהעובדות כפי שעלו מהראיות והנסיבות שהוכחו – מעוררות חשד הגיוני שהחפצים שהיו בהחזקת הנאשם היוו רכוש גנוב.
ג) שהנאשם לא הצליח להניח את דעתו של ביהמ"ש שהרכוש השנוי במחלוקת הגיע לרשותו בדרך חוקית.

10. בע"פ 3870/91 יעקב בנימין ארוש נ' מדינת ישראל פ"ד-מ"ו (1)77 כבר נקבע, שכדי לעורר חשד בדרך היות הרכוש גנוב "אין צורך להוכיח שרכוש זה בפועל נגנב ממקום כלשהו או אף שפלוני התלונן על גניבת רכוש מאותו סוג".

עוד נקבע, כי ניתן לבסס את החשד הסביר בדרכים שונות ובין השאר נסיבות מחשידות הנוגעות לאופן העברת הרכוש (כולל הסתרת הפעולה) וכן טיבו ומהותו של הרכוש המצביע כשלעצמו על כך שהרכוש גנוב, הוכחת מסה קריטית של נכסים חשודים יש גם בה כדי להכתים בחשד לגניבה, וכן אי-רישום מסודר כשראוי לצפות לכך (ע"פ 3870/91 שאוזכר לעיל).
במקרה דנן, מדובר בסכומי כסף גבוהים העולים על סך 2 מיליון ₪, לרבות ריבוי שטרות: הפקדות של 219 שטרות של 200 ₪ ו-1150 שטרות של 100 ₪, וזאת ללא תיעוד ומבלי שיעברו בתלושי שכר.

11. לאור כל המקובץ לעיל הבקשה נדחית, והנאשם ישיב לכל האישומים שבכתב האישום.

המזכירות תעביר עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, 18 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

5 מתוך 5