הדפסה

ת"פ 3579-06 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' חלידו ואח'

בית משפט השלום בחיפה
תיק פלילי 3579-06 מדינת ישראל נ' ניסים חלידו ואח'

תאריך: 10.1.2012
בפני כבוד השופט זאיד פלאח

המאשימה
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה

נגד

הנאשמים
1.ניסים חלידו
2.סימה חלידו - אגמון
3.יצחק חלידו
באמצעות ב"כ עו"ד דוד קצוטי

4.המכללה העסקית הצפונית בע"מ
באמצעות נאשם מס' 1

5.חב' יוסקה שיווק ציוד משרדי וצעצועים בע"מ
באמצעות נאשם מס' 3

הכרעת - דין

בפתח הדיון הנני מודיע, שהחלטתי לזכות את הנאשמים 1 ו-4 מכל המיוחס להם באישום השני, וזאת מטעמי הגנה מן הצדק, ובנוגע לאישום הראשון – החלטתי להרשיע את הנאשמים 1, 2, 3, ו-5 בכל המיוחס להם.

תוכן עניינים

כתב האישום .......................................................................... 3
חלק כללי ........................................................................................................................... 3
האישום הראשון (כנגד נאשמים 1, 2, 3 ו-5) ........................................................................... 4
האישום השני (כנגד נאשמים 1 ו-4) ..................................................................................... 10

סיכומי ב"כ הצדדים וטיעוניהם ................................................ 11
תמצית עיקרי טענות ב"כ המאשימה ................................................................................... 11
תמצית עיקרי טענות ב"כ הנאשמים ................................................................................... 12

דיון והכרעה .......................................................................... 15

האישום הראשון ................................................................................. 18

היסוד העובדתי ..................................................................................................... 18
התקופה הראשונה- תקופת השותפות עם רטנר .................................................................... 18
התקופה השנייה- תקופת השותפות עם צרפתי ..................................................................... 47

מרמה, ערמה ותחבולה ........................................................................................... 63

היסוד הנפשי ....................................................................................................... 92

סיכום האישום הראשון בעניינו של נאשם 1 .............................................................. 109

האישום הראשון בעניינים של הנאשמים 2, 3 ו-5 ....................................................... 110
תשתית נורמטיבית- העוזר לאחר להתחמק ממס ................................................................ 110
נאשמת 2 כמסייעת לנאשם 1 ............................................................................................ 111
נאשמים 3 ו-5 כמסייעים לנאשם 1 .................................................................................... 115

לסיכום האישום הראשון ....................................................................................... 124

האישום השני ................................................................................... 125
לסיכום האישום השני ...........................................................................................129

סוף דבר ............................................................................. 130

כתב האישום
חלק כללי
בהתאם לעובדות כתב האישום, נאשם 1 שימש בשנים 1997-2004 (להלן "התקופה הרלוונטית) כרואה חשבון ועבד בתקופה זו במס הכנסה, ובין היתר כיהן כמנהל תחום (רכז בכיר) בפקיד שומה חיפה, על כן היה כפוף להוראות התקשי"ר. בהתאם להוראות סעיף 43.02 לתקשי"ר היה על הנאשם 1 לקבל אישור מטעם השר ו/או מנכ"ל המשרד בו הוא מועסק לכל בקשה שלו לכהן כחבר הנהלת תאגיד, והנאשם 1 נמנע מלפנות לנציבות מס הכנסה בבקשה לכהן כחבר הנהלה בתאגיד, וזאת על אף שהיה בעל שליטה ומנהל פעיל בחברות שונות, כפי שיפורט להלן.

נאשמת 2 הינה רעייתו של נאשם 1, ונאשם 3 הינו אחיו. נאשמת 4 נוסדה בחודש אוגוסט שנת 1995, ועסקה בהפעלת בית ספר ללימודי חשבונאות, בשיתוף עם מכללת רמת-גן. נאשם 1 שימש כמנהל מקצועי ואקדמי של נאשמת 4, והיה שותף סמוי בה.

חברת יורן בע"מ נוסדה במאי 1995 ועסקה בהוצאת ספרי לימוד וחוברות תרגילים בתחום הנהלת חשבונות. נאשם 1 היה שותף סמוי גם בחברה זו.

חברת האדם הנכון בע"מ נוסדה ביוני 1996 במטרה לעסוק במתן שירותי כח אדם ושירותים נלווים, וכן במתן ייעוץ והדרכה בנושאי משאבי אנוש. נטען שנאשם 1 היה שותף סמוי גם בחברה זו.

חברת מכללת אטלס לתקשוב בע"מ הוקמה במאי 1998 במטרה לעסוק בהדרכת מקצועות המחשוב, ונטען כי נאשם 1 היה שותף סמוי גם בחברה זו.

נאשמת 5 נוסדה בינואר 1999, ועסקה בשיווק והפעלת חנות צעצועים. נאשם 3 עבד בחברת יוסקה שיווק צעצועים בע"מ בין השנים 1999-2002 והיה מנהלה הפעיל.

חברת אס. אם. קבוצת ניהול בע"מ (להלן: "חברת אס. אם") עסקה בהפעלת בית ספר ללימודי חשבונאות בשיתוף עם מכללת רמת גן, ונאשם 1 היה שותף סמוי בה.

האישום הראשון (כנגד נאשמים 3,2,1 ו-5)

הקמת החברות "יורן", "המכללה הצפונית" ו"האדם הנכון"
בהתאם לעובדות כתב האישום, בכל אחת משנות המס 1997-2004, פעל הנאשם 1 במרמה עורמה ותחבולה, במזיד ובכוונה להתחמק ממס, ופעלו נאשמים 2,3 ו-5, במרמה עורמה ותחבולה, במזיד ובכוונה, על מנת לעזור לנאשם 1 להתחמק ממס, וכך הם פעלו, כנטען:

במאי 1995 הקימו עו"ד ערן אלוני (להלן: "אלוני") ורו"ח רטנר (להלן:"רטנר"), את חברת יורן, במטרה לעסוק בהפצת ערכות לימוד לבחינות, הכנת מאגר שאלות ממוחשבות ואספקת שאלונים לבחינות משרד העבודה.

אלוני ורטנר ביקשו להרחיב את תחום עיסוקה של יורן לכתיבת ספרים ובחינות בתחום החשבונאות, וחיפשו אדם מתאים לביצוע העניין.

באותה עת, היה הנאשם 1 מרצה לחשבונאות ולמיסים בסניף הצפוני של המכללה למנהל, בנוסף לתפקידו ברשות המיסים.

לאור מקצועיותו של הנאשם 1 והתפקיד אותו ביצע במכללה למינהל, פנו רטנר ואלוני לנאשם 1, במהלך 1995, על מנת לגייסו לצורך כתיבה ועריכת ספרים ובחינות ללימוד הנהלת חשבונות.

במהלך ניהול המו"מ בין נאשם 1 לרטנר ואלוני בדבר התמורה לה יהיה זכאי בגין כתיבת ועריכת הספרים, ביקש הנאשם 1 להיות שותף בעסק שיוקם. רטנר ואלוני הסכימו לדרישתו זו של הנאשם, והשלושה הפכו לשותפים בעסקיה של יורן.

בעת ניהול המו"מ, החזיק בידיו הנאשם 1 אישור, מטעם נציבות מס הכנסה, לעבודה פרטית נוספת בתחום ההוראה בלבד, על כן הוא פנה לנציבות מס הכנסה בבקשה לקבלת אישור לכתיבת ספרים, והאישור ניתן ביום 15.11.95. בנוסף, קיבל נאשם 1 ביום 14.5.96 אישור לקבלת תגמולים ו/או זכויות יוצרים (להלן:"אישור לקבלת זכויות יוצרים"), והאישור, לכאורה, לא היה מוגבל בסכום ו/או בתקופה.

אלוני, רטנר ונאשם 1 החליטו להרחיב את עסקיהם המשותפים ולהקים מכללה ללימוד חשבונאות. השלושה הקימו לשם כך את חברת המכללה הצפונית.

המכללה הצפונית פתחה חשבון בנק ואושר לה אשראי, לו ערבו אלוני רטנר ונאשם 1. כמו כן הוגדרו זכויות החתימה במכללה הצפונית, אשר הוענקו גם לנאשם 1.

אלוני, רטנר ונאשם 1 פנו למכללת רמת גן בהצעה להפעיל סניף צפוני, ולבקשת נאשם 1, הוא הוצג במו"מ זה כמנהל מקצועי ומרכז אקדמי במכללה הצפונית בלבד, על אף שנטען כי בפועל היה שותף מלא במכללה. ביום 23.10.1995 נחתם חוזה בין המכללה הצפונית למכללת רמת גן, על פיו הפעילה המכללה הצפונית שלוחה של מכללת רמת גן באזור חיפה. בנוסף הקימו אלוני רטנר והנאשם 1 את חברת האדם הנכון ביוני 1996.

רכישת חלקו של אלוני והקמת חברת "אטלס"
א. בחודש אוקטובר 1997 מכר אלוני את חלקו בחברות יורן, האדם הנכון והמכללה הצפונית, כך שהבעלות בחברות אלה נותרה בידי רטנר ונאשם 1. בחודש מאי 1998 הקימו רטנר ונאשם 1 ביחד עם אחרים את חברת אטלס, במטרה לעסוק בהדרכת מקצועות המחשוב. בשנים 1997-2000 הוחזקו מניותיו של נאשם 1 בחברות המכללה הצפונית, יורן, האדם הנכון ואטלס בנאמנות ע"י רטנר ו/או אשתו ו/או מי מטעמם.

ב. מבנה האחזקת בחברות השונות לאחר אוקוטובר 1997 היה כדלכמן: נאשם 1 לא נרשם בפועל כבעל מניות באף אחת מהחברות, על אף היותו בעל שליטה בהן, וזאת על מנת להסתיר את חלקו בחברות ועל מנת להתחמק מתשלום מס.

ג. בהיותו בעל שליטה כאמור, חייב הנאשם 1 בהגשת דו"חות לפקיד השומה ובהכללת המידע בדבר חברות שבשליטתו, על פי סעיפים 131 ו-32 (9) לפקודת מס הכנסה, ועל פי תקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דין וחשבון), התשמ"ח-1988.

ד. בשנות המס 1997-2000, לא הודיע הנאשם 1 לפקיד השומה על היותו בעל שליטה בחברות המכללה הצפונית, האדם הנכון, יורן ואטלס, לא הגיש דו"חות כבעל שליטה בחברות לפקיד השומה ולא כלל בהם את הכנסותיו ומידע בדבר היותו בעל שליטה כאמור.

ה. בשנות המס 1997-2000, נאשם 1 כבעל שליטה ומנהל פעיל בחברת המכללה הצפונית, היה זכאי לקבל שכר, בגין ניהול החברה, ושכרו במכללה הצפונית שולם כדלקמן: סכום של 4,000 ₪ לחודש, בעבור עבודתו כמרצה ומרכז אקדמי במכללה הצפונית, שולם ישירות ע"י מכללת רמת גן. יתרת התמורה הכספית שהגיעה לנאשם 1 בגין ניהול המכללה הצפונית, ואשר היתה גבוהה מ-4,000 ₪ לחודש, שולמה מהמכללה הצפונית לחברת יורני מערכות יזמות ניהול ואחזקות בע"מ (להלן:"חברת יורני"). נאשם 1 ורטנר משכו את הכספים המגיעים להם מהמכללה הצפונית באמצעות חברת יורני, אשר ניהלה בשמם את המכללה הצפונית. חברת יורני הנפיקה, אחת לחודש, שתי חשבוניות מס למכללה הצפונית בגין דמי ניהול. חשבונית אחת שיקפה את הסכום המגיע לרטנר וחשבונית שנייה שיקפה את הסכום המגיע לנאשם 1. מהתשלומים שהועברו לנאשם באמצעות חברת יורני בשנים 1997-1998 נוכה מס במקור. שיטת התשלומים דלעיל פעלה עד שנת 1998.

שימוש בחברת "יוסקה"
א. בסמוך לחודש ינואר 1999, במועד שאינו ידוע למאשימה, פנה נאשם 1 לנאשם 3 ובנו של נאשם 3, יוסי חלידו, בבקשה להקים חברה. בחודש ינואר 1999 הוקמה חברת יוסקה, על שמו של יוסי חלידו, כאשר מניות החברה הוחזקו בנאמנות עבורו ע"י אחר. חברת יוסקה עסקה בשיווק והפעלת חנות צעצועים בניהולו של הנאשם 3. לבקשתו של נאשם 1 הוסף סעיף למטרות החברה על פיו חברת יוסקה עוסקת אף בהפצת ספרי לימוד. בפועל עסקה חברת יוסקה בשיווק צעצועים בלבד.

ב. נאשם 1, כאמור, החזיק בידיו אישור לקבלת זכויות יוצרים, אשר היה לכאורה, בלתי מוגבל בסכום או בתקופה. בנוסף, היה בידי הנאשם 1 אישור מנציבות מס הכנסה על פיו יוכל לקבל הכנסה נוספת עד לסכום של 4,000 ₪ לחודש בגין עבודתו כמרצה בחשבונאות ומרכז אקדמי (להלן:"האישורים"). לאור האישורים הנ"ל ביקש נאשם 1 מרטנר כי יתרת הכספים מעבר לסכום של 4,000 ₪ המגיעים לו מהמכללה הצפונית, יוצגו כולם כתשלום בגין זכויות יוצרים ולא כדמי ניהול, ונאשם 1 סיכם עם רטנר כי יציג ליורני חשבוניות מס של חברת יוסקה בגין זכויות יוצרים המגיעים לו כביכול, ובהסתמך על הנ"ל הנפיקה חברת יוסקה, על פי הוראותיו של נאשם 1, חשבוניות כוזבות בגין זכויות יוצרים לחברת יורני, וכללה חשבוניות אלה בפנקסי החשבונות של החברה, כאשר בפועל לא היה כל קשר עיסקי בין החברות, ולא נרקמה ביניהן עסקה אמיתית, אשר הקנתה לחברת יוסקה זכאות לקבלת כספים מחברת יורני.

ג. הנאשם 1 לא דווח לפקיד השומה על הכנסתו מדמי ניהול ומזכויות יוצרים בשנים 1999-2000 וזאת בכדי להתחמק מתשלום מס. בשנות המס האמורות משך נאשם 1 משכורות מחברת יוסקה, על אף שלא עבד בה בפועל, ומשכורת זו היתה נמוכה מסכומי החשבוניות שהוציאה חברת יוסקה ליורני. במעשיו, כך נטען בכתב האישום, השמיט הנאשם 1 בשנות המס 1999-2000 הכנסה בסכום של 370,301 ₪, בהסתמך על הפירוט בנספח א', שצורף לכתב האישום.

פירוק השותפות והקמת חברת "אס. אם."
א. הנאשם 1 ורטנר החליטו בסוף שנת 2000 על פירוק השותפות ביניהם, על כן הם חתמו ביום 31.12.2000 על הסכם פירוד (להלן:"הסכם הפירוד") על פיו חולקה בין השניים הבעלות בחברות המכללה הצפונית, האדם הנכון, אטלס ויורן, כדלכמן: הבעלות והשליטה המלאה בחברות המכללה הצפונית והאדם הנכון הועברו לנאשם 1; הבעלות והשליטה המלאה בחברת מכללת אטלס הועברו לרטנר; לאחר ביצוע התחייבויות שונות של רטנר ונאשם 1, הבעלות והשליטה בחברת יורן תתחלק ביניהם בחלקים שווים.

ב. על מנת להסתיר את חלקו בחברות ועל מנת להתחמק מתשלום מס, פנה נאשם 1, במועד שאינו ידוע למאשימה, לקובי צרפתי, (להלן:"צרפתי") לשם הקמת חברה אשר תתפוס את מקומה של המכללה הצפונית כשלוחה של מכללת רמת גן. בהתאם לכך הוקמה ביום 4.1.01 חברת אס. אם., כאשר שם החברה הינו צירוף ראשי תיבות שמות נאשמת 2, גב' סימה, אשת הנאשם 1, וגב' מונה, אשתו של צרפתי. לבקשתו של נאשם 1 הועברו מניות רטנר ואשתו בחברות המכללה הצפונית והאדם הנכון ישירות לאס.אמ.

ג. במהלך שנת 2001 החלה חברת אס. אם. להפעיל בית ספר ללימודי חשבונאות בשיתוף עם מכללת רמת גן, במקומה של חברת המכללה הצפונית. בפועל, היה נאשם 1 מנהל פעיל ובעל שליטה בחברת אס. אם. ביחד עם צרפתי ואשתו, אך הציב את אשתו, נאשמת 2, כבעלים ושותפה לכאורה בחברה. נאשם 1 ו/או נאשמת 2 היו בעלי 50% ממניות אס.אמ. מיום הקמתה. על אף האמור לעיל, ביקש נאשם 1 להסתיר את בעלותו בחברה ועל כן לבקשתו, לא נרשמו המניות על שמו ו/או על שם נאשמת 2 והם הוחזקו בעבורם בנאמנות ע" אחר.

ד. בהתאם למפורט בכתב האישום, נאשמת 2 ידעה כי בעלה, נאשם 1, הינו מנהלה הפעיל ובעל השליטה של חברת אס. אם., וכי הצבתה והצגתה כמנהלת וכבעלים, נועדה להעלים את קיומו של נאשם 1 מרשויות המס.

ה. בשנות המס 2001-2002, לא הודיעו הנאשמים 1 ו-2 לפקיד השומה על היותם בעלי שליטה בחברת אס. אם., לא הגישו דו"חות כבעלי שליטה בחברה לפקיד השומה ולא כללו בהם את הכנסותיהם ומידע בדבר היותם בעלי שליטה כאמור.

ו. בשנות המס 2001-2002 היה סכום הכנסתו של נאשם 1, כבעל שליטה במכללה הצפונית ו/או באס.אמ., אשר נכנסה בנעליה, גבוה מסכום של 4,000 ₪ הנקוב באישור לעבודה פרטית אותו קיבל מנציבות מס הכנסה. בשנים אלה, כמו גם בשנים הקודמות, שילמה מכללת רמת גן את שכרו של נאשם 1 כמרצה וכמרכז אקדמי, בסכום של 4,000 ₪ לחודש. נאשם 1 הורה למכללה הצפונית ו/או חברת אס. אם. כי את יתרת הכספים המגיעה לו בגין ניהולן והיותו בעל שליטה בהן, מעבר לסכום אותו שילמה מכללת רמת גן, יעבירו לחברת יוסקה, כנגד חשבוניות מס בגין זכויות יוצרים. חברת יוסקה הנפיקה, בהוראתו של נאשם 1, חשבוניות כוזבות בגין זכויות יוצרים לחברות המכללה הצפונית ואס. אם., וכללה את החשבוניות בפנקסי החשבונות שלה, אך בפועל לא היה כל קשר עסקי בין החברות ולא נרקמה ביניהן עסקה אמיתית, אשר הקנתה לחברת יוסקה זכאות לקבלת כספים מחברות אלה. נטען כי הנפקת החשבוניות הכוזבות ע"י יוסקה, בהוראתו של נאשם 1, נעשתה על מנת לעזור לנאשם 1 להתחמק ממס.

ז. הנאשם 1, ועל מנת להתחמק מתשלום מס, בשנות המס 2001-2002, לא דיווח לפקיד השומה על ההכנסה שנצמחה לו, בין מדמי ניהול ובין מזכויות יוצרים. בשנות מס אלה לא משך הנאשם משכורת בחברת יוסקה בכלל. סך הכל השמיט הנאשם 1, בשנות המס 2001-2002, הכנסה בסך כולל של 170,542 ₪, בהתאם לפירוט שבנספח ב', שצורף לכתב האישום.

ח. את יתרת הכספים בגין זכויות היוצרים שהועברו לחברת יוסקה, ולא נמשכו ע"י הנאשם 1, בשנים 1999-2002 נעשה שימוש כדלקמן: לכיסוי הוצאותיה השוטפות של יוסקה מפעילות הצעצועים, לתשלום משכורות לנאשם 3, לתשלום משכורות ליוסי חלידו, בגין עבודות שביצע לכאורה כעובד חברת יוסקה. לכתב האישום צורף נספח ד', ובו התפלגות הכספים שהתקבלו בחברת יוסקה בגין הוצאת החשבוניות הכוזבות.

ט. עוד נטען בכתב האישום, שהנאשם 3 העביר חלק מהכספים שנרשמו בספרי חברת יוסקה על שמו ועל שם בנו, לידי הנאשם 1 ו/או מי מטעמו. נאשם 3, שניהל בפועל את חברת יוסקה, ידע כי איננה זכאית לתשלום בגין זכויות יוצרים, וכי החשבוניות הכוזבות אותן היא מוציאה, על פי הוראתו של הנאשם 1, הוצאו במטרה לסייע לנאשם 1 להתחמק ממס. עוד נטען, שהנאשם 3 ידע כי נאשם 1 ובנו, יוסי חלידו, אינם עובדים בחברה ואינם זכאים לשכר ממנה.

מכירת חברת "אס.אמ." למכללה למנהל
א. ביום 30.9.03 נחתם הסכם בין אס. אם. ובין המכללה למנהל, על פיו תחדל חברת אס. אם. מכל פעילות, ותעביר את כל פעילותה, כמפעילת מכללה ללימודי חשבונאות, למכללה למנהל, וזאת תמורת סך של 3,400,000 ₪. בו בזמן חתם נאשם 1 על התחייבות כלפי המכללה למנהל, כי לא יתחרה בה למשך 5 שנים, ובהתאם לאותה התחייבות יהא הנאשם 1 זכאי לקבל לידיו סך של 600,000 ₪. בנוסף, נחתם ביום 30.9.03 הסכם בין חברת אס.אם ונאשמים 1 ו-2, לפיו היה נאשם 1 זכאי לקבל לידיו, בנוסף לסך של 600,000 ₪, מחצית מהרווחים שייוותרו בידי אס. אם. לאחר תשלום מלוא התחייבויותיה לצדדים שלישיים. ההסכמים דלעיל כללו ויצרו עסקאות והכנסות החייבות בדיווח מטעמו של נאשם 1 לפקיד השומה, ובתשלום מס על רווח הון, ובפועל לא דיווח נאשם 1 על רווח ההון ולא שילם את המקדמה על חשבון רווח ההון תוך 30 יום כמתחייב על פי סעיף 91 (ד') (1) לפקודת מס הכנסה, וזאת במזיד ובכוונה להתחמק ממס.

ב. ביום 6.3.05 מסר רטנר את הודעתו הראשונה לחוקרים, וביום שלמחרת, דהיינו ביום 7.3.05, הודיע נאשם 1 לפקיד השומה, על ביצוע העסקה דלעיל וביקש לשלם את המקדמה המתחייבת ממנה. בשנות המס 2003-2004, לא הודיעו נאשמים 1 ו-2 לפקיד השומה על היותם בעלי שליטה בחברת אס. אם., לא הגישו דו"חות כבעלי שליטה בחברה לפקיד השומה ולא כללו בהם את הכנסותיהם ומידע בדבר היותם בעלי שליטה כאמור. במהלך החודשים ינואר- פברואר 2006, הגישו הנאשמים 1 ו-2 דו"חות לפקיד השומה, בגין השנים 2000-2004. הנאשמים לא כללו בדו"חות אלה את עובדת היותם בעלי שליטה בחברת אס. אם., החל משנת 2001. כל המעשים הנ"ל, כך נטען, נעשו במזיד, ותוך שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, ובכוונה להתחמק ממס.

הוראות החיקוק לפיהן הואשמו הנאשמים
נאשם 1 – שימוש במרמה עורמה ותחבולה, 8 עבירות לפי סעיף 220 (5) לפקודת מס הכנסה.
נאשמת 2 – שימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת לעזור לאחר להתחמק ממס, 4 עבירות לפי סעיף 220 (5) לפקודת מס הכנסה.
נאשמים 3 ו- 5 –
מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, 4 עבירות לפי סעיף 220(2) לפקודה הנ"ל. לנאשם 3 ביחד עם סעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה.
הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, 4 עבירות לפי סעיף 220 (4) לפקודת מס הכנסה. לנאשם 3 ביחד עם סעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה.
שימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת לעזור לאחר להתחמק ממס, 4 עבירות לפי 220 (5) לפקודת מס הכנסה. לנאשם 3 ביחד עם סעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה.

האישום השני (כנגד נאשמים 1 ו- 4)
הנאשם 1 היה הבעלים והמנהל הפעיל של נאשמת 4. נאשם 1 שכר לעבודה את רו"ח שמעון מיכאלוביץ (להלן:"מיכאלוביץ'") על מנת שירצה בקורס מבוא לחשבונאות, אשר התנהל אצל הנאשמת 4. הנאשם 1 סיכם עם מיכאלוביץ' סכום נטו, אותו ירוויח מיכאלוביץ כשכר עבודה.

נאשם 1 ומיכאלוביץ' סיכמו עוד, כי חלק מהשכר אותו ירוויח מיכאלוביץ', יוצא כנגד תלוש משכורת למיכאלוביץ' עצמו, וחלק אחר יהא על שמה של רינה מיכאלוביץ', אשתו. נאשם 1 נקט בדרך זו על מנת לעזור למיכאלוביץ' להתחמק מתשלום מס, אותו היתה אמורה נאשמת 4 להעביר לרשות המיסים בשמו של מיכאלוביץ'.

החיסכון במס נבע מאחוז המס השולי הנמוך בו היתה חייבת אשתו של מיכאלוביץ', שהיה נמוך מאחוז המס בו חב מיכאלוביץ', ובפועל לא עבדה אשתו של מיכאלוביץ' בנאשמת 4. כתוצאה מפיצול המשכורות של מיכאלוביץ', הכינו הנאשמים פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים ועזרו למיכאלוביץ' להתחמק מתשלום מס כדלקמן: עבור 12/1997 הפרש מס בסך של 3,717 ₪, עבור שנת המס 1998 הפרש מס של 12,678 ₪, ועבור שנת המס 1999 הפרש מס בשך של 13,110 ₪.

הוראות החיקוק לפיהן הואשמו הנאשמים
א. מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, 3 עבירות לפי סעיף 220 (2) לפקודת מס הכנסה. נאשם 1 ביחד עם סעיף 224א' לפקודת מס הכנסה.
ב. הכנה וקיום של פנקסים ורשומות כוזבים, 3 עבירות לפי סעיף 220 (4) לפקודת מס הכנסה. לנאשם 1 ביחד עם סעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה.
ג. שימוש במרמה עורמה ותחבולה, 3 עבירות לפי סעיף 220 (5) לפקודת מס הכנסה. לנאשם 1 ביחד עם סעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה.

סיכומי ב"כ הצדדים וטיעוניהם

כל אחד מב"כ הצדדים הגיש סיכומים נרחבים בכתב, והוסיף סיכומים בעל-פה. בסיכומיהם פירטו ב"כ הצדדים את טענותיהם, תוך התייחסות לחומר הראיות בתיק, ולדין הקיים, בהתאם להבנתם. תחילה אתמצת בקצרה את עיקרי הטיעונים, ולאחר מכן אקיים דיון נרחב, במסגרתו אתייחס בפירוט לטיעון הרלבנטי, תוך אימוצו או דחייתו.

תמצית עיקרי טענות ב"כ המאשימה

לדברי ב"כ המאשימה, שימש הנאשם 1, בעת ביצוע העבירות, בתפקיד מנהל תחום (רכז בכיר) בפקיד שומה חיפה, ובמסגרת תפקידו היה גורם אחראי על גביית מס מאזרחי המדינה, וכמפורט בכתב האישום, הוא ניצל את הידע שלו בכדי לעבור על חוקי המיסוי בעצמו. נאשם זה היה שותף סמוי ובעל שליטה בחברות פרטיות שונות, במקביל לעבודתו ברשות המיסים, והוא נקט בדרכים של הסתרה, מרמה ותחבולה, על מנת להסתיר את מקור הכספים שקיבל בגין היותו בעלים בחברות פרטיות, ולהתחמק מתשלום מס.

ב"כ המאשימה טענה עוד, שנאשם 1 לא דיווח על הכנסתו מאותן החברות בשנים הרלבנטיות לכתב האישום וגם לא הגיש דו"חות כנדרש בהיותו בעל שליטה בחברות, וכי הוא ניסה "לצבוע" את הכספים שקיבל כ"דמי ניהול" בחברות שבבעלותו, ולהציג מצג כאילו הכנסתו זו נובעת מ"זכויות יוצרים". נאשם 1 אף ערך שימוש בחברה מעין מפסידה בניהולו של אחיו, שהיא הנאשמת 5, והעביר לה את אותם הכספים, מבלי לשלם בגינם את המס הדרוש. ההכנסות מפעילותו של נאשם 1 נוכו מול הוצאותיה של החברה, וכן שימשו לתשלום משכורות, תוך שנאשם 1 מתחמק מתשלום מס.

לטענת ב"כ המאשימה, האירועים המתוארים בכתב האישום, ושהוכחו, לטעמה, במהלך שמיעת הראיות בתיק, מתארים את הנאשם 1 כמי ש"אוחז את החבל משני קצותיו" - מצד אחד, עסקיו הפרטיים שאפשרו לו להשתכר בצורה נאה, ובסכומים גבוהים מהשתכרותו כעובד מדינה, ומצד אחר – אחיזתו בעבודתו במס הכנסה, בה המשיך להתקדם בסולם הדרגות ולהתמודד על תפקיד סגן פקיד שומה חיפה. נטען, שהנאשם 1 לא רצה לוותר על אף אחת מן האפשרויות הנ"ל: רצה להמשיך ולהתקדם בשירות המדינה, ובד בבד רצה להמשיך ולקבל כסף רב מעיסוקיו הפרטיים.

לדברי ב"כ המאשימה, הנאשם 1 ניצל את הבנתו בתחום המיסים כדי להוציא לפועל תוכנית פעולה, המרמה את מס הכנסה, תוך הסתרת כספיו ומקורותיהם, והכל בכדי להתחמק מתשלום מס.

בנוגע לנאשמים 3,2 ו-5 נטען, כי הם סייעו לנאשם 1 בתקופה הרלבנטית לכתב האישום לעבור את העבירות, ושיתפו עימו פעולה, והכל – במטרה לסייע לו להתחמק ממס.

במסגרת האישום השני, נטען כי נאשם 1, יחד עם נאשמת 4, פעלו במטרה לסייע למר שמעון מיכאלוביץ', ששימש כמרצה במכללה העסקית הצפונית, להתחמק ממס, בכך שפיצלו את שכרו בינו ובין אשתו, רינה מיכאלוביץ', זאת על אף שהיא מעולם לא עבדה בפועל בנאשמת 4.

טענותיה של ב"כ המאשימה הובאו בסיכומיה באופן הבא: ראשית, ערכה סקירה נורמטיבית קצרה של העבירות נשוא כתב האישום; לאחר מכן, עברה להצביע כיצד הוכיחה, באמצעות מסכת הראיות הרחבה שנפרסה בכתב האישום, את קיום העבירות. ב"כ המאשימה התמקדה בהוכחת היותו של נאשם 1 שותף סמוי בעסקים פרטיים משך שנים והיותו בעל שליטה בהם. בהמשך, הפנתה ב"כ המאשימה את הזרקור לעבר פעולות המרמה, עורמה ותחבולה שנעשו במקרה זה, ולבסוף ביקשה להראות כיצד הראיות מלמדות על כך שהפעולות נעשו מתוך מטרה להתחמק ממס.

ב"כ המאשימה טענה, שעלה בידה להוכיח את כל עובדות כתב האישום, ברמה הנדרשת, ועתרה להרשעת כל הנאשמים בכל המיוחס להם. בהשלמת סיכומיה בעל-פה חזרה ב"כ המאשימה על טיעוניה, תוך שהפנתה לפסיקה מתאימה, והתייחסה לעניינים שונים שבסיכומי ב"כ הנאשמים.

תמצית עיקרי טענות ב"כ הנאשמים
ב"כ הנאשמים טען כי התמקדות ב"כ המאשימה בסוגיות של שותף, שותף סמוי, בעל שליטה, חובת הודעה או ציון העובדה בדו"ח כי מדובר בבעל שליטה – כל זה אינו רלבנטי, מאחר ואין מדובר באישומים על אי הגשת דו"חות על ידי בעל שליטה או על אי דיווח על היות בעל שליטה. לחילופין טען ב"כ הנאשמים, כי רק מי שרשום כבעל מניות צריך להגיש דו"ח כבעל שליטה, ולעומתו, נהנה איננו צריך להגיש דו"חות כבעל שליטה.

ב"כ הנאשמים טען כי לנאשם 1 היו זכויות יוצרים, ומשכך נופלות רבות מטענות ב"כ המאשימה בדבר השמטת הכנסות או צביעתן. ב"כ הנאשמים התמקד בטיעוניו בע"פ פרומדיקו, במסגרתו, לטענתו, הסוגיה שעולה היא האם מדובר בעסקה סתם או בעסקה מלאכותית או בדויה, ובעניינם של הנאשמים אין מדובר אפילו בעסקה מלאכותית.

ב"כ הנאשמים טען כי בבית המשפט המחוזי בתל אביב נדונות השומות שהוצאו לנאשם 1, וכי בכל מקרה אין כל צורך בהכרעה בשאלה אם מדובר במלאכותיות אם לאו, שהרי מלאכותיות איננה בגדר עבירה פלילית. ב"כ הנאשמים הדגיש, כי מאחר וההכנסות אכן הועברו בפועל לחברת יוסקה, הרי שלכל היותר ניתן לטעון למלאכותיות ולא לעסקה בדויה. ב"כ הנאשמים הוסיף וטען, כי בשומות שהוצאו לנאשם 1, ושעליהן הוגש הערעור בת"א, טענה המדינה לעסקה מלאכותית, ולא לעסקה בדויה. ב"כ הנאשמים טען כי על אותן הכנסות ממש, הוצאו שומות לחברת יוסקה, בהן נקבע כי אלה הכנסותיה – בכך המדינה מדברת בשני קולות ומדובר במיסוי כפול האסורים על פי הפסיקה.

ב"כ הנאשמים טען עוד, כי היסוד הנפשי הקבוע בסעיף 220 הינו תוך כוונה להתחמק ממס. לטענתו, לא הייתה כוונה כזו, בין בגלל שלא נחסך ולא יכול היה להיחסך כל מס, שהרי אילו הנאשם 1 היה מדווח על ההכנסות אצלו, ומאידך דורש הכרה בהוצאות, אז דרך זו הייתה מביאה לתשלום סכומי מס קטנים יותר מאלה ששולמו בפועל על ידו.

לעניין רווח הון- ב"כ הנאשמים טען, כי פקיד השומה הוציא לנאשם 1 שומות, בהן מיסה את הסכום של 600,000 ₪ כהכנסה פירותית שעליה אין חובת הגשת דיווח ותשלום מקדמה תוך 30 ימים. ב"כ הנאשמים ציין, שלטענת ב"כ המאשימה היה אירוע המס בשנת 2003 וכי אז היה צריך לדווח, ומנגד פקיד השומה לא ראה כל אירוע מס בשנת 2003, מאחר ובשומה שהוא הוציא טען לאירועי מס בשנים 2004 ו- 2005. ב"כ הנאשמים טען עוד, כי הנאשמת 2 פתחה מיוזמתה, ובתחילת שנת 2004, חברה בשם אוהישי, דבר שהוביל לדרישת הצהרת הון והגשת דו"חות. מכאן ביקש ב"כ הנאשמים להסיק, שלא הייתה כל כוונה שלא לדווח, וכי טענותיו של הנאשם 1 הינן אמיתיות בכל הנוגע להתלבטות שהייתה בין הכנסה הונית לבין פירותית, שאז אין חובה על המקבל לדווח תוך 30 ימים אלא רק כאשר יוגש הדו"ח השנתי על ידו.

לדברי ב"כ הנאשמים, הסכום של 600,000 ₪ צוין במפורש בדוחות של אס. אם., כך שלא הייתה כל כוונה להשמטה.

ב"כ הנאשמים טען כי בנוגע לאישום השני, יש לקבל טענת הגנה מן הצדק, מכיוון שכתב האישום הוגש רק נגד הנאשם 1, שהוא בגדר מסייע, אף לשיטת ב"כ המאשימה. מנגד, העבריין העיקרי, מיכאלוביץ', שחסך מס, שילם כופר של 1,500 ₪ ולא נדרש לשלם את הפרשי המס, ולא הוגש נגדו כתב אישום. בנוסף, רטנר, המנהל של המכללה, כלל לא הואשם.

ב"כ הנאשמים טען כי בע"פ פרומדיקו, דן בית המשפט ב"יחסי הגומלין בין המערכת המיסויית לבין זו הפלילית", וכי נפסק שאין פליליות בעסקה שנקבע לגביה שהיא מלאכותית, ומשכך, לא עברו הנאשמים כל עבירה פלילית. ב"כ הנאשמים הפנה גם לגלגול הראשון של עניין פרומדיקו, דהיינו לת"פ 55/96 (מחוזי י"ם), מדינת ישראל נ' פרומדיקו בע"מ ואח', פורסם בתקליטור "מיסים ועוד", עמ' 421 (1999), שהרשיע בפרשת פרומדיקו (בעליון זוכה), וטען שעל פי הנאמר שם, נופלת טענת ב"כ המאשימה לפיה אין מקום לדון בצד האזרחי, קרי בחבות במס.

בסוף טיעוניו ביקש ב"כ הנאשמים לזכות את כל הנאשמים מכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בהשלמת סיכומיו בעל-פה חזר ב"כ הנאשמים על טיעוניו, תוך שהדגיש את שדרש הדגשה מבחינתו, וחזר על בקשתו לזיכוי מרשיו.

דיון והכרעה

סעיף 220 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"), קובע:

"אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן ... ואלו הן:
(1) השמיט מתוך דו"ח על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח;
(2) מסר בדו"ח על פי הפקודה אמרה או תרשומת כוזבות;
(3) השיב תשובה כוזבת, בעל פה או בכתב, על שאלה שנשאלה, או על דרישת ידיעות שנערכה אליו על פי הפקודה;
(4) הכין או קיים, או הרשה אדם להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;
(5) השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן".

ביסוד סעיף 220 הנ"ל עומד עיקרון הגילוי המלא לשלטונות המס, עקרון הבא למנוע מעשה רצוני ומכוון המיועד, ביודעין ובזדון, להשיג את המטרה של הקטנת נטל המס באמצעים האסורים על פי החוק. מטרת ההוראה, בין היתר, היא למנוע מעשי מרמה ותחבולה כנגד שלטונות המס, והכל בכדי להגן על ציבור משלמי המס, וכן בכדי להבטיח הכנסה לאוצר ולקדם את החברה. השופט חיים כהן הביע את עמדתו לעניין הסעיף הנ"ל, וזאת בע"פ 406/69 יהושע ברנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) ע' 210 בעמ' 213, בכותבו:
"יוצא שלפי פירושו הנכון של סעיף 220 יכול ובדבר שקר יהא משום שימוש במרמה, עורמה או תחבולה ואין עוד צורך בדבר מה נוסף; ובלבד שהנאשם השתמש בשקר ובזדון בכוונה להתחמק ממס ולשם הטעייתן של רשויות המס והערמה עליהן."

מלשון סעיף 220 עולה, כי גם עזרה לאחר להתחמק ממס הינה עבירה מושלמת ומבצעה ייראה כעבריין עיקרי ולא כמסייע כמשמעותו בסעיף 31 של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). סעיף 220, על כל סעיפי המשנה הכלולים בו, מורכב מרכיבים התנהגותיים בלבד, דהיינו – לצורך הוכחת קיום העבירה, אין צורך להוכיח את התוצאה של התחמקות בפועל ממס, ומכאן – בין אם השיג הנאשם את התוצאה של התחמקות ממס, ובין אם לאו – ניתן להרשיעו בעבירה לפי סעיף 220. טענתו של ב"כ הנאשמים, שעניין זה אינו רלבנטי בתיק זה, אינה יכולה לעמוד לו, שהרי הועלתה הטענה שאילו הנאשם 1 היה מתנהל אחרת, הוא יכול היה, במקרים אחדים, לצמצם את תשלומי המס המגיעים ממנו.

בנוגע למשמעות שיש ליתן למונחים "מרמה" ו"ערמה", אני מקבל את גישת ב"כ המאשימה, לפיה ניתן לפנות להגדרת ה"מרמה" בסעיף 414 לחוק העונשין, שלשונה:
"טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות אשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת".

פירוש המונח "מרמה" ו"ערמה", אם כן, הינו בהצגה של טענה כוזבת אשר מטרתה הינה לרמות, וזאת על מנת לגרום לזולת לבצע מעשה או מחדל. הצגת טענה כוזבת כאמור, יכול שתיעשה בדרך של מחדל, כדוגמת הסתרת מידע שהיה מקום להציג, דברי ד"ר גיורא עמיר, "עבירות מס ועבירות הלבנת הון" (מהדורה חמישית, 2008) בעמ' 562. באשר למונח "תחבולה", אני מקבל את העמדה לפיה הכוונה היא לבדיה, שמטרתה הונאה או הטעיה, דהיינו - מצג שווא שבו משתמש אדם על מנת להטעות את מי שהמצב האמיתי אינו ברור לו, והשימוש שנעשה באותה תחבולה נועד לכך שפקיד השומה יבצע את מלאכתו מתוך מתן אמון במצב העובדתי השקרי המוצג לו באמצעות התחבולה - כאילו הוא המצב האמיתי, כדברי גיורא עמיר (עמ' 563), שהוסיף וכתב, שעסקה שנוצרה למראית עין ולשם הצגתה כעסקה אמיתית ומהותית לפקיד השומה בלבד, עלולה להיחשב בגדר תחבולה, אם ניתן ללמוד, מנסיבות תכנונה ודרכי עריכתה, על הזדון והכוונה להשתמט ממס. בעניין יהושע ברנדל הנ"ל, נקבע עוד, בעמ' 213:
"יוצא שלפי פירושו הנכון של סעיף 220 יכול ובדבר שקר יהא משום שימוש במרמה ערמה או תחבולה, ואין צורך בדבר מה נוסף; ובלבד שהנאשם השתמש בשקר ובזדון, בכוונה להתחמק ממס, ולשם הטעייתן של רשויות המס וערמה עליהן"

ב"כ הנאשמים טען כי אכן אין צורך שההתחמקות ממס תגיע לכלל מימוש, כשהכוונה היא שאכן נעשו פעולות להתחמק ממס אך מסיבה זו או אחרת התכנית לא התממשה. עדיין, כדבריו, יש להוכיח שהכוונה, אילולא נמנעה, הייתה להתחמק ממס, שהרי במפורש נאמר בסעיף "בכוונה להתחמק ממס", והוא הפנה בנושא זה לע"פ פרומדיקו, שם נכתב:

"לפי סעיף 220 לפקודה, חבות המס היא רכיב ביסוד העובדתי של העבירה. ההנחה היא כי בעת עריכת העסקה, על-פי עיצובה המשפטי הפורמלי, לא הייתה חבות מס. חבות זו נולדת כתוצאה מסמכותו של פקיד השומה להתעלם מן העיצוב המשפטי המקורי, תוך כדי סיווג העסקה מחדש. לפי עקרון החוקיות, אין לבסס אחריות פלילית על עצם קיומה של חבות זו, משום שהייתה בכך כעין תחולת דין למפרע."

דבריו של ב"כ הנאשמים הינם יפים, אך אין בינם ובין דברי ב"כ המאשימה כל סתירה – המדובר בעבירה התנהגותית, שהתוצאה אינה רלבנטית בה, ואולם, ברור שקמה חובה להוכיח שהתנהגות הנאשמים היתה בכוונה להתחמק ממס, בין אם בסופו של דבר צלחה אותה התחמקות ובין אם לאו.

בנוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 220 לפקודה, הרי שהמחוקק השתמש במילים: "במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס", ופרופ' פלר, בספרו "יסודות בדיני עונשין", חלק א' (עמ' 515, ועמ' 615), התייחס למונחים אלה, בכותבו:
" ... יש מקרים בהם משתמשת ההלכה החקוקה והפסוקה במונחים "במזיד" או "בזדון" כדי להביע בהם את היסוד הנפשי הדרוש להתהוות עבירה נתונה. אין חולקין על כך שמשמעות מונחים אלה היא זו של מחשבה פלילית; כלומר, גם של קלות-דעת או אדישות, ולא של כוונה פלילית בלבד ..."

לפי פרופ' פלר, על אף שהעבירה לפי סעיף 220 דנה בכוונה מיוחדת, הרי שדי בהוכחת קיומה ברמה של פזיזות, בכדי להרים את הנטל להוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו.

פסקי דין רבים דנו בנסיבות מהן ניתן ללמוד על קיום זדון וכוונה להתחמק ממס, כגון: ע"פ 366/96 נדאל מחארב נ' מדינת ישראל, תקדין כרך 96(1) ע' 604, וגיורא עמיר (עמ' 515) ריכז את הנסיבות כדלקמן:
א. הפחתה של ההכנסה האמיתית בשיעור ובמידה, המונעים אפשרות של שגיאה או טעות בתום-לב בשל היחס בין המוצהר למושמט.
ב. הפחתת הכנסה בפעילות מתוכננת או פעולות החוזרות ונשנות במשך שנים.
ג. שימוש בתחבולה, בתכנית או בהמצאה למען השגתה של הפחתת המס.
ד. העלמה של חשבון בנק שבו מחזור משמעותי או ניהול חשבון בנק בשם אחר או בדוי.
ה. הסתרתו של מקור הכנסה שלם או ניהולו בשמו של אחר או בשם בדוי.
ו. קיום שתי מערכות פנקסי-חשבונות, השונות אחת מרעותה.
ז. העדר מסמכים נאותים או ספרי חשבונות נאותים, שהיה ראוי כי נאשם יקיים בהתחשב בהשכלתו, בניסיונו ובארגונו העסקי, או בידע שלו בניהול פנקסים.
ח. זיופים, שינויים מכוונים, השמדה או הסתרה של ספרי חשבונות.
ט. ניכויים וקיזוזים של הוצאות שלא כדין.
י. ציון ביודעין של פרטים מהותיים מטעים, כוזבים או לא נכונים, במטרה להטעות את עובדי המס.
יא. תכנון מס בעסקאות בדויות.

עבירה על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה הינה עבירת מטרה, בה חלה "הלכת הצפיות", דהיינו – התרחשות התוצאה האסורה נצפית כאפשרות קרובה לוודאי, על כן רואים את האדם כאילו התכוון אליה, וסעיף 20(ג) לחוק העונשין קובע, שאין הבדל בין מי שהתכוון לבצע את העבירה, ובין מי שצפה ברמה גבוהה של הסתברות כי התוצאה הרלבנטית לגיבוש העבירה תתקיים, גם אם אותו אדם לא שם לעצמו למטרה לגרום לה. הנשיא ברק התבטא בעניין זה, במסגרת פסק דינו ב-רע"פ 4827/95 פולק נ' מדינת ישראל (להלן: "פרשת פולק"), בקובעו:
"לעיתים קיימות ראיות (ישירות או נסיבתיות) מהן ניתן להסיק את דבר קיומה של מטרה זו. בהעדר ראיות שכאלה ניתן לעיתים להיזקק ל"הלכת הצפיות". על פי הלכה זו - אשר מקורה בדין ההלכתי - המודעות להתממשות... כאפשרות קרובה לודאי, שקולה כנגד המטרה...".

האישום הראשון

היסוד העובדתי

התקופה הראשונה – תקופת השותפות עם רטנר

כתב האישום מייחס לנאשם 1 שליטה בחברות הרלבנטיות בתקופה זו, והן: "חברת יורן בע"מ" (להלן: "יורן"), "חברת המכללה העסקית הצפונית בע"מ" (להלן: "המכללה הצפונית"), "חברת האדם הנכון בע"מ" (להלן: "האדם הנכון") ו"חברת אטלס בע"מ" (להלן: "אטלס").

עדותו של עו"ד ערן אלוני והמוצגים הקשורים בעדותו

ב"כ המאשימה טענה, כי בעלותו של נאשם 1 במרבית החברות הרלבנטיות לכתב האישום החלה עוד בשנת 1995, בשיתוף פעולה בין יואל רטנר (להלן :"רטנר"), ערן אלוני (להלן: "אלוני") ונאשם 1. בעקבות סכסוך בין השלושה, נותרו החל מקיץ 1997 שני שותפים בלבד, והם – רטנר ונאשם 1. בעדותו, סיפר ערן אלוני על הרקע לשותפותם, ומרקע זה ניתן ללמוד את התנהלות הנאשם באותן חברות, גם בתקופה הרלבנטית לכתב האישום.

חברת יורן

לדברי אלוני, הוא פנה, יחד עם רטנר, אל הנאשם 1, בכדי לחבור יחדיו לצורך חיבור ספרים בראיית חשבון, במסגרת חברת יורן, והתנהל בין הצדדים מו"מ, בכדי שנאשם 1 יקבל בתמורה נתח מהחברה הנ"ל. לדברי אלוני, נאשם 1 דרש להיות שותף סמוי בעסק, כאשר מצד אחד יהא זכאי לנתח ברווחים, ומצד אחר לא יוזכר שמו כבעל מניות, ואף לא כדירקטור או כמנהל, וכדברי אלוני בעדותו בפניי ביום 19.5.08, עמ' 361, שורות 20-24:
"... חלידו דרש להיות שותף סמוי בעסק, שותף סמוי הכוונה קודם כל שלא יופיע בשום מקום כבעל מניות, דירקטור, מנהל בחברה ויהיה לו נתח ברווחים כמו שאמרתי קודם...".

ב"כ הנאשמים טען, שאלוני כתב בתצהירו ש"חלידו דרש להיות שותף סמוי בעסק של כתיבת הספרים", כלומר, המדובר בשותפות בכתיבת הספרים ולא בחברות, וכי דברי אלוני בתצהירו באו במטרה שתקום לו עילת תביעה גם נגד חלידו ולא רק נגד רטנר. אין בידי לקבל טיעון זה של הסנגור – אלוני העיד בפניי, בישיבה שהתקיימה ביום 7.7.08, עמ' 5 שורות 15-18:
"...הרי אמרתי כבר מזמן שניסים מעולם לא אמר 'אני רוצה להיות שותף'. כאילו, הדברים האלה הרי לא נאמרו על ידו. כל הזמן אמרתי את זה שזה לא הוצג בצורה הזאת, אלא באופן מעשי זה מה שהיה, אז בוודאי שאני לא זוכר שהיה תנאי שניסים אמר 'אני נכנס רק אם אני שותף'. לא, לא נשמע לי כאילו מתאים לנסיבות של הדברים".

ובחקירתו החוזרת מאותו היום, עמ' 39 שורות 21-29, הבהיר אלוני שמאחר ותצהירו קרוב יותר לאירועים, ומאחר ובו נכתב כי "ניסים דרש להיות שותף סמוי", אזי הדברים הכתובים בתצהיר משקפים נכונה את האמת, ולא דבריו בבית המשפט, שנאמרו כעשור לאחר האירועים, ומזה אני מסיק, שאין מדובר רק בהבנה בין הצדדים לכך שהנאשם 1 יהא שותף סמוי, אלא בדרישה של נאשם 1 להיות שותף סמוי בעסק. אלוני שב והשיב לשאלות ב"כ הנאשמים, כי "אני ראיתי את הדברים בדיוק כמו שאמרת בהתחלה – יש שלושה אנשים, מתחלקים בכל שווה בשווה" – פרוטוקול מיום 7.7.08, עמ' 13. לפני כן, בעמ' 4 שורות 30-36 השיב אלוני לניסיונותיו של ב"כ הנאשמים להעלות תיזה לפיה היה תנאי להצטרפות לעסק, בכך שהנאשם 1 יעזוב את מס הכנסה, ואלה דברי העד בעניין זה:
"ש: בראשית הדברים אם ניסים היה אומר "תקשיב, אני לא מוכן לתנאי הזה, כפי שיואל טוען כאן, שאני צריך לעזוב את מס הכנסה", אתם הייתם מכניסים אותו בכל זאת כשותף, או שזה היה תנאי וטיבם של תנאים לא מקוימים, אז לא מתקדמים?
ת: לא, זה לא היה תנאי כזה. לא היה מעולם תנאי כזה שכאילו אם אתה לא עוזב את מס הכנסה, אז אנחנו לא ממשיכים ב-, ב...
ש: לא שלא ממשיכים, שאנחנו לא נכניס אותך להיות שותף.
ת: אני לא מכיר תנאי כזה".

הסנגור המשיך והטיח בפני אלוני את טיעונו, לפיו משלא עזב נאשם 1 את עבודתו במס הכנסה, הרי שלא היה שותף עימם בעסקים, שכן התנאי שהציבו בפניו לפיו יקבל מעמד של שותף רק בתנאי שיעזוב את מס הכנסה – לא התקיים. אלוני דחה את דברי הסנגור, והשיב כי אכן דובר על האפשרות שנאשם 1 יעזוב את מס הכנסה, אולם זה לא היה תנאי לשותפות בין השלושה. לדברי אלוני, אכן נושא פרישתו של נאשם 1 דובר בהקשר של הנפקת מניות פורמאלית עבורו, ואולם עזיבתו את מס הכנסה לא הייתה תנאי לכניסתו כשותף בעסקים. אני מקבל את דבריו של אלוני בעניין זה, ומעדיפם על דברי הנאשם. המסמך ת/148 מאמת את דברי אלוני, והוא נושא את הכותרת "טיוטא להסכם שיתוף פעולה ערן ניסים ויואל", ויש בו כדי לעגן את ההסכמות אליהן הגיעו השלושה. מכל הנ"ל עולה, שעוד בתחילת הדרך הצטרף נאשם 1 לחברת יורן כשותף סמוי, והוא הפך לזכאי לקבלת נתח מרווחי החברה, ואכן ניתן לראות במסמך ת/141, שבחודש מאי 1995 נרשמו החברות על שם רטנר ואלוני בלבד, ולא על שם הנאשם.

חיזוק נוסף לגרסת אלוני, המקובלת עליי, ניתן לראות במסמך ת/143, שהינו הסכם המייסדים להקמת חברת יורן, ואשר נחתם בחודש אפריל שנת 1995, בטרם רישום החברה ברשם החברות. מסמך זה הוכן לצורך עיגון הבנות בעניין חלוקת רווחים לקראת ייסודה של החברה, ובתחילת המסמך נכתב, בין היתר: "והואיל והצדדים מתכוונים להנפיק 100 מניות ג' לצד שלישי בחברה" – מסמך זה מתייחס להסכמות רטנר ואלוני, ואילו צד ג' הוא הנאשם 1, כפי שמעיד אלוני בפניי ביום 19.5.08, עמ' 362, שורות 1-4:
"ת: זה מסמך שנכתב ביני לבין יואל רטנר. לגבי הקמת חברת יורן. המסמך עוסק בחלוקת הרווחים בין הצדדים שפה מופיע צד ג', הכוונה הייתה לניסים.
ש: כבר בשלב שלפני הקמת החברה, יורן, שמוקמת ביום 2.5.95, ניסים כבר מעורב.
ת: ניסים מעורב, אמרתי קודם".

מסמך נוסף שיש בו כדי לתמוך בדברי אלוני, הוא המסמך שסומן על ידי נ/16, ושעניינו מכתב שכתב אלוני לעו"ד זוהר אלעזרי, בנוגע לסוגיה של זכויות היוצרים, לאחר שמערכת היחסים בין רטנר, אלוני ונאשם 1 נקלעה למשבר, ואלוני כותב, בין היתר:
"ניסים הוא הבעלים בפועל של שליש ממניות החברה, והסיבה לכך נעוצה בהסכמה בין כל השותפים לפיה ניסים ישתתף בכתיבת הספרים ובעריכתם בתמורה לחלק מהכנסות החברה".

אני דוחה את טיעונו של ב"כ הנאשמים, לפיו אלוני הסיק בעצמו, בתחושה פנימית שלו, שנאשם 1 הינו שותף ביורן, רק בשל העובדה שהוסכם שיקבל תמורה מהכנסות החברה עבור כתיבת ועריכת ספרים, ובפועל הוא לא היה שותף, הן בשל היות הגרסה בלתי הגיונית ובלתי מסתדרת עם המסמכים מהתקופה הרלבנטית והן מאחר וגם אלוני דוחה טיעון זה, ודברי אלוני מקובלים עליי, ואני מעדיפם על דברי הנאשם 1 בעניין זה – דברי אלוני מגובים במסמכים שנכתבו סמוך לאירועים, ואילו גרסת הנאשם הועלתה שנים לאחר מכן, בכדי להימלט מהחשדות ומהאישומים המופנים אליו.

אלוני שב ומעיד בפניי, בנוגע לשינוי בהחזקת המניות, וכלשונו, בעמ' 362 לפרוטוקול הדיון מיום 19.5.08, שורות 18-21, ביחס ל-ת/142, שיוזכר על-ידי בהמשך:
"ש. מה קורה עם המניות האלה בהמשך?
ת. למיטב זכרוני באיזה שהוא שלב יואל קיבל מניות נוספות באופן שהפך להיות בעל 2/3 מהמניות. ברמת ההסכמות שהיו ביננו היה ניסים ב-1/3".

אותו ת/142, שאליו התייחס אלוני בדבריו, הינו בקשה מטעם אלוני לשנות את מבנה הערבויות בבנק, כך שהערבות שלו תתאים לחלקו היחסי בשותפות שבין הצדדים, דהינו – שיהיה ערב ב-1/3 מהמניות, וכדבריו:
"ש. מציגה מכתב לבנק הפועלים מיום 20.3.97, מה זה המסמך הזה.
ת. זה מכתב שיואל ואני חתומים עליו מבנק הפועלים, בהקשר לחברת יורן. לבקשתי, הערבויות האישיות בחברה תהיינה בהתאם להחזקות במניות, יואל רטנר יהיה ערב ב-2/3 לחוב החברה ואני ב-1/3. עד לאותו זמן הייתי ערב ל-1/2 למרות שהחזקתי ב-1/3".

מהתנהלות הצדדים עולה תמונה ברורה, לפיה הנאשם 1 החזיק ב-1/3 ממניות חברת יורן, אך הוא העדיף להיות שותף סמוי, כך שבמסמכים הרשמיים לא הופיע שמו בכל צורה שהיא, לא כבעל מניות ולא כמנהל, וכדברי אלוני בדיון מיום 19.5.08 עמ' 362, שורות 25-31:
"ש. איפה נאשם 1.
ת. לא הופיע. במסגרת הזאת הוא מופיע כצד ג' שלא מוזכר בשמו.
ש. מדוע לא מוזכר בשמו.
ת. כל המתכונת באותו זמן הייתה שחלידו לא יופיע בפרונט בשום צורה, זה היה הדרך שבה התנהלו הדברים באותו זמן".

שותפותו הסמויה של נאשם 1 לא הסתכמה בחברת יורן, אלא גם בחברות נוספות, כפי שיפורט בהמשך, כאשר דרך התנהלותו גם בחברות אלה הייתה דומה להתנהלות שתוארה בנוגע לחברת יורן.

חברת המכללה העסקית הצפונית

אלוני סיפר בעדותו בפניי, שהוא ונאשם 1 הובילו רעיון להקמת בית ספר לחשבונאות, לראיית חשבון ולהנהלת חשבונות. היוזמה הייתה של אלוני ושל נאשם 1, כאשר רטנר רק הצטרף לכך, וכדברי אלוני בדיון מיום 19.5.08, עמ' 363 שורות 1-5:
"ש. מי זאת המכללה העסקית הצפונית.
ת. זאת חברה שהוקמה במטרה להיות בית ספר לחשבונאות, ראיית חשבונות והנהלת חשבונות.
ש. מי יזם את הרעיון הזה.
ת. הרעיון הובל ביני לבין ניסים. יואל הצטרף לה".

בהמשך לאותה יוזמה, נחתם ביום 23.10.95 חוזה בין המכללה הצפונית למכללת רמת-גן, לפיו תפעיל המכללה הצפונית שלוחה של מכללת רמת-גן באזור חיפה, כפי שהעיד עודד דברת, נשיא מכללת ר"ג משנת 2001, בדיון שהתקיים בפניי ביום 1.7.07, עמ' 46 החל משורה 8, וכן בהתאם ל-ת/2. נאשם 1 לא היה רק בין יוזמי הרעיון, אלא גם שותף מלא במו"מ ולתכנית העבודה שנבנתה לצורך הקמת בית הספר, כדברי מר דברת בעמ' 46 החל משורה 28. גם אלוני סיפר אודות כך, בדיון מיום 19.5.08, עמ' 363 החל משורה 19, באומרו:
"ש. איך מתנהל המו"מ. מי משתתף ואיך.
ת. המו"מ מתקיים בשיחות אינטנסיביות ביני לבין ניסים ויואל במקומות שונים, בבית שלי, במשרד שלי. זה יותר ממו"מ, זה תוכנית עבודה, איך להקים את בית הספר".

בסופו של דבר, סוכם בין השלושה – נאשם 1, רטנר ואלוני, שהם יהיו שותפים שווה בשווה, וכי כל אחד מהם יחזיק ב-1/3 ממניות החברה, מבלי להעלות הסכמה זו על הכתב בצורה כלשהי, וכדברי אלוני מיום 19.5.08 עמ' 364, החל משורה 20:
"ש. מה אתם מסכמים ביניכם.
ת. סוכם שתהיה חלוקה של 1/3, 1/3, 1/3. ניסים, יואל ואני.
ש. כתבתם את הדברים באותו זמן?
ת. באיזה שהוא שלב הדברים נכתבו אולם לא זוכר מתי בדיוק.
ש. הייתה סיבה שלא להעלותם על הכתב קודם?
ת. אני מניח שמאותם סיבות שדיברתי קודם על החשאיות".

סופו של דבר, הוחלט שערן אלוני יהיה זה שיחזיק ב-100% מהמניות בעבור שלושת השותפים, וכדבריו בפניי ביום 19.5.08 עמ' 365 שורות 16-17:
" ש. מה סוכם לגבי אחזקת מניות המכללה.
ת. סוכם ש-100% מניות עבור המכללה יהיו בידיי. גם עבור יואל וניסים. "

לדברי אלוני, עניין החשאיות היווה נושא מרכזי, מסיבות רבות, ביניהן:
הרצון למכור ספרים למכללה למינהל במסגרת עסקי "יורן", ובד בבד לא רצו שהמכללה תגלה את נושא היוזמה להקמת בית ספר מתחרה, לכן העלימו את העובדה שרטנר עומד מאחורי היוזמה, שלא ייווצר מצב לפיו ירצו לרכוש ממנו ספרים, כדברי אלוני בעדותו בפניי ביום 19.5.08 עמ' 364 החל משורה 1.
הנאשם 1 עבד באותה תקופה במכללה למינהל, והיה תכנון שיעבור לעסק החדש, המתחרה במקום עבודתו זה, כדברי אלוני באותה ישיבה עמ' 363-364.
לדברי אלוני, בעמ' 366 החל משורה 8, נאשם 1 הסביר שחל עליו איסור להיות דירקטור או בעל מניות בשל עבודתו במס הכנסה, ויחד עם זאת מותר לו לעבוד כמרצה או מנהל מקצועי, ומותר לו לקבל שכר סופרים, וכך נאמרו הדברים במהלך הדיון:
" ב"כ הצדדים:
אנו מבקשים להקריא לפרוטוקול את סעיף 29ב' לתצהיר: "ההכנות להקמת המכללה היו צריכות להיערך בחשאיות רבה מכמה טעמים, סעי, 29.2 – חלידו עבד במס הכנסה ורצה מאוד לשמור על מקום עבודתו. הוא הסביר שמותר לו לעבוד כמרצה או כמנהל מקצועי (רק במלכ"ר) או לקבל שכר סופרים. לדבריו חל עליו איסור חמור להיות דירקטור בחברה, בעל מניות או אף מנהל שכיר".
המשך החקירה:
ש. הדברים נאמרו מפיו של ניסים?
ת. כן, בהחלט".

אלוני המשיך והעיד בפניי בנושא שכרו של נאשם 1, באותה ישיבה עמ' 364 החל משורה 5, באומרו:
"ת. הבעיה שניסים לא יכול היה להיות בעל מניות ולא דירקטור בחברה והדברים נאמרו. לכן, כשדברנו על הדרך שבה הוא יתוגמל וזה היה צריך להיות בדרך של שכר סופרים, כמנהל מקצועי או כמרצה.
ש. מאיפה אתה יודע את כל המידע הזה?
ת. הדברים היו ברורים. דברים נאמרו על השולחן".

דברי אלוני, המבוססים בחלקם על מסמכים מהתקופה הרלבנטית, שזורים אלה באלה, ועדותו בפניי הייתה עקבית ורציפה. דבריו הגיוניים, ואני מעדיפם, כאמור, על דברי הנאשמים. בנוגע להנפקת 100 המניות, אכן עיון ב-ת/145 מעלה, שממסמכי ההתאגדות של המכללה העסקית הצפונית, הונפקו 100 מניות, כולן ע"ש אלוני, כפי שהעיד בפניי, וכפי שנכתב במסמכים שצוינו לעיל. גם הסכמות הצדדים, לדברי אלוני, בנוגע להחזקה השווה והמשותפת לכל השלושה – אלוני, רטנר ונאשם 1 – גם זו מגובה במסמך, שסומן על-ידי כ-ת/148, ושעניינו: "טיוטה להסכם שיתוף פעולה – ערן, ניסים יואל", כאשר בסעיף 2 נכתב מפורשות, שהשלושה יהיו שותפים שווים בחלוקת המניות, וכי הנאשם 1 יהיה המנהל בפועל. מסמך זה נכתב בסמוך להתרחשות האירועים, ויש בו כדי להוסיף נופך של אמינות לעדותו של אלוני, המקובלת עליי, כאמור. גם ת/149, שהינו הערות שהכין אלוני בסמוך להתרחשויות, בעקבות המסמך ת/148, שנכתב ע"י רטנר, וממנו עולה בבירור, שכל השלושה הנ"ל הינם שותפים בעסקים, ובעדותו בפניי אמר אלוני אודות ת/149 (עמ' 368-369 לפרוטוקול הדיון מיום 19.5.08):
"ת. זה התייחסות למסמך שהראיתי קודם וזה מראה שזה מתייחס לטיוטה שיואל הכין ב-6/6/96. אני כותב לשניהם איך אני רואה את הדברים, כדי לעשות את הדברים בצורה יותר מסודרת".
ובהמשך שורות 12-13:
"ש. מה מבחינתך רטנר וחלידו.
ת. הם השותפים שלי".

בנוגע לעמדת הנאשם 1 למסמך ת/149, הוא העיד בפניי, בחקירתו הנגדית מיום 31.1.10, עמ' 61 שורות 4-5, שהוא אכן קיבל מסמך זה לידיו וראה אותו בסמוך להתרחשות האירועים, ומכאן – המדובר במסמך שנכתב בזמן אמת, והוא תומך הן בעובדה שהנאשם 1 היה שותף במכללה, והן בעובדה ששותפותו הייתה חשאית וסמויה, ומעניקה אמינות הן למסמך והן לעדותו של אלוני.

ביום 9.8.96 התקיימה פגישה בין אלוני, רטנר ונאשם 1, וסיכום אותה ישיבה נכתב יומיים לאחר מכן, על גבי המסמך שסומן על-ידי ת/150. מסמך זה מפרט את ההתחשבנויות ואת חלוקת הכספים בין השלושה, והמסקנה אליה אני מגיע היא, שהמדובר בהתחשבנות בין שלושה שותפים, אחד מהם הוא הנאשם 1. סעיף 7 למסמך זה מציין מפורשות, כי:
"7. עד רווח של 800,000 ₪ לשנה (לפני מס) יקבלו הבעלים שכר (בעלות מעביד) לפי היחס המקורי 3-3-2 (ערן-ניסים-יואל) חלוקה זו תכלול גם את הנאמר בסעיף 3 אך לא את סעיף 4".

ב"כ המאשימה טענה כי בעקבות כך פונה אלוני לעו"ד דרומי ומגבש עימו טיוטת הסכם – ת/153 בחודש אוגוסט 1996.
ת/153 הינו טיוטת הסכם מחודש אוגוסט 1996, כאשר הצדדים להסכם הם אלוני, רטנר ונאשם 1, והם מכונים יחדיו כ- "המייסדים", ללא הבדל בין נאשם 1 ובין השניים האחרים, וגם עניין זה מקנה לנאשם 1 מעמד של שותף שווה בשווה עם רטנר ואלוני, זאת בניגוד לדבריו ולגרסתו. סעיף 4 למסמך זה עוסק באחזקת המניות, והוא קובע, בסעיף 4(א)(4), כי מניותיו של נאשם 1 ב"יורן" יוחזקו ע"י רטנר, ובסעיף 4(ב)(1) קובע כי מניותיו של נאשם 1 בחברת המכללה העסקית הצפונית, יוחזקו גם הן על-ידי רטנר. בסעיף 5, העוסק בשכרם של שלושת השותפים עד למועד כתיבת המסמך, מצוין שהנאשם 1 קיבל לידיו שכר בסך של 80,000 ₪, לעומת אלוני ורטנר שקיבלו רק כ-50,000 ₪ כל אחד, על כן נקבע מנגנון המאפשר לרטנר ולאלוני להשוות את שכרם לזה שקיבל עד כה חלידו. באותו סעיף נקבע גם, כי נאשם 1 ורטנר זכאים לקבלת רכב צמוד ולמשכורת חודשית שווה, בסך של 6,000 ₪. מסמך זה מוכיח, כמו כל יתר המסמכים, שנאשם 1 היה שותף יחד עם השניים האחרים, בעסקי המכללה.

ב"כ הנאשמים התנגד לדברי ב"כ המאשימה, בנוגע לרצונו של נאשם 1 להמשך החשאיות של שותפותו עם רטנר ואלוני בשנת 1996, במטרה להתחמק ממס, שעה שהמאשימה בעצמה איננה טוענת להתחמקות ממס בשנת 1996 וגם לא בשנתיים שלאחר מכן, אלא רק החל משנת 1999 – אין בטיעון זה כדי לסייע לנאשם. קבעתי, שאני מקבל את דברי אלוני הן בנוגע לשותפותו הסמויה של הנאשם 1, והן בנוגע ליתר העניינים, כפי שפורט עד כה. החשאיות מוסברת ברצונו של נאשם 1 להתחמק ממס, בשל מעמדו באותן חברות, ובשל האיסור החל עליו לקבל מעמד זה בשל היותו עובד במס הכנסה, זאת גם אם נאשם 1 אינו מואשם בהתחמקות ממס באותן שנים. מעמדו של נאשם 1 כשותף הוסתר לא רק במסמכים, אלא גם מפני גורמים חיצוניים, כגון: במסגרת המו"מ שנוהל לצורך הקמת המכללה החדשה, אל מול מכללת רמת-גן, אז הוצג נאשם 1 כמנהל מקצועי בלבד, ולא כשותף, וכדברי אלוני בפניי, בישיבה מיום 19.5.08, עמ' 372, החל משורה 16:
"ש. איך הצגתם את ניסים.
ת. כמנהל המקצועי של המכללה. בפועל היה המנהל, היה גם מבחינתי שותף.
ש. הם ידעו שיש לו חלק בחברה.
ת. לדעתי לא.
ש. אתה אמרת דבר כזה.
ת. לא.
ש. למה ניסים מוצג באופן כזה.
ת. כמו שכל יתר הדברים היו כלפי העולם שניסים אינו חלק שותף גם מכללת רמת גן הוצג כלא שותף".

בדברי הסיכום של ערן אלוני בנוגע למעמדו של נאשם 1 בחברת המכללה העסקית הצפונית, אמר דברים אלה בפניי, בעדותו מיום 19.5.08, עמ' 374, החל משורה 12:
"ש. מי בעצם היו בעלי המניות של המכללה הצפונית?
ת. באופן מעשי זה היה יואל, ניסים ואני. באופן רשמי המניות של ניסים היו מוחזקות בנאמנות על ידי או על ידי יואל.
ש. איך אתה מגדיר את חלקו של ניסים במכללה?
ת. הוא מבחינתי היה שותף, אין לי מילים אחרות.
ש. שותף למה הוא היה?
ת. שותף עסקי במכללה, בחברה. מבחינתי כפי שראיתי את הדברים אז שותף לכל דבר ועניין.
ש. אתה עושה הבחנה בין שותפות למעשה לבין אחזקה פורמאלית?
ת. בוודאי פורמאלית ניסים לא החזיק במניות ולא היה דירקטור."

דברי אלוני בנוגע למכללה הצפונית, כמו דבריו בנוגע ליורן, מקובלים עליי, ואני מאמצם ונותן להם עדיפות על דברי הנאשם 1, וזאת מכל הטעמים שצוינו לעיל על ידי.

חברת האדם הנכון

ביוני 1996 החליטו השלושה - רטנר, אלוני ונאשם 1 - להרחיב עוד יותר את עסקיהם המשותפים, והקימו את חברת "האדם הנכון". חברה זו נועדה לעסוק במתן שירותי כוח אדם שירותים נלווים, וכן מתן ייעוץ והדרכה בנושאי משאבי אנוש, כדברי העד רו"ח מאוטנר בישיבה מיום 17.6.07 עמ' 12, החל משורה 11. כשנשאל אלוני של מי היה הרעיון להקמת החברה, השיב: "למיטב זכרוני של ניסים" (פרוטוקול הדיון מיום 19.5.08 עמ' 374 שורה 6). נאשם 1 אינו חולק על עניין זה, ובחקירתו הנגדית אישר כי ייתכן והוא היה היוזם של רעיון הקמת חברת האדם הנכון (פרוטוקול הדיון מיום 1.2.10 עמ' 39 החל משורה 33).

לדברי רו"ח מאוטנר בפניי, בישיבה מיום 17.6.07, החל מעמוד 12, נאשם 1 נכח בישיבות החברה, כדוגמת ישיבות "אסטרטגיות ומימוניות", כדבריו, וכי מעורבותו הייתה גם בתחומים שהם "לא פרופר הדרכה מקצועית". העד הוסיף וטען, שנאשם 1 נהג בחברה כ"מנהג בעלים", והסביר זאת בעמוד 13 לפרוטוקול החל משורה 16, באומרו:
"...כן, ניסים, הביטוי הזה מנהג בעלים אני רוצה להגדיר אותו... הוא מנהג שבו בן אדם כשהייתי מסתכל מהצד ולא הייתי יודע שהבן אדם הזה הוא לצורך העניין מנהל מקצועי הייתי אומר כך מתנהג אחד שאכפת לו מהחברה עד כדי כך שהוא מזוהה אצלי כמו אחד מהבעלים שלה. זו המשמעות של מנהג בעלים".

ת/11 הינו הסכם הפירוד בין רטנר ונאשם 1, שנחתם בסוף שנת 2000, ובמסמך זה מצהיר נאשם 1 שהינו שותף באחזקות במערך החברות המשותפות שלו עם רטנר, וביניהן חברת האדם הנכון, דבר המעיד על מעמדו "האמיתי" של נאשם 1 בחברה זו, כמו ביתר החברות שפורטו עד כה – מעמד של שותף. במסגרת הסכם הפירוד, ת/11, הוחלט כי מניותיו של רטנר במכללה העסקית הצפונית יועברו לידיה של חברת "האדם הנכון", כך שלמעשה "האדם הנכון" תחזיק במניותיה של המכללה העסקית הצפונית, כמפורט בסעיף 4 למסמך, וגם הנאשם 1 אישר זאת, בחקירתו הנגדית מיום 1.2.10, עמ' 40 שורות 7-9. בנוגע למניות חברת האדם הנכון, נקבע בסעיף 4 למסמך ת/11, כי ייחתמו שטרי העברת מניות "לחלידו ו/או למי שחלידו יורה", ואכן המניות הועברו לחברת אס.אמ., כמפורט במסמכים שסומנו על ידי ת/12 ו- ת/13.

הפרידה מאלוני במשולש היחסים אלוני-רטנר-נאשם 1

בסוף שנת 1996 התגלע סכסוך בין אלוני מצד אחד ובין רטנר ונאשם 1 מן הצד השני, בעקבותיו החליט רטנר להעביר את 2/3 ממניות המכללה העסקית הצפונית, שהיו רשומים ע"ש אלוני, לשמו שלו, כך שמלוא המניות הופכים להיות רשומים על שמו, כולל חלקו הסמוי של נאשם 1, וזאת כעולה מהמסמך ת/145א', ואלוני הסביר זאת בפניי בישיבה מיום 19.5.08, עמ' 366, החל משורה 17, בתשובותיו לב"כ המאשימה:
"ש. אני מציגה לך את תקנון החברה. מי היו בעלי מניות החברה בשנת 95.
ת. אני הייתי באופן מעשי ב-100% מהסיבות שמניתי. במכללה.
ש. מה קורה ב-12/96.
ת. ב-12/96 היה משבר והייתה מריבה גדולה ביני לבין יואל וניסים, שבעקבותיו יואל דרש להעביר את המניות 2/3, על שמו, וכך נעשה.
ש. מפנה למסמכי התאגדות, מה בעצם קורה ב-12/96.
ת. החברה מקצה ליואל 200 מניות שבאופן מעשי זה 2/3 מהמניות לאחר מכן. היה קודם 100 בידי, ליואל הוקצו 200 כך שבאופן מעשי יואל החזיק ב-2/3 מהחברה.
ש. מציגה לך תדפיס מידע על פרטי חברת המכללה העסקית הצפונית, נכון ל-10/97. מה הייתה תמונת מצב המניות.
ת. כמו שאמרתי. 100 עבורי, 200 יואל.
ש. למי שייך 1/3 הנוסף.
ת. מתוך 2/3, 1/3 למיטב ידיעתי היה צריך להיות עבור ניסים".

ובהמשך עדותו של אלוני, בעמ' 367 החל משורה 8, הוא אומר:
"ש. מי גרם לשינוי אחזקת המניות.
ת. לחץ כבד מאוד של יואל. נוצר אז משבר אמון חריף שבו היו מריבות וסכסוכים באותה תקופה ויואל דרש בתוקף מכתבים, בהתלהמות, מאוד תוקפני שהמניות יעברו על שם.
ש. מה קורה עם ניסים.
ת. הוא היה מנהל החברה בפועל וניהל את החברה. באופן פרקטי התייחסנו לדברים כ-3 שותפים ומבחינת המניות יואל הוא אמור היה להחזיק את המניות.
ש. כשאתה אומר שיואל דרש את המניות זאת דעתו של חלידו.
ת. ברור לי שזה היה על דעתו של חלידו".

המסמך ת/2ה' מהווה את הסכמת השלושה – רטנר, אלוני ונאשם 1 – להעלות את שכרם של רטנר ונאשם 1 לסך של 20,000 ₪, ובנוסף רכב, כאשר משכורתו של אלוני תעמוד ע"ס 4,000 ₪ בלבד – גם אלוני אישר זאת, בעדותו בפניי מיום 19.5.08 עמ' 375 החל משורה 21. בעקבות זאת פונה אלוני לרטנר ולנאשם 1 במכתב, שסומן על ידי ת/157, הנושא את הכותרת "הצעה לשינוי כיוון", בו מציע אלוני לשני שותפיו להחליט על "הפסקת אש" למשך שלושה חודשים, בכדי לקיים מו"מ ליציאתו מהחברה ולכניסת משקיע אחר – המסמכים הנ"ל, כמו גם התנהלות העניינים, מראה שנאשם 1 הינו שותף פעיל בחברות, על אף העדר רישומו במסמכיה הרשמיים. רצונו של נאשם 1 בהוצאת אלוני מהחברה לא הייתה יכולה לצאת אל הפועל, אלמלא היה נאשם 1 בעלים, שהרי עובד לא יכול היה לדרוש הוצאת בעלים. אלוני התייחס לניסיון למכור את חלקו בשותפות, באומרו (פרוטוקול הדיון מיום 19.5.08 עמ' 376 החל משורה 14):
"ש. מה עלה בגורל ניסיון המכירה.
ת. ...יהודה יובל נפגש עם יואל וניסים ומיד לאחר הפגישה הודיע לי שהוא למעשה יורד מההצעה מכיוון שיואל וניסים הבהירו לו באופן שלא משתמע לשתי פנים שאין לו מה לחפש במכללה, כמו שאמר לו שגורלו יהיה כגורלי, יכפו עליו את הרוב שהיה להם בחברה, 2/3 לעומת 1/3 ויגרמו לכך שיאבד את כל השקעותיו".

בחודש יולי 1997 מכר אלוני את חלקו ביורן לרטנר, בהתאם למסמך ת/158, וזמן קצר לאחר מכן מכר אלוני את מניותיו בשתי החברות האחרות – "האדם הנכון" ו"המכללה העסקית הצפונית" – ת/19א' וכן דברי אלוני בפניי בישיבת 19.5.08 עמוד 377. ההסכם ת/19א' נחתם זמן קצר לאחר שאלוני חותם על טיוטת תביעה נגד שני שותפיו, ביום 15.10.97, דבר שהיה עלול לחשוף את השותפות שבין השלושה – דבר המחזק שוב את הטענה בדבר היות נאשם 1 שותף סמוי בחברות, ובעל מניות בהן, על אף שלא היה לכך תיעוד בכתב במסמכי ההתאגדות של אותן חברות.

לדברי אלוני בפניי, בדיון מיום 19.5.08 עמ' 377 החל משורה 5, נאשם 1 היה צד למו"מ שהתנהל אצל עו"ד דרומי לקראת הסכם ההיפרדות (ת/19א') והיווה בו חלק אינטגראלי ואף נכח במעמד החתימה על הסכם זה. אלוני הוסיף וטען, שנאשם 1 ביקש שלא להיות צד להסכם ההיפרדות שייחתם, על כן הוא נרשם באותו הסכם כבעל זכות חתימה בחברות "האדם הנכון" ו"המכללה העסקית הצפונית" והוא חתם על כתב התחייבות לשפות את אלוני, בהתאם למסמך שסומן על ידי כ- ת/19ב'. בהתאם למסמך זה, ערבותו של נאשם 1 הינה:

"ערבות אישית מלאה ובלתי מסויגת למילוין המלא והמדויק של כל התחייבויותיהם של יואל רטנר (להלן – רטנר) והמכללה העסקית הצפונית בע"מ (להלן – המכללה העסקית) והאדם הנכון בע"מ (להלן – האדם הנכון), המפורטות בהסכם דלעיל ומתחייב לשלם לאלוני ו/או לווינפורט ו/או לווינהד, לפי הענין, עם דרישה, כל סכום שיידרש, מפעם לפעם, על ידי מי מהם, על חשבון סכומים המגיעים למי מהם, על פי ההסכם דלעיל".

ערבותו האישית, המלאה והבלתי מסויגת של נאשם 1 אינה תואמת למעמד שהוא ניסה להקנות לעצמו, דהיינו מעמד של מנהל מקצועי של מכללה, ואני דוחה ניסיון זה מכל וכל. התנהלותו של הנאשם 1, כמו המסמכים עליהם הוא חותם, כדוגמת מסמך הערבות, מוכיחים מעבר לנדרש, שהמדובר בשותף באותן חברות, ולא בעובד בכיר בהן. אני מקבל את עדותו של אלוני, כפי שזו נשמעה בפניי, ואשר אומתה במסמכים רבים שהוגשו וסומנו על ידי, ומעדיף את כל אלה על גרסת הנאשם.

לקחתי בחשבון את המשבר שהתגלע בין אלוני ובין הנאשם, ושקלתי אפשרות שאלוני ירצה "לנקום" בנאשם שגרם לו, ככל הנראה, לצאת מעסקיהם המשותפים, בדרכים לא נעימות, ובכל זאת מצאתי, שעל אף הסכסוך והמשבר שביניהם, דברי אלוני הינם דברי אמת, ואני מעדיפם על דברי הנאשם, שהוא עצמו תיאר את אלוני כאדם ישר, וזאת בחקירתו הנגדית מיום 31.1.10 עמ' 66 שורה 37.

ב"כ המאשימה טענה שעל אף הסכסוך שהתגלע בין אלוני והנאשם 1, נראה שכעת היחסים ביניהם נטולי סכסוכים. אודות כך למדה, בין היתר, מהעובדה שבתביעה האזרחית של נאשם 1 כנגד רטנר, בנוגע לזכויות היוצרים, הוא מיוצג ע"י משרד עורכי דין בו שותף אלוני. בנוסף – נאשם 1 העיד בפניי ביום 1.2.10, עמ' 10, החל משורה 30, שהוא בא לשלם לאלוני את מחצית החוב שהיה חייב לו בגין הסכסוך המשפטי שפרץ לגבי מכללת אטלס, וכי אלוני, כך טען הנאשם, היה מוכן לוותר לו על מלוא החוב ולא לקחת ממנו ולו שקל אחד, אך נאשם 1 התעקש שמגיע לו ושילם לו. אם אכן אין סכסוך בין אלוני ונאשם 1, אזי אין מניע לאלוני לומר דברי שקר אודותיו, אך גם אם קיים סכסוך כזה, התרשמתי שאלוני דיבר אמת, ואני מעדיף את דבריו, כאמור, על דברי הנאשם. גרסתו של הנאשם, לפיה מאחר ואלוני נחקר תחת אזהרה בגין חלקו בפרשה זו, הוא נלחץ והרחיב מעבר לאמת בנוגע למעמדו של נאשם 1 – גרסה זו אינה מקובלת עליי, והיא מנוגדת לרושם האמין שהותיר אלוני. לכך יש להוסיף, שאלוני עצמו שולל אפשרות מעין זו שהועלתה ע"י הנאשם, בדבריו בפניי בישיבה מיום 7.7.08, עמ' 26, החל משורה 40, בזו הלשון:
ש : ואני מבין שהשתדלת לספק מה שהם ביקשו ממך?
ת : לא.
ש : אז אתה מלאך.
ת : לא מלאך, אני פשוט ידעתי שאין להם שום דבר ואמרתי את מה שביקשו ממני, מה, אני לא, לא מתחיל לספר סיפורים".

סיכום עדות אלוני

לסיכום, וכפי שכבר כתבתי לעיל, שוכנעתי שדברי אלוני הם דברי אמת, הן מהדברים עצמם, כפי שאלה נאמרו בפניי, והן מהיות דבריו שזורים בראיות אחרות, שנוצרו בסמוך להתרחשות האירועים, דהיינו "בזמן אמת". גרסת הנאשם לפיה הוא מעולם לא היה שותף באף אחת מהחברות שנסקרו בפרק זה, הינה גרסה בלתי אמינה, נוגדת למסמכים הרבים שהוצגו בפניי, ונוגדת להגיון הבריא, על כן הנני דוחה גרסה זו מכל וכל. אני קובע שנאשם 1 היה שותף בכל אחת מהחברות: יורן, המכללה העסקית הצפונית והאדם הנכון, וזאת בחלקים שווים עם רטנר ואלוני, מרגע היווסדם ועד למעמד החתימה על הפירוד, בהתאם ל- ת/11 בשנת 2000.

עדותו של עד המדינה יואל רטנר והמוצגים הקשורים בעדותו

יואל רטנר הוא עד מדינה בתיק זה. סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") מגדיר את עד המדינה, בקובעו:
""עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה."

ובהמשך קובע אותו סעיף:
"בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע".

רטנר היה שותפו של הנאשם 1 בעסקים, ושניהם יחדיו דאגו להסתיר את דבר שותפותו של נאשם 1 בעסקיהם המשותפים. בנוסף – רטנר קיבל תמורה בגין הסכמתו לשמש כעד מדינה, והתמורה היא אי-הגשת כתב אישום נגדו, כמפורט בהסכם עד המדינה שסומן על ידי נ/24. שני העניינים הנ"ל מחייבים נקיטת משנה זהירות בבחינת עדותו של רטנר, כאשר עדותו זקוקה לסיוע, בכדי ליתן לה את המשקל המתאים. בית המשפט העליון פסק בעניין זה, בין היתר בע"פ 5083/08 שלמה בניזרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בקובעו בעמ' 28-29 לפסק הדין:
"אכן, עדות של עד מדינה המופרכת על פניה, גם סיוע לא יוכל להושיע אותה מדחייה ... אולם, סבורני כי זה אינו המצב במקרה הנוכחי, הואיל וכפי שמצא השופט המלומד של בית משפט קמא, חלקים רבים מתוך עדותו של סלע אומתו בראיות נוספות, ועל כן זהו מסוג המקרים שאין נוהגים בעדות כזו בדרך של פסילה גורפת, אלא בודקים אותה בדיקה פרטנית ... על מהותה של אותה בדיקה אמר  הנשיא מ' שמגר בפרשת שניר:
"בתהליך זה יכול בית המשפט להעביר בעיני רוחו ומחשבתו את כל חומר הראיות שהיה לפניו ולהנחות עצמו, כמובן, בראש ובראשונה, על-פי האמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], המפנה אל התנהגותו של העד, אל נסיבות העניין ואל אותות האמת, המתגלים במשך המשפט... כפי שגם הובהר לא אחת... "אותות האמת" אינם אותות, העולים מצורת הדיבור או מנוסח העדות של עד המדינה דווקא, אלא הם סימנים ומסקנות, המוסקות מיתר הראיות אותן משווים עם עדותו של עד המדינה. הווה אומר, בית המשפט יכול להיעזר באותות האמת, העולים מיתר הראיות (כלשונו של סעיף 53 הנ"ל: "המתגלים במשך המשפט"), כדי לגבש דעתו בעניין אמינות העד". "

בע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984) הכיר בית המשפט העליון בסמכותו של בית המשפט להתייחס לעדותו של עד, כולל עד מדינה, באופן בו ניתן לאמץ חלקים מעדותו, ולדחות חלקים אחרים, וכדברי הנשיא שמגר (שם, עמ' 226):
סמכותו של בית המשפט לאמץ מקצתם של דברי עדות ולדחות יתרתם לא רק שהיא מקובלת עלינו זה מכבר... אלא היא גם מסקנה מניסיון החיים, וליתר דיוק, מן ההכרה של דרך התנהגותם של בני-אדם בכלל ושל עדי מדינה בפרט. בית המשפט שואף להגיע אל האמת הצרופה ואל כל האמת, אולם גם אם נתעלם מן הקושי הפילוסופי, הכרוך בטביעת אמת מידה כזאת, לא ניתן להגיע אל יעד כאמור בדרך פשטנית, המתנכרת למציאות האנושית. מערכת לחצים, חששות ואינטרסים אופפת לא אחת את הופעתו ודבריו של העד בבית המשפט. מלאכת ההערכה של העדות, מבחינת אמינותה, היא על-כן בהכרח תהליך של סינון זהיר, אשר במהלכו חייב בית המשפט לשוות נגד עיניו את זיקתו של העד לעניין, שהוא נושא הדיון, את מעמדו בהשוואה ליתר הדמויות המעורבות בעניין, את אופיו של העד, את חוזק רוחו ועוד, ולא ניתן למצות את הרשימה. המדובר במלאכה שהיא מעין צירוף סיגים, בהפרדתם ובהבדלתם, כי יש לעתים קרובות שוני, מבחינת האמינות, בין קטעי הדברים. דברים כלליים אלו ישימים גם לעדותו של עד מדינה; הניסיון מלמד, כי המעבר מן השותפות לעבירה ומשותפות הגורל עם עבריינים אל המעמד של עד מטעם המדינה אינו חד וחלק, כאילו הוסרו עם חציית הרוביקון כל ההסתייגויות והחששות מפני שיתוף הפעולה עם הרשות ... דווקא מתוך כך מתחייבת גם היכולת ליטול חלקים מתוך העדות, אשר הם ודאיים יותר ולאבחנם מקטעים שהם פחות ודאיים או שהם אף מסופקים. ניסיון החיים מלמד, כי אך מעטים האנשים, אשר לעולם אינם נכשלים באי-דיוק, בייחוד כאשר מביאים בחשבון את המתח וההתרגשות, המתלווים למתן עדות, ולחקירה, שהיא האמצעי העיקרי המשמש בה, וכאשר לא מתעלמים מטעויות אנוש כפשוטן; מאידך גיסא, גם מעטות הנסיבות, בהן אין לקבל מדבריו של עד ולא כלום. במקרים רבים יש אפשרות לבור את התבן מן הבר, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם, יהיה זה בשל הספק או יהיה זה בשל מסקנה חמורה עוד יותר. גילויה של סתירה או של אמירה מסוימת, שאין בה אמת או אין בה דיוק, אינו חייב להוליך תמיד בהכרח לדחייתה של העדות כולה".

נטען, שהשותפות בין רטנר ונאשם 1 החלה עוד בשנת 1995, כאשר נאשם 1 הצטרף ליוזמה של רטנר וערן אלוני להקמת חברת "יורן" שעסקה בחיבור והוצאה לאור של ספרים ללימוד חשבונאות. גם רטנר, כמו אלוני, סיפר שהנאשם 1 הסכים לחבור אליהם לחברת "יורן", בתמורה לכניסתו כשותף ולקבלת נתח מרווחי החברה, וגם רטנר, כמו אלוני, אמר שצד ג' המוזכר בהסכם המייסדים, שסומן על ידי ת/143, הינו הנאשם 1. לדברי רטנר, חלוקת ההכנסות שנקבעה ב-ת/143 לא יצאה אל הפועל, מאחר ולא היו רווחים לחלוקה, ואולם השותפות בין השלושה אכן יצאה אל הפועל, כאשר כל אחד מהם היה שותף ב-1/3 מהמניות. דברי רטנר, שהוא כזכור עד המדינה, חופפים לדברי אלוני. רטנר המשיך וטען, כפי שעשה אלוני, שהשותפות בין השלושה – רטנר, אלוני ונאשם 1 – לא הוגבלה לחברת "יורן" בלבד, אלא עסקיהם הורחבו גם לחברת "המכללה העסקית הצפונית, ולחברת "האדם הנכון", כאשר רטנר מספר, שבכל אחת משלושת החברות הנ"ל, החזיקו השלושה בחלקים שווים במניות, וכדבריו בפניי בדיון מיום 1.9.08 עמ' 7 החל משורה 35:

"ש: למה נקבע שהחלק של נאשם 1 יהיה בסופו של דבר שליש?
ת: הבסיס היה שלכל אחד מהמשולש: יואל, ניסים וערן הייתה תרומה שונה, להערכתנו שווה. אם כמו שציינתי פה בעדות ניסים היה דומיננטי בתחום המכללות והיה ידוע בתחום המכללות בישראל, אני הייתי ידוע בתחום של ההוצאה לאור וערן אלוני היה בעל ההון. ככה שבמיזם לכל אחד היה יתרון מסוים, בגלל זה המניות האלה יחולקו ביחס של שליש, שליש, שליש בלי מחשבה נוספת מעבר לזה. "

דברי רטנר נתמכים הן בעדותו של אלוני, והן במסמך ת/149, שנכתב בזמן אמת, לפיו אלוני ציין את חלוקת האחריות בין השלושה – אלוני, רטנר ונאשם 1 – בהתאם למה שאמר רטנר בפניי, שרטנר דומיננטי יותר בחברת "יורן", ואילו נאשם 1 דומיננטי יותר כמנכ"ל המכללה.

בנוגע להחזקת המניות של "יורן", גם רטנר, כמו אלוני, סיפר בפניי שבתחילה הוחזקו כל המניות ע"י אלוני, ובסוף שנת 1996 הוקצו לרטנר 200 מניות, כאשר מחציתן עבור נאשם 1, וכדברי רטנר בפניי ביום 1.9.08 עמ' 10, החל משורה 5:
"ת: בהתחלה המניות שלי ושל ניסים הוחזקו ע"י ערן. עד שנת, עד נדמה לי סוף שנת 96'.
ש: אני מפנה אותך ל-ת/145/א, דו"ח הקצאת מניות מיום 12.12.96. מה קורה במועד הזה?
ת: בסוף 96' המכללה, זה בעצם בפועל ערן אלוני היה בעל ה-100, 99 אחוז במניות, הקצה לנו את חלקנו. ובאותו שלב בעצם קבוצת ערן אלוני החזיקה 100 מניות ויואל החזיק בנאמנות עבור ניסים 50 אחוז מהמניות. כל אחד בעצם מאיתנו החזיק 100 מניות וככה היחס נשאר שליש, שליש, שליש. זה שעוד פעם בפועל אני החזקתי עבור ניסים את חלקו.
ש: זאת אומרת לכם היו 200 מניות. ולאלוני?
ת: 100. "

בנוגע למסמך ת/148 טען רטנר, שהוא כתבו בהתאם להבנות שבין שלושת השותפים, ובתגובה למסמך זה חיבר אלוני את המסמך ת/149, הכולל הערות לדברים שכתב רטנר במסמך ת/148. דבריו של רטנר תואמים את דברי אלוני, גם בעניין זה, ודברי שניהם נתמכים במסמכים שהוגשו במהלך שמיעת הראיות בתיק. גם בנוגע לת/153 טען רטנר, כפי שטען גם אלוני, שאמנם מדובר בטיוטה שלא נחתמה, אך בפועל השותפים נהגו בהתאם לטיוטה זו, בנוגע לאופן החזקת המניות, דהיינו – החזקת מניות נאשם 1 ע"י רטנר.

בנוגע לגרסת הנאשם 1, לפיה היה "תנאי מתלה" לפיו רק אם נאשם 1 היה עוזב את מס הכנסה הוא היה הופך לשותף – רטנר, בדומה לאלוני, דחה טיעון זה, והסביר הן בפניי והן בפני גורמי החקירות, שאכן נאשם 1 התחייב לעזוב את מס הכנסה במידה והעסקים המשותפים ישגשגו, אך להתחייבותו זו לא היה כל קשר להיותו בעל מניות מן הרגע הראשון, וכי לא היה כל "תנאי מתלה" בעניין זה, וכדברי רטנר בפניי ביום 21.9.08 החל מעמ' 9:
" ... לא היה תנאי בלעדי שאם ניסים לא יפרוש ממס הכנסה, הוא לא יקבל הכנסה או דבר כלשהו. הוא התחייב בצורה בעל פה שיפרוש. לא היה תנאי מתלה שאומר במידה והוא לא יפרוש ממס הכנסה, הוא לא יקבל את הדברים שמגיעים לו "
...
"בשום הסכם לא נרשם שניסים התחייב לפרוש ממס הכנסה. לא הועלה הדבר הזה על הכתב. בעל פה הוא התחייב שהוא יפרוש במידה והעסקים יצליחו. אם העסקים לא היו מצליחים ניסים היה נשאר במס הכנסה ולא היו מבקשים ממנו לפרוש ממס הכנסה. לקחת סיכון כזה. זה היה פה בהתחלת 96' כאשר לא ידענו מה יקרה עם העסקים שלנו".

דברי רטנר הנ"ל נתמכים בסעיף 11 למסמך ת/148, הקובע כי:
"11. המניות של ניסים יועברו לתקופת כהונתו כעובד מס הכנסה לצד ג' לנאמנות".
סעיף 11 הנ"ל מלמד, שכוונת הצדדים בזמן אמת הייתה, שנאשם 1 יהא בתחילת הדרך בעל מניות יחד עם עבודתו במס הכנסה, ומניות אלה יוחזקו עבורו ע"י שותפיו, ויחד עם זאת הייתה ציפייה שבהמשך יעזוב נאשם 1 את רשות המיסים לטובת עסקיו הפרטיים.

אני דוחה את טיעונו של ב"כ נאשם 1, לפיו מעדותו של אלוני ניתן להגיע למסקנה, לפיה רק "הוא הרגיש" סובייקטיבית שנאשם 1 שותף שלו – טיעון הנוגד הן את דברי העדים רטנר ואלוני, והן את המסמכים הרבים, כפי שאלה פורטו על ידי עד כה, וכדברי רטנר בפניי בישיבה מיום 21.9.08, עמ' 31, החל משורה 8:
"ש: מה זאת אומרת צורת ההתנהגות של ניסים? כלומר את המסקנה שהוא שותף אפשר היה להסיק מצורת ההתנהגות של ניסים, זה מה שאתה אומר?
ת: לא, אף אחד לא הולך לחתום ערבות בבנק כשהוא לא שותף. הוא ידע שניסים שותף להערכתי מהתחלת הדרך. כמה שאני זוכר הוא ידע שהוא שותף מהתחלה שנפגשנו בפעמים הראשונות שניסים אמור לקבל את החלק שלו בשותפות בצורה מסודרת, רק הוא לא יכול להחזיק מניות כי הוא איש שעובד במס הכנסה.
ש: אני לא מבין, למה צריך את החיזוק הזה אף אחד לא יחתום ערבות משמע הוא שותף, אם הדברים נאמרו במפורש.
ת: הדברים נאמרו, עוד פעם, הדברים נאמרו. ניסים הוצג יחד איתי וערן כשלושה שותפים. בחדר ידענו שלושתנו שאנחנו שותפים מלאים. מעבר לזה לא הוצג בחוץ שניסים שותף. עוד פעם, לא לפגוע בו".

בשלב מסוים התגלע סכסוך בין שלושת השותפים, ובמהלך שנת 1997 עזב אלוני את העסקים המשותפים, כך שנותרו שני שותפים – רטנר ונאשם 1. בפרק הדן בעדותו של אלוני התייחסתי לדברי אלוני בנוגע לסכסוך זה, ובעדותו של עד המדינה רטנר, נאמרו דברים זהים לאלה שנאמרו ע"י אלוני, וכדברי רטנר בדיון מיום 1.9.08 עמ' 17 החל משורה 22, בנוגע לישיבה שהתקיימה בנוכחות רטנר, אלוני והנאשם – מסמך ת/101 :
"ת: בישיבה הזאת ישבו ערן אלוני, כבעלי מניות ערן אלוני. וכנציגים של בעלי המניות ערן אלוני, יואל ואני בעצם החזקתי באותה הצבעה שני קולות בשם אשתי אוסנת. ונכחו גם ניסים ורו"ח של החברה דורון מרקין. מדובר פה על כל הנושאים שהיו בחילוקי דעות במהלך כל אותה תקופה, שהיו קרבות סכינים בין הקבוצה שלי, שזה יואל וניסים, לבין ערן אלוני.
ש: באיזה כובע נוכח נאשם 1?
ת: נאשם 1, עוד פעם, בפועל הוא יושב פה כבעל מניות. זה שאוסנת או יואל החזיקו עבורו, ישבו כדירקטורים, אחד מהם זה הנציג של ניסים.
ש: זאת אומרת כשאתה מדבר שנערכות הצבעות ואתה מחזיק שני קולות, של מי בעצם הקול הנוסף שאתה מחזיק?
ת: הקול הנוסף שאני מחזיק זה הקול של ניסים."

ובהמשך, בעמ' 19 לאותו פרוטוקול, סיפר רטנר:

"במסגרת מאבקי הכוחות שהיו בינינו לבין ערן. ביני ובין ניסים ובין ערן, ערן טען במהלך שנת 97' שבעצם מכיוון שבכל הצבעה היה יחס של 2 מול 1, בעצם הוא לא יכול היה להשפיע וההחלטות שהתקבלו היו בניגוד לרוחו בחלק מהמקרים".

בנוגע לזכויות היוצרים, סיפר רטנר, בדומה לאלוני, שרטנר יחד עם נאשם 1 ניסו "להבריח" מאלוני את זכויות היוצרים, על מנת לדחוק אותו החוצה מהעסקים, על כן רשמו את זכויות היוצרים על שמם באופן אישי, על אף שהיו שייכות לחברת "יורן", ואני דוחה, כאמור, את ניסיונותיו של ב"כ הנאשם 1 להציג את מרשו כמי שאינו בעל שליש ממניות חברת "יורן", בטיעון שהוא זכאי לזכויות יוצרים בלבד. המסמך נ/19, שהוצג ע"י ב"כ נאשם 1 לעד רטנר, מציין בסעיף 7: "כל ניסיונותיו של ערן אלוני להציג שהנוסח בטיוטת ההסכם עלול לגרום לנאשם 1 נזק חסרות כל היסוד!", וממשפט זה ניתן ללמוד על כך, שבזמן אמת התרעם רטנר על כך שאלוני מנסה לחשוף את שותפותו של נאשם 1 בחברות, וזאת בניגוד למוסכם בין השלושה בנוגע להסתרת עניין זה, בכדי להימנע מהנזקים העלולים להיגרם לנאשם 1, באם תיחשף שותפותו. ההגנה על נאשם 1 מפני חשיפתו כשותף בחברות, עלתה גם מדברי אלוני, בפנייתו נ/16 למשרד עו"ד דלומי:
"...סעיף זה נמחק מהפרוטקול החתום אך ורק לבקשתו של ניסים, משום שהניסוח בדבר "מתכונת הבעלות" עלול, לדבריו, לגרום לו נזק. אני הסכמתי לכך בלי לחשוש, כפי שהסכמתי תמיד לכך, שלא יועלו על הכתב הסכמות העלולות לגרום לניסים נזק".

ובעדותו בפניי מיום 19.5.08, עמ' 362, אמר אלוני בעניין זה:
"כל המתכונת באותו זמן הייתה שחלידו לא יופיע בפרונט בשום צורה, זה היה הדרך שבה התנהלו הדברים באותו זמן".

בהמשך לאותו סכסוך בין השותפים, כשנשאל רטנר מדוע נכלל נאשם 1 כנתבע בטיוטת התביעה שהכין אלוני, השיב, בדומה לאלוני, בדיון מיום 1.9.08 עמ' 19, החל משורה 24:
"ש: מדוע שמו של נאשם 1 הוזכר במפורש בתביעה?
ת : מכיוון שהיה ידוע לכולם שניסים היה שותף של 50 אחוז, ניסים היה שותף במניות שלו. "

בעקבות החתימה על המסמך ת/19א', יוצא אלוני מהתמונה, וכעת נשארים שני שותפים שווים, שהם רטנר ונאשם 1, ובמצב חדש זה נכנסים נאשם 1 ורטנר לנעליו של אלוני מבחינת ההתחייבויות והערבויות שנטל אלוני על עצמו כלפי מכללת רמת-גן, וכדברי רטנר בפניי ביום 1.9.08 עמ' 14, שורות 9-14:
"על ההסכם הזה חתום מכללת רמת גן מצד אחד, יואל וניסים מצד שני בשם המכללה העסקית הצפונית. פה אנחנו חתומים שנינו ביחד. יש לנו פה גם בנוסף לזה מכיוון שערן אלוני העביר את מניותיו אלינו ונפרדנו בסוף 97', יש פה את הנושא של לקיחת כל ההתחייבויות שלי ושל ניסים כלפי ערן. את ההתחייבויות של ערן אלוני בעצם לקחנו עלינו".

דברי רטנר נסמכים על ההסכם ת/2ג', שהוא הסכם המשך הזיכיון עם מכללת רמת-גן, שנחתם בשנת 1998, במסגרתו לוקחים על עצמם רטנר ונאשם 1 את כל ההתחייבויות שלקח על עצמו קודם לכן אלוני, והשניים אף חותמים על כתב התחייבות אישית ביחד ולחוד. גם עודד דברת סיפר בפניי בעדותו מיום 1.7.07 עמ' 48 החל משורה 3, כי לקראת החתימה על המסמך ת/2ג', נוהל מו"מ, כאשר מצד אחד היו נציגי מכללת ר"ג, ומהצד השני היו נאשם 1 ורטנר. גם המסמך ת/19 מלמד שנאשם 1 ורטנר נותרו שותפים יחידים בחברות – מסמך זה כולל נספח, שהוא פסק הבורר בסכסוך שהתגלע בין נאשם 1 ורטנר, מצד אחד, ואלוני, מצד אחר, כאשר אלוני מתייחס באותו הליך לנאשם 1 כאל בעלים ושותף עם רטנר במכללה העסקית הצפונית. מכל המפורט לעיל, מגיע אני למסקנה, שהחל מאוקטובר 1997 נותרים שני שותפים שווים בשלושת החברות: יורן, המכללה העסקית הצפונית והאדם הנכון – והשותפים הם רטנר ונאשם 1.

רטנר ונאשם 1 המשיכו בדרכם המשותפת, והחליטו להתחיל לעסוק בלימוד תחום המחשבים במסגרת המכללה העסקית הצפונית. לדברי רטנר בפניי ביום 1.9.08 עמ' 21 החל משורה 11, אלוני התרעם על התרחבות הלימודים לתחום המחשבים, כשלדבריו זו נוגדת את הסכם ההיפרדות ביניהם, מכיוון שבמסגרת הסכם ההיפרדות נחתמה תניית אי-תחרות בתחום המחשבים. נערכה בוררות בעניין זה אצל עו"ד דרומי, במסגרתה נקבע כי אכן מדובר בהפרה של ההסכם, ונפסק שאסור לרטנר ולכל הקשורים אליו לעסוק במתן קורסים בתחום המחשבים, כל עוד המכללה העסקית הצפונית ממוקמת פיזית באותו הבניין עם מכללת "סיוון", שבבעלות אלוני. דברי רטנר בעניין זה, כמו בעניינים רבים אחרים, נתמכים בעדותו של אלוני בפניי מיום 19.5.08 עמ' 379 החל משורה 13, וכן נתמכת בעדותו של עו"ד יוסי חכם, מיום 3.6.07 עמ' 8 החל משורה 18.

רטנר ונאשם 1 הקימו בחודש מאי 1998 את חברת "מכללת אטלס לתקשוב בע"מ", בהתאם למסמכי ההתאגדות שסומנו על ידי ת/163, כאשר מטרת החברה היא עיסוק בהדרכת מקצועות המחשוב, כדברי רטנר בפניי מיום 1.9.08 עמ' 21. בעקבות הקמת מכללת אטלס, הגיש אלוני תביעה בגין הפרת פסק הבורר, ולאחר הליך של גישור הגיעו הצדדים בחודש 9/2001 להסכם, שהוגש וסומן על ידי ת/20, שקיבל תוקף של פסק דין. בהתאם להסכם זה, חויבו רטנר וחברת אטלס לשלם פיצוי לאלוני, ולדברי רטנר – נאשם 1 היה שותף להבנות בהסכם זה, אך לא הופיע בו ולא חתם עליו, מאחר והוא לא היה רשום כבעל מניות בחברת אטלס. לדברי רטנר בפניי מיום 1.9.08, עמ' 22 החל משורה 16:
"...כאשר בפועל ניסים היה מודע לכל הסכום הזה והוא התחייב בעל פה שהוא ישלם 50 אחוז מהסכום שאמור להיות משולם פה, אף על פי שהוא לא חתום על ההסכם הזה.
ש: למה הוא לא צד להסכם הזה?
ת: הוא סירב לחתום על ההסכם הזה מבחינת צד, כי רק אני נתבעתי במכללת אטלס מכיוון שהוא לא מופיע בשום מקום כבעל מניות, אז אי אפשר היה לתבוע אותו. גם הוא לא היה צד להסכם הבוררות מבחינה חוקית.
ש: אבל מבחינת מעורבות שלו
ת: מבחינת מעורבות הוא היה מודע לכל זה וההסכם הזה נחתם בהסכמתו.
ש: ומה הוא התחייב לעשות?
ת: הוא התחייב לשלם 50 אחוז מהתמורה שנקבעה בו, ואכן קיבלתי אישור מערן ש-50 אחוז מהסכום הזה שולם".

כחודשיים לאחר חתימת ההסכם ת/20 שלח אלוני מכתב לרטנר, שסומן על ידי ת/22, בו הוא הודיע שאכן מחצית מהסכום שנקבע בת/20 שולם. אלוני סיפר בפניי, בדיון מיום 19.5.08 עמ' 380 החל משורה 5, שנאשם 1 הגיע לביתו כחודשיים לאחר החתימה על ת/20, ואמר לו כי בהתאם לסיכום בינו ובין רטנר הוא צריך לשאת במחצית מהסכום שנקבע – גרסה התואמת את גרסתו של רטנר. נאשם 1 אכן משלם לאלוני במזומן, חלק מהחוב, ואולם, ומאחר ונאשם 1 הודיע לאלוני שאין ביכולתו לשלם יותר, וביקש להסתפק בסכום זה, החליט אלוני להיעתר לבקשתו ולהסתפק בסכום ששולם. נאשם 1 מאשר בעדותו בפניי, שאכן שילם לאלוני את מחצית החוב, בדיון מיום 1.2.10 עמ' 9. אלוני העיד בפניי, באותו דיון, שבעקבות התשלום שבוצע ע"י נאשם 1 הוא שלח לרטנר את המכתב ת/22, בו הודיע שמחצית החוב שולם, ובאותו מכתב צויין שהחוב שולם ע"י המכללה העסקית הצפונית, ולא ע"י הנאשם 1, ככל הנראה לבקשת הנאשם 1, כדבריו בפניי ביום 19.5.08 עמ' 380 החל משורה 19. חלקו של רטנר בחוב הוסדר במסמך ת/21, וזה אכן שולם.

אני נותן אמון בדברי רטנר, כמו בדברי אלוני, כאשר עדויותיהם תומכות זו בזו, תואמות האחת את השנייה, ושתיהן נתמכות במסמכים שצוינו לעיל. נשיאת הנאשם 1 במחצית מסכום החוב מעידה על היותו שותף שווה בשווה יחד עם רטנר בחברת אטלס, ולמעשה – בהתחייבויות שלושת החברות שנדונו לעיל (יורן, המכללה העסקית הצפונית והאדם הנכון) כלפי כולי דעלמא. מסמכים נוספים התומכים בהיות הנאשם 1 שותף יחד עם רטנר במכללת אטלס, הם: ת/117 שהינו הסכם מיום 4.3.98 לפיו פונה המכללה העסקית הצפונית למכללת ר"ג ומתקשרת עימה לשם שימוש בשם ובמותג שלה לצורך לימוד מחשבים. לאותו ת/117 צורף "כתב התחייבות אישית", של רטנר ונאשם 1, לשם קיום וביצוע הוראות בהסכם זה. מסמך נוסף הינו ת/116, הכולל כתב התחייבות למכללת ר"ג, לפיו המכללה העסקית הצפונית, רטנר ונאשם 1, מתחייבים לדאוג לביצוע הטיוטה להקמת המכללה החדשה. עודד דברת אישר את המסמכים הנ"ל, בעדותו בפניי מיום 1.7.07 עמ' 50. גם ת/118 תומך בדבר שותפות רטנר ונאשם 1 במכללת אטלס, כאשר מסמך זה הינו הסכם הלוואה שקיבלה אטלס ממכללת ר"ג, בסכום כולל של 800,000 ₪. בהתאם למסמך זה, נאשם 1 הינו אחד מהלווים, לצד רטנר, והוא אף חתום על המסמך. גם עודד דברת סיפר בפניי, ביום 1.7.07 עמ' 51 החל משורה 28, שההלוואה ניתנה לרטנר, לנאשם 1 ולמכללה העסקית הצפונית, ביחד ולחוד. גם המסמך ת/120 מתעד את התחייבות רטנר, נאשם 1 ומכללת אטלס לשחרור הערבות שנתנה להם מכללת ר"ג לצורך קבלת אשראי בנקאי – התנהלות המעידה על היות נאשם 1 שותף גם במכללה החדשה, היא מכללת אטלס, ואני דוחה מכל וכל את כל ניסיונותיו של נאשם זה להציג עצמו כשכיר בחברה ולא כשותף בעסקים, כאשר התחייבויותיו של נאשם 1 הינן שוות להתחייבויות שנטל על עצמו רטנר, שאין ספק שהיה בעלים.

בהתאם לדברי רטנר בפניי ביום 1.9.08 עמ' 48-49, נוכח פסק הבוררות שקבע כי אסור לרטנר או מי מטעמו לעסוק בתחום לימודי המחשב כל עוד המכללה העסקית הצפונית מצויה באותו הבניין עם מכללת אטלס, נמנעו רטנר ונאשם 1 מלהופיע כבעלי מניות בחברת אטלס ומכל אזכור של שמם בהקשר זה, על כן ההלוואה שצוינה לעיל מופיעה בספרי אטלס כ"משקיע זר", ולא בשמם של רטנר, נאשם 1 והמכללה העסקית הצפונית. הכספים הוזרמו לבנק דיסקונט לחשבון שנפתח על שמו של רטנר, ומשם עברו למכללת אטלס, כפי שהעיד בפניי רטנר ביום 1.9.08 עמ' 49 החל משורה 10.

לדברי ב"כ המאשימה, אותה הלוואה ע"ס 800,000 ₪ ממכללת רמת-גן הפכה לחשובה בתיק, מאחר והפרשי ההון נוכח אותה הלוואה, שנתגלו בביקורת שנערכה ליואל רטנר, הם שהובילו לחשיפת הפרשה נשואת הכרעת דין זו. לדברי רטנר בפניי ביום 1.9.08 עמ' 50-52, הוא היה מחויב בסעיף הסודיות שבהסכם הפירוד בין רטנר ונאשם 1, שסומן על ידי ת/11, על כן הוא לא היה יכול לחשוף מסמך זה, שבסעיף 33 לו נכתב שרטנר ונאשם 1 יישאו בתשלומי המס שיידרשו, וגם לא יכול היה לחשוף את ת/118, שהינו מסמך ההלוואה – כאשר לפי שני המסמכים הנ"ל, היה על רטנר לשאת רק במחצית מסכום המס שהתגלה בביקורת ולא במלואו. רטנר פנה לנאשם 1 בדרישה לשלם את חלקו במס, ומשסירב הנ"ל, "נאלץ" רטנר לפנות לרשויות המס ולחשוף בפניהם את חלקו של נאשם 1 במערך העסקים המשותף שהיה קיים בין השניים.

במסמך ת/11 הצהירו רטנר ונאשם 1, שהם היו שותפים שווים בחברות הבאות: "יורן", "המכללה העסקית הצפונית", ו- "אטלס" – מסמך זה הינו הסכם הפירוד בין רטנר ונאשם 1, ואכן כל המסמכים שצוינו בהכרעת דין זו עד כה מעידים, שללא ספק היה הנאשם 1 שותף בכל החברות הנ"ל, ואני דוחה מכל וכל את טיעונו של הנאשם להעדר שותפות מצידו. ב"כ המאשימה הזכירה בסיכומיה מסמכים נוספים, מהם עולה אותה שותפות של הנאשם עם רטנר, ואני מקבל את דבריה בנוגע לשותפות זו, כפי שזו הוכחה בפניי באופן וודאי, עד כה. הן ההתחייבויות, הן הזכויות, כולל השכר שנטלו – כל אלה מעידים על השוויוניות שבין נאשם 1 ובין שותפיו לשעבר – רטנר ואלוני.

חברת "יורני" הנפיקה אחת לחודש שתי חשבוניות מס למכללה העסקית הצפונית, בגין דמי ניהול – אחת שיקפה את הסכום המגיע לרטנר והשנייה שיקפה את הסכום המגיע לנאשם 1, ואלה המסמכים שהביאו אותי לקביעה זו: ת/165 כולל את הכרטסות של חברת יורני, לפיהן רטנר ונאשם 1 משכו סכום זהה, ורטנר הסביר את נושא הכרטסות בעדותו בפניי ביום 1.9.08 עמ' 24-27. למשל בעמוד שסומן "1" בכרטסת, ת/165, ניתן לראות את הסכומים שהמכללה העסקית הצפונית חויבה בהם על-ידי יורני בשנת 1997, לצורך ניהול מקצועי של נאשם 1 – כל חודש, בסך 16,800 ₪. הדף המסומן "3" מראה את החיובים שנרשמו בחשבון של המכללה העסקית הצפונית בספרי חברת יורני, ומצביעים על העברות הכספים בהתאם לחשבוניות שהוציאה חברת יורני למכללה העסקית הצפונית, בהתאם לאמור לעיל – בסך של 16,800 ₪. העמוד המסומן "2" הינו דוגמא לחשבונית שיצאה בחודש נובמבר 1997 למכללה העסקית הצפונית – בסך 16,800 ₪ בגין שירותי ניהול מקצועי של נאשם 1, וזו שיקפה את שרשום בכרטסות לגבי הכספים שהועברו לטובת נאשם 1. באשר ליואל רטנר, כרטסת יואל רטנר בשנת 1997 מעידה, כי בגין שירותי הניהול של יואל רטנר הועברו לחברת יורני סך של 21,000 ₪ מדי חודש, כאשר לכאורה קיים הפרש ע"ס 4,200 ₪ בין הכסף שמשך נאשם 1 לזה שמשך רטנר, אך בפועל אין כל הבדל בין השניים – צירוף הסכום ששולם לטובת נאשם 1 כל חודש במהלך שנת 1997, בהתאם לכרטסות של יורני, לסכום ששולם לנאשם 1 ישירות ממכללת רמת-גן, בסך 4,000 ₪, יביא למסקנה שסה"כ שולם לנאשם 1 סך של של 20,800 ₪ לחודש בשנת 1997, ובנגוע להפרש שנותר ע"ס 200 ₪ - הוסבר ע"י ב"כ המאשימה באמצעות הוצאות מעביד וביטוח לאומי, ואני מקבל הסבר זה, ומגיע למסקנה שאכן רטנר ונאשם 1 משכו בשנת 1997 את אותו הסכום, דהיינו סך של 21,000 ₪ כל אחד.

גם בשנת 1998 המשיכו רטנר ונאשם 1 למשוך כספים באופן שאלה נמשכו בשנת 1997, דהיינו באמצעות העברת כספים מהמכללה העסקית הצפונית לחברת יורני, בחשבוניות בגין דמי ניהול. מחברת יורני משכו השניים את הכסף המגיע להם באופן שווה, כאשר רטנר משך סך של 24,000 ₪ ונאשם 1 משך סך של 19,800 ₪. לנאשם 1 עמד סכום נוסף של 4,000 ₪, ששולם לו ישירות ממכללת רמת-גן, וההפרש ע"ס 200 ₪ נבע, לדברי ב"כ המאשימה, המקובלים עליי, מעלות מעביד וביטוח לאומי.

הכרטסות ת/165 מראות, שהן רטנר והן הנאשם 1 המשיכו בקבלת סכומים שווים עד לתום השותפות ביניהם, בשנת 2000. גם ת/104 מצביע על הכספים שקיבל נאשם 1 בפועל, כאשר בשנות המס הרלבנטיות הוא השתכר הן מנציבות מס הכנסה, בגין עבודתו שם, הן ממכללת ר"ג סך של 4,000 ₪ לחודש, הן מחברת יורני, בדרך שפורטה לעיל, והן מחברת יורן. הסכומים שמשך נאשם 1 מאותם עסקים פרטיים, למעט משכורת, הינם שווים לאלה שמשך רטנר בגין אותם עסקים. בנוגע לסכומים שמעבר לסך של 4,000 ₪, הנאשם 1 דיווח שהמדובר בכספים עבור זכויות יוצרים, זאת בשל המגבלה שהוטלה עליו באישור העבודה הפרטית שקיבל. החל משנת 1999 הועברו הכספים המגיעים לנאשם 1 מחברת "יורני" לחברת "יוסקה", שהוקמה על שמו של האחיין יוסי חלידו, כפי שהעיד רטנר בפניי ביום 1.9.08 עמ' 30 לפרוטוקול.

ב"כ הנאשמים טען, בנוגע לסכומים שקיבל נאשם 1 עד שנת 1998, שהיו זהים לסכומים שקיבל רטנר – נטען שאין קשר בין תשלום זהה ובין שותפות, שהרי אלוני קיבל סכומים פחותים מאלה שקיבל רטנר, ולפי המשוואה של שכר שווה משמעותו שותפות – אלוני אמור לא להיות שותף, על אף שהיה שותף. עוד נטען ע"י ב"כ הנאשמים, שהסכומים הפחותים שקיבל אלוני משקפים את תרומתו לחברות, ללא קשר לשותפותו, וכאשר הנאשם 1 עבד 3-4 שעות ביום, ואילו רטנר עבד כ- 16 שעות ביום – אין מקום להעברת אותו הסכום לשניהם. אין בידי לקבל טיעון זה, שהרי לאורך כל השנים הוכח בפניי במידה הדרושה בפלילים, שהנאשם 1 לא רק קיבל שכר שווה לשותף, אלא הוא אף חתם על ערבויות אישיות, עליהם חותמים שותפים, השתתף בישיבות, קבע מדיניות, והיה שותף בכל המהלכים של כל החברות. בנוסף – קיימים מסמכים, כפי שפורט לעיל, מהם ניתן ללמוד בוודאות שנאשם 1 הינו שותף באותן חברות.

השוויוניות בין רטנר והנאשם 1 מתבטאת לא רק בשכר השווה ששניהם קיבלו, אלא גם בחלוקת העבודה ביניהם: נאשם 1 שימש בפועל כמנכ"ל המכללה, והוא ניהל אותה בפועל, ובמסגרת זו הוא היה אחראי הן על הפן המקצועי והן על הפן האדמיניסטרטיבי, וכדברי רטנר בפניי מיום 1.9.08, עמ' 12 ש' 14:
"... ניסים בפועל שימש כמנכ"ל המכללה, אף על פי שזה לא היה רשום כך. הוא תכנן את כל הפעילות של המכללה והוא הוביל אותה, אם מבחינה שיווקית, מבחינה אדמיניסטרטיבית ומבחינה מקצועית. וגם מבחינה תזרימית".

ובעמ' 14, שורות 32-33:
"בניהול המכללה היו לו סמכויות בלתי מוגבלות. מבחינת אדמיניסטרציה, מבחינה מקצועית, מבחינת קבלת החלטות וכל מה שקשור לזה".

דברי רטנר הנ"ל נתמכים במסמכים מזמן אמת, כגון המסמך ת/149, בו כתב ערן אלוני אודות ההבנות שבין נאשם 1, רטנר ואלוני, לפיהם נאשם 1 ישמש כמנכ"ל המכללה, ותחומי אחריותו יהיו הן בפן המקצועי והן בפן המנהלי. גם ת/148, שכותרתו "טיוטא להסכם שיתוף פעולה – ערן ניסים יואל", מתייחס למעמדו של נאשם 1 במכללה העסקית הצפונית, באלה המילים: "ניסים התחייב לנהל בשם בעלי המניות את החברה". עו"ד יוסי חכם, ששימש באותם זמנים כיועץ המשפטי של המכללה העסקית הצפונית, בעדותו בפניי מיום 3.6.07, סיפר בעמ' 14 לפרוטוקול שורות 26-27: "כל מה שקשור להנהלת המכללה יואל לא התעסק, זה בעיקר עבודה של ניסים". גם העד רו"ח מאוטנר, שטיפל באותן חברות, סיפר בפניי ביום 17.6.07, עמ' 7 החל משורה 8, ובהמשך החל משורה 31, שנאשם 1 התנהל במכללה העסקית הצפונית כ"מנהג בעלים".

בנוגע לחברת יורני, נטען ע"י ב"כ הנאשמים, שחברה זו הוקמה על ידי יואל רטנר, שעשה כך משיקוליו ולתועלתו בלבד, על מנת לאפשר לעצמו חישוב נפרד של המס ובכך לחסוך לעצמו מס. ב"כ הנאשמים טען כי יואל רטנר היה בעל המניות והמנהל הן של המכללה העסקית והן של חברת יורני, והוא הפנה בעניין זה לתשובתו של רטנר, כשנשאל בחקירתו הנגדית בנוגע למניעים להקמת יורני (פרוטוקול מיום 21.9.08 עמ' 52 שורות 24-28):
"ש : רגע, רגע. עכשיו שואלים אותך פה בהודעה מה-4.4.06 עמוד ראשון שורה 4. אתה בסופו של דבר אומר את האמת "אני לא רואה סיבה הגיונית להקמתה של חברת יורוני. הסיבה להקמתה של יורוני הייתה כי לחברת יורן אין תיק ניכויים".
ת : אני אמרתי את זה גם אז שאין תיק ניכויים ליורן."

ב"כ הנאשמים טען כי מדובר בטענה חסרת בסיס, שהרי לפתוח תיק ניכויים במס הכנסה הינו עניין של 5 דקות, ללא כל עלות. אבסורד, כדבריו, לפתוח חברה חדשה לשם כך, שהיא צריכה בנוסף לכל הקשור להקמת חברה חדשה, לפתוח גם תיק ניכויים. ב"כ הנאשמים הדגיש כי רטנר אישר בפניי בעדותו מיום 21.9.08 עמ' 33 לפרוטוקול, שהמניות שלו בחברת יורני הוחזקו על ידי אחר. הסנגור הוסיף וטען, שאין בפי המאשימה טענה לפיה נאשם 1 היה בעל מניות או בעל זיקה אחרת. המניות הוחזקו עבור רטנר בנאמנות, כדי שאשתו תקבל משכורת ותזכה לחישוב נפרד של המס. הסנגור הוסיף וטען, שמבחינת הנאשם 1 לא הייתה כל חשיבות להקמת יורני, וכי הוא לא יכול היה למנוע מרטנר את הקמתה.

טיעוניו של הסנגור מנוגדים לחומר הראיות הרב, המוביל למסקנה חד משמעית, לפיה נאשם 1 היה שותף בכל החברות המצוינות בכתב האישום, וכי הוא היה שותף בניהול, ושותף בכל ההחלטות שבעלים אמור לקבל בחברות.

סיום היחסים העסקיים בין רטנר ונאשם 1

ב"כ המאשימה טענה כי במהלך שנת 2000 העסקים המשותפים, אשר שגשגו עד כה, החלו בירידה הדרגתית, דבר שהביא למתחים בין רטנר ונאשם 1, כדברי רטנר בפניי מיום 21.9.08 עמ' 15-16, ורטנר ביקש מנאשם 1 להשקיע את מלוא מרצו בעסקים המשותפים, ולעזוב את עבודתו ברשות המיסים. צירוף הנאשם 1 לשותפות בחברות לא הותנה בעזיבתו את רשות המסים, כדברי רטנר בפניי מיום 7.9.08 עמ' 117 וכן כדברי אלוני בפניי מיום 7.7.08 עמ' 5, אך יחד עם זאת, הייתה ציפייה שעם הזמן, וככל שיידרש, יפרוש נאשם 1 מעבודתו במס הכנסה, וישקיע את מאמציו בחברות. דברי רטנר ואלוני בעניין זה נתמכים בסעיף 11 ל-ת/148, שקבע:
"11. המניות של ניסים יועברו לתקופת כהונתו כעובד מס הכנסה לצד ג' לנאמנות".

סעיף זה מעיד על כך, שאכן ברמת ההסכמות בין שלושת השותפים, נאשם 1 היה בעל מניות מהרגע הראשון, אף שנותר עובד של מס הכנסה, וניתן להבין מבין השורות, שהייתה ציפייה שנאשם 1 יעזוב את מס הכנסה, ואז מניותיו יוחזקו על ידו.

משנוכח רטנר, כדבריו בפניי מיום 1.9.08 עמ' 53-54, שהנאשם אינו מתכוון לעזוב את עבודתו במס הכנסה, ולמעשה ביקש להמשיך וליהנות משני העולמות – עולם הרווחים בחברות, ועולם הקריירה במס הכנסה, החליט רטנר לשים סוף לשותפות ביניהם, ואכן ביום 31.12.2000 נחתם בין השניים הסכם היפרדות רשמי, שהוגש וסומן על ידי ת/11, במסגרתו עוגנו כל ההסכמות הנובעות מפירוק השותפות העסקית ביניהם, כאשר על מסמך זה חתם הנאשם בעצמו, כאשר בעבר נהג הנאשם 1 להסתיר את עובדת היותו שותף ובעלים בחברות. גם בהתכתבות בין השותפים הוסתרה תחילה עובדת היות נאשם 1 שותף, כגון נ/16 מיום 12.3.97, דהיינו מזמן אמת:
"... סעיף זה נמחק מהפרוטוקול החתום אך ורק לבקשתו של ניסים, משום שהניסוח בדבר "מתכונת הבעלות" עלול, לדבריו, לגרום לו נזק. אני הסכמתי לכך בלי לחשוש, כפי שהסכמתי תמיד לכך, שלא יועלו על הכתב הסכמות העלולות לגרום לניסים נזק".

אולם, מרגע שיחסיהם המשותפים עלו על שרטון, ניסח אלוני טיוטת תביעה, בה הוא תובע את רטנר ואת נאשם 1 כשותפים שלו לעסק ולמעשה חושף את מעמדו האמיתי של נאשם 1 כבעלים בחברות. רטנר סיפר בפניי, ביום 1.9.08 עמ' 19 שורות 3-18, שרטנר ונאשם 1 הבינו שאם תוגש תביעה עלול נאשם 1 להיחשף כשותף, על כן נאלצו להגיע להבנות שהובילו לחתימה על הסכם ההיפרדות מאלוני (ת/19א'), וכדברי רטנר בפניי מיום 7.9.08 עמ' 117 שורות 28-30:
" ...אני אמרתי אם אני נפרד אני רוצה שכל המצב האמיתי מבחינת חלוקת המניות יופיע אחד על אחד, וניסים הסכים לזה".

רטנר כיבד את ת/11 על סעיף הסודיות שבו, משך שנים לאחר שנפרדו דרכיהם, כפי שאמר בפניי ביום 1.9.08 עמ' 56 שורות 13-19, אולם כאשר נעשה בירור אודות הסכום של 800,000 ₪ שניתן במסגרת ההלוואה ת/118 שרטנר ונאשם 1 לוו על מנת להקים את מכללת אטלס, ובביקורת שומה שנערכה לרטנר נקבע שהמדובר בהפרש הון בלתי מוסבר, החליט רטנר שאינו מוכן לכבד עוד את הסכם הסודיות עם נאשם 1, ולספוג לבד את חיוב המס החל על הסך של 800,000 ₪, כאשר מחציתו שייך לנאשם 1, ובמיוחד כאשר ת/11 קובע מפורשות, שאם אחד הצדדים יחויב בחובות כגון למס הכנסה, בגין תקופת השותפות, אזי הנטל יחולק באופן שווה בין השותפים. רטנר טען בפניי, בישיבה מיום 17.6.07 עמ' 20 החל משורה 31, שפגש את נאשם 1 והציע לו לשאת בתשלום חלקו, אך נאשם 1 סירב לעשות כן. עוד טען רטנר באותה ישיבה בפניי בעמ' 19, שורות 12-18, שהוא ניסה לפנות לנאשם גם באמצעות אחרים, ללא הועיל, על כן בחר שלא לשלם את המס לבדו ולחשוף את ת/11, דבר שהוביל בסוף התהליך לחקירות ולמשפט נשוא פסק דין זה, וכדברי רטנר בפניי מיום 7.9.08 עמ' 118 החל משורה 15:
" ...ניסים האמין שהמסמך הזה יישמר בסודיות אם כולנו היינו מקיימים את ההסכם הזה כלשונו לעולם לא היה נחשף במס הכנסה. אם ניסים היה משלם את המס בגין אותה הצהרת הון מפורסמת, המסמך הזה היה נקבר לעולמי עד, ואף אחד לא היה קורה לו שום דבר".

ב"כ הנאשמים הפנה לעדותו של מאוטנר, שהעיד על מבנה האישיות של נאשם, בכדי לשכנע שהנאשם הינו אדם כריזמטי, הנוהג בסמכותיות גם אם אינו שותף ובעלים, וכדברי מאוטנר בפניי מיום 17.6.07 עמ' 24 שורות 20- 33:
"ש : ובכל זאת ניסים למרות שאין לו שום סמכויות פורמאליות מעל הרכז הוא היה הדומיננטי, הוא קבע ולא נכנע להערות של הרכז ולא לדרישות של הרכז. האם תוכל לאשר לי את הדבר הזה?
ת : כן. אתה מזכיר לי נשכחות באמת, אבל זה לא מפתיע. זאת אומרת ההתנהלות של ניסים תמיד הייתה כזאת,
ש : גם כשאין לו סמכות,
ת : אני אגיד שהממונים עליו קשה להם לעמוד בפני הכריזמה והכוח שלו. זה נכון. אני זוכר את התיק הזה עם בראון ואכן היה דבר כזה. כן."

ב"כ הנאשמים הפנה להמשך עדותו בפרוטוקול מיום 17.6.07 עמ' 36 שורות 36-37 ובעמ' 36 שורות 1-22:

"ש : האם יואל פעם חשב, עזוב רגע את הסוגיה הזאת של אם באמת הוא הבטיח לניסים שותפות או לא, זה שנוי במחלוקת. האם יואל פעם חשב המניות רשומות על שמו, כן? ... גרסתו. בוא אני אעיף את הניסים הזה. מה אני צריך כל הזמן לריב איתו? נוציא אותו החוצה, אין לו מניות ביד, אין לו שום דבר, שילך לעזאזל. יואל פעם חשב מחשבה כזאת?
ת : למיטב ידיעתי לא. הוא היה מספיק חכם להבין שבלי ניסים העסק לא יעבוד.
ש : כלומר היה פה איזה מאזן אימה.
ת : בהחלט היה. בהחלט היה. במובן מסוים אגב הוא פעל גם לכיוון השני. כי תשמע, אם אתה אדם עובד מדינה הוא לא יכול לנהל עסק כזה ולעשות את כל ההיבטים שלו כי הוא צריך לעבוד במדינה. לא? אז היה גם מאזן אימה לכיוון ההפוך. אבל הוא בהחלט לא היה שוויוני.
ש : האם זה נכון שכל השנים יואל הוא איש סודך, אתה איש סודו והוא היה גלוי איתך.
ת : כן. אפשר להגיד שכן.
ש : ולמרות זאת הוא אף פעם לא סיפר לך תדע לך, ניסים הוא שותף שלי.
ת : אף פעם,
ש : תדע לך אני מחזיק במניות בנאמנות עבור ניסים.
ת :מעולם לא נאמר. אגב בתקופות האלה גם במובן מסוים אני יכול להגיד שגם ניסים היה איש סודי. זאת אומרת לא היה לי הרבה, הם היו מאוד פתוחים איתי.
ש :וגם ניסים לא סיפר לך.
ת : לא, אף פעם. ההתנהלות, אני רוצה להוסיף שההתנהלות הייתה כל כך דומיננטית מצידו," (ההדגשות לא במקור).

ב"כ הנאשמים ביקש להראות באמצעות הציטוטים הנ"ל, שהתנהגות הנאשם אינה מעידה בהכרח על היותו שותף, אלא על אישיותו האסרטיבית והדומיננטית, אך אין בידי לקבל טיעון זה, מאחר והוא מהווה השערה בלבד, כאשר מארג הראיות בתיק, כולל דברי העדים והמסמכים הרבים שהוגשו, מוכיחים מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם 1 היה שותף בכל אותן חברות, והכל כפי שפורט עד כה.

ב"כ הנאשמים ביקש שלא ליתן מהימנות לדברי רטנר, שכל רצונו היה לחמוק מאימת הדין בגין מעשיו הפליליים, זאת באמצעות "תפירת תיק" פלילי לנאשם 1, מחד, וחתימת הסכם עד מדינה, מאידך. הסנגור הוסיף וטען, שיואל רטנר התבקש בהליך זה לשכנע את בית המשפט להתעלם ממסמכים מפורשים בכתב, התומכים בגרסתו של הנאשם 1, להתעלם מהצהרותיו הוא, בעל פה ובכתב, התומכות בגרסת הנאשם 1, ולהסתמך על גרסתו החדשה שנוצרה לצורך ההליך הפלילי, והנשענת על דבריו בלבד. הסנגור הפנה לדברי רטנר בבית המשפט מיום 1.9.08 עמ' 61 שורות 13-22, שטען:
"כב' השופט פלאח: ואז אתה עבור אותה תמורה כספית שאתה קיבלת היית מוכן לשקר בכל מקום?
רטנר: להגן עליו. מבחינתי זה להגן עליו.
כב' השופט פלאח: לא משנה הסיבה.
רטנר: שיקרתי.
כב' השופט פלאח:היית מוכן לשקר?
רטנר: שיקרתי בעבר, כן.
כב' השופט פלאח: נכון. כולל חתימה על מסמכים כוזבים וכולל תצהירים לבית משפט או בפני רשויות המס, בפני כל גורם?
רטנר: כן".

מנגד טענה ב"כ המאשימה, שאמנם רטנר אינו צדיק, ויחד עם זאת המדובר בעד מדינה, שהיה שותפו לשעבר לעסקים של נאשם 1, ושותפו לסוד, ואף דאג להסוותו ולהסתירו ככל הנדרש במטרה שעסקיהם ישגשגו ולא ייפגעו, ובבית המשפט דיבר רטנר באופן גלוי, כדוגמת דבריו בפניי מיום 1.9.08 עמ' 54 שורות 5-10:
"ש: מה אתה עשית בשביל נאשם 1?
ת: אני עשיתי למען נאשם 1 דברים שבר דעת לא היה עושה, כמו הייתי מוכן לרמות בבוררויות, בתצהירים, בכל דבר להצהיר שהוא לא שותף שלי או שבמקרים מסוימים רשמתי שהכספים שהוא קיבל היו בגין זכויות יוצרים ולא בגין ניהול מקצועי שהיה בפועל. שיקרתי ונשאתי על גבי את כל המסה כדי להגן עליו, עד עוד פעם שזה התפוצץ. "

אכן, רטנר שיקר בעברו עבור הנאשם ולטובתו, אך האם מכך יש להסיק שהוא משקר כעת שלא לטובת הנאשם, מאחר ושקריו אלה אמורים לשרת את האינטרס האישי שלו – אכן הזהרתי את עצמי מפני אפשרות זו, ואולם הגעתי למסקנה שעל אף עברו של רטנר עם הנאשם, הרי שהוא אינו משקר כעת, ודבריו בפניי מתארים את האמת כפי שהייתה. דברי רטנר נתמכים בדברי אלוני, ודברי שניהם נתמכים במסמכים הרבים שהוגשו, והדברים, כולל המסמכים, שזורים אלה באלה, ולא עלה בידי הנאשם לעורר את אותו ספק סביר בדבר נכונותם, על כן אני מעדיף את דברי רטנר בפניי על דברי הנאשם. רטנר הסכים לשמש כעד מדינה בפרשייה זו, והתמורה לכך צוינה במסמך נ/24: "... מסכימה המדינה ליתן לעד מעמד של עד מדינה, ולא יוגש נגדו כתב אישום בגין אותן עבירות לגביהן הוא מסר וימסור את הידוע לו בכל הנוגע לפרשת נאשם 1". גם המסמך נ/25, שהינו תרשומת של רשות המסים בדבר הסכם עד המדינה עם יואל רטנר, צוין מפורשות: "גמול כספי – יואל רטנר לא ביקש ולכן רשות המיסים גם לא התחייבה". אני דוחה את כל ניסיונותיהם של הנאשמים לטעון שתמורת גיוסו של רטנר כעד מדינה, נבעו לו הטבות שונות, כולל כספיות. גם החוקר ערן דביר הסביר את התמורה שניתנה לרטנר עבור הפיכתו לעד מדינה, בעדותו בפניי מיום 29.3.10 עמ' 667 שורות 20-28, כאשר ציין מפורשות שרטנר לא קיבל כל תמורה כספית.

מסקנתי מכל הדיון שנערך עד כה היא, שהוכח מעבר לכל ספק סביר, שנאשם 1 היה שותף בחברות הנטענות, ואני דוחה את טענותיו לפיהן הוא מעולם לא היה שותף.

סיכום התקופה הראשונה – תקופת השותפות עם רטנר
ממארג הראיות שפורטו עד כה, מגיע אני למסקנה, לפיה הוכח היסוד העובדתי שעניינו שותפות הנאשם 1 בחברות הרלבנטיות, בתקופה הראשונה, שהיא תקופת שותפות הנאשם 1 עם רטנר, וזאת מעבר לכל ספק סביר. אני קובע, שנאשם 1 היה שותף מלא בחברות, מהרגע הראשון, עוד בתקופת השותפות עם אלוני החל משנת 1995, ועוד בטרם התקופה הרלבנטית לכתב האישום, ועד לשנת 2000, עת נחתם הסכם הפירוד מיואל רטנר, ת/11. כעת אעבור לסקירת המשך דרכו של נאשם 1, לאחר הפירוד מרטנר.

התקופה השנייה – תקופת השותפות עם צרפתי
בעקבות הסכם הפירוד שבין רטנר ונאשם 1, שנקבע במסגרת ת/11, עברו המכללה העסקית הצפונית וחברת האדם הנכון לידיו של נאשם 1, ללא רטנר, ואילו מכללת אטלס הועברה לבעלותו הבלעדית של רטנר. לגבי חברת יורן – נקבעה "נוסחת איזון" כדי לפצות את רטנר על "הפער" שנוצר לרעתו, לפיה הוא יזכה ליהנות מרווחי החברה באופן בלעדי לתקופת הגבלה שנקבעה בהסכם, כאשר נאשם 1 יהא זכאי לסכומים מסוימים בגין מכירות של ספרים למכללת רמת-גן – בעניין זה העיד בפניי רטנר ביום 1.9.08 בעמוד 56 שורות 8-16, ובנוסף הוגש ת/11. כפי שאפרט להלן, אני דוחה את טענתו של נאשם 1, לפיה המסמך ת/11 "הוא רק תפאורה, אבל יש שם התחייבויות" וכי "הוא גם הישרדות מבחינתי" כדבריו בפניי מיום 1.2.10 עמ' 9 שורה 1, ועמ' 29 שורות 1-4, ועמ' 32 שורה 33.

בעדותו בפניי מיום 3.6.07 עמ' 5-6 טען עו"ד יוסי חכם, שהמסמכים ת/11, ת/12 ו- ת/13 נערכו על ידו. שני המסמכים האחרונים הינם שטרי העברת מניות מרטנר לחברת אס.אמ., ובכך התקיים סעיף 4 ל-ת/11, הקובע כי המניות יועברו "למי שחלידו יורה". שטרי העברת המניות נחתמים ביום 4.1.01 - 4 ימים בלבד, לאחר החתימה על ת/11. מכך אני מסיק, שרטנר אכן מקיים את חלקו על-פי ת/11, ומושך ידיו מחברות האדם הנכון והמכללה העסקית הצפונית, כפי שסוכם, ומעביר את המניות "למי שחלידו יורה". בעדותו בפניי מיום 1.9.08 עמ' 59 שורות 11-28 אישר רטנר, שאכן חתם על שטרי העברת המניות, וכי מימש בכך את התחייבותו על-פי ת/11 לצאת מן התמונה ולהעביר את מניותיו בחברות שנותרות בידיו לנאשם 1.

סעיף 33 להסכם ת/11 חייב את רטנר ואת נאשם 1 לשאת בחובות לצדדים שלישיים בגין התקופה שלפני הפירוד, וזאת באופן שווה ביניהם. ת/20 אשר נחתם ביום 13.9.01, דהיינו מספר חודשים לאחר חתימת ת/11, ביסס חוב של רטנר ומכללת אטלס כלפי ערן אלוני בגין סכסוך משפטי שנקלעו לו, ובעדותו בפניי 19.5.08 עמ' 380 שורות 5-21 טען אלוני, כפי שאישר אף נאשם 1 עצמו בעדותו מיום 1.2.10 עמ' 9 שורות 1-6, שנאשם 1 הגיע לאלוני הביתה כחודשיים לאחר החתימה על ת/20, ואמר לו כי על-פי הסיכום בינו לבין רטנר הוא צריך לשאת בתשלום מחצית הסכום, ואכן שילם לו סכום כסף באותו המעמד, כאשר רטנר נשא במחצית השנייה של החוב. בכך עומדים השניים בתנאי סעיף 33, בנוגע לחובות שקדמו לפירוד. נאשם 1 אמר בפניי שהוא אכן כיבד את התחייבותו לפי סעיף 33 ל-ת/11, וכדבריו בשורות 1-6 בעמ' 9 מיום 1.2.10 אמר:
"הוא רק תפאורה, אבל יש שם התחייבויות, להבדיל ממני, יואל לא קיים כמעט כלום מאותו מסמך, אבל אני מקיים את המסמכים שאני חתום עליהם, חזרתי וקראתי את ת/11, ראיתי שהמסמך אומר שבאמת יואל צודק, אם אני לקחתי על עצמי את אותו גוף מת, המכללה העסקית הצפונית, שלא היה לו כלום, לא היה זיכיון, רק רכוש ומשיכת יתר, אז אני אמרתי אוקי, אתה צודק, הלכתי לערן אלוני והתחשבנתי ושילמתי לו את הסכום שהוא ביקש, בגין ה-50%".

ב"כ המאשימה טענה, כי בנעליו של רטנר נכנס שותפו החדש של נאשם 1, הוא קובי צרפתי, וכי זוהי הוכחה נוספת לכך, שהסכם הפירוד בין נאשם 1 ורטנר מומש. ב"כ המאשימה טענה, כי בין השנים 2001 עד 2004 היה הנאשם 1 בעלים של החברות: "אס. אם.", "האדם הנכון בע"מ", ו-"המכללה העסקית הצפונית בע"מ".

צרפתי, רואה חשבון במקצועו, טען בעדותו בפניי מיום 9.11.08 עמ' 362 שורות 6-21, שעוד בטרם הפירוד הרשמי של נאשם 1 מרטנר, פנה אליו נאשם 1 וסיפר לו על סכסוך שפרץ בין השניים, ואף הציע לו להיכנס "כמפעיל במקום יואל רטנר". צרפתי ציין בפניי באותו היום, עמ' 415 שורות 6-11, שבמסגרת המו"מ שבינו ובין נאשם 1, הציב לו האחרון דרישות, אחת מהן הייתה כי חברת אס.אמ. תשא במחצית מחובו של נאשם 1 לרשויות המס, שעמד אז על סך של 85,000 ₪, ובנוסף – סכום של 100,000 ₪ שנאשם 1 חייב למכללת רמת-גן, ותעמיד לנאשם 1 הלוואה בסך 200,000 ₪. צרפתי נעתר לדרישתו זו וממלא אחריה, כמו גם לדרישות נוספות שהציב נאשם 1 בפניו, וכשנשאל בבית המשפט ביום 9.11.08 מכוח איזה מעמד הציב בפניו נאשם 1 את דרישותיו, ענה צרפתי בעמ' 415 שורות 33-37:
"למרות שזה, שוב אני מדגיש באמת, זה שני אנשים, שני רואי חשבון, מבינים עניין, הוא לא צריך להגיד לי, אני קולט, הוא לא צריך להגיד לי הבעלים ולשים כובע מעל הראש שלו, בפירוש אני קולט את זה מהר מאוד, מה הבעיה? הוא התחייב לסכום הזה, ברור לי שזה יכול להיות בעלים אבל זה לא הזיז לי זה לא משנה כי אני מפריע לי, זאת אומרת תזרימית זה מה שהסכמתי, זה מה שהיה, לא הפריע לי".

כלומר, צרפתי הבין בזמן אמת כי נאשם 1 היה הבעלים של המכללה העסקית הצפונית, ומשכך היה לו מעמד להציב תנאים ולנהל מולו משא ומתן, וכדבריו בהמשך עדותו:
"אני אתן לך תשובה, קלעתי, שוב, להחזיר אותך, אני חושב שאת אמרת, יצא פה הסכם, כן? שבאותו מועד לא ידעתי עליו, בסדר? הוא ניהל או היה שותף, לא משנה איך תקראי לזה, במכללה העסקית, לקח על עצמו חלק מהחובות, ובא, מציג לי, חלק מהמשא ומתן בינינו הוא אומר תקשיב, יש לי חובות כלפי מאן דהוא, אתה מוכן לשלם? זו הצעה, יש קיבול, מצידי חתמתי, אז מה רע בזה?

התנהלותו הנ"ל של הנאשם 1, אל מול המשקיע הפוטנציאלי, הינה התנהלות של בעלים, ולא של שכיר, דבר המלמד על מעמדו של נאשם 1 לאחר הסכם הפירוד מרטנר, כבעלים של המכללה העסקית הצפונית, המנסה לחבור לשותף חדש. צרפתי הציג בעדותו בפניי מיום 9.11.08 עמ' 363 שורות 9-17 את המבנה שלו לצורך העסק המשותף עם נאשם 1:
"...המבנה שאני הצעתי אותו שהוא יהיה ככה שהחלק, החלק שלי, היות ואני לא מנהל את ה, כלומר תהיה חברה שתנהל את הפעילות העסקית, זו חברת אס.אמ., היא תנהל את הפעילות העסקית ומעליה זאת תהיה מונה, כי היא תנהל את המקום, היא תנהל את המקום, היות והייתי איש, כפי שציינתי, שותף, היא תנהל את המקום, או היא באופן ישיר או באמצעות חברה שתוקם לאחר מכן, זה אחד. לגבי הצד של ניסים הוצע שאשתו, היות ונוצרה כימיה מצוינת בין הנשים, הן ינהלו את המקום, הן ינהלו, ויש לו אופציה הן באמצעות, באופן ישיר על ידי סימה, סימה תנהל את המקום או באמצעות חברה שיחליטו UP TO הם, זהו".

ביום 4.1.01, דהיינו 4 ימים לאחר הסכם הפירוד מרטנר, הוקמה חברת אס. אם., שהן ראשי התיבות של שמות נשותיהם של נאשם 1 (סימה, שהיא הנאשמת 2) וצרפתי (מונה), כפי שאישרה נאשמת 2 בחקירתה בפניי מיום 6.4.10 עמ' 31 שורות 23-24, וכן כפי שאישרה מונה צרפתי בעדותה בפניי מיום 9.11.08 עמ' 330 שורות 24-25, וכפי שאישר קובי צרפתי בעדותו בפניי עמ' 366 שורות 25-27. באותו היום בו הוקמה חברת אס.אמ., דהיינו 4.1.01, נחתמו בפני עו"ד יוסי חכם שטרי העברת המניות – ת/12 ו- ת/13.

החברות השונות מוחזקות ע"י הבעלים, בהתאם למסמכי ההתאגדות (ת/191, ת/192, ת/156, ת/145), באופן הבא: המכללה העסקית הצפונית מוחזקת על-ידי חברת האדם הנכון; חברת האדם הנכון מוחזקת על-ידי חברת אס.אמ., וחברת אס.אמ שייכת ב-50% לחברת אר.אמ.די. שבבעלות מונה צרפתי, ו-50% לסימה חלידו, היא נאשמת 2. המסקנה העולה ממבנה זה היא, שסימה (נאשמת 2) ומונה מחזיקות באופן שווה שלושת החברות: המכללה העסקית הצפונית, האדם הנכון וחברת אס.אמ. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים בנוגע לנאשמת 2 אינה אם היא הייתה בעלים של מחצית מחברת אס.אם, אלא – האם בעלות הנאשמת 2 הנ"ל מקימה עליה החובה להגיש דו"חות כבעלת שליטה, ואם לאו.

ב"כ המאשימה טענה, שנאשם 1 היה המנהל הפעיל ובעל השליטה בחברת אס.אמ., יחד עם צרפתי, אך הוא הציב את אשתו, נאשמת 2, כבעלים ושותפה לכאורה בחברה. לדבריה, מכיוון שחברת אס.אמ. החזיקה ב-100% בחברת האדם הנכון בע"מ, אשר החזיקה היא ב-100% במכללה העסקית הצפונית בע"מ, הרי שיש לראות בנאשם 1 מבחינה מהותית כבעלים של שלושת החברות הללו.

סעיף 3 לפקודת הראיות קובע איסור על העדת בן זוג לחובת בן זוגו, על כן לא ניתן להשתמש בהודעותיהם של הנאשמים 1 ו-2, האחד כנגד השני, ויש לבדוק אם ללא הודעתו של האחר, עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את המיוחס לכל אחד מהם.

נאשם 1 השתמש בנאשמת 2 כדי להסוות את מעמדו כבעלים האמיתי בחברות

לדברי קובי צרפתי בפניי מיום 9.11.08, עמ' 367, שורות 4-14, ההצעה כי נאשמת 2 תחזיק במחצית ממניות החברה הייתה של נאשם 1, ולדבריו סיבת הדבר הייתה, שנאשם 1 הבין כי קיימת בעיה בתקשי"ר, וכדבריו:

"ש : ... מבחינת זה שסימה תחזיק את המניות זה הצעה שלך? זה הצעה של ניסים? זה הצעה של סימה? מי מציע את זה?
ת : אני לא יודע אם זה כל כך רלוונטי.
ש : אני שואלת שאלה, הרלוונטיות
ת : אני לא זוכר מי הציע את זה, אני לא זוכר מי הציע את זה, אבל בוודאות, תראו, בואו, אני כאדם מייצג, רואה חשבון, רואה מולי איש מס הכנסה, עובד מדינה, ברור לי שיש לו בעיה אולי בתקשיר, בסדר, אז אני לא חוקר אותו, אשתי תנהל, בסדר, לי לא מפריע, הרי הנושא הזה, לכן שמתי את אשתי, אם אשתי בבקרות זה לא מעניין אותי, חשובים לי ה-50 אחוז שלי, ה-50 אחוז הנוספים זה לא עניין אותי מי זה, יכול להיות, העיקר שלא יציק לי, אדם מסוים שיעבוד שם. אם הוא תקין, לא יפריע לי, שוב.
ש : אני שאלתי אותך מי הציע את זה, סימה הציעה את זה? ניסים הציע את זה? אדם מסוים הציע את זה? מי הציע את זה?
ת : ניסים" .

קובי צרפתי רואה בנאשם 1 כשותף בחברה
קובי צרפתי אמר בעדותו בפניי מיום 9.11.08 עמ' 370 שורות 30-31, שהצד השני לאורך כל הדרך היה נאשם 1, וכלשונו: "הצד השני, שוב, אני לא מכחיש לאורך כל הדרך זה נאשם 1". קובי צרפתי אף הגדיר את מעמדה של נאשמת 2 כ"פרונט" של נאשם 1, מכיוון שהייתה לו בעיה של התקשי"ר לעמוד בפרונט בעצמו, ודבריו אלה נאמרו על ידו במספר הזדמנויות, כגן בחקירתו הראשית מיום 9.11.08, עמ' 374, שורות 23-30:
"ש :למה היה לה, למה היה לה את הזכות חתימה?
ת : בוודאי. כי ניסים, בעל ואישה, כמו שאני ומונה, היא יצגה אותי, מונה הייתה, היא ניהלה באופן שוטף, היא הייתה מנהלת חשבונות, היא ניהלה את זה, כנראה סימה, וזה בתחילת ההסכם, זה בתחילת הדרך, וגם הדגשתי את זה לפני כן, היה ברור לי ולא חקרתי את העניין שעובד מדינה כביכול לא יכול להיות בפרונט יש אדם, מה רע בזה שאדם ינהל את זה? זהו, לא ראיתי שום, באותו מועד, נכון לאותו מועד אני מדגיש, כב' השופט, ככה הבנתי את זה וככה המשכנו לנהל את זה".

קובי צרפתי התייחס להסכם ייסוד חברת אס.אם (ת/1ב'), בכך שנאשם 1 היה הצד השני לגיבושו, על כן קם הצורך בחתימתו על כתב ההתחייבות כנספח לאותו הסכם, וכדברי צרפתי בעמ' 400 שורות 1-8:
"ת : אמרתי כבעל מניות, שאלת אותי שאלה מאוד פשוטה, למה סימה תחתום ולא ניסים
ש : כן
ת : כי אמרתי חד משמעית, בגלל בעיות תקשיר שלא, לא קשורים לעניין שלי, בעיות של תקשיר, הוא העדיף שאשתו תהיה במקום וזהו. לי זה לא הפריע.
ש : זאת אומרת הוא אמר לך את זה.
ת : בוודאי".

וקודם לכן, בעמ' 399 שורות 15-21, אמר:
ש : אז למה שהוא לא יחתום על ההסכם אם הוא ניהל אתך את המשא ומתן?
ת : איזה הסכם?
ש : על ההסכם הזה ש...
ת : נו, אני הקדמתי ואמרתי, חבר'ה, אנחנו נמצאים בשנת 2001, בעיה של תקשיר, אך ורק בעיה של תקשיר, היא לא קשורה לשום דבר שהוא, אך ורק של תקשיר ואני חושב שאפילו נאמר בזמנו שהוא יקבל אישור בקרוב מאוד, זה היה באמת יכול היה לקבל אישור".

צרפתי מאמין בלבו, שנאשם 1 הוא השותף האמיתי שלו, ולא אשתו הנאשמת 2, אך בשל בעיות בתקשי"ר הוא נאלץ לרשום את שם אשתו כבעלים במקומו, וצרפתי מתייחס לנאשמים 1-2 כאל "משפחת חלידו", דהיינו כמקשה אחת, בנוגע לבעלותם על מניות חברת אס.אמ., וכדבריו בפניי מיום 16.11.08 עמ' 21 שורות 20-33, אמר:
"ת : שמגיע לשני הצדדים, משפחת חלידו.
ש : למשפחת חלידו?
ת : עבור עבודתם כמשפחה. כבעלי מניות. נאשם 1 הוא הדמות הדומיננטית. הוא הביא את ההסכם, הוא הביא את הזיכיון, כן".

אני מאמץ את תפיסתו של קובי צרפתי, לפיה השותף האמיתי והדומיננטי בחברת אס.אמ. היה הנאשם 1, ואילו הנאשמת 2 נתנה רק את שמה, ללא כל תוכן ממשי בניהול החברה – נאשמת זו נעדרת כל ניסיון בניהול מכללות, איננה רואת חשבון בהשכלתה, איננה מרצה בתחום הכלכלה והחשבונאות, אין לה קשרים עם מכללת רמת-גן, ולא הביאה כל הון כספי לחברה שהוקמה. נאשמת 2 יכולה הייתה לסייע בהנהלת חשבונות פשוטה, שכל עובד שכיר זוטר יכול היה לעשות, אך לא מעבר לכך, על כן, לא שוכנעתי שהיא הייתה מסוגלת להקים חברה ולהיות מנהלת ודומיננטית בה, כפי שהמסמכים הראו זאת. נאשם 1, לעומתה, היה הגורם האמיתי שבגללו נכנס קובי צרפתי לשותפות, מאחר והוא בעל הידע המקצועי, הניסיון והמוניטין בתחום החשבונאות, והוא גם בעל הקשרים להבאת הזיכיון, וכדברי צרפתי בפניי מיום 16.11.08 עמ' 24 שורות 13-17:
" ...בלי זה לא מונה ולא קובי ולא SM לא היו מתקיימים. כי נאשם 1 מביא את הזיכיון מאת מכללת רמת גן. הוא הפן המקצועי, הוא הפן ההכרחי, זה חופש החוזים".

דברי צרפתי אודות מעמדו של נאשם 1 בחברת אס.אמ. הינם הגיוניים, ושיקפו את המציאות בזמן אמת – נאשם 1 הוא הבעלים של החברה מבחינה מהותית, ואילו נאשמת 2 נרשמה במסמכים כבעלת מניות ושותפה, אך זאת רק שמית, ולכל היותר – ככוח עזר בלבד, שבאה במטרה לחלץ את הנאשם 1 מהבעייתיות שבתקשי"ר.

מסמכים מזמן אמת מעידים על מעמדו האמיתי של נאשם 1 כבעלים של החברות

ההסכם ת/1ב'
נאשם 1 וקובי צרפתי, כאמור, ניהלו ביניהם מו"מ שבסופו נחתם הסכם לייסוד חברת אס.אמ. -ת/1ב'. הצדדים להסכם זה הן: נאשמת 2, מצד אחד, וחברת R.M.D השייכת למונה צרפתי, מן הצד השני.

סעיף 19(1) להסכם, מתנה כתנאי יסודי לקיומו של הסכם זה, בחתימת הסכם פירוק ופרישתו של רטנר מהמכללה העסקית הצפונית. עצם קיומו של תנאי הקשור לצד שלישי, כביכול, ללא כל קשר עם הצדדים להסכם זה, מעורר תהיות, שמא הצדדים האמיתיים להסכם ת/1ב' אינם מי שבאמת רשומים בו, אלא מי שמאחוריהם, דהיינו – נאשם 1 וקובי צרפתי. רטנר היה שותפו של נאשם 1, וכשנשאל עו"ד יחיאל טל, שניסח והחתים את הצדדים להסכם, מה הקשר בין נאשמת 2 ובין יואל רטנר, ומדוע היא צריכה להתחייב שרטנר יפרוש מהמכללה, השיב: "אני לא יודע מה הקשר. יכול להיות שיש קשר לבעלה"... ובהמשך: "בעלה של סימה היה לו קשר", כפי שטען עו"ד יחיאל טל בפניי בישיבה מיום 15.3.09 עמ' 9 שורות 5-15. קרי – סעיף 19(1) להסכם, המחיל תניה מהותית שבלעדיה להסכם אין תוקף – הלכה למעשה מכוון לנאשם 1 ולא לסימה, על אף שהוא איננו צד להסכם באופן פורמאלי.

סעיף 21 להסכם קובע : "חלידו מתחייב כי במהלך תקופת התקשרותו עם החברה ובמשך שנתיים ממועד סיום ההתקשרות לא להתחרות בחברה ולא לעסוק..." - נאשם 1 איננו מוזכר בהסכם זה קודם לכן, הוא איננו צד לו וגם אין לו כל מעמד בגוף ההסכם, על כן קמה התהייה, מדוע להכניס תניה המחייבת אותו בהסכם שאינו צד לו, אלא אם הוא אכן צד להסכם, על אף אי-הזכרתו בו. כשנשאל קובי צרפתי מדוע נאשם 1 בכל זאת לא חתם בעצמו על ההסכם ת/1ב', השיב הנ"ל, בישיבה מיום 9.11.08 עמ' 397 שורות 14-21:
"ת : הוא ניהל איתי את המשא ומתן, בוודאי.
ש : אז למה שהוא לא יחתום על ההסכם אם הוא ניהל אתך את המשא ומתן?
ת : איזה הסכם?
ש : על ההסכם הזה ש...
ת : נו, אני הקדמתי ואמרתי, חבר'ה, אנחנו נמצאים בשנת 2001, בעיה של תקשיר, אך ורק בעיה של תקשיר, היא לא קשורה לשום דבר שהוא, אך ורק של תקשיר ואני חושב שאפילו נאמר בזמנו שהוא יקבל אישור בקרוב מאוד, זה היה באמת יכול היה לקבל אישור. "

כאשר נמכרת הפעילות של חברת אס.אמ. למכללה למינהל, בשנת 2003 – נאשם 1 מתחייב בתנית אי תחרות, בתמורה לסכום של 600,000 ₪, והתהייה העולה כאן היא, הכיצד מתחייב נאשם 1 בהסכם שאינו צד לו, שלא להתחרות בחברה למשך שנתיים לאחר סיום עבודתו בה, ללא כל תמורה, שעה שלאחר מכירת חברת אס.אמ. הוא מתחייב את אותה התחייבות בתמורה לסכום נכבד – התשובה ההגיונית היחידה היא, שנאשם 1 הוא צד להסכם ת/1ב' באופן מהותי, הגם שבאופן פורמאלי שמו אינו מופיע בו, ומכאן – הכנסת שם הנאשמת 2 לאותו הסכם נעשה בכדי להסוות את השותפות האמיתית של נאשם 1.

הנספח להסכם ת/1ב' – כתב התחייבות אישית:
להסכם ייסוד חברת אס.אמ., ת/1ב', קיים נספח שהינו "כתב התחייבות אישית" מצידו של נאשם 1. על-פי נספח זה, התחייב נאשם 1 אישית כלפי אר.אמ.די., שהיא החברה האוחזת במחצית ממניותיה של חברת אס.אמ. בעבור מונה צרפתי, וכן התחייב כלפי מונה צרפתי, לקיים את כל התחייבויותיה של נאשמת 2. ההתחייבות נעשית גם בצד ההפוך – מצידם של קובי ומונה כלפי נאשמת 2. קובי צרפתי הסביר את הצורך מבחינתו בכך שנאשם 1 יהיה חתום על כתב התחייבות אישית (נספח ל-ת/1ב') בעובדה שהוא לא חתום בשום צורה על הסכם ייסוד החברה, ת/1ב'. כך נוצר צורך שיחתום על כתב התחייבות כנספח לאותו הסכם, וכדבריו בפניי ביום 9.11.08 עמ' 397 שורות 25-37:
"ת :בבקשה, אין בעיה, בוודאי, שנאשם 1 מתחייב, הרי הוא לא חתום באף מקום על ההסכם.
ש : נכון
ת : יפה, הוא מתחייב באופן אישי שסימה תקיים את ההתחייבויות שלה, עד כאן זה נראה מצוין כלפי ההסכם הזה. נמשיך הלאה. התחייבויות
ש : זאת אומרת אם סימה לא מקיימת את ההתחייבויות שלה אפשר לבוא לניסים.
ת : בוודאי.
ש : או.קי.
ת : בוודאי, זה מה שכתוב בהסכם משפטית, חד משמעית, ללא צל של ספק.
ש : כן".

צרפתי הסביר מפורשות שמבחינתו נאשם 1 היה הצד השני לגיבוש ההסכם ת/1ב' ומשכך היה זה טבעי שיחתום על התחייבות שכזאת לאותו הסכם, וכשנשאל, מדוע נאשם 1 לא חתם בעצמו על ההסכם, אם הוא היה צד לו, השיב צרפתי בעדותו בפניי מיום 9.11.08 עמ' 400 שורות 1-8:
"ת :כי אמרתי חד משמעית, בגלל בעיות תקשיר שלא, לא קשורים לעניין שלי, בעיות של תקשיר, הוא העדיף שאשתו תהיה במקום וזהו. לי זה לא הפריע.
ש : זאת אומרת הוא אמר לך את זה.
ת : בוודאי".

חתימת הנאשם 1 על כתבי התחייבות כנספח להסכם אינה חדשה, שהרי בעבר נעשה אותו הדבר עם רטנר ואלוני, כפי שנכתב בהכרעת דין זו.

ההסכם ת/1ג':
הסכם זה נערך בין נאשם 1 לבין חברת אס.אמ., לקראת קבלת הזיכיון ממכללת רמת-גן. לדברי צרפתי, הסכם זה נחתם, לכל המאוחר בחודש מרץ 2001, כפי שטען בפניי ביום 16.11.08 עמ' 15 שורות 28-33.

מעמדו של נאשם 1 נלמד כבר מה-"הואיל" השני בהסכם ת/1ג', שם כתוב:
"והואיל וחלידו הציע לחברה והחברה מעוניינת לקבל את הזכיון לניהול מכללת רמת-גן בצפון".
הנאשם 1 מוזכר מפורשות, ובכך ניתן ללמוד על מעמדו האמיתי, כבעלים של המכללה העסקית הצפונית, לאחר הסכם הפירוד עם רטנר, שהרי הצהרה מעין זו יכולה לבוא רק מבעלים, ולא משכיר בחברה.
ב-"הואיל" הרביעי לאותו הסכם נכתב:
"והואיל והצדדים מבקשים לקבוע את זכויותיהם והתחייבויותיהם ההדדיות במסגרת השותפות".
הצדדים להסכם זה הם חברת אס.אמ. ונאשם 1, והם מבקשים לקבוע את זכויותיהם במסגרת שותפות שכביכול אינם חלק ממנה – מכאן מסיק אני, שנאשם 1 אכן היה שותף, על אף ששמו לא צוין.

פרק המבוא להסכם נושא את הכותרת: "הצהרות חלידו ...לגבי מצבה הכספי של מכללת הצפון" - במסגרת סעיף זה מצהיר נאשם 1 הצהרות שונות:
1.2 "למכללה הנהלת חשבונות מסודרת ונכונה..."
1.3 "...חלידו מצהיר כי מצבה הכלכלי של המכללה הינו כמשתקף ממסמכי המכללה... וכי לא ידוע לו על כל שינוי ו/או תחזית העלולה להשפיע על מצבה של המכללה ו/או לפגוע בפעילותה של החברה בניהול השלוחה".

הכיצד "מנהל מקצועי" יכול ומוכן לחתום ולהצהיר הצהרות המתאימות לבעלים? והכיצד יש ביכולתו של מנהל מקצועי להצהיר על תקינות הנהלת החשבונות של המכללה? ועל מצבה הכלכלי האמיתי של המכללה, בהשוואה לזה המשתקף ממסמכיה? משמעות הדבר היא, שנאשם 1 הינו הבעלים והשותף המייסד של המכללה, ומכאן יכולתו ונכונותו להצהיר הצהרות מעין אלו, לקראת הכנסת שותף חדש לעסקים עימו.

בנוגע לשכר שנקבע - השכר הפורמאלי שנקבע לנאשם 1 הינו בסך 4,000 ₪ בלבד, כגובה אישור העבודה הפרטית שקיבל מנציבות שירות המדינה; סעיף 4 להסכם, הדן בשכרה של נאשמת 2, קובע כי הוא יעמוד על סך של 14,000 ₪ בתחילה, ובהמשך 21,000 ₪ + רכב שיירכש עבורה. באשר למונה צרפתי נקבע כי בתחילה תרוויח 5,000 ש"ח ובהמשך סך של 15,000 ₪. אם שתי השותפות שוות, מדוע קיים הפרש שכר כה משמעותי ביניהן, וההסבר לכך ניתן ע"י קובי צרפתי, בדבריו בפניי מיום 16.11.08 עמ' 24 שורות 14-17, שטען כי הוחלט שנאשמת 2 זכאית לסכום כסף גבוה יותר מזה של מונה, מאחר ונאשם 1, בעלה של נאשמת 2, הוא זה אשר הביא את הזיכיון ממכללת רמת-גן, וכי "...הוא הפן המקצועי, הוא הפן ההכרחי...". אם אכן נאשמת 2 היא הבעלים של המכללה, יחד עם מונה, מדוע יש מקום לפער ביניהן, במיוחד אם נאשם 1 אינו בעלים כלל במכללה. בנוסף – מדוע שכר הבעלים, נאשמת 2 ומונה, מעוגן בהסכם של החברה אל מול המנהל המקצועי, שהבעלים אינן חלק מהסכם זה?!

לכך יש להוסיף את סעיף 2.3 להסכם, הקובע:
" 2.3. למען הסר ספק מוסכם בזאת כי באם חלידו יחדל לשמש כמנהל מקצועי ויהיה צורך להעסיק מנהל מקצועי אחר אזי שכרו של המנהל המקצועי החדש יקוזז מהתמורה המשולמת לחלידו ניסים וסימה על-פי הסכם זה".
קובי צרפתי נתן פרשנות לסעיף 2.3 הנ"ל, בעדותו בפניי מיום 16.11.08 עמ' 21 שורות 29-33:
"ת : מצוין. 2.3 מחזק את דעתי. שאני מסתכל עליהם כיחידה אחת לחלידו נסים וסימה, כלומר, אותי לא עניין האם מותר לו לקבל ככה, אותי זה לא כל כך רלבנטי עבורי. אמרתי אם ניסים או סימה ביחד אמורים לקבל 15 או 21 כפי שאמרת, זה לא רלבנטי עבורי ברגע שיבוא מנהל מקצועי צריך לקזז מהשכר, זה לגיטימי והגיוני".

מהנ"ל יוצא, שהשכר לו זכאית נאשמת 2 הינו שכרו של הנאשם 1, על אף ההתייחסות המפורשת אליו כמי שישתכר סך של 4,000 ₪ - סכום נמוך ובלתי הגיוני, אם נאשם 1 הוא המנהל המקצועי של המכללה, ואם הוא זה אשר גרם לקיום המכללה למעשה, ואילו נאשמת 2, שאין לה כל תפקיד משמעותי לא בהתנהלות עד לכינון המכללה, ולא בקיום המכללה עצמה, משתכרת שכר כה גבוה, גם יחסית לזה של מונה, והכל ללא כל הסבר סביר או הגיוני.

סעיף 7 להסכם ת/1ג' מצביע גם הוא על מעמדו האמיתי של נאשם 1 - במסגרת סעיף זה, נקבע כי במקרה של מיזוג עם המכללה למינהל תוך שנה – תשלומי איזון בגין הליך המיזוג יחולקו באופן שבו נאשם 1 יקבל 75% מהסכום, ומונה או "כל מי שתורה" תקבל 25% מהסכום. נשאלת השאלה – מדוע נאשמת 2 אינה מוזכרת כלל, על אף שהיא השותפה המייסדת של החברה?! המסקנה היא, שהנאשמת 2 אינה באמת השותפה המייסדת, אלא הנאשם 1. גם ההפרש בין חלקו של נאשם 1 לחלקה של מונה, במקרה של מיזוג, הוא הפרש בלתי מוסבר, אם מונה ונאשמת 2 שותפות שוות, והתשובה לכך ניתנה ע"י קובי צרפתי, בעדותו בפניי מיום 9.11.08 עמ' 396 שורות 25-32:
"טוב. כל השנים מכללה מתקיימים משנת 1996, קובי צרפתי נכנס בקושי בשנת 2001, הראיתי לך שרק התנהל משא ומתן, עדיין לא קיבל שום זיכיון, עדיין לא הוכיח שהוא בכלל קנדידט לעניין הזה. נתנו לי פה צ'ופר שאני אקבל 25 אחוז מהסכום, מצוין, בוודאי שניסים זכאי לכל הסכום".

ת/124 – הסכם הזיכיון בין מכללת רמת-גן וחברת אס.אמ.
על מנת שחברת אס.אמ. תוכל להפעיל את המכללה העסקית הצפונית, היה עליה לקבל זיכיון ממכללת רמת-גן שיאפשר לה להפעיל מכללה, וללא זיכיון זה, אין לחברת אס. אמ. כל תוכן או מהות, כדברי צרפתי בפניי מיום 9.11.08 עמ' 366 שורות 7-9, ואכן מתנהל מו"מ לקבל הזיכיון, הנערך בחודשים מרץ עד אוגוסט 2001, בין נאשם 1 וקובי צרפתי, מחד, ובין מכללת רמת-גן, מאידך.

בסיום המו"מ נחתם הסכם הזיכיון, ת/124, שנחתם ביום 22.8.01 . סעיף 17 להסכם זה קובע תחולה רטרואקטיבית, כחל מיום 1.1.01, כלומר – מיד לאחר הפירוד של הנאשם 1 מרטנר.

על אף שנאשם 1 איננו צד להסכם ת/124, הרי שהוא חתום על נספח להסכם, שעניינו "כתב התחייבות אישית", לקיומן של כל הוראות ההסכם ע"י חברת אס.אמ. – התחייבות מעין זו, היא, למעשה, התחייבות לקיום כל הוראות ההסכם, וסביר יותר שתינתן ע"י הבעלים ולא ע"י שכיר.

ת/126 – מתן ערבות לצורך התרחבות הפעילות
ת/126 הינו ערבות אישית של נאשם 1 וקובי צרפתי, לצורך הקמת מיזם חדש של חברת אס.אמ. במסגרת זיכיון שניסו לקבל מהאוניברסיטה הפתוחה לצורך הקמת בית ספר לעסקים I.B.S. נאשם 1 וצרפתי ערבים להתחייבויות שלקחה על עצמה חברת אס.אמ., ואילו נאשמת 2 ומונה, שהן כביכול הבעלים של אס.אמ., אינן חתומות על אותה ערבות אישית – הוכחה נוספת לכך, שנאשם 1 וקובי צרפתי הם הבעלים האמיתיים של החברה, על אף רישום נשותיהם במסמכי ההתאגדות של אותה חברה.

ת/125 – התחייבות נאשם 1 לשפות את מכללת רמת-גן
נאשם 1 התחייב באופן אישי כלפי מכללת רמת-גן לשפותה בגין כל סכום או הוצאה, כולל הוצאות משפטיות, שייגרמו לה מתביעות פוטנציאליות של מרצים שהועסקו על-ידה. התחייבות זו מעוררת תהיות – נאשם 1 הינו, כביכול, המנהל המקצועי של המכללה, והוא מקבל על עצמו התחייבות מעין זו, במקום חברת אס.אמ. או המכללה העסקית הצפונית, שהם אלה השוכרים את שירותי המרצים. התחייבות זו מצביעה על כך, שהטענה שנאשם 1 הינו רק מנהל מקצועי אינה נכונה בעליל, וכי המדובר בבעלים של אס.אמ. ושל המכללה העסקית הצפונית, ומכאן התחייבותו האישית.

ת/127,ת/128ו-ת/132– הסכמים והתחייבויות נוכח מכירת הפעילות של המכללה
ביום 30.9.03 נמכרה המכללה לידי המכללה למינהל, ובמסגרת זו נחתמו 2 הסכמים: ת/127, שהוא הסכם המכירה, ו-ת/128, שהוא הסכם בין מכללת רמת-גן ובין חברת אס.אמ., נאשם 1 וקובי צרפתי – לצורך סיום הפעילות העסקית ביניהם. נאשם 1 אף חתם על ההסכם ת/132, במסגרתו הוא התחייב שלא להתחרות בעסקי המכללה למינהל משך חמש שנים, ובתמורה סוכם שהוא יקבל לידיו סך של 600,000 ₪, כפי שציינתי דלעיל. עו"ד ערן שמעוני, שייצג את המכללה למינהל בהסכם המכירה, סיפר בפניי, שהתחייבות זו אשר לקח על עצמו נאשם 1 במסגרת ת/132 הינה "התחייבות מאוד גורפת", וכדבריו בפניי מיום 15.3.09 עמ' 34 שורות 19-24:
"היא גורפת מבחינת הגדרת הפעילויות שאסורות על חלידו. היא התחייבות מאד גורפת. בעיקר, אם אני מסתכל אני רואה את סעיף 2.1 שבא ומגדיר באופן די נרחב את ההתחייבויות והיא גורפת גם במובן הסנקציה שמוטלת כאן, שאם ההתחייבות הזאת תופר, אז א' המכללה כמובן תהיה פטורה מלהמשיך לשלם את הסכום וגם הצד השני יצטרך להשיב למכללה את הסכומים ששולמו לו תמורת ההתחייבות".

התחייבות גורפת מעין זו מאפיינת התחייבות של בעלים ולא של שכיר, כפי שאמר עו"ד שמעוני באותו העמוד דלעיל, שורות 25-29. נאשמת 2 ומונה אינן מעניינות את מכללת רמת-גן, דבר המוכיח אף הוא, שהבעלים האמיתי של החברה הוא נאשם 1, יחד עם קובי צרפתי. על אף שנאשם 1, קובי צרפתי וחברת אס.אמ. מתחייבים במאות אלפי שקלים, עדיין מכללת רמת-גן אינה מבקשת ערבויות מבעלות המניות, נאשמת 2 ומונה, דבר המלמד על כך, ששתי הנ"ל אינן באמת הבעלים של החברה.

ת/5י"א – הסכם שנערך בין נאשם 1 לחברת אס.אמ עם מכירת פעילות המכללה
ביום 30.9.03, אותו יום בו נחתם ת/127 ונמכרה הפעילות למכללה למינהל, נחתם הסכם נוסף הוא ת/5י"א, בין חברת אס.אמ. ובין נאשמים 1 + 2. הן הנאשם 1, בעדותו בפניי מיום 1.2.10 עמ' 61 החל משורה 26, והן קובי צרפתי בעדותו בפניי מיום 16.11.08 עמ' 73 שורה22 – הודיעו שהסכם זה לא מומש.
סעיף 21 להסכם ת/5י"א קובע, שנאשמת 2 "מעניקה במועד החתימה על הסכם זה שירותי ניהול לחברה בהיותה עובדת חברת האדם הנכון בע"מ", כאשר אין אזכור למעמדה של נאשמת 2 כבעלים וכשותפה בחברות עד למועד החתימה על הסכם זה, דהיינו עד שנת 2003. עוד נקבע, במסגרת סעיף 20 להסכם, כי יוקצו לנאשם 1 50% מהמניות, וכי הוא מעבירם לאשתו, נאשמת 2, "בהיות ניסים מנוע מלאחוז במניות החברה בהיותו עובד במשרד פקיד שומה כאמור ועל מנת שלא ימצא ניסים מפר את הוראות התקש"יר או כל הוראה אחרת האוסרת עליו לאחוז במניות חברה כדוגמת החברה...". מהנ"ל עולה, שנאשמת 2 אינה בעלים של החברה עד לשנת 2003, בניגוד לטענת הנאשמים, ובניגוד למסמכים ת/1ב', ת/1ג', ת/124. הסיכום שבסעיף 20 הנ"ל מלמד, שהצדדים האמינו, בזמן אמת, שנאשמת 2 איננה הבעלים האמיתי של החברה, על אף רישומה כבעלת מניות, וכי הבעלים האמיתי הוא נאשם 1.

ת/1י"א – חלוקת הכספים בין חברת R.M.D ונאשם 1:
קובי צרפתי הכין מסמך שסומן על ידי ת/1י"א, עליו חתומים קובי צרפתי ונאשם 1, והוא בא לתאר את האופן בו יחולקו סכומי הכסף שנתקבלו בגין המכירה למכללה למינהל ת/127, כאשר הכוונה המשתקפת במסמך הינה לחלק את הכספים שיוותרו חצי חצי בין נאשם 1 ובין חברת R.M.D, כדברי קובי צרפתי בפניי מיום 16.11.08 עמ' 84 שורות 25-26.
למרות שלכאורה נאשמת 2 היא השותפה הפורמאלית בחברת אס.אמ., השם שמוזכר בטבלה בעמודה אל מול העמודה של חברת R.M.D הוא "נאשם 1" ולא נאשמת 2, כלומר – נאשם 1 הוא הזכאי לקבלת הכספים באופן שווה מול חברת R.M.D.

ערבויות לבנקים מטעמו של נאשם 1:
ביום 30.11.00 חותם נאשם 1 על ערבות מתמדת עבור חברת אס.אמ., בחשבונה בבנק דיסקונט, ת/82. ביום 6.4.00 חותם נאשם 1 על ערבות בגובה מיליון ₪ למכללה העסקית הצפונית בחשבונה בבנק דיסקונט, ת/44 – אין ספק, שערבויות מעין אלו נחתמות על ידי בעלים ולא ע"י מנהל מקצועי, שהוא שכיר בחברה.
בסוף חודש נובמבר שנת 2001, במסגרת מסמך להקצבת אשראי לחברת אס.אמ. ת/89, בבנק דיסקונט, נותן הנאשם 1 ערבות צד ג' ע"ס 450,000 ₪ לטובת חברת אס.אמ., כמפורט ב-ת/89.
הערבויות הנ"ל מוכיחות, יחד עם מסמכים רבים בתיק, ויחד עם עדויותיהם של עדי התביעה, שנאשם 1 הינו במעמד של בעלים, ולא של שכיר, ואני דוחה את טענותיו בעניין זה, כאמור.

נאשם 1 ניהל באופן שוטף את מערך החברות ולא נאשמת 2
נאשם 1 הוא שניהל מול קובי צרפתי משא ומתן וחילופי דברים לקראת שיתוף הפעולה העתידי המתגבש, ונאשמת 2, שהיא כביכול השותפה העתידית, אינה חלק מהמו"מ, כדברי קובי צרפתי בעדותו בפניי מיום 9.11.08 עמ' 331-330, והיא אף איננה מקבלת החלטות בנוגע לשיתוף הפעולה, ולא לוקחת חלק בחילופי הדברים באשר לגיבוש הסכם שיתוף הפעולה, וכדברי קובי צרפתי באותה ישיבה עמ' 366:
"ש : עם מי דיברת, לא ניהלת משא ומתן, עם מי דיברת בעניין הזה?
ת : אך ורק עם נאשם 1, אך ורק עם נאשם 1 כל הזמן, זה הכל".

גם הניהול השוטף נעשה ע"י נאשם 1 ולא נאשמת 2 - כך למשל, עופר שהרבני, מנהל הכספים של מכללת רמת-גן, סיפר בעדותו בפניי מיום 15.3.09 עמ' 42 שורות 18-20, שכל ההתחשבנויות הכספיות הנוגעות למכללה העסקית הצפונית עשה מול נאשם 1. גם עודד דברת, נשיא מכללת רמת-גן, סיפר בעדותו בפניי מיום 1.7.07 עמ' 59 שורות 7-15, שלקראת הסכם הזיכיון, ת/124, היה בקשר עם נאשם 1 בנושא של התחשבנויות כספיות.

נאשם 1, ולא נאשמת 2, הוא שקיבל את ההחלטות המהותיות ביחס לחברה, וכדברי קובי צרפתי בפניי מיום 9.11.08 עמ' 400 שורות 30-31:
"ש : אמרנו שהשטר הזה הוא אמצעי טכני. את המו"מ עשית מול נאשם 1, את ההחלטות הניהוליות עשית מול מי?
ת : אם ברמת הבעלים, מול נאשם 1, ברמת השוטף, שום דבר, כי לא היה לי שום say בקטע הזה.
ש : ההחלטה למכור את החברה?
ת : למכור זו החלטה שלנו במשותף,
ש : מי זה שלנו?
ת : ניסים ואני".

גם ההחלטות בנוגע לקבלת הזיכיון ללימודים וההחלטה על מכירת העסק, התקבלו ע"י נאשם 1 ולא נאשמת 2, וכדברי קובי צרפתי בפניי, מיום 3.3.09 עמ' 572-573:
"ת : כל ההחלטות האסטרטגיות בכלל בדבר הזה, היו שתי החלטות מאד קרדינאליות, וזה היחידות שהיו. אחד – זה הנושא של הקמת בי"ס, נניח להקים משהו משותף. הלכנו לאוניברסיטה הפתוחה והתחלנו להקים גוף גדול מאד פה, והחלטה השנייה היא למכור. שתי ההחלטות האלו, זה מה שהיה.
ש : ומי קיבל את שתי ההחלטות האלו?
ת : ניסים ואני".

מכל הנ"ל עולה, שלנאשמת 2 לא הייתה מעורבת בנושאי ניהול המכללה, ומי שבפועל ניהל אותה היה הנאשם 1, כולל ניהול כל העניינים המהותיים הקשורים בה, דבר השולל את היות נאשמת 2 בעלים אמיתיים למכללה, כפי שהוצגה במסמכים הרשמיים.
נאשם 1 נתפש בעיני עדים חיצוניים כבעלים
עו"ד ערן שמעוני: ייצג את המכללה למינהל בגיבוש ההסכמים למכירת הפעילות של חברת אס.אמ., וכדבריו בפניי מיום 15.3.09, עמ' 31 שורות 18-19, הוא "זוכר שני שמות ביחס לחברת SM, שם אחד זה נאשם 1, שם שני זה קובי צרפתי". הוא איננו זוכר ששמע על איזשהו גורם אחר מן הצד השני מלבד נאשם 1 וקובי צרפתי במשך כל תקופת מעורבותו, וכי לא נאמר לו מעולם שלקובי או לנאשם 1 אין סמכות להגיע להסכם וכי הם זקוקים לאישורו של גורם כלשהו. עו"ד שמעוני המשיך וטען בפניי, בעמ' 34 שורות 25-29: "מניסיונו המקצועי, כעו"ד העוסק בתחום האזרחי-מסחרי, התחייבויות מעין אלו שנטל על עצמו חלידו במסגרת הסכם המכירה של הפעילות - הינן דבר שמאפיין אדם שמוכר עסק אשר נמצא בבעלותו".

פלג סגינר, מנהל הכספים של המכללה למינהל שלוחת חיפה והצפון, שהיה מעורב בעסקת המכירה של הפעילות למכללה למינהל, נשאל בעדותו בפניי מיום 15.3.09 עמ' 23 שורות 24-26, אודות הקשר שבין קובי צרפתי לנאשם 1, ותשובתו: "במפגש שאני נוכחתי הם שניהם היו בעסקה של המכירה. הם היו שותפים שמה ועבדו ביחד".

דוד אוחיון, סגן מנהל איזור חיפה והצפון במכללה למינהל, ומי שהשתתף במשא ומתן שנוהל מול חברת אס.אמ. לרכישת פעילות המכללה, כדבריו בפניי מיום 15.3.09 עמ' 27, אמר שהמו"מ נוהל על-ידו ועל-ידי מולי לוי, מנהל איזור חיפה והצפון במכללה למינהל, מצד אחד, ועל-ידי קובי צרפתי ונאשם 1 מן הצד האחר.

מולי לוי, מנהל איזור חיפה והצפון במכללה למינהל, ניהל, כאמור, יחד עם דוד אוחיון, את המו"מ מול קובי צרפתי ונאשם 1, אישר בפניי בעדותו מיום 29.3.09 עמ' 653 שורות 25-29:
"אוקי, "בוצעה פגישה בין מי שהסקנו שהם בעלי השליטה במכללת רמת-גן צפון או הזכיינית שלה. בפגישה השתתפו נאשם 1, קובי צרפתי ודוד אוחיון ואנוכי".

ליאורה אלפסי, ששימשה כמזכירה המכללה העסקית הצפונית בין השנים 1995-2002, טענה בפניי שהיא הכירה את נאשמת 2 כאשתו של נאשם 1, זאת שעה שלטענת הנאשמים הייתה הנאשמת 2 הבעלים של חברת אס.אם, המחזיקה במכללה מתחילת שנת 2001.

אמיר כהנא, מרצה במכללה, אמר בעדותו בפניי מיום 28.10.08 עמ' 74 החל משורה 23, שהכיר את נאשמת 2 כ"אשתו של הבוס שלי" ולא ראה אותה עובדת במכללה.

עופר שהרבני, מנהל הכספים של מכללת רמת-גן, סיפר בפניי, בעדותו מיום 15.3.09 עמ' 43 החל משורה 8: "נשיא המכללה עודד דברת הציג לי את נאשם 1 כבר-סמכא ולא כבעלים, כיוון שנאשם 1 עובד מדינה ולא יכול להיות בעלים".

העדים הנ"ל ראו בזמן אמת את הנאשם 1 כבעלים של המכללה, ואיש מהם לא ראה בנאשמת 2 כבעלים.

סיכום התקופה השנייה

ב"כ הנאשמים טען, שמכיוון שנאשם 1 היה בקיא יותר מנאשמת 2 בפרטים, נאשמת 2 נתנה בו אמון והפקידה את המלאכה בידיו, וזו הסיבה ל"דומיננטיות" של נאשם 1, על אף שהוא לא שימש כבעל מניות מבחינה מהותית.

התנהלותו של הנאשם 1 אל מול כל הגורמים, כפי שפורט לעיל, והעדר שיתוף הנאשמת 2 בכל החלטה מהותית או חשובה, מביאה אותי למסקנה אחת ויחידה, והיא שהנאשם 1 היה הבעלים של מחצית ממניות המכללה, בתקופה השנייה.

אני דוחה את ניסיונו של ב"כ הנאשמים להציב את הנאשם 1 כמעין יועץ ומייעץ לנאשמת 2, זאת מאחר ולנאשמת 2 לא היה, כאמור, כל תפקיד מהותי בחברה. נאשם 1 קיבל את ההחלטות יחד עם קובי צרפתי, ללא כל קשר לנאשמת 2, וכך היה גם בשלב המו"מ שקדם לקבלת ההחלטות המהותיות.

ב"כ הנאשמים טען לחילופין, שהיות אדם שותף סמוי לא מטיל עליו כל חובה החלה על בעלים, בהתאם לפקודת מס הכנסה, והוא הפנה לעדותו של עו"ד אודי ברזילאי בפניי, מיום 11.7.10 עמ' 1753 שורות 18-19 ובהמשך שורות 29-31:
"אנחנו במס הכנסה מחוברים לרשם החברות, אנחנו רואים מי רשום כבעל מניות ומבחינתנו הוא זה שצריך לדווח
....
ובסופו של יום מה שחוקק הוא העיגון של הפרקטיקה הנוהגת, בעל המניות הרשום הוא זה שצריך לדווח"

לטענת ב"כ הנאשמים, פקודת מס הכנסה קובעת, שמי שרשום כבעל מניות, הוא בעל השליטה, והוא הפנה לסעיפים 176 ו- 131(א) לפקודה. עוד הפנה הסנגור לדברי הנאשם 1 בפניי, מיום 24.1.10 עמ' 34 שורות 19-26:

"כל החקירה הזו שאלו אותי עשרות פעמים, הגשת? לא הגשתי כי חשבתי שאני לא צריך להגיש כי אני לא בעל שליטה, אני לא מחזיק מניה אז אני לא צריך להגיש. אני מכיר את הפרקטיקה נהדר. מי שלא מחזיק מניה, לא נחשב בעל שליטה. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. לא ראיתי עצמי כבעל שליטה אז לא הגשתי דוחות.
אני גם לא חשבתי ולא ראיתי שיש חוסר מס. אם וכאשר התביעה טוענת שלא הגשתי כי התחמקתי, כי מרמה ותחבולה. אני קורא לחברי בני קוויטי שהוא גם רו"ח יותר נכון שותפו חברת אוהישי, תגיש לי את הדוחות ל2000-2006. הוא כותב לי שאין בעיה, עושה לי את הדוחות, מגיע לי על 2000-2004 55 אלף שקל".

משדחיתי את גרסת ב"כ הנאשמים, שטען כי נאשם 1 לא היה הבעלים, אדון בטענות המשפטיות בפרק המתייחס לכך, אך אקדים ואומר, שאני דוחה מכל וכל את טיעוניהם של ב"כ הנאשמים.

מרמה, ערמה ותחבולה

ב"כ המאשימה טענה, שהנאשם 1 נקט במרמה, ערמה ותחבולה לשם הסוואת מעמדו כבעלים של החברות, וזאת במטרה להתחמק ממס.

ב"כ הנאשמים טען, כי העובדה שבשנים 1995-1998 לא נוצר כל יתרון מס כתוצאה מהיותו של נאשם 1 שותף או שותף סמוי, כטענת ב"כ המאשימה, מוכיחה כי העניין לא היה משיקולי מס ובוודאי לא מ"מרמה, ערמה ותחבולה". לטענת ב"כ הנאשמים, עובדה זו מכריעה את הכף באופן ברור לטובת טענת הנאשם 1, וכדבריו, הרי המאשימה טוענת שהיה שותף או שותף סמוי, וכי הוא הסתיר זאת מעיני רשויות המס, תוך מרמה עורמה ותחבולה, כדי להשמיט מס. מנגד, נאשם 1 טען כי לא היה שותף או שותף סמוי, ממספר נימוקים, וביניהם היותו עובד מדינה, הדרישה של רטנר ואלוני כי יפרוש כתנאי לשותפות, חוסר כדאיות להיות שותף - דבר שחייב אותו להעביר את זכויות היוצרים, מחד, ומנגד לקבל שותפות בחברה שהיא רק מסגרת ארגונית.

ב"כ הנאשמים טען כי לא הגיוני לקבוע כי הימנעותו מלהיות שותף נעשתה תוך מרמה ערמה ותחבולה להעלים מס, כאשר בפועל, משנת 1995 ועד 1998 אין כל הפחתה של מס ואף המאשימה לא טוענת זאת, כדבריו.

ב"כ הנאשמים הוסיף וטען, שאילו הנאשם 1 היה מגיש דו"ח לגבי השנים 1995 עד 1998, לא הייתה לו כל סיבה שלא לרשום את כלל הכנסותיו, שהרי מכולן נוכה מס במקור, ואף לפי המאשימה לא נגרם כל חסכון במס, ומכאן - הימנעותו להיות שותף לא באה כדי להשמיט הכנסות ואפילו לא באה כדי להימנע מהגשת דו"חות, שהרי אף לשיטת המאשימה לא היה לו מה להסתיר.

ב"כ הנאשמים טען עוד, שלטענת המאשימה, בשנים 1999 ו 2000, נאשם 1 הסתיר את היותו בעל שליטה כדי לא להגיש דו"חות. ב"כ הנאשמים טען שגם לגבי שנים אלה נאשם 1 לא רצה להיות שותף משיקולי תקשי"ר ולא משיקולי חיסכון במס, שהרי לו היה מגיש דו"חות, היה כולל את הכנסותיו ולא את ההכנסות מזכויות יוצרים שיוסקה קיבלה. ב"כ הנאשמים טען שאילו היה לו רצון להסתיר את ההכנסות מזכויות יוצרים מעיני רשויות המס, הרי שחברת "יוסקה" לא הייתה מדווחת עליהן, כך שבפועל לא היה ניסיון להסתיר את כל נושא זכויות היוצרים, והמניע שלא להירשם כבעל מניות היה משיקולי תקשי"ר בלבד.

מסקנת ב"כ הנאשמים היא, שכל סוגיית השותפות של הנאשם 1 בחברות אינה קשורה כלל לכל מרמה ערמה ותחבולה.

אין בידי לקבל את הסבריו של ב"כ הנאשמים, כפי שיפורט להלן, וזאת מהטעם שכל התנהלותו של נאשם 1 מובילה למסקנה אחת ויחידה, לפיה הוא הסווה את שותפותו בחברות בכדי להתחמק מתשלום מס. להלן אתייחס לסוגיות שונות, בהתאם לכותרות שייכתבו לפני כל פרק, ובכך אנמק את מסקנתי הנ"ל.

השימוש בחברת "יוסקה" וב"זכויות היוצרים"
חברת "יוסקה" הוקמה בתחילת שנת 1999, בהתאם למסמכים שסומנו על ידי ת/91 ו- ת/92, והיא עסקה בשיווק והפעלת צעצועים, בניהולו של הנאשם 3. יוסי חלידו, שהוא בנו של נאשם 3 ואחיינו של נאשם 1, העיד בפניי ביום 3.6.07 עמ' 33 החל משורה 7, שלאחר גיוסו לצבא הוא נלקח ע"י הנאשם 1 למשרד רו"ח מאוטנר-רואש, וזאת בכדי "לחתום על כמה מסמכים שבאמת גם פה בחקירה הזאת וגם ממש עכשיו מסמכים שלא ידעתי מהם המסמכים האלה". התברר, שהמסמכים עליהם חתם יוסי הינם מסמכי ההקמה לחברת "יוסקה", שעל שמו, כפי שהעיד בפניי אלי רואש, ביום 11.6.07 עמ' 21 שורות 10-14, וכפי שמצוין במסמכים ת/91 ו- ת/92.

בישיבה הנ"ל נכחו נאשם 1, נאשם 3, יוסי חלידו ורו"ח אלי רואש, כפי שהעיד בפניי רואש ביום 11.6.07 עמ' 18 שורות 1-8, ובאותה ישיבה הוחלט, שהמניות של החברה יוחזקו בעבור יוסי בנאמנות ע"י משרד רו"ח מאוטנר-רואש, וחברת "מלר"מ חי בע"מ" שבבעלותם.

יוסי חלידו טען בפניי ביום 3.6.07 עמ' 33 שורות 20-37, שנאשם 1 לקח אותו גם לבנק, שם חתם על מסמכים שונים לצורך פתיחת חשבון בנק לחברה. באותה העת היה יוסי חלידו חייל בשירות סדיר, שלדבריו לא ידע מי הם בעלי המניות בחברת "יוסקה", כאשר למעשה הוא עצמו הבעלים של החברה. כשנשאל באותה ישיבה, בעמ' 41, מדוע הוא לא יודע מיהם בעלי המניות, הוא השיב כך:
"כב' השו' פלאח :לא, אבל תגיד לי מה אמרת. מיהם בעלי המניות?
העד : מאוטנר רואש מנהלים את החברה ואני לא יודע מיהם בעלי המניות בחברה.
ש : למה אתה לא יודע אתה גם אומר.
ת : בדיוק, אין לי מה להוסיף על זה, אמרתי, הייתי ילד בן 18, לא הייתי מעורה בכל העניינים האלה, לא קראתי, לא ידעתי, אין לי מה להוסיף על זה".
ובהמשך:
"ש: וזה שרשום שאתה הוא בעל המניות בחברה ואתה המנהל בחברה?
ת: כל הדברים האלה אפשר לשאול את מאוטנר רואש ואת דוד שלי ואת אבא שלי, כל המסמכים האלה לא אומרים לי כלום".

נאשם 3, אביו של יוסי, היה באותם זמנים חייב מוגבל באמצעים, ולא יכול היה לפתוח חברה על שמו, על כן לא הייתה לו ברירה אלא לפתוח את החברה על שם בנו, כאשר הוא, הנאשם 3, יהא הבעלים האמיתי של החברה, וכדברי נאשם 3 בפניי, בעדותו מיום 6.4.10 עמ' 54 שורות 1-10:
"ת-יוסי משמש רק "תמונה" מיום הקמתה. הוא לא מפעיל את החברה ולא יודע מה יש בחשבון הבנק של החברה, הוא לא קובע כלום לחברה. הכל אני עושה וקובע".

בהודעתו בחקירות מס הכנסה, ת/33 עמ' 6 החל משורה 8, אמר יוסי חלידו כי דודו, נאשם 1, ניצל את תמימותו ועשה עסקים על חשבונו. בעדותו בבית המשפט ניסה יוסי לסייג דברים אלה, ולהסביר את כוונתו, אך איני מקבל את הסבריו בבית המשפט, שכל מטרתם הייתה לחזור בו מ"סיבוך" דודו, הנאשם 1.

מסקנתי היא, כפי שפירטתי בהכרעת דין זו, שחברת "יוסקה" שייכת למעשה לנאשם 3 ולא ליוסי, בנו.

נאשם 1 קיבל אישור לעבודה פרטית, כולל אישור להשתכר עד לסך של 4,000 ₪ לחודש. מאחר והנאשם היה זכאי לסכומים גבוהים בהרבה מהסכום שאושר לו, בהיותו שותף בחברות, כפי שקבעתי בהכרעת דין זו, ומאחר ובהתאם למסמך שהוגש ע"י ב"כ הנאשמים וסומן על ידי נ/4, הוגשה בשנת 1995 נגד נאשם 1 תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, על כך שהוא עבד בעבודה פרטית בשכר ללא קבלת היתר כנדרש בתקשי"ר, והנאשם ננזף בפסק הדין והופקעה מחצית משכרו – על כן הנאשם 1 נזהר כעת, בין היתר מחששו מתלונות גלויות ואנונימיות, כמופיע במסמך נ/4, מהם עולה שהנאשם 1 רק מכנה עצמו כ"מנהל מקצועי" בעוד שבפועל הוא המנהל של המכללה – הנאשם חשש שמא ייבדקו סכומי הכספים שקיבל, בשל תלונות העבר ופסק הדין שניתן נגדו, על כן הוא חיפש פתרון המאפשר לו לקבל כספים באופן שאינו נוגד את היתר העבודה הפרטית שניתן לו.

נאשם 1 הבין, שהאישור שקיבל לקבלת תמלוגים בגין זכויות יוצרים איננו מוגבל בסכום, על כן החליט להפוך את הכספים המגיעים לו בגין דמי ניהול ובגין חלקו כשותף בחברה, לכספים שהגיעו לו, "כביכול", מזכויות יוצרים, וכפי שב"כ המאשימה כינתה זאת: "לצבוע" את הכספים, וכך יכול היה הנאשם למשוך את מלוא הסכום שהגיע לו מבלי לעבור על תנאי היתר העבודה הפרטית, כפי שטען בפניי רטנר, ביום 1.9.07 עמ' 28 שורות 10-21, שהנאשם 1 סיפר לו אודות כך.

ערן אלוני וקובי צרפתי היו שותפיו של נאשם 1 בשתי תקופות שונות, כאשר אין קשר ביניהם. השניים סיפרו, כל אחד באשר לתקופתו הוא, על הצורך להסוות את מעמדו האמיתי של נאשם 1 בשל עבודתו בשירות המדינה ו"לצבוע" את כספיו בצבעים של "זכויות יוצרים":
עדותו של ערן אלוני בפרוטוקול מיום ה- 19.5.08 עמ' 364, שורות 5-9 –

"ת. הבעיה שניסים לא יכול היה להיות בעל מניות ולא דירקטור בחברה והדברים נאמרו. לכן, כשדברנו על הדרך שבה הוא יתוגמל וזה היה צריך להיות בדרך של שכר סופרים, כמנהל מקצועי או כמרצה.
ש. מאיפה אתה יודע את כל המידע הזה?
ת. הדברים היו ברורים. דברים נאמרו על השולחן".

עדותו של קובי צרפתי, פרוטוקול מיום 3.3.08, בעמ' 575:

"...אני חושב, אם זכרוני לא מטעני, לעובדי מדינה היה מותר לקבל סכום מסוים בזכויות סופרים או משהו. אני זוכר שאחד מהמרצים הציג לנו מסמך שאפשר לקבל מעל סכום מסוים זכויות סופרים. כלומר אני לא נכנס לעובי הקורה. ברגע שהוצג לי מסמך שכל חודש מהנהלת חשבונות, ברמת השוטף אני יודע שאין חריגה בחשבון והכל מתנהל באופן שוטף לפי התזרים מזומנים שהתווינו, אני לא נכנס לפרטים פנימה".

וכן חקירה ראשית קובי צרפתי, פרוטוקול מיום 9.11.08, בעמ' 374, שורות 23-30:

"...וגם הדגשתי את זה לפני כן, היה ברור לי ולא חקרתי את העניין שעובד מדינה כביכול לא יכול להיות בפרונט יש אדם, מה רע בזה שאדם ינהל את זה? זהו, לא ראיתי שום, באותו מועד, נכון לאותו מועד אני מדגיש, כב' השופט, ככה הבנתי את זה וככה המשכנו לנהל את זה".

הנאשם טען בפניי ביום 2.2.10 עמ' 15 שורות 18-20, כי "אני עד שנת 98 קיבלתי את ההכנסות באופן ישיר, יוסקה הוקמה ב-1.1.99", כלומר, הוא משך ישירות את הכספים המגיעים לו כדמי ניהול וכשכר בעלים, מחברת יורני, כמופיע בת/164, ת/165, ת/104. נאשם 1 יוצר מצג כלפי חוץ, כאילו הסכומים המשולמים לו הם בגין "זכויות יוצרים", ורותם למשימה את שותפו לעסקים הפרטיים – יואל רטנר, ומבקש ממנו לסייע לו בהצגת המצג הזה – ת/166.

לאחר הקמת חברת "יוסקה, בתחילת שנת 1999, פנה נאשם 1 לרטנר, וביקש ממנו להעביר את הכספים להם הוא זכאי, מעבר לסך של 4,000 ₪, ואשר משולמים לו ממכללת רמת-גן, דרך חברת "יוסקה", וזאת כדברי רטנר בפניי מיום 1.9.07 עמ' 29 שורות 27-29.

במסמכי פתיחת תיק לתאגיד שהוגשו למס הכנסה ביום 9.2.99, כמופיע ב-ת/29, נרשם בפרטים על סוג העסק כי חברת "יוסקה" תעסוק בשיווק ומכירה של צעצועים, ציוד משרדי ומתנות. 9 ימים לאחר מכן מוגש אותו הטופס מחדש למס הכנסה, כדברי רואש בפניי מיום 11.6.07 עמ' 23 שורות 1-10, והפעם, ולבקשתו של נאשם 1, הוספו בפרטים על סוג העסק צמד המילים "הוצאה לאור". בכך מקבלת חברת "יוסקה" תפקיד חשוב בהסוואת הכספים שנאשם 1 מקבל בניגוד להיתר העבודה. הנאשם 1 יוצר מצג שווא, לפיו חברת "יוסקה" מספקת, כביכול, זכויות יוצרים, כך שהכספים המגיעים לו בשל היותו בעלים של החברות הפרטיות, מוצגים כלפי חוץ ככספים השייכים בכלל לחברה אחרת, שאיננה קשורה לנאשם 1, ושהיא זו שמספקת את התמורה לכאורה בעבור אותם ספרים – ברור שאותם כספים הם דמי הניהול המגיעים לנאשם 1, כאשר הן רטנר והן חלידו קיבלו מדי חודש סכום זהה, בשל היותם שותפים שווים המנהלים יחדיו את העסק, כפי שפורט בפרקים הקודמים של הכרעת דין זו, וכדברי רטנר בפניי, מיום 1.9.08 עמ' 37 שורות 8-15:
"ת: אני חוזר עוד פעם על מה שאמרתי לאורך כל העדות שלי, שכל הכסף שהתקבל זה היה בגין ניהול מקצועי של המכללה העסקית הצפונית.
ש : וזה שרשום זכויות יוצרים?
ת : זכויות יוצרים זה עוד פעם לכאורה בגלל אותה הגבלת משיכת כספים של ניסים בגין הרווחים או ההכנסות שלו נרשם מצד אחד בסכום שהועבר אליו נרשם כזכויות יוצרים. בסכום האמיתי ובחשבוניות שהועברו למכללה העסקית הצפונית רשומה המהות האמיתית של תשלום בגין ניהול מקצועי".

ב"כ הנאשמים טען, שגם אם לשיטת המאשימה לא מדובר בעסקה אמיתית, הרי שאין להסיק מכך שהמדובר בעסקה בדויה, וכי יש להבחין בין עסקה מלאכותית לעסקה בדויה. ב"כ הנאשמים הדגיש כי בכל הנוגע לסכומים שקיבל נאשם 1 עד שנת 1998, הרי שלא תמיד תשלום זהה הינו אינדיקציה לשותפות.

ב"כ הנאשמים טען עוד, כפי שכתב כתבתי, שלא הגיוני לקבוע שהימנעותו של נאשם 1 מלהיות שותף נעשתה תוך מרמה ערמה ותחבולה להעלים מס, כאשר בפועל, משנת 1995 ועד 1998 (כולל), אין כל הפחתה של מס ואף המאשימה לא טוענת זאת, והוא חזר על טיעוניו בנוגע לניכוי מס במקור עליו היה מדווח אילו היה מגיש את הדו"חות.

טיעוניו של ב"כ הנאשמים הינם טיעונים כלליים וסתמיים, שאינם נתמכים במסמכים הרבים המצויים בתיק, ואשר מאשרים אחת לאחת את דברי עדי התביעה, והתמונה העולה מהמסמכים ומדברי העדים, היא תמונה הגיונית מאוד, לפיה נאשם 1 הינו שותף בחברות, וכל התנהלותו באה כדי להתחמק מתשלום מס.

השימוש בחברת יוסקה נפסק במהלך שנת 2002, כעולה מ-ת/196, וצרפתי ביקש להפסיק את הזרמת הכספים לחברת יוסקה מכיוון שגילה שאין אישור ניכוי מס במקור בגין כספים אלה – כדבריו בפניי מיום 16.11.08 עמ' 45-46, והוא הוסיף וטען, שהשניים עשו "גמר חשבון" בחודש מאי 2002, במסגרתו הקדימו תשלומים לחברת יוסקה, ומשם ואילך נפסק סיפור זכויות היוצרים.

ב"כ הנאשמים טען כי לאור הלכת מפי, אין לטעון למלאכותיות וכי אין מדובר בפלילים, שהרי המאשימה טוענת כי למעשה קיים טעם נוסף, והוא תמיכה משפחתית. עוד טען שיואל רטנר הודה אין ספור פעמים כי נאשם 1 הוא בעל זכויות יוצרים בספרים וכי הוא זה אשר כתב ו/או ערך את הספרים.

ב"כ המאשימה הדגישה כי היא איננה נכנסת לויכוח שגורר אליו נאשם 1 ולשאלה האם אכן נאשם 1 היה זכאי אם לאו לזכויות יוצרים. זוהי שאלה המתבררת בהליך אזרחי נפרד שהתנהל במקביל להליך הפלילי, וההליך הפלילי איננו הבמה עבור נאשם 1 להתנצח מול רטנר בשאלה זו. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה, כי גם אם יבקש הנאשם לשכנע שבפועל הגיעו לו זכויות יוצרים, הרי שהגיעו לו גם דמי ניהול, שלא דיווח עליהם.

אני דוחה, כאמור, את גרסתו הבלתי הגיונית של נאשם 1, והנוגדת את חומר הראיות הרב שהוגש בתיק זה.

חשבוניות "מראה"
הכספים שביקש נאשם 1 להעביר מחברת "יורני" לחברת "יוסקה", הועברו באופן הבא: כל חודש חברת "יורני" הייתה מוציאה למכללה העסקית הצפונית חשבונית בגין "דמי ניהול מקצועי". בגין אותה חשבונית ובאותו התאריך בדיוק, יצאה חשבונית מחברת "יוסקה" לחברת "יורני", ושתי החשבוניות נשאו את אותו הסכום בדיוק, אלא שבחשבונית האחרונה נרשם שהיא ניתנת בעבור "זכויות יוצרים", ולא "דמי ניהול" כפי שנרשם בחשבונית המקבילה מיורני למכללה העסקית הצפונית, כמופיע במסמכים ת/105 ו- ת/106, וכדברי רטנר בפניי מיום 1.9.08 עמ' 31 שורות 19-29 - ב"כ המאשימה כינתה את החשבונית המקבילה כ"חשבונית מראה", ואני מאמץ את דבריה, כפי שיובהר בהמשך. גם בתקופת צרפתי יוצאות חשבוניות לחברת "יוסקה" בגין "זכויות יוצרים", כמופיע במסמכים ת/195 ו-ת/196.

השימוש שנערך בחברת "צינור", כהגדרת ב"כ המאשימה, ובחשבוניות "מראה" סייעו לנאשם 1 להסוות את המקור האמיתי של הכספים, שזה המכללה העסקית הצפונית, ולא חברת יורן, כאשר למעשה המדובר בדמי ניהול ולא בזכויות יוצרים. הוצאת החשבונית עוד באותו היום ובאותו הסכום אינה מוסברת באופן המתקבל על הדעת – הנאשם 1 נשאל בחקירתו ת/4 בעמ' 12 אודות חשבוניות המראה, ותשובתו הייתה: "יש הסבר נהדר שמתבסס על סעיפי פקודת מס הכנסה והגיון כלכלי שבבוא הזמן אני אציג במקום הנכון ... מאחר ואני מרגע לרגע משוכנע שיש כבר כתב אישום, אני רוצה לעשות את זה במקום הנכון". גם בעדותו בפניי, מיום 17.2.10 עמ' 22-23 לא נתן הנאשם כל הסבר לתופעה, וטען שלא ראה את החשבוניות בזמן אמת. הנאשם התחמק ממתן הסבר, וההסבר היחיד ההגיוני והמשתלב עם כל יתר הראיות בתיק הוא, שהמדובר בהעברה של דמי ניהול לנאשם 1, באמצעות חברה אחרת, המשמשת צינור ל"צביעת" דמי הניהול בצבע של "זכויות יוצרים", שאישור העבודה אינו מגביל את סכומם.

מעורבותו של נאשם 1 בחשבוניות המראה נלמדת גם מיתר הראיות. כך למשל, מנהלת החשבונות אלינור אבו-חצירא סיפרה בעדותה בפניי מיום 17.6.07 עמ' 72 שורות 1-3, שבנוגע למילוי החשבוניות היא קיבלה הנחיות "או מניסים או מיואל", וכך אמרה גם עדנה סלע, מנהלת חשבונות, בעדותה בפניי מיום 11.1.10 עמ' 17 שורות 19-21, שקיבלה את פנקס החשבוניות של חברת "יוסקה" או נאשם 1 או מיואל. שתי העדות לא זכרו אם מדובר בנאשם 1 או ברטנר, אולם, מכיוון שלרטנר לא היה כל קשר לחברת "יוסקה", ולנאשם 1 היה קשר ישיר לחברה זו, המסקנה היחידה המתבקשת היא, ששתי העדות מתכוונות לנאשם 1 ולא לרטנר. מסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם עדותו של נאשם 3, מיום 6.4.10 עמ' 78 שורות 12-19, לפיה נאשם 1 החזיק בידיו פנקס חשבוניות של חברת "יוסקה", שהוצאו במיוחד בעבור "זכויות יוצאים".

מאחר וקבעתי שנאשם 1 היה שותף בחברות נשוא האישומים, ומאחר וקבעתי שהוצאת החשבוניות בדרך שפירטתי לעיל היא בדרך של "חשבוניות מראה", שנועדה לצבוע את דמי הניהול בצבע של "זכויות יוצרים", הרי שהנהנה היחיד מכך הוא נאשם 1, שיש לו אינטרס בהגדרת הכספים כזכויות יוצרים ולא כדמי ניהול, ויש בכך כדי להעיד על המרמה, הערמה והתחבולה בהן נקט נאשם 1.

חברת "יוסקה" היא המשך של חברת "לונה", כפי שטען בפניי נאשם 3 ביום 6.4.10 עמ' 46 שורות 1-7, שעיסוקה הבלעדי והיחיד היה מכירת צעצועים, וחברת "יוסקה" קמה במטרה להמשיך את העיסוק של מכירת צעצועים. שמה המלא של החברה הינו: "יוסקה שיווק ציוד משרדי וצעצועים בע"מ", ואין אזכור ל"זכויות יוצרים". בנוסף, תחת "מטרות החברה", במסמכי התאגדותה, מצוינות המטרות הבאות בלבד: שיווק ומכירה של צעצועים, ציוד משרדי ומתנות; יבוא ויצוא של צעצועים ומשחקים ומתנות; וכל מטרה נוספת שלדעת מנהלי החברה כדאית לרווחיותה של החברה. אין כל אזכור לנושא של "זכויות יוצרים" כנושא שעומד לשמש את החברה בפעילותה.

החברה קמה כהמשך לחברה קודמת, כדי שנאשם 3 יוכל להמשיך בעיסוקו של מכירת צעצועים, וקבלת סכומים בגין "זכויות יוצרים" שסיפקה לכאורה לחברת אס.אמ. מעוררת תהיות רבות, בנוגע למהות זכויות היוצרים שיכולה לספק חברה לממכר צעצועים, לחברה המנהלת מכללה לראיית חשבון.

הנאשם 1 ניסה להסביר את התהייה עליה הצבעתי לעיל, במספר גרסאות, כפי שיפורט להלן.

גרסה ראשונה - בחקירתו הראשונה ברשות המיסים, ת/1 עמ' 15 שורה 15 טען הנאשם 1, שהעברת הכספים לחברת "יוסקה" הייתה מ"שיקולים ביקורתיים", ובעדותו בפניי מיום 2.2.10 עמ' 19 שורות 33-35 הסביר את דבריו הנ"ל, בכך שהוא התכוון לבדיקות ולחקירות משמעתיות שנערכו בעניינו.

ההסבר ההגיוני היחיד לאותה התנהלות הוא, שהנאשם קיבל אישור עבודה פרטי, כששכרו הוגבל עד לסך של 4,000 ₪, ומאחר והגיעו לו סכומים גבוהים מכך, הוא העביר את הסכומים באמצעות חשבוניות ה"מראה", כפי שהוסבר לעיל. אמנם המדובר בשיקולים של תקשי"ר, כפי שטוען ב"כ הנאשמים, ואולם, המדובר בשיקול אחד, כאשר השיקול האחר הוא, רצון הנאשם 1 להסתתר מרשויות המס ולהתחמק מתשלום מס.

גרסה שנייה – בחקירת הנאשם 1 ברשות המיסים, ת/1 בעמ' 14 שורה 34, סיפק הנאשם 1 הסבר נוסף להתנהלותו, לפיו הוא העביר את כספיו בשנים 1999-2000 לחברת "יוסקה" מכיוון שאחיינו, יוסי חלידו, ביצע "עבודה שחורה" בכך שהוא עסק ב: הגהות, עזרה בהכנת מצגות, "בעיקר היה עושה עבודה שחורה". אין בהסבר זה כדי להסביר מדוע ובגין מה הוציאה החברה חשבוניות בגין "זכויות יוצרים", ומה הקשר בין חשבוניות אלו ובין "העבודה השחורה" שכביכול ביצע האחיין! גם יוסי חלידו אינו תומך בגרסת דודו, הנאשם 1, וכפי שטען בפניי בעדותו מיום 3.6.07 עמ' 37 שורות 33-34, וכן ב-ת/33 עמ' 4 :
"אני יש לי רקע מעולה במחשבים, יש לי רקע טוב במחשבים, ב-POWER POINT, EXELL, WORD, דוד שלי אז בזמנו בעת הביקורים אצלו בבית אולי ביקש ממני כמה פעמים לעזור לו להכיר לו את התוכנה את WORD, EXELL, אולי בכמה הדפסות עזרתי אבל דברים מינוריים, זאת אומרת עזרה בין אחיין לדוד, לא עשיתי לו איזה עבודה או איזה משהו, דברים של ללמד אותו תוכנות במחשב, להדפיס לו מספר קבצים במחשב שהוא אז בזמנו ביקש ממני לעשות את זה ואני בתור עזרה של אחיין טוב לדוד, עזרתי לו".

עזרתו של יוסי לדודו, נאשם 1, הייתה מינורית, כדברי יוסי, שכלל לא בטוח אם היה בה כדי לזכות אותו בשכר כלשהו, וגם אם כן - מדוע אותו שכר בגין עבודה מינורית מהווה סיבה להעביר את כל ההכנסות לחברה אחרת? ומדוע לא משלמים ליוסי ישירות מהמכללה את השכר המגיע לו בגין העבודה שהוא מבצע? תהיות אלה מביאות אותי לדחיית גרסתו של הנאשם 1 בעניין זה.

ב"כ הנאשמים ניסה להסביר את דבריו של יוסי חלידו, באומרו שמדובר באדם חסר עמוד שדרה, עלה נידף ברוח, והפנה לדבריו בפניי מיום 3.6.07 עמ' 31 שורות 6-9:

"חקירה הזאת הייתי נתון ללחצים מאוד כבירים, הייתי לחוץ מאוד, לא ידעתי מה אמרתי, אפילו לא קראתי את המסמכים שחתמתי עליהם כביכול, העיקר לגמור עם זה כמה שיותר מהר. זה הכל, זה מה שיש לי להגיד."

ובעמוד 50 לעדותו של יוסי חלידו הוא אמר:

"ש : תראה, שואלים אותך : "האם קיבלת לביתך דואר מאותו בנק הקשור לחברת יוסקה?" לכאורה התשובה המתבקשת היא או קיבלת או לא קיבלת, עכשיו מה התשובה שאתה נותן? "מידי פעם אני מקבל דואר מסניף הבנק של יוסקה שבו אני מורשה חתימה", אבל אתה לא מסתפק בזה ואתה ממשיך ואומר "ואני לא מתעניין ולא קורא את הדואר מאחר שאין לי שום קשר לחברת יוסקה והחברה היא לא שלי". בשביל מה התוספת הזאת? זה במסגרת לנכות את עצמך?
ת : כן. מהלחץ שהייתי נתון.
......
ש : לבל יפלילו אותך, כן?
ת : בדיוק.
...
ת : פחדתי, מהלחצים שהיו לי באותו רגע ומהפחד של כל החקירה הזאת ובגדול.
ש : שואלים אותך "האם אתה מבצע או ביצעת בעבר עבודה כלשהי בחברת יוסקה בע"מ?" והתשובה שלך הייתה "לא, אני לא מבצע ולא ביצעתי שום עבודה בחברת יוסקה בע"מ". איך זה עולה בקנה אחד עם הדברים שלך שאמרת אותם גם בחקירה שאתה כן עזרת לאבא שלך בחנות?
ת : ברור.
ש : למה ניסית לצייר את העובדות, אתה אומר מצד אחד עזרתי, מצד שני בחברה לא עשיתי שום דבר, למה? לשחרר את עצמך מהעניין?
ת : בדיוק, עזרתי באופן מעשי וכן, בדיוק כמו שאמרת.
...
ש : שואלים אותך בעמוד 4 : "האם נאשם 1 הדריך אותך או כיוון אותך מה לעשות בחברת יוסקה? לא זכור לי, נאשם 1 אף פעם לא דיבר איתי על חברת יוסקה, אני מבחינת OUT SIDER בחברת יוסקה". מה זה התוספת הזאת בסוף? אני OUT SIDER? ואתה מנסה להוכיח את זה. גם זה במסגרת הניסיון שלך להרחיק את עצמך ולשכנע את החוקרים שאתה לא קשור?
ת : כמו שאמרת מקודם.
...
ש : אז המסקנה שאני מגיע אליה, אמרת עניי ביתי קודמים. קודם כל אני חייב להציל את עצמי ולזרוק מעלי ולא איכפת לי דוד טוב או דוד רע, בגלל הלחץ שהיית נתון בו.
ת : נכון מאוד
...
ש : תראה, לי היה הרושם בחקירה הראשית שחברתי חקרה אותך שגם פה אתה היית נורא מפוחד
ת : אני עדיין.
ש : שמא עדיין אתה תוחשד בפלילים, כן? ממה פחדת עכשיו שעמדו לך דמעות וקולך
ת : מלחצים, לא נתון ללחצים כאלה".

הרושם שהותיר עליי יוסי חלידו הוא, שהוא אמר את דבריו בפני חוקריו, כדברי אמת, ובעדותו בפניי הוא ניסה לתת הסבר שמחד לא יסבך אותו ומאידך – לא יסבך את דודו, הנאשם 1, ואני דוחה את דבריו הנ"ל בפניי מכל וכל.

גרסה שלישית – הנאשם 1 נשאל בחקירתו הנגדית בפניי מיום 2.2.10 עמ' 21 שורות 5-8, וכן בת/2 עמ' 6 שורה 7,40,42 מדוע לא שילם ליוסי חלידו ישירות את השכר שמגיע לו בגין "עבודה שחורה" שביצע, ובחר להעביר את מלוא הכספים ל"יוסקה" ומשם לשלם לו שכר, ותשובתו של נאשם 1 לשאלה זו הפכה לגרסה נוספת לפיה רטנר לא הסכים לשלם ליוסי חלידו משכורת, ותשובתו זו הופכת להיות בהמשך חקירתו זו לגרסה המרכזית מבחינתו לסיבה שבגינה העביר את הכספים לחברת "יוסקה". לדבריו, הוא הסב לכאורה את שכרו מחברת יורני לחברת יוסקה אך ורק בגלל השכר שהיה צריך לשלם ליוסי.

גרסה רביעית - בהודעתו השלישית בחקירות מס הכנסה, ת/3 עמ' 2 החל משורה 30, צצה גרסה נוספת, לפיה הסיבה בגינה העביר את כספיו לחברת "יוסקה" הינה חשש מתביעה של דוד טל, שהוא זה שתבע את רטנר ואת נאשם 1 בגין הפרה של זכויות יוצרים לגבי ספרים מסוימים, ונאשם 1 טען שחשש מתביעה נוספת ולכן העדיף להרחיק את עצמו ולהעביר את ההכנסות שלו לחברת "יוסקה".

גרסה חמישית - בהודעתו השלישית בחקירות מס הכנסה, כחודשיים לאחר מתן שתי הודעותיו הראשונות והגרסאות שאוזכרו עד כה, מספק נאשם 1 גרסה חדשה לשאלה מדוע העביר הכנסותיו ל"יוסקה", כפי שאמר בהודעתו ת/3 עמ' 2 שורה 34, שהוא פנה לעו"ד על מנת להתחיל הליך של רכישת חברת יוסקה לטובת הפעלתה לעניין זכויות יוצרים – הנאשם טען בפניי בעדותו מיום 2.2.10 עמ' 26 שורות 8-19, שהוא בסה"כ דיבר עם אחיו לגביה, אך לא נקט בכל צעד מעבר לכך, כגון קבלת הערכת שווי, ביצוע העברת מניות, תשלום כספים, קבלת ייעוץ משפטי וכו'. ומעבר לכך – הנאשם 1 טען, שההליך לא יצא לפועל מאחר ואשתו, נאשמת 2, הטילה על כך וטו – גרסה שאינה נתמכת בכל ראייה.

ריבוי גרסאותיו של הנאשם 1 מוביל אותי למסקנה, שאף אחת מהן אינה נכונה, וכי המדובר בניסיונותיו של הנאשם 1 "לתרץ" את העובדה, שהוא נתפס בכלכלתו, כשהוא משתמש בדרכי מרמה ותחבולה, והכל במטרה להתחמק מתשלום מס.

בחקירתו הנגדית של נאשם 1, מיום 2.2.10 עמ' 22 שורות 14-16, שדרג נאשם 1 את טיעונו בעניין זכויות היוצרים,בכך שלא מדובר עוד בהכנסות מזכויות היוצרים שעוברות ל"יוסקה" אלא בזכויות עצמן. קו טיעון זה, הינו חלק מטענת הגנה שהעלה נאשם 1, ולפיה מותר היה לו להעביר את ה"עץ" של "זכויות היוצרים" ל"יוסקה", ומשכך, הן אינן שייכות עוד לו, והוא אינו חייב בדיווח לגבי אותן ההכנסות. ואולם, בין אם נאשם 1 העביר את ה"פירות" ובין אם העביר את ה"עץ", הרי שנושא העברת זכויות היוצרים יכול להיות רלבנטי רק עד לתחילת שנת 2001, שהרי בעקבות הסכם הפירוד מרטנר, ת/11, החל מיום 1.1.01 נאשם 1 איננו זכאי עוד לזכויות יוצרים. כפי שכתבתי לעיל, איני מקבל גרסה זו של הנאשם 1, אך גם אם הייתי מקבל אותה, הרי שהיא הייתה נכונה רק עד ליום 1.1.01. דחיית הטענה באה, בין היתר, מאחר וחשבוניות המראה כשלעצמן מעידות על כך שמקורו של הכסף שהועבר לחברת יוסקה איננו בזכויות יוצרים, אלא בדמי ניהול המגיעים לנאשם 1 כשותף שווה של רטנר בחברות השונות. השימוש ב"זכויות יוצרים" נעשה רק כלפי חוץ, כהסוואה למקור של אותם כספים. על כן, גם אם נאשם 1 העביר כספים לחברת יוסקה "במתנה" – אין המדובר בכספים שמקורם ב"זכויות יוצרים", אלא בכספים שמקורם בהיותו בעלים בחברות.

לסיכום:
עד לשנת 2000 היה לנאשם 1 "סיפור כיסוי" בדמות "זכויות יוצרים" המגיעות לו בגין כתיבת ספרים. החל משנת 2001 נפסק סיפור הכיסוי ונאשם 1 נאלץ לצבוע את הכספים שוב בצבעי "זכויות יוצרים", ומשכך, יצר תירוצים שונים בדמות זכויות יוצרים המגיעות לבעליה של חברת "יוסקה" – יוסי חלידו, עבודות שביצע, מצגות שחיבר וכו'. "סיפור הכיסוי" בעניין "זכויות היוצרים" מתחדד מפי דברים שרואה החשבון של חברת "יוסקה" בעצמו כותב במכתב, ת/95, לפקיד שומה ת"א5: "אין ספק שהגדרה "זכויות יוצרים" הינה בדיעבד הגדרה מטעה, שהרי חברת "יוסקה" לא זכאית לשום תגמול בגין זכויות יוצרים וכי אין לה שום בעלות על זכויות כל שהן".

הנאשמים ביקשו לאחוז את החבל משתי קצותיו – בהליך האזרחי טענו שחברת "יוסקה" מעולם לא הייתה בעלת זכויות יוצרים וכי המונח הזה הינו "שגגה", ומן הצד השני במסגרת ההליך הפלילי טענו שנאשם 1 העביר את זכויות היוצרים שלו לבעלות החברה, ושהאחיין היה זכאי לזכויות יוצרים בעצמו. הטענות אינן עומדות במבחן ההיגיון הבריא, ובמבחן שילובן עם חומר הראיות בתיק, ואני קובע המדובר במעשה כזב.

גרסתו של נאשם 1 בשאלה מדוע הועברו כספיו לחברת "יוסקה" הינה גרסה מתפתחת, כאשר בכל פעם נוספה סיבה חדשה. הסיבות העיקריות שניתן להן דגש על-ידי נאשם 1 בבית המשפט היו דווקא בהתאם לגרסתו המאוחרת בנוגע להעברת "זכויות היוצרים" מצידו לחברת "יוסקה" ולכך שהחברה עצמה הייתה גם זכאית ל"זכויות יוצרים".

מסקנתי היא, שהשימוש שנעשה ברישום "זכויות היוצרים" בחברת "יוסקה" הינו רישום כוזב, ומכאן הצורך שנוצר אצל הנאשם 1 להסביר בגרסאות שונות את פשר הדבר. אני קובע, שהסיבה האמיתית להעברת הכספים, תוך שימוש ב"זכויות יוצרים", הינה רצונו של נאשם 1 למשוך כספים, באופן שמצד אחד לא יעורר לו בעיות משמעתיות ויהיה לו "סיפור כיסוי" לאותן הסכומים, ומצד שני יאפשר לו להתחמק ממס.

מסמכים כוזבים שנאשם 1 עשה בהם שימוש
המסמך ת/166
רטנר טען בפניי, ביום 1.9.08 עמ' 33 שורות 5-15, שלבקשת נאשם 1, הוא חיבר מסמך המפרט את זכאותו לכאורה של נאשם 1 לקבלת תמלוגי זכויות יוצרים, הוא המסמך ת/166. רטנר כינה מסמך זה כ"כתב כיסוי", המאפשר לנאשם 1 להציג לכל מאן דבעי שהוא זכאי לזכויות יוצרים. מסמך זה הנושא תאריך ינואר 1996, כולל רשימה של ספרים לגביהם התחייב לכאורה נאשם 1 לכתוב ולערוך, ומצוינת בו התמורה שתשולם לו בגין כך. רטנר טען שהמדובר במסמך פיקטיבי, שנכתב בדיעבד, עם החלטת נאשם 1 "לצבוע" את הכספים בכספי זכויות יוצרים – שם בעמ' 33-34. טענת רטנר נתמכת הן בעובדה, שרשימת הספרים הכלולה במסמך ת/166 כוללת ספרים שנכתבו רק במהלך שנת 1997, ולא ניתן היה לחזות יציאתם לאור כבר בשנת 1996 – ראה ת/167. בנוסף, חלק מהספרים נכתבו ע"י אחרים, כגון ספר מבחנים בהנהלת חשבונות ממוחשבת שנכתב על-ידי מיכל אלמגור, שהעידה בפניי ביום 28.10.08 עמ' 3 שורות 20-13, ולדבריה היא לא עבדה כלל מול נאשם 1 לגבי ספר זה. מידע זה תומך בגרסת רטנר ואלוני לפיה בתקופה זו ניסו נאשם 1 ורטנר "להבריח" את זכויות היוצרים מידיו של אלוני. טענת רטנר בדבר היות המסמך פיקטיבי, שנכתב בדיעבד, נתמכת גם מסכום התמורה שבמסמך - בשנים 97-98 ננקב סכום מדויק אשר זהה לסכום שבפועל קיבלו רטנר ונאשם 1 בשנים אלה, ואילו לגבי השנים הבאות נקבע כי ישולם 20% מהמכירות בלבד. נתון זה מעיד כי סביר יותר שהמסמך נכתב בדיעבד, שכן לגבי השנתיים הראשונות ידעו השניים "לחזות" במדויק את הסכום שימשכו, ולא לגבי השנים שלאחר מכן, ובלשונו של רטנר בפניי מיום 1.9.08 עמ' 34:
"כל הדרך הזאת מעלה בפועל גם מהצד של ה-24 אלף שקל, איך אנחנו ידענו שיימשכו בדיוק סדר גודל של 24 אלף שקל במהלך 96', בינואר 96' אני ידעתי שיהיו פה 24 אלף שקל? זה בדיוק הסכום שגם מופיע בסכום, בנייר שאתם הראיתם קודם מהמשיכה של ניסים שבדו"חות. בסך הכול 97' זה הסכום שהתקרב, ביום שחתמנו את זה היה סכום משוער של מה שניסים ימשוך באותה שנה. ולאחר מכן ב-98', 99' אלוהים גדול, כתבנו 20 אחוז כי לא ידענו מה יהיה פה".

ב"כ הנאשמים טען, שב"כ המאשימה הפנתה לנ/16 ולת/153 כתמיכה לטענה, לפיה זכויות היוצרים היו של החברה, אלא, שהיא לא ציינה שנאשם 1 סירב לחתום על הסכם זה, בין היתר מהסיבה שבכך היה מקבל את דרישת אלוני לוותר על זכויות היוצרים, דבר שנאשם 1 לא רצה להסכים לו. זאת ועוד, לטענת ב"כ הנאשמים, ת/153 דיבר גם על הגבלות קשות על חופש העיסוק של נאשם 1 בהווה ובעתיד, בתחום מכללות, ריכוז אקדמי ועריכת ספרים במסגרת אחרת כלשהי, דבר שהוא לא הסכים לו, ולכן לא נחתם ההסכם.

אני דוחה את טענותיו של ב"כ הנאשמים, שאינם משתלבים עם מרקם הראיות בתיק. אחת מכותבות הספרים, מיכל אלמגור, טענה שלא ידעה על מעורבות כלשהי של נאשם 1 או רטנר בספרים שהיא כתבה. גם מירה לוי, אחת מכותבות הספרים, סיפרה כי רטנר ונאשם 1 לקחו שאלות שהיא כתבה, והעתיקו אותן "מילה במילה", כדבריה בפניי מיום 28.10.08 עמ' 17-18, והוסיפה שהנ"ל אפילו לא טרחו לשנות שמות שבחרה להשתמש בהן בשאלות שחיברה– שמות של בנה שנהרג ושל חבריו, וכדבריה:
"...אני דרך אגב הייתי בשוק כשהספר יצא וראיתי את השם שלו על הספר, כי מה בכלל, לא ידעתי שהוא עושה עם יואל דברים כאלה. ידעתי שהם פותחים יחד מכללה, אבל לא ידעתי שהם קשורים בספר שלי. זה היה בשבילי שוק שיואל רטנר ונאשם 1 שמם על הספר"

מירה לוי סיפרה בפניי, שם בעמ' 19 שורות 25-31, כי כשהטיחה בנאשם 1 בשעתו ששמו מופיע על גבי ספר שהיא כתבה, ולא שמה - הוא לא השיב לה שהוא בפועל כתב את הספר ולא היא, או אפילו שתרם באיזושהי צורה לספר זה, אלא סיפר שרטנר הביא לו ספר ושהוא כלל לא ידע שהמדובר בספר שהיא כתבה. מעדות זו, שהיא אמינה עליי, יוצא, שנאשם 1 ידע ששמו נכתב על גבי ספרים מסוימים, למרות שבפועל לא הייתה לו כל תרומה לאותם ספרים, ולבטח לא תרומה שתקנה לו זכויות יוצרים. עניין זה תומך בקביעתי, לפיה נאשם 1 ניסה "לצבוע" את הכספים שהוא קיבל מתוקף היותו בעלים, בצבעים של "זכויות יוצרים".

המסמך ת/5י"א
בתום תקופת השותפות עם צרפתי, ביום 30.9.03, אותו יום בו נחתם ת/127, המעיד על מכירת הפעילות למכללה למינהל, נחתם גם ההסכם ת/5י"א, שהוא הסכם בין חברת אס.אמ. ובין נאשמים 1 ו- 2, אך גם נאשם 1 וגם קובי צרפתי העידו בפניי שהסכם זה לא מומש. קובי צרפתי טען בפניי, בעדותו מיום 16.11.08 עמ' 67, שהוא היה שותף לניסוח הסכם זה, אולם ההסכם נוסח ברובו על-ידי נאשם 1, והוסיף שהוא חתם על הסכם זה בלית ברירה, לבקשת נאשם 1, וכדבריו בעמ' 77 שורות 30-33:
"... אמרתי לפני כן, נאשם 1 בא עם הסכם אני לא ניסחתי את הסעיף, בא עם הדבר הזה, ועניין אותי מספר סעיפים שהיו רלבנטיים והיתר לא קראתי אותם וחתמתי. חד משמעית חתמתי".

במסגרת סעיף 15 להסכם זה ניתן לראות כי נאשם 1 "מבטח" את עצמו, כך שנקבע מפורשות כי הכסף שישולם לחברה בגין התחייבותו לא להתחרות במכללה למינהל, יעבור לידיו, ולא יישאר בחברה. במסגרת סעיף 19 להסכם רשום כי נאשם 1 יהיה זכאי לקבל מחצית מיתרת רווח החלוקה, כאשר הסיבות לכך שמופיעות בסעיף הינן - השלמת התמורה בגין הסכמתו שלא להתחרות במכללה למינהל וכן תמורה על ויתורו ליהנות מזכויות יוצרים. על-פי ת/127 – הסכום הכולל שמגיע לנאשם 1 בגין התחייבותו לאי תחרות הוא סכום של 600,000. סכום זה כבר קיבל עיגון במסגרת ת/5י"א . מדוע אם כן מגיעה לו השלמה כלשהי, שהרי הוא אמור לקבל את מלוא הסכום, ולא ברור על איזה ויתור על זכויות יוצרים מדובר, שכן אם כלל קיימות לנאשם 1 זכויות יוצרים הרי שמקורן בחברת "יורן" ולא במכללה או ב-אס.אמ.

המונח "מחצית יתרת רווח לחלוקה" מעיד כשלעצמו על מעמדו האמיתי של נאשם 1 כשותף ובעלים בחברה, הזכאי למחצית הסכומים בעת סיום פעילותה, וכך גם העיד קובי צרפתי בפניי, מיום 16.11.08 עמ' 70 שורות 8-9, ובהמשך הוא נשאל מדוע לא נכתב בסעיף 19 שהכסף מגיע לו משום שהוא בעל מניות, כפי שהסביר צרפתי, הוא השיב: "שאלה היא טובה, במועד החתימה אני אמרתי לך שאני יכולתי לחתום על כל דבר שיבוא בעולם העיקר להשיג את ההסכם".

על-פי סעיף 21, נאשמת 2, ביום חתימת הסכם זה הינה בגדר "מעניקה שירותי ניהול לחברה בהיותה עובדת חברת האדם הנכון בע"מ", ואין כל אזכור למעמדה הפורמאלי, כבעלים בחברה. סעיף 20 מתעלם מההסכמים שנחתמו עד כה ומשטר העברת המניות, ת/194, המעידים כולם, שנאשמת 2 הינה בעלת 50% ממניות חברת אס.אמ., ומציין כי במועד החתימה על ההסכם הייתה חברת R.M.D אוחזת ב-100% ממניות החברה. עוד נקבע, כי R.M.D תקצה לנאשם 1 50% מן המניות (ס' 20 לת/5י"א), והסיבה להקצאה זו לא הייתה העובדה שנאשמים 1 ו- 2 הינם שותפים מן הרגע הראשון להקמת אס.אמ. וניהולה, אלא רק מתוך רצון "להבטיח את קיום התחייבויות החברה" כלפי נאשם 1 במסגרת הסכם זה.

כשנשאל קובי צרפתי על פשר סעיפים 20 ו-21 להסכם ת/5י"א הוא לא ידע לספק תשובות לשאלות בנוגע לסעיפים אלה והשיב כי "הסעיף 20 הזה נוסח על ידי הצד של חלידו", כדבריו בעמ' 76.

המהלך המשתקף מסעיפים אלה מצביע על המרמה עורמה ותחבולה שנוקט בהן נאשם 1, עת מנסה הוא ליצור מצב שבו הוא מקבל לידיו מניות רק החל משנת 2003, כשהסיבה לקבלת המניות איננה העובדה שהוא היה בעל מניות בלתי פורמאלי קודם לכן, אלא מעין שטר ביטחון כלפי חברת אס.אמ. שהיא תעמוד בהתחייבויותיה לשלם לו בגין התחייבותו שלא להתחרות במכללה למינהל (ת/128).

סעיף 22 מתאר מפורשות את המצב שייווצר לכאורה לאחר אותה הקצאה עתידית:
"מובהר כי עם העברת המניות כאמור יחזיקו הגב' סימה חלידו ו-RNB במניות החברה בחלקים שווים כאשר כל אחד מהם אוחז ב-50 אחוז ממניות החברה אשר הוקצו ונפרעו".

הסכם זה אינו משקף את המציאות, שהרי מניות אכן הוקצו לנאשמת 2 כבר בשנת 2001, בהתאם לת/194 ו-ת/1ב'. משכך לא ברור, מדוע רק לאחר הקצאה עתידית של מניות בשנת 2003, ייווצר מצב בו נאשמת 2 ו-R.M.D יאחזו ב-50% ממניות החברה כל אחד, שהרי מצב זה הינו מציאות קיימת הנמשכת עוד משנת 2001. נאשם 1 לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית מדוע הדברים נכתבו כפי שנכתבו, וכדבריו בפניי מיום 1.2.10 עמ' 61 שורות 19-20 "כשאני היום מסתכל על המסמך הזה, אני באמת לא יודע לענות למה היה צריך את המסמך הזה...המסמך הזה הוא סותר את שטר הנאמנות, אין לי הסבר אינטליגנטי". גם נאשמת 2 לא ידעה להסביר מדוע הסעיפים סותרים את המציאות שהייתה בשטח ובעצמה איננה מבינה אותם, כדבריה בפניי מיום 6.4.10 עמ' 39-41.

מסקנתי היא, שנאשם 1 ניסח הסכם זה כחלק מהמרמה, ערמה ותחבולה שמלווים את התנהלותו בפרשה זו. כעת יש בידיו "שטר בטחון" – קלף שהוא יכול לשלוף במקרה שתתעוררנה שאלות או חשדות נגדו.

המסמך ת/197
בסמוך לחתימה על ת/5י"א ובהתאם לכתוב לו, שלח עו"ד יחיאל טל, שסיפק שירות משפטי לחברת אס.אמ., מכתב לפיו קיים תכנון להקצאת 100 מניות בחברת אס.אמ. לנאשמת 2, כך שלאחר ההקצאה תחזקנה כל אחת מהשתיים, נאשמת 2 ומונה צרפתי, ב-100 מניות של החברה, וזהו המסמך ת/197.

ב"כ המאשימה טענה כי גם מסמך זה לא יצא אל הפועל – ולא הוקצו בסופו של יום כל מניות נוספות לנאשמת 2, שנרשמה ברשם החברות במהלך שנת 2005, לא מכוח הקצאה נוספת של מניות, אלא מכוח ההסכמות וההבנות, לפיהם הייתה בעלת מניות מהרגע הראשון, וכראייה – במסמכי רשם החברות מופיעה הודעה על העברת מניות ביום 25.12.05, לפיה נאשמת 2 קיבלה לידיה מאת חברת R.M.D 50 מניות מתוך ה-100 שהיו קיימות והוחזקו על-ידי R.M.D.

ב"כ המאשימה טענה כי מכתב זה הינו בעל קשר ישיר להבנות הפיקטיביות שעוגנו במסגרת ת/5י"א, כמעין "הקדמה" לו, ונוצר במטרה לשמש אף הוא כ"שטר ביטחון" בידיו של נאשם 1. נאשם 1 ניסה, במהלך ניהול התיק, להיבנות ממסמך זה כאילו הוא מעיד על כך שעובדה שעד שלב זה לא היו הנאשמים 1 ו-2 בעלי מניות כלל, אולי אפילו בכלל לא בנאמנות, וב"כ המאשימה טענה שטענה זו אינה נכונה, וכי יחיאל טל בעצמו השיב ש"החוזה הראשוני מדבר בעד עצמו", כדבריו בפניי מיום 15.3.10 עמ' 20-21, קרי - ההסכמות שמונה ונאשמת 2 הן שותפות ומניותיה של נאשמת 2 הוחזקו על-ידי מונה.

לטענת ב"כ המאשימה, ת/197 מהווה מסמך פיקטיבי נוסף, הבא ליצור מצג כאילו נאשמת 2 לראשונה נהיית בעלת מניות בספטמבר 2003, עם תום פעילותה של חברת אס.אמ. והכל – מתוך ניסיון להסתיר את העובדה שנאשמת 2 או נאשם 1 בעצמו היו בעלי מניות מן הרגע הראשון בחברה, כטענת ב"כ המאשימה.

קובי צרפתי התייחס למסמך ת/197 בעדותו בפניי , באומרו:
"...כביכול הוא כותב הוראה ממני וזה, אני לא נתתי הוראה כזאת. אני לא נתתי שום הוראה. אבל בכל מקרה, מה שאני רוצה להגיד עובדתית, זה מה שחשוב, המהות, גם אם הוא נתן הוראה פה או מישהו נתן הוראה, אני חוזר למסמך ת/194, תמיד לנגד עיניי משנת 2001 צד של חלידו החזיק 50 אחוז במניות. אז מה זה משנה אם הוא נתן הוראה אחר כך, נתן הוראה לפני כן, מתחילת הדרך זה התנהל זה נייר אני מבין את עורך הדין וזה נכון, כי הוא פשוט רוצה לתת לזה נופח, איך נקרא לזה דקלרטיבי. כי עד עכשיו לא כתוב באף מקום ברשומות. הוא רוצה רגע לפני חתימה על ההסכם, שימו לב לעניין ואני מקריא, ת/197 זה 29.9, יום לפני חתימה על ההסכם למכללה למנהל, המסמך הזה הוא חשוב כדי שידעו מי אחראי על הדבר הזה, שלא חלילה, כי הייתה תמיד צורה שמכללה למנהל גם אמרו מי זה SM ומי זה צרפתי. הבהרנו שפה אני חושב בצדק, ביקשו את המניות האלה. כדי שנאשם 1 מחר לא ימכור אותם קובי, עם כל הכבוד חברים חברים זה רק בהסתדרות. בעסקים יכול להיות שהוא חשש ממני ובצדק. יכול להיות".

קובי צרפתי סבר ש"הוא" נתן הוראה להקצות את המניות כאמור במסמך, ולדבריו נאשם 1 רצה לבטח את עצמו יום לפני החתימה על עסקת המכירה, שלא ייווצר מצב שבגלל שהם אינם רשומים פורמאלית ברשם החברות – הם יינזקו ולא יקבלו סכומים המגיעים להם. נאשם 1 הוא שעומד מאחורי מהלך זה לפי קובי צרפתי, דהיינו - הוא זה שאחראי להסכמה ה"פיקטיבית" להקצאת המניות לנאשמת 2 ולמצג שנוצר.

לסיכום, אני מאמץ את גישת ב"כ המאשימה, מהנימוקים דלעיל, וקובע כי ת/197 כרוך ב-ת/5י"א, וכי שילובם מהווה ניסיון להציג מצג כוזב כאילו נאשמת 2 החלה להיות בעלת מניות רק משנת 2003.

אי-הגשת דו"חות אישיים למס הכנסה ע"י נאשם 1
משקבעתי כי נאשם 1 היה בעלים של החברות הרלבנטיות לכתב האישום, היה עליו להגיש דו"חות אישיים למס הכנסה כבעל שליטה, חבה הנגזרת מסעיפי החוק הבאים:
סעיף 131 לפקודת מס הכנסה קובע מי חייב להגיש דו"ח.
תקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דין וחשבון), התשמ"ח – 1988 [להלן :"תקנות הפטור"], קובעות מי פטור מהחובה להגשת דו"ח.
סעיף 2 לתקנות קובע שיחיד שכל הכנסתו היא ממשכורת, דמי שכירות או "הכנסה נוספת" – יהיה פטור מהגשת דו"ח.
קבעתי כי נאשם 1 קיבל לידיו מדי חודש "דמי ניהול", שאינם משכורת, בשל היותו שכיר, אלא כספים המגיעים לו מהיותו בעלים, על כן איננו זכאי לפטור. מעבר לכך, סעיף 3 לתקנות הפטור קובע במפורשות, שהיה על נאשם 1 להגיש דו"חות אישיים, בשל היותו בעל שליטה, וכלשון הסעיף:
" 3. סייג לפטור [תיקון: תשנ"ח(2), תשס"ג, תשס"ג(2), תשס"ד]
(א) על אף האמור בתקנה 2 לא יחול הפטור מהגשת דין וחשבון על יחיד אם נתקיים לגביו אחד מאלה:
(1) הוא או בן זוגו הם בעלי שליטה כאמור בסעיף 32(9) לפקודה;"

סעיף 32(9) מגדיר מיהו "בעל שליטה":

"בעל שליטה" - מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה:
(א) ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה;
(ב) בזכות להחזיק ב-10% בזכות לרכשם; לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה או
(ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים;
(ד) בזכות למנות מנהל;"

ב"כ הנאשמים טען, שהטענה שלעיל מופרכת על פניה, מאחר ודמי ניהול אינם בגין בעלות אלא בגין ניהול. לדבריו, יואל רטנר קיבל דמי ניהול בגין 16 שעות עבודתו ורשם זאת כהכנסת עבודה, וגם נאשם 1 רשם את ה- 4,000 ₪ כהכנסת עבודה. ערן אלוני, שלא השתתף בניהול והיה רק בעלים, לא קיבל דמי ניהול.
אין בידי לקבל את טיעוניו של ב"כ הנאשמים, ושילוב הסעיפים הנ"ל מוביל למצב בו על-פי החוק, בעל שליטה מחויב בהגשת דו"חות אישיים שנתיים למס הכנסה. נאשם 1 היה, בהתאם לקביעותיי דלעיל, שותף סמוי בכל אותן חברות במשך השנים, כאשר בתקופה הרלבנטית לכתב האישום החזיק 50% ממניות החברות השונות, לכל הפחות "בעקיפין", בכך שהן נרשמו פורמאלית על שם שותפיו לעסקים, אך היו שייכות לו, על כן נאשם 1 עונה על ההגדרה של היותו "בעל שליטה".

נאשמים 1-2 לא הודיעו לפקיד השומה על היותו של נאשם 1 בעל שליטה בחברות הרלבנטיות, לא הגישו בתקופה הרלבנטית דו"חות למס הכנסה, ולא כללו בהם את הכנסותיו של נאשם 1 ומידע בדבר היותו בעל שליטה. הדו"חות בגין תקופת צרפתי (2001-2004) הוגשו רק בשנת 2006, לאחר תחילת החקירה הפלילית בעניינם, והם אינם כוללים מידע לפיו השניים היו בעלי שליטה בחברת אס.אמ. החל משנת 2001. בגין תקופת רטנר (1997-2000) – לא הגיש נאשם 1 דו"חות על היותו בעל שליטה בחברות, עד ליום זה.

אי הגשת הדו"חות משך תקופה כל כך ארוכה מצביעה על פעולה מתוך מרמה, ערמה ותחבולה, מתוך מטרה להתחמק ממס. נאשם 1 הסתיר את עצמו מרשויות המס, על כן בחר להיות שותף סמוי בחברות ולהשתמש במצגים כוזבים, כאשר אחד מאמצעי המרמה מבחינתו היא לא להגיש דוחות.

במסגרת אי הגשת הדו"חות האישיים, כדרוש, לא דיווח נאשם 1 על ההכנסות שקיבל בשנים הרלבנטיות, לא כהכנסות מ"דמי ניהול" ולא כהכנסות מ"זכויות יוצרים". כך או כך, המדובר בהכנסה שנאשם 1 השמיט ולא דיווח עליה למס הכנסה. בהתאם לכך, הוכח בפניי מעבר לכל ספק סביר, המפורט בנספח ב' לכתב האישום, לפיו נאשם 1 השמיט הכנסות כמפורט להלן, וזאת בהסתמך על ת/211, על חקירת אירית קרן בפניי מיום 5.4.09 עמ' 6, וגם בהסתמך על ת/93, ת/195 ו- ת/196:
בשנת 1999 השמיט נאשם 1 הכנסה בגובה 275,101 ₪.
בשנת 2000 השמיט נאשם 1 הכנסה בגובה 95,200 ₪.
בשנת 2001 השמיט נאשם 1 הכנסה בגובה 105,862 ₪.
בשנת 2002 השמיט נאשם 1 הכנסה בגובה 64,680 ₪.

ב"כ הנאשמים טען, שמניות מרשיו, לפי כתב האישום הוחזקו בנאמנות, כאשר באותה תקופה היה המצב עמום ב"פרקטיקה" ביחס לחובת הגשת הדו"ח במצב זה, כדברי עד ההגנה מר אודי ברזילי בפניי, ביום 11.7.10, וזו הסיבה שהנאשמים לא הגישו דו"חות וכי אין להאשימם בגין כך.

עוד טען ב"כ הנאשמים, כי בנוגע לטענת המאשימה בסעיף 75 לכתב האישום, שהנאשמים 1 ו- 2 הגישו דוחות שנתיים לשנים 2004 ו 2005 ולא כללו בהם את עובדת היותם בעלי שליטה, ובסעיף 76 נאמר "עשו כל האמור לעיל במזיד תוך שימוש בערמה מרמה ותחבולה כדי להתחמק ובכוונה להתחמק ממס" - ב"כ הנאשמים טען כי גם לו הייתה חובה לציין בדו"ח כי מדובר בבעל שליטה, הרי שניתן היה לטעון לכאורה כי נעברה עבירה על פי סעיף 220(2), הקובע: " (2) מסר בדו"ח על פי הפקודה אמרה או תרשומת כוזבות;". ב"כ הנאשמים הוסיף וטען, שהמאשימה לא טענה לסעיף זה, שהרי, אין כל חובה לציין בדו"ח כי המדובר בבעל שליטה, ומשכך, אי ציון עובדה שאין חובה לציינה, אינה "ערמה מרמה ותחבולה". בנוסף לכך טען, כי לא מתקיימת הדרישה לכוונה להעלים מס הקבועה בסיפא של סעיף 220. כלומר שאי הכללת העובדה שמדובר בבעל שליטה, בדו"ח השנתי, הייתה בכוונה להתחמק ממס. ב"כ הנאשמים טען, אם כן, כי חוסר הרלוונטיות של היות הנישום בעל שליטה לעניין ההתחמקות ממס, מסבירה מדוע המחוקק איננו דורש לציין עובדה זו בדו"ח. ההיגיון של המחוקק הינו, שאם נישום הוא בעל שליטה, עליו להגיש דו"ח ובו יופיעו כל ההכנסות.

בכל הנוגע לטענת המאשימה שהנאשם השמיט הכנסה בסך 370,301 ₪ (סעיף 41 לכתב האישום) וכן שהשמיט 170,542 ₪ (סעיף 61 לכתב האישום), טען ב"כ הנאשמים את הטענות שיפורטו להלן.

לטענת הסנגור, ניתן להרשיע בהשמטת הכנסות רק בהקשר לסעיף 220(1) לפקודה, שם נאמר "השמיט מתוך דו"ח שנערך על פי הפקודה". לטענתו, לא הוכח כי הוגש דו"ח, ממנו הושמטה הכנסה. אפילו במסגרת הוראות החיקוק שצוינו בכתב האישום, לא נטען סעיף 220(1) כי אם סעיף 220(5) בלבד. לטענת ב"כ הנאשמים, בכל מקרה בו נישום לא מגיש דו"ח על הכנסותיו, הרי שאי אפשר להאשימו בסעיף 220(5).

ב"כ הנאשמים הפנה לסעיף 215א(א) לפקודה, הקובע:

" אדם שפתח עסק או החל לעסוק במשלח-יד, ולא הודיע על כך במועד לפקיד השומה ואף לא הגיש במועד את הדו"ח השנתי הראשון שהיה עליו להגיש לאחר האירועים האמורים, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, ופי אחד וחצי מסכום המס שנתחייב בו."

ב"כ הנאשמים טען כי המקבילה לזה במישור החובה האזרחית הינו סעיף 134, הקובע כך:

"הודעה על התחלת התעסקות או שינויה
134. אדם שבשנת מס פלונית פתח עסק או החל לעסוק במשלח-יד, או החל לנהל את עסקו או משלח-ידו במקום נוסף או במקום אחר, או ששינה את סוג עסקו או משלח-ידו, יודיע על כך בכתב לפקיד השומה שבתחום סמכותו נמצא העסק או מתנהל משלח-היד, לא יאוחר מיום ההתחלה או השינוי כאמור."

לטענת ב"כ הנאשמים, הסיטואציה המתוארת בכתב האישום מתארת מצב של סעיף 215א(א) - "שלא הודיע ולא הגיש דו"ח". אחד כזה אין מאשימים אותו בערמה ותחבולה, אלא באי הודעה ואי הגשת דו"ח. ובענייננו, אין אישום כזה, האישום היחיד הינו סעיף 220(5).

ב"כ הנאשמים הוסיף וטען, שגם לו הואשם הנאשם 1 בכתב האישום בסעיפים האמורים, הרי שלא ניתן היה להרשיעו, שהרי אלה לא כוללים חובה על בעל שליטה להודיע כי הוא בעל שליטה. כאמור, ב"כ הנאשמים טען כי אין בפקודה חובת הודעה על היותו בעל שליטה.

לטענת ב"כ הנאשמים, גם לעניין הנאשמת 2, בסעיף 74 לכתב האישום נטען כי בשנים 2003 ו 2004, לא הודיעה על היותה בעלת שליטה באס.אמ. לא הגישה דו"חות כבעלת שליטה ולא כללה בהם הכנסותיה ומידע בדבר היותה בעלת שליטה. לטענת ב"כ הנאשמים, אין כל חובת הודעה על היות האדם בעל שליטה או הכללת מידע זה בדו"ח, וכי החובה שחלה על בעל השליטה הינה הגשת דו"ח. לטענת ב"כ הנאשמים, אין כתב אישום כנגד רטנר, שלשיטת המאשימה גם הוא היה בעל שליטה, מכיוון שרק בעל מניות רשום הוא בעל שליטה.

ב"כ הנאשמים טען כי עמדת המאשימה בעניין היות נאשם 1 בעל מניות ובעניין הנאמנות נוגדת את עקרון החוקיות – לדבריו, בכל הנוגע לבעל שליטה וחובת הגשת דו"ח, הרי שלטענת ב"כ המאשימה נאשם 1 היה בעל שליטה מבחינה מהותית, וכי לפי ההוראות הרגילות נאשם 1 לא היה בעל שליטה מכיוון שלא החזיק במניות. לאור זאת ולאור ההוראה הרגילה, כי רק בעל מניות רשום נחשב לבעל שליטה וחייב בדו"ח, הרי שאין מקום להרשיע גם אם ייקבע שנאשם 1 היה בעל שליטה. ב"כ הנאשמים טען כי הדבר נוגד את עקרון החוקיות, לפיו אדם צריך להישפט לפי מצב הדברים העובדתי והמשפטי הידוע לו בזמן אמת, בעת ביצוע המיוחס לו, ולא לפי מצב משפטי שנוצר או הובהר רק לאחר מכן. ב"כ הנאשמים הפנה לדברים שנאמרו בפרשת פרומדיקו בעניין החוקיות, וטען כי גם טענת המאשימה שדובר בנאמנות לכאורה בלבד, נוגדת את עקרון החוקיות.

אין בידי לקבל את טיעוניו של ב"כ הנאשמים, וזאת מכל הנימוקים שהועלו על ידי דלעיל, ומהנימוקים שיפורטו להלן.

הסתתרות" הנאשם 1 מאחוריי שותפיו:
נאשם 1 "הסתתר" לאורך כל התקופה, כאשר הסתתרותו מתבטאת, בין היתר, בכך שהוא נעזר בשותפיו לעסק – שיחזיקו בעבורו את מניותיו ויסתירו את עובדת היותו בעלים יחד עימו, וכדברי ערן אלוני בפניי מיום 19.5.08 עמ' 362, שורות 25-31:

"ש. איפה נאשם 1.
ת. לא הופיע. במסגרת הזאת הוא מופיע כצד ג' שלא מוזכר בשמו.
ש. מדוע לא מוזכר בשמו.
ת. כל המתכונת באותו זמן הייתה שחלידו לא יופיע בפרונט בשום צורה, זה היה הדרך שבה התנהלו הדברים באותו זמן".

ובעמ' 372 שורות 16-24 אמר אלוני:

"ש. איך הצגתם את ניסים.
ת. כמנהל המקצועי של המכללה. בפועל היה המנהל, היה מבחינתי שותף.
ש. הם ידעו שיש לו חלק בחברה.
ת. לדעתי לא.
ש. אתה אמרת דבר כזה.
ת. לא.
ש. למה ניסים מוצג באופן כזה.
ת. כמו שכל יתר הדברים היו כלפי העולם שניסים אינו חלק שותף גם מכללת רמת גן הוצג כלא שותף".

גם רטנר טען בפניי, בדומה לאלוני, כי לאורך היחסים המשותפים נמנעו מלהזכיר את נאשם 1 כבעל מניות במסמכים שנרשמו בעבודה השוטפת ויכולים היו להגיע לידי אחרים, וכדבריו בחקירתו הנגדית מיום 21.9.08, עמ' 29, שורה 34-36:
"...לציין שבשום מכתב שהוצאתי רשמי שהיה יכול להסתובב, לא צוין מעולם ניסים היה בעל מניות ומנהל מעבר לזה".

יצירת "נאמנויות לכאורה" על מנת להרחיק את שמו של נאשם 1 מבעלות על החברות:
המרמה בה נקט נאשם 1 איננה מתמצית בהסתתרות מאחורי שותף, שהרי אותו נאשם יצר "נאמנויות לכאורה", כלומר, נאמנויות בדויות, על מנת להבטיח לעצמו, מחד, את מניותיו, ומאידך - להרחיק עצמו מהמניות ככל הניתן. המסקנה אליה הגעתי היא, שהסיבה האמיתית לכך שהנאשם 1 בחר שלא להירשם באופן פורמאלי ברשם החברות היא הניסיון, "להרחיק" אותו מהבעלות על החברות ככל הניתן. ואכן, נאשם 1 בוחר בפתרון נוח – מרגע שניצק תוכן לתוך חברת אס.אמ., בכך שהיא מקבלת זיכיון והופכת להיות בעלת ערך כלכלי, נחתם בסמוך לכך שטר העברת מניות ת/194. הנאשמים מחזיקים שטר זה בביתם, והם יכולים בכל רגע נתון לממש את השטר, אולם נוח להם שהרישום הפורמאלי יישאר על שם הצד השני. זהו פתרון מושלם מבחינתו של נאשם 1: מצד אחד המניות השייכות לו "רחוקות" ממנו ומאשתו לכל המתבונן, אך עדיין אין להם כל סיכון בכך, שכן יש בידיהם שטר הניתן למימוש בכל רגע נתון, והצד השני לא יכול "לקחת בעלות" על החצי שלהם של המניות.

מעדותו של רטנר בפניי מיום 21.9.08 עמ' 43-44, הוא הסביר את כוונת הצדדים בזמן אמת בנוגע לשאלת החזקת המניות "בנאמנות" עבור הנאשם 1, באומרו:
"עוד פעם, אני לא יודע מה ההגדרה של נאמנות מבחינה משפטית. אני יודע מה מבחינה מעשית הכוונה הייתה. מבחינה מעשית הייתה כוונה שברגע שהוא יבקש, המניות יועברו לרשותו. בדיוק כמו שערן אלוני ביקשתי ממנו, הוא החזיק עבורנו שני שליש מהמניות וברגע שביקשנו אותן בשנת 96', ערן לקח והעביר את זה. בצורה מסודרת. ככה בדיוק אני וניסים התייחסנו, לא משנה מה מהות הנייר שהיה בין אחד לשני. הכוונה זו הייתה הכוונה שברגע שהוא יבקש הוא יקבל את המניות עבורו. והן יושבות אצלי כמניות שלי אין שום זכות לעשות בהן שימוש מעבר להחזיק בהן".

הלכה למעשה לא הייתה כאן כל נאמנות, מאחר וכפי שקבעתי בהכרעת דין זו, הנאשם 1 התעלם מהעברת הבעלות המשפטית לידי הנאמן, ושמר לעצמו שליטה על הנכסים או על אופן ניהולם, על כן המדובר ב"נאמנות לכאורה", הידועה בתור "Sham Trust", דהיינו נאמנות כלפי חוץ בלבד, על כן איננה נחשבת לנאמנות, והיא תהא חסרת תוקף משפטי, כפי שנקבע בדו"ח הוועדה למיסוי נאמנויות (תמוז תשל"ג – יולי 2003), בפרק הסוקר את סוגי הנאמנויות הקיימים, בפרק המסביר את המושג "נאמנות לכאורה", בעמ' 16:
"בכל שיטות המשפט, המשותף לכל סוגי הנאמנות, הוא התנאי הבסיסי כי הבעלות בנכסים עוברת מיוצר הנאמנות לנאמן, וההנאה הכלכלית מהנכס ופירותיו מועברת לנהנים. בהתאם, נקבעה בכל שיטה משפטית מסגרת ברורה לקיום נאמנות וניהולה. העברת נכסים לניהול, בסטייה מהתנאי הבסיסי ומהוראות חוקי הנאמנות, לא תחשב כנאמנות. נאמנות כזאת זהו רק נאמנות לכאורה, דהיינו נאמנות מלאכותית. לדוגמא: במקרים מסוימים יוצר הנאמנות או נהנה בנאמנות מתעלמים מהעברת הבעלות המשפטית מנכסים לנאמן ושומרים לעצמם שליטה בנכסים או על אופן ניהולם. בנסיבות אלה, נקבע על-ידי בתי המשפט כי לנוכח העובדה שהכוח והסמכות לניהול נכסי הנאמנות נשארו בידיו של היוצר או נמסרו לנהנה נשללה מהנאמן הפעולה העצמאית לה הוא זכאי ומוסמך ומכאן שמדובר בנאמנות לכאורה: נאמנות מלאכותית".

ב"כ הנאשמים התייחס לדו"ח הועדה הנ"ל, וציטט ממנו: "העברת נכסים לניהול, בסטייה מהתנאי הבסיסי ומהוראות חוקי הנאמנות, לא תחשב כנאמנות". לדבריו, הדו"ח מדבר על נכסים ולא על מניות, הרי לגבי מניות ישנו מוסד המנהל את רישום הבעלות, שהוא רשם החברות, ואילו בנוגע לנכסים אחרים, קיים לעיתים קושי לזהות את הבעל הרשום, לכן יתכן ולגביהם המבחן הרישומי איננו תקף. ב"כ הנאשמים המשיך וטען, כי בקטע שצוטט מהדו"ח הוועדה דלעיל, נקבע על ידי בתי המשפט כי מדובר במצב כזה בנאמנות לכאורה, וכי לא ברור באלו בתי משפט מדובר, וכי לו הייתה פסיקה כזו בארץ, ב"כ המאשימה הייתה דואגת לצרפה.

נאשם 1 ניסה לבסס את טיעונו, בכך שבתקופה הרלבנטית לכתב האישום שרר מצב עמום ביחס לחובות של נהנה הנאמנות להגשת דו"חות, בין היתר באמצעות עדותו של מר אודי ברזילי, שהיה היועץ המשפטי ברשות המיסים בתקופה הראשונה של כתב האישום, דהיינו בתקופת רטנר. יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית של עד הגנה זה, הוא אישר שעדותו לגבי "הפרקטיקה" שנהגה באותם שנים ביחס לשאלה מי חייב בהגשת דו"חות כשקיימת נאמנות, איננה חלה במקרה של "נאמנות לכאורה", וכדבריו בפניי מיום 11.7.10 עמ' 1757 שורות 21-27:
" אני מדבר רק על דברים חוקיים ולא על דברים בדויים. דבר שהוא בדוי הוא דבר שאני לא מדבר עליו ולא אליו התייחסתי".

אני דוחה, מכל האמור לעיל, את טענת ב"כ הנאשמים, לפיה הייתה "נאמנות" ומשכך לא הייתה חובה להגשת דו"חות. נאשם 1 בחר במצג פיקטיבי של "נאמנות", שהיא בדויה ולא אמיתית, וזהו אמצעי נוסף בו נקט נאשם 1 לצורך המרמה עורמה ותחבולה במטרה להתחמק ממס.

מעבר למצוין לעיל אציין: קו ההגנה בו נקט נאשם 1 הינו כי מעולם לא היה בעל מניות בתקופה הראשונה, שהיא תקופת רטנר, והוא הכחיש את טענותיהם של רטנר ואלוני, כאילו היה שותף סמוי שלהם בעסקים וטען ש"לא היו דברים מעולם". משכך, נגזרת המסקנה שאם לא היה שותף שלהם מעולם, ולא היה בעל מניות מעולם, בהכרח מניותיו גם לא הוחזקו בנאמנות בתקופה זו, שכן לא היו לו כלל מניות להעביר לנאמנות. מכאן, שטענותיו של נאשם 1 באשר ל"פרקטיקה" שהייתה נהוגה, לפיה נהנה נאמנות איננו חייב בהגשת דו"חות, איננה רלבנטית לתקופה זו.

בנוגע לתקופה השנייה, נטען ע"י נאשמת 2 בפניי מיום 6.4.10 עמ' 33 שורות 1-7, שה"נאמנות" שהוסכם לגביה בתקופת צרפתי נמשכה עד לרגע רישום המניות במסמכי החברה ברשם החברות, שעה שהראיות בתיק מלמדות את ההיפך - אכן בתחילת הדרך, במסגרת הסכם ייסוד חברת אס.אמ., ת/1ב', סוכם, כי המניות של נאשמת 2 יוחזקו ב"נאמנות" על-ידי חברת R.D.M., ואולם, הסכם זה היה הסכם ראשוני, אשר נקבעו בו שתי תניות, כמפורט בסעיף 19 בו, שרק בהתקיימן תצא השותפות בין הצדדים לדרך. בחודש ספטמבר 2001 נתקיים התנאי השני בהסכם, כאשר התנאי הראשון נתקיים כבר בינואר 2001, ונתקבל זיכיון ממכללת רמת-גן, ואז מתחילה השותפות בין הצדדים לצאת לדרך מבחינה מהותית, כדברי צרפתי בפניי אודות חשיבות הזיכיון, בפרוטוקול יום 9.11.08 עמ' 361 שורות 26-30. עם קבלת הזיכיון, נחתם, לבקשת הזוג חלידו, כדברי צרפתי בפניי מיום 3.3.09 עמ' 540 שורות 23-33, שטר העברת מניות, המעביר 50% ממניות חברת אס.אמ. לידיה של נאשמת 2. שטר זה נתפס בביתם של נאשמים 1 ו-2 במסגרת החיפוש שנערך במהלך החקירה הפלילית. במצב דברים זה, לא יכולה להתקיים עוד נאמנות, גם לו הייתי מקבל את טיעון הנאשמים לעניין זה, שהרי המניות עברו לידיהם של נאשמים 1 ו-2, לתוך ביתם, ומעתה והלאה הדיווח של אותן מניות לרשם החברות הוא רק דקלרטיבי, ואילו מהותית – הנאשמים 1 ו- 2 נחשבים לבעלי מניות לכל דבר ועניין. נאשמת 2 סיפרה בפניי, ביום 6.4.10 עמ' 32 שורות 20-25, שאותה "נאמנות" נעשתה רק מתוך כבוד לפריצקר, מעסיקה, ואולם, היא עדיין הייתה אחראית לכל מה שקשור בחברה, וכדבריה שם:
"כן, אז אני אומרת שאם מישהו שומר, אז הם שלי, לא התכחשתי לזה שהם שלי, וזה גם מה שאמרתי כמו שהקראת. זה לא שאמרתי שזה לא שלי, הרישום היה מבחינת, רק בשביל מר פריצקר, מתוך כבוד, שלא ירגיש שאני, זה היה לי חשוב שזה לא יהיה על שמי, אבל זה שאני הייתי אחראית מכל מה שקשור בחברה, זה לא מוריד ממני מהאחריות".

הכללת "סעיפי סודיות" בהסכמים:
מעבר לצעדים בהם נקט הנאשם 1, כגון: שימוש בשותף המסתיר אותו, יצירת "נאמנויות" שנדחו על ידי, אי רישומו או רישום נאשמת 2 באופן פורמאלי ברשם החברות – מעבר לכל אלה, נקט נאשם 1 באמצעים נוספים לצורך הסתרתו, כגון הכללת סעיפי סודיות במסמכים השונים. סעיפי הסודיות אפשרו לנאשם 1 לבטח את עצמו במידת מה מפני חשיפתו על-ידי שותפיו כבעל מניות בחברות, שכן הפרתן תגרור הפרת חוזה מצידם. כך למשל נכלל סעיף 25 ב-ת/11, שהוא הסכם הפירוד מרטנר, סעיפים 27-28 ב-ת/5י"א, וסעיף 11 לת/153, שהוא הסכם המייסדים בתחילת הדרך עם רטנר ואלוני. שילובם של סעיפי הסודיות בהקשר של ניסיון ההסתתרות של נאשם 1 ממעמדו כבעלים, חיזק את רצונו להסתתר, ושימש עבורו כלי לעשות כן, על כן הנני רואה בכך כחיזוק למרמה בה נקט נאשם זה.

אין איסור על עובדי מדינה להיות בעלי שליטה:
אין איסור כלפי עובד מדינה להיות בעלים של חברה, כל עוד אין ניגוד עניינים בין התפקידים שממלא אותו עובד. הדבר אפשרי אך כרוך בהוצאת אישור מראש, בפרוצדורה דומה לזו שנעשית לצורך מתן היתר עבודה פרטית, כפי שהוסבר לי ע"י גב' אפרת שונרי בעדותה בפניי ביום 28.10.08 עמ' 35-36, וכן כמפורט ב-ת/185. האופציה שהייתה נתונה לנאשם 1, לפנות ולקבל אישור מראש למעמדו כבעלים, ובחירת הנאשם 1 שלא לנצל אפשרות זו, מצביעה על כך שהוא מבצע פעילות מירמתית כלשהי, אחרת אין כל הסבר למחדלו זה, ורצונו של אדם להסתיר מראש את מעמדו האמיתי, מעיד על הלך רוחו ופעילותו מתוך מרמה והצגת מצגי שווא.

אי-דיווח על רווח הון שנוצר לנאשם 1
ביום 30.9.03 נחתם הסכם בין חברת אס.אמ. ובין המכללה למינהל, ת/127, לפיו תחדל אס.אמ. מכל פעילות ותעביר את פעילותה כמפעילה של מכללה ללימודי חשבונאות, לידי המכללה למינהל, וזאת תמורת סך של 3,400,000 ₪, כמפורט בסעיף 20 ל-ת/127.

במסגרת ת/132, שנערך באותו היום, התחייב נאשם 1 שלא להתחרות בעסקי המכללה למינהל לתקופה של חמש שנים לפחות, כתנאי להתקשרות בין חברת אס.אמ. ובין המכללה למינהל, כמפורט ב"הואיל" האחרון ל-ת/132, ובתמורה להתחייבות זו סוכם כי ישולם לנאשם 1 סכום של 600,000 ₪ שיועברו באמצעות חברת אס.אמ., כמפורט בסעיף 3 ל-ת/132. חברת אס.אמ. התחייבה כלפי נאשם 1, בהתאם לסעיף 15 ל-ת/5י"א, להעביר לידיו סכום זה של 600,000 ₪ שהוא זכאי לו בתמורה להתחייבותו כלפי המכללה למינהל שלא להתחרות בה. עוד סוכם, כי לאחר תשלום כל ההתחייבויות החברה, תשולם לנאשם 1 מחצית מיתרת הרווח לחלוקה בחברת אס.אמ., כמפורט בסעיף 19 ל-ת/5י"א, כלומר – נאשם 1 יהא זכאי למחצית מסכום התמורה המתקבלת כתוצאה ממכירת הפעילות למכללה למינהל, שעמדה ע"ס 3.4 מליון ₪, וזאת לאחר תשלום החובות לצדדים שלישיים.

הסיכום הנ"ל, שבין החברה לנאשם 1, נתמך גם ב-ת/1י"א, אשר הינו מסמך שהכין קובי צרפתי, כדבריו בפניי מיום 16.11.08 עמ' 84 שורות 19-20, וחתומים על גביו קובי ונאשם 1. מסמך מתאר את אופן חלוקת סכומי הכסף שיתקבלו בגין המכירה למכללה למינהל (ת/127), כאשר הכוונה המשתקפת במסמך הינה לחלק את הכספים שיוותרו בחלקים שווים בין נאשם 1 ובין חברת R.M.D., כדברי קובי צרפתי בפניי מיום 16.11.08 עמ' 84 שורות 25-26.

נאשם 1 קיבל לידיו את הסכומים הנ"ל, כמפורט ב-ת/214, דהיינו - הן הסכום בגין אי התחרות, והן דיבידנדים שחולקו לאשתו, ששימשה כלפי חוץ כבעלת חצי ממניות אס.אמ., כלומר - את מחצית יתרת הסכום לחלוקה, כפי שהעיד בפניי צרפתי, באותה ישיבה עמ' 65-66. למרות שנאשם 1 קיבל לידיו את הסכומים הנ"ל, הוא לא דיווח ולא שילם מקדמה בגין רווח ההון עד ליום 7.3.05, כמפורט ב-ת/213, וכדברי הנאשם עצמו בפניי מיום 1.2.10 עמ' 69 שורות 28-32, ובכך עבר הנאשם 1 על ההוראה הקובעת כי יש לדווח על רווח הון ולשלם מקדמה תוך 30 יום מ"יום המכירה", כמפורט בסעיף 91(ד)(1) לפקודת מס הכנסה.

אי-הדיווח הנ"ל של נאשם 1 על הכנסותיו אלה, אי-הגשת הדו"ח בגין רווח הון עד לתחילת החקירה נגדו ואי-תשלום המקדמה בגינן כנדרש בחוק – כל אלה מהווים חלק מהצעדים שנוקט בהם הנאשם 1 מתוך ניסיון להסתיר את עצמו מרשויות המס. אמנם הנאשם 1 ניגש בחודש מרץ 2005 להגשת הדו"חות, אך אני קובע שהדבר נעשה באיחור רב, וככל הנראה לאחר שהנאשם 1 חשש מחשיפת שותפותו והכנסותיו, כמפורט בהכרעת דין זו.

ב"כ הנאשמים טען, כי בית המשפט המחוזי בת"א פסק, בתיק עמ"ה (ת"א) 353/91, הולצמן אלי נ' פקיד שומה ת"א 4, מיסים ט/6 (דצמבר 1995) עמ' ה-5,עמ' 73):

"ההתחייבויות העיקריות שקבל על עצמו המערער בהסכם היו: להמנע מלהיות מעורב במשך חמש שנים מכל פעילות עסקית מתחרה לעסקה של סופרפארם, להמנע מלסייע או לייעץ לכל גוף אחר בהקמת או בניהול עסק כזה, ולשמור בסוד ... נראה לי, כמבואר לעיל, שהסווג הנכון של מקור ההכנסה הנידון הוא 'השתכרות או ריווח מעבודה' לפי סעיף 2(2) לפקודה".

ב"כ הנאשמים ציין, שההסכם נשוא ה 600,000 ₪ נחתם ביום 30.9.03. לטענתו, נכון לאז, ההלכה של בית המשפט העליון הייתה שמדובר בהכנסה לפי סעיף 2.2, קרי הכנסת עבודה. ביום 15.12.03 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 7493/98 + ע"א 7543/98 + ע"א 5321/98 + ע"א 5936/98 + ע"א 7479/98 + ע"א 6690/99, שלמה שרון ואחרים נ' פקיד שומה, מיסים יח/1 (פברואר 2004) ה-1, שם נקבע כי בתנאים מסוימים ניתן לראות בכך רווח הון. לטענתו, אי אפשר לטעון שעם פרסום פסק הדין, היה הנאשם 1 חייב לגשת באופן מיידי ולדווח על רווח הון.

ב"כ הנאשמים טען עוד, שנאשם 1 נעדר יסוד נפשי להעלים את הסכום של 600,000 ₪, וכי המשמעות של פתיחת חברה חדשה בשם אוהישי היא, שלו הייתה כוונה להעלים מעיני רשויות המס את הסכום של 600,000 ₪, לא הייתה מוקמת אותה חברה. עוד נטען ע"י הסנגור, שהסכום של 600,000 ₪ צוין במפורש בדו"חות של אס.אמ. ולא הוסתר.

ב"כ הנאשמים הפנה לת"פ 55/96 (מחוזי), מדינת ישראל נ' פרומדיקו בע"מ ואח', מיסים יג/1 (פברואר 1999) ה-45 פורסם בתקליטור "מיסים ועוד",עמ' 421, שם נכתב:

"תנאי מוקדם לקיום אחריות פלילית בעבירות מרמה הקשורות בהעלמת הכנסות הוא קיומה של חבות במס על מי שמיוחסת לו האשמה. שהרי בהעדר חבות ממס, לא תיתכן השמטת הכנסות במרמה, ניהול פנקסים כוזבים ומעשי מרמה מתוך כוונה להתחמק ממס - שהן העבירות המיוחסות לנאשמים בענייננו.
החבות במס נמנית, על כן, על הרכיב הנסיבתי של העבירה הקשור בקיום נתון המצוי "במציאות האובייקטיבית בשעת ההתנהגות, המהווה רכיב של היסוד העובדתי שבאותה עבירה, ללא כל תלות בהתנהגות זו או בהימנעות ממנה, יהיה מקור יצירתם או היווצרותם אשר יהיה" (פלר, דיני עונשין (כרך א') עמ' 376)..."

ב"כ הנאשמים טען כי בהכנסת עבודה, אין חובת דיווח על ידי העובד, וכי החובה היא על המעביד, לנכות מס במקור, וזאת בהסתמך על סעיף 164 לפקודת מס הכנסה. עוד צוטט ע"י הסנגור מפסק דין פרומדיקו:

"35. ההערה הראשונה המתבקשת בנושא החבות במס ובשאלה אם היתה מודעות לחבות כזו, ... עובדה היא, שגם עמדת התביעה לא היתה חד משמעית בשאלה אם הכנסת העמלות היא של ארוטף או פרומדיקו. טענתה העיקרית היא, שההכנסה היא של פרומדיקו, אך טענתה החלופית היתה, שההכנסה היא של ארוטף וכי על פרומדיקו הוטלה במקרה כזה חובת ניכוי המס..."

ב"כ הנאשמים טען, שמכיוון שעמדת המדינה איננה חד משמעית, ברור כי אין לדבר על מודעות מצד חלידו.

קיימות שתי שיטות דיווח על הכנסה: דיווח על בסיס "מצטבר", ודיווח על בסיס "מזומן". דיווח על בסיס "מצטבר" משמעותו, שברגע שנוצרה ההתחייבות, זהו הרגע בו מתקיים אירוע מס, במנותק מהשאלה אם הכסף הועבר בפועל אם לאו. דיווח על בסיס "מזומן" משמעותו, שרק כאשר נפרע הכסף בפועל, מתרחש אירוע המס , והכל כמפורט בע"א 494/87 חברת קבוצת השומרים נ' פקיד שומה מיסים ו/5 (10/1992) עמ' ה-1. סעיף 91(ד)(1) לפקודת מס הכנסה קובע, כאמור, כי יש לדווח על רווח הון ולשלם מקדמה תוך 30 ימים מיום המכירה, ותשלום על רווח הון הינו תשלום על בסיס "מצטבר", על כן הנאשם עבר על הוראת חוק זו, משלא דיווח ולא שילם תוך 30 ימים מיום העסקה, ואני דוחה את טענת הנאשם 1, לפיה הוא לא דיווח עד לחודש מרץ 2005 מאחר ולא הייתה "וודאות" שאכן יקבל את הכסף עקב התחייבויות של חברת אס.אמ., כדבריו בפניי מיום 31.1.10 עמ' 37. החוק אינו מתיר לנאשם שיקול דעת, אם לדווח ואם לאו, ובמידה ובסופו של דבר לא היה מתקבל מלוא הסכום, אזי הנאשם היה זכאי להחזר בהתאם. לכך יש להוסיף, שבהתאם לסעיפים 15-17 ל-ת/5י"א, שהוא ההסכם שבין הנאשם 1 ובין חברת אס.אמ., כספי רווח ההון שייכים באופן אישי לנאשם 1, והם אמורים להיות משולמים לו על-ידי החברה ללא כל תנאי בעניין. משלא עשה הנאשם 1 את המתחייב על פי חוק בעניין זה, הרי שיש בכך כדי להסתיר את עצמו ממס הכנסה, וזאת במטרה להתחמק ממס.
היסוד הנפשי
בשנת 1999 הוקמה הנאשמת 5, חברת "יוסקה", בעבור פעילותו של נאשם 3 במכירת צעצועים כפי שפורט והורחב בפרק הקודם. עם הקמתה של "יוסקה" החל נאשם 1 להעביר אליה כספים. אחת מגרסאותיו של נאשם 1 הייתה כי העביר את "זכויות היוצרים" לכאורה לחברת "יוסקה" על מנת לסייע לאחיו ולאחיינו. זוהי גם טענתו של נאשם 3 – שהכספים הועברו ליוסקה מכיוון שנאשם 1 רצה לעזור לו. בפרק העובדתי שבהכרעת דין זו קבעתי, שכל התנהלותו של הנאשם 1 בעניין זה הייתה במטרה להתחמק ממס.

העברת ההכנסות לנאשם 1 באופן ישיר, ולא באמצעות הפיכתם ל"זכויות יוצרים" בחברת יוסקה, הייתה עלולה להביא לחיוב נאשם זה במס שולי בשיעור 50%, ואילו חברת יוסקה משלמת מס על רווחים מינוריים שנוצרו לה בשנים הרלבנטיות וגם זה בגובה 36%, ועל שכר שמשכו איציק ויוסי במס שולי מאוד נמוך. מעבר לכך, חלק מהכספים שנמשכו על-ידי נאשם 3 ויוסי חלידו, לאחר ששולם המס השולי שלהם, הגיעו לידיו של נאשם 1. בכך הוכח קיומו של מניע אצל הנאשם 1, להתחמקות ממס. העברת הכספים של נאשם 1 ל"יוסקה" מגשימה מספר שאיפות בו זמנית: נאשם 1 נעזר בחברת "יוסקה" כדי להסתתר ולהתרחק מהכספים שמשולמים לו כבעל מניות, על מנת שלא ייתפס עובר עבירה משמעתית; בדרך זו נמנע הנאשם 1 מתשלום מס בשיעור 50% מאותה ההכנסה; הנאשם 1 מסייע בדרך זו לאחיו, נאשם 3, ולאחיינו יוסי, הנמצאים במצוקה כלכלית, שהרי הוא חוסך את המס שהיה אמור לשלם, המגיע למחצית מההכנסה בדרגתו השולית.

ב"כ הנאשמים טען, שטעם משפחתי, דהיינו שיקול משפחתי, שולל מלאכותיות, על כן שולל הוא פליליות, והפנה בעניין זה לעמ"ה 140/89, אברהם דר נ' פקיד שומה חיפה, מיסים ד/4 (אוגוסט 1990), שם נקבע:
" האם המטרה היחידה של העברת דמי הניהול לשותפות דר היא מטרה פיסקאלית לדעתי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. .. כב' הנשיא שמגר בע.א. 390/80 הנ"ל בעמ' 453 בין ה' לו' מדבר על "טעם סביר כלשהו..." ומכאן שנראה שעמדתו היא שהטעם אינו חייב להיות בעל אופי כלכלי דווקא. אם נאמץ גישה זו, הרי שיקולים הנוגעים ליחסי המשפחה כגון הרצון לשמור על יחסים תקינים בין הבנים על ידי מניעת יצירת פערים בהכנסתם גם אם תרומתם לא הייתה שווה, הם שיקולים לגיטימיים המונעים ראיית העסקה כמלאכותית .....עצם העובדה שהשותפים, קרי הבנים, לא השקיעו דבר בשותפות, אין בה כדי להעלות או להוריד"

חברת "יוסקה" הינה עסק לממכר צעצועים, וכל נושא "זכויות היוצרים" "הולבש" על החברה באופן בדוי בלבד, על מנת ליצור מצג מרמתי כלפי חוץ כאילו היא מספקת שירותי "זכויות יוצרים" כלשהם. חברת "יוסקה" מעולם לא סיפקה שירותי "זכויות יוצרים" בעצמה, ונאשם 1 הוא אשר "צבע" את כספיו המשולמים לו בגין היותו בעלים בחברות שונות בצבע של "זכויות יוצרים" והעבירם לידי חברת "יוסקה", כפי שקבעתי בפרק שדן בפן העובדתי. העברת ההכנסה לידי חברת "יוסקה", תוך שימוש בחשבוניות כוזבות, כאילו האחרונה מספקת בעצמה שירותים כלשהם למכללה, ל"יורני" או לאס.אמ., הינה פעולה מירמתית המציגה מצג כוזב ובדוי. חברת "יוסקה" לא סיפקה דבר לאותן חברות, וההכנסה שהועברה אליה לא הייתה בגין שירות כלשהו מצידה. המדובר בהכנסה השייכת לנאשם 1, והגיעה אליו בסופו של דבר.

חברת "יוסקה" הציגה מצג כאילו היא מקבלת הכנסה על "זכויות יוצרים", זאת שעה שההכנסה לא הופקה על ידה. הנאשם 1 הוא בעל ההכנסה, אינו מדווח על הכנסה זו, וחברת "יוסקה" מדווחת עליהן כאילו המדובר בהכנסותיה שלה, למרות שבפועל לא ביצעה פעילות המזכה אותה בהכנסות הללו. בכך מגיע אני למסקנה, שההכנסה האמורה, בין אם מדובר ב"דמי ניהול" ובין אם מדובר ב"זכויות יוצרים", היא הכנסתו של נאשם 1, ומכאן שהחובה לדווח על אותה הכנסה הייתה חובה שלו, כמו גם החובה לשלם בגינה מס בהתאם לדרגת המס השולי שלו. העברת השימוש באותה ההכנסה לידי חברת "יוסקה" איננה פוטרת את נאשם 1, בעל ההכנסה, מחובת הדיווח לגבי אותם כספים ותשלום המס בגינם, כפי שנקבע בע"א 1107/03 יעקב טהורי נ' פקיד שומה ת"א 2, פ"ד נט(1), 337, 341-342 (2004):

"נהוג להבחין בין עיתוק הכנסה (או ניכור הכנסה) לבין שימוש בהכנסה. שימוש בהכנסה משמעו ניתוב הכנסה שנתקבלה אצל ראובן לאפיקים שונים כרצונו. שימוש בהכנסה - למותר לומר - מותיר את חבות המס אצל ראובן, המעביר...".

ב"כ הנאשמים טען כי זכויות יוצרים הן בגדר זכות, כמו נכס, שמפיקים הכנסה פסיבית. יש וצריך לתחזק את זכויות היוצרים, קרי לעדכן את הספרים, אלא שעדכונים אלה אינם בגדר שרות לצד ג' אלא תחזוקת זכות היוצרים כדי שזו תמשיך להניב הכנסה, כמו כל נכס המניב הכנסה. על רקע זה טען ב"כ הנאשמים, שזכויות היוצרים הועברו ליוסקה, על כן אין משמעות לטענה שלא ניתנו שרותי "זכות יוצרים". בעל הזכות או בעל הנכס לא צריך לתת גם שירותים. לטענתו, גם הטענה שיוסקה לא סיפקה דבר וההכנסה שקיבלה לא הייתה בגין שרות כלשהו נובעת מטעותה של ב"כ המאשימה, מאחר ושרות מספקים, זכויות יוצרים לא מספקים.

ב"כ הנאשמים הוסיף וטען, שהסכם זכויות היוצרים הוכן ונחתם על ידי רטנר, כדבריו בפניי מיום 1.9.08, עמ' 36 :
" ת: התוכן של המסמך הזה הוא מסמך פיקטיבי שנכתב עוד פעם לקראת סוף 97', שבא לכסות את המשיכות של ניסים שיראו כזכויות יוצרים, את המשיכות שלו במקום כדמי ניהול מקצועי כזכויות יוצרים.
ש: מי ביקש שהמסמך הזה יכתב?
ת: ניסים ביקש ממני את המסמך. אני כתבתי. אני כתבתי את זה, הקלדנית הקלידה את זה. לא נשאר לי עותק. זה העותק היחידי שנשאר. לאחר שעשינו זה הושמד, נשאר רק עותק יחידי, זה אצלו".

סעיף 220 לפקודת מס הכנסה איננו מגלם עבירה תוצאתית אלא עבירה התנהגותית בלבד, ומשכך לא נדרשת בפועל הוכחת התוצאה של התחמקות ממס. יחד עם זאת, בכל הנוגע לחברת "יוסקה", הרי שהתקיימה התוצאה של התחמקות ממס, או לכל הפחות, ניתן ללמוד מהנתונים שיובאו להלן על שאיפתו של נאשם 1 להתחמק ממס.

אילו נאשם 1 היה מושך את כספיו ומשלם בגינם מס, וביתרה שנותרת בידיו, לאחר ניכוי 50% מס, היה מסייע לאחיו – היה בפנינו מצב אחד. ואולם, נאשם 1 הזרים את הכספים לחברת יוסקה, מבלי לשלם עליהם את המס הדרוש על אף היותם הכנסה אישית שלו. אותם הכספים שימשו את חברת "יוסקה" לנכות את הוצאות החברה אל מול הכנסות אלו, ומשיכת משכורות, כאשר בסופו של יום שולם מס, אם בכלל, רק בחלק מהשנים, על סכום מינורי ביותר, כפי שיפורט להלן.

חברת "יוסקה" הייתה חברה בהפסדים, ורק לאחר הזרמת הכספים של נאשם 1 הגיעה להכנסה חייבת כלשהי בשיעור מזערי, אם בכלל. כך למשל, בשנת 1999 חברת "יוסקה" סיימה עם רווח של 28,000 ש"ח בלבד, כדברי רו"ח רואש מיום 11.6.07 עמ' 39 שורות 29-37, וזאת לאחר שנאשם 1 הזרים אליה כספים בגובה 275,101 ש"ח במהלך אותה שנה, כעולה מהמסמכים ת/93 וכן ת/94. בשנת 2000 סיימה חברת "יוסקה" עם רווח של 660 ש"ח בלבד, לאחר שנאשם 1 הזרים אליה סכום של 92,000 ₪, ובשנת 2001 סיימה חברת "יוסקה" עם רווח של 21,400 ש"ח, לאחר שנאשם 1 הזרים אליה סכום של 105,863 ₪, כעולה מ-ת/95 ו- ת/96. את שנת 2002 סיימה חברת "יוסקה" עם הפסד של 33,000 ש"ח, וזאת לאחר שנאשם 1 הזרים אליה כספים בסכום של 64,680 ₪.

מהנתונים הנ"ל עולה, שאותם הכספים שהזרים נאשם 1 לחברת "יוסקה" נוכו אל מול הוצאותיה, כך שהצליחה לסיים שנתיים עם רווח מינורי, שנה אחת עם רווח של 660 ש"ח ובשנה אחת הם אפילו לא הצליחו לעזור לה לצאת מההפסדים. המס ששילמה חברת "יוסקה" היה בשיעור של 36%, דהיינו מס חברות בשיעורו דאז, וזאת רק מהרווח המינורי שנותר. כך לדוגמא, בשנת 2000 שילמה חברת "יוסקה" 36% על רווח של 660 ₪ בלבד, זאת, במקום 50% מס שהיה צריך נאשם 1 לשלם, בהתאם למדרגות המס של נאשם זה כמופיע במסמך ת/104, ובמצב דברים זה היה עליו לשלם מס עבור הכנסה של 92,000 ₪ שהזרים לחברת "יוסקה". בכך "חסך" נאשם 1 כ- 45,000 ₪ בשנה זו.

בהתאם לנייר העבודה שהכינה החוקרת אירית קרן, ת/223, לולא ההכנסות מ"זכויות היוצרים", היה נותר בידיה של חברת "יוסקה" מדי שנה רווח גולמי בסך של כ- 50,000 ₪, כפי שגב' קרן אף העידה בפניי ביום 5.4.09 עמ' 20-21. מתוך אותו רווח גולמי היה על החברה לשלם הוצאות רבות כדוגמת ארנונה, חשמל, שכר דירה, שכר עבודה וכו', תשלומים שאותה חברה לא הייתה, ככל הנראה, עומדת בהן, אלמלא הוזרמו אליה כספים ע"י הנאשם 1. מכך יוצא, שבפועל, הכספים שהוזרמו סייעו ל"יוסקה" לנכות הכנסה זו מול הוצאותיה, כך שבסופו של יום שולם מס נמוך על רווח מזערי, אם בכלל. תוצאה זו מהווה התחמקות ממס, שכן אילו בעל ההכנסה, נאשם 1, היה מדווח ומשלם מס בגין הכנסתו, היה משולם מס בגובה של כ- 50% מסך הכספים שהוזרמו לחברה, לעומת המס המינורי ששולם, אם בכלל, בכל שנה.

בנוסף לכך - הזרמת הכספים אפשרה לנאשם 3 ולבנו, יוסי חלידו, למשוך כספים מהחברה, שעה שאילו ההכנסה הייתה מגיעה ישירות לנאשם 1, וזה היה משלם בגינה את שיעור המס החל עליו, לא היו נותרים כספים כלשהם לנאשם 3 ולבנו, כפי שיפורט להלן.

בשנת 1999 משך נאשם 3 סך של 47,800 ₪ לכיסו, ויוסי חלידו משך סך של 45,190 ₪. בשנת 2000 משך נאשם 3 סכום של 46,000 ₪, ויוסי חלידו – 14,760 ₪. בשנת 2001 משך נאשם 3 סך של 48,000 ₪ ויוסי חלידו – 19,000 ₪. בשנת 2002 משך נאשם 3 סך של 48,000 ₪ ויוסי חלידו 40,000 ₪. המס השולי של נאשם 3 ובנו היה נמוך ביותר ונע בשנים הרלבנטיות בין 4%-10%, זאת בהתאם למפורט ב-ת/247 – מדרגות מס נמוכות בהרבה מזו החלה על נאשם 1, ומגיעה לכדי 50%.

נייר העבודה שהכינה החוקרת אירית קרן, ת/222, מביא אותי למסקנה, שחלק מהכספים שיועדו לנאשם 3 ולבנו יוסי, הגיעו לנאשם 1: על-פי ת/222, קיימת סתירה בין מה שנרשם בכרטסת "איציק" וכרטסת "יוסי", דהיינו ת/27, ת/98 ו-ת/220, כסכומים המשולמים להם, ובין העובדה שעל השקים עצמם, המגלמים את אותם הסכומים, נרשם שמו של נאשם 1, והם אף הופקדו בחשבונו האישי, כמפורט ב-ת/220, ת/221 ודברי אירית קרן בפניי מיום 5.4.09 עמ' 18-19, וכן כעולה מ-ת/222.

בהנהלת החשבונות נרשם שהכספים עוברים ליוסי חלידו תחת כרטסת "יוסי" כמפורט ב-ת/27, והכספים עוברים לכרטסת של "חו"ז ניסים", בהתאם לדברי רו"ח רואש בפניי, מיום 11.6.07 עמ' 44. בסופו של דבר מבוצע תיקון לרישום זה, ונרשם שהכספים שייכים לכרטסת "איציק". חלק מאותם כספים מועברים לחשבונו של נאשם 1, כאשר ת/220 מראה שחלק מהשקים נרשמים, כאמור, לפקודתו, זאת על אף שבכרטסות הם היו מיועדים לנאשם 3 או ליוסי חלידו. נאשם 3 טען בפניי ביום 6.4.10 עמ' 52 שורות 13-19, שהוא היה מפקידו ישירות שיקים שהגיעו לו בחשבונו של נאשם 1, על אף שבהנהלת החשבונות נרשמו אותם כספים תחת שמו של יוסי.

נאשם 1 הסביר את נושא העברת הכספים לחשבונו בכך, שנאשם 3 היה חייב לו כספים עקב תמיכתו הכספית בו, ובדרך הנ"ל הוא החזיר לו את החוב. גם אם הנאשם 3 ובנו היו חייבים לנאשם 1 כספים, בגין תמיכתו בהם, עדיין המדובר בהכנסה השייכת לנאשם 1, המועברת על שם הנאשם 3 ובנו, ובכך משולם בגינה מס הכנסה בשיעור נמוך ביותר, במקום התקרה הגבוהה בה חייב נאשם 1, ובדרך זו – עולה בידי האח והאחיין להחזיר את החוב לנאשם 1, ואלמלא דרך זו, לא היו מצליחים לשלם את אותו החוב. מסקנתי היא, שהכספים שנאשם 1 מקבל מנאשם 3 הינם תוצאה של מהלך של התחמקות ממס, בין אם רואים בהם ככספיו של נאשם 1, שהועברו לידיו באמצעות חברת "יוסקה" והשימוש במס השולי של אחיו ובנו, ובין אם מדובר אכן בהחזר חוב של נאשם 3 לנאשם 1, שלולא מהלך ההתחמקות ממס והעברת הכספים "ברוטו" לחברה, ספק אם אותו "החזר" חוב ומשיכת משכורות על-ידי השניים היה אפשרי בכלל.

בנוגע להוכחת הכוונה הפלילית בביצוען של עבירות המס, נקבע בפסיקה, שנטל הוכחת הכוונה המיוחדת בעבירות מס, המוטל על התביעה, מופחת מן הרגיל, וזאת נוכח המטריה המיוחדת של עבירות המס, והעובדה כי הידיעה בדבר אותה כוונה הינה בעיקרה ידיעה בלעדית של הנאשם. ב-ת"פ 5416/91, 100/92 מדינת ישראל נ' זיו אב ואח', מסים ח/ 6, ע' 279, נקבע:
"מן האמור כאן ובפסקי דין אחרים של בית המשפט העליון, עולה כי הנטל המונח על כתפי התביעה בהוכחת הכוונה, מופחת אף מן הרגיל כאשר נושא הדיון הוא בעבירות מתחום דיני המס, שאז ההנחה היא כי הידיעה מצויה בידי הנאשם יותר מאשר בידי התביעה."

עוד נקבע, כי הכוונה המיוחדת להתחמק ממס תילמד בעיקר מראיות נסיבתיות, כגון התנהגותו של הנאשם ומעשיו, וזאת נוכח הקושי לבחון "כליות ולב" בנוגע למה שהתרחש בלבו של אדם בעת שביצע את העבירות. הכוונה נלמדת על-פי רוב כהיקש מכלל הנסיבות העובדתיות, שכן מעטים המקרים בהם מגלה האדם בבירור את כוונת ליבו ומודיע שהתכוון להתחמק ממס, כפי שנקבע ב-ע"פ 373/79 חיים פטר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 80 , 84-85 (1980). ב-ע"פ 502/73 יהושע שוורצברגר נגד מדינת ישראל, פ"ד כט (1) 202, בעמ' 206 נקבע:
"החזקות שבסעיף 144 לפקודה חלות על דברים אמורים וכתובים, אבל אין בהן כדי להוכיח את הכוונה המיוחדת הנדרשת לפי סעיף 220 - כוונת זדון להתחמק ממס - שהיא יסוד מוסד בעבירות לפי סעיף זה וטעונה לכן הוכחה בדרך הרגילה על ידי התביעה. דבר הנתון ללבו של אדם אין בד"כ להוכיחו אלא ע"י ראיות נסיבתיות על פי התנהגותו ומעשיו החיצוניים, וכי כיצד אפשר אחרת לבחון כליות ולב? בתחום זה של מסירת דין וחשבון לא נכון תוך השמטת חלק מן ההכנסה מצבה של התביעה הוא קל מן הרגיל, שכן הכוונה להתחמק ממס מתבקשת מעצם המעשה של הפחתת ההכנסה המוצהרת, אלא אם יש בפי הנאשם הסבר למעשה היכול לפחות לעורר ספק בלב בית המשפט בכוונתו הפלילית."

וב-ע"פ 143/73 מדינת ישראל נ' זיידל, פ"ד כח (2) 19, 26, נקבע:

" ... המדינה חייבת אמנם לשכנע את בית המשפט בכוונת הנאשם, שהוא אחד ממרכיבי העבירה, אך בדרך כלל מראות הנסיבות האובייקטיביות מה היתה הכוונה. על פי רוב, המסקנה שהנאשם שמסר הודעה כוזבת או השמיט דברו מדו"ח ההכנסות או מהצהרת הון שהגיש לפקיד השומה, התכוון על ידי כך להתחמק ממס היא בלתי נמנעת, שכן מה יכלה להיות כוונתו אם לא זו ?".

הוכח בפניי, שלנאשם 1 היה מניע לבצע פעולה של התחמקות ממס, וכי פעולתו אף צלחה והובילה לתוצאה האסורה של התחמקות ממס. משילוב הנסיבות הנ"ל למדים אודות קיומה של כוונה להתחמק ממס בקרבו של נאשם 1. לכך יש להוסיף את מעמדו של נאשם 1 כאיש מס הכנסה, המבין ברזי החוק, ועוסק בו בעבודתו השוטפת, ושילוב כל הנתונים הנ"ל מצביע על מסקנה אחת ויחידה, אשר התרחשה בליבו של הנאשם עת פעל כפי שפעל.

גיורא עמיר כותב בספרו "עבירות מס ועבירות הלבנת הון" (מהדורה חמישית, 2008) בעמ' 515, שהפסיקה קבעה כסממן ראשון שקיומו מצביע על התקיימות הכוונה המיוחדת להתחמק ממס, הוא הסממן של פעולות חוזרות ונשנות משך שנים, כאשר פעולות מעין אלו מעקרות את החשש שמא המדובר ב"עבירה טכנית", שגגה או טעות בתום-לב. התקופה הרלבנטית לכתב האישום, הינה בין השנים 1997-2004, ובכל השנים הנ"ל בחר הנאשם 1 שלא להגיש דו"חות כבעל שליטה בחברות, ולא כלל בהן את הכנסותיו באותן השנים, וזאת למרות שהיתה עליו חובה על-פי חוק לעשות כן, כפי שקבעתי בהכרעת דין זו. מעבר לכך, פעילות הנאשם 1 בשנים 1999-2002 אף הובילה, בסופו של דבר, לתוצאה האסורה של התחמקות ממס, כפי שקבעתי דלעיל. עצם העובדה שפעולותיו של נאשם 1, המתבטאות באי הגשת דו"חות ואי דיווח על הכנסות שנצברו לו מהיותו בעלים בחברות פרטיות, בתוספת של השנים בהן הזרים כספיו לחברת "יוסקה", תוך השגת התוצאה של הפחתת מס אסורה – כל אלה מלמדות ללא כל ספק סביר, על התקיימותה של כוונה להתחמק ממס.

סממן נוסף שנקבע בפסיקה כחלק מ"אותות של מרמה" המלמדים על קיומה של הכוונה להתחמק ממס, הינו עצם השימוש בתחבולה, בתרמית או בהמצאה, כאשר סממן זה לובש לעיתים צורה של הסתרת עובדות או הצגתן באופן בלתי נכון, כפי שכתב גיורא עמיר בספרו "עבירות מס ועבירות הלבנת הון" (מהדורה חמישית, 2008) בעמ' 515. גם סממן זה הוכח ללא כל ספק בהתנהלותו של הנאשם 1: בין השנים 1997-1999 השתמש נאשם 1 ב"חשבוניות מראה", לפיהן הכנסה ששולמה לו מ"דמי ניהול" בגין היותו בעלים בחברות פרטיות, נרשמה באותו יום ממש, בחשבוניות חדשות, להכנסה מ"זכויות יוצרים".

נאשם 1 ניסה להסתיר את מקור ההכנסה שלו מדמי ניהול הנובע מבעלות על חברות, והשימוש ב"חשבוניות מראה" כשלעצמו מהווה הסתרת עובדות או הצגתן באופן מרמתי ולא נכון, דבר המהווה "אות מרמה" המלמד על כוונה להתחמק ממס. בשנת 1999 מתחזקת המרמה שנוקט בה נאשם 1, כך שהכנסותיו עוברות לחברה אחרת, היא חברת "יוסקה", ולא נמשכות ישירות על-ידו, כאשר מוצג מצג כלפי חוץ, כאילו אותה החברה מספקת שירות שבמציאות ובפועל היא לא סיפקה. הכספים שהעביר נאשם 1 בצורה מירמתית זו, מובילים אף לתוצאה האסורה של התחמקות ממס. דפוס ההתנהלות של נאשם 1, לפיו הוא משתמש באנשי אמון בתקופות שונות כדי להסתיר אותו ואת מעמדו כשותף שלהם, והפער שבין המסמכים הכתובים בהם לא מוזכר נאשם 1 כבעלים, לבין המצב בפועל, והשמטת שמו של נאשם 1 מהמסמכים הרשמיים והחוזים, תוך שהוא חותם אך על נספחים לחוזה או כתבי התחייבות בלבד – כל אלה מובילים למסקנה אחת, שהמדובר בדפוס מרמתי המנסה להסתיר ולהסוות את מעמדו האמיתי, תוך יצירת פער בין המצב האמיתי לבין זה המוצג כלפי חוץ ומשמיט את מעמדו של הנאשם 1.

הנאשם 1 הסתיר מקור הכנסה, כפי שקבעתי דלעיל, ועצם ההסתרה של מקור ההכנסה יכול ללמד על הכוונה להשתמט ממס, כפי שנקבע ב- ע"פ 409/88 מדינת ישראל נ' יחזקאל בן ששון עמרה, פ"ד מג(1), 825 , 827-828 (1989), וכן בהתייחסותו של גיורא עמיר לפס"ד זה בספרו "עבירות מס ועבירות הלבנת הון" (מהדורה חמישית, 2008), בעמ' 521, שכן, אין מדובר בהשמטה חלקית או במחדל נקודתי, אלא בבידוד מוחלט של ערוץ הכנסה שלם מרשויות המס. מעשיו של הנאשם 1 כפי שאלה תוארו בהכרעת דין זו, מגולמים בניסיונותיו החוזרים ונשנים להסתיר את העובדה שהוא מקבל סכומי כסף נכבדים כ"דמי ניהול" בשל היותו בעלים בחברות פרטיות, והוא נקט באמצעים שונים כדי להסתיר את מקור ההכנסה שלו מדמי ניהול, תוך שימוש ב"חשבוניות מראה", ובהמשך הדרך תוך יצירת מצג כאילו חברת "יוסקה" היא שמנהלת את נושא "זכויות היוצרים" והיא זו שמספקת את השירותים בגינם ניתן התשלום.

דפוס התנהלותו של נאשם 1, הדומה בכל שלוש התקופות השונות המוזכרות בכתב האישום, מצביע על קיומם של "מעשים דומים", באשר להתנהגות המירמתית בה הוא נקט, הן בנוגע להיותו של נאשם 1 שותף סמוי בחברות, והן במרמה, עורמה ותחבולה בהן נקט נאשם זה. קיומם של "מעשים דומים" מצביע על כך שהנאשם 1 לא פעל מתוך שגגה, טעות או אי-הבנה, אלא המדובר בהתנהגות מכוונת, שיש בה כדי לחזק את קיומו של היסוד הנפשי של כוונה להתחמק ממס, כנדרש בסעיף 220 לפקודת מס הכנסה.

טיעוניו של ב"כ הנאשמים בסוגיית היסוד הנפשי
נאשם 1 טען, בחקירתו בפניי מיום 2.2.10 עמ' 41 שורות 12-13, שלא יכול היה לדעת שחברת "יוסקה" תפסיד, כשהחל בהזרמת הכספים אליה, על כן לא ניתן לייחס לו רצון להתחמק ממס באותה נקודת זמן. אני דוחה טיעון זה מכל וכל: חברת "יוסקה" הינה המשך ישיר ורציף של חברות קודמות בניהולו של נאשם 3 שנקלעו לקשיים כלכליים, כאשר נאשם 1 בעצמו סיפר על כישלונותיו העסקיים של נאשם 3, זאת בעדותו בפניי ביום 2.2.10 עמ' 41 שורות 14-16. משכך, לא סביר שנאשם 1 צפה וסבר בזמן אמת שהחברה החדשה תהיה לפתע רווחית בשונה משנים רבות קודמות. בנוסף לכך, בהתאם ל-ת/248, חברת "יוסקה" הגישה בקשה לביטול מקדמה לשנת המס 1999, אותה השנה בה היא הוקמה, כשהנימוק המצוין בטופס הוא שהנישומה לא תגיע לחבות מס, ומכאן – בזמן אמת הייתה צפייה שחברת "יוסקה" תהיה בהפסדים, ועל בסיס צפייה זו התבקשו הקלות במס.

נאשם 1 טען עוד, שהוא לא התכוון להתחמק ממס, שהרי באם הוא ממילא מושך את רוב הכסף כשכר מחברת "יוסקה" ומשלם עליו 50% מס, אזי אין כאן התחמקות ממס. גם טיעון זה נדחה על ידי על הסף, מנימוקים אלה: הנאשם 1 משך רק חלק קטן מהסכומים שהוא העביר לחברת "יוסקה", בהתאם לנתונים המפורטים ב-ת/211, ובהתאם לנייר העבודה של גב' אירית קרן. בשנת 1999 הזרים נאשם 1 275,101 ₪ לחברת "יוסקה", כעולה מ-ת/94 ו-ת/93, ובאותה שנה הוא מושך שכר מחברת "יוסקה" בסכום של כ-72,000 ₪ בלבד, כעולה מ-ת/104. היתרה בסך כ-200,000 ₪ נותרת בקופת החברה, כאשר "יוסקה" שילמה מס של 28,000 ₪ רווח בסוף השנה, כדברי רו"ח רואש בפניי מיום 11.6.07 עמ' 39 שורות 29-37. בשנת 2000 הזרים נאשם 1 לחברת "יוסקה" סכום של 92,000 ₪, מתוכו, משך נאשם 1 כשכר לעצמו סכום של 26,000 ₪בלבד, בהתאם ל-ת/104, וחברת "יוסקה" סיימה את השנה עם רווח של 660 ₪ בלבד. בשנת 2001, הזרים נאשם 1 לחברת "יוסקה" סך של 105,863 ₪, בהתאם ל-ת/95 ו-ת/96, מתוכו לא משך נאשם 1 ולו שקל אחד, לפי ת/104, והחברה נותרת בסוף השנה עם הכנסה חייבת של 21,400 ₪. בשנת 2002 הזרים נאשם 1 לחברת "יוסקה" סך של 64,680 ₪, מתוכם לא משך נאשם 1 לעצמו ולו שקל אחד, וחברת "יוסקה" סיימה את השנה עם הפסד של 33,000 ₪. מכל הנ"ל עולה, שהכספים שמשך נאשם 1 ושילם בגינם מס שולי בשיעור 50%, הם אך חלק קטן מהסכום שהועבר לחברת "יוסקה", ושימשו את החברה בניכוי הוצאותיה, בתשלום שכר לנאשם 3 ולהעברת כספים מנאשם 3 לנאשם 1.

נאשם 1 טען, שלא הייתה התחמקות ממס, שכן חברת יוסקה אליה הועברו הכספים, הייתה צריכה ממילא לשלם מס חברות של 36% ולכן המדינה לא נפגעה, כדבריו בפניי מיום 24.1.10 עמ' 32-33. מאחר ובהתאם למפורט בסעיף דלעיל, ההכנסות שהזרים נאשם 1 לחברת "יוסקה" לא הגיעו כמעט לחבות מס כלשהי, אלא שימשו את החברה בניכוי אל מול הוצאותיה, שהרי מדובר בסכומים של רווח של 660 ₪, רווח של 21,000 ₪, רווח של 28,000 ₪, הפסד של 33,000 ₪. נאשם 1 טען, שלא הייתה הפחתה של מס, על כן לא התקיימו יסודות העבירה בסעיף 220 לפקודת מס הכנסה, כפי שטען בפניי, בפרוטוקול מיום 24.1.10 עמ' 31 שורה 12 ואילך.

מדברי הנאשם 1 עצמו, בעמודים הנ"ל, עולה, שלפחות בחלק משמעותי מהתקופה אכן הושגה בפועל התוצאה של הפחתת מס, ובכל מקרה, העבירה על סעיף 220 לפקודה היא עבירה התנהגותית, על כן, בין אם התוצאה של הפחתת המס אירעה ובין אם לאו – אין בכך כדי לשנות דבר. ב-ת"פ 2706/93, מדינת ישראל נ' קופת חולים מכבי בע"מ ואח' (פורסם בתקליטור "מיסים ועוד"), נקבע:
"בעניין זה, יש להעיר, אין לי נפקא מינה אם המצב הכוזב הנובע מן העסקה הבדויה - שבאה בצורת הסכם למראית עין, המסתיר מאחוריו הסכם שונה לחלוטין, או אחרת - הגיע לכלל מימוש בהתחמקות ממס, אם לאו.
עבירת המרמה, העורמה והתחבולה, כמו יתר העבירות בסעיף 220, היא עבירה התנהגותית, שדי לגביה במצג הפלילי, ואין צורך בהתרחשות המזיקה עצמה. ודוק: זיכוים של מכבי ורוטר מעבירת הכנת הפנקסים הכוזבים, לא היה בו כדי לפוטרם מאחריות, גם, לגבי עבירת המרמה.
להוכחת עבירה זו, די במעורבות שגילו בפרשת ההלוואה אשר תנאיה סולפו והוצגו בדרך מירמתית, בייזומה של העסקה הזו, בהכנסת פרוקרדיה אליה, ובשימוש בחשבוניות הכוזבות שקיבלו ממנה, ואשר בהן עוגנו תשלומי הרבית והפרשי ההצמדה במסגרת ההנחות, אשר נבלעו אף הן בתוך הסכום הגלובאלי של החשבוניות (ראה, דברי רו"ח מירון אורן, בעמ' 309, וכן ראה תשובתו של ד"ר עובדיה בנושא זה, עמ' 666, 667 לפרוט')".

בכך דוחה אני את טיעונו של הנאשם 1, כדבריו בפניי מיום 31.1.10 עמ' 27, לפיהם לו היה בוחר לדווח על הכנסותיו כעצמאי, היה "חוסך" יותר כספים מקופת המדינה, ועל כן בכך שהעביר את כספיו ל"יוסקה", "מדינת ישראל" יצאה נשכרת. השאלה האם בכלל הייתה כאן התחמקות ממס איננה מעלה ואיננה מורידה לצורך התגבשות רכיבי העבירה, וכך גם השאלה אם קיים מסלול חילופי שבאם היה נוקט בו נאשם 1 בזמן אמת, אזי באופן תיאורטי היה יכול להגיע לתוצאה טובה יותר של חסכון מס מזה שבו נקט. סעיף 220 לפקודה עוסק בהעלמת הכנסה, להבדיל מהכנסה חייבת, והנאשם 1 העלים את כל ההכנסה מדמי ניהול ו/או זכויות יוצרים כהכנסה שלו, וללא קשר לתוצאת המס בגין העלמה זו.

"ניכור הכנסה" של זכויות היוצרים ל"יוסקה"
הנאשם 1 טען בפניי, בחקירתו הנגדית מיום 2.2.10 עמ' 23, 47-48, וכן בחקירתו החוזרת מיום 17.2.10 עמ' 73, שהוא ניכה את ההכנסה שלו בזמן אמת לחברת "יוסקה" והעביר לידיה את "זכויות היוצרים". המשמעות של טענתו זו של נאשם 1 הינה, שחברת "יוסקה" הפכה למעשה לבעלת הנכס, שהוא "זכויות היוצרים", על כן היא זו שהייתה חייבת במס ובדיווח על ההכנסה. משמעות נוספת לטענה זו היא, שמכיוון שהזכויות הועברו לחברת "יוסקה", היא זאת שלמעשה סיפקה את שירות "זכויות היוצרים".

הפסיקה מבחינה בין מצב בו מעביר בעל נכס את הנכס עצמו לאחר, דהיינו "ניכור הכנסה", בו עובר ה"עץ" עצמו לידי האחר ומשכך חובת הדיווח ותשלום המס עוברת גם היא לידי האחר, לבין מצב של העברת "שימוש הכנסה" לאחר, שאז עוברים רק ה"פירות" של הנכס, קרי הכספים עצמם, בעוד שה"עץ" נותר בידיו של בעל הנכס, וכך גם חבות המס והדיווח בגין אותם הכספים נותרת אצלו. בע"א 1107/03 יעקב טהורי נ' פקיד שומה ת"א 2, פ"ד נט(1), 337 , 341-342 (2004), נקבע:
"נהוג להבחין בין עיתוק הכנסה (או ניכור הכנסה) לבין שימוש בהכנסה. שימוש בהכנסה משמעו ניתוב הכנסה שנתקבלה אצל ראובן לאפיקים שונים כרצונו. שימוש בהכנסה - למותר לומר - מותיר את חבות המס אצל ראובן, המעביר. שלא כשימוש בהכנסה, עיתוק הכנסה מראובן לשמעון משמעו כי ראובן מתנתק מן-השורש מן ההכנסה, כי שמעון הוא הזכאי להכנסה (ההכנסה מועתקת אליו), ועימה - כנדרש מכך - חייב הוא ממילא במס. בהתאם לגישה המקובלת, עיתוק הכנסה נעשה יחד עם העברת מקור ההכנסה, בהתאם לכלל שלפיו "בעל העץ הוא בעל הפרי"... משל למַה הדבר דומה (בערך ובקירוב), לעץ מעלה פרי הנטוע בחלקתו של ראובן. העץ הוא של ראובן ופיריו הוא של ראובן. ראובן יכול שיתן את פרי העץ, במלואו ומדי שנה בשנה, לשמעון שכנו הגר בסמוך לו, ואם כך יעשה יחוייב במס על פרי העץ במלואו כפרי שעלה בגנו. ואולם, אם יטול ראובן את העץ ויעתיקנו לחלקתו של שמעון על-מנת שפיריו יעבור לתקופת-שנים לשמעון, כי אז יראו את ראובן כמי שהתנכר לפרי ויהיה זה שמעון שיחוייב במס על הפרי במלואו. הווריאציות לדגם-יסוד זה רבות ושונות, ולמותר לומר כי לא נתעמק בהן עתה. ואולם זאת נדע, כי על הטוען לעיתוק הכנסה - כמערער בענייננו - להוכיח כי הכנסתו אכן עותקה לאחר".

טענת ניכור ההכנסה נדחית על ידי, ממספר טעמים – ראשית, המדובר בטיעון כללי ובלתי מבוסס, ולא בהעברת בעלות או החכרת רכוש, או העברת חזקה וכו', כפי שנקבע בעניין טהורי הנ"ל, עמ' 341-342. לא מצאתי גם טעם כלכלי מאחורי הניכור במקרה זה, שהרי, וכפי שכבר קבעתי, חברת "יוסקה" איננה מספקת בעצמה את ההכנסה, אלא נאשם 1 הוא שמספק את העבודה תמורתה מתקבלת אותה הכנסה, על כן, אין טעם כלכלי ממשי להקים מבנה של עיתוק הכנסה במקרה זה, כפי שנקבע בעניין טהורי. בנוסף לנ"ל, בכדי שההכנסה תנוכר, יש להעביר את השליטה לבעלים החדשים, כפי שנקבע בפסק הדין אליו הפנה הסנגור רבות, הוא ע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4)1 (עניין פרומדיקו), וכפי שקבעתי בהכרעת דין זו, השליטה בזכויות היוצרים הייתה תמיד של נאשם 1, וכדברי הנאשם 3 בפניי, בעדותו מיום 6.4.10 עמ' 63 ו-73:
"כן, היתה חברה אחת, סך הכל, יוסק'ה ציוד משרדי , צד אחד זה הצעצועים וצד אחד זה החשבוניות של זכויות היוצרים. זכויות היוצרים, המנהל זה ניסים, ואני של הצעצועים המנהל, זהו, איפה שלא תסתובבי זאת הנקודה".
ובהמשך:
"ש: מה שאתה אומר, בעצם ניסים שלט בכל הנושא של זכויות היוצרים.
ת: כן, זהו. נקודה, אמרתי מהתחלה".
ובנוסף:
"ש: ואז מה קורה עם זה, לך יש את זכויות היוצרים, מה אתה עושה איתם.
ת: עכשיו הכל, המכללה שילמה כסף על מנת שהספרים שניסים כתב, יקבל תגמולים ואני אקבל אותם.
ש: ואיך אתה יודע, אתה יושב עם המכללה וסוגר איתם עסקה.
ת: לא, אני אמרתי גם בחקירה, אני לא שיקרתי אף פעם , מה שניסים אמר, חודש כזה, חשבונית כזו, מוציאים בזה ונכנס הכסף. אני רואה בתדפיס הבנק כמה נכנס.
ש: זאת אומרת, מה שניסים אומר זה מה שקורה.
ת: כן, זה קדוש. הוא המומחה, אני לא מבין. אולי בצעצועים אם היה מקבל זכויות יוצרים, הייתי מחליט מה ומו".
נאשם 1 החזיק בידיו פנקס חשבוניות שיוצר במיוחד לנושא של "זכויות היוצרים", כפי שכבר קבעתי, ונאשם 3 לא היה מעורב כלל בחשבוניות שיצאו ואיננו יודע להסביר דבר אודות אותן חברות דרכן עברו הכספים אל חברת "יוסקה", והוא לא קבע בעצמו כמה מתוך כספי "זכויות היוצרים" יוכל נאשם 1 למשוך לעצמו כמשכורת מתוך חברת "יוסקה", והדבר נותר להחלטת נאשם 1 בלבד. נאשם 3 לא היה מעורב כלל במהות הכספים שנכנסים וגם לא בכמותם, והוא רק היה רואה בתדפיסי הבנק כמה כסף נכנס מדי חודש, כדבריו בפניי מיום 6.4.10 עמ' 63. המסקנה העולה מכך היא, שהשליטה לעניין זכויות היוצרים נותרה בידיו של נאשם 1, על כן לא התקיים בעניינו "מבחן השליטה" שנקבע בפסיקה, ואין כאן "ניכור הכנסה" לחברת "יוסקה".

ב"כ הנאשמים הפנה לת"פ 55/96, מדינת ישראל נ' פרומדיקו בע"מ ואח', מיסים יג/1 (פברואר 1999) ה-45, בתקליטור "מיסים ועוד",עמ' 432, שם נפסק :

"העיקרון לפיו הפרי הולך אחר העץ, קרי: ההכנסה הולכת אחר מקור ההכנסה, לא יושם כלשונו בדווקנות. המציאות הביאה ליצירת מבחני עזר ואף לסטייה מהעיקרון הכללי, כדי להתאימו למציאות המתבקשת בשטח:
למעשה, סקירה פרטנית של הפסיקה עשויה להראות כי עקרון "העץ והפרי" איננו אלא ענף בסוגיית "העסקה המלאכותית" והוא מהווה אחת ההשתקפויות של רעיון זה. ....
על השתזרותו של רעיון "העץ והפרי" עם בירור היבט אמיתותה של העסקה על פי דיני המס עמד בית המשפט בענין עמ"ה 27/71, לביא נ' פקיד השומה, פד"א ד' 1971, עמ' 133, וכך אומר השופט אשר (עמ' 136):
"בא כח המשיב התייחס לכלל "בעל הנכס הוא גם בעל הפרי" כאילו היתה זאת הוראת המחוקק ולא היא. אין סעיף בפקודה הקובע זאת, והכלל הנ"ל אינו אלא פרי שיקוליהם של בתי המשפט והמלומדים אשר משתדלים ליצור שיטת פירוש רציונלית שתאפשר פתרון בעיות המתעוררות מידי פעם. אין ספק שחייבים להתייחס לכללים אלה בכבוד הראוי להם אך אין מקום לקדש אותם כאילו היו חוק ממש. ..... בקיצור נמרץ, המחשבה מאחורי כלל זה היא: קיים חשש שמא ירצו בעלי הכנסה גבוהה לייחס חלק מהכנסתם לאחרים ולהיפטר בדרך זו מהנטל הכבד הרובץ עליהם, וכמובן שאין לאפשר מניפולציות מסוג זה. חשש זה קיים במקרים רבים, ולדעתי רק במקרים שחשש כזה מתעורר יש מקום להעדיף את הכלל של "בעל הנכס הוא גם בעל הפרי"

לטענת ב"כ הנאשמים, הן סעיף 84 והן הכלל "בעל הנכס ובעל הפרי" כפופים למבחני המלאכותיות שנקבעו בפסיקה, וכי גם אם העץ כשיטת המאשימה נותר בידי נאשם 1, עדיין ההכנסות הן של יוסקה, על רקע מבחני עסקה מלאכותית – לדבריו, אין מחלוקת שהפירות כן הועברו, על כן נתון זה יחד עם שלילת המלאכותיות, מובילים למסקנה לפיה ההכנסות הן של יוסקה. אין בידי לקבל את טיעוניו של הסנגור – הנאשם עצמו אישר בחקירתו הנגדית, שהוא העביר את "הפירות" ולא את "העץ", ובכל מקרה, וכפי שקבעתי לעיל, הגעתי למסקנה לפיה אכן "העץ" לא הועבר. אילו הנאשם 1 היה מעביר גם את "העץ", היה עליו לדווח על כך למס הכנסה בזמן אמת, ולשלם מס בגין רווח הון, דבר שלא נעשה, וכדברי הנאשם 1 בפניי מיום 2.2.10 עמ' 48-49:
"ש: עץ או פירות?
ת: בזמן אמת, אני קיוויתי לעץ, בשלב ראשון היה פירות. קיוויתי להעביר את העץ ליוסקה, ידעתי אל המגבלה של יורנג ויואל רטנר.
ש: אתה אומר שבעצם העברת בשנת 1999 את הפירות.
ת: אני אומר, נתתי את...
ש: זו שאלה פשוטה, עץ או פירות.
כב' השופט: כרגע אמרת פירות
ת: הכוונה להעביר את העץ, בשלב ראשון עברו הפירות.
כב' השופט: זאת אומרת שהעברת את הפירות?
ת: או.קי.
ובהמשך:
כב' השופט: אני שואל על זמן ההעברה.
ת: בזמן ההעברה הרצון שלי והכוונה שלי היו להעביר את העץ.
כב' השופט: אבל ידעת בזמן ההעברה.
ת: ידעתי בזמן ההעברה שיש באג.
כב' השופט: זאת אומרת, ידעת את הבעייתיות?
ת: ידעתי את הבעייתיות.
כב' השופט: לכן ידעת באותו זמן שאתה בשלב זה מעביר רק את הפירות למרות שרצית בלבך להעביר את העץ.
ת: מסכים איתך, זו הגדרה מדויקת."

נאשם 1 אישר שבפועל הוא העביר את הפירות, דהיינו, הוא נותר בעל ההכנסה, ומשכך - הוא זה שהיה צריך לדווח עליה ולשלם בגינה מס, כפי שנקבע בעניין טהורי הנ"ל.

"הלכת פרומדיקו"
ב"כ הנאשמים השתמש לאורך כל המשפט וכן בסיכומיו בקביעות "הלכת פרומדיקו". נאשם 1 טען, בין היתר, שהעברת הכספים שלו לחברת "יוסקה", הינה בגדר "עסקה מלאכותית", לפי סעיף 86 לפקודת מס הכנסה, וככזו, ונוכח הלכת "פרומדיקו", אין לראות בה כעבירה פלילית. לטענת ב"כ הנאשמים, בהלכת פרומדיקו נכתב על המשמעות של עסקה בדויה:
"עסקה בדויה היא חסרת ממשות, היא נעשית למראית עין והצדדים אינם מעוניינים לקיימה לפי השתקפותה החיצונית. ואילו את העסקה המלאכותית הצדדים מעוניינים לקיים, אך עיצובה סוטה מדפוסים מקובלים בחיי הכלכלה במטרה להפחית את נטל המס. על רקע זה צוין בספרות ובפסיקה פעמים רבות כי במקרה של עסקה בדויה אין צורך כלל בנורמה אנטי-תכנונית, משום שהעסקה בטלה מיסודה על-פי דיני החוזים, ואין כל צורך בסיווגה מחדש."

לדברי הסנגור, לו הכספים בגין זכויות היוצרים לא היו מועברים כלל ל"יוסקה" אלא היו משולמים לנאשם 1 במישרין, ורק כלפי חוץ היה מוצג מצג שכאילו אלה הועברו ל"יוסקה", אז ניתן היה לומר כי מדובר בעסקה בדויה, ומשכך המצב, לא יכלה המאשימה לטען בכתב האישום, שהמדובר בעסקה בדויה.

אין בידי לקבל את טיעוניו של ב"כ הנאשמים. אילו הנאשם 1 היה בעל חברת "יוסקה" באופן מהותי, היה עליו לדווח על כך לרשויות המס בזמן אמת, אך הוא לא עשה כן. מעבר לכך, הנאשם 1 הרחיק עצמו בעבר מחברת "יוסקה" כאשר נערכו לו חקירות בדין המשמעתי, והוא השיב שהמדובר בחברה שבבעלות האחיין שלו, יוסי, ולא שלו – כדברי הנאשם בפניי, בנוגע לחקירתו המשמעתית, בפרוטוקול מיום 2.2.10 עמ' 13 שורות 10-13. בחקירתו הנגדית בפניי מאותו היום, עמ' 26 שורות 20-24, אישר הנאשם 1 שלא ניתן להחשיבו כבעלים מהותית או פורמאלית של חברת "יוסקה". גם הראיות שהוגשו בתיק מלמדות על כך, שנאשם 3 היה הבעלים מבחינה מהותית של חברת "יוסקה", כפי שקבעתי בהכרעת דין זו.

הלכת פרומדיקו אכן מבחינה בין עסקה מלאכותית לעסקה בדויה, כאשר עסקה מלאכותית איננה מלווה באחריות פלילית בצידה. נאשם 1 טען, שהעברת כספיו לחברת "יוסקה" הינה עסקה מלאכותית, כפי נטען ע"י בא-כוחו בטענת "אין להשיב לאשמה" מיום 17.1.10 עמ' 25, ואולם, גם על-פי הלכת פרומדיקו, המקרה שבפניי איננו בגדר "עסקה מלאכותית", כטענתו של נאשם 1. אחד הקריטריונים המשמעותיים והמרכזיים לצורך ההבחנה בין "עסקה מלאכותית" ל"עסקה בדויה", הוא בחינה השאלה האם נעשה שימוש במצגים כוזבים, וזאת כעולה מפסקה 17 לפסק דינו של השופט אור בעניין פרומדיקו (ע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 1), וכן כעולה מדברי השופט אנגלרד בהקשר זה, בפסקה 181 לפסק דינו: "נקודת הכובד של הדיון מצויה בשאלה של ההיצגים הכוזבים...". שימוש שכזה מצביע על קיומה של כוונה פלילית, והופך את העסקה ככזו הנכנסת ל"זירה" הפלילית. בכך, למעשה, טמונה מהות ההבחנה בין "עסקה מלאכותית", המצויה במישור המיסוי האזרחי, לבין זו הנכנסת בגדרי העבירה הפלילית, וכדברי גיורא עמיר, בספרו הנ"ל, עמ' 563:
"למעשה, השימוש בתחבולה, זו שעליה מדבר סעיף 220(5), הוא המאפיין של השתמטות ממס בהשוואה לעשיית עסקה מלאכותית, שעליה מדבר סעיף 86 לפקודה שהיא המאפיין של הימנעות ממס. כפי שהוסבר בעת הדיון בעסקה מלאכותית, עריכתה – כולה באמצעים חוקיים ותוך גילוי מלא של המעשים המרכיבים אותה – היא דרך להקטנת נטל המס. שימוש באמצעים בלתי חוקיים, שמטבעם אינם יפים לגילוי לאותה מטרה עצמה, מהווה השתמטות ממס בצורת תחבולה.
אפשר לומר כי עניין הגילוי או ההסתרה עשוי לשמש אבן בוחן לעסקה מלאכותית שמטרתה הימנעות ממס ולתחבולה שמטרתה השתמטות ממס. אם קיים ב"תכנון המס" הזה שלב שגילויו או דיווח עליו יכשיל את הקטנת המס, הרי שעניין לנו עם מעשה בלתי חוקי של שימוש בתחבולה".

מעשיו של נאשם 1 מלווים לאורך כל התקופות המפורטות בכתב האישום במצגים כוזבים, ובמעשי מרמה ותחבולה, והכל כפי שקבעתי בהכרעת דין זו. כספיו של נאשם 1, המגיעים לו כ"דמי ניהול" בגין היותו בעלים בחברות פרטיות, הופכים, במעשה מרמה, הכולל שימוש בחשבוניות מראה כוזבות, למצג כלפי חוץ כאילו המדובר בהכנסה מ"זכויות יוצרים". מקור ההכנסה האמיתי של אותם הכספים מוסתר, והמצג המוצג כלפי חוץ הוא מצג כוזב שהמדובר בזכויות יוצרים. גם מיהות הזכאי לאותם הכספים מוצג באופן כוזב, מרמתי ושקרי, שהרי, וכפי שכבר קבעתי, החשבוניות יוצאות לחברת "יוסקה" כמי שזכאית לאותם כספים, ואולם, כספים אלה שייכים לנאשם 1, שהוא בעל ההכנסה. חברת "יוסקה" כשלעצמה איננה מספקת כל שירות ואיננה בעלת כל "זכויות יוצרים".

מכל הנ"ל עולה מסקנה אחת ויחידה, לפיה גם לפי "הלכת פרומדיקו", עליה התבסס ב"כ הנאשמים בטיעוניו, התנהלות הנאשם 1 מעידה על קיומה של כוונה פלילית – ב"הלכת פרומדיקו" הוכרעה הכף בשל העדרם של מצגים כוזבים, וכדברי השופט אנגלרד שם:

"עדיין נשארת התפיסה המקובלת על הכול, כי עצם תכנון המס אינו בבחינת מעשה מרמה. לכן בהיעדר היצגים כוזבים או מעשים אסורים אחרים, אין מתמלא היסוד העובדתי של שימוש במרמה, בעורמה או בתחבולה. כאמור, טעה בית-המשפט המחוזי בהנחתו כי יש במערכת החוזית, כשלעצמה, משום היצג כוזב. אך גם אם נתעלם מן ההיבט העובדתי – דבר שלא קל לעשותו בהקשר הנדון – שאלה גדולה היא בעיניי אם נתמלא היסוד הנפשי של כוונה להתחמק מחבות המס. לשם כך אלך בדרכו של בית-המשפט המחוזי... היסוד (6) אינו יכול לעמוד, משום שלא היו מצגים בלתי אמיתיים במערכת החוזית...".

לעומת זאת, במקרה שבפניי קיימים מצגים כוזבים למכביר, דבר המעיד על קיומה של כוונה פלילית אצל הנאשם 1 – נאשם זה מבצע הסוואה של המצב האמיתי ביסודות כוזבים, המציגים כלפי חוץ מצג כוזב לגבי מהות העסקה, מהות הכספים, או מיהות האיש הזכאי לאותם הכספים, ובכך יוצר הוא תמונה שהיא כל כולה מרמה ובדיה, דבר המוכיח את קיום יסודות הכוונה הפלילית אצל הנאשם 1, וכדברי השופט אנגלרד, בפסקה 230(ח) בהלכת פרומדיקו:

"מאחר שלכל הדעות תכנון מס, כשלעצמו, אינו מעשה בלתי חוקי, גם אם ההסדר החוזי שעליו הוא מבוסס נחשב מלאכותי וייתפס על-ידי נורמה אנטי-תכנונית, אין מודעות זו בבחינת מחשבה פלילית לצורך העבירה של התחמקות ממס. לשם כך מן ההכרח היה להוכיח מעשה מרמה מצד הנאשמים, דהיינו מעשה בדיה בלתי חוקי, אשר מלכתחילה היה מייתר סיווג מחדש של העסקה המקורית, תרתי משמע. מעשה מרמה מעין זה לא הוכח על-ידי התביעה, ולכן גם לא הוכחה המודעות אליו".

סוף דבר, אני דוחה את טיעון ב"כ הנאשמים, לפיו המדובר בעסקה מלאכותית, ואני קובע שהמדובר בעסקה בדויה, שבצידה כוונה פלילית.

האם המדינה מדברת ב"שני קולות"
ב"כ הנאשמים טען, שהמדינה מדברת ב"שני קולות", בכך שבהליך האזרחי נטען על ידה שהמדובר בעסקה "מלאכותית" ולא ב"עסקה בדויה", ומשכך, ועל-פי הלכת "פרומדיקו", אין המדובר במעשה פלילי, על כן, לטענת הסנגור, עולה ספק סביר ביחס לאחריותו הפלילית של נאשם 1.

סעיף 86 לפקודת מס הכנסה עוסק במספר חלופות, אשר בהתקיימן, רשאי פקיד השומה להוציא שומה בהתעלם מאותה העסקה. החלופות הינן: עסקה מלאכותית, עסקה בדויה, עסקה שאחת ממטרותיה העיקריות היא הימנעות ממס או הפחתת מס בלתי נאותות.

ב"כ הנאשמים טען, שהשאלה אם לחברת "יוסקה" היו זכויות יוצרים והאם היא הייתה זכאית לקבל בגינם תשלומים, נידונה בפני פקיד שומה תל אביב 4, במסגרת הליכי שומה שהתקיימו שם, והיא הוכרעה על ידו בשומות שהוצאו לחברת "יוסקה", במסגרתן נקבעה הכנסה חייבת מזכויות יוצרים בגין הסכומים נשוא כתב אישום זה. השומות הוצאו במהלך חודש ינואר 2006, כלומר כחמישה חודשים לאחר שנפתחה החקירה הגלויה נגד נאשם 1, והמדובר בשומות סופיות וחלה עליהן התיישנות. לטענתו, באשר לשנים 2001 ו- 2002, פקיד השומה החליט שלא להוציא שומות לחברת "יוסקה", ובכך קיבל הוא למעשה את הדיווחים שלה על ההכנסות מזכויות היוצרים, וגם שומות אלה הן סופיות. ב"כ הנאשמים הוסיף וטען, שהתנהגות המדינה מהווה מיסוי כפול ואף משולש, האסורים על פי הפסיקה.

ב"כ הנאשמים נימק את טיעוניו בדבר דיבור המדינה ב"שני קולות" סותרים, בין היתר, בכך שבערעורי מס ההכנסה של נאשם 1, בית המשפט המחוזי אימץ את עמדת פקיד השומה, ואילו בתיק הפלילי שבפניי, מבקשת ב"כ המאשימה לקבל עמדה הפוכה, ולהרשיע. מצב כזה הינו בלתי נסבל, כטענת הסנגור, והוא עלול לפגוע הן בנאשמים והן באמון הציבור במערכת המשפטית. לביסוס טיעונו הפנה הסנגור לקביעת בית המשפט ב-ת"פ 2213/08, מדינת ישראל נ' ספוז'ניקוב רונן, מיסים כג/4 (אוגוסט 2009) ה-43,עמ' 320, שם נפסק:
"מצב זה, בו הרשות מדברת בשני קולות שונים ומציגה לנישום ולמייצגיו מצג אחד וזאת בדיונים מול פקיד השומה האזרחי, ומצג הפוך במישור הפלילי - בו הוגש כתב אישום על בסיס אותם דו"חות, והפעם נטען כי הם כוזבים וכי הוגשו מתוך כוונה להעלים הכנסה באשר החברה כבר פורקה, אינו ראוי ומעיד לא רק על חוסר תיאום בין שתי זרועותיה של אותה רשות, אלא שהוא עשוי להקים לחובת המאשימה טענת מניעות והשתק."

אין בידי לקבל את טיעוניו של ב"כ הנאשמים, בעניין הלשון הכפולה של המדינה, וזאת בשל היות הטענה סותרת מסמכים המעידים אחרת, כגון המסמך נ/56, המפרט את הודעת המדינה לבית המשפט המחוזי בת"א, בנוגע לנימוקי השומה לשנים 1999-2000, ובסעיף 19 להודעה נכתב:
"המשיב יטען כי כל המהלכים שתחילתם בשימוש בחברת הצינור יורני לשם העברת דמי הניהול להם זכאי המערער מהמכללה הצפונית ו/או אס.אמ, והמשכם בהעברת ההכנסות במלואן ובאופן מיידי לחברת יוסקה, תוך הצגתן כתשלום בגין זכויות יוצרים, מבלי שניתן לגביהם כל הסבר מניח את הדעת והכל כפי שפורט לעיל, מעידים כי עסקינן בפעולות מלאכותיות או בדויות ו/או עסקאות שאחת ממטרותיהן העיקריות הינה הימנעות ממס או הפחתת מס בלתי נאותות במובן סעיף 86 לפקודת מס הכנסה".

ב"כ המאשימה הבהירה, כי שומת הניכויים שיצאה לחברת "יורני" בגין הכספים הינה בגדר שומה חלופית בלבד, כפי שאף אישר זאת העד אבי בן-יוסף, בעדותו בפניי מיום 11.7.10 עמ' 1777 שורות 7-20. פקיד השומה פועל בשני מישורים חלופיים: במישור המרכזי, הוא רואה בנאשם 1 כבעל ההכנסה של אותם הכספים שהינם "דמי ניהול" השייכים לו באופן אישי, ולא "זכויות יוצרים" השייכות ליוסקה. משכך, מתנהל מול נאשם 1 הליך שומה אישי בעניין זה. במישור החילופי, הוצאה שומת ניכויים לחברת "יורני", כאשר פקיד שומה ניכויים מבקש להקפיא את הדיונים בה בבית המשפט, כמפורט ב-ת/265, וזאת עד שתתקבל החלטה בהליך שמנהל נאשם 1 בבית המשפט בשומה האישית שהוצאה לו. ב"כ המאשימה טענה, שלמעשה שומת "יורני" קיימת רק ליתר בטחון ולמקרה שלא תתקבל הטענה כי המדובר בהכנסה אישית של נאשם 1, שאז לא תהיה מניעה מבחינת דיני ההתיישנות לגבות את המס מחברת "יורני", ובכך להימנע ממצב בו המדינה תצא קירחת מכאן ומכאן, כדברי העד אבי בן יוסף בעדותו בפניי מיום 11.7.10 עמ' 1778 שורות 1-5. דברים אלה עולים בקנה אחד עם המסמך ת/263, המפרט את תשובת פקיד שומה ניכויים, שם נכתב:
"ייזכר כי למערערת נערכה שומת ניכויים שהיא חלופית לזו שנערכה לרואה חשבון חלידו, ממילא קיימת אפשרות שכלל לא יהיה צורך בבירור ערעור זה".

וכן בתגובה נוספת של פקיד שומה ניכויים לבית המשפט, ת/264, שם נכתב:
"למערערת נערכה שומת ניכויים שהיא חלופית לזו שנערכה לרואה חשבון נאשם 1 כנגדו מתנהל גם הליך אזרחי וגם הליך פלילי, לאור היות השומה חלופית קיימת אפשרות שכלל לא יהיה צורך בבירור ערעור זה"

סיכום האישום הראשון בעניינו של נאשם 1
באופן מטאפורי בלבד, וללא כל קשר לתוכן הכתוב, אפנה לדברי השופט חשין בע"פ 4962/97 ישראל רוזוב נ' מדינת ישראל, תקדין עליון, כרך 99 (3), תשנ"ט/תש"ס 1999 עמ' 172, שם הוא דן במשמעות המושג "סייג" בחוק העונשין, וכדבריו:
"אם היצור החי שבפנינו נראה ככלב, מתנהג ככלב, מכשכש בזנבו ככלב, נובח ככלב, נאמן הוא לבעליו ככלב, וכל הליכותיו הליכות-כלב הן - מדוע ולמה לא נאמר כי כלב הוא ונקרא לו בשמו: "כלב"? והרי כלב הוא."

בהשפעה "חשינית" קובע אני בנוגע למשמעות התנהגותו של הנאשם 1:

אם ההתנהגות שבפניי היא התנהגות של בעלים בחברות הפרטיות המפורטות בכתב האישום, ואם ההתנהגות כוללת מתן ערבויות אישיות כבעלים, השתתפות בישיבות כבעלים, מתן הרגשה לסובבים שהמדובר בבעלים וקבלת הכנסה של בעלים – אז מדוע שלא נאמר שהתנהגות מעין זו היא התנהגות של בעלים, ונקרא למתנהג כך בשמו: "בעלים".

מכל הנ"ל יוצא, שהוכחו בפניי כנדרש בפלילים יסודות העבירה המפורטת בסעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, והנני מרשיע את הנאשם 1 בביצוע 8 עבירות על הסעיף הנ"ל.

האישום הראשון בעניינם של הנאשמים 3,2, ו- 5
נאשמת 2, שהיא אשתו של הנאשם 1, מואשמת בביצוע 4 עבירות שעניינן שימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת לעזור לאחר להתחמק ממס, לפי סעיף 220 (5) לפקודת מס הכנסה. הנאשם 3, שהוא אחיו של נאשם 1, והנאשמת 5, שהיא החברה - מואשמים בביצוע עבירות אלו: 4 עבירות שעניינן מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לפקודה, ובנוגע לנאשם 3 - ביחד עם סעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה; 4 עבירות שעניינן הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, לפי סעיף 220 (4) לפקודת מס הכנסה, ובנוגע לנאשם 3 - ביחד עם סעיף 224 א' לפקודה; 4 עבירות שעניינן שימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת לעזור לאחר להתחמק ממס, לפי 220 (5) לפקודה, ובנוגע לנאשם 3 - ביחד עם סעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה.

ער אני להוראת סעיפים 3 ו-4 לפקודת הראיות, בנוגע לשימוש בעדות בן משפחה כנגד בן משפחה אחר, וזאת בכל הקשור לנאשם 1 ואשתו הנאשמת 2, וכן בכל הקשור לנאשם 3 ולבנו יוסי חלידו.

תשתית נורמטיבית – העוזר לאחר להתחמק ממס
בניגוד לדין הכללי, לפיו עבירת הסיוע נגזרת ותלויה בעבירה העיקרית, המסייע לעבירת מס של אחר תוך עשיית המעשים האסורים בעצמו, הינו "עבריין עיקרי", וניתן להעמידו לדין באופן עצמאי על מעשיו, כפי שנקבע ב-ע"פ 916/84 ישעיהו יעקובי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 94 , 96-97, וכדברי גיורא עמיר, עבירות מס, (מהדורה רביעית, הוצאת סדן) עמ' 519.

לדברי גיורא עמיר, בספרו "עבירות מס ועבירות הלבנת הון" (מהדורה חמישית), בעמ' 517-516, להשתמטות ממס של אחד יש גרורות אצל צדדים הקשורים בעסקה, ובכך מדמה אותה למחלת "הסרטן". לדבריו, העוזר והנעזר בעבירת ההשתמטות הינם מבחינת ההגדרה של סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, מבצעים בצוותא. מטרת המחוקק בהגדרת סעיף 220 הנ"ל היא להביע את הצורך בהחמרה עם המסייעים לאחרים להשתמט ממס, כאשר אחריותו הפלילית של המסייע תעמוד בפני עצמה, כעבירה נפרדת ועצמאית.

נאשמת 2 כמסייעת לנאשם 1
כפי שקבעתי בעניינו של נאשם 1, אמנם נאשמת 2 נחשבה באופן פורמאלי לבעלת מניות בחברת אס.אמ., ואולם השותף האמיתי בחברה היה נאשם 1, ומעורבותה של נאשמת 2 בחברה הסתכמה בסיוע בהנהלת חשבונות. נאשמת 2 לא הייתה שותפה בתהליכים החשובים שהתרחשו בחברה, לא לקבלת ההחלטות החשובות ולא להסכמים החשובים של החברה, וזאת מיום היווסדה של החברה ועד לסופה. כדברי מונה צרפתי בפניי מיום 9.11.08 עמ' 330-331, וכדברי נאשמת 2 בפניי מיום 6.4.10 עמ' 20 שורות 4-5, נאשמת 2 איננה לוקחת חלק במשא ומתן שנוהל לצורך ייסוד שיתוף הפעולה בינה ובין מונה צרפתי. היא גם אינה מקבלות החלטות בנוגע לשיתוף הפעולה, ואינה לוקחות חלק בחילופי הדברים באשר לגיבוש הסכם שיתוף הפעולה. מונה ונאשמת 2 מקבלות הסכם מוגמר לידיהן וחותמות עליו, כדברי מונה בפניי, עמ' 332 שורות 6-12. כשנאשמת 2 נשאלת על ההסכמים שליוו את פעילותה של חברת אס.אמ., היא סיפרה בעדותה בפניי מיום 6.4.10 עמ' 20, שלא הייתה מעורבת בגיבושם, לא התעניינה בהם ולא ידעה לענות על שאלות בסיסיות הנוגעות לכל הסכם והסכם.

נאשמת 2 לא הייתה מעורבת במשא ומתן לצורך קבלת זיכיון להפעלת המכללה - משא ומתן שתוצאתו היא קריטית לחברת אס.אמ., כהגדרת נאשמת 2 בעדותה בפניי מיום 6.4.10 עמ' 26 שורות 31-34, שם אמרה: "נכון, אם לא היה זיכיון אז לא היה אס.אמ.", ובמענה לשאלות ב"כ המאשימה, השיבה נאשמת 2:
"ש: טוב, את יודעת להגיד לי מה היו הנושאים המרכזיים שהיו שנויים במחלוקת במשא ומתן הזה.
ת: לא.
ש: את יודעת להגיד לי מה היו עיקר הדרישות של מכללת רמת גן שהם התעקשו עליהם.
ת: לא.
ש: מה היו עיקר הדרישות שלך.
ת: לא, בזה טיפלו קובי וניסים."

נאשמת 2 לא נטלה חלק גם במו"מ שנוהל בסוף הדרך, לצורך הסכם המכירה של הפעילות למכללה למינהל – ת/127, כדבריה בפניי מאותו היום עמ' 28 שורות 8-10. לדבריה, קובי צרפתי ונאשם 1 ניהלו את המשא ומתן בשמה ובשם מונה, כאשר שתיהן נתנו לבני זוגן אישור לפעול בשמן, ואולם – איש לא ידע שנאשם 1 וקובי פועלים בשם נאשמת 2 ומונה, למעט הם עצמם, כפי שהעידו בפניי פלג הגינר, דוד אוחיון, מולי לוי ועו"ד ערן שמעוני. נאשמת 2 אף אישרה בפניי בעמ' 28 שורות 11-14, שהנוכחים במו"מ מטעם המכללה למינהל כלל לא הכירו אותה ולא ידעו על מעמדה כבעלים של החברה. נאשמת 2 אישרה עוד בעדותה בפניי, שהיא לא ידעה את פרטי עסקת המכירה, ושההתעסקות בחוזים באופן כללי ובסעיפים בהסכמים, כלל לא עניינו אותה.

התנהלותה של נאשמת 2 מלמדת, שהיא לא הייתה בעלת העניין האמיתית בחברה, אחרת הייתה אמורה להיות יותר מעורבת בניהולה, ולבטח במכירתה, ובתמורה שתתקבל אגב כך. נאשמת 2 אישרה בפניי, שגם בנוגע למסמך ת/5י"א לא הייתה לה כל מעורבות, שעה שמסמך זה מגדיר את מעמדה של נאשמת זו בחברת אס.אמ. עד ליום 30.9.03, דהיינו – יום חתימת המסמך הנ"ל, וכלשון המסמך: "הגב' סימה חלידו, אשר מעניקה במועד החתימה על הסכם זה שירותי ניהול לחברה, בהיותה עובדת חברת האדם הנכון בע"מ..." – כלומר, נאשמת 2 מוצגת כשכירה המעניקה שירותי ניהול, ולא כבעלים. סעיף 21 להסכם הנ"ל קובע, שנאשם 1 מנוע מלהחזיק מניות בשל התקשי"ר, ועל כן מניותיו שיוקצו לו יועברו לידיה של אשתו, שעד היום הייתה בסך הכל עובדת שכירה של חברת האדם הנכון, כלומר – החזקת המניות ע"י נאשמת 2 באה בשל המניעה שבעלה יחזיק בהן בעצמו, הגם שמניות אלו שייכות לנאשם 1 ולא לה.

מעמדה של נאשמת 2 בחברה נלמד גם מתפקודה בה – לדבריה, כפי שאלה נאמרו בפניי ביום 6.4.10 עמ' 8 שורות 19-22, היא הייתה מגיעה למכללה רק "פעמיים, שלוש, ארבע" בשבוע, כאשר עבדה ב-3/4 משרה באופן קבוע בחברת פריצקר, כדבריה בעמ' 9 בפניי. לדברי נאשמת זו:
"ש:עכשיו בואי תסבירי לנו, מה היתה הפעילות שלך בחברת SM.
ת: אני עזרתי למונה בהנהלת חשבונות, היא בעצם ביצעה את רוב העבודה, אני עזרתי לה".

גם בהודעתה במס הכנסה, ת/7 עמ' 1, תיארה נאשמת 2 את חלוקת התפקידים בחברה:
"שאלה - האם בחברה היתה חלוקת תפקידים כלשהי
"תשובה - מונה היתה מנהלת חשבונות, תפקידו של קובי היה בניהול המכללה, ניסים היה היועץ המקצועי של המכללה ואני הייתי חותמת על צ'קים".

גם קובי צרפתי, שכנשאל בחקירתו הראשית בבית המשפט מה היה תפקידה של סימה, בפרוטוקול מיום 16.11.08 עמ' 18 שורות 8-14:
"... היא הגיעה בקטעים מסוימים, רוב הזמן אחרי הצהריים, מונה בשעה אחת הלכה הביתה, סימה הגיעה, השקים היו מונחים שם וסימה הייתה אמורה לחתום ולהעביר. כאשר בתקופה הראשונה, נדמה לי אם זכרוני לא מטעני, מונה לא הייתה בעלת זכות חתימה בכלל. רק סימה. סימה חתמה עד המועד שמונה קיבלה פיקוד מאוגוסט, היא חתמה על השקים ומונה הייתה מכינה את הכול. "
נאשמת 2 סיפרה בפניי, בעמ' 13, שלא נכחה בישיבות של החברה שהייתה לכאורה בבעלותה, וכי היא לא ניהלה משא ומתן עם ספקים בחברה. לדבריה, היא הייתה שותפה רק לקבלת החלטות קלות יומיומיות בניהול החברה, ובעמ' 12-13 תיארה בפניי את התנהלות העניינים בחברה:
"ש: החלטות שוטפות בחברה.
ת: לא קיבלתי אותן לבד, אני ידעתי מהן.
ש: לא קיבלת אותן לבד אבל ידעת מהן, אז מה זה לא קיבלת אותן, רק ידעת ועודכנת או שהיית שותפה בקבלת ההחלטות.
ת: בחברה הזו, היו קובי וניסים, אם זה החלטות אם לתת הנחה לסטודנט או לחתום על חוזה ומה יהיו סעיפי החוזה, אלו שני דברים שונים.
ש: אוקי, אז מה באמת היתה המעורבות שלך בהחלטה בשלב כזה או שלב כזה.
ת: בהחלטה של מה שקשור לסטודנטים יחד עם מונה, שהיא היתה, והילית בעצם יותר שהיתה מעורה מאד באחד אחד, אז זה היו החלטות שכן השתתפתי.
ש: זאת אומרת בדברים האיזוטריים יותר.
ת: כן, מבחינת החוזים, אני קיבלתי דיווחים מניסים.
ש: עדכונים.
ת: כן, עדכונים מניסים מה שהוחלט עם קובי.
ש: הבנתי. זאת אומרת שניסים וקובי הם שקיבלו את ההחלטות
ת: בעיקר, כן".

עודד דברת, נשיא מכללת רמת-גן, שנתנה לחברת אס.אמ. את הזיכיון להפעלת לימודים, טען בפניי בעדותו מיום 1.7.07 עמ' 64, שמעולם לא פגש את נאשמת 2, הגם שהיא רשומה כבעלים בחברה. נאשמת 2 טענה בפניי, בעדותה מיום 6.4.10 עמ' 24 שורות 33-35, שהיא ראתה בבעלה, נאשם 1, ובקובי צרפתי כ"יועצים" חיצוניים, שסייעו לה ולמונה בניהול החברה – טיעון שנדחה על ידי עת קבעתי שנאשם 1 היה הבעלים האמיתי בחברה.

נאשמת 2 לא הייתה בעלת ניסיון בניהול מכללה, לא הייתה לה השכלה בראיית חשבון ואף לא הרצתה בתחום זה, לא היו לה קשרים עם מכללת רמת-גן, ולבטח לא קשרים כאלה שיביאו לה זיכיון, ולא הביאה עימה הון כספי לחברה. תרומתה היחידה לחברה הייתה בסיוע בהנהלת חשבונות פשוטה, דבר שניתן להיעזר בו בכל עובד שכיר בחצי משרה. נאשם 1, לעומתה, הוא בעל הניסיון, המוניטין, הידע והיכולת להביא זיכיון, ואילו נאשמת 2 – ניצבה בחזית עבורו, בשל חוסר יכולתו או חוסר רצונו בהחזקת המניות בעצמו. במצב דברים זה, הציגה נאשמת 2 כלפי חוץ מצג, כאילו היא בעלת מניות ושותפה בעסקים, בעוד שהיא למעשה היוותה כסות לבעלה, נאשם 1, שהוא השותף והבעלים האמיתי.
נאשמת 2 הייתה בזמן אמת מודעת לכך, שנאשם 1 מבקש ממנה להיות ב"חזית" עבורו ולהעמיד פנים שהיא הבעלים של חברת אס.אמ., למרות שבפועל הוא זה ששלט וניהל את חלקה. נאשמת 2 לא רק ידעה שנאשם 1 מנהל בפועל את כל ההתנהלות, היא גם מוכנה לעמוד בחזית עבורו, ומעבר לכך – היא מוכנה לטעון שהיא זו שהייתה הבעלים ולא הנאשם 1. בכך מגיע אני למסקנה, שנאשמת 2 ידעה שהיא מסייעת לנאשם 1 בפעולות ההסתרה, ההרחקה והמרמה שהוא ביצע, וסיוע זה מהווה עזרה לבעלה בהתחמקות ממס, וסיוע בהמשך הסתתרותו, בכדי שימשיך בניהול עסקיו הפרטיים ולהשתכר באופן נאות – בכך עוזרת למעשה נאשמת 2 לעצמה, בהיותה אשת הנאשם 1, ובהיותם מנהלים משק בית משותף.
הסיוע שניתן לנאשם 1 ע"י נאשמת 2 התאפשר ע"י כך, שנאשמת 2 הציגה עצמה כלפי חוץ כבעלת מניות בחברה, חתמה על הסכמים רשמיים וכו', בעוד שבמציאות ובפועל אלה היו מצגים כוזבים, שנועדו, ואף הצליחו, להסתיר כלפי המתבונן מבחוץ את העובדה שנאשם 1 הוא בעל הבית האמיתי, ולא היא. כפי שנקבע בפסיקה, אמצעי התרמית מעידים על כוונה להתחמק ממס, כפי שקבעתי בעניינו של נאשם 1 בהכרעת דין זו.
היה על נאשמת 2, כבעלת מניות בין השנים 2001-2004, יחד עם בן זוגה, להגיש דו"חות כבעלת שליטה בחברה, ומשלא עשתה כן במשך 4 שנים, יש בכך משום שיטתיות ופעולה החוזרת ונשנית, שהפסיקה שהבאתי בעניינו של נאשם 1 קבעה, שבכך מתגבשת הכוונה הדרושה בסעיף 220 לפקודת מס הכנסה. לא שמעתי כל הסבר מניח את הדעת להימנעות מהגשת דו"חות כאמור, ומשכך – אני קובע שהדבר אינו נובע משגגה או מטעות, אלא הדבר נעשה בכוונה לסייע לבעלה, נאשם 1, להסתתר ולהרחיק עצמו מבעלותו בחברות ומההכנסות שנבעו לו מהן. המסקנה היחידה העולה מהנ"ל היא, שנאשמת 2 ידעה שהיא מסייעת לבעלה, הנאשם 1, והכל בכדי להתחמק ממס. אני דוחה את גרסת הנאשמים, לפיה בשנים 1995-1998 לא הוגשו דו"חות ולא נגרם כל חסרון מס לאוצר המדינה, וכי אין קשר בין אי-הגשת הדו"חות ובין הכוונה להעלים מס, ושהמדובר באמונתו של נאשם 1 שאינו חייב להגיש דו"חות, מאחר ואינו בעל מניות – גרסה שנדחתה על ידי מכל וכל בדיון בעניינו של נאשם 1, ואני מאמץ את קביעותיי שם גם לעניינה של נאשמת 2.

לסיכום עניינה של נאשמת 2
מכל המפורט לעיל הגעתי למסקנה, שעלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש, שנאשמת 2 ביצעה 4 עבירות על סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, וזאת בגין פעילותה בשנים 2001-2004, ואני מרשיע אותה בכך. יחד עם זאת, התרשמתי כי אחריותה של נאשמת 2 אינה מוגברת, בשל הסתמכותה על בעלה, נאשם 1, שהיה בעל הידע, בהיותו רואה חשבון ועובד מס הכנסה, המכיר עד תום את נושא החשבונאות. אין בקביעה זו כדי לפטור את הנאשמת 2 מאחריות פלילית, אך יש בכך כדי להוות שיקול לקולא, בעת גזירת עונשה.

נאשמים 3 ו-5 כמסייעים לנאשם 1
סעיף 220 (2) ו-(4) לפקודת מס הכנסה קובעים:
"220. אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני הענשים כאחד; ואלו הן:
(2) מסר בדו"ח על פי הפקודה אמרה או תרשומת כוזבות;
הכין או קיים, או הרשה אדם להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;"

סעיף 220(2) לפקודה מתייחס למעשה הפלילי של מסירת אמרה כוזבת או תרשומת כוזבת בדו"ח על-פי הפקודה. הכוונה היא לאסור על מצב בו הוצהר או נרשם פרט הכלול בדו"ח ומהווה או כולל מידע כוזב על מצב עובדתי מסוים – מידע המהווה חלק מהדו"ח המוגש לפקיד שומה.

כל פרט מידע שפקיד השומה מבקש לדעת לגביו ומבקש שיוכלל בדו"ח שיוגש – מהווה הצהרה על מצב מסוים. קיימת חזקה, לפיה המידע המבוקש בדו"ח הינו מידע שנחוץ לפקיד השומה כדי לקבל תמונה מלאה ולהגיע לידיעה מלאה לגבי הכנסתו של אדם, כפי שכותב גיורא עמיר, "עבירות מס ועבירות הלבנת הון" (מהדורה חמישית, 2008), בעמ' 538.

קבעתי בהכרעת דין זו, שנאשם 1 העביר לחברת "יוסקה" את כספי "דמי הניהול" שקיבל בגין היותו בעלים בחברות פרטיות, ואילו אותה חברת "יוסקה" דיווחה על הכספים הנ"ל בדו"חות שהוגשו על ידה, כהכנסה שהיא הפיקה מזכויות יוצרים, כעולה מהמסמך ת/28, וכפי שכבר נקבע על ידי.

נאשמת 5 כללה בדו"חות שהגישה לפחות שני דיווחים כוזבים: האחד, בנוגע למהות אותה הכנסה, בכך שהציגה אותה כהכנסה מ"זכויות יוצרים" בעוד שבפועל דובר בהכנסה מ"דמי ניהול"; האחר – בנוגע לזהות מפיק ההכנסה, בכך שהציגה מצג לפיו המדובר בהכנסה הנובעת מפעילות שלה המפיקה "זכויות יוצרים", בעוד שנותן השירות האמיתי היה הנאשם 1, וזאת ללא קשר אם מדובר ב"דמי ניהול" או ב"זכויות יוצרים". כך, למשל, וכעולה מהמסמך ת/28, ביחס לשנת המס 1999, בדו"ח שהוגש נרשם תחת תיאור "הכנסות" סך של 275,101 ₪ "הכנסות מזכויות יוצרים"; בשנת 2000 נרשם סכום של 95,200 ₪ כהכנסות מזכויות יוצרים; בשנת 2001 נרשם סכום של 105,863 ₪ כהכנסה מזכויות יוצרים.

בפועל, נאשמת 5 ידעה שהיא אינה מספקת כל שירות של "זכויות יוצרים", אלא המדובר בכספיו של נאשם 1, שהוא זה שסיפק את השירות, ומשכך היא כשלעצמה לא הפיקה הכנסה מזכויות יוצרים כלל. בכך העלימה נאשמת 5 באופן כוזב, מפקיד השומה, את המידע על כך שנאשם 1 הוא העומד מאחורי הפקת ההכנסה, וכן את מהות ההכנסה שהוא הפיק.

הנאשם 3 חתם על הדו"חות השנתיים, שהגישה נאשמת 5, בנוגע לחלק מהשנים הרלבנטיות, ואותם דו"חות כללו, בין היתר, פרטים כוזבים. נאשם 3 אישר בפניי שהוא אכן חתם על אותם מסמכים, וזאת בעדותו בפניי מיום 6.4.10, עמ' 53 שורות 30-36.

הנתונים הכוזבים מקבלים משנה תוקף כאשר בוחנים את הדיווח אודות שנת המס 2002. רואה החשבון רואש, סיפר בפניי ביום 11.6.07, עמ' 31 שורות 23-37, שהוא אמר במס הכנסה, שביצע בירורים עם החברה והסתבר שנכתב בשוגג "זכויות יוצרים" אולם בפועל מדובר בשירותי הפקה ועיבוד נתונים שמעניקה חברת "יוסקה", וכי יוסי חלידו, ה"בעלים" של החברה לכאורה, אסף חומר, עשה טבלאות, גרפים וכו'. רו"ח רואש דווח לפקיד השומה, למעשה, שההגדרה "זכויות יוצרים" הייתה "הגדרה מטעה" – ת/95. רו"ח רואש המשיך והעיד בפניי, באותה ישיבה עמ' 29 שורות 17-25, שבמהלך הדיונים והויכוחים עם פקיד שומה-ניכויים בנוגע לדו"ח שנת 2002, שונה המונח "זכויות יוצרים" ל"שירותי הפקה", וזאת בהתאם ל"תירוץ" החדש שסיפקה נאשמת 5 לפקיד שומה ניכויים, כפי שפירטתי לעיל. ברור, שגם דיווח זה הינו כוזב, שהרי כבר קבעתי שהמדובר בהכנסה מ"דמי ניהול" עבור הנאשם 1.

סעיף 220(4) לפקודה מתייחס ליסוד עובדתי של "הכנה או קיום" של פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או מתן רשות לאדם אחר לעשות להכין או לקיים פנקסי חשבונות כאמור. משמעות המושג "פנקסי חשבונות ורשומות" היא, כל הרישומים, הלכה למעשה, בכל הצורות האפשריות של הספרים, כרטיסים או כל צורה טכנית אחרת, כולל אמצעי רישום אלקטרוניים המתנהלים בעסק, וזאת בהתאם לדברי גיורא עמיר, "עבירות מס ועבירות הלבנת הון", (מהדורה חמישית, 2008), בעמ' 556. בהקשר זה ניתן אף ללמוד מהוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) התשל"ג-1973, שם "מערכת חשבונות" מוגדרת כספרי חשבון ותיעוד, ו"ספר" מוגדר כפנקס שנרשמות בו פעולות, כולל כרטסות או פלטי מחשב מודפסים. פנקסי חשבונות או רשומות יהיו "כוזבים" – אם הרשום בהם איננו אמת, כדברי גיורא עמיר, שם, בעמ' 555.

גיורא עמיר, בעמ' 555 לספרו הנ"ל, כתב בנוגע לביטוי "הכנה או קיום", שיש בו כדי לכסות את כל השלבים של הרישומים שמהם מורכבת מערכת פנקסי החשבונות, כך שהמעשים ייחשבו לעבירה בין אם נעשו עוד ברישום ראשוני פנימי בעסק, תוך כדי תיעוד פנים, כדוגמת קבלות או חשבוניות, ובין אם נרשמו בדו"חות הכספיים של החברה. עוד נכתב ע"י גיורא עמיר, כי במקרים בהם אדם מכין או מקיים פנקסי חשבונות כוזבים, או מרשה לאחר לעשות כן, והוא צופה כי התוצאה תהא התחמקות ממס, על כן מתגבשים אצלו יסודות העבירה על סעיף 220(4), ואני דוחה את טיעונו של ב"כ הנאשמים, לכך שנאשם 1 עצמו לא יכול היה לצפות התחמקות ממס בשנים עד וכולל 1998. נאשמת 5 הכינה וקיימה שני פנקסי חשבוניות נפרדים, מקבילים וסותרים – האחד ליווה את נאשמת 5 בעיסוקה השוטף והרגיל של מכירת צעצועים, ואילו השני יוחד לנושא "זכויות היוצרים", כאשר נוצר מצג על-פי הרשום על גבי החשבוניות, כאילו המדובר בחברה שכל עיסוקה ב"זכויות יוצרים", תחת השם "יוסקה שיווק והפצה זכויות יוצרים בע"מ" כמפורט ב-ת/8א', וזאת תוך השמטת עיסוקה המרכזי במכירת צעצועים, ובניגוד לשמה האמיתי של החברה, כפי שמופיע בפנקס החשבוניות הרגיל "יוסקה צעצועים וציוד משרדי בע"מ", כמפורט ב-ת/259. כך גם ביחס לחותמת של נאשמת 5, כמופיע ב-ת/8א', וכדברי הנאשם 3 בנוגע לחותמות הנפרדות לשני העיסוקים, בחקירתו הנגדית בפניי מיום 6.4.10 עמ' 72 שורות 27-31.

השימוש שנעשה בפנקס החשבוניות הנוסף, שהוכן לצורך "זכויות היוצרים", היה אף הוא שימוש כוזב - נאשמת 5 הוציאה חשבוניות לחברת "יורני", בתקופה הראשונה המפורטת בכתב האישום, ועבור חברת "אס.אמ.", בתקופה השנייה שבכתב האישום. מהחשבוניות הנ"ל עולה, שנאשמת 5 סיפקה "זכויות יוצרים" לאותן החברות, ואולם, בפועל לא נרקמה עסקה אמיתית בין נאשמת 5 לאותן החברות אשר הקנתה לנאשמת 5 זכות לקבל מהן כספים. הזכאות לאותם כספים הינה, כפי שכבר קבעתי, של נאשם 1 ולא של נאשמת 5, על כן, הרישום בחשבוניות שהוצאו לאותן חברות, כאילו נאשמת 5 זכאית לאותם הכספים, הינו רישום כוזב. בכך פעלה נאשמת 5 בכזב, בכך שהכינה וקיימה פנקסי חשבונות, בהם נרשם רישום כוזב כאילו היא עצמה הפיקה את ההכנסות המדוברות, וכאילו היא סיפקה שירותים הקשורים ל"זכויות יוצרים" לחברת "יורני" או לחברת אס.אמ", ורשמה בספריה את אותן חשבוניות כ"הכנסה מזכויות יוצרים", כדברי רו"ח רואש בפניי, מיום 11.6.07 עמ' 26 שורות 19-25, זאת שעה שאותה הכנסה לא הייתה שלה, אלא של נאשם 1, ואיננה בגין "זכויות יוצרים", ובכך כללה נאשמת 5 בספריה פרטים כוזבים.

החוקרת גב' יפה הסבירה את ההתנהלות הנ"ל, בעדותה בפניי מיום 5.4.09 עמ' 49 שורות 13-16, באומרה:
"... ברגע שספרים לא רשומים כפי שהם באמת, ושפקיד השומה האזרחי, ניקח דוגמא, בא לערוך שומות, הוא לא רואה את המצב האמיתי של הספרים. הוא רואה מצב כפי שרוצים להציג לו. וזה לא משנה אם זה רישום בנושא הזה, או שזה רישום בנושא אחר" .

פעולותיהם הנ"ל של נאשמת 5 ושל נאשם 3, החתום בעצמו על הדו"חות הכספיים של נאשמת 5, כעולה מ-ת/28 וכן מדברי נאשם 3 בחקירתו הנגדית בפניי מיום 6.4.10 עמ' 53 שורות 32-36, מגבשים יסוד עובדתי כנדרש בסעיף 220(4), לפיו הם הכינו פנקסי רשומות כוזבים, או לכל הפחות התירו לנאשם 1 לעשות זאת, בכך שנתנו לו "יד חופשית" והפקידו אותו על נושא הכנסות מ"זכויות יוצרים", כדברי נאשם 3 בפניי בעמ' 73 ו-79, והפקידו בידו את פנקסי החשבונות הכוזבים שהוכנו לצורך כך לשימוש עצמאי שלו.

ב"כ הנאשמים טען, כאמור, שנאשם 1 נשא בתשלומים שונים בגין נאשם 3, מאחר והנ"ל היה חייב מוגבל באמצעים, ולא היה לו חשבון בנק, על כן מדובר בהחזרי הלוואה מנאשם 3 ומבנו יוסי חלידו – טיעון שנדחה על ידי מכל וכל בהכרעת דין זו, ואינני נותן כל מהימנות לטיעונים הנ"ל.

בנוגע לעבירות המיוחסות לנאשמים 3 ו-5, על סעיף 220(5) לפקודה, הרי שהמצגים הכוזבים שכללו הנאשמים הנ"ל בדו"חות שהגישו לפקיד השומה, פנקסי החשבוניות המקבילים והסותרים שהכינו וקיימו, תוך הסוואת העובדה שנאשמת 5 היא בכלל עסק למכירת צעצועים, ויצירת מצג כאילו המדובר בחברה שעיסוקה בזכויות יוצרים גרידא, והוצאת חשבוניות לחברות "יורני" ו"אס.אמ." כאילו נאשמת 5 מספקת להם שירות כלשהו בגינו הן משלמות על השירות שסיפקה – כל אלה מלמדים על שימוש ב"מרמה עורמה ותחבולה", כדרישת סעיף 220(5) לפקודה.

בית המשפט העליון קבע, בע"פ 406/69 ברנדל נ' מדינת ישראל (פורסם בתקדין), שיש לפרש את המעשים והמחדלים המפורטים בסעיפים קטנים (1)-(4) כאילו יש בהם, בהתקיים היסוד הנפשי, משום מרמה, עורמה ותחבולה, וכפי שנכתב בפסק הדין:
"יש לפרש את סעיף 220 כקובע שכל המעשים והמחדלים המפורטים בפריטים 1 עד 4 נעשו או נחדלו בכוונת הזדון האמורה ברישא, ויש בהם משום מרמה ערמה או תחבולה האמורות בפריט 5".

משקבעתי, שהתקיימו בעניינם של נאשמים 3 ו-5 יסודות העבירה על סעיפים 220(2) ו-(4), על כן, ובהתבסס על פסיקת בית המשפט העליון, מתקיימים גם יסודות המרמה ערמה ותחבולה הקבועים בסעיף 220(5) לפקודה, וזאת בנוסף למצגים הכוזבים שהוכחו בפניי, כמפורט לעיל, ושיש בהם כדי להוכיח את קיום יסודות אותו הסעיף, בכפוף לקיום היסוד הנפשי הנדרש, בו אדון להלן.

בנוגע ליסוד הנפשי הנדרש - לנאשמים 3 ו-5 יש מניע למסור את אותן אמרות כוזבות לפקיד שומה, ולהכין ולקיים פנקסי חשבונות כוזבים, שהרי הם המרוויחים העיקריים מתוכנית ה"התחמקות ממס" שביצע נאשם 1 - כפי שכבר קבעתי, נאשם 1 לא שילם את המס השולי החל עליו, בשיעור 50%, דבר שאיפשר לחברה לנכות את הוצאותיה, לשלם לספקים, להוציא משכורות לעובדים, ואפשר לנאשם 3 עצמו למשוך כספים. הכספים הללו היוו מבחינתם של נאשמת 5 ונאשם 3– "אוויר לנשימה", כדברי נאשם 3 בפניי מיום 6.4.10 עמ' 77 שורות 9-14. אילולא הכספים הנ"ל, חברת "יוסקה" הייתה חברה "מפסידה", ללא כל רווח, ולא הייתה לה אפשרות לשלם משכורות וכו', כמפורט במסמך ת/223. בכך שהסתירה נאשמת 5 מפקיד השומה את בעל ההכנסה האמיתי, ואת המקור האמיתי של אותה הכנסה, ובנוסף - מנעה מפקיד השומה את האפשרות לקבל תמונה מלאה, הן לגבי הכנסותיה של החברה עצמה, והן לגבי בעל ההכנסה, שהוא נאשם 1. גיורא עמיר כתב בעניין זה, בספרו "עבירות מס ועבירות הלבנת הון", (מהדורה חמישית, 2008), בעמ' 538:
"מסירתה של אמרה או תרשומת כוזבות היא תמיד עניין של כוונה לרמות; כאשר אמרה או תרשומת כזאת כלולה בדו"ח שנערך על-פי הפקודה, מטרתה היא לרמות את פקיד השומה בעניין שהוא מהותי לידיעה מלאה בדבר הכנסתו של בעל הדו"ח ולגביית מס אמת ממנו".

נאשם 3 אישר, בעדותו בפניי מיום 6.4.10 עמ' 78 שורות 9-11, שהוא ידע שנאשם 1 ניסה לעזור לו באמצעות העברת כספי "זכויות היוצרים" לכאורה, והוא גם ידע, שנאשם 1 איננו באמת עובד בחברה ואיננו זכאי לשכר ממנה, למרות שהוא מוצג כשכיר בה, ובכל זאת נאשם 1 משך לעצמו שכר, בהתאם להחלטתו ולבחירתו, כדברי נאשם 3 בפניי מאותו היום, עמ' 63 שורות 1-4.

נאשם 3 גם ידע, שבנו יוסי איננו שכיר של החברה, ואיננו זכאי למשכורת ממנה, כפי שאמר בפניי בעמ' 68 לפרוטוקול, וכי השכר שנרשם שיוסי משך איננו מגיע לידיו – בהתאם ל-ת/8 וכן בהתאם לחקירת נאשם 3 בפני מס הכנסה מיום 14.9.05 עמ' 7 שורות 17-19. למרות זאת, ת/220 מראה, שהשניים משכו כספים בחברה, על-פי הנרשם בהנהלת החשבונות שלה.

נאשם 3 אישר עוד, שהוא ידע שנאשם 1 החזיק בידיו פנקס חשבוניות של חברת "יוסקה", כדבריו בפניי, עמ' 78 שורות 12-14, וזאת על אף שנאשם 3 הוא הרשום כמנהלה הפעיל של החברה, ואילו לנאשם 1 אין כל מעמד בה. נאשם 3 ידע גם, שאותו פנקס חשבוניות שהיה בשליטתו של נאשם 1, היה שונה מהפנקס הרגיל של החשבוניות של נאשמת 5, ושהוא יועד לשימוש בנושא "זכויות היוצרים", כדבריו בפניי בעמ' 78 שורות 15-19. נאשם 3 אף ידע, שהחותמת שעושה בה שימוש נאשם 1 לפנקס החשבוניות השונה של נאשמת 5, שונה אף היא מהחותמת הרגילה של נאשמת 5, כדבריו בפניי באותו עמוד שורות 20-32. נאשם 3 אישר גם, כדבריו בעמ' 79, שהוא נתן לנאשם 1 את פנקס החשבוניות ה"שונה".

נאשם 3 אישר, שהוא נתן לנאשם 1 "יד חופשית" לנהל את כל נושא הכספים מ"זכויות היוצרים", הסכומים שייכנסו, הסכומים שיימשכו והוצאת החשבוניות בעניין, כדבריו בפניי בעמ' 73 ו- 79. נאשם 3 אישר שכל שראה היה את תדפיסי הבנק בנוגע לכמות הכסף שנכנסה לחשבון הנאשמת 5, אך השליטה כולה הייתה שייכת רק לנאשם 1, וכדבריו בפניי מיום 6.4.10 עמ' 63 שורות 31-36:

"ת. לא, אני אמרתי גם בחקירה, אני לא שיקרתי אף פעם , מה שניסים אמר, חודש כזה, חשבונית כזו, מוציאים בזה ונכנס הכסף. אני רואה בתדפיס הבנק כמה נכנס.
ש: זאת אומרת, מה שניסים אומר זה מה שקורה.
"ת. לא, אני אמרתי גם בחקירה, אני לא שיקרתי אף פעם , מה שניסים אמר, חודש כזה, חשבונית כזו, מוציאים בזה ונכנס הכסף. אני רואה בתדפיס הבנק כמה נכנס.
ש: זאת אומרת, מה שניסים אומר זה מה שקורה.
ת: כן, זה קדוש. הוא המומחה, אני לא מבין. אולי בצעצועים אם היה מקבל זכויות יוצרים, הייתי מחליט מה ומו".

נאשם 3 לא ידע למסור פרטים אודות חברת "יורני", ששילמה לחברת "יוסקה" זכויות יוצרים, כדבריו בפניי בעמ' 72, והוא ידע שהחשבוניות יוצאות בהתאם להנחיותיו של נאשם 1, כאשר נאשם 1 הוא שקבע את גובה הסכום שצריך להיות רשום בחשבוניות מדי חודש.

מכל הנ"ל עולה מסקנה אחת ויחידה, לפיה נאשם 3 ידע שהכספים אינם באמת תוצאה של הכנסה שהפיקה חברת "יוסקה" בעצמה, אלא הם כספיו של נאשם 1, אותם העביר לנאשמת 5, וכדבריו בפניי מיום 6.4.10 עמ' 64 שורות 1-4:

"ש: אז יוסק'ה עצמה, לא הגיעו לה זכויות יוצרים, היא קיבלה במתנה זכויות יוצרים, זאת הטענה שלך.
ת: כן, כן, ורגע, תמורת זה, גם ניסים אמר שהוא ייקח משכורת, זאת אומרת לא כל הכסף ליוסק'ה.
ש: עכשיו למה ניסים עושה את זה.
ת: כי ניסים רוצה לתת לי זכויות יוצרים, רוצה לקדם אותנו...".

ובהודעתו במס הכנסה, ת/8 עמ' 5 שורות 29-30, אמר כבר אז את הדברים הבאים:

"ש: האם לך לא היה מה לומר לגבי גובה המשכורת של ניסים אחיך?
ת: לא, זו עבודה שלו אלה זכויות יוצרים שלו וזה מה שהוא ביקש וככה קיבל".

מסקנתי היא, שנאשם 3 ידע שהנתונים שנכתבו בספריה של חברת "יוסקה", בפנקסי החשבונות שלה, ובדו"חות שהגישה לפקיד השומה, לפיהם נאשמת 5 כביכול הפיקה בעצמה את אותה ההכנסה ולא נאשם 1 – ידע, שכל אלה הינם נתוני כזב. נאשם 3 ידע גם, שאחיו, נאשם 1, לא שילם מס בעצמו בגין הכספים שהעביר לנאשמת 5, וכי מי שאמור היה לשלם את אותו המס זו נאשמת 5, ככל שיהיה רווח בחברה, וכדבריו בפניי בעמ' 80 שורות 4-7:
"ש: אתה ידעת שניסים לא משלם מס בעצמו, ומי שאמור לשלם את המס זה החברה שלך.
ת: אם יש רווח זה החברה שלי, ברור".

נאשם 3 היה מודע להשלכות המס של מעשיו של נאשם 1, וכי נאשם 1 נמנע מלשלם את המס בעצמו. הוא גם היה מודע לכך, שמי שתשלם את המס זו הנאשמת 5, ככל שיהא אצלה רווח. בכך קובע אני, שנאשם 3 היה מודע לאפשרות שהוא מסייע לנאשם 1 לבצע פעולות, שיובילו לתוצאה של התחמקות ממס.

שילוב הנתונים המצויים בידיעתם זו של נאשמים 3 ו-5 מובילה למסקנה אחת, לפיה הם לכל הפחות צפו, ברמה גבוהה של הסתברות, שמעשיהם ומעשיו של נאשם 1 עשויים להוביל לתוצאה האסורה של התחמקות ממס. הראיות שפורטו לעיל מצביעות על כך, שידיעתם ביחס לפעולות שביצע נאשם 1, היא בגדר ידיעה ודאית, הרבה מעבר ל"עצימת עיניים", על כן הם היו מודעים גם לאפשרות קרובה לודאי, שהם מסייעים לאחר להתחמק ממס. הסיוע לאחר הוא למעשה גם סיוע לעצמם, מאחר ושאיפתם של נאשמים 3 ו-5 לסייע לנאשם 1 נובעת מידיעתם והבנתם, שבכך הם עוזרים לעצמם. נאשם 3 אישר שהוא היה מודע לכך, שנאשם 1 לא שילם מס בגין הכספים שהוא העביר לנאשמת 5, ושמי שאמורה לשאת במס היא נאשמת 5, ככל שיהיה לה רווח כלשהו. הבנתו זו של נאשם 3 מבססת ומחזקת גם את שאיפתו לחפוץ שאכן נאשם 1 יתחמק ממס ולסייע לו, והוא ידע, שכל התחמקות ממס של נאשם 1 תשפר את מצבו הכלכלי ואת מצבה של נאשמת 5.

נאשם 3 שמר על זכות השתיקה בחקירתו השנייה במס הכנסה, ת/9. עיון בהודעתו מעלה, כי כאשר נשאל שאלות שונות ביחס להנהלת החשבונות של נאשמת 5, כגון - לעובדה שהרישומים בכרטסות לא היו מדויקים, לכך שכספים שנרשמו בכרטסת תחת שמו של נאשם 3 נכתבו בשקים לפקודתו של נאשם 1 והופקדו בחשבונו האישי, ושאלות נוספות הנוגעות לעבירות הנ"ל – נאשם 3 בחר לשמור על זכות השתיקה. שמירה על זכות השתיקה מהווה חיזוק לראיות התביעה, ולכשעצמה, היא יכולה להוות ראיה נסיבתית להוכחת האשמה, וכפי שנקבע ב-ע"פ 6167/99 יעקב בן שלוש נ' מדינת ישראל תק-על 2003(3), 956 (2003):
"שתיקתו של המערער החל משלב מוקדם ביותר בחקירה, כשהסבריו לשתיקתו קלושים, משקפת התנהגות שאינה מתיישבת עם חפות אלא ההיפך מכך: היא מקרינה חוסר מהימנות והעדר הסברים סבירים, העשויים לעמוד כמשקל שכנגד לגרסה המפלילה שהונחה על ידי התביעה. סירוב נאשם לשתף פעולה בהליכי חקירה שבכוחם לתרום להוכחת חפותו עשוי לשקף התנהגות מפלילה. בהעדר הסבר תמים לסירוב, עשוי חוסר שיתוף פעולה כאמור לחזק את הראיות הקימות נגדו ואף להיות בעל כח ראייתי עצמאי, בבחינת ראייה נסיבתית, לחובת הנאשם" .

נאשם 3 לא מסר כל הסבר שיש בו כדי להניח את הדעת בנוגע לשתיקתו. טיעונו שלא היה לו מה להגיד, וכי אמר כבר את הכל, אין בהם כדי ליתן הסבר, והשאלות שנשאלו בחקירתו השנייה כלל לא נשאלו בראשונה, כעולה מהשוואת ת/8 עם ת/9. כך, למשל, בנוגע לשאלה מדוע נרשמו השקים בהנהלת חשבונות על שם נאשם 3 והופקדו בחשבון נאשם 1, וכן בסוגיית הלוואת הבעלים של יוסי בנו ועוד. שתיקתו של נאשם 3, יחד עם כל המפורט לעיל, מובילים למסקנה אחת ויחידה, לפיה הוכח קיומו של היסוד הנפשי הדרוש בסעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, דהיינו, פעולה במטרה לסייע לאחר להתחמק ממס, וזאת בנוגע לנאשמים 3 ו-5.

העבירות שיוחסו לנאשם 3 בכתב האישום, היו ביחד עם סעיף 224א' לפקודת מס הכנסה, הקובע:
"224א. חבר בני-אדם שעבר עבירה לפי הסעיפים 215-220, יראו כאשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף, מנהל חשבונות או פקיד אחראי, נאמן או בא כוח של אותו חבר, אם לא הוכיח אחת משתי אלה:
(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו;
(2) שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה."

המחוקק קבע חזקה, באמצעות סעיף זה, לפיה "יראו כאשם בעבירה" מנהל פעיל בחברה שעברה עבירה, אלא אם כן הוא יוכיח, שהעבירה נעברה שלא בידיעתו, או שהוא נקט בכל האמצעים הנאותים להבטחת מניעת העבירה, כדברי גיורא עמיר, "עבירות מס ועבירות הלבנת הון", (מהדורה חמישית, 2008), בעמ' 293.

נאשם 3 היה מנהלה הפעיל של נאשמת 5, וכדבריו בפניי מיום 6.4.10 עמ' 53 שורות 18-21:
"ש: אתה אומר בחקירה שלך שאתה חתמת בתור מנהל,
ת: כן, מנהל חנות.
ש: שאתה ניהלת את העסק כמו שאמרת.
ת: כן, הכל עליי."

נאשם 3 הבהיר, שבנו נרשם פורמאלית כבעלים של החברה, רק בשל אילוצים כלכליים והסתבכויות כלכליות שלו, וכי המנהל של החברה זה הוא עצמו, הנאשם 3, וכדבריו בפניי מאותו היום עמ' 54 שורות 1-10:

"ש: אתה חתום עליו, טוב. אתה אומר בהודעה שלך, יוסי משמש רק "תמונה".
ת: בשביל בעל החברה, כן.
ש: הוא לא מפעיל את החברה.
ת: לא, רק עוזר לי, אמרתי לך.
ש: הוא גם לא יודע מה יש בחשבון הבנק של החברה.
ת: הכל אני.
ש: הכל אתה, אוקי. עכשיו, לכן אתה גם זה שחתמת על הדוחות, כי אתה מנהל החנות ואתה מנהל עסק, ולכן.
ת: כן, אמרתי לה בחקירה. שום דבר לא הסתרתי, הכל הייתי כמו סרגל. שום דבר לא הכחשתי, הכל אמרתי, אני אני ואני, בגלל המצב הרע שנקלעתי".

בהסתמך על סעיף 224א' לפקודה, הנטל היה על נאשם 3 להראות, שעל אף שבוצעו עבירות בחברה שהוא מנהלה הפעיל, הוא לא היה מודע לכך ונקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הפרת החוק. נטל זה לא הורם כלל, ומקבץ הראיות, כפי שכתבתי עד כה, מוביל למסקנה, לפיה נאשם 3 היה מודע להתרחשויות בחברה, שהיא הנאשמת 5, ולהעברות הכספים, וכן היה מודע לכך שנאשם 1 איננו משלם מס על הכספים שהוא העביר. נאשם 3 אף לא נקט באמצעים בכדי למנוע את ביצוע העבירה, שכן הוא לא התערב כלל בכל נושא "זכויות היוצרים", והותיר זאת באופן בלעדי בידיו של הנאשם 1, שעל אף היותו אחיו, הוא חסר כל מעמד בחברה. במצב דברים זה, לא עלה בידי הנאשם 3 להרים את הנטל המוטל עליו מכוח סעיף 224א' לפקודה, על כן הנני מרשיעו בביצוע עבירות על סעיפים 220(2),(4) ו-(5) לפקודה.

סיכום עניינם של נאשמים 3 ו- 5
מכל המפורט לעיל הגעתי למסקנה, שעלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש, שהנאשמים 3 ו- 5 ביצעו את העבירות הבאות:
4 עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה, ובנוגע לנאשם 3 - ביחד עם סעיף 224 א' לפקודה.
4 עבירות של הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה, ובנוגע לנאשם 3 - ביחד עם סעיף 224 א' לפקודה.
4 עבירות של שימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת לעזור לאחר להתחמק ממס, לפי 220(5) לפקודה, ובנוגע לנאשם 3 - ביחד עם סעיף 224 א' לפקודה.

על אף כל המפורט לעיל, התרשמתי כי אחריותו של נאשם 3 אינה מוגברת, בשל הסתמכותו על אחיו, נאשם 1, שהיה בעל הידע, בהיותו רואה חשבון ועובד מס הכנסה, המכיר עד תום את נושא החשבונאות, וכן בהיות נאשם 1 בעל האמצעים הכספיים, דבר שיצר אצל נאשם 3 מעין תלות באחיו, נאשם 1, לאור מצבו הכלכלי הקשה. בעניינה של נאשמת 2 הגעתי לאותה המסקנה, אך אבהיר בזאת, שאחריותה של נאשמת 2 מחמירה יותר מאחריותו של נאשם 3, בין היתר בשל חלקה הפעיל יותר בכל ההתנהלות שתוארה לעיל, לעומת חלקו של נאשם 3. נושא אחריותו המעין מופחתת של נאשם 3 יישקל בבוא העת, כשיקול לקולא בעת גזירת העונש.

לסיכום האישום הראשון

עלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש בפלילים את כל עובדות האישום הראשון, והנני מרשיע את הנאשמים 3,2,1 ו-5 בכל העבירות שיוחסו להם באישום זה.

האישום השני

האישום השני מתייחס לנאשם 1 ולנאשמת 4, שהיא המכללה העסקית הצפונית, והוא מייחס להם עבירות אלו: 3 עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220 (2) לפקודת מס הכנסה, ובנוגע לנאשם 1 - ביחד עם סעיף 224א' לפקודה; 3 עבירות של הכנה וקיום של פנקסים ורשומות כוזבים, לפי סעיף 220 (4) לפקודה, ובנוגע לנאשם 1 - ביחד עם סעיף 224 א' לפקודה; 3 עבירות של שימוש במרמה עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220 (5) לפקודה, ובנוגע לנאשם 1 - ביחד עם סעיף 224 א' לפקודה.

כפי שקבעתי בהכרעת דין זו, בנוגע לאישום הראשון, הוכח בפניי שהנאשם 1 היה שותף סמוי ובעלים של נאשמת 4.

בנוגע למשמעות הביטוי "מנהל פעיל", עמד על כך בית המשפט המחוזי בת"א, בתיק ע"פ (ת"א) 24/90 מדינת ישראל נ' רוני מאואר, "מיסים" ד/6, ה-35, בקובעו, ש"מנהל פעיל" ייחשב הן מי שמופקד על הצדדים המנהליים והן מי שמופקד על הצדדים הטכניים, והשאלה שיש לדון בה היא, האם נאשם 1 שימש כ"מנהל פעיל" של נאשמת 4.

נאשם 1 אינו רשום במסמכי החברה, כמנהל של נאשמת 4, אך הוא גם לא נרשם כבעלים, ובהתאם להכרעת דין זו הגעתי למסקנה שהוא אכן היה בעלים. בין יתר תחומי העיסוק בהן פעל נאשם 1 בנאשמת 4, נמנים הנושאים הבאים: אחריות על נושא המרצים, שכרם, ומעורבותו בנושאים ניהוליים-כספיים של הנאשמת 4.

ב"כ הנאשמים טען, בין היתר, שמנהל מקצועי איננו בגדר מנהל לעניין סעיף 224א. לדבריו, בעוד שלגבי נאשם 1 יש מחלוקת אם היה מנהל פעיל במשמעות מונח זה בסעיף 224א, הרי שביחס ליואל רטנר, אין כל מחלוקת, שלא עסק בצד המקצועי פדגוגי, אלא בניהול המכללה, על כן הוא זה שהיה מנהלה הפעיל, וגם היה בעל מניות בה. לדברי הסנגור, מאחר ולא הוגש כתב אישום כנגד רטנר בנוגע לאישום זה, אזי יש לזכות את הנאשם 1 וזאת מטעמי הגנה מן הצדק.

לדברי רו"ח שמעון מיכאלוביץ' בפניי מיום 1.7.07 עמ' 12-13, התקיימה פגישה בינו ובין נאשם 1 בחודש נובמבר 1997, במסגרתה שכר הנאשם 1 את מיכאלוביץ', שעבד באותה תקופה במכללה למינהל, וזאת כמרצה במסגרת תוכנית הלימודים של נאשמת 4 וגם בכדי שירכז את תחום הלימוד, כדבריו בעמ' 14 לפרוטוקול הנ"ל. באותה פגישה סוכמו בין השניים תנאי השכר של מיכאלוביץ', כאשר האחרון דרש וקיבל תשלום חודשי בסך של 3,500 ₪ נטו.

מיכאלוביץ' עבד אצל הנאשמת 4 החל מחודש דצמבר 1997, כדבריו בפניי, והוא קיבל תלושי שכר מהנאשמת 4 רק החל מחודש פברואר שנת 1998, כאשר שכרו חולק בין שני תלושים: אחד על שמו בסך 1,500 ₪ נטו, והשני על שמה של אשתו, רינה מיכאלוביץ', בסך 2,000 ₪ נטו, והכל כדבריו בפניי בעמ' 15 לפרוטוקול. מצב זה נמשך עד לשנת 1999, וזאת כמפורט ב-ת/110, שהינו טופס 106 של רינה מיכאלוביץ', וכן ב-ת/111, שהינו טופס 106 של שמעון מיכאלוביץ'. שמעון מיכאלוביץ' אף אישר את הדברים בעדותו בפניי, בעמ' 16 לאותו פרוטוקול. בפועל, רינה מיכאלוביץ' מעולם לא עבדה בנאשמת 4 ולא סיפקה לה כל שירות, כדבריה בפניי ביום 1.7.07.

במעשה פיצול השכר, סייעו נאשמים 1 ו-4 למיכאלוביץ' להתחמק ממס, זאת בשל ההפרש שבין המס השולי הנמוך שחבה בו רינה מיכאלוביץ' ובין המס השולי הגבוה שחב בו שמעון מיכאלוביץ', כמפורט במדרגות המס שבמסמכים ת/110 ו-ת/111. פיצול זה הביא להפחתת מס אסורה של מיכאלוביץ, כמפורט במסמך ת/225:
בשנת 1997, בה עבד מיכאלוביץ' רק בחודש דצמבר, שולם לרינה מיכאלוביץ' שכר של 3,876 ₪, כמפורט ב-ת/234, ולא נוכה משכר זה כל מס. לעומת זאת, באם סכום זה היה משולם לשמעון מיכאלוביץ' הוא היה חייב במס שולי בשיעור 45%, בהתאם ל-ת/111, והמס שנחסך הינו בסך 3,717 ₪, כמפורט ב-ת/225.
בשנת 1998, שולם לרינה מיכאלוביץ' שכר שנתי בסך 39,480 ₪, בהתאם ל-ת/110, ונוכה בגינו מס בסך של 10,141 ₪, כאשר אילו אותו שכר היה משולם לשמעון, היה משולם מס בשיעור שולי גבוה בהרבה, והפרש המס שנחסך עומד על סך של 12,678 ₪, לפי ת/225.
בשנת 1999, שולם לרינה מיכאלוביץ' שכר שנתי בסך 38,638 ₪, ונוכה בגין כך מס בסכום של 8,887 ₪, בשל שיעור המס החל עליה, ואילו היה השכר משולם כדין לשמעון עצמו, הוא היה חייב באחוז מס שולי גבוה יותר, והפרש המס שנחסך בעקבות הפיצול עומד על סך של 13,110 ₪, לפי ת/225.

הנתונים לגבי רינה ושמעון מיכאלוביץ', והשכר ששולם להם, נכללו בפנקסי החשבונות ורשומותיה של נאשמת 4. כך למשל, במסגרת ת/226, ת/227 ו-ת/228, שהן רשימות העובדים לשנים 1997-1999 המבוססות על טפסי 126 שהגישה נאשמת 4, נכללה רינה מיכאלוביץ' ברשימת העובדים של נאשמת 4. גם במסגרת ת/229 ו-ת/230, הכוללים פירוט לדו"חות הכספיים של נאשמת 4 ומאזן בוחן מתוקן, נכללה רינה מיכאלוביץ' כעובדת, וככזו ששולם לה שכר.

מהנ"ל עולה, שנאשמת 4 כללה בפנקסיה פרטים כוזבים ורשומות כוזבות, הכוללות את תלושי השכר וטפסי 106, כגון ת/110 ו-ת/111, וכן העבירה לפקיד השומה תרשומות כוזבות בדו"ח, שהן: רשימות עובדים בהתאם ל-ת/226, ת/227 ו-ת/228, וכן פירוט לדו"חות הכספיים ומאזן הבוחן, בהתאם ל-ת/229 ו-ת/230. בנוסף – העבירה תרשומת כוזבת בשל רישום רינה מיכאלוביץ' כעובדת, על אף שלא עבדה, והעברת מידע כוזב בנוגע לשכרו של שמעון מיכאלוביץ', הן בפנקסיה והן בדו"חות שהגישה לפקיד השומה. בכך סייעה נאשמת 4 לשמעון מיכאלוביץ' להתחמק ממס.

מכל הנ"ל עולה, שהוכחו בפניי יסודות ה"מרמה, עורמה ותחבולה", הדרושים לשם הוכחת העבירה על סעיף 220(5), כאשר שני הנאשמים, 1 ו-4, פועלים בדרך מירמתית, בכך שיצרו מצג כוזב ומרמתי, לפיו גם אשת העובד עובדת בעצמה בחברה, ובאמצעות פיצול השכר נחסך המס והגיעו לשכר הנטו שביקש מיכאלוביץ', שעמד על סך של 3,500 ₪ לחודש. התנהלות הנאשמים הנ"ל מוכיחה גם, ששניהם פעלו במטרה לסייע למיכאלוביץ' להתחמק ממס.

ב"כ הנאשמים טען, כאמור, שמאחר ורטנר היה בעל מניות בנאשמת 4, והיה מנהל פעיל, אזי היה מקום להגיש את האישום גם נגדו, ומשלא נעשה כך – יש לזכות את הנאשם 1 מטעמי הגנה מן הצדק. עוד נטען ע"י ב"כ הנאשמים, שהעבריין העיקרי בכל הפרשייה נשואת אישום זה הינו שמעון מיכאלוביץ', והמדינה בחרה שלא להעמידו לדין, והסתפקה בהטלת כופר ע"ס 1,500 ₪. בכך נוצרה אפליה בינו ובין הנאשם 1, וגם זו מצדיקה ביטול האישום נגד מרשו, מטעמי הגנה מן הצדק.

בנוגע לאבחנה בין נאשם 1 ובין רטנר, לעניין האישום השני, אני דוחה את טיעוניו של הסנגור, מאחר ורטנר הינו עד מדינה, ובשל כך לא הוגש נגדו אישום בגין כל הפרשייה נשואת הכרעת דין זו. בנוגע לשמעון מיכאלוביץ' – הגעתי למסקנה, שהוא הבין בדיוק את נושא פיצול שכרו, בינו ובין אשתו, על אף שזו לא עבדה במכללה, וזאת בשל היותו רואה חשבון במקצועו, ולא ייתכן שלא שם לב לכך. ניסיונותיו של מיכאלוביץ' להפנות את כל האחריות לפיצול השכר על הנאשם 1 נובע, כך נראה, מרצונו להרחיק עצמו מאחריות פלילית לעבירה שבוצעה. שמעון מיכאלוביץ' שילם, כאמור, כופר בגין התנהלותו המפורטת באישום זה, כאשר הוא היה העיקר כאן, מאחר ושכרו זה שפוצל, ואשתו התייצבה לימינו בפיצול זה, ובכל זאת לא הוגש נגדו כל אישום, מלבד תשלום כופר בסכום פעוט. לעומת זאת, הוגש כתב אישום נגד הנאשם 2, שאיננו העבריין העיקרי בפרשייה נשואת האישום השני, כאשר הנימוק העיקרי לכך הוא, שהאישום השני אינו האישום היחיד נגד נאשם 1, ואף אינו האישום העיקרי, לאור המיוחס לו באישום הראשון.

הנאשמים 1 ו-4 מואשמים באישום השני בעבירות נוספות, מעבר לאלה שניתן היה לייחס למיכאלוביץ', וזאת בשל הרישום הכוזב שביצעו. יחד עם זאת, החלטתי לקבל, ולא בלי לבטים, את טיעונו של ב"כ הנאשמים, לפיו יש לזכות את הנאשם 1 מהמיוחס לו באישום השני, וזאת מטעמי הגנה מן הצדק, כפי שיפורט להלן, ולא מצאתי לנכון להפלות בעניין זה בין הנאשם 1 והנאשמת 4, על כן החלטתי לזכות גם אותה מכל המיוחס לה.

דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" זכתה להכרה בפסיקת בית המשפט העליון, כאשר שני פסקי הדין המנחים בעניין זה הם ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (להלן: "ענין יפת") וע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6) 766 (להלן: "ענין בורוביץ"). גם המחוקק נתן את דעתו לדוקטרינה זו, וזאת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שזו לשונו:
 "149. טענות מקדמיות
לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –
...
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית."
 
דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" מכירה בסמכותו של בית המשפט לבטל את כתב האישום, וזאת כאשר אין בית המשפט יכול לברר את כתב האישום באופן שיבטיח לנאשם משפט הוגן, או כאשר בירור כתב האישום עומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. בענין יפת קבע השופט לוין, כי:
"המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...".

בענין בורוביץ נקבע מבחן מרוּכך יותר לקבלתה של טענת "הגנה מן הצדק", וככתוב, שם בעמ' 806:
"עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט."
 
בית המשפט העליון קבע בענין בורוביץ מבחן תלת שלבי לבחינתה של טענת ה"הגנה מן הצדק", וזאת בעמ' 807-808: 
"בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ... בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום."

סיום ההליך נגד אחד האחראים העיקריים בפרשייה נשואת אישום זה, שהוא שמעון מיכאלוביץ', בדרך של תשלום כופר, ובסכום פעוט של 1,500 ₪, ואי הגשת כתב אישום נגדו, ואף לא נגד אשתו, שהוצגה כעובדת וככזו המשתכרת - יש בכך משום פגם, ללא קשר לעצם אשמתם של הנאשמים 1 ו-4 בפרשייה זו, והמשך ניהול ההליך הפלילי נגדם, שעה שמנוהלים נגד הנאשם 1 הליכים בפרשייה חמורה בהרבה, המתועדת באישום הראשון, יש כדי לפגוע בתחושות הצדק, ואותה פגיעה לא ניתנת לריפוי ע"י המשך ההליכים נגד נאשמים אלה, שעה שנאשם 1 הועמד לדין בפרשייה נשוא האישום הראשון, ושעה שהחלטתי להרשיעו בכל המיוחס לו שם. שיקולים של הימנעות מנקיטת הליכים פליליים נגד מיכאלוביץ' בשל מעורבותו באישום השני בלבד, מביאים אותי למסקנה שיש לבטל את האישום השני נגד נאשם 1, וזאת מהטעם שננקטו נגדו הליכים בפרשייה מסועפת וחמורה בהרבה, כמתואר באישום הראשון. בנוגע לנאשמת 4 – הגעתי למסקנה, כאמור, שאין להפלות בינה ובין הנאשם 1, על אף שהאישום הראשון אינו מתייחס אליה, על כן אני מחליט לבטל את האישום השני כנגד שני הנאשמים, 1 ו-4, בשל הגנה מן הצדק, והנני מורה על זיכויים מכל המיוחס להם באישום זה.

לסיכום האישום השני
החלטתי לזכות את שני הנאשמים, 1 ו-4, מכל המיוחס להם באישום זה, וזאת מטעמי הגנה מן הצדק.

סוף דבר

בנוגע לאישום הראשון: עלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש את כל עובדות האישום הראשון, והנני מרשיע את הנאשמים 3,2,1 ו-5 בכל המיוחס להם באישום זה.

בנוגע לאישום השני: החלטתי לזכות את הנאשמים 1 ו-4 מכל המיוחס להם באישום זה, וזאת מטעמי הגנה מן הצדק.

ניתנה היום, ט"ו בטבת תשע"ב, 10 בינואר 2012, במעמד כל הצדדים.

130 מתוך 130