הדפסה

ת"פ 3564-06 מ.י. לשכת תביעות מרחב שפלה - שלוחת נ' קסהון

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 1908/06 מ.י. לשכת תביעות מרחב שפלה - שלוחת ראשל"צ נ' קסהון
ת"פ 3564/06 מ.י. לשכת תביעות מרחב שפלה - שלוחת ראשל"צ נ' קסהון
בפני כב' השופט רפי ארניה

בעניין:
מ.י. לשכת תביעות מרחב שפלה – שלוחת ראשל"צ

ע"י ב"כ עו"ד חן אסט
המאשימה

נגד

נתן קסהון

ע"י ב"כ עו"ד הגר אמר
הנאשם

הכרעת דין
אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתבי האישום.
כתבי האישום
כנגד הנאשם הוגשו שני כתבי אישום המייחסים לו עבירות של תקיפת סתם, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, תקיפת והעלבת עובד ציבור והסגת גבול.
בהתאם לכתב האישום בת.פ. 1908/06 ביום 4.9.2004 הגיע אמבולנס של מד"א לרח' אחד העם פינת ירושלים בראשל"צ עקב דיווח על תאונת דרכים.
משהגיע האמבולנס למקום הבחין הפרמדיק יעקב מור (להלן: "מור") בנאשם שכוב על הריצפה. הנאשם הועלה על אמבולנס לצורך פינויו מבית החולים, ואולם סירב לכך אך גם סירב לצאת מהאמבולנס. בהמשך, הנאשם גם דחף את מור בשתי ידיו.
למקום הגיע השוטר עידן שרויט (להלן: "שרויט"), אשר ניסה לשוחח עם הנאשם. בשלב זה, הנאשם היכה את מור בשנית באמצעות אגרופו, בחזה.
לאחר מכן, החל הנאשם להשתולל ודחף את שרויט, והיכה בו באמצעות אגרופו בפניו.
(להלן: "האירוע הראשון").
בהתאם לכתב האישום בת.פ. 3564/06 בתאריך 16.7.2005 הוזעק צוות נט"ן המורכב ממור ושלומי גרייצר (להלן: "גרייצר") לרח' הרב עוזיאל 10 בראשל"צ על מנת לטפל בנאשם אשר פירכס. משהגיע הצוות לבית, שכב הנאשם על הריצפה. הנאשם קפץ לעברו של מור, דחפו והחל להכותו בבעיטות ואגרופים לפלג גופו העליון.
הצוות נס מהבית ושב לאמבולנס. הנאשם טיפס יחד עם אחרים על האמבולנס, עקר מוט רוחב אשר היה מחובר לאמבולנס, והכניס אותו בין גלגלי האמבולנס, על מנת למנוע מהצוות לעזוב את המקום. הנאשם אף החזיק באבן וחבט באמצעותה על חלון האמבולנס. בעקבות אירועים אלה מור החיש למקום כוחות משטרה.
בתחנת המשטרה, משהבחין הנאשם באמבולנס ובצוות, קפץ על חלקו הקדמי של האמבולנס.
(להלן: "האירוע השני").
טענות ההגנה
בישיבת יום 17.1.2008 נמסרה תשובת הנאשם לכתב האישום. הנאשם כפר במיוחס לו בכתבי האישום, פרט לאמור להלן.
(א) ביחס לאישום בת.פ. 1906/06, הנאשם הודה כי סירב להתפנות, וטען שהחובש הוא שתקף אותו.
(ב) באשר לאישום בת.פ. 3564/06, הנאשם טען כי הותקף על ידי החובש. עוד טען הנאשם כי יום קודם לאירוע הוזרק לו חומר הרדמה ועקב כך אינו זוכר מה עשה.
(ג) באשר לאירוע בתחנת המשטרה הנאשם הודה כי חסם לאמבולנס את הדרך שכן הותקף על ידי החובשים, אך לא השיג גבול.
ביום 27.6.2010, בעיצומה של פרשת ההוכחות נמסרה בקשה לתיקון הכפירה, וזאת לאחר קבלת חוו"ד רפואית בענייננו של הנאשם.
בהתאם לאמור בהודעה:
"האירועים הנטענים בכתבי האישום המיוחסים לנאשם הופיעו לאחר סידרה של התקפים אפילפטיים בהם לקה הנאשם וכתוצאה מכך היה נתון במצב פוסט איקטלי, ולכן לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות".
בישיבת יום 13.7.2010 הבהירה הסניגורית את תשובתה (עמ' 70 לפרוט'), כדלקמן:
"כשאני נשאלת האם הטענה היא ביצעתי ולא הייתי אחראי או גם אם ביצעתי לא הייתי אחראי, אני משיבה שהסיבה מאוד פשוטה. הנאשם לא זוכר. הנאשם לא יכול להגיד, גם כשנשאל במשטרה האם נתת אגרוף, הוא אומר יכול להיות. הטענה היא שהנאשם איננו זוכר אם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתבי האישום"
ובהמשך, בעמ' 71:
"הנאשם לא היה אחראי למעשיו מחמת שבאותה עת היה במצב פוסט אקטלי כפי שמפורט בחוות דעת הרפואית מטעם ההגנה...בזמן האירועים המתוארים בכתב האישום, הנאשם אכן שתה אלכוהול, זה עולה מחומר הראיות, וזה משהו שהנאשם זוכר, כי באותה תקופה שתה אלכוהול, דבר שעזר לו להתמודד עם המחלה שלו".
מבוא רפואי כללי: מחלת האפילפסיה והשלב הפוסט איקטלי
אפילפסיה (שמה העברי: כִּפְיוֹן) היא הפרעה נוירולוגית שכיחה המתבטאת בהתקפים קצרים, יחסית, אך חוזרים ונשנים.
בזמן התקף אפילפטי משתבשת הפעילות החשמלית של המוח בשל התפרקויות חשמליות.
קיימים התקפים אפילפטיים משני סוגים.
האחד, מסוג "גראנד מאל", (התקף כללי) שהינה הפרעה חשמלית בכל קליפת המוח בבת אחת. ההתקף בגינה מתבטא באיבוד הכרה ולרוב, גם בהתכווצויות לא רצוניות של הגפיים.
השני, התקף קטן, הידוע גם כ"פטיט מאל", או התקף ממוקד מרוכב (complex partial seizures) – הפרעה חשמלית בחלק קטן של קליפת המוח, ללא אובדן הכרה ונפילה לריצפה. לאחר הפעולה ישנה אמנזיה לאירוע.
(ר' כרמי, "בריאות ומשפט" (2003), עמ' 858, וכן השווה: תפ"ח (ת"א) 1021/05 מ"י נ' מאירי עמ' 143-142).
בהתאם לנ/3, חוות דעתו של הנוירולוג ד"ר אילן בלט אשר הוגשה מטעם ההגנה, לאחר התקף אפילפטי פירכוסי כללי המוח אינו חוזר לפעילות תקינה, אלא קיים מצב המכונה "פוסט איקטלי", כלומר "שלאחר התקף", המתאפיין בטשטוש, בלבול, חוסר תובנה, התנהגות חסרת שליטה שלעיתים היא תוקפנית, בייחוד אם מנסים לרסן את החולה והוא חש מאויים.
במצב זה, אין לחולה תובנה למצבו ולסיטואציה שבה הוא נמצא ובדרך כלל קיימת אמנזיה (חוסר זיכרון) לתקופה זו. לאחר מכן, החולה שב למצב תפקודי תקין.
המצב הפוסט איקטלי נמשך שעות ואף מספר ימים, במיוחד אם הוא מופיע לאחר מספר התקפים אפילפטיים או לאחר התקף אפילפטי ממושך.
בהתאם לנ/3, במצב פוסט איקטלי תתכן אף התנהגות קיצונית יותר, חסרת שיפוט, המגיעה לדרגה של מצב פסיכוטי.
מבוא רפואי קונקרטי: מצבו הרפואי של הנאשם
אין חולק כי הנאשם הינו חולה אפילפסיה עם התקפים פרכוסיים כלליים, משנת 2002. הנאשם התכחש לאבחנה זו משך תקופה ממושכת, לא נטל את הטיפול התרופתי כפי שהומלץ לו על ידי הרופאים, ובנוסף נהג לשתות אלכוהול. כתוצאה מכך הוא סבל בשנים 2004-2005 מהתקפים אפילפטיים מרובים ותכופים, חלקם בצרורות של מספר התקפים באותו יום.
התיעוד הרפואי הקיים בתיק בית המשפט (ת/20) מגלה את העובדות הבאות:
(א) ביום 5.10.2003 התקבל לבי"ח "אסף הרופא" עקב איבוד הכרה לאחר שחזר מבילוי במועדון שם שתה 5-6 בירות. אינו זוכר את אירוע איבוד ההכרה. אינו מטופל באופן מסודר. שוחרר לאחר יומיים, עם המלצות להמשך טיפול תרופתי בשים לב למחלתו.
(ב) ביום 26.3.2004 התקבל לבי"ח "אסף הרופא" עקב סדרה של התקפים אפילפטיים. במהלך אישפוזו פיתח אי שקט פסיכומוטורי (קרוב לוודאי "פוסטאיקטל פסיכוזיס") וקיבל תרופות הרגעה. שוחרר כעבור יומיים.
(ג) ביום 10.4.2004 התקבל לבי"ח "אסף הרופא" עקב סדרה של התקפים, הנובעים מאי נטילה באופן סדיר של תרופותיו. גם הפעם פיתח אי שקט פסיכומוטורי הנובע מפוסטאיקטל פסיכוזיס, טופל בתרופות הרגעה ושוחרר כעבור שלושה ימים.
(ד) ביום 26.6.2004 התקבל לבי"ח "אסף הרופא" לאחר שנמצא ברחוב ללא הכרה. נמצא כי במהלך אישפוזו לא נצפו פירכוסים. אובחן כי בעייתו העיקרית הינה פירכוסים החוזרים על רקע אי נטילת התרופה ושתיית אלכוהול.
(ה) ביום 11.7.2004 התקבל לבי"ח "אסף הרופא" עקב ריבוי התקפים אפילפטיים. אושפז עקב אובדן הכרה ותנועות בלתי רצוניות בארבעת הגפיים.
(ו) ביום 26.11.2004 התקבל לבי"ח "איכילוב", בשעה 05:19, לאחר שנמצא על יד מועדון מחוסר הכרה עם תנועות בלתי רצוניות בארבע גפיים, ונדף ממנו ריח אלכוהול. אמו תיארה (ת/22) התקפים שכללו בעיטות והטחת ראש בקיר. במהלך אישפוזו נצפה אירוע ממושך בן כ – 20 דקות שהתבטא בתנועות בלתי רצוניות וחוסר תגובה לסביבה. האירוע אובחן כ – non epileptic seizure. הממצא בעניינו היה כי לא ניתן לשלול שילוב של התקפים אפילפטיים ולא אפילפטים.
כמו כן, קיים תיעוד לאירועים הבאים:
(א) ביום האירוע הראשון, מספר דקות לאחר חקירתו במשטרה חווה הנאשם, עוד בתחנת המשטרה, התקף אפילפטי. הוא התמוטט, פרפר בכל הגוף ולא יצר קשר. הוזמן צוות מד"א שפינה אותו לביה"ד (זכ"ד ת/6, עמ' 32 לפרוט') .
(ב) במהלך האירוע השני, הנאשם ניסה לקפוץ מהחלון אך נוכחים במקום הצליחו לעצור אותו. למחרת האירוע השני, הנאשם קפץ מהחלון ואף שבר את רגלו (עמ' 41 לפרוט').
חוו"ד רפואית מטעם ההגנה
כאמור לעיל, ההגנה הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר אילן בלט, סגן בכיר למנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר. ד"ר בלט, מעבר להיותו נוירולוג בכיר, הינו בעל התמחות-על באפילפסיה, לאחר שהתמחה בתחום זה באוניברסיטת פיטסבורג במשך כשנתיים.
ד"ר בלט מצא כי האירועים המתוארים בכתבי האישום הופיעו לאחר סדרת התקפים אפילפטיים, כאשר הנאשם היה מצוי במצב פוסט איקטלי אופייני, קשה וממושך. אי נטילת התרופות, וייתכן שגם צריכת האלכוהול החמירו את מצבו.
בהתאם לאמור בחוות הדעת, התיאור בכתב האישום הראשון על פיו הנאשם היה שכוב על הריצפה, הוכנס לאמבולנס אך סירב להתפנות לבית חולים ומאידך גם סירב לצאת מהאמבולנס, הינו תיאור אופייני להתנהגות חולי אפילפסיה במצב פוסט איקטלי לאחר התקף.
בהתאם לחוות הדעת הנ"ל, גם בכתב האישום השני ברור כי הנאשם היה סמוך לאחר התקף אפילפטי פרכוסי כללי. התנהגות חסרת שיפוט ואף אלימה עלולה להופיע במצב זה והיא מבטאת מצב תפקודי בלתי תקין של המוח באותה עת.
הדין, ומסגרת הדיון
נקודת המוצא של סעיף 34ה' לחוק העונשין הינה כי חזקה היא שכל אדם אחראי למעשיו. הטוען לתחולתו של סייג לאחריות הפלילית – עליו הנטל להוכיחו.
ההגנה טוענת לתחולתה של ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 34ז' לחוק העונשין ("היעדר שליטה"). הוראה זו קובעת כי:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה"
כאמור, נטל הוכחת ההגנה היא על הנאשם. ואולם, מכח סעיף 34כ"ב לחוק העונשין, די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר באשר לתחולת הסייג כדי לקבוע שאינו נושא באחריות הפלילית.
12. בסיפרות הרפואית קיימת כתיבה עניפה על היחס בין אפילפסיה לבין החוק ובמיוחד הגנת האוטומטיזם.
מאמר מרכזי בנושא הינו: Dr. Roy G. Beran, "Epilepsy Should Not Be An Accepted Defense In Criminal Proceedings", אשר פורסם ב –Medicine & Law 16, p. 405 (1997).
נקודת המוצא של המאמר הינה כי ככלל, אפילפסיה אינה קשורה כלל ועיקר לאלימות. הקשר בין אפילפסיה למעשי אלימות נבדק, ונמצא כי מתוך 5,500 מקרים רק ב – 7 מקרים ההתקף האפילטי היווה הגורם למעשה האלימות.
המחבר מציע במאמרו כי אפילפסיה לכשעצמה לא תהווה הגנה במשפט פלילי. כמו כן, גם התקף מן הסוג הראשון ("primarily generalized seizure") לא יהווה הגנה.
לטענתו, רק התקף מהסוג השני ("complex partial seizures") עשוי להעמיד לנאשם את הגנת האוטומטיזם, ובלבד שקיומו של התקף מסוג זה בזמן העבירה הוכח כדבעי.
עוד טוען המחבר כי בכל מקרה, אפילפסיה לא יכולה להוות הגנה בפני עבירות כגון עבירות מס ועבירות מירמה, או אף עבירות תנועה (שכן לטעמו, נהג אפילפטי צריך לצפות שיתקבל התקף במהלך הנהיגה, יאבד שליטה על הרכב ויפגע באחרים).
המחבר מסכם כדלקמן:
"The above anecdotal information has been provided to show how the use of epilepsy, as a defense, can be seen to be an attempt to pervert the course of justice. It is inappropriate to justify the inexcusable by means of the use of epilepsy which is, in most circumstances, an innocent bystander in the face of clearly criminal activity".
13. כאמור לעיל, בהתאם לחוות דעתו של ד"ר בלט, בעת שאדם מצוי במצב פוסט איקטלי של התקף, הוא עלול להתנהג התנהגות חסרת שליטה ושיפוט, שלעיתים היא תוקפנית, ואף יכולה להגיע לדרגה של מצב פסיכוטי.
המאשימה כלל לא סתרה חוות דעת זו מן הבחינה הרפואית, בחוות דעת נגדית.
המאשימה גם כלל לא חקרה את המומחה בשאלה אם לטעמו ההתקפים שחווה הנאשם בזמן האירועים היו מן הסוג הראשון או השני.
לפיכך, לצרכיה של הכרעת דין זו יש להניח שהקביעה הכללית הנ"ל, דהיינו כי בשלב הפוסט איקטלי של התקף אפילפטי אדם עשוי להתנהג התנהגות מן הסוג הנידון, בהיעדר שליטה – הוכחה.
עתה, כל שנותר על הנאשם להוכיח הוא האם בזמן האירועים נשואי כתבי האישום היה נתון במצב פוסט איקטלי. אם יוכח כך, או שלכל הפחות יוכח שקיים ספק סביר שזה היה המצב, הרי שעומדת לנאשם הגנת האוטומטיזם ("היעדר רצייה שפוי" - ר' כרמי, "בריאות ומשפט" עמ' 856 ובעמ' 858 ואילך; קדמי, "על הדין בפלילים" חלק ראשון עמ' 474; וכן תפ"ח (ת"א) 1021/05 מ"י נ' מאירי).
נצא עתה לבדיקה עובדתית, האם הוכיח הנאשם כי חל לגביו הסייג האמור ולו ברמה של ספק סביר, כשאנו מצויידים באזהרתו של Dr. Beranכמפורט לעיל, וכן באזהרה נוספת שניתנה לפני שנות דור ע"י ד"ר לרמן במאמרו "האם יש קשר בין אפילפסיה ופשיעה" שפורסם בחוברת "עבריינות וסטיה חברתית", כרך ה' חוברת 4 (1977), ואשר מצוטט בפרשת ע"פ 842/85 הרנוי נ' מ"י פ"ד מ"ב(4) 245, על פיה עמד המחבר על כך שחולי אפילפסיה עלולים לבצע פשעים תוך כדי התקף, והזהיר מפני שימוש תרמיתי בטענת התקף כהגנה משפטית.
דיון והכרעה
האירוע הראשון
בפתח הדברים יש לאמר, כי עמדת התביעה הינה כי האירוע הנ"ל לא התרחש עקב מחלת הנאשם או עקב התקף אפילפטי בו היה נתון אותה עת, אלא עקב העובדה שהוא היה שיכור. לטענתה השימוש באלכוהול בצירוף אי נטילת התרופות, באותה עת, הינם הגורמים להתנהגות הנאשם, ועל כן, אין עומדת לנאשם ההגנה האמורה.
14. האירוע הראשון תואר על ידי מור כדלקמן:
"הגעתי למקום, ראיתי אותו שוכב על הרצפה ולידו היה בקבוק בירה ואני ואיש הצוות הנוסף הושבנו אותו ברח' ירושלים בראשל"צ ליד ביה"כ הגדול ויצאנו עם הציוד והגענו אליו והוא שכב על הרצפה, העלנו אותו על המיטה של נט"ן והוא לא התנגד ושיתף פעולה ומהרגע שהוא שוכב על המיטה התחלתי לדבר איתו והסברתי לו שהוא צריך להתפנות לבי"ח ואנחנו מציעים לו לנסוע לבי"ח אסף הרופא והוא אמר שהוא לא מעונין והוא סרב גם לפינוי לבי"ח וגם לבדיקה שלנו. הוא פשוט אמר שהוא לא רוצה ושנעזוב אותו. מאותו רגע אמרתי לו שאנחנו לא לוקחים בכוח אף אחד ואם הוא לא רוצה להתפנות לא ניקח אותו. כאשר בשלב הזה הוא יושב במיטה של האמבולנס מרצונו. הסברתי שאם הוא לא רוצה לבוא איתנו הוא צריך לקום מהמיטה. הוא סירב לרדת מהמיטה וגם היה לו ריח של אלכוהול מהפה וכל האירוע הזה לא היה עדות לפירכוסים או לאפליפסיה" (עמ' 21 לפרוט').

מור הוסיף כי לדעתו באותה עת הנאשם לא היה בהתקף והסביר:
"הכוונה שהתמונה שראיתי עליו לא התאימה לאירועים של חולי אפליפסיה כפי שאני מכיר. החזרה המהירה שלו להכרה מלאה, התגובות שלו כלומר שהוא עובר ממצב הוא שוכב על הרצפה ממצב שהוא תוקף אותך באגרופים ובעיטות וזה לא מתאים לחולה אפליפסיה כי אחרי שהם בהתקף לוקח להם זמן להתאושש במשך דקות. אני לא מכיר בספרות הרפואית מקרים שבהם לוקח פחות מכמה דקות. בין 5 ל-10 דקות. ההמשך של האירוע זה היה שהוא פשוט שוב תקף אותי. הוא ישב על המיטה של האמבולנס ופשוט התחיל להכניס לי אגרופים בחזה ולהשתולל. אני נרתעתי וזזתי אחורה, הזמנו משטרה. במקרה הזה המשטרה הגיעה בזריזות וגם השוטר ניסה להרגיע אותו כאשר הוא עדיין יושב על המיטה שלנו ואנחנו לא יכולים להתפנות. השוטר ניסה לדבר איתו ואני התקרבתי למיטה והוא שוב תקף אותי באגרופים אבל הפעם היה שוטר" (עמ' 22).
יחד עם זאת הודה מור כי אינו נוירולוג וכי אינו יכול לשלול כי בעת האירוע הנאשם היה בהתקף אפילפטי (עמ' 26 ש' 31-26).
15. בת/4 תיאר הנאשם את האירועים כדלקמן:
"אני התעלפתי, חבר שלי ערן שאני לא זוכר שם משפחתו הזמין מד"א. אני חולה אפילפסיה. תוך כדי אני התעוררתי חזרתי להכרה ואז חובש מד"א אמר לי שאני צריך לשכב וצריך ללכת למיון אני סירבתי. אני אמרתי לו שאני לא רוצה ללכת להתאשפז חובש מד"א לא תקף אותי רק שם עלי ידיים ואז אני התנגדתי. הוא גם התנגד הגיע למצב של מריבה והוא התחיל לתקוף אותי. הוא הביא לי אגרוף ואז הזמנתי משטרה [החשוד מראה לי נפיחות ליד עין ימין שלו לטענתו נגרם כתוצאה מהאגרוף שנתן לו החובש].
שאלה: במהלך העדות טענת כי החובש רק התנגד לך מדוע אתה טוען כי הוא נתן לך אגרוף?
תשובה: הוא נתן לי אגרוף".
כמו כן הודה הנאשם כי במשך הלילה הקודם לאירועים שתה אלכוהול (ת/4 ש' 25-22) אך לא היה שיכור (ש' 29-28).
16. התביעה טענה כי אין להאמין לגירסת הנאשם, שכן בעדותו בבית המשפט העיד כי אינו זוכר כלל את האירועים נשוא כתב האישום הראשון, ואולם בזמן מסירת ההודעה ת/4 הנאשם זכר היטב את האירועים.
כמו כן נאחזה התביעה בכך שהוכחה מודעותו של הנאשם לאירועים נשוא האירוע הראשון שכן סירובו להתפנות נבע מחוב של כ – 200,000 ₪ למד"א (עמ' 73). לטענתה, עצם מודעותו של הנאשם לקיומו של החוב מלמדת על מודעות לאירועים ולפרטים, ומלמדת שפעל תחת שליטה.
ד"ר בלט עומת עם טענה זו והשיב כי בהחלט ייתכן שבמצב הפוסט איקטלי תהיה הבנה חלקית לסיטואציה מבלי שתהיה הבנה לכל ההקשרים (עמ' 94 ש' 30-28), ואף תתכן קליטה של חלק מהעובדות והגירויים שמגיעים אל החולה, אך התגובה אינה פרופורציונאלית למקרה ואינה לפי שיפוט רגיל (עמ' 102).
כלומר, בהתאם לעדות ד"ר בלט, העובדה שהנאשם זכר פרטים מהאירוע בזמן מסירת ת/4, או שהיה מודע לתוצאות פינויו (הגדלת החוב למד"א), אינה מעלה ואינה מורידה דבר לעניין שליטתו בפעולותיו. אליבא דד"ר בלט, ייתכן בהחלט כי היתה לנאשם מודעות בזמן האירועים לאנשים ולעובדות הרלוונטיות, אך אין פירוש הדבר שהוא יכול היה לשלוט בתגובותיו. המצב הפוסט איקטלי מכתיב תגובות בלתי פרופורציונאליות, ואין לכך שום קשר למודעותו לעובדות רלוונטיות (ור' גם עמ' 91 ש' 16-11).
כמו כן, ד"ר בלאט העיד כי העובדה שבעת שהנאשם מסר הודעתו, כשעה לאחר קרות האירוע, אינה רלוובנטית שכן:
"ת. במקרה זה היה הבדל גדול בין מצבו שהיה בתחנת המשטרה ומסר את ההודעה, לעומת שעה קודם לכן, שזה איננו מעלה בעיני אינו יוצא דופן. במצבים הפוסטאקטלים ההבדל על פני שעה יכול להיות הבדל גדול, תהומי. חולים רבים במחלת האפילפסיה שמתנהגים בצורה מאוד לא רגילה כאשר מגיע צוות מד"א צוות מט"ן ונמצאים בעיצומו של אותו מצב, ושעה לאחר מכן כשנמצאים בחדר מיון הם נמצאים במצב שונה" (עמ' 95 ש' 15-11).

באשר לתגובותיו האלימות של הנאשם העיד ד"ר בלט כי:
"...תגובות אלימות קיימות. יש אנשים רבים חולי אפילפסיה שמתנהגים כרגיל בצורה נורמטיבית לחלוטין, ומתביישים כשמספרים להם באיזה צורה דיברו והתנהגו הם נהגו בה בעת שהיו באותה העת. אלה דברים שבחיים הקליניים אנו רואים.
ש. יש בדיקה אמפיריות שאומרת שלא נדיר למצוא את זה?
ת. כן. בהחלט. ניתן להמציא על זה גם מאמרים. רוב התגובות האלימות שקורות במצבים הפוסטאקטלים אלה פעולות תגובתיות זה תגובה לסיטואציה שהחולה מדוע לה ומבין אותה בצורה מאוד חלקית ולעיתים קרובות מעוותת ומאוד שכיח שזה מתמקד בנושא הפינוי שהוא לא מבין מדוע פוקדים עליו לעשות כך ולעשות כך ומגיב בצורה אלימה. אלימות שלא ניתן מבחינת ההרגשה שלי והידע שלי, לא עולה בקנה אחד עם המצב הפוסטאקטלי היא אלימות יזומה במחשבה תחילה כגון מקרים שהיו בארצות אחרות על אנשים שהלכו ביוזמתם והגיעו למקום מסויים לבית אדם שהכירו פרצו לשם רצחו אותו וטענו לטענת מצב פוסטאקטלי בהיותם חולי אפילפסיה. מעשים כאלה, המעידים על תכנון ומחשבה תחילה – זה לא המקרה".
ולסיכום הוסיף ד"ר בלט כי:
"ש. למעשה אנחנו יכולים לומר שהמאפיינים שבחרת לציין בחוו"ד כן מותאמים גם למצב של הנאשם בשני האירועים של הנאשם?
ת. כן" (עמ' 96).
17. התביעה נאחזה גם בעדותו של עד ההגנה מר אבא סקאלי, אשר מכיר את הנאשם שנים רבות. עד זה העיד (עמ' 81-82) כי קיימים שני שלבים בהתקפיו של הנאשם. החלק הראשון המלווה בתנועות בלתי רצוניות, היעדר שליטה ואלימות, ולאחר מכן ירידה, התעלפות, וחזרה לעצמו.
על פי עדות של עד זה, בזמן "הירידה המנטלית" הנאשם עייף מאוד ואינו אלים (עמ' 82).
לטענת התביעה, הואיל והאמבולנס הגיע למקום כשהנאשם כבר היה שכוב על הריצפה (דהיינו בשלב "הירידה המנטלית", שבו הוא מצוי באפיסת כוחות), הרי שלא ייתכן שהיה נתון בזמן האירוע במצב פוסט איקטלי.
אין ספק כי יש טעם של ממש בדברים אלה. ואולם, יחד עם זאת עד זה לא נכח בזמן האירוע, ולמעשה אין הוא יכול לשלול כי דווקא באירוע זה הנאשם חווה מצב פסיכוטי הנובע משלב הפוסט איקטלי.
עובדה היא שברישומיו הרפואיים של הנאשם קיימת עדות לפסיכוזיס בזמן המצב הפוסט איקטלי. הרישומים מלמדים גם על קיומו של אי שקט מוטורי (ר' תעודות חדר מיון מיום 26.3.2004 ו – 10.4.2004).
עובדה היא שמיד בתום גביית הודעה זו חווה הנאשם התקף אפילפטי נוסף.
18. לסיכום: אין חולק כי הנאשם היה שתוי בעת האירוע הראשון. גם אין חולק, וכך קבע גם ד"ר בלט בחוות דעתו ובעדותו (עמ' 103 ש' 27-26) כי צריכת אלכוהול מגדילה את הסיכוי להתקף אפילפטי.
יחד עם זאת תיאורי האירוע על ידי מור, ע"י אבשלום עובדיה (עמ' 62 ואילך) וכן על ידי שרויט, שהעיד שהנאשם תקף את מור לנגד עיניו (עמ' 53), עולים בקנה אחד הן עם סימפטומים ידועים ומוכרים של שיכרות והן עם סימפטומים של הימצאות במצב פוסט איקטלי של התקף אפילפטי, כמתואר על ידי ד"ר בלט בחוות דעתו, ובעדותו.
ד"ר בלט העיד, בעמ' 90, כי:
"...לאחר התקף אפילפטי, המח לא חוזר לפעילות תקינה באופן מיידי ובדרך כלל גם לא תוך דקות אלא לאחר זמן משתנה שיכול להמשך שעות ולאחר התקפים מרובים וקשים אפילו ימים. במצב הפוסטאקטלי כלומר מצב שלאחר התקף אפילפטי שיקול הדעת אינו שיקול דעת רגיל ותקין התגובות אינן רגילות ההתנהגות אינה התנהגותו הרגילה של החולה וגם תגובות אלימות מוכרות וידיעות במצבים כאלה".
ובהמשך:
"משך המצב פוסטאקטלי הוא משתנה והוא ורייבילי נראה לפי ההודעות שנמסרו במשטרה בעת מסירתם מצבו השכלי קוגנטיבי היה טוב יותר מאשר בשלבים מוקדמים יותר. דבר שיכול להעלות בקנה אחד עם מצב פוסטאקטלי שהולך ודועך בהדרגה וקשה לדעת בדיוק מתי הוא מסתיים ומתי יש חזרה וכושר קוגנטיבי ושיפוטי רגיל".
כלומר, בהתאם לחוו"ד ועדות דר' בלט, הסימפטומים של היעדר תובנה מלאה או חלקית לסיטואציה, היעדר ציות להוראות ותגובה אלימה להוראות, שימוש והיעדר תכנון מוקדם של האלימות, אלו הם סימפטומים המזוהים עם מצב פוסט איקטלי.
חיזוקים לאפשרות שהנאשם לקה בזמנים אלה בפסיכוזיס בזמן מצב פוסט איקטלי נמצאים גם בתעודות חדר המיון, ומלמדים על קיומו של "אי שקט מוטורי". כן ר' ת/19 דו"ח הפעולה של שרויט בו מציין הנ"ל:
"ניגשתי לחשוד וניסיתי לדבר איתו ולשאול אותו מה קרה והוא מייד צעק והפך להיות תוקפני. לציין כי לא דיבר לעניין ולא תיקשר ואז ניגש שוב לחובש וצעק עליו".
חיזוק נוסף לגירסתו של הנאשם נמצא בכך כי שרויט לא הריח ריח של אלכוהול מפיו, וכן כי אנשי מד"א טענו בפניו כי מדובר במתחזה (עמ' 54). דברים אלה עומדים בניגוד לעדותו של מור בבית המשפט, על פיה הכחיש כי סבר שהנאשם התחזה (עמ' 29).
יצויין עוד כי במהלך תקופה זו הנאשם לא היה מאוזן מבחינת מחלת האפילפסיה שלו ולא היה מטופל כיאות (עמ' 92 ש' 11-13), דבר שהגביר, מן הסתם, את חוסר היציבות שלו.
19. נוכח כל האמור, ובהיעדרה של חוות דעת סותרת מטעם המאשימה, סבורני כי לא הוכח בוודאות הדרושה במשפט הפלילי, כי הנאשם לא היה במצב פוסט איקטלי בעת האירוע.
אף לא נוכל לאמר בוודאות הדרושה במשפט הפלילי כי האירוע התרחש רק עקב העובדה שהנאשם היה שתוי או רק עקב העובדה כי לא נטל את תרופותיו, או רק עקב שילוב של שני הללו. אף לא נוכל לאמר בוודאות הדרושה במשפט הפלילי כי הנאשם התחזה.
הסימפטומים שניצפו על-ידי עדי התביעה בהתנהגות הנאשם בעת האירוע הראשון, מתאימים גם להימצאות במצב הפוסט איקטלי, כמו גם לאפשרויות האחרות שהועלו.
גם לא נוכל לאמר בוודאות הדרושה במשפט הפלילי מה מידת השפעת האלכוהול שצרך הנאשם עובר לאירוע על האירוע, מה מידת השפעת אי נטילת התרופות על האירוע, ומה מידת השפעת המצב הפוסט איקטלי על האירוע.
שתי הסיטואציות – שכרות בצירוף אי נטילת תרופות, והתקף – אפשריות הן. ייתכן אף שנכון להגיד ששילובן של הסיטואציות גרם לאירוע, ואולם אין לדעת אל נכון מה "יחס הגרימה" שביניהם, ומהו הגורם המכריע להתנהגות הנאשם.
במילים אחרות, קיים בהחלט ספק סביר באשר לשאלת מקורה של ההתנהגות הפלילית הנידונה – האם שכרות/אי נטילת תרופות, או מצב פוסט איקטלי של התקף אפילפטי.
לפיכך, אין מנוס אלא לזכות את הנאשם מאישום זה מחמת קיומו של ספק סביר בדבר היעדר השליטה.
האירוע השני
20. מור תיאר, בעמ' 20, את האירוע כך:
"ש.ת. התקבלה הודעה של אירוע עם אדם עם פירכוסים. עלינו לדירה אני הייתי איש הצוות הראשון שפתח את הדלת, נכנסנו פנימה וראיתי אותו שוכב על מזרון במרכז החדר שהוא בהכרה מלאה, פניתי אליו ושאלתי אותו מה קרה ובתגובה לשאלה הוא קם והתחיל להתנפל אלי עם אגרופים, בעיטות וצעקות. הבנתי שאנחנו במצב של סכנה והוריתי לצוות שלי לצאת החוצה. יצאנו החוצה וירדנו וכשהיינו בכניסה לבנין ראיתי אותו מנסה לטפס על המרפסת כדי לקפוץ החוצה מהחלון ואנשים תופסים אותו".
בהמשך העיד מור כי בעת שהגיע אל הנאשם:
"ש. איך הוא נראה.
ת. הוא שכב וזז. לא הצלחתי להגיע לבדיקה וכששאלתי מה קרה הוא התחיל לתקוף אותי. הוא לא אמר דברים כלפי, הוא מילמל דברים כלפיי אני לא זוכר מה. הדיבור היה קוהרנטי. הוא ידע מי אני. הוא ידע שאני צוות מד"א. בתשובה לשאלות שלי הוא קם".
כמו כן, גרייצר העיד, בעמ' 38, כי:
"שת. נכנסנו פנימה פתחו לנו את הדלת, נכנסנו לבית, קובי היה ראשון, פתחו לנו את הדלת, אני לא יודע אם זה בני משפחה, היו ממוצא אתיופי, מה שאני זוכר זה שראינו את החולה שוכב על הרצפה, ומשום מקום הוא קפץ וזינק עלנו. מה שקובי עשה היה למנוע את הקפיצה שלו, וזהו. קובי ראש הצוות נתן לנו הוראה לרדת למטה.
ש. עדיין בבית אתה מספר בהודעתך שהנאשם היה אחוז אמוק?
ת. הכוונה שלי היתה שפתאום מהרצפה הוא קפץ עלינו בטירוף.
ש. מה קרה אחרי זה?
ת. ירדנו למטה, הזמנו משטרה. חכינו למטה. ראינו את החולה עומד בחלון וצורח מה קרה? וחברים שלו מחזיקים אותו, מראה נסיון כאילו לקפוץ...".
21. גם כאן, המאשימה בדברי סיכומיה שמה יהבה על כך כי הנאשם זכר את פרטי האירוע השני בעת מסירת הודעתו ת/10, וטען כי התנגד לפינויו עקב אי רצונו להתאשפז. כן ר' בעניין זה הודעתו הנוספת של הנאשם ת/9 (שנגבתה ממנו כ – 7 חודשים לאחר האירוע השני)
גם כאן, כמו גם באירוע הראשון, תיאור האירוע מתאים ביותר למצב הפוסט איקטלי. ההתנהגות התוקפנית, הנובעת מנסיון הטיפול בנאשם, עלולה בהחלט להתאים לתסמונות הנובעות מהימצאותו של הנאשם בשלב הפוסט איקטלי באותה עת, והכל כאמור וכנטען בחוו"ד ועדות דר' בלט.
ויודגש: באירוע השני, בניגוד לאירוע הראשון, אין כל טענה כי הנאשם היה שתוי או שיכור, ומכל מקום אין כל ראיה המצביעה על אפשרות זו.
חיזוק למצבו הנפשי של הנאשם בעת האירוע השני נמצא בעובדה, כי לאחר האלימות כלפי החובשים הנאשם רץ אל החלון וביקש לקפוץ, ורק חבריו אחזו אותו ומנעו ממנו לעשות כן. עובדה זו בוודאי אינה מתיישבת עם מודעות שפויה לעובדות רלוונטיות. ועוד: למחרת, הנאשם אכן קפץ מהחלון ושבר את רגלו.
כל אלה מלמדים על מיתאם לתסמונות שתיאר ד"ר בלט בחוות דעתו כמאפיינות את השלב הפוסט איקטלי.
הדברים מתיישבים גם עם תיאורי אימו של הנאשם ("בעיטות והטחת ראש בקיר"), ותיאורי הצוות הרפואי בתעודת חדר המיון מיום 26.11.2004.
באשר לטענות התביעה על בהירותו של הנאשם בעת מתן ת/10, העיר ד"ר בלט שהרבה יכול להשתנות מהשלב שהוא מיד לאחר ההתקף ועד שעה לאחר מכן.
בנסיבות אלה, אין אלא לקבוע כי קיים ספק סביר באשר לקיומה של שליטה של הנאשם בתנועותיו בעת האירוע, ומן הדין לזכותו גם מאישום זה.
אשר על כן, אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
ניתנה היום, כו' תשרי תשע"ב , 24 אוקטובר 2011, במעמד ב"כ הנאשם וב"כ המאשימה.

16 מתוך 16