הדפסה

ת"פ 3203-07 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' אספורמס

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 3203-07 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' אספורמס

בפני
כב' השופט ארז יקואל

בעניין:
מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון

על ידי ב"כ עו"ד שטרן

המאשימה

נגד

יצחק אספורמס

על ידי ב"כ עוה"ד כצמן ופורת

הנאשם

הכרעת דין

החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום.

רקע ותמציתם של דברים

1. שני כתבי אישום הוגשו כנגד הנאשם, הדיון בהם אוחד והם מייחסים לו עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 - בשני מופעים והטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב – 1982.

2. מעובדות כתבי האישום עולה כי בתחילת שנת 2005 ניהלו הנאשם וגב' לריסה וייבורג (להלן: "המתלוננת") מערכת יחסים זוגית במשך כחודשיים. הנאשם לא השלים עם מהלך הפרידה מהמתלוננת ובמספר רב של הזדמנויות, הטריד והפריע באמצעות הטלפון בכך שהתקשר אליה, אל אחיה ואל מקום עבודתה.

במהלך שיחות אלו, איים הנאשם על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה, במשפחתה ובבן זוגה בכך שאמר לה: "את תסבלי כל החיים, אני ארדוף אחרייך, אני אשפוך עליך מי אש, את תבואי אלי על ארבע". כן אמר לאחיה של המתלוננת: "אחותך תשלם על הכל, גם ההומו שלה ישלם, אני אהרוס לה את המשפחה".

ביום 26.2.07, התקשר הנאשם אל המתלוננת במקום עבודתה ואמר: "עכשיו אני לא אפגע בך. רק בהומו הזה וגם באח שלך וגם בבן שלך וכל הקרובים שלך בסכנה, לא רק את".

ביום 20.12.07, התקשר הנאשם אל המתלוננת ואמר לה כך: "אם לא תחזרי אלי, לא אתן לך מנוחה כל החיים, אטריד אותך, ירדוף אחרייך ויאנוס אותך ואף גבר לא יתקרב אליך".

בהמשך, התקשר הנאשם למקום עבודתה של המתלוננת ואמר למרכזנית כי יגרם נזק לרכבי בן זוגה של המתלוננת, בנה ואחיה וכן כי: "המתלוננת עבדה במכון בנווה שאנן והייתה המוצצת הטובה ביותר בת"א, אני לא אוותר עד סוף חיי ככל שאני חי תגידי לה שתוותר ותחזור אלי".

3. הנאשם הכחיש מכל וכל את המיוחס לו, טען כי הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי וזוגי שאינו תואם את ההתנהלות המתוארת בכתבי האישום והפנה לבדיקות פוליגרף שנערכו לו בהן יצא דובר אמת ולחוות דעת מומחה מטעמו לפיה אינו הדובר המאיים והמטריד אותו הקליטה המתלוננת (להלן: "הדובר").

4. אין מחלוקת בין הצדדים כי המתלוננת ומקורביה ספגו איומים והטרדות באמצעות מתקן בזק. השאלה הניצבת במוקד הכרעת הדין הינה האם הנאשם הוא הדובר.

5. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם וממכלול נסיבות העניין, שוכנעת כי המאשימה עמדה בנטל החל עליה והוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו וכי מגדל הקלפים שבנה לשם הגנתו התמוטט במהלך הדיון.

6. עדי התביעה הציגו גרסתם כמקשה מהימנה אחת המפלילה את הנאשם במיוחס לו, בעצם זיהויו הוודאי כדובר. זיהוי זה מתבסס אף על קישורים ישירים ואובייקטיבים שעלו מפרשיות הצדדים בדמות פרטים אישיים שיצאו מפיו של הדובר, היוצרים חפיפת זהות בינו לבין הנאשם.

שוכנעתי כי ראוי לייחס את מלוא האמון המתבקש לגרסאות המתלוננת ומקורביה, שלא שגו בשיגיונות שווא בהפנייתם הבהירה אצבע מאשימה כלפי הנאשם בלבד כדובר. לא נמצאה לעדי התביעה כל סיבה לטפול בו אשם שווא וניתן הסבר מספק לתוספות שהוספו לגרסאות חלק מהם במסגרת עדותם לפרוטוקול הדיון. התרשמתי מזעקתם האותנטית של עדי התביעה, לכל אורך עדותם, לפיה ברור להם כי הדובר הוא הנאשם ולא ניתן להעלות על הדעת כל מחשבה אחרת. בכך יש כדי להבהיר את עיקר הלאקוניות בחלק מאמרות החוץ מטעמם.

המתלוננת ניהלה עם הנאשם מערכת יחסים אינטימית, היא מכירה אותו היטב ובאופן המתיישב עם נוסח תמלילי השיחות שהקליטה אותו כדובר. התרשמתי כי המתלוננת התייחסה לנושא הדיון שהטריד מנוחתה תדיר, בקדושה של ממש והיא לא הייתה מאפשרת ולו הותרת פתח צר לאפשרות כי הדין ימוצה עם הדובר הלא נכון.

לא בכדי נמנעו עדי התביעה מהפנייה לדובר אחר למולם לבד מהנאשם ורק בהקשריו נמצאה ההתאמה לנוסח הדובר, החל בהתבטאויותיו, עבור בפגיעותו מבחירת המתלוננת לסיים את יחסיהם, המשך בהעדפתה את בן זוגה הנוכחי על פניו וכלה בתחושותיו הסובייקטיביות כי רומה ונבגד.

7. גרסאות הנאשם לא התיישבו בהשוואתן הלוגית זו עם זו ועם יתרת ראיות התביעה. הנאשם הותיר לדיון גרסת הגנה מעורפלת, יתרת ראיותיו עוגנו בהשערות בלבד וההסתברות שהעלה לחפותו אינה ממשית.

דחיתי את טענות ראיות הנאשם לאחר שהתרשמתי כי הן בלתי מהימנות, חסרות ערך ראייתי ואין בהן את העצמה הנדרשת כדי להצביע על אפשרות ממשית אחרת לקרות הארועים לפיה אין הוא הדובר.

הקישורים שהוצגו בין הדובר לבין הנאשם המדגישים את חפיפת הזהות ביניהם הינם בגדר מצבור של נתונים ולא ניתן לייחס להם מקריות.

כך, הנאשם, כדובר, התגורר בעיר גבעתיים; הנאשם, כדובר, היה עם המתלוננת ב"פארק הקופים", ב"חתונה" וב"מיני ישראל"; אינטימיות ברורה קיימת בין הדובר למתלוננת כיחסיה עם הנאשם בלבד; לנאשם אח עימו שוחחה המתלוננת, כדובר שהזכיר זאת בשיחותיו עימה; הנאשם זוהה כדובר על ידי חלק מעדי התביעה, שעה שלא הקפיד לעוות את קולו וללחוש כפי שעשה תדיר; הדובר זיהה עצמו בשמו, כשם הנאשם – "איציק" בזיהוי ספונטאני במקרה מתועד אחד בחלוף 12 שיחות מוקלטות ולאחר ניסיון המתלוננת לדובבו; הנאשם הפגין אלימות כלפי בן זוגה של המתלוננת וכממצא עובדתי השומט את טענת הראשון להעדר כל קשר עם האחרון ומחבר בין הנאשם לדובר השח עליו תדיר וכואב את תרומתו לפרידתם ולמניעת העברת דירת המתלוננת על שמו (להלן: "הדירה").

בנוסף, רק עם הגשת כתבי האישום דנן כנגד הנאשם, הופסקו הטרדות ואיומי הדובר.

8. הרשעת הנאשם מתבססת על קישורים ספציפיים לרוב המצביעים עליו כדובר, על העדר דובר פוטנציאלי אחר בנמצא, על העדר סבירות הספק שהעלה ועל זיהויו מטעם חלק מעדי התביעה הנסמך על שיחות רבות שניהל עימם מחוץ לשני תמלילים שהוצגו.

לנאשם הפתרונים באשר להפרעה שפקדה אותו, שהביאה להתנהלות פלילית נמשכת כנגד רקע נורמטיבי ביתרת מישורי חייו והיכרותו את רעייתו בעתות הרלוונטיות.

פרשת התביעה – דיון והכרעה

9. בעתירתה להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו, ביקשה המאשימה להסתמך על עדויותיהם של המתלוננת, בנה ובתה, אחיה, חברה לחיים – מר מאיר חלבי (להלן: "מאיר") וגב' בלה חזון – חברתה לעבודה.

10. המתלוננת העידה בחקירה ראשית ותיארה כיצד הכירה את הנאשם בשלהי שנת 2004, ניהלה עימו קשר זוגי למשך כשלושה חודשים ואז חזרה למאיר שהיה בן זוגה קודם לנאשם.

אז, כדברי המתלוננת: "מאותו רגע התחילו טלפונים האמת לא אלי אלא לחבר שלי, פשוט פעם הייתי ברכב ששמעתי אם אתה לא תעזוב אותה אז אתה תשלם ביוקר, והיא זונה והבטיחה לי דירה, והבטיחה להיות איתי, את זה שמעתי ולא התאפקתי ועניתי לו זה בטלפון באוטו. אחרי זה התחלתי לקבל טלפונים לטל' שלי, כל הזמן היו איומים תחזרי אלי, תחזרי אלי. אם לא אחזור אליו את תבואי אלי על ארבע. את הבטחת לי דירה, הבטחת לי דברים כאלה, לא יודעת... התחילו טל' למשרד, ויש את השלוחה שלי וזה היה מגיע ישר אלי, וזה היה נורא מה שהרגשתי, אם אני לא הייתי מרימה את הטל' מישהו היה מרים טל' כי זה רב קווי, אנשים התחילו לשמוע שאני גונבת כסף בחברה, שאני חולת איידס וכולם יכולים להדבק ממני, שאני זונה ועובדת באזור תחנה מרכזית...התייחסו אלי ברחמנות...ניסו גם מהעבודה לשכנע אותו להפסיק אבל שום דבר לא עזר, האיומים האלה או האחרים לא ... מאותו סוג, אם את לא חוזרת אלי אני אשפוך לך חומצת אש, אני אאנוס אותך ויעשה לך אורגיה לבת שלך, הכל היה לדירה, לאונס, לכסף ולאלימות פיזית. מהתחלה זה היה רק אלי ולחבר שלי, אחר כך זה כבר התפשט לכל המשפחה שלי (נסערת)...לא היו לי חיים. מכל טלפון פחדתי כמה פעמים החלפתי מספר...הלכתי למשטרה פתחו לו תיק, אמר שאקח את התיק שלי בחזרה...כולם במשטרה צוחקים עלייך, ואף אחד לא יאמין לך את עושה צחוק מעצמך...בכל זאת לא הלכתי למשטרה כי התייאשתי, כששמעתי איומים על בני משפחתי...זה גרם לי ללכת למשטרה..האיומים שלו היו אותו דבר שאלך על ארבע, את תשלמי, ההומו ישלם, הוא ישאר בלי יד שנייה..." (ר' פרו' עמ' 2 שו' 16-27; עמ' 3 שו' 1-4; שו' 10-17; שו' 22-28).
תקופת ההטרדות החלה מאפריל 2005 והסתיימה עת קיבלה המתלוננת הזמנה לבית משפט (ר' פרו' עמ' 4 שו' 1-11; ת/8).
בתקופת מערכת יחסיהם, נפגשו המתלוננת והנאשם לא מעט ובין היתר סיפר לה: "...על חובות שלו (ר' פרו' עמ' 4 שו' 18-20).
במקום עבודת המתלוננת ידעו "כולם" על ההטרדות והאיומים שספגה ויחסי העבודה עם גב' חזון היו: "... יחסי עבודה טובים מאוד" (ר' פרו' עמ' 4 שו' 22-30; עמ' 5 שו' 1-4).
כשנשאלה על תלונתה בגין אירוע מיום 26.2.07, הוסיפה המתלוננת כך: "תבינו ששמעתי את האיומים האלה כל יום וזה פלוס מינוס אותו דבר רק גרסאות אחרות, אני לא יכולה להגיד שהוא אמר לי תבואי על ארבע, או את זונה...שהוא יפגע עכשיו לא רק בך אני יפגע בכל המשפחה שלך בבן שלך בבת שלך, בהומו...בגלל האיומים שלו הוא קרא כך לחבר שלי שהוא נכה צה"ל עם יד אחת שמו מאיר חלבי אשר ספג הכי הרבה...לפעמים היו 20 פעמים לפעמים פעמיים, היו לי חופשות של 10 ימים נגיד אין, כמה פעמים כזה דבר קרה. בלילה הייתי צריכה לנתק את הטל' לגמרי...".
המתלוננת נשאלה באשר לביטחונה כי הנאשם הוא הדובר והשיבה: "אם היה לי עוד מישהו שהייתי מכירה זה דבר אחר, היה לי רק אחד, וזה אספורמס אני יכולה לתת כמה דוגמאות, הלכתי לחבר שלו, ולאח שלו לבקש מהם שיעצרו אותו, למחרת קיבלתי טל' נגיד היום הלכתי לאח שלו אז הוא אומר לי אם את עוד פעם מעיזה ללכת לאח שלי ותגידי שהוא מבקש לסגור לך את התיק, מי יכול, אני הולכת למשטרה על אספורמס ולא על מישהו אחר" וכן הבהירה כי בזמן היכרותה עם הנאשם שוחחה עימו בטלפון "המון" (ר' פרו' עמ' 5 שו' 7-9 עמ' 6 שו' 3-30).
לא נסתרה גרסת המתלוננת כי זיהתה מאפייני קול ייחודיים לנאשם במהלך השיחות הרבות שניהלה עם הדובר. לשאלה אם בקולו של הנאשם מאפיינים מסוימים המקלים על זיהויו, השיבה: "...אצלו קשה לי להסביר זאת במילים, יש משהו אופייני בקול שלו, יש אינטונציה אופיינית בקול שלו".
על אף שהמתלוננת לא זיהתה את הדובר בקלטת ת/1 שהושמעה לה במהלך עדותה לפרוטוקול, לא זקפתי נתון זה לחובתה בהערכת המשקל שיש לייחס לגרסתה. קיבלתי את טענת המאשימה בסיכומיה באשר לחלוף הזמן וליתרת "הפרטים המוכמנים" כלשונה, המעידים על זיהוי הנאשם כדובר (ר' פרו' עמ' 7 שו' 4-5). דווקא הימנעות המתלוננת מהתפרצות מאשימה לכל עבר, מחזקת את מהימנותה.
באשר לתלונה מיום 21.12.07, השיבה המתלוננת: "זה אותו דבר במשך שנים את תשלמי לי, לא תהיה איתו, אני אאנוס אותך, הכוונה לביטוי שנעשה אורגיה, כאילו עם עוד אחד..." (ר' פרו' עמ' 7 שו' 8-9).
בעצת המשטרה, החלה המתלוננת להקליט את הנאשם ותיארה את הבושה שנלוותה למהלך שנעשה לפני ילדיה שלעזרתם נזקקה. המתלוננת הקליטה את הדובר באמצעות מכשיר שקיבלה מחוקר פרטי, כשהתקשר אליה כדרכו ממספר "חסום" ומסרה תוצרי ההקלטות למשטרה ( (ר' פרו' עמ' 7 שו' 11-30; עמ' 8 שו' 28-30; עמ' 9 שו' 1-11; שו' 19-30).
כשנשאלה המתלוננת אם ביכולתה להבהיר את מועדי ההקלטות שביצעה, השיבה: "לא במיוחד, כל יום היה דומה ליום הקודם, זה היה בשנת 2007, אולי דצמבר, החיים שלי היו אותו דבר, כל יום מישהו הטריד אותי והרס את החיים שלי ככה בהתמדה אני לא אדם דתי, אני מאמינה באלוהים וחס וחלילה להאשים מישהו שלא אשם, אבל פה תעשו לי מה שאתם רוצים תשאלו אותי בכל מיני תנאים ואני נשבעת זה רק בן אדם אחד שהרס לי את החיים ואת השנים האלה. הפכתי לאדם ממורמר בגללו" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 13-18).
התקליטור שהגישה המתלוננת למשטרה הוגש וסומן ת/1. ת/2 – הינו תמליל שערכה המתלוננת לאחר ששמעה התקליטור: "10 פעמים חוזרת לאותו מילה כדי לא לטעות" ובדקה העדרן של טעויות: "אלף פעם לא פעם אחת" (ר' פרו' עמ' 11 שו' 4-13).
המתלוננת נשאלה אודות עימות שנערך בינה לבין הנאשם ותיארה כי אמרה בפניו את הדברים שהשמיע לפרוטוקול הדיון, ו: "אמרתי לו זאת בפנים, גם עכשיו אני אומרת לו את זה בפנים (מסתכלת על הנאשם)" (ר' פרו' עמ' 12 שו' 3-7). לשאלה מה הייתה תגובתו, השיבה: "הוא אוהב לעשות מעצמו מסכן שלא מבין כלום וכולם נגדו..." (ר' פרו' עמ' 12 שו' 9-12).
כבר מדוח העימות שהוגש – ת/8 עולים, בין היתר, אזכורי המתלוננת כי הדובר הזדהה בשמו (שו' 19) ומעורבות אחיו של הנאשם ואמרתו – כהפניית המתלוננת - "שהוא (הנאשם – א.י.) חולה" (שו' 34).
המתלוננת עומתה עם טענת הנאשם כי אינו הדובר והשיבה: "כשהוא מדבר איתי בטלפון אני עונה ספציפי, אני רציתי להוציא ממנו ולהבין מה, הוא היה ... אני הייתי אומרת שזה לא איציק, איציק היה אדם נורמלי ולא היה עושה לי דבר כזה, ומה הוא אמר לי ? התחיל לספר לי כל מיני דברים, בדיחות שצחקנו, חיוכים, מקומות שהיינו רק דברים שרק הוא יכול לדעת, זה לא מספיק ?" (ר' פרו' עמ' 13 שו' 12-15).
בשלהי עדותה הראשית של המתלוננת הוגשו ת/3 ו- ת/4 – קלטת שהקליטה המתלוננת את הנאשם ותמלולה שערכה לה בסיוע בנה. ב"כ המאשימה הבהיר כי אלו "מוצגים חדשים" שהתקבלו במשרדי המאשימה מידי המתלוננת העוסקים באירועים שאירעו, לכאורה, בשנת 2005. הוא אינו יודע לאיזה תיק מבין השניים נשוא הדיון הם מתייחסים ואם כלל הוגשה תלונה בעניינם. הובהר כי במהלך הכנת כתב האישום בפ' 3203/07 הסתמכה המאשימה על דברי המתלוננת בתלונתה ולא על ת/3 ו- ת/4 שהוצגו: "רק עתה" (ר' פרו' עמ' 17 שו' 8-24).
ההגנה לא חלקה על קבילות מוצגים אלו. בחינתם המשווה ליתרת הגרסאות והראיות מעלה קישורים הקושרים במישרין את הנאשם לדובר. גם ממוצגים אלו עולה עיקר המלל המיוחס לו כלפי המתלוננת ומקורביה, הקשור בגידופים ואזכורים מיניים בוטים, במאיר "ההומו", בדירה, ובאזכורים אינטימיים ובילויים משותפים.
מוצגים אלו מחזקים את הקשר בין הנאשם לדובר, עולה מהם מלל ספונטאני ואף שאינם נקשרים מפורשות לאמירה מסוימת המיוחסת לנאשם בכתבי האישום, הלך התנהגותו הברור של הדובר תואם לזה של הנאשם וסותר חזיתית את גרסתו.
ת/4 כולל 12 שיחות מקלטות מ- 28.6.05 - 7.5.05. מאיר מוזכר בשיחות על ידי הדובר וחלקן מוקלטות ממכשיר הטלפון האישי שלו, לאחר שהמתלוננת עונה לשיחות המתקבלות בו.
בשיחה הראשונה עולה אזכור פניה לאחיו של הדובר, כאישור ההגנה בפרשיתה, כך גם בשיחה השלישית כש: "ריבוי תלונות" מצד המתלוננת אינו מפריע לדובר, כקישור נוסף לנאשם ולתלונות הרבות שהגישה המתלוננת כנגדו כלשונו. כן עולה אזכור הדירה כשמאיר "הפריע" להעברתה על שם הדובר ועל כך הוא "ישלם" במעבר "ממוסך למוסך" – בתאימות לתיאור מאיר בגרסתו.
בשיחה הרביעית שוב עולים אזכורי אחיו של הדובר והדירה, שעוד: "כמה חודשים...הייתה עוברת על השם שלי, אתה הפרעת...". בשיחה החמישית שוב סובר הדובר כי שח עם מאיר, מתריס כלפיו כי רק הוא הדובר "מספק אותה" ומגדף אותו.
השיחה השישית הינה שיחה שאת אריכותה יזמה המתלוננת. הדובר מבהיר את התקשרויותיו למקום עבודתה במטרה שיפטרו אותה, ולשאלתה מה עשתה ל"איציק" שהיה "בן אדם טוב", נענתה "תגידי להומו שיתרחק ממני...", ללא כל התייחסות מכחישה מצד הדובר, על אף ששמו של הנאשם מוזכר באוזניו מפורשות.
השיחה השביעית ארוכה גם כן, המתלוננת מזכירה את שם בנו של הדובר "משה" – כנתון מקשר נוסף, שלא נסתר כלל על ידי ההגנה. ככל שבנו של הנאשם אינו נקרא משה, מה קל מלהזכיר ודומה שלא בכדי שתקה ההגנה בעניין. שוב עולה אזכור הדירה והעדר דירה בבעלות הדובר, בהקשר לשאלת המתלוננת מדוע הוא זקוק לדירה.
שוכנעתי כי גם לנאשם אין דירה בבעלותו על אף גרסתו האחרת. הטרדותיו הנמשכות של הדובר מובהרות על ידו במטרה: "לסיים את העבודה איתך...את צריכה להעביר את הדירה על השם שלי".
כן עולה שכפול מפתחות מטעם הדובר, בהקשר ליכולתו של הנאשם להיכנס לדירת המתלוננת ולהשאיר במקום סיגריות כמבואר בפרשת התביעה. בנוסף, מאשר הדובר כי: "לא מזמן, מתי היינו בפארק הקופים...".
השיחות השמינית עד העשירית קצרות וכוללות מלל חד צדדי מגדף, מאיים ומטריד כלפי מאיר.
השיחה האחת-עשרה מעלה את סברת הדובר כי מאיר "הפריד בינינו" – עובדה אובייקטיבית התואמת את גרסאות התביעה וההגנה, לפיהן חזרת המתלוננת לזרועותיו של מאיר היא שגרמה לפרידתה מהנאשם. כן שב ועולה עניין הדירה, שלטענת הדובר המתלוננת הבטיחה לו אותה משום ש: "הייתי מספק אותה".
שיחה זו הינה מיום 5.7.09 – עת בה מצוי הנאשם בקשר עם רעייתו כעת, ועולה ממנה קישור נוסף לנאשם כדובר המצויים שניהם בקשר חדש עם אשה בעת זו. המתלוננת מפנה כי לדובר כעת "פרויקט חדש" - שני הדוברים מסכימים על כך ולשאלת המתלוננת מדוע לא מניח לה הדובר כעת כשיש לו "פרויקט חדש...אישה חדשה שאתה עובד עליה", משיב הדובר, ללא הכחשה, כי: "עוד לא סיימתי המלאכה איתך...אני חייב שההומו ישלם ושאת תישארי לבד בלי עבודה".
השיחה השתיים - עשרה חשובה וארוכה אף היא. בה ואך בה, מזדהה הדובר ביוזמתו בשמו "איציק" - כשם הנאשם. זאת לאחר שהמתלוננת מתיימרת להיעדר היכרות מלאכותי עם הדובר ושואלת: "אני בכלל לא זוכרת אותך, אפילו שם שלך, אני, איך שם שלך, לא זוכרת את השם שלך אפילו". הדובר, ביהירותו, משיב: "איציק תחכה לי למעלה בחמש, איציק תבוא תיקח אותי לחתונה...", תוך חיקוי נחזה של פניות המתלוננת אליו בעת שהיו בני זוג ועת בחלוף 12 שיחות מוקלטות העוז שבליבו השכיח ממחשבתו כללי זהירות בהם נקט באדיקות. כן שבה ועולה הבטחתה הנטענת של המתלוננת להעביר את הדירה על שם הדובר ולהתחתן עימו.
קצירת האומר עד כה מעלה הכרות אינטימית קרובה בין המתלוננת לדובר ומאפיינים לרוב המקשרים בינו לבין הנאשם. לא הייתה למתלוננת מערכת יחסים שכזו אלא עם הנאשם ועם מאיר. שללתי כל אפשרות לפיה מאיר הוא הדובר גם נוכח המלל בת/4 שכוון בעיקרו כלפי מאיר וגם נוכח גרסתו המהימנה.
המתלוננת הוסיפה כי הקליטה את ת/3 לפי בקשת המשטרה באמצעות: "טלפון רמקול עם הילדים שלי", לא נמצא פגם באותנטיות שבת/4 - 1 ואף ההגנה לא התמקדה בכך (ר' פרו' עמ' 18 שו' 20-21).
תימוכין נוסף לזיהוי הדובר מטעם המתלוננת נמצא בשאלה כיצד זיהתה כי הנאשם הוא הדובר למולה בת/3 והשיבה: "אולי הקלטה עשיתי פעם ראשונה, אבל שמעתי את השיחות בלי סוף בטל', הוא זיהה עצמו הוא לא פחד להגיד לי שזה הוא הוא הרגיש עצמו מאד גדול". תימוכין לטענתה זו מצוי בת/8 – דוח העימות שם הוזכר זיהוי הדובר בשמו וטרם ההפניה לת/3 ו- ת/4 (ר' פרו' עמ' 18 שו' 29-31; שו' 16-27; עמ' 19 שו' 19-31; עמ' 20 שו' 1-7). עדי תביעה נוספים תמכו בטענה זו של המתלוננת בדבר זהות לפרקים של הדובר בשמו – כשם הנאשם.
11. חקירתה הנגדית של המתלוננת לא העלתה סתירה אמיתית בגרסתה, שנותרה רציפה, אחידה ונטולת עניין, למעט מבוקשה להמשך השקט לו זכתה עם הגשת כתבי האישום.
המתלוננת נותרה איתנה בגישתה המזהה את הנאשם כדובר בשיחות המאיימות והמטרידות. אף שעומתה עם הנחות לפיהן יכול ומדובר בהבנה חסרה מטעמה, נוכח "סימנים של סיפור מוזר", כנטען, השיבה: "אמרתי לא פעם אחת ואני לא עקשנית אני לא רוצה שום דבר רק לשכוח, שלא יתקרב ושגם לא ימשיך..." (ר' פרו' עמ' 29 שו' 19-28).
אמנם, המתלוננת לא הייתה איתנה בסוגיות הקשורות במועדים וטענה כי מערכת יחסיה עם הנאשם החלה בשלהי שנת 2004 והסתיימה בחודש מרס 2005, כשההטרדות החלו ב: "אפריל 2004". אולם, כשנשאלה שוב אם מערכת יחסיה עם הנאשם החלה בשלהי שנת 2004, השיבה בשלילה והפנתה לשנת 2005 (ר' פרו' עמ' 21 שו' 4-15). לא זקפתי לחובת המתלוננת בלבול במועדים בהערכת מהימנותה, בשים לב לחלוף הזמן, להיקף האירועים הנמשכים ולתיקונים המבהירים המידיים שהכניסה בגרסתה.
המתלוננת אישרה מערכת יחסים טובה בינה לבין הנאשם בעת שהיו בני זוג וכן אישרה מכתבים שכתבה לו שהוגשו וסומנו – נ/1 ו- נ/2.
נ/1 מיום 9.2.05 – נשלח כנחזה בצירוף תמונות שצירפה המתלוננת כ: "חלק מהחיים שלנו... שהיו: "נפלאים". המתלוננת מתארת רגשות מעורבים: "הצפים בה כשהיא מתבוננת בתמונות אך מתנחמת בכך שחלקה תקופה עם "בן אדם של קסם", שאותו אני מכבדת, מעריצה ועוד...". המתלוננת חותמת באיחול: "שיהיה לך רק טוב".
האמירות העמומות במכתב זה משמשות תימוכין בתחושותיו הדו ערכיות של הנאשם ובאופן המתיישב עם חלק מאמירות הדובר בת/4 בהקשר רצונותיה של המתלוננת והערצתה כלפיו כדי "אלוהים".
המכתב נ/2 אינו נושא תאריך אך גם הוא נחזה כמתייחס לתקופה שלאחר סיום מערכת יחסי בני הזוג. המתלוננת מפנה למחשבת הנאשם כי פגעה בו, אזכור המתיישב עם פגיעות הדובר המצוייה ברקע דפוס התנהלותו הפלילית כלפיה.
בנוסף, מציינת המתלוננת במכתב זה כי הנאשם יקירה ואהובה, מפנה למערכת יחסיהם שהייתה "יותר" מאהבה, לדאגתה לנאשם, להיותו חלק ממנה ולמבוקשה כי: "ישמור על קשר ממקום אליו הוא נוסע". אין צריך להכביר כי גם נוסח זה לא תרם, בלשון המעטה, לסתימת הגולל על רחשי לבו הפגיעים של הנאשם.
המתלוננת הבהירה את נוסחם של המכתבים הנ"ל, כך: "רציתי שיעזוב אותי וירגיש את הטוב...שהיה הכל בסדר אבל משמעות שרציתי לתת לו טעם טוב של פרידה. ריחמתי עליו". "...הכל קורה בחיים...רציתי להרגיע אותו"...לא הייתה מטרה חוץ מאחד שהוא נוסע ושירגיש טוב, זה הכל למה לא לתת את ההרגשה? לא יכולה להגיד שהמצאתי אך בפוקוס אחר מה שהיה קצת טוב אמרתי שהיה מאוד טוב כל המכתבים אלו תשובות למכתבים שלו אז טעיתי, מודה הייתי צריכה לחתוך וזהו" (ר' נ/1; נ/2; פרו' עמ' 21 שו' 16-29; עמ' 22 שו' 1-9; 30-31; עמ' 30 שו' 15-16; עמ' 32 – ח. חוזרת – שו' 3-13).
מצאתי בדברי המתלוננת הסבר סביר ומספק ונכחו דחיתי את טענת ההגנה כי מכתביה תומכים בגרסת הנאשם.
המתלוננת עומתה ארוכות עם נוסח התמליל ת/4 וסיפקה הסבר סביר לכל תמיהות ההגנה.
באשר לשיחה השישית, במסגרתה אמרה לדובר "מי אתה בכלל", כי אינו טועה וכי "איציק היה בן אדם טוב" השיבה: "רציתי שהוא ירגיש שהיה טוב שלא צריך לעשות דברים כאלה, שיפסיק, למה אתה לא שואל על הדירה?...זו הייתה הפתעה בשבילי אבל חשבתי לאחור ונזכרתי בכל הדברים שהיה לי ספק בשבילו ובסוף מסתדר ואמרתי לעצמי שהייתי טיפשה" (ר' פרו' עמ' 23 שו' 21-29). הסבר זה ועיון במכלול ת/4 ות/2, מלמדים שאין בהתבטאות זו של המתלוננת כדי לרמז שלא נהיר לה כי הדובר הוא הנאשם.
עוד הבהירה המתלוננת כי: "אתה לא יכול לעשות שום השוואה מהשיחה הזו כי היא מיועדת לזה שיסגיר את עצמו, רעדו לי הידיים..." וכן: "רציתי בשביל להסביר למשטרה רציתי שיגיד את השם שלו, זה הכל" (ר' פרו' עמ' 24 שו' 5-32; עמ' 25 שו' 1; שו' 15-20).
בנוסף, איזכור המתלוננת כי הנאשם שכפל את מפתחות הדירה והיא יודעת זאת משום שהיה בדירה ללא ידיעתה ואמר שהשאיר סיגריות מסוג "פרלמנט", כפי שנמצאו על ידי בתה למחרת היום. בתה של המתלוננת תמכה גם בפרט זה.
אזכוריה התכופים של הדירה מהווים קישור נוסף בין הדובר לנאשם. המתלוננת, כגרסתה הופתעה כשהדובר העלה עניין זה בשיחות עימה והתייחסה לכך כאל "השיגעון הזה", כשלידיעתה, הנאשם היה בעליה של "חצי דירה". לעומת זאת, לא הוכח קיומה של דירה בבעלות הנאשם, מצבו הכלכלי אינו מן הטובים כגרסת המתלוננת שלא נסתרה ופרשנותו את התמסרות המתלוננת והערצתה כלפיו, הרחיקה והגיעה לזכותו הנטענת בקניינה.
המתלוננת הבהירה כי התייחסה לדובר – הנאשם כאל "המטריד" ולא בשמו, כיוון שהיא זו שכתבה את התמליל ת/4 ו: "בשבילי הוא המטריד". המתלוננת שללה את ההנחה כי נוכח בחירת ניסוח זו ניתן להבין שלא הייתה משוכנעת כי הדובר הוא הנאשם והשיבה: "הייתי משוכנעת ב- 100 אחוז..." וכן הוסיפה: "השם מגעיל אותי" כסיבה שלא כתבה את שמו (ר' פרו' עמ' 25 שו' 2-6).
המתלוננת הבינה כי המדובר בנאשם ועל אף קשיי קליטת קולו וכדבריה: "תחשוב אתה יכול לזהות עם מי אתה מדבר אם זה אדם שאתה מכיר מקרוב..." והיא: "בטוחה" בזיהוי אותו הדובר: "במאה אחוז לצערי הרב...לפי האינטונציות של הנאשם עם קללות או ללא קללות". באשר לאלו, המתלוננת נמנעה מהשחרת פני הנאשם לשווא והבהירה כי אמנם השתמש במילים גסות במערכת יחסיהם אך לא בשגרה (ר' פרו' עמ' 23 שו' 30-31; עמ' 24 שו' 1-4; עמ' 25 שו' 21-32; עמ' 26 שו' 1; עמ' 31 שו' 2-15).
על אף קשיי קליטת מלל הדובר הלוחש תדיר והמעוות לעיתים גם בת/1 וגם בת/3, לא כיחדתי ממשקל מתבקש גם לגרסתה זו של המתלוננת. קליטת חושיה הייחודית נוכח הכרותה האינטימית והקרובה עם הנאשם לא נסתרה. גם גרסת מי מהמומחים שחוות דעתם הובאו לעניין זיהוי קולו של הנאשם, לא העלתה נתון המלמד כי אדם בעל הכרות קרובה לדובר לא יוכל לזהותו על אף שלוחש ומעוות קולו.
המתלוננת שבה והבהירה כי במקביל ליחסיה עם הנאשם, היא לא הייתה מעורבת במערכת יחסים זוגית אחרת.
כשערכה את ת/4, כוונתה בייחוס "מאיר" - כצד לשיחות בתמליל ת/4 - הייתה אליה כצד לשיחות שנקלטו בטלפון הנייד של מאיר שהיה בחזקתה. שיחות אלו נשמעו באוזניה ובאוזני ילדיה ללא נוכחותו וכן: "הוא הטריד את מאיר יותר ממה שהוא הטריד אותי, מאיר התלונן במשטרה לא הרבה, אבל הוא הטריד, זה אגו שלו הגברי" וכן: "הוא חשב שהוא מתקשר למאיר אז אני עושה כן (מדגימה קול נמוך של גבר)" (ר' פרו' עמ' 27 שו' 1-11; 14-23).
המתלוננת שללה כי פלוני או מאיר עקבו אחריה ואחרי הנאשם במהלך יחסיהם ולגרסתה, תחושות הנאשם בהקשרים אלו נבעו מרצונו: "...להרגיש…(מנפחת חזה)" (ר' פרו' עמ' 27 שו' 30-32; עמ' 28 שו' 1-9).
המתלוננת הוסיפה כי היא מנהלת מערכת יחסים זוגית שקטה עם מאיר, שעל אופיו ציינה: "הכי שקט שאני יודעת" (ר' פרו' עמ' 29 שו' 1).
הפניה נוספת מאת המתלוננת קושרת את הנאשם לדובר, באשר לפנייתה לאחיו של הנאשם בבקשה שיפסיק את מעשי הנאשם. כדבריה, במהלך השיחה האח היה: "…מפוחד מאוד ופחד לדבר איתי…נראה שהוא פוחד ממנו. למחרת בבוקר רק הגעתי לעבודה הטל' ומישהו נניח לא יצחק ולא אספורמס אומר אם את עוד פעם תבואי לאחי אז…אני לא זוכרת את האיומים מי השלישי שידע שהלכתי לאח שלו?..." (ר' פרו' עמ' 30 שו' 2-7).
מפרשת ההגנה עולה תימוכין בגרסתה זו של המתלוננת. אחיו של הנאשם לא הובא לעדות מטעם ההגנה. כך, על אף שעדותו כה מתבקשת בין לסתירת גרסה זו של המתלוננת, בין בתימוכין בטענת ההגנה כי האח סילקה וקרא למשטרה ובין להפרכת טענתה בעימות ת/8 כי אותו אח מסר לה שהנאשם "חולה". חזקה על הנמנע – הוא הנאשם כי שמיעת העדות, הייתה משמשת לחובתו בהערכת המשקל שיש לייחס לגרסתו (ר' פרו' עמ' 29 שו' 29-31; עמ' 30 שו' 1-7; עמ' 31 שו' 28).
תימוכין נוסף במניע הקיים לנאשם להיות הדובר מצוי בהפנייתה של המתלוננת שלא נסתרה אף היא, כי הנאשם אמר: "שיתנקם" לאחר פרידתם ( ר' פרו' עמ' 31 שו' 8-9; שו' 16 -26).
12. עדות בתה של המתלוננת - גב' יוליה בלישב מחזקת את גרסת המתלוננת. נתתי אמון מלא בגרסת העדה, שהתיישבה עם גרסאות המתלוננת ויתרת עדי התביעה. העדה מסרה גרסה מתונה ואף היא לא ביקשה להעצים את המיוחס לנאשם, תוך שהפנתה להעדר זיכרון ביחס לפרטים מפלילים שלא יכלה לזכור בוודאות.
העדה תיארה לפרוטוקול הדיון כי בעת הרלוונטית לכתבי האישום התגוררה עם אמה והכירה את הנאשם ש: "היה מגיע אלינו. יצאנו כמה פעמים שלושתנו" (ר' פרו' עמ' 43 שו' 26-31). עוד תיארה כי לאחר "זמן מאוד קצר" מאז שיחסי אמה והנאשם פסקו ואמה חזרה למאיר: "התחילו טלפונים ואיומים". בתחילה "עם קול מעוות" והלוך אימים על המתלוננת ומאיר, כשהעדה הקשיבה: "לחלק רב מהשיחות, לחלק מהן עניתי".
בשיחות אלו אמר הנאשם שהוא: "רוצה את הדירה שלנו, שיפריד מהחבר שלה" (ר' פרו' עמ' 44 שו' 1-7). לשאלה כיצד על אף העיוות בקול הדובר, ידעה העדה כי המדובר בנאשם, השיבה: "קודם כל הרבה פעמים בהם הוא דיבר ואני הקשבתי, שדיבר עם אימא או איתי הדברים שהוא אמר, הצביעו כאילו שזה הוא כי הוא רק יכל לדעת אותם. אם זה הבילויים שבילינו ביחד, אם זה דברים אינטימיים שהוא ידע על אימא או עליי (ר' פרו' עמ' 44 שו' 9-11).
בנוסף, תיארה העדה כי דברי הנאשם כדובר כללו "יותר קללות" וכן הפנתה לחפיסת סיגריות שמצאה במגירת מטבח ביתה, שלא הושארה על ידי דיירי הבית ולחשד שהתעורר כי הנאשם שכפל את מפתחות הדירה (ר' פרו' עמ' 45 שו' 11-17).
ההגנה הפנתה לאפשרות לפיה מאיר הוא זה שאיים על המתלוננת והטרידה. העדה התייחסה לשני היבטים המדגישים את קלישות אפשרות זו.
בהקשר עקיף לכך ולשאלה כיצד השפיעו הדברים על המתלוננת ובית המשפחה, השיבה העדה, כך: "זה ערער את כולם כי מאיימים על אימא שלי. זה פגע בעבודה כי מתקשרים אליה לעבודה מאיימים ומלכלכים עליה. המצב הנפשי לא היה קל במיוחד ששמעתי שהוא איים על החבר שלה שהיא חזרה אליו ומבחינה שהוא נהג כלפיו באלימות. אני שמעתי, אני לא ראיתי אבל מבחינת זה שהיחסים שלהם התערערו פחדו להיפגש ליד הבית... הם היו צריך להיפגש במקום שלא יראו אותם יחד כדי שלא יאיימו. אנחנו מאוד דאגנו, אמרתי לאמי שתגיד לי מתי היא יוצאת, מתי אפשר לפגוש אותה, נכון שאין את הדברים האלה במשטרה (הודעת העדה – נ/3 – א.י) כי שם שואלים רק מס' שאלות קצר ולא נותנים להגיד הכל" (ר' פרו' עמ' 45 שו' 26-32).
בהקשר ישיר לכך השיבה העדה, כך: "זה לא נכון (מחייכת). לאימא שלי לא היה אף אחד חוץ מהחבר שלה שהוא בן זוג שלה כרגע. התקופה הקצרה שבה הם נפרדו והיא נפגשה עם הנאשם ובאותו זמן כל ההטרדות האלימות והאיומים החלו, הדברים שנאמרו, נעשו, שאני שמעתי בעצמי, מצביעים רק עליו" (ר' פרו' עמ' 47 שו' 1-3).
העדה הפנתה לדבריה בהודעתה – נ/3 לפיהם הדובר אמר ש: "יעשה לאימא שלי מה שעשה לחבר שלה" (ר' פרו' עמ' 46 שו' 27-28), בכוונה את הדברים ל"מאיר" ולמה ששמעה מפי אמה כי מאיר הוכה וצמיגי רכבו נוקבו (ר' פרו' עמ' 47 שו' 4-7).
לא נמצא שיהוי בלתי מוסבר במסירת אמרת החוץ של העדה, על אף שלא עשתה כן קודם לדצמבר 2007, זאת כיוון שלא זומנה לתחנת המשטרה והתבקשה על ידי אמה לפעול כפי מבוקשם של החוקרים (שם שו' 10-14).
13. חקירתה הנגדית של העדה לא העלתה סתירה בגרסתה.
העדה שבה ותיארה כיצד שמעה את דברי הנאשם גם מפי אמה אך: "גם בעצמי...בחלק מהשיחות אני עניתי. חלק מהשיחות צותתתי...בחלק מהפעמים הוא הודה שזה הוא".
בהקשר אחרון זה, עומתה העדה עם בחירתה למסור פרט כה משמעותי לראשונה בחקירתה, מבלי שנזכר בהודעתה נ/3. ההגנה הסתמכה בסיכומיה על הקשר זה החל גם בעניינם של עדי תביעה נוספים והפנתה לכבישת גרסתם הגורעת ממהימנותם. כבישת חלק מאזכורי העדים הובהרה בתימוכין בעובדות ובהיגיון.
לעניין גב' בלישב, שיחה 12 בת/4 כוללת אזכור הדובר את שמו ומספקת מסד ראוי, גם לגרסה מאוחרת זו מטעמה לפיה: "הוא הודה שזה הוא". לעדי התביעה ברור כי הנאשם הוא הדובר וככל שלא הזכירו נתון זה או אחר הקשור בזיהויו ובהתנהלותו, יש בהלך מחשבתם זה כדי להבהיר את היבושת החלקית באמרות החוץ שמסרו. שוב אזכיר בהקשר זה את הפניית המתלוננת בעימות ת/8 כי הדובר הזדהה בשמו וזאת בטרם היו בידי היחידה החוקרת, שלא הוסיפה ודשה בעניין, ת/3 ות/4 שהוצגו במהלך הדיון.
והיה ולא די בכך, העדה השיבה לשאלת הסנגור בנושא: "פעם ראשונה אתה מדבר איתי על זה. כל מי שהיה בסיפור הזה, יודע מה שאני מספרת עכשיו. אני אומרת את האמת ובמשטרה בגלל שחוקרים אותך בצורה קצרה, את עונה בצורה קצרה, את לא יכולה לספר את כל הסיפור. אז חלק מהפרטים חסרים. אני יכולה לכתוב לך ספר זו לא בעיה... אין לי פרוטוקול איך להגיד דברים. הייתי לחוצה כשאת מגיעה למשטרת לתת עדות. את לא אומרת הכל כי את לא זוכרת הכל" (ר' נ/3 – הודעת העדה מיום 22.12.07; פרו' עמ' 47 שו' 20-27; שו' 30-32; עמ' 48 שו' 2-3).
לשאלה היכן ניתן להבחין בזיהוי הדובר כנאשם בתמליל ת/4, השיבה, מבלי שהבחינה בשיחה 12, כך: "...מס' רב של שיחות שלא מכסה בחצי את מס' השיחות שהיו" (ר' פרו' עמ' 48 שו' 6). העדה הכחישה בדיית גרסה כי הדובר הוא "איציק" כדי לעזור לאמה שהוטרדה וכדבריה המהימנים עליי: "אני בטח ובטח לא רוצה להאשים מי שלא אשם" (שם שו' 9-14).
בהקשר לידיעתה אודות האלימות שהפנה הנאשם כלפי גופו ורכושו של מאיר, הוסיפה כי פנייתה למאיר בהקשר זה נתקלה בהעדר הכחשה אך בחוסר רצון "לדבר על זה" נוכח אופיו שהינו: "מאוד מאוד שקט ומופנם" (ר' פרו' עמ' 49 שו' 7-24).
העדה הוסיפה באשר לשימוש הדובר בפרטים הידועים רק לנאשם, כך: "... לגבי אירועים שהיה בדירה שבילינו יחדיו, מהטיולים שטיילנו למשל מיני ישראל. הדברים שאימא סיפרה לי בעקבות הבילויים שלהם שהוא הזכיר בשיחות".
14. גרסת בנה של המתלוננת - מר דניס בלישב, משתלבת בראיות התביעה ומחזקת אותן. העד תיאר מקטע הצר בו היה מעורב ולא ביקש להעצים את המיוחס לנאשם. העד הקשיב ל"3-4" שיחות עם הדובר בזמן אמת כשעזר לאמו להקליטן. בשיחות אלו שמע העד: "קללות, איומים, דברים שאתה לא כ"כ רוצה לשמוע שאומרים לאימא שלך. דברים גסים מיניים, איומים...איומים ומה שהוא עשה. גם איך שהוא עקב אחר אימא...הוא דיבר שיעשה מה שבא לו. הוא לא מפחד מאף אחד. אי אפשר לתפוס אותו".

לשאלה כיצד יודע העד כי הדובר הוא הנאשם, השיב: "כי הוא התקשר. הוא הציג את עצמו גם בשיחות. ניסה להסתיר את הקול שלו אבל יותר מאוחר הרגישו את תווי הקול שלו. הוא חשב שהוא בלתי..." (ר' פרו' עמ' 63 שו' 7-15; 17-18).

דברי העד תואמים את נוסח התמליל ת/4.

15. חקירתו הנגדית של העד לא העלתה סתירה ממשית בגרסתו, אף שהרחיב במספר השיחות להן האזין. העד הופנה לת/4 וגם הוא לא הבחין בזיהוי הדובר במסגרתו, על אף שיחה 12 וכגרסתו: "לא בשיחה שאני מעיין בה, ת/4. לא רשמתי את זה אבל אני זוכר שהקלטתי את זה. זה שיחות לפני או אחרי, לפני שבכלל עזרתי להקליט. אני לא זוכר את הסדר. ש: בשיחות אחרות, לא אלה, ששמעת, אתה שמעת אותו מזדהה בשם שלו. ת: כן" (ר' פרו' עמ' 64 שו' 1-4). העדר הצבעת העד על מעורבותו בשיחות ספציפיות דווקא, או העדר התמצאותו בנבכי ת/4, תומכים בקביעת מהימנות גרסתו. לו נבדה ת/4 בסיוע העד, ברי כי היה מכיר פרטי בדייתו על בוריים ומפנה על אתר לשיחה מס' 12. התנהלות העד תומכת גם באותנטיות שיש לייחס לת/4.

העד שב וטען כי זיהה את הנאשם ב: "תווי הקול", תוך הבהרה כי: "מהקול הזה שהוקלט ברור שאי אפשר זה יותר בעיה של הקלטה" (ר' פרו' עמ' 64 שו' 15) וכן תיאר כי האזין לשיחות שהקליט "כדי להבין שזה הוקלט".

העד שלל "התאמת" סברתו לזו של אמו והבהיר כי: "אני מאמין במה שאני מאמין" וכן הפנה להיקף היכרותו עם קול הדובר: "לפני שהתחלנו להקליט היו עוד שיחות ששמעתי וגם אחרי זה אני לא זוכר בדיוק איזה שיחה ספציפית. זה היה לפני כמה שנים" (ר' פרו' עמ' 64 שו' 21; שו' 24).

העד עומת שוב עם גרסתו לעניין זיהוי הדובר בשמו והשיב: "יש דברים שאני זוכר".

תנאי מסייע משמעותי נוסף להתרשמותי ממהימנות העד, מצאתי בהימנעותו מהפניית אצבע מאשימה כלפי הנאשם בעניין בו לא היה בטוח ובהקשר לאלימות כלפי גופו של מאיר, עת השיב: "אני יודע שהרביצו לו אני לא יודע אם זה הוא (הנאשם – א.י.)" (ר' פרו' עמ' 64 שו' 10-31).

לא ייחסתי כמשקל מכריע לגרסת העד המזהה את קולו של הנאשם כדובר משום "תווי הקול" מאחר והבהיר כי פגש בנאשם "כמה פעמים בודדות" ושוחח עימו במסגרת של: "כמה שיחות פנים מול פנים". בניגוד למתלוננת, העד אינו מכיר את הנאשם בהיקף שיאפשר התרשמות ישירה ממאפייני קול ייחודיים החבויים מאחורי לחש ועיוות (ר'
פרו' עמ' 65 שו' 17-24). עם זאת, לא כיחדתי מתן משקל ראייתי מסוים ומתבקש לגרסתו זו של העד המחזקת את גרסת המתלוננת ואת גרסאות יתרת עדי התביעה.

אימצתי את גרסת העד בהקשר לזיהוי הדובר בשמו ועל אף שלא נזכרה בהודעתו, מאותם נימוקים שהובאו ביחס לגרסת גב' בלישב בנושא (ר' פרו' עמ' 64 שו' 7-).

לא נעלם מעיניי אזכורו של מר בלישב באשר לשיחה מאיימת שקיבל, לא הכיר את מי שדיבר עימו והבהיר שקולו היה שונה מזה של הדובר וכדברי העד: "באותה תקופה... אני קיבלתי טלפון, שיחה רגילה, התקשר בנאדם ואמר שהוא מהמשטרה, מאשימים אותי באונס ובמס הכנסה. טרטר אותי בטלפון, אמר שאני צריך להגיע למשטרה. אחרי השיחה, התקשרתי למשטרה ואמרו לי שמישהו עובד עליך. זה היה מקרה יוצא דופן (שם שו' 7-12). אמנם, דברים אלו מעלים נופך והילוך איומים שונים מהמיוחס לנאשם והקול אינו קול הדובר. עם זאת, המקרה היה "יוצא דופן" כהגדרת העד, אין לשלול מעורבות אחר הקשור או אינו קשור בנאשם ולא שוכנעתי כי הפניה זו מייצרת אפשרות חלופית ממשית למעורבותו הפלילית של הנאשם כדובר כלפי המתלוננת ומקורביה.

16. גרסת אחיה של המתלוננת – מר גינדי ויינבורג, סיפקה תימוכין נוסף בראיות התביעה. לא היה לעד זה קשר עם הנאשם, למעט שכדבריו: "היה מצלצל לטלפון הנייד שלי כל הזמן, הרבה זמן. הרבה מאוד. והיה מצלצל לטלפון בבית שלי, הייתי גר עם ההורים שלי והיה מאיים כל הזמן. אני שמעתי ממנו תמסור, תעביר לאחותך שהיא תשלם ביוקר על זה, שאני אהרוס את כל המשפחה שלה, וכאלה היו כל הדיבורים שלו".

אין לעד אחיות נוספות והוא יודע כי מדובר בנאשם, שכן: "זיהיתי את הקול שלו. זה לא היה קשה. לפעמים הוא היה מזייף את הקול שלו אבל לפעמים היה מדבר בקול שלו, חופשי" וכן: "היה מאיים. לא דיבורים כמו בנאדם רגיל. אחותך היא זונה. אני אהרוס את כל המשפחה שלה. תעביר לה שיש לה ילדים איתה..." (ר' פרו' עמ' 59 שו' 17-27; עמ' 60 שו' 1-5).

הודעות העד הוגשו וסומנו ת/13 ו- ת/14. בהודעתו הראשונה – ת/13 מיום 8.3.07, ציין מפורשות כי הנאשם הוא זה שהחל להתקשר אליו לאחר פרידת המתלוננת ממנו, במלל מאיים ומטריד, כשאיומים ישירים כלפיו לא נשמעו, אלא רק כלפי המתלוננת, מאיר ו: "המשפחה".

אז, וללא יכולת לדעת מה הייתה השאלה שהופנתה לעד ומהו הקשרם של דברים, מופיע בהודעתו ת/13, כך: "אני פגשתי את יצחק פעם אחת כשהם התחילו לצאת הכרנו שלום שלום, כמעט ולא דיברנו, כשהתקשר אלי והחל לאיים ולקלל היה קשה לזהות את הקול שלו כי הוא היה מעוות אותו בכוונה, אני בטוח שזה יצחק מכל מה שסיפרה לי אחותי זה מאוד התאים לתוכן ההטרדות כלפיה והטרדות במקום העבודה שלה וזה היה גם באותו זמן שהחל להטריד אותה ולאיים עליה" (ר' ת/13 שו' 12-15). נחזה כי ת/13 חסר באשר לטענתו הנוכחית של העד כי: "לפעמים היה מדבר בקול של, חופשי" וכן שונה משלא ברור אם קשה או קל היה לזהות את קול הדובר.

17. בחקירתו הנגדית, נשאל העד בעניין והסביר כי: "יכול להיות שלא אמרתי את זה אבל אני במשטרה הייתי עונה על השאלות שהיו שואלים אותי שמה. לא דיברתי חופשי. שאלה תשובה וזה היה לפני כ"כ הרבה זמן שלפעמים אנחנו לא מחשב, אנחנו שוכחים" (ר' פרו' עמ' 60 שו' 28-31; עמ' 61 שו' 1). מנוסח ההודעה לא ברור אם העד נשאל על מפגשו בנאשם או על יכולתו לקשר את הדובר לנאשם בעת עיוות קולו ולא בעת שדיבר "באופן חופשי". יפה בהקשר זה ההפניה לע"פ 100/55 מאיר נ. היועמ"ש , פ"ד ט (2) עמ' 1224 שם נקבע כך:
 
"מטיבו של המין האנושי שאין בן תמותה מכשיר דיוק אוטומטי. אנשים שונים מתרשמים התרשמות שונה מאותה תופעה ואין שני בני אדם – ואפילו הם נביאים – מדברים – או מתנבאים בסגנון אחיד. עד עד וסגנונו, עד עד וכושר הבעתו, לא יפלא , אפוא , שסתירות ואי דיוקי לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בשהוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית ובהתחשב בדברים אשר ב"כ הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו."

לא נגרעה המהימנות שייחסתי לדברי העד משום החסר בת/13 לאחר שבעיקרה של הודעתו מסר את ביטחונו ללא כחל ושרק כי המדובר בנאשם. בנוסף, העד הבהיר כי הזכיר את המתלוננת: "מה שסיפרה לי אחותי" (ת/13 שו' 14), על אף ידיעתו את זהות הדובר "ממקור ראשון" וכדבריו: "בגלל שכל הסיפור הזה התחיל מאחותי בגלל זה אמרתי שגם היא אמרה לי שהוא מצלצל כי כל הסיפור קשור אליה" (ר' פרו' עמ' 61 שו' 12-13).

לשאלה כיצד בהודעתו מסר בביטחון שהדובר הוא הנאשם, שבין היתר, "מתאים לתוכן ההטרדות", מסר, בתאימות לתוכן ת/4 וליתרת הגרסאות כך: "זה היה אותו דבר. לי הוא אמר תגיד לאחותך שהיא זונה, שאני אהרוס את כל המשפחה, היא תשלם ביוקר על הכל, ומשפטים כאלה שמעתי ממנה" (ר' פרו' עמ' 62 שו' 2-3).

לא נסתרה גם גרסת העד לפיה, בניגוד ליתרת העדים, עמו דיבר הדובר "...ישר...אני שמעתי את הקול שלו...לפעמים הוא היה מזייף, מדבר כמו אדם לא רגיל, הוא חושב ששום דבר לא יקרה לו והיה מדבר איתי חופשי...זיהיתי את הקול שלו".

גם כאן לא ייחסתי משקל מכריע לזיהוי הקול הנטען משקיים קושי בעריכתו בהעדר היכרות קרובה עם הנאשם. עיקר חשיבות גרסת העד נעוץ בממצא לפיו בעת בה נתקלה המתלוננת במסרים מאיימים ומטרידים, נתקל אחיה במסרים נלווים תואמים (ר' פרו' עמ' 62 שו' 2-8).

מנגד, לא כיחדתי ייחוס משקל מסוים ומתבקש גם בהקשר זה. שוויון הנפש הנטען שגילה הדובר אל מול העד משלא טרח להסוות את קולו, מתיישב עם אופי ההיכרות הקצרה ביניהם כגרסת הנאשם והעד, התומך בהתייחסותו הנבדלת של הנאשם אל העד כדי שיח "חופשי" ביניהם בהעדר חשש ממשי כי יזוהה. סמיכותם של דברים והקשרם למתלוננת מותיר את הנאשם לבדו בצידו השני של קו התקשורת המאיים והמטריד למול העד.

גם עד זה הוסיף והפנה לאופיו של מאיר שהינו: "כזה סגור" (ר' פרו' עמ' 61 שו' 14-28.

18. גרסתו של מאיר מהימנה אף היא בעיניי ומלמדת חיזוק משמעותי נוסף בגרסת התביעה. גרסתו של מאיר השתלבה עם יתרת הראיות ובמהלכה הוסיף אזכור, לראשונה, בדבר מגעים אלימים עם הנאשם. הנאשם לכשעצמו הכחיש כל קשר עם מאיר ובעצם העדפתי את גרסת מאיר, נמצא קישור נוסף בין הנאשם לדובר שמטריד גם את מאיר ובהקשר ישיר למתלוננת.

מאיר העיד לפרוטוקול הדיון כי הכיר את המתלוננת בשנת 1998 ולמעט נתק אחד ביחסיהם, הם מצויים בקשר הזוגי עד כה. לעד אין קשר לנאשם, אותו הכיר לאחר שחזר לנהל עם המתלוננת מערכת יחסים זוגית, עת בה: "התחיל מחול השדים" כדבריו ( (ר' פרו' עמ' 67 שו' 15-32).

העד פירט כי לבד מחבלות ברכבו, הוא קיבל שיחות טלפון שעליו להגיע למחלקת תנועה כי פגע במשהו, או למע"מ, או למשטרה (ר' פרו' עמ' 68 שו' 2-6). אמנם, גם נוסח זה אינו אופייני לאיומיו והטרדותיו של הדובר ותואם שלהי גרסתו של מר בלישב. אולם, גם לעניין זה נמצא הסבר השומט ייחוס הספק המתבקש לנאשם. הובהר כי המתקשרת הייתה אישה, למצער ביחס לרשויות מע"מ (ר' פרו' עמ' 71 שו' 10).

כמו כן, כגרסת מאיר, שלא נסתרה, שיחות אלו היו מ"אנשים" מטעם הנאשם ולו נוכח סמיכות האירועים. בין כך ובין כך, הדברים אינם יכולים להיות מקושרים לנאשם במידת הוודאות הנדרשת - מחד גיסא ולא נמצא די באזכורם כדי לבסס ספק משמע מפגשי העד בנאשם בהקשר ישיר למתלוננת, קשורים באחר לבד מהנאשם - מאידך גיסא (ר' פרו' עמ' 74 שו' 32-31).

עם חזרת המתלוננת לזרועות מאיר, הנאשם הגיב "בכעס, באגרסיביות" ומאיר יודע זאת משום שניים -

ראשית – בשני מקרים בשד' ירושלים בעיר חולון ובצומת חולון, פגש מאיר בנאשם שאמר לו להתרחק מהמתלוננת ולעזוב אותה. העד בטוח כי הנאשם הוא הדובר, שכן: "אין לי אף אחד אחר. אמר תעזוב אותה, תתרחק ממנה, מי יכול להגיד לי את הדבר הזה שזה כ"כ מעניין אותו" (ר' פרו' עמ' 68 שו' 22-23).

שנית - וכדברי העד: "פעם הוא תפס אותי ליד משרד הפנים בחולון ופעם בצומת חולון, הרים גם ידיים עליי" (ר' פרו' עמ' 68 שו' 28). על אלו לא סיפר העד לאיש מלבד המתלוננת (שם שו' 29-32).

עוד הבהיר העד כי: "כמה פעמים היא (המתלוננת – א.י) ישבה לידי באוטו, פעם ופעמיים ישבנו בבית קפה ואיציק התקשר וביקש ממנה לחזור אליו" (ר' פרו' עמ' 69 שו' 5-6). העד יודע זאת שכן נמצא בנוכחות המתלוננת ושמע את תוכן השיחות ולגישתו מדובר בנאשם, שכן: "הוא אומר לה לחזור אליו והוא צריך אותה אז (מרים עיניו כלפי מעלה)" וכן: "שהוא ביקש ממני התרחק ממנה ואעזוב אותה וזה יעלה לי ביוקר" (ר' פרו' עמ' 69 שו' 10; שו' 14).

מאיר סיכם בתיאור תקופה ארוכה: "של 3 שנים פחות או יותר" בה נחשפו המתלוננת ומקורביה לאיומים והטרדות מטעם הנאשם (שם שו' 15-16).

19. חקירתו הנגדית של מאיר לא העלתה סתירה ממשית בגרסתו. לכבישת גרסתו באשר למפגשיו האלימים בנאשם נמצא הסבר ראוי במאפייני אישיותו מהם התרשמתי. העד מיקד תלונתו במשטרה בנזקים שנגרמו לרכבו ולא מסר דבר לגבי אלימות שהפעיל הנאשם כלפי גופו משום שכדבריו: "...חשבתי שזה יסתיים. יש מצבים שאתה אומר בנאדם מוציא קיטור ומתעייף יום יומיים. במקרה הזה זה לא יום יומיים. כמו שאומרים אני יורד מהנושא" (ר' פרו' עמ' 69 שו' 24-25).

כן הבהיר כי אירועי האלימות התרחשו כשנה לאחר שהוא והמתלוננת חידשו יחסיהם ורק בחלוף הזמן סיפר על כך למתלוננת ולחבר והזמין לברר העניין למולו האחרון כמבוקשו של הסנגור וכדבריו: "זה לא מצב הכי נעים" (שם שו' 27-32; עמ' 71 שו' 1-7).

מאיר העיד ארוכות והתרשמתי מאישיותו השקטה והמופנמת כהפניית עדי התביעה. ברי בעיניי כי הבושה שחש גם משום העדר יכולתו להשיב מלחמה שערה נוכח ידו הקטועה, מנעה ממנו הפניית העניין לבירור משטרתי. לכשנדרש, תיאר מאיר לפרוטוקול את פרטי האלימות שהפנה הנאשם כלפי גופו ובכלל זה מיקומים, הדגמה, העדר יכולתו לדחוף את הנאשם ו: "מכות יבשות" שספג (ר' פרו' עמ' 70 ש' 24).

באשר לקול הדובר, תיאר מאיר: "אני לא מבין במעוות או רגיל אבל קול של גבר. כשאתה שומע את השיחה באותו רגע כל הסיפור הזה זה לא נעים. אין את הזמן להצביע אם זה בקול נמוך או גבוה כמו מוזיקלי" (ר' פרו' עמ' 71 שו' 14-17).

מאיר לא פגש בנאשם אך ידע כי המדובר בבן זוגה החדש של המתלוננת בעת מפגשיהם האלימים, כיוון ש: "הוא אמר לי תעזוב את לריסה ואחרי כן ששאלתי אותה הבנתי שזה הקשר שהיה לה" (שם שו' 21).

בנוסף ולשאלת בית המשפט מי תקפו ואמר לו לעזוב את המתלוננת, השיב: "איציק. הנה הוא פה, זיהיתי אותו" והפנה לנאשם. לשאלת הסנגור אם התלבט בתשובתו, שכן: "לקח לך כמה שניות לענות" – ולא הבחנתי בהשהיה חריגה הראויה לציון בהקשר זה - השיב: "לא, חד משמעית". מאיר חזר על תשובתו זו גם לנוכח עימותו עם שתיקתו בנושא עד כה כלפי כולי עלמא למעט המתלוננת וחברו (ר' פרו' עמ' 75 שו' 7-16).

הוגש דרך העד נ/8 – בקשתו לצו למניעת הטרדה מאיימת כלפי הנאשם. בעצם עובדת קיומו של מוצג זה, נמצא הקשר נוסף בין הדובר לנאשם. אמנם, לא נכלל בנ/8 אזכור האלימות כלפי גופו של מאיר, אך על כך השיב: "כתבנו חשש להטרדה באלימות. באותו זמן רצינו למנוע את התדרדרות המקרה, הכתובת הייתה על הקיר. המטרה הייתה לגמור את הסיפור הזה בשקט שלא יתפוס גלים. אני לא מבין מה פסול פה להגיד שאנחנו מפחדים מאיומים" (ר' פרו' עמ' 71 שו' 32-30). כן הפנה כי יכול והאלימות הפיסית אירעה: "תיכף מייד אחרי צו ההרחקה. אני לא יכול להגיד תאריכים ואת השניות זה לא הוגן..." (ר' פרו' עמ' 72 שו' 6-1; שו' 10-9) וציין כי בנ/8 רשם: "חשש לעליית מדרגה במעשיו" (ר' פרו' עמ' 72 שו' 32).

אין לזקוף לחובת העד בהערכת מהימנותו את היבושת בה נוסח נ/8 משהתרשמתי כי גם בהקשר זה, חש בושה דאז לחשוף פרטים "לא נעימים", ככל שאכן אירעו טרם ניסוח נ/8.

העד לא ביקש לטפול אשם שווא על הנאשם והבהיר כי לא ראה אותו מבצע היזק לרכבו (שם שו' 19). כן הבהיר תלונתו היחידה כנגד הנאשם על אף רצף האירועים הנטען ובתאימות להתרשמותי מאישיותו, כך: "אני לא אחד שרץ למשטרה כל דקה על כל אירוע. לא הכי נעים להגיע לבית משפט או לתחנת משטרה" (ר' פרו' עמ' 72 שו' 23-22).

העד הוסיף כי לא פגש בנאשם למעט ב"אירועים" אותם תיאר (ר' פרו' עמ' 73 שו' 30-31; עמ' 73 שו' 4-1), לא כעס על שניהל מערכת יחסים עם המתלוננת והשיב, כפי התרשמותי מאישיותו: "מה יש לי לכעוס, מה אנחנו ילדים בני 16? אני מטבעי אדם שקט ורגוע ולא כועס על שום דבר" (ר' פרו' עמ' 74 שו' 9-13).

20. עדותה של גב' בלה חזון חברתה לעבודה של המתלוננת תומכת בראיות התביעה ומשתלבת עם פרטיהן. מצאתי בגרסת העדה משום חיזוק משמעותי לראיות התביעה גם לאור העדר עניין מטעמה בתוצאות המשפט.

מדבריה לפרוטוקול הדיון, עולה כי העדה עבדה עם המתלוננת בעתות הרלוונטיות כחשבת בעוד המתלוננת שימשה כמזכירת המנכ"ל. השתיים ניהלו קשרי עבודה ללא כפיפות.

העדה זומנה לחקירה במשטרה בעקבות בקשת המתלוננת כי תתעד שיחות טלפון להן ענתה במהלך כשנה במסגרת עבודתה, עת הייתה מגיעה מוקדם ו: "חוטפת את השיחות שנכנסות למרכזיה..." (ר' פרו' עמ' 52 שו' 17-13).

באשר לשיחות אלו, תארה העדה כך: "...הייתי שומעת כל מיני קולות בטלפון...לפעמים זה היה צחוק היסטרי. לפעמים בכיינות כאילו תינוק בוכה. כל מיני קולות אבל לא דיבור, לא שפה, לא שלום והייתי מנתקת. אחרי תקופה מסויימת, אני פשוט התחלתי לשאול שאלות מי זה, למי אתה צריך...לאט לאט התפתחו שיחות ותוך כדי השיחות היו את הקולות האלה, מין בכי, צפצוף, צחוק היסטרי וגם היו דיבורים. הדיבורים לא היו בקול רגיל, לדעתי. לא קול נורמלי, אלא מוסווה...ואז התחילו להתפתח שיחות של שאלות ותשובות...סביב נושא אחד, נושא לריסה. הכל סביב לריסה...כל השיחות היו בעצם מסר לה, אני התבקשתי להעביר לה כמה מסרים. מסר אחד למה היא מנתקת לי, למה היא לא מדברת איתי. שתענה לו. מסר נוסף – היא הבטיחה לי להתחתן איתי, היא תהיה אשתי ולא יעזור לה שום דבר עם מי שהיא הולכת, היא תתחתן איתי וגם הבטיחה שתיתן לי את הדירה שלה. היא הייתה אמורה לתת לי את הדירה. לגבי האנשים סביבה – הוא היה אומר לי הקול של גבר, תמסרי לה זה לא יעזור לה שהיא מסתובבת, החבר שלה, שהוא חזר אליה, החבר שלה – לא השתמש בשם אף פעם...ההומו הזה. הוא זה שאמר לי שההומו הזה עם יד אחת. שהיא תוותר עליו, שהיא לא תחזור אליו...וכתבתי חלק מהביטויים בעדות....זה הסגנון. איומים גם פיזית וגם על הרכוש. כל פעם שאלתי ממי למסור, מי התקשר, מה למסור לה, מי דיבר, פעם או פעמיים אמר לי איציק החבר שלה אבל רוב הפעמים התעלם מהשאלה, הוא אמר היא יודעת, היא יודעת מי זה...זה היה מפחיד... אולי זו הסיבה שהיא פוטרה בסופו של דבר... הוא אמר שהוא יעשה ככה כדי שיפטרו אותה..." (ר' פרו' עמ' 52 שו' 32-17; עמ' 53 שו' 24-1).

מגרסת העדה, עולים קישורים עובדתיים בין הדובר לנאשם בעצם המלל התואם את תיאורי המתלוננת ומקרוביה ובאותו הקשר של הבטחת נישואין, הדירה, מאיר ותקיפתו כחיזוק אובייקטיבי וישיר לגרסתו המאוחרת של מאיר בעניין.

הוגש באמצעות העדה ת/12 – תמלול תוכן שיחות ששמעה מ: "אותו קול ...מתנשף...שהיה מצלצל מדי פעם" (ר' פרו' עמ' 54 שו' 21-18).

העדה לא פנתה להגשת תלונה מיוזמתה נוכח סברה כי העניין מטופל בדרגי מעסיקיה והמשטרה (ר' פרו' עמ' 55 שו' 17-14).

21. חקירתה הנגדית של העדה העלתה הסבר סביר לשינוי בגרסתה באשר לזיהוי הדובר בשמו. בהודעתה נ/7, מסרה כי הדובר: "אף פעם הוא לא אמר לי שם...". לשאלה כיצד גרסה זו מתיישבת עם גרסתה לפרוטוקול הדיון, השיבה כי לאורך השיחות שנמשכו: "תקופה ארוכה" ופירוטן התרחב עם הזמן, הרי ש: "רוב הפעמים 99% אני שאלתי ולא הייתה לי תשובה...אבל פעמיים אמר 'איציק החבר שלה'...". כן הבהירה כי לנוכח שאינה יודעת מי זה "איציק החבר שלה", הרי ש: "לא באתי עם אצבע מאשימה מישהו. זה לא יכול שאני אזהה". כן ציינה כי נוכח עוות קול הדובר, לא התייחסה לדבריו: "כמין הודעה או הזדהות. אני לא רואה את זה כהזדהות. זה לא היה במטרה להסביר לי מיהו. הוא כל הזמן טען שהיא יודעת מיהו. היא הייתה מקבלת שיחות טלפון..." (ר' נ/7 - שו' 21-22; פרו' עמ' 55 שו' 31-24; עמ' 56 שו' 24-1; שו' 31-30).

קיבלתי את גישת המאשימה בסיכומיה, המתיישבת עם הסברי העדה, לפיה ככל שהייתה מבקשת לטפול אשם שווא בנאשם, לא הייתה מסתפקת בשבריר זיהוי נטען מטעמו בהינתן רצף ארוך של שיחות לו האזינה.

לא נעלמה מעיניי גם הפניית העדה לאדם נוסף עימו יצאה המתלוננת מספר פעמים ומפיה שמעה ש"ברח" לאחר שקיבל שיחות טלפון מאיימות. עניין זה לא אוזכר עוד ולא מצאתי בו ממש לזכות הנאשם (ר' פרו' עמ' 56 שו' 20-13).

תדירות השיחות ששמעה העדה בחודש דצמבר 2007 הייתה: "בסדר גודל של פעמיים- שלוש בשבוע, לא כל יום, יום יום...הרוטינה" (ר' פרו' עמ' 57 שו' 18-12). ת/12 מצומצם בהיקפו ובהקשר זה, סברה העדה כי העלתה על כתב תיעוד רחב ממנו ונתנה למתלוננת את כל רישומיה מבלי ששמרה העתק (ר' פרו' עמ' 58 שו' 30-16).

22. השוטר בעת הרלוונטית – מר יורי גולדברג הגיש דוח ביצוע עימות ומזכר שערך – ת/5 ו- ת/6 בהתאמה.

23. חקירתו הנגדית של העד לא העלתה אף היא ספק במיוחס לנאשם, כך על אף שהעד לא יכל להיזכר מדוע לא הפנה שאלות נוספות לנאשם במהלך העימות, הקשורות בעלילת שווא נטענת מטעם המתלוננת, הוא מניח כי קרא את חומר החקירה טרם עריכת העימות ולא יכל להוסיף באשר לדבריו במזכר ת/6 כי הקשיב למתלוננת המטיחה בנאשם האשמות וזה ממשיך להכחישן (ר' פרו' עמ' 38 שו' 10-11; עמ' 39 שו' 26-2).

24. החוקרת גב' מדלן קלאודיה גבתה את הודעת הנאשם – ת/7 וכן ערכה מזכרים שהוגשו וסומנו ת/8 ו- ת/11. בנוסף, גבתה העדה את עדותם של גב' חזון, מר בלישב ומאיר והפנתה לת/12 בכתב ידה של גב' חזון כפי שמוען אליה (ר' פרו' עמ' 40 שו' 13-2; עמ' 41 שו' 28-20).

25. חקירתה הנגדית של העדה, התמצתה במחדלי חקירה נטענים מטעם ההגנה ובהם העדר הפניית הנאשם למועדים מסוימים בחקירתו, להעדר מתן זכות היוועצות בעו"ד, לשיהוי בחקירת הנאשם ולהעדרם המתבקש של מחקרי תקשורת נוכח גרסת המתלוננת שהצביעה על מועדי התקשרות ספציפיים.

העדה השיבה כי לא הייתה אחראית על התנהלות החקירה ובחקירה חוזרת, לאחר שעיינה בתיק החקירה, הפנתה לניסיונות העקרים לאתר את הנאשם, הפניה המציבה את טענות ההגנה באשר למחדלי חקירה באור שונה וכדברי העדה: "...אני רואה שניסינו לאתר דרך טלפונים דרך התכנה אצלנו במחשב, כל המספרים לא היו נכונים. שלחנו לו גם הזמנה הביתה לנתניה וגם הוא לא הגיע. נשלחה לו הזמנה בתאריך ה- 20.3. אנחנו מכריזים, ברגע שלא מאתרים בנאדם אנחנו מכריזים עליו במידה ומגיע מידע רואים אותו כדרוש. התקשרתי לטלפון למקום עבודה שלו, נאמר לי שכבר הנאשם לא עובד שם וגם אין טלפון שלו. נעשו ניסיונות לאתר אותו" (ר' פרו' עמ' 42 שו' 32-2; עמ' 43 שו' 12-1; 20-16).

פלטי הטלפון שהגיש הנאשם בפרשת ההגנה מכהים מחודו של מחדל החקירה הנטען בדמות העדר מחקרי תקשורת ושוכנעתי כי לא נגרם לנאשם עיוות דין בעטיו.

26. השוטרת גב' הגר זלנה הגישה שתי הודעות נוספות מאת הנאשם אותן גבתה (ת/14 ו- ת/15; פרו' עמ' 77 שו' 13-12). חקירתה הנגדית לא העלתה נתון ממשי לזכותו של הנאשם. העדה לא זכרה את נסיבות חקירות הנאשם שבוצעו בעת תורנות מטעמה, לא יכלה להשיב מדוע נחקר פעמיים בטווח של חצי שנה ולהנחות הסנגור כי שאלות ללא ציון מועדים אינן מאפשרות תשובה "רצינית" - הפנתה כי הנאשם השיב לגופן של שאלות (ר' פרו' עמ' 78 שו' 23-7). עוד הוגש באמצעות העדה ת/16 – מזכר שערכה ביחס לחברתו של הנחקר בשם "שרה" שהגיעה לתחנת המשטרה ואף ממנה גבתה העדה עדות (ר' פרו' עמ' 78 שו' 32-26; עמ' 79 שו' 23).

27. סוף פרשת התביעה – שוכנעתי כי לשאלה מי, כדובר, ניהל עם המתלוננת מערכת יחסים אינטימית, היה עמה במקומות ספציפיים, גר בעיר גבעתיים, אחיו מעורב בעניינה, אוחז ביחס שלילי לבן זוגה הנוכחי ונושא שם "איציק" - התשובה אחת – הנאשם.

פרשת ההגנה – דיון והכרעה

מהות הספק הנדרש לזיכוי הנאשם

28. משעמדה התביעה בנטל הראייתי "הראשוני", על דרך הצגת ראיות בעוצמה ובמשקל המספיקים להרשעת הנאשם, עובר נטל ראייתי "משני" לפתחו לעורר ספק סביר במיוחס לו.

יפה לעניינינו ההפניה בהקשר למהותו של ספק סביר כפי שנעשתה בתפ"ח (ת"א) 1004/08 מ"י נגד פלוני, לא פורסם, ניתן ביום 27/09/11 בזו הלשון:

"... נדרש כי הספק הסביר יהא "בעל ממשות, שסבירותו עומדת במבחן המציאות, ואין הוא אך ספקולציה חסרת עיגון בהיגיון ובהוויות החיים..." (ע"פ 6295 אלי וקנין נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 25.1.07) וכי "ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית" (ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4) 653). "ספק סביר ולא כל ספק שהוא. ספק  אמיתי, ולא ספק בעלמא. ספק בעל ממשות הנתמך בראיות, שסבירותו עומדת במבחן המציאות, ולא כזה שהוא בגדר אפשרות רחוקה, דמיונית ותיאורטית המעוגן בספקולציות או בהשערות" (יורם רבין ויניב ואקי, דיני עונשין, כרך שני, מהדורה שניה עמוד 962). בין היתר הוצע מבחן רציונאלי, מבחן אינדוקטיבי, מבחן מוסרי, שילובם של אלו באלו, ועוד. מה לי אם מדובר במבחן "קול המצפון וצו לבו של השופט" (כב' השופט דנציגר בע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני, לא פורסם, [פורסם בנבו], 31.7.08) ומה לי אם  מדובר במבחן " הקול הקטן והחרישי - קול המוסר" (כב' השופט חשין בע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 45, 125). כשהספק הסביר נמצא, חשים בו. הוא מכריז בעצמו על נוכחותו. הוא מנקר ומטריד, דוחק ומקשה, עד כי לא ניתן להתעלם מקיומו".

וכן בע"פ 2264/09 פלוני נגד מ"י, לא פורסם, ניתן ביום 03/08/11 - נקבע, בזו הלשון:

"...יש להצביע על ספק ממשי בעל אחיזה בחומר הראיות...רף ההוכחה הנדרש בעניין זה איננו של מה בכך. על המערער להראות כי הספק המתעורר בעניינו מערער את המערך העובדתי שהוצג בפרשת התביעה, עד אשר לא תוכל עוד לעמוד על רגליה המסקנה המרשיעה (ע"פ 6890/04 מ"י נ' בלאוסוב, טרם פורסם 13.09.05)".

שוכנעתי כי הראיות שהציגה ההגנה אינן עולות בקנה אחד עם אמות מידה אלו. הנאשם לא הציג קו הגנה ממשי, ריאלי ואמין, חוות הדעת מטעמו עוסקת בספקולציה בלבד ויוצא כי העובדות מתיישבות אך עם המסקנה המפלילה את הנאשם.

גרסאות הנאשם

29. שוכנעתי כי הנאשם טרח להסוות את עיקר המלל המאיים והמטריד מטעמו, אך הסוואתו הוסרה לעיתים באופן שאפשר סוף דבר את זיהויו הוודאי כדובר.

הנאשם העיד בחקירה ראשית ותיאר את אורח חייו הנורמטיבי ואת היותו נשוי זו הפעם השנייה ואב לשלושה ילדים.
 
הנאשם הכיר את המתלוננת דרך מכר, השניים ניהלו מערכת יחסים זוגית ולאחר כחודשיים, עבר להתגורר בדירה. בחלוף מספר חודשים, החליטה המתלוננת לחזור לבן זוגה הקודם - מאיר אותו לא הכיר הנאשם.

בתקופת חייו המשותפים עם המתלוננת, היא אמרה לו "כל הזמן" שמאיר עוקב אחריה ומנסה לשכנע אותה שתחזור אליו. ביכרתי את גרסת המתלוננת גם בהקשר זה ואם אלך כברת דרך לקראת הנאשם ואניח שפלח זה של גרסתו לא נבדה, האפשרות לפיה מאיר נעים ההליכות הוא הדובר אינה סבירה.

הנאשם ביקש לשוות מראית אחרת לפני בחירת המתלוננת להיפרד ממנו, משמע סופו של דבר הוא זה שיזם פרידה ממנה. לא נמצאה לגרסתו זו כל אחיזה בחומר הראיות. נטען כי המתלוננת ניהלה "מערכת יחסים כפולה" עימו ועם מאיר, כי בסוף חודש דצמבר 2004, הוא והמתלוננת נפרדו ולאחר כחודש ומחצה נפגשו שוב, בעת בה נמצאה בקשר עם מאיר ובעת בה שלחה לנאשם את המכתבים נ/1 ונ/2. לסברתו, עיון באלו שולל את גרסת המתלוננת באשר לשליחתם, משתוכנם מתיישב עם גרסתו וכדבריו: "לא יכול להיות שאדם שולח מכתבים כאלה בשביל לרומם רוח של אדם לפני פרידה" (ר' פרו' עמ' 80 שו' 12-32; עמ' 81 שו' 1; עמ' 87 שו' 8-14).

נוסח המכתבים כפי שהוסבר על ידי המתלוננת, שומט גרסתו זו של הנאשם.

הנאשם הפנה כי באמצע חודש מרס 2004 הכיר את הגב' שרה בכר – רעייתו. במשך כשבועיים ניהל קשר מקביל עימה ועם המתלוננת עד שהחליט למקד ענייניו ברעייתו ולא ענה למסרוני המתלוננת, שהבינה כי הקשר עימו נותק סופית.

באותה עת, עזב הנאשם את עבודתו וגם רעייתו לא עבדה לאחר תאונה שעברה, כך שבמשך כשלושה חודשים, שניהם שהו יחדיו "24 שעות". באותה נשימה הוסיף הנאשם סדקים במסגרת זמנים הדוקה זו וטען כי שניהם התגוררו בדירות נפרדות – הוא בדירה שכורה בעיר גבעתיים והיא בעיר פתח תקווה. הוא החל לעבוד כמחלק עיתונים ורעייתו נשארה בביתו עד השעה 02:00, עת השיבה לביתה ויצא לעבודתו (ר' פרו' עמ' 81 שו' 16-2).

לגרסת הנאשם, הוא לא שוחח עם המתלוננת מאז חודש מרס 2004 ותיאר תחושות של הלם ומסכת ייסורים שעבר בגין כתשע חקירות משטרתיות מחמת תלונותיה. הנאשם תמך טענותיו אלו במכתב למשטרה מאת בא כוחו - נ/9 (ר' פרו' עמ' 81 שו' 32-17).

הנאשם הפנה אף למצבו הרפואי, כפי שהבהיר לחוקריו וכן למכשיר טלפון של "מעריב" שהחזיק אז וגם כעת, לביטול הטלפון הפרטי שהיה ברשותו ולפלט שיחות - נ/10 ממכשיר הטלפון בו עושה שימוש (ר' פרו' עמ' 82 שו' 31-22; עמ' 83 שו' 13-1).

עוד תיאר הנאשם כי נאלץ להחליף מספר טלפון בביתו, שכן אמה של רעייתו שהתגוררה עימם אותה עת ונפטרה, קיבלה: "המון טלפונים הביתה, תגידו לאיציק, שיעזוב את אישתי, שלא כדאי לו להתעסק איתי" וכן הציג לשוטרים פלט שיחות מביתו על מנת: "להראות להם שאני לא מתקשר מהטלפון של הבית" (ר' פרו' עמ' 84 שו' 8-2; נ/11 – פלט שיחות קו הטלפון בבית הנאשם על שם רעייתו).

תמוה כיצד לא זכר הנאשם בהודעתו ת/15 את שני מספרי הטלפון הללו כיוון שכלשונו: "יש לי בעיה עם זכרון לא יודע", גם בהקשר זה התרשמתי ממבוקשו לגלות טפח ולהסתיר טפחיים (ר' ת/15 שו' 6-11). הנאשם נמנע ולא בכדי, מהצגת פלטי בעלות מכל החברות הסלולאריות. הפלח הצר אותו בחר להציג, אינו משקף בהכרח את מצב הדברים כהווייתו בזמן אמת. בנוסף, אין תימה בבחירת הנאשם להטריד ולאיים שלא באמצעות מכשירי טלפון רגישים ואישיים, הקשורים בעבודתו ובביתו, שאינם חסומים.

הנאשם הוסיף והגיש את נ/12 – אוסף מכתבים אודות סגירת תיקים כנגדו וכן תיאר בדיקת פוליגרף שעבר ביום 29.9.05 בה נשאל, בין היתר, אם הוא או מי מטעמו התקשר למתלוננת והשיב בשלילה על כל השאלות. מסקנות הבודק המשטרתי היו כי הוא דובר אמת. כן הזכיר בדיקת פוליגרף נוספת שערך באופן פרטי שממצאיה זהים (ר' פרו' עמ' 85 שו' 31-24; עמ' 86 שו' 29-1).

דחיתי את מבוקשה של ההגנה לייחס משקל ראייתי לנ/12 ולתוצאות בדיקות הפוליגרף. האחרונות אינן בגדר ראיה קבילה וגם אם הייתי מבקש להרחיק כברת דרך אל מעבר להרי הדין, לא הורחבה היריעה כדי מסד מתבקש ליומרת ההגנה בטענתה לפיה עסקינן בראיה קבילה שיש לייחס לה משקל משמעותי.

באשר לנ/12 אין לי אלא את שמלפניי, המתמצה בשני כתבי האישום שבכותרת. התנהלות המאשימה ביחס לתלונותיה האחרות של המתלוננת ובחירתה למקד אישומיה דווקא באלו שבכותרת אינה ממן העניין. לא התבקשה בחינה מעמיקה של כל פרטי האירועים על מנת שניתן יהיה לאבחנם ראייתית זה מזה.

הנאשם נותר איתן בהכחשתו את ההתנהלות המיוחסת לו וטען כי אינה תואמת את אופיו הטוב. עוד הוסיף כי ככל שהיה "אגרסיבי" כנופך כתבי האישום, הוא לא היה מתקדם בעבודתו ומגיע כדי סגן מנהל כללי של הפצת עיתון יומי (שם שו' 17-20). בהקשר זה קיבלתי את הפניית המאשימה בסיכומיה כי: "נפלאות דרכי העולם".

הנאשם הכחיש התנהלות אלימה מטעמו גם כלפי מאיר ושב וטען כי לא הכיר אותו ולא ידע מיהו עד שפגשו בבית המשפט במהלך הדיון. עוד הוסיף כי האזור בו הותקף מאיר כתיאוריו, אינו מצוי באזור החלוקה של עבודתו וכדבריו: "אין לי מה להסתובב באזור חולון". כן הרחיב כי עד כה, הוא מסרב לבקשות לבצע ביקורות באזור הערים חולון ובת-ים, על מנת ש: "חס וחלילה אם מישהו יראה וידבר".

בנוסף, הפנה כי לא היה ברשותו טנדר מסוג "רנו", כפי אזכור מאיר בהקשר לרכב בו נעשה שימוש על ידי תוקפו והציג את נ/13 – עותק משני רישיונות הרכב הרשומים על שמו ועל שם רעייתו שאינם דומים כלל ל"טנדר".

גם בכך אין כדי להקים את הספק הסביר המיוחל בהגנת הנאשם. ראשית - גם הנאשם לא גמר אומר בליבו אם בעת הרלוונטית החזיק ברכב מסוג "פיאט" או "סוברו". שנית - המועדים שמסר באשר לתאריכי הבעלות בשני רכבים אלו, אינם מתיישבים בהכרח עם טווח המועדים אליו הפנה מאיר. שלישית - דבר לא מנע מהנאשם לעשות שימוש ברכב שאינו בבעלותו. רביעית - הימנעותו מהגעה לאזור מסוים, ככל שכך, אינה חלה בהכרח בעתות הרלוונטיות לכתבי האישום וחמישית – מנ/3 עולה כי הרכב היחיד שהיה רשום על שם הנאשם, נגנב ביום 7.6.05 ורכבה של רעייתו מצוי בבעלותה למצער מיום 30.3.06. לנאשם הפתרונים שלא נחשפו באיזה רכב נהג במהלך דלתת זמנים זו בת כתשעה חודשים (ר' פרו' עמ' 88 שו' 9-24).

30. חקירתו הנגדית של הנאשם הדגישה את העדר אחיזת גרסתו בנתוני העניין ובראיה אובייקטיבית של נסיבות ההתרחשות.

הנאשם הידק בתשובותיו את הקשרים הייחודיים שנקשרו בו כדובר בפרשת התביעה.

הנאשם אישר כי היה עם המתלוננת ב"פארק הקופים" בהקשר של חתונה. כך עולה מהתמליל – ת/4 ומגרסאות עדי התביעה.

הנאשם אישר כי היה עם המתלוננת ובתה ב"מיני ישראל", כגרסת בתה של המתלוננת (ר' פרו' עמ' 89 שו' 16-17; 21-22).

הנאשם אישר כי הוא התגורר בגבעתיים כהתייחסות לדובר בת/4 ולגרסת המתלוננת. עוד באשר למקום מגוריו, אישר כי המדובר בדירה שדודתו הורישה לאחיו ולאחיין של בעלה ובה הוא גר בשכירות. מכאן, שאין נכס מקרקעין בבעלותו וכרקע תואם לדחק שאחז בו באשר לדירה.

אמנם, הנאשם טען כי יש בבעלותו שתי דירות ואף חנות וכדבריו: "מה אני צריך את הדירה שלה". אולם, לא הוצג כל נתון בתימוכין בטענה זו ולא ברור מדוע כנגד בעלותו בשתי דירות, הוא נדרש לגור בתנאי שכירות.

כשנשאל הנאשם אם המתלוננת שיקרה, מסר תשובה עקיפה, כנוהגו בעת שנשאל אם מי מהעדים שיקר, לא הכחיש זאת מפורשות ועל אתר ונקט בגישה מסיחה בשובו למחוזות הפוליגרף ר' פרו' עמ' 90 שו' 5-6; שו' 10-13; שו' 30; עמ' 91 שו' 1-8; ת/7 – הודעת הנאשם שו' 17-18).

לכל אורך עדותו טרח הנאשם להדגיש מהלך יזום מטעמו להיפרד סופו של יום מהמתלוננת, מהלך שלא ידוע למי מהעדים ואינו מתיישב עם נוסחם של נ/1 ו- נ/2. התרשמתי כי הנאשם ביקש לצמצם מלאכותית מנסיבות יוזמת המתלוננת להיפרד ממנו, בניסיון להסתיר מניע למעשיו האובססיביים כלפיה ולא נסתרה גם גרסת המתלוננת בהקשר למבוקשו לנקום בה (ר' פרו' עמ' 90 שו' 23).

הלוט מעל מהלכי החוכמה בדיעבד מטעם הנאשם הוסר סופית עת התבקש להסביר את טענות המתלוננת כלפיו והשיב: "יכול להיות שהיא רוצה להתנקם בגלל שאני עזבתי. היא אמרה שהיא לא רגילה שמישהו עוזב אותה". עוד בהקשר זה, טען הנאשם כי ביסס את החלטתו להיפרד מהמתלוננת על רק הבחנתו: "שהיא לא יציבה במערכת קשרים". לבד מכך שטענות אלו לא הובאו בחקירתו הראשית של הנאשם (ר' פרו' עמ' 81 שו' 2-9) ואף לא בהודעותיו – ת/7, ת/14 ו-ת/15, מקומות בהם מסר מלל בחופשיות מלאה, לא ניתן הסבר לכבישתן והן אינן מתיישבות עם בחירתו הנטענת לנהל מערכת יחסים מקבילה עם שתי נשים באותה עת (ר' פרו' עמ' 91 שו' 26-32; ת/14 שו' 18; ת/7 שו' 37-38).

בניגוד לחוות דעת ההגנה עצמה, טען הנאשם כי: "הקול של בן אדם זה משהו אחר והטלפון שאתה מדבר זה משהו אחר". דומה כי נשתכחה מליבו של הנאשם העובדה כי השוואת הקול עליה נסמכת ההגנה הינה בין קול שהוקלט בשיחה טלפונית לבין קול שהוקלט, ביוזמת ההגנה, במישרין לרשמקול. תשובה זו נמסרה בהקשר לגרסת הנאשם כי לא שוחח עם בתה של המתלוננת בטלפון מעולם וכדבריו: "איך היא יכלה לזהות אותי" (ר' פרו' עמ' 92 שו' 1-4). מומחה ההגנה לא הזכיר דבר בנושא.

דוגמא נוספת להימנעות הנאשם מהתייחסות מפורשת לשאלה אם מי מעדי התביעה משקרים, ניתן למצוא בתשובתו ביחס לבנה של המתלוננת, עת נשאל אם זה משקר בגרסתו והשיב: "לא יודע". רק כשהתעקש השואל כי הנאשם הוא "חלק מהעניין", נאות הנאשם להשיב כך: "אז הוא משקר כן". הנאשם נשאל מדוע אמר קודם לכן שאינו יודע והשיב, תוך שפיתח תשובתו על פני ציר הזמן, כך: "לא יודע למה הוא משקר. לתמוך באימא שלו. אני נכנס לראש של הבנאדם" (ר' פרו' עמ' 92 שו' 23-29).

עוד דוגמא להימנעות הנאשם מהכחשה שתתיישב עם גרסתו וממבוקשו להסיח את הדעת מהעיקר המופנה כלפיו, ניתן למצוא בשאלת המאשימה מדוע התקשר לאחיה של המתלוננת. חלף תשובה ברורה מתבקשת מסר הנאשם כך: "פעם אחת פגשתי אותו (מחייך) שלימדתי את לריסה לנהוג, היא לא נהגה, הלכנו קרוב למשרד הרישוי בחולון, יש מגרש שמה...והוא היה עובד קרוב לשמה והיא אמרה לי הנה זה אחי וזהו. בלילה רציתי שהיא תתרגל לנהוג, הלכנו למגרש של משרדי הרישוי בחולון שהוא ריק, הגענו לשם והיא אמרה פה קרוב אחי עובד, בוא תכיר אותו". השואל התעקש לקבל תשובה והפנה לגרסת אחיה של המתלוננת לפיה הנאשם התקשר אליו פעמים רבות. בשלב זה, השיב הנאשם כך: "מאיפה הוא מכיר את הקול שלי...הוא לא דיבר איתי בחיים, דיבר איתי פעם אחת 10 דקות שהיינו אצלו. זהו".

בשונה מכך, בהודעתו ת/7 שו' 30 טען הנאשם כי פגש את אחי המתלוננת "פעמיים" ולא הגביל זאת למסגרת זמנים. הנאשם לא טרח להכחיש מפורשות את המיוחס לו והוסיף לגרסתו החסרה של עד התביעה פרק זמן לא מבוטל של שיחה למולו וגם לאור זאת, אין לכחד כליל ממשקל מסוים שיש לייחס לגרסת אחי המתלוננת לפיה זיהה את קולו של הנאשם (ר' פרו' עמ' 93 שו' 21-32).

הנאשם אישר מעורבות מסוימת מטעם אחיו ביחסיו עם המתלוננת. כשנשאל אם זו אכן ביקשה את אחיו שיעשה להפסקת איומי והטרדות הנאשם, טען כי המתלוננת ומאיר הגיעו לאחיו, אך זה לא דיבר איתם כלל והזמין משטרה שסילקה אותם מהמקום.

לבד מהימנעות הנאשם מהבאת עד רלוונטי שיתמוך בגרסתו, נשאל הנאשם אם טענת המתלוננת נכונה. חלף מסירת תשובה ברורה בעניין וגם כאן, בחר בתשובה מתחמקת וכלשונו: "לא יודע, לא יודע, לא יודע זה מה שאחי אמר שהיא אמרה שהיא הייתה שם איתו". יוצא כי הנאשם מאמת את עיקר דברי המתלוננת בהקשר זה וכשנשאל פעם נוספת ובמישרין: "אני אומר לך שהיא פנתה אליך על מנת שהוא יבהיר לך שלא תטריד אותה", השיב ולראשונה: "לא" ומייד לאחר מכן, שב לחיק נוחות העדר הידיעה וכדבריו: "אני לא יודע".

תשובותיו המתחמקות של הנאשם מעצימות את משקל מחדל ההגנה הקשור בהימנעות הבאת אחיו כעד מטעמו והדברים מקבלים משנה משקל שעה שנשמעה גרסה בהירה יותר בעניין מאת רעיית הנאשם (ר' פרו' עמ' 93 שו' 3-11).

גם כשעומת הנאשם עם יצירת קשר עם מקום עבודתה של המתלוננת, השיב ביחס לגב' חזון ללא הכחשה מתבקשת, כך: "היא זיהתה את הקול שלי? היא אמרה זה שאני? היא לא אמרה דבר כזה שהיא זיהתה את הקול שלי". התרשמתי כי דברים אלו מטעם הנאשם קשורים בגאוותו העצמית כפי מאפייני נוסח הדובר, משמע לא תצלח חדירת אותה הסוואה שיצר מעל המלל המטריד והמאיים מטעמו. לא בכדי בחר הנאשם להתעלם בתשובתו מגרסת העדה, כגרסת המתלוננת, לפיה הדובר נקב בשמו בחלק שולי של השיחות שניהלה עימו (ר' פרו' עמ' 94 שו' 5-10).

בניגוד לגרסתו הקודמת, טען הנאשם כי לא אמר שמאיר הוא שהטריד את המתלוננת. שוב נשתכחה מזיכרונו טענתו הקודמת והבודדת במערך הראייתי, לפיה המתלוננת הפנתה את שימת ליבו להטרדתה הברורה בעצם חששה כי מאיר עוקב אחריהם (ר' פרו' עמ' 94 שו' 11-13).
דוגמא נוספת לגישת ההסחה בה נקט הנאשם בחקירתו, נמצאת עת נשאל אם שוחח עם המתלוננת אודות עברה. חלף תשובה ברורה וממוקדת כמתבקש, הפנה הנאשם באריכות לבעלה הראשון של המתלוננת, לפירוט הדרך המדויקת בה אסף אותה לצורך בילוי סוף שבוע בירושלים החל מרחוב ראשי, המשך בכניסה האחורית לביתה, עבור בסיבוב פרסה נדרש בדרך וכלה בניסיונו של אדם "לקפוץ במעבר החצייה", הגעתם של בני הזוג לבית קפה ותיאורי המתלוננת אודות מאיר (ר' פרו' עמ' 94 שו' 26-32; עמ' 95 שו' 1-2).
הנאשם אישר כי בשלב מסוים הציע למתלוננת נישואין, אם כי לא ברצינות ורק כתגובה לטענתה שמאיר "מציע לה כל הזמן נישואין". כך, כקישור נוסף לדובר כפי הנוסח העולה מת/4 באשר להבטחת המתלוננת להינשא לו (ר' פרו' עמ' 95 שו' 10-14).
דרך התנהלותו הפתלתלה של הנאשם בחקירתו ניבטת היטב משלהי חקירתו הנגדית, שעה שעומת ישירות עם גרסתו השקרית נוכח השיחות המוקלטות מהן עולה כי לדובר דירה בגבעתיים. הנאשם נחזה כמופתע נוכח טבעת מקשרת זו המתהדקת סביב גרסתו והשיב: "מה, מה, מה".
אז הפנה השואל לתמלילים המזכירים דירת הדובר בגבעתיים, הימצאות בני הזוג ב"פארק הקופים" וניסיונה של המתלוננת לחלץ את שם הדובר, המסיר זהירותו ואומר: "איציק, תחכה לי למטה בחמש, איציק תבוא תיקח אותי לחתונה".
הנאשם עומת כי הוא אותו "איציק" והשיב: "יש תמליל, ז"א השיחות שהיא הקליטה. אני עשיתי אימות קול, אם אתם לא מאמינים תלכו למשטרה שתעשה לי אימות קול". אז נשאל הנאשם אם הוא אינו מכיר: "מישהו שגם היה איתה בפארק הקופים ושיש לו דירה בגבעתיים ושקוראים לו איציק" והשיב: "אני מכיר את עצמי" (ר' פרו' עמ' 95 שו' 15-28).
31. מכל האמור, נחה דעתי כי גרסת הנאשם אינה קשורה באמת.
32. רעיית הנאשם, הגב' שרה בכר מסרה גרסה שלא העלתה אף היא ספק סביר במיוחס לו. חשיבות גרסת העדה בעבור ההגנה מתמקדת בטענת בני הזוג, כי שהו יחדיו כל העת וכי לנאשם אופי טוב, כך שאינו יכול להיות הדובר מטעמים אלו.
העדה הכירה את הנאשם ב- 15.3.05 ולגישתה הקשר ביניהם: "יוצא דופן, הכי טוב...". עוד לגישתה, המיוחס לנאשם אינו נכון מאחר ושהתה עימו: "24 שעות מאז שהכנו אחד את השני...תמיד היינו ביחד. גם אמי ז"ל הייתה עד יום אחרון איתנו. אחי ז"ל שהיה בחיים היינו אצלו בקיבוץ...בלב שלו תמיד הרגשתי שהוא איתי...דקה לא יכולנו להיות נפרד אחד מהשני...".
עם זאת, בהשוואת הדברים לגרסת הנאשם יוצא כי מאז שהכיר את העדה הם לא שהו יחדיו כל העת, שכן בתחילת הקשר עימה ניהל הנאשם מערכת יחסים מקבילה גם עם המתלוננת. בניגוד לגרסת הנאשם כי שיתף את רעייתו גם בדבר קשר מקביל זה, תיארה העדה כי: "כשהיינו בהתחלה של הקשר הוא סיפר לי שהיה לו קשר והוא הפסיק איתה...". דומה כי הנאשם לא טרח לשתף את רעייתו בגרסתו המלאה באשר לפרידה קודמת של המתלוננת ממנו והפניית העדה למקורביה המנוחים, אינה מסייעת אף היא בתימוכין המתבקש בטענות ההגנה.
העדה מסרה כי לנאשם לא היו מספרי טלפון אחרים לבד מאלו נשוא נ/10 ו- נ/11. אין בגרסתה כדי להחליף פלטים מתבקשים מהחברות הסלולאריות ולא ברור אם כלל שותפה בקיומו של מכשיר טלפון נוסף לנאשם (ר' פרו' עמ' 96 שו' 4-32; עמ' 97 שו' 1-8).
התרשמתי כי העדה לא מסרה גרסה שקרית, אך היא אינה מודעת למכלול מעשיו של הנאשם, שברור המניע הקיים לו להימנע מחשיפתו.
32. בחקירתה הנגדית ובניגוד לגרסתו המעורפלת של הנאשם, אישרה העדה כי: "פנו פיזית לאחיו" של הנאשם, וכך שמעה מפי האח שאישר כי התבקש למסור לנאשם שיחדל מהטרדותיו (ר' פרו' עמ' 97 שו' 24-32; עמ' 98 שו' 1-18).

חוות דעת המומחה מטעם הנאשם

33. הנאשם הגיש את נ/13 - חוות דעת שנערכה ע"י מר דניאל הרפז (להלן: "הרפז"). הרפז מנהל המרכז הבינתחומי למאפייני קול, עוסק בפתוח תוכנות קול, שיחזור ופענוח קבצים דיגיטאליים ואנלוגיים, בדיקת אותנטיות של הקלטות, בדיקת זיהוי דובר, השוואות קול, תמלול הקלטות וכן מספק שרותי מעבדת קול כלליים.

על פי חוות דעתו של הרפז נ/13, קול הנאשם אינו תואם לקול הדובר ולגישת ההגנה, די בה כדי לעורר את הספק הסביר באשמת הנאשם.

שוכנעתי כי אין בחוות הדעת נ/13 לבד מהשערה שכוחה אינו מספיק לכונן סבירותו של ספק נטען.

עדותו של הרפז כמוה ככל עדות אחרת שנשמעה במסגרת ההליך. לא נוצרת סתירה משמעותית בינה לבין ראיותיה האחרות של המאשימה אותן מצאתי אמינות.

עדות הרפז אך מפריחה תזה לחלל האולם ואין בה די כדי לבסס קיומו של ספק סביר. גם חוות דעת המומחית כפי שהוגשה מטעם המאשימה אינה יכולה לייחס מדדי השוואת קול בין הקלטת הדובר ובין דגימת קול הנאשם. סברתי כי לא ניתן לבסס ממצא עובדתי בעניין שבפניי על בסיס חוות הדעת כפי שהוגשו מאת מומחי שני הצדדים כך שלא יינתן להם משקל במסגרת הכרעת דין זו.

הרפז הוסיף באשר לניסיונו, כי הוא בעל ניסיון רב בשעות אולפן, הקלטה, עריכה והפעלת מערכות קול, מיקסרים דיגיטאליים ואנלוגיים וכן בתוכנות קול מאת החברות המתקדמות בעולם. בנוסף, הרפז משמש כיועץ קול למוסדות ולגורמים ביטחוניים, בעברו השתלמויות בתחום הקול ובזיהוי דובר מטעם מומחים בתחומם ובכללם זה בעל השם העולמי – מר כריס טאנגריס, שעיקר התמחותו בתחום זיהוי דובר.

הרפז בדק קלטות בעבור מוסדות ממשלתיים, חוקרים פרטיים, סנגוריה ציבורית, משרדי עורכי דין, תוכניות טלוויזיה ולקוחות פרטיים בארץ ובחו"ל וכן סיפק חוות דעת לבתי משפט בישראל. במעבדתו של הרפז ציוד מתקדם הנמצא בשימוש מעבדות מהמובילות בתחומן.

הרפז ערך את חוות דעתו לאחר שקיבל לידיו את ת/1 והוסיף דגימת קול של הנאשם שבוצעה על ידו במשרדי ב"כ הנאשם.

הרפז נדרש לבדוק אם הדובר בת/1 בה נשמעים גבר ואישה משוחחים, הינו הנאשם שקולו מופיע בקלטת דגימת הקול. ביצע את בדיקת השוואת הקולות בשתי שיטות - "ספקטוגרף" ו"מנוע זיהוי דובר" (להלן: "ספקטוגרף" ו"מנוע זיהוי דובר" בהתאמה).

ספקטוגרף – הינה השיטה העיקרית לזיהוי דובר בארץ וב"חלק" ממדינות העולם ולדברי הרפז, מדובר ב: "מכשיר המבצע רישום גרפי של הקול האנושי, ובדומה לטביעת אצבע הוא ייחודי לכל אדם ואדם. הספקטוגרף מנתח את המידע החזותי לשלושה ממדים של המידע הקולי: זמן תדירות ועוצמה. המכשיר יכול להתגבר על כל הניסיונות של חשוד לשינוי קולו לרבות דיבור בשקט, בלחש, בהצטננות ובעיקר ניסיונות לזיוף קול." (ר' נ/13 עמ' 3; פרו' עמ' 103 שו' 14-15).

הרפז התקשה להבין את הנאמר בשיחה ונוצר קושי לאתר מאפיינים ייחודים של קול הדובר בת/1, שנשמע מעוות ולא ברור. על אף קשיים אלו, הצליח הרפז "לחלץ" כ- 20 נקודות בדיקה (ר' פרו' עמ' 102 שו' 10).

הרפז הסיק, בניגוד להתרשמות מומחית המאשימה מהמעבדה לזיהוי דובר במטה הארצי, כי הספקטוגרף הראה חוסר התאמה מוחלט בין שתי דגימות הקול בשלושה "צירים", כך שלדעת הרפז מדובר בשני דוברים שונים.

באשר למנוע זיהוי דובר, תיאר הרפז כי זה: "מבוסס ממשק קול המנוע מסוגל להבין אלמנטים של משפט שלום כולל וריאציות של אותו משפט, או מילות מפתח מבוסס מעבד DSP אשר כל אחד מהם הוא יחידת עבוד עצמאית לחלוטין, כך שניתן להגדיר כל מעבד בנפרד לסוג ערוץ הזיהוי והשפה בהם הוא תומך (עברית, אנגלית, ערבית, רוסית) תוכנה זו מאפשרת להריץ שירותים שונים ובשפות שונות על אותו כרטיס תוך כדי ניצול מריבי ויעיל של יכולת מנוע זיהוי דובר" (ר' נ/13 עמ' 3).

גם כאן מסקנת הרפז הייתה זהה למסקנתו הנ"ל, המנוע לזיהוי דובר לא זיהה התאמה בין שתי דגימות הקול כשתוצאת הבדיקה הייתה "NM" - אין התאמה.

עוד הוסיף הרפז באשר למנוע זיהוי דובר, כי זהו: "הפורמט המתקדם ביותר בעולם, עובדים איתו באפ.בי.איי. ובעוד משטרות בעולם. משטרת ישראל לא רכשה את הטכנולוגיה הזו" (ר' פרו' עמ' 101 שו' 9 – 11).

באמצעות המנוע לזיהוי דובר קיבל הרפז תשובה "מיידית" המצביעה על חוסר התאמה וכדבריו: "המסקנה היא ברורה לחלוטין שלא מדובר באותו דובר", וכי: "מנוע זיהוי דובר שנותן "התאמה" זה 93 אחוזי דיוק" (ר' פרו' עמ' 101 שו' 12-15; עמ' 105 שו' 10 – 11).

הרפז לא זכר כמה זמן הוא משתמש בתוכנת מנוע זיהוי דובר וציין כי היא משתדרגת בתדירות של חצי שנה (ר' פרו' עמ' 105 שו' 30).

34. במסגרת החלטתי מיום 20.9.11 התרתי למאשימה הבאת ראיה בדמות חוות דעת גב' שרונה כהן – ראש המעבדה לזיהוי דובר במטה הארצי כפי שהוגשה וסומנה – ת/17. מחוות דעתה של הגב' כהן, עולה כי הקול הנשמע בת/1 מעוות, לא ברור ולא ניתן להתרשם ממאפייניו הייחודיים של קול הדובר. לפיכך, השיחה המוקלטת לא יכלה לשמש בסיס להשוואת קול ולא ניתן היה ללמוד ממנה אם הדובר הוא הנאשם אם לאו.

מסקנתה זו של גב' כהן מתיישבת גם עם הבדיקה האובייקטיבית הנוספת שביצעה מעבר לקליטת חושיה ובאמצעות ספקטוגרף. בדיקה זו לא סייעה באבחנה המתבקשת מטעם המומחית האובייקטיבית בין קול הדובר בת/1 לבין קולו של הנאשם. לא נדרשה חקירת גב' כהן מטעם ההגנה וכישוריה וניסיונה הקשורים בהשוואות קול כמפורט בחוות דעתה, נחזים כנרחבים מאלו של הרפז.

35. ב"כ הנאשם הפנה כי הרפז לא נסתר בגרסתו וכי ניתן לקבוע על סמך משקלה ממצא משפטי לזכות הנאשם. עוד הפנה ב"כ הנאשם כי אין התייחסות בחוות דעת המאשימה למנוע זיהוי דובר.

לשיטת ב"כ הנאשם, אין לסמוך על חוות דעת המאשימה שהובאה במהלך דיוני חריג על אף שהתבקשה מטעם הנאשם במשך השנים ואין בה כדי לעלות או להוריד מעוצמת המשקל הראייתי שיש לייחס לחוות דעת ההגנה נ/13.

36. כנגד טענות אלו, יפה לעניין נ/13 ההפניה לקביעות עמיתי כב' הש' ר' ארניה בפ' 4226/09 – מ"י נ' מוגרבי, לא פורסם, ניתן ביום 14.10.10. גם בדיון שם הגיש הרפז חוות דעת דומה במסקנותיה, הסתמך על מנוע לזיהוי דובר והסיק בדומה למסקנותיו ביחס לנאשם שמלפניי. וכלשון כב' הש' ארניה:

"לא הובא בפני כל פסק דין ישראלי או במדינה אחרת בו נידונה תורת ה – voice biometric כראיה פוזיטיבית מכרעת לכאן או לכאן, ותקפותה טרם הוכרעה... ואולם, על מנת שחידוש טכנולוגי יהווה ראיה קבילה ובת סמכא, הרי שהוא צריך להיבדק על ידי בית המשפט בכלים הראייתיים אשר נקבעו לעניין הכרה בחידושים מדעיים... בכל הכבוד, חוות דעתו ועדותו של מר הרפז אינם עומדים ב"מבחני אש" אלה. כפי שמר הרפז העיד על עצמו, הוא רק המשתמש בתוכנה. הוא לא מי שהגה, פיתח ויצר אותה. הוא גם אינו מדען אשר יכול להעיד על אמינות תורת ה – voice biometric. כל עדותו של מר הרפז הינה עדות של המשתמש בלבד, על כך שהוא השתמש בתוכנה על פי הוראות היצרן וזו הפיקה תוצאות. זאת ותו לא. ככזו, היא למעשה עדות מפי השמועה. למעשה, עדותו של מר הרפז דומה לעדותו של נהג רכב, אשר מעיד על שאלה באיזה מהירות נוסע הרכב. העובדה שנהג הרכב רואה על צג המהירות מהירות של 90 קמ"ש אינה אומרת כי אכן הרכב נוסע במהירות כזו. היחידי שיכול להעיד על הזהות בין המהירות המופיעה על הצג לבין המהירות בעולם המציאות - הוא מדען ו/או מי שפיתח את מחשב הרכב. ואולם, בניגוד למכונית, אשר ניסיון החיים מלמד כבר על כך שניתן לסמוך – לפחות לכאורה - על הזהות בין הנתונים בצג לבין מהירותו האמיתית של הרכב, הרי שאין הדבר כן בכל הנוגע לתוכנת זיהוי קול. המדובר בחידוש מדעי מוחלט, ללא כל ניסיון משפטי קודם, בוודאי בשיטתנו המשפטית וכנראה גם בשיטות משפט אחרות... לפיכך, לא הובאה כל ראיה מדעית מוכחת מאת מדען ו/או יצרן התוכנה באשר ל: 1. וודאות ואמינות תורת ה – voice biometric; 2. יישום התורה באופן אמין על ידי התוכנה הנידונה. נתונים אלה צריכים היו להיות מבוססים על חוות דעת מאת מדען ו/או יצרן התוכנה בהתאם לכל הפרמטרים שנקבעו בהלכת אבו חאמד. בין היתר צריכה לבוא בפני בית המשפט עדותו לגבי השאלה האם העולם המדעי מכיר בכך שלכל אדם יש חתימת קול ייחודית משלו, הניתנת להשוואה ולמדידה באמצעות אינדיקטורים מוכחים ומוחלטים, מהו אחוז זהות האינדיקטורים אשר ממנו נובעת תוצאה מוחלטת (לחיוב או לשלילה), האם יש אינדיקטורים בעלי השפעת יתר לכאן או לכאן, מהם סיכויי הטעות בזיהוי והסיכונים בשיטה, והאם ניתן להנדס באמצעות תוכנה כזו או אחרת את התוצאות – למשל, על ידי ויסות רגישות המדידה. כמו כן צריכה חוות הדעת לתת מענה לשאלה האם התוכנה הנבחנת עונה על הדרישות המדעיות. כל אלה ועוד – לא באו בפני".

37. דברים כהווייתם בתאימות לעניינו של הנאשם שמלפניי. על אף טענות הרפז באשר לשכיחות השימוש במנוע לזיהוי דובר במסגרת הליכים משפטיים, לא איתרתי פסיקה מקומית או זרה מארה"ב ומאנגליה, שדנה במהימנות המנוע לזיהוי דובר. נמצא פסק דין מבית משפט קנדי שכלל הסבר באשר לאופן פעולת מערכת ה- voice authentication, ללא התייחסות למהימנותה (ר' Turner v. TELUS Communications Inc. T-1865-04, 2005 FC 1601, Gibson J., order dated 29/11/05, 42 pp. ).

38. התיאוריה המדעית עליה התבסס הרפז לא הוכחה כראוי. התכנה בבסיס המנוע לזיהוי דובר היא התהליך המרכזי הקשור בחוות הדעת נ/13 ולא עניינים שבמהימנות הרפז או גב' כהן. לאור זאת, אין עסקינן בבחינת מומחיותו של הרפז, שלמעשה קיבל פלט מתכנה שהפעיל כמשתמש ומבלי שנקשר במישרין לפיתוחה ולמאפייניה.

39. הרפז לא העמיד לדיון תשתית היסקים לוגיים התומכת בחוות דעתו אלא אך הפנה לאמירות כלליות. לא הוסבר די על תכנת המנוע לזיהוי דובר, לא ברור מי פיתח אותה ואם יכולותיה רנדומליות אם לאו. נ/15 שהוגש לנוכח טענת הרפז כי הוא מספק הסבר מפורט למנוע זיהוי דובר כפי שנכתב על ידי ד"ר קוסטה - מפתחה הראשי של התכנה, הינו עותק ממצגת בשפה העברית והאנגלית ואין בו ולו ראשיתו של בסיס ראייתי נדרש לבחינת מאפייני המנוע לזיהוי דובר.

40. מכאן כי חוות הדעת נ/13 אינה מעוררת את אותו ספק סביר הנדרש לשם זיכוי הנאשם. יתרת הראיות בתיק משלימה את הפסיפס העובדתי לכדי תמונה מלאה ובהירה, על פיה ניתן לקבוע כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו מעל לכל ספק סביר.

בשלב זה של לפני סיום, העמדתי לנגד עיניי את דברי כב' השופט מ. חשין בע"פ 6251/94 הנ"ל לאמור:

"...גם בהגיענו אל תחנת סיום זו, אפשר שקול קטן וחרישי – קול המוסר – יעלה בו בשופט ממצפונו ויאמר לו: אחרי כל אלה 'זה לא זה'. אפשר שקול זה פירושו לא יהיה אלא ספק סביר 'ראציונלי', אפשר גם אחרת. בין כך ובין אחרת, שופט לא יוכל להתעלם ממצפונו – אסור לו שיחמוק ממנו – ועל פי צו לבו יעשה...".

גם לנוכח דברים אלו, נחה דעתי כי לא התגבש הספק הסביר באשמת הנאשם ומכל המקובץ, הרשעתיו בעבירות נשוא כתבי האישום.

נחתם היום – 12.06.12.
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

חתימה

41 מתוך 41