הדפסה

ת"פ 17967-03-09 מדינת ישראל נ' גולדשמיט

בית משפט השלום בפתח תקווה

ת"פ 17967-03-09 מדינת ישראל נ' גולדשמיט

בפני
שופטת עינת רון

בעניין:

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד נדב רייכמן
המאשימה

נגד

דמיטרי גולדשמיט

ע"י ב"כ עו"ד שילה דורפמן
הנאשם

הכרעת דין

לנאשם יוחסו בכתב האישום עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית וניסיון גניבה.

הנטען כנגדו בכתב האישום הוא כי בתאריך 5/10/08 עת הגיע למשרד עורך דין אשר טיפל בעניינו בעבר ובמהלך ויכוח שנתגלע במקום על רקע הטיפול בתיק, נטל הנאשם את התיק בעניינו ובתוכו המחאה ורץ לכיוון היציאה מהמשרד ותוך כך, תקף את המתלוננת שהיא מזכירתו ובת זוגו של עו"ד גלמן, בכך שהיכה אותה בחוזקה בידה הימנית וכתוצאה מכך נגרם לה שבר בידה והיא נזקקה לטיפול רפואי ולגיבוס היד.

שושנה גלמן היא המתלוננת סיפרה בבית המשפט כי היא מנהלת את משרדו של עו"ד גלמן מזה כ – 42 שנים.
ההכרות עם הנאשם החלה בשנת 2004, עת הוא רכש דירה באריאל וטיפל בענין זה באמצעות משרדם, אלא שהטיפול לא הסתים והקשר עימו נותק.
באוגוסט 2008 התקשרה אשתו של הנאשם ושאלה באשר לאודות תיק זה והמתלוננת תארה הכיצד הוזמן התיק מהארכיב והוחל בשחזורו.
ב-5/10/08 ביקשו הנאשם ואשתו להגיע אל המשרד ומשפגשו בה היא אחזה בידה את התיק המדובר. הנאשם האשים אותה בשקרים וטען כי כלל לא שוחחה עם עורך דין אחר באשר לתיקו. הוא הבהיר כי ברצונו להעביר את הטיפול לאחר.המתלוננת הבהירה לו כי יוכל לעשות כן ובלבד שישלם קודם לכן את אשר עליו לשלם בעבור הטיפול. אותה עת, היה התיק האמור מונח על הדלפק במשרד ואזי חטף אותו הנאשם ורץ אל עבר דלת המשרד. אזי צעקה המתלוננת לעבר עו"ד גלמן אשר שהה בחדר הישיבות של המשרד והיא עצמה רצה לכיוון הדלת. בידה האחת אחזה בידית הדלת ואת ידה האחרת הניחה בין המשקוף לבין הדלת וזאת עשתה על מנת שהנאשם לא יימלט מהמשרד כאשר התיק בידו.

המתלוננת המשיכה ותארה כי אותה עת כאשר ידה במצב זה, בין המשקוף לבין הדלת היכה אותה הנאשם בפרק כף ידה, דבר שהביא לצעקה שלה. למשמע צעקתה נזעק עו"ד גלמן למקום והוא נעל את דלת המשרד ומנע מהנאשם ומאשתו לעזוב את המקום.
היא מיהרה לחבוש את ידה במגבת ולהעזר במים קרים. עו"ד גלמן התקשר אל המשטרה והנאשם עצמו אף הוא התקשר אל המשטרה על מנת להתלונן כי נמנעת יציאתו מן המשרד.

משהגיעה המשטרה החזיר הנאשם את התיק המשרדי ובתוכו ההמחאה אל השוטרים והיא נתבקשה להגיע אל התחנה להגיש תלונה, אלא שהיא הבהירה לשוטרים כי היא מעדיפה להמשיך בעבודתה. בשעות הצהריים תכפו כאביה ועל כן פנתה למוקד קופ"ח שם גובסה ידה לאחר צילום רנטגן.
באותו יום גברו הכאבים ועל כן למחרת היום הוחלף הגבס ולמחרת היום אף הגישה תלונה במשטרה.

המתלוננת סיפרה כי סוף דבר החליטה להגיש תלונה כי סברה שאין זה ראוי כי מאן דהוא יעז להרים עליה יד.

משהוטחה בה גירסת הנאשם כי הוא כלל ועיקר לא נגע בה, עמדה על גירסתה לשה והשיבה כי אין לה כל אינטרס בהליך זה או רווח כלשהו ממנו והיא אף לא הגישה תביעה אזרחית בעקבות האירוע. היא הדגישה כי לאחר האירוע הרגישה מושפלת ועוד הוסיפה כי היא סובלת מנזק פיזי בידה עד עצם היום הזה.

הוטח עוד במתלוננת כי לטעמו של הנאשם, הרי שהיא אף רכשה את תוצאות הבדיקה הרפואית בעניינה והיא הביעה את תרעומתה על עצם העלאת הטענה וציינה כי אין רופא אשר יסכן את רישיונו בשל בדיקה שכזאת.
בחקירה הנגדית אישרה המתלוננת כי עובדים נוספים היו במשרד כאשר הנאשם הגיע ואף צעק עליה, לרבות בתה שהינה עורכת דין, אלא שהם לא יצאו מחדריהם ולטעמה לא היתה להם כל סיבה לעשות כן, רק משהזעיקה את בעלה בצעקתה אליו, הוא יצא מחדרו.

בחקירה הנגדית חזרה המתלוננת על תיאור הדברים וסיפרה כי היא עמדה מאחורי הדלפק כאשר הנאשם החל לרוץ אל הדלת , אך הספיקה להדביק אותו. לשאלת ב"כ הנאשם מדוע מצאה לסכן עצמה כך אל מול אדם אשר צעק עליה קודם לכן, הבהירה כי הוא אחז את התיק המשרדי ובתוכו המחאה ועוד הבהירה כי אכן אמרה לנאשם כי "לא אכפת לה" מהתיק ובלבד שישלם את חובו. המתלוננת אישרה כי מדובר בחוב של 644 ₪ אשר המחאה בסכום זה של הנאשם שחזרה היתה בתוך התיק.
עוד הבהירה כי גם לו נתנה בידיו את התיק, היתה דואגת לצלם קודם לכן את המסמכים ולא חפצה שלא יוותר בידה דבר מן התיק.
המתלוננת אישרה כי כאשר הנאשם רץ לעבר הדלת, ישבה אשתו על ספסל בכניסה למשרד.

המתלוננת חזרה והדגימה הכיצד היכה אותה הנאשם על פרק כף ידה ולהערכתה הוא עשה כן על מנת שיוכל לצאת מן המשרד שכן בדרך שהיא עמדה והחזיקה בידה את דלת המשרד היא מנעה זאת ממנו.

המתלוננת אישרה כי עם קבלת המכה היא צרחה ועם זאת תארה כי מיד כשהבחינה שהנאשם נטל את התיק ופרצה בריצה אל הדלת צעקה אל בעלה גם כן.

עוד אישרה המתלוננת כי בשל האירוע היא קיבלה גימלה מן הביטוח הלאומי הגם שלא יכולה היתה לפרט את הסכום. עם זאת ציינה כי היא לא עבדה בתקופה בה היתה היד מגובסת ועוד זמן קצר לאחר מכן וכי מדובר בסך הכל בסכום כסף קטן.

הוטח במתלוננת כי הרופא אליו פנתה רשם כי היא פנתה אליו בשל שנחבלה כתוצאה מנפילה. היא השיבה כי הרופא הקליד והיא לא הבחינה באשר הקליד וכי אותה עת לא עניין אותה דבר בשל הכאבים מהם סבלה ועתה לראשונה היא שומעת על חבלה ונפילה ואז לא ראתה את הדברים.

או אז נשאלה המתלוננת על ידי ב"כ הנאשם האם למחרת היום הבחינה בדברים והשיבה כי הדבר יתכן וכן הוטח בה כי הגיעה למחרת היום אל הרופא עקב טעות ברישום וביקשה לתקן כי הותקפה במקום עבודתה ונחבלה בידה . המתלוננת השיבה כי היא אינה עוסקת בדקויות וכי אותו יום אכן קראה את שהקליד הרופא.
עוד הוסיפה כי אינה יודעת אם הגיעה אל הרופא על מנת לשנות את הרישום, אלא שהגבס שהותקן על ידה לחץ מאוד ועל כן רכשה גבס "קל" וביקשה כי הגבס יוחלף. משהוטח בה כי כל שביקשה היה לשנות את הרישום וכי על פי התעודה הרפואית לא נעשה בה כל טיפול רפואי, השיבה כי אינה קוראת תעודות.

ד"ר ולדיסלב אוגורצין נתבקש להעיד אודות תעודה רפואית שערך (ת/1) ובה נאמר בסיבת הפניה: "ביקור חוזר מתאריך 5/10/08 נבדקה בשעות הבוקר פנתה כעת עקב תעות ברישום לדבריה הותקפה במקום העבודתה ונחבלה לשורש כף יד ימין" (הטעויות במקור – ע.ר.)

בחלק הממצאים של התעודה קבע הרופא כי ישנה רגישות באיזור כף יד ימין, תפיחות מקומית והמטומה. בצילום – ללא ממצא גרמי אקוטי וכי בוצע קיבוע בגבס ספייקה.

האבחנה היא : CONTUSION HAND RIGHT.

הרופא מסר בבית המשפט כי נסיבות עריכת המסמך היו ככתוב בו, דהיינו המתלוננת הגיעה אליו טעות ברישום ונרשמו דבריה בפניו.
הוא ציין כי הממצאים הרשומים אינם ממצאיו, כיון שהיא נבדקה בבוקר. הוא אף לא ביצע בה טיפול כלשהו.

העד הסביר כי מהותם של ממצאים אלה הוא כי לא נמצא שבר בידה של המתלוננת ואולם הבהיר כי ישנם שברים אשר אינם מאובחנים מיד ונראים לאחר מכן ועל כן מוזמנים החולים לביקורת ועל כן יתכן שלאחר צילום ראשון שנעשה על ידיהם יאובחן שבר לאחר מכן.

יתר על כן הרופא סיפר כי הסתכל בצילומים המאוחרים יותר של המתלוננת שבוצעו על ידי ד"ר בוצר ושם אכן אובחן שבר.

הוא חזר בחקירה הנגדית שמבחינתו שלו כל שהוא עשה היה לתקן את הרישום בתעודה הרפואית לבקשתה של המתלוננת.
עוד העיד מטעם התביעה החוקר בני בקבאני אשר נשאל בחקירה הנגדית מדוע לא מצא לנכון לזמן את בעלה של המתלוננת למסור הודעה בחקירה והבהיר כי למקרא הודעתה של המתלוננת ולפיה בעלה יצא מחדרו רק לאחר ההתרחשות לא מצא לנכון לעשות כן.

בידי התביעה היתה תעודה רפואית נוספת החתומה על ידי ד"ר בוצר. אלא שד"ר בוצר שוהה תקופה ארוכה בארה"ב ולא הגיע לישראל בתקופת ניהול ההליך ומדובר בהליך שהתנהל תקופה לא קצרה כלל ועיקר. התביעה ביקשה להגיש את התעודה, ברם ההגנה עמדה על זכותה לחקור את העד. משכך ומשתאריך הגעה כלשהו של ד"ר בוצר לא היה ידוע כלל ועיקר, לא היה כל טעם להמתין למתן עדותו ולעכב את ההליך תקופה כה ארוכה ואף בלתי ידועה ועל כן דחיתי את בקשת המאשימה להמתין למתן עדותו ובשל התנגדות ההגנה התעודה אף לא הוגשה לבית המשפט.

הוגשה הודעתו של הנאשם במשטרה (ת/2) בה הכחיש כי תקף את המתלוננת או כי נגע בה כלל ועיקר.
הוא סיפר על תיקו המתנהל במשרד ועל הגעתו למשרד לצורך כך. הה המתלוננת הראתה לו את התיק ואת ההמחאה אשר לטענתה בגינה הוא חייב להם כסף . הנאשם אמר כי הוא לוקח את התיק עימו, הסתובב ויצא לכיוון הדלת ואזי רצה המתלוננת לפניו וסגרה את הדלת והחלה לצעוק לעבר בעלה כי גונבים להם את התיק. על כן הוא ואשתו התיישבו על כסאות הסמוכים לדלת המשרד. בעלה של המתלוננת הגיע וביקש כי התיק יוחזר לו ואף אמר לנאשם בהתגרות: "נו תרביץ לי". או אז הזעיק הנאשם את המשטרה. בשלב זה החלה המתלוננת לשפשף את ידה ושמה מגבת על היד. משהגיעו השוטרים הן הוא והן בני הזוג גלמן לא רצו להגיש תלונה והוא החזיר את התיק שאחז.
עוד הוסיף הנאשם כי בעת ההמתנה למשטרה הציע לו חיים גלמן כי יסגור את הענין בכך שישלם לו את סכום החוב בסך 600 ₪.
הנאשם הבהיר כי לא רצה לקחת את ההמחאה אשר חזרה מהבנק, אלא שההמחאה היתה בתוך התיק. יחד עם זאת אישר כי בשלב כלשהו הוציא את ההמחאה מן התיק והניחה בכיסו ולאחר מכן חשב לעצמו כי אין לו צורך בה והחזירה.

הנאשם שב והכחיש כי נגע במתלוננת וציין כי אין לו כל מושג הכיצד היא נחבלה.

בבית המשפט סיפר הנאשם כי משהגיע למשרד עוה"ד יחד עם אשתו אמרה לו המתלוננת כי הוא נותר חייב סכום של כשש מאות ₪ . מאחר שכשמונה שנים לא הועבר הבית שרכש על שמו, ביקש כי הטיפול בענין זה יועבר אל עו"ד אחר. נאמר לו על ידי המתלוננת כי אין כל בעיה באשר לכך ובלבד שישלם את חובו, אלא שלטעמו לא היה עליו לשלם פעמיים. או אז נאמר לו על ידי המתלוננת כי אם לא ישלם לא יקבל את התיק לידו.
הנאשם הבחין כי תיקו מוחזק אצל המתלוננת ולדבריו "זה תיק שלי למה היא צריכה להחליט בשביל שהיא צריכה עוד כסף לקחתי את התיק והתחלתי לצאת החוצה..." ואזי עקפה ואתו המתלוננת ורצה לכיוון הדלת.
הנאשם סיפר כי המתלוננת צעקה לעברו דברי גידוף וכן הזעיקה את בעלה , תוך שפנתה לכיוון הדלת ומשהגיעה אל הדלת, היא החזיק את יד ימין על הידית ואת כתף שמאל הצמידה אל הדלת, כך שמנעה ממנו לצאת מן המשרד. משראה כי כך הם פני הדברים התיישב , יחד עם אשתו, על הכסאות הסמוכים ליציאה מן המשרד והתקשר אל המשטרה. גם המתלוננת התקשרה אל המשטרה והחלה לגרד את ידה ואף נטלה מגבת, הגם שהוא לא הבין מדוע היא עושה זאת. משהגיעו השוטרים למקום הבין את מעשיה, כיון שאז סיפרה לשוטרים כי הוא חטף ממנה את התיק ואף היכה אותה. לדברי הנאשם: "אני לא מטומטם לתת מכה במשרד של עו"ד אני ישר הולך לכלא".

הוא הוסיף כי גם עו"ד גלמן ניגש אליו ואמר לו "תן לי מכה תן לי מכה" וכך הבין כי השניים מבקשים לסבך אותו. לשוטרים הסביר מדוע הוא מחזיק בתיק והם ביקשו כי ימסור להם את התיק וכך עשה. לדבריו הוא נתן אמון בשוטרים ואלו החזירו את התיק למתלוננים. למחרת היום הגיע עו"ד אחר מטעמו למשרד עוה"ד והלה נטל את התיק בעבורו.

הוא הוסיף כי עו"ד גלמן אמר לו טרם הגעת השוטרים כי אם ישלם לו את החוב של 600 ₪ הוא יבטל את הזמנת השוטרים, אלא שהוא שהשיב לו כי הוא אינו חייב לו דבר.

בחקירה הנגדית אישר הנאשם כי אכן משהגיעו השוטרים למקום בני הזוג גלמן לא ביקשו להגיש תלונה נגדו. אם כך, הטיחה בו התובעת הכיצד ועלה עובדה זו בקנה אחד עם טענתו כי השניים ביקשו לסבך אותו. הנאשם השיב כי כך הבין מצעקותיה ומניסוחיה של המתלוננת ומכך שעו"ד גלמן פנה אליו ואמר לו "תן מכה".

הנאשם אישר כי אמנם נטל את תיקו מהדלפק ופנה אל הדלת וכך עשתה גם המתלוננת וכי השניים עמדו בסמוך לדלת וכי אכן המתלוננת נראתה אז מגרדת את ידה, אולם עמד על גרסתו כי הוא לא נגע בידה וכי אין לו כל מושג הכיצד נחבלה המתלוננת בידה.

הנאשם אישר כי נטל מן התיק את ההמחאה והניחה בכיסו וזאת על מנת שתהיה בידו ההוכחה כי הוא שילם למתלוננת מעל ומעבר לאשר היה אמור לשלם להם. עם זאת, כך ציין הרי שהוא מיוזמתו שלו החזיר את ההמחאה למקומה ועשה כן טרם הגעת השוטרים למשרד.

הנאשם העלה סברה כי המתלוננת בחרה להתלונן נגדו, הגם שלא נחבלה באמת, לא רק בשל הכסף שהיא סבורה כי הוא חייב להם אלא גם בשל שהאגו שלה נפגע בעטיו.

ילנה גולדשמידט היא אשתו של הנאשם מסרה בבית המשפט כי אכן נאמר להם במשרד עוה"ד כי נותר חוב של 644 ₪ וכי המתלוננת אחזה בידה א תיקם ובו ההמחאה שחזרה מן הבנק.הם נטלו את התיק והלכו לכיוון הדלת כאשר המתלוננת קפצה לפתע ורצה לכיוון הדלת והניחה את ידה על הדלת. השניים ישבו והזעיקו משטרה למקום, בעוד שהמתלוננת אחזה בידה והמשיכה ל"שכב" על הדלת. העדה אף היא סיפרה כי לפתע החלה המתלוננת לשפשף את ידה ולאחר מכן הניחה עליה מגבת וכאשר הזעיקה את בעלה, יצא זה ממשרדו, פנה אל הנאשם ואמר לו "תן לי מכה"..
לדברי העדה היא עמדה בסמוך לנאש במהלך כל האירוע והוא לא נגע במתלוננת כלל ועיקר.

העדה אישרה בחקירה הנגדית כי אכן בהודעתה שבמשטרה לא מסרה על כך כי עו"ד גלמן פנה אל הנאשם ו"הזמין" אותו להכות אותו, אך לטענתה היה זה בשל שהיא לא נשאלה על כך.

העדה עמדה על כך כי עמדה לשמאלה של המתלוננת וכי היתה עדה לכל מהלך האירוע.

מטעם ההגנה העיד ד"ר טיין שאף הוא חתום על תעודה רפואית בעניינה של המתלוננת. תעודה זו ניתנה ביום 5/10/08.
ד"ר טיין הוא אורטופד במוקד חירום פתח תקוה של "מכבי שירותי בריאות" ועל פי התעודה הרפואית שערך, הגיעה אליו המתלוננת בשעה 13.19 כאשר סיבת הפניה היא: "חבלה ונפילה לשורש כף יחד ימין".
ממצאיו של הרופא הם" רגישות באזור כף יד ימין, תפיחות מקומית והמטומה ובצילום ללא ממצא גרמי אקוטי. בוצע קיבוע בגבס ספייקה.

האבחנה היא: CONTUSION HAND RIGHT

ד"ר טיין מסר בבית המשפט כי הוא אינו זוכר את המקרה ברם מעיון בתעודה עולה כי הוא רשם את דברי המתלוננת וכי היה ממצא קליני שגרם לו לקבע את היד בגבס. וכי ממצא זה יכול להיות אף רגישות במקום ספציפי.
הוא הבהיר כי הוא רושם את דברי המטופל כפי שהם נמסרים וכי המטופל מקבל את המסמך לידיו.

עם זאת בחקירה הנגדית ציין העד כי יתכן מצב בו שבר יאובחן רק לאחר מספר ימים.

שתי גירסאות עומדות זו מול זו להכרעת בית המשפט - זו של המתלוננת וזו של הנאשם הנתמכת אף בעדותה של אשתו, אשר נכחה יחד עימו במשרד עורכי הדין.

חלקים רבים בגירסאות אלה הם משותפים ולמעשה, עתה, אין לגביהם כל מחלוקת.

אין מחלוקת כי הנאשם חפץ להעביר את הטיפול בענין הבית שרכש ממשרדו של עו"ד גלמן למשרד אחר וכי הגיע לצורך כך אל משרדו של עו"ד גלמן. לפגישה זו אף קדמו שיחות מקדימות בטלפון.

עוד אין חולק כי משהגיעו הנאשם ואשתו אל משרד עורכי הדין הם פגשו שם את המתלוננת אשר החזיקה בתיק המשרדי שהכיל את החומר בעניינו של הנאשם, לרבות המחאה על סך 644 ₪ אשר חזרה מן הבנק.

עוד אין חולק כי המתלוננת הבהירה לנאשם כי אין כל בעיה עם רצונו להחליף את עורך הדין שיטפל בעניינו והוא יוכל אף לקבל את תיק המסמכים ובלבד שקודם לכן ישלם את חובו בשל ההמחאה שחזרה בסך של 644 ₪.

עוד אין חולק כי הנאשם לא מצא לנכון לעשות כן וסבר, כי אין עליו לעשות כן.

ועוד אין חולק כי לאור כך נטל הנאשם את התיק כשההמחאה בתוכו ופנה לכיוון דלת היציאה של המשרד, כאשר המתלוננת דלקה בעקבותיו ולמעשה, הקדימה אותו, כך שהגיעה אל דלת היציאה לפניו ואז מנעה ממנו את היציאה מהמשרד, בכך שהניחה את ידיה על הדלת.

באשר להמשך האירוע נחלקו העדויות והגירסאות.

לטענת המתלוננת היכה אותה הנאשם על ידה כך שכתוצאה מכך נגרמה לה חבלה בעוד שלטענת הנאשם ואף לטענת אשתו, שהיתה במקום, הרי שהנאשם לא נגע כלל ועיקר במתלוננת.

ערה אני לכך כי נפלו סתירות בגרסתה של המתלוננת. יצויין כי סתירות אלה מתייחסות לחבלה שנגרמה לה ולא לעצם נסיבות גרימתה. באשר לנושא זה של עמידתה של המתלוננת ליד דלת היציאה מן המשרד, הנחת היד על הדלת באופן שהדגימה בבית המשפט וקבלת המכה מאת הנאשם, הרי שלא נמצאו סתירות בעדותה של המתלוננת והיא היתה נחושה ועקבית בעדותה לכל אורך העדות.

סתירות נמצאו בעדותה באשר לגרימת החבלה, מועד הטיפול בחבלה, אופן הטיפול בחבלה ואופן הדיווח על החבלה לרופאים השונים כפי שעלה מחקירתה הנגדית ואל מול התעודות הרפואיות השונות שהוצגו בפני בית המשפט והכל כפי שפורט בהרחבה לעיל.

ערה אני לסתירות אלה ולא התעלמתי מהן, אלא שיש לבחון האם אלה משפיעות על מהימנות כלל עדותה של המתלוננת בכלל ועל עצם העובדה כי נגרמה לה חבלה במהלך האירוע – בפרט.

אכן, כפי שצויין לעיל, סוף דבר ומחמת אילוצים לא הוגשה התעודה הרפואית שנערכה על ידי ד"ר בוצר והוא אף לא העיד מטעם התביעה וזוהי התעודה הרפואית המאוחרת יותר ועל כן לא עלה בידי התביעה להוכיח ברמה הנדרשת במשפט הפלילי ומעבר לכל ספק סביר, כי במהלכו של האירוע נגרם למתלוננת שבר בידה.

זאת מהבחינה העובדתית של הוכחת עובדה כזאת, או אחרת.

ועם זאת – אף הרופאים אשר העידו בפני בית המשפט לא שללו כלל ועיקר את האפשרות, כי לאחר בדיקתם שלהם ובשלב מאוחר יותר אובחן שבר בידה של המתלוננת ועל כן יש בדבריהם כדי להראות כי אין בכל אלה לפגום במהימנותה של עדות המתלוננת.

ויתר על כן, על פי התעודות הרפואיות אשר הוגשו במהלך ההליך, הרי שמעבר לשאלה האם נגרם למתלוננת שבר בפרק כף ידה אם לאו – נמצאו בידה של המתלוננת חבלות נוספות דוגמת נפיחות והמטומה ועל כך לא היתה מחלוקת כלשהי.

יתר על כן, דווקא לגרסתה של ב"כ הנאשם, הרי אלה הן החבלות שנגרמו לה, שכן אף לטעמה שלה ממצא גרמי אקוטי לא נמצא אצל המתלוננת כטענתה שלה ולמעשה, אף היא מבקשת לאמץ ממצאים אלה.

ואם בממצאים אלה עסקינן, כאשר המתלוננת פנתה לרופא ביום האירוע עצמו בשעה 13.19, וכאשר האירוע עצמו התרחש בשעה 11.00 לערך, הרי שאלה ממצאים אובייקטיביים המעידים על חבלה שנגרמה למתלוננת סמוך לפני כן.

יש בממצאים אלה כדי לתמוך בגרסתה שלה, כי החבלה נגרמה לה כתוצאה ממעשיו של הנאשם.

ממצאים אלה תואמים את גרסתה ואף את האמור בדבריו של הנאשם עצמו ושל אשתו, אשר אישרו, כי המתלוננת מיהרה ליטול מגבת ולעטוף בה את ידה וכי בפני השוטרים אשר הגיעו למקום התלוננה כי, קיבלה מכה מאת הנאשם.

לא מצאתי, כי המתלוננת חפצה לסבך את הנאשם ולהעליל עליו עלילות כפי שהוא סבר, בין בשל החוב הכספי ובין בשל האגו שלה שנפגע, שכן לו חפצה לעשות כן היתה ממהרת להגיש תלונה כנגדו עם הגעת השוטרים למשרד ואילו היא ויתרה על הגשת התלונה ומצאה לעשות כן רק בשלב מאוחר יותר, לאחר קבלת הטיפול הרפואי.

על כן וכפי שפורט לעיל, קיבלתי את עדותה של המתלוננת ומצאתי אותה מהימנה, למרות הסתירות שנמצאו בה, כפי שציינתי לעיל והעדפתי אותה על פני עדותו של הנאשם ועל פני עדות אשתו ועדותה של המתלוננת, נתמכה כאמור גם בתעודה רפואית.

על כן אני קובעת כי בתאריך 5/10/08 במשרד עורכי הדין אותו היא מנהלת, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שהיכה אותה בידה הימנית וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות בידה של רגישות ביד הימנית, נפיחות והמטומה והיא נזקקה לגיבוס היד.

על כן, יורשע הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז -1977.

ובאשר לעבירה הנוספת אשר יוחסה לנאשם, הרי שהנאשם עצמו לא חלק על כך כי הוא נטל לרשותו את התיק המשרדי ובו ההמחאה אשר חזרה מן הבנק והיא למעשה, רכושו של עו"ד גלמן ועוד סיפר, כי תחילה נטל אותה והניחה בכיסו ולאחר מכן החזירה לתיק המשרדי. סוף דבר, וכפי שעלה מהראיות שהובאו בפני בית המשפט הרי שנמנעה יציאתו של הנאשם מהמשרד והתיק הוחזר לידיו של עו"ד גלמן באמצעות השוטרים שהגיעו למקום, על כן יורשע הנאשם בעבירה של ניסיון לגניבה, לפי סעיפים 384 ו-25 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

ניתנה היום, כ"ב סיון תשע"ב , 12 יוני 2012, במעמד הצדדים.

1 מתוך 10