הדפסה

ת"א 8983-05 שמעון ערוסי נ' יצחק עמיאל

בית משפט השלום בירושלים

ת"א 8983-05 שמעון ערוסי נ' יצחק עמיאל

בפני
כב' השופט יחזקאל ברקלי

תובע
שמעון ערוסי

נגד

נתבע
יצחק עמיאל

פסק דין

התביעה
לפניי תביעה לפינוי הנתבע, יצחק עמיאל (להלן: "הנתבע") מדירה שבבעלות התובע הכוללת חדר ושירותים בחצר והנמצאת ברח' שפרעם 5 שבירושלים (להלן: "הדירה" או "המושכר").

הרקע
מוסכם שהדירה הושכרה לנתבע בשכירות מוגנת בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב – 1982 (להלן: "החוק" או "החוק הגנת הדייר") כמפורט בהסכם השכירות, מיום 14.2.79.

טענות התובע
הנתבע נטש את המושכר, נעל אותו, וגר בבית שמש בדירה שבבעלותו והוא חבר ועד הבית שם.

הנתבע מזניח את הדירה, לא מתחזק אותה באופן סביר, ומבקר בה לעיתים רחוקות.

הנתבע הפר את חובתו לשלם מסי עירייה בהתאם להסכם השכירות וגם בשל כך קמה לו הזכות לדרוש את פינוי המושכר.

חוקר פרטי מטעמו ביקר במועדים שונים ובשעות שונות בדירה וראה כי איש אינו גר או משתמש בה.

שכנים שגרים מעל לדירה, אישרו שהנתבע לא גר במושכר שנים רבות.

בחצר יש הזנחה של שנים רבות.

לאור כל האמור, הנתבע נטש את הדירה והפר את הסכם השכירות וקמה לתובע הזכות לפנותו מהמושכר.

טענות התובע
הוא מעולם לא נטש את הדירה וממשיך להשתמש בה למגוריו. הוא גם מעולם לא התכוון לנטוש אותה. העובדה שהוא נצפה במקום אחר, אין בכך בכדי ללמד על כך שהוא גר במקום אחר.

עד להגשת התביעה, לא פנה אליו התובע בטענה כי נטש את הדירה או לא מילא את חובותיו לפי הסכם השכירות או החוק.

התביעה הוגשה כדי להטרידו לאחר שתבע את הדיירים ששכרו מהתובע את הדירה שנמצאת מעל למושכר. אותם דיירים שלחו הודעת צד שלישי לתובע.

מיסי העירייה שולמו במלואם ולא קיים, למיטב ידיעתו, חוב כלשהו בעירייה.

הראיות
מטעם התובע העידו, החוקר רונן חן שחקר עבור התובע את הנטישה, מטעם "נתי חקירות פרטיות"; בנו של התובע ערוסי עמנואל; מר שמעון עיני הגר ברחוב שפרעם 7 בירושלים; בניין הצמוד לבית בו נמצאת הדירה, מר בוגוסלבסקי אלכסנדר הגר ברחוב נחל שורק 10 רמת בית שמש בבניין בו יש לנתבע דירה; גב' שרון פיסק הגרה בדירה הנמצאת מעל המושכר (להלן: "שרון"); מר גבריאל פיסק בעלה של שרון הגר יחד עימה; מר רוני קיסר אביה של שרון והתובע בעצמו.

מטעם הנתבע העידו מר שלמה לוי הבעלים של חנות למכשירי כתיבה צילום ועיתונים הנמצאת ברח' קרן קיימת 13 בירושלים; מר יעקב דוידאן, שתצהירו הוגש ללא חקירה נגדית, מבעליה של מכבסה והנתבע בעצמו.

דיון והכרעה
עילת הנטישה הוספה כעילת פינוי על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131 לחוק.

עילה זו מורכבת משני יסודות:
האחד - עזיבה פיזית.

השני-העדר כוונה לחזור לדירה הכוללת:
א. רצון לחזור.
ב. סיכוי ממשי לחזור.
כלומר: לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך להוכיח רצון ממשי המלווה במעשים גלויים (ראה: ע"א 977/91, 3505 הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ' נוסיבה, פ"ד מו(5) 767).

18. בפסיקה הודגש, כי היעדרות של דייר ממושכר כשלעצמה אין די בה כדי לשלול את זכויותיו כדייר מוגן, כל עוד הוכח שקיימת כוונה של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו ( ע"א 715/76 דמתי נ' בוילוש פ"ד לא(2) 113).

19. נטל השכנוע בדבר נטישת הדייר המוגן את הדירה מוטל על שכמו של בעל הבית התובע:
"בעל הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת לא לשוב אליו, כי הוא מוציא מחברו. נטל שכנוע זה נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. אלא מאי? משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור... אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו, והוא, הדייר, חייב להוכיח שלא נטש. כאמור, נטל שכנוע זה מוטל על התובע" (ע"א 170/63 פפסימדוך נ' חיזק, פד"י יז 2498 (להלן: "פס"ד פפסימדוך"); (להלן: "פרשת פפסימדוך"); ע"א (ת"א) 2585/00 זוסמן נ' כהן, פורסם במאגרים, 25/1/04).

20. בפרשת פפסימדוך נקבע שאם בסופו של יום נותר ספק אם הדייר נטש אם לאו "...ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק" (עמ' 2501).

21. יובהר כי על בעל בית להוכיח לא רק שהדייר לא נמצא פיזית בדירה, אלא גם שקיימות עובדות מהן ניתן להסיק כי אין בדעתו לשוב אליה.

22. מהראיות שלפניי מסקנתי, כי הדירה לא משמשת למגורי הנתבע, זאת כיוון שגם אם אקבל את טענת הנתבע שהוא מבקר בדירה, אומר שבנסיבות אלה, אין מדובר במגורים ולכן אין הוא זכאי להגנת החוק.

23. מעדותו של הנתבע עולה, כי הוא לא משתמש בדירה למגורים אלא ל"ביקורים" בלבד. הוא העיד כי "אין שבוע שאני לא ישן בה לילה אחד מינימום" (עמ' 44, ש' 9). לגרסתו, הוא ישן כל פעם במקום אחר "כל פעם במקום אחר. אני נמצא הרבה עם ההורים שלי. לפעמים עם בת הזוג באיזה מקום, אני פנוי, לפעמים עם חבר. חוץ מזה כשאני בא הביתה אני בא בלילות" (עמ' 45 ש' 9) "אני נמצא יום יום בדירה. לפעמים נח שעה ולפעמים בא שותה מים" (עמ' 53, ש' 15-16).
יודגש, הנתבע בעצמו העיד, כי הוא אינו גר בדירה אלא נמצא בה:

"ש. אתה אומר שלמרות כל התמונות שהצגתי לך והשאלות שאתה
גר שם יום יום.
ת. אמרתי נמצא ולא גר, לפעמים אני בא לשעה, לפעמים אני בא
לנוח" עמ' 56, ש' 23-24 (ההדגשה שלי י"ב).
בעדותו זו יש לקעקע את גרסתו כי הוא מתגורר בדירה ומנהל בה את מרכז חייו.

25. אני ער לכך שמדובר ברווק שבוחר ללון מפעם לפעם במקום אחר אבל טענותיו של הנתבע אינן משכנעות. זאת אני קובע על סמך העובדה שהוכח כי הדירה אינה ראויה למגורים במובן המקובל של המילה. לדירה אין שירותים. כאשר נשאל הנתבע מה הוא עושה כאשר הוא צריך שירותים השיב: "...אני לא צריך שירותים. שנים אני לא השתמשתי בשירותים...." (עמ' 45, ש' 17-18). "אני לא מתפנה כי אין לי צורך כמה שעות לא רק זה השירותים היו תקינים עד היום שהם הרסו" (עמ' 46, ש' 11-12).

26. אמנם, אם מושכר איננו כשיר למגורים והדייר עבר לדירה אחרת שגם היא אינה מתאימה לייעודה, לא יראו בכך נטישה אלא עזיבת המושכר עד לתיקון הפגמים. ברור שאין כוונה לאפשר לבעל בית להיפטר מדייר על ידי כך שיזניח את רכושו וייתן למושכר להתמוטט, וכך להיפטר מדייר מוגן (ראה: פרשת פפסימדוך). אך לא זה המקרה בעניינו לא נטען שהדירה והשירותים נמצאים בשלבי תיקון כלשהם אלא הוכח שזה המצב לאורך שנים.

27. בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע לראשונה כי התובע מזניח את הרכוש.
" כשבמשך עשרות בשנים בידו הקפוצה והעקשנית נמנע מלתקן, לתחזק ולשפץ את המבנה כדי שיבטיח לכל הפחות את יציבותו ובטיחות... למרות שנתבקש על ידי לעשות כך פעם אחר פעם. התובע משום מה גם שכח שזו חובתו עפ"י דין..." (פסקה 14).

ובהמשך:
"אני עדיין ממתין שהתובע ימלא את חובתו כבעל בית וישפץ את מבנה השירותים, את ריצפת החצר, את קירות האבן ויסלק את המחסן השבור והנוטה ליפול... (סעיף 16).
אולם תמוהה כיצד בעדותו בפניי העיד כי הדירה לא מוזנחת:
"ש. הדירה כבר מוזנחת הרבה זמן, השירותים לא תקינים, יש חלודה ונזילות, למה לא תבעת בבית דין לשכירות.
ת. הדירה לא מוזנחת, מה שמוזנח זה המראה החיצוני, רואים בתצלומים את הקירות, קודם כל הכל מתפורר שם מפגעי טבע, פניתי לבעל הדירה לשפץ את השירותים והוא אמר שהוא צריך לשאול את הבן שלו ואחרי שבוע אמר שהבן שלו מתנגד. התובע טען פה היום שבגלל שסגור עם מנעול, הוא סגור אולי 3 – 4 שנים ופרצו לי את הבית. אני נמצא יום יום בדירה. לפעמים נח שעה ולפעמים בא שותה מים" (עמ' 53 ש' 9-14).

28. אין מחלוקת כי הנתבע לא תבע את התובע בבית הדין לשכירות לתיקון הליקויים במושכר.

29. בפברואר 2006 הגיש הנתבע כתב תביעה מתוקן נגד הנתבעים שרון וגבריאל פיסק (ת.ק. 1436/05) וכפי שהעיד בפניי מאז הוא לא תיקן שום דבר והדירה נותרה כמו שהיא. כמו כן, בהתאם לעדותו הספה הינה בין הרהיטים שנהרסו. "ש. טענת שיש לך נזקים לפחות 8,000 ₪ תיקנת.
ת. רוב הנזק היה על הרכוש. הספרים ניזוקו, הספא ניזוקה. כב' השופט שניידר אמרה להם שאלה ספרים ישנים שאפילו קשה להשיג אותם. את הוידיאו אי אפשר לתקן.
ש. קנית טלפון אלחוטי חדש.
ת. לא.
ש. אז לא תיקנת שום דבר.
ת. לא.
ש. ז"א הדירה כמו שהיא.
ת. הרכוש ארזתי בשקיות והבאתי לבית המשפט".
(עמ' 54 ש' 12-21).

30. לא הובאה בפניי ראיה לכך שהנתבע פנה לתובע בדרישה לתקן את הליקויים. כמו כן, הנתבע לא תיקן בעצמו את הליקויים.
"העובדה שהמשיב בחר שלא לעשות דבר משך תקופה כה ארוכה, למרות שיכול היה לבצע תיקונים אלה זמן רב לפני כן, בלא התמריץ שנבע מהגשת תביעת הפינוי כלפיו, מן הדין שתהא בעוכריו" (ע"א (ת"א) 1416/01 הפטריארך היווני האורתודוכסי של ירושלים נ' דוידאן יהודה (פורסם במאגרים, 11/12/2003).

31. בענייננו מוסכם שלנתבע יש דירה בבית שמש. לגרסתו, הדירה הייתה מושכרת אולם מאוגוסט 2007, הנכס עומד פנוי. לאמור, במשך כשנתיים עד למועד ההוכחות הדירה הייתה פנויה והוא לא השתמש בה. הנתבע הציג שני הסכמי שכירות לשנת 2001 ולשנת 2003 (להלן : הסכמי בית שמש"). אבל, לא הוכיח כי הדירה בבית שמש הייתה תפוסה עד 2007.

32. בהתאם לעדותו של הנתבע השוכרת של הדירה בבית שמש הייתה בת זוגתו לשעבר שהוא איפשר לה לגור בה. בהחלטת בית המשפט ובהסכם השכירות נכתב "שהסכם זה הינו כפוף ובהמשך להחלטה של ביהמ"ש בתמ"ש 7160/01 מיום 09.04.01" (סעיף 5 נ/2).

33. מעיון בסעיף 3 לנ/2 עולה, כי הנתבע איפשר לשוכרת כדלקמן: "המשכיר יאפשר לשוכרת להכניס את חפציה, ריהוטה וכדומה ולהשתמש בשני חדרים כל זאת בהתאם לצו הקיים בידו" כלומר, הוסכם שהשוכרת תשתמש רק בחלק מהמושכר. הנתבע לא נתן תשובה מה נעשה ביתר המושכר.

34. יתרה מזאת, בסעיף 12 לנ/2 נקבע כי: המשכיר רשאי להיכנס למושכר לצורך ביקור הילדה וכן להשתמש בחלק הצמוד למושכר שאינו מושכר".

35. אם לא די באמור, בענייננו הציג הנתבע חשבונות חשמל בודדים המתייחסים לדירה שמהם הוא מבקש ללמוד כי הוא גר בה. החשבונות התייחסו לחודש דצמבר 2002 לחודשים מרץ אפריל 2003 ולחודשים פברואר-אפריל 2004. אציין, כי חשבונות החשמל הינם בסכומים נמוכים המעידים על שימוש מועט. קבלות על תשלומים לבזק ולאגרת טלוויזיה וחשבונות טלפון, אשר לא הוכח אם הם מתייחסים דווקא למושכר.

36. הימנעותו של הנתבע מלהגיש לבית המשפט חשבונות שיעידו על מגוריו בדירה אף בתקופה האחרונה והימנעותו מלקרוא לעדות חברים או קרובים עומדת לו לרועץ "כלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". (ראה: ע"א 548/78 פלונית נ'פלוני, פ"ד לה (1) 736).

סעד מן הצדק
37. סעד מן הצדק הינו "תרופה יוצאת דופן שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגעים בדבר, ואשר באה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים אשר יכולים לנבוע מן הישום הפורמאלי והאוטומטי של הדין" רע"א 4740/92 אדלר נ' חן (פורסם במאגרים, 2/11/92).

38. לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלבנטיים, לא שוכנעתי שיש ליתן לנתבע סעד מן הצדק.

סוף דבר
39. לאור כל האמור לעיל, אני מורה לנתבע לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ עד ליום 10.2.12 שעה 12:00.

40. בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות משפט (אגרה ושכ"ט עדים) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם ועד לתשלום בפועל ועוד 11,600 ₪ כולל מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ב, 12 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

1 מתוך 9