הדפסה

ת"א 58858-05 אמינוב נ' אמינוב ואח'

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

בס"ד
16/3/012
ת"א 58858-05 אמינוב נ' אמינוב ואח'

בפני
כב' השופט מנחם (מריו) קליין

המבקשת

תמרה אמינוב

נגד

המשיבים

  1. אדוארד אמינוב
  2. איליה קטנוב
  3. מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א

החלטה

" וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ"
(שמות, כ"ג ג')

מונחת לפני בקשת המבקשת לחידוש התובענה ולמינוי מומחה בתחום האורטופדי.

רקע וטענות
הבקשה מתייחסת לתביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן- "חוק הפלת"ד"), שהוגשה בשנת 2005 אודות תאונת דרכים שארעה בשנת 2004.

עוד בתחילת הדרך של תיק זה, הוגשה בקשה למינוי מומחים רפואיים לכב' הש' מיכל שריר. כב' הש' שריר מינתה ביום 31.5.06 את ד"ר הנדל, כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה בתיק זה והשיתה שכר טרחתו על המבקשת.
ביום 29.6.06 מינתה כב' הש' שריר את ד"ר דניאל גרופר, כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה תוך השתת שכר טרחתו על המשיבים.

המשיבים שילמו את שכרו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה וזה המציא חוו"ד מפורטת לבית המשפט.
המבקשת לא שילמה את שכרו של המומחה בתחום האורתופדיה ובעצם ויתרה על בדיקתה ע"י המומחה וקבלת חוות דעת בעניינו.
עם פרישתה של כב' השופטת שריר מהשיפוט, הועבר התיק לטיפולי.
כשתמו שלבי קדם המשפט ולאחר שהמבקשת החליפה ייצוג בתיק (וכנראה ב"כ החדש החליט על סטרטגיה משפטית שונה) הגישה המבקשת ביום 24.3.010 בקשה לחידוש מינוי המומחה בתחום האורתופדיה עליה הגיב ב"כ המשיבים ביום 3.5.10.
בדיון שהתקיים ביום 8.6.10 דחיתי את הבקשה למינוי מחודש של המומחה בתחום האורתופדיה וקבעתי את התיק להוכחות ליום 9.2.11.
מועד זה, נדחה עפ"י בקשת הצדדים ולאחר קבלת מועדים מתואמים ביניהם בהודעתם מיום 23.8.10, נקבע התיק להוכחות לבסוף ליום 5.4.11 (אחד מהמועדים שהוצעו ע"י הצדדים).

ביום 24.02.11 הוגשה בקשה לדחות את מועד ההוכחות הקבוע ליום 05.04.11 או להמירו בקדם משפט, זאת מכיוון שבר"ע שהגישה התביעה בעניין חידוש מינוי מומחה אורטופדי מטעם בית המשפט טרם נדונה, והתביעה החליטה שלא להגיש תצהירים וראיות מטעמה.
ביום 13.03.11 הוגשה בקשה נוספת שכותרתה "הודעה משלימה בהסכמה" בה נכתב כי הבקשה בהסכמת הצדדים ומבוקש להמיר את דיון ההוכחות בקדם משפט. דחיתי את הבקשה והוספתי:
 
"מעבר לעובדה שלא צורף טופס על פי הנחיות נשיאת בית במשפט העליון, המדובר במועד הוכחות בתיק משנת 2005 המתייחס לתאונת דרכים משנת 2004 ויש לקדם את בירורו ולהפעיל מדיניות שיפוטית ראויה. דחיית מועד כיום משמעותה המעשית היא שמיעת ההוכחות רק בשנת 2012 תוך גרימת עינוי דין נוסף לצדדים, להוצאות ולנזק מיצרפי גם ליתר הצדדים בתיקים אחרים הממתינים לתורם וכן למערכת המשפט בכללותה, אשר מתויגת חדשות לבקרים כמערכת המתנהלת בעצלתיים, מעכבת בירור סכסוכים ופסקי דין וגורמת לסחבת ולעינוי דין. ב"כ הצדדים יהיו מוכנים לכך שבסיום ההוכחות יישמעו סיכומים בעל פה."
 
ביום 28.03.11 הוגשה בקשה לעיון חוזר בבקשה להמיר את הישיבה הקבועה להוכחות לקדם משפט וזאת מהנימוק שהתובעת טרם הגישה תצהירים וראיות מטעמה, בניגוד להחלטה מיום 08.06.2010, בה נקבע שכל העדויות הראשיות בתיק תוגשנה בתצהירים כאשר תצהירי התובעת ועדיה יוגשו לא יאוחר מיום 20.10.2010. עיינתי מחדש בהחלטתי ולא מצאתי שיש מקום לשנותה.
 
ביום 29.03.2011 ביקשו הנתבעים שבית המשפט להפעיל את סמכותו בהתאם לתקנה 168ב' לתקנות סד"א ויורה כי במועד הדיון הקבוע להוכחות לא תורשה שמיעת עדות כל עד לגביו לא הוגשו תצהירים ובכלל זה התובעת או מי מטעמה. אחר קבלת תגובת התובעת החלטתי ביום 03.04.2011 כך:
 
"לאחר שעיינתי בכל הבקשות/תגובות/תשובות ובכדי להגיע לחקר האמת ללא גרימת עינוי דין וסחבת ומבלי לפגוע בזכויות הדיוניות של הצדדים יתר על המידה, הנני מחליט כדלקמן:

  1. על אף אי הגשת תצהירי התביעה, לא תחסם בפניה הדרך להוכיח טענותיה והתרופה בגין המחדל הדיוני תהיה בפסיקת הוצאות.
  2. התובעת תביא את כל העדים והמוצגים שברצונה להסתמך עליהם ליום שנקבע להוכחות ועדי התביעה יעידו בחקירה ראשית, ללא תצהיר.
  3. בסיום עדויות התביעה, ב"כ הנתבעות יודיע האם היא מוכנה לחקור חקירה נגדית באותו מועד או שאין לה יכולת לעשות זאת.
  4. במידה והיא תבחר בדרך השנייה, ייקבע מועד נוסף, קרוב ככל האפשר לחקירות נגדיות, לעדי ההגנה ולסיכומים בע"פ.
  5. עניין המחדל הדיוני יילקח בחשבון בסיום ההליך בעת פסיקת הוצאות משפט."

 
על אף החלטתי הנ"ל, התובעת עשתה דין לעצמה וכלל לא התייצבה לדיון הוכחות הקבוע ליום 05.04.2011. ב"כ התובעת המלומד הודיע כי לא היה לו מספיק זמן להתכונן לדיון ובנוסף יש לו נסיבות אישיות שמקשות עליו את ניהול התיק ועל כן הוא מבקש לדחות את דיון ההוכחות ללא מועד ולחלופין להפסיק התובענה לפי סעיף 154 לתקנות .
ב"כ הנתבעים דרש למחוק התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות.
בהחלטתי ביום הדיון נכתב :
"בנסיבות החריגות והיוצאות דופן של תיק זה, לא אנהג כפי שהייתי נוהג בתיקים אחרים ואמחק את התביעה תוך חיוב בהוצאות. אני עדיין סבור, שכדאי לשקול בכובד ראש לסיים את ההליכים בפשרה הוגנת בפיצוי בסך 100,000 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט וזאת תחת להמשיך ולנהל שנים רבות את המאבק בתיק זה... במידה וההצעה תהיה מקובלת יסתיים ההליך כבר בשלב זה. במידה ולאו אשקול האם להיעתר לבקשה לדחות ללא מועד או על הפסקת התובענה. במסגרת שיקולים אלו אשקול גם ההוצאות שהוציאה הנתבעת בגין ניהול ההליך עד כה וההוצאות שיש לפסוק לטובת אוצר המדינה".
 
ביום 08.05.2011 הוגשה הודעה מטעם התובעת בה נכתב כי התובעת דוחה את הצעת הפשרה.

בהחלטתי מיום 31.5.12 ציינתי ש:

"...יש להצטער על כי תיק זה לא מתנהל כפי שתיקים דומים אחרים מתנהלים, ללא סחבת דיונית. לאור מחדלי התביעה בהגשת תצהירי עדות ראשית עד ליום 20.10.2010 ועל אף שוויתר בית המשפט על הגשת התצהירים, הגיע ב"כ התובעת לדיון ההוכחות ללא עדיו... "

בהמשך ציינתי ש:

"לעניין נסיבות אישיות של ב"כ התובעת – סבורני שהדבר הנכון לעשות כאשר עו"ד נתקל בקשיים אישים המונעים ממנו לטפל כראוי בתיק, הוא להעביר את המשך הטיפול לעו"ד אחר או למשרד אחר. בדרך זו לא יגרם ללקוח עינוי דין ונזק למערכת המשפט.
לדידי במצב כמו בתיק זה בו על הציבור הכללי מועמסות עלויות יוצאות דופן כתוצאה מהתנהלות התובעת וב"כ וגרימת סחבת בלתי סבירה, אין מנוס מלהשתמש בכלים שבתקנות 511,512 ו-514 ובכך לממש את תכליתן הראויה ומטרתן העיקרית – לשחרר חסמים לא לגיטימיים ולנהל משפט הוגן, הולם ויעיל, תוך התחשבות ברווחה המצרפית הנדרשת מכך."

כמו כן הדגשתי :
"... סבורני שזו זכותו הלגיטימית של בעל דין, המשלם אגרות ומיסים כחוק שעניינו יידון על פי הדין ולא בדרך של פשרה. זכותו של בעל דין לבחור בדרך של "ייקוב הדין את ההר" ועל בית המשפט לכבד בחירה זו. עם זאת, משנבחרה דרך זו על בעל הדין לעמוד בדרישות הדין, עליו לקיים את הוראות התקנות ואת ההחלטות הדיוניות של בית המשפט."
 
לאור כל האמור לעיל, פסקתי כי התרופה בגין המחדלים הדיוניים של התביעה יהיו בפסיקת הוצאות לטובת הנתבעים בסך 9,000 ₪ וכן הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך נוסף של 7,200 ₪. כמו כן ציינתי שתשלום הוצאות אלו יהיה תנאי בל יעבור לחידוש התובענה.

ביום 3.11.11 הוגשה בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו

לאחר קבלת תגובות הצדדים לבקשה, החלטתי ביום 22.11.11, לפנים משורת הדין, להפחית את שיעור ההוצאות שנפסקו לטובת אוצר המדינה לסך של 1,800 ₪ בלבד, אך לא מצאתי מקום להפחית או לדחות את מועד תשלום ההוצאות לצד שכנגד.

לאחר קבלת החלטת הבר"ע בתיק רע"א 27310-11-10, הוגשה בקשה לחדש את ההליכים בתיק ולמנות מומחה רפואי בתחום האורתופדיה תוך הטלת ההוצאות על המשיבים.
המשיבים התנגדו לכך, ולבסוף נקבע דיון בבקשות ליום 12.3.12.

ב"כ המבקשת המלומדת טענה במהלך הדיון מיום 12.3.12, שכל הליכי הבר"ע נבעו מכך שלתובעת אין כסף.
היא הסבירה שהתובעת נפגעה בצורה קשה ביותר בתאונת דרכים ומאז התאונה, למעט תקופה קצרה, לא עבדה בגלל התאונה. משום כך ועל פי זכותה בדין פנתה לבית המשפט המחוזי וביקשה לחדש את מינוי אורתופד ולהשית שכרו על הנתבעים כי אין לה כסף. התובעת הגישה גם בקשה לפטור מערבון ובית המשפט המחוזי אף הפחית את העירבון ל- 3000 ₪. הערעור של התובעת בתיק רע"א 27310-11-10 התקבל ואף הוטלו על הנתבעים הוצאות בסך 3000 ₪. לדידה, משמעות פסק דינה של ערכאת הערעור היא שיש מקום לברר טענות המבקשת לגופן, ולכן העניין הוחזר לבית משפט זה על מנת לדון לגופו של עניין בעניין המינוי והשתת שכרו וליתן החלטתו.
לטענתה החלטות בית המשפט הזה באי ביטול דיון ההוכחות היו חריגות ובלתי סבירות וכדבריה: "למה לקיים הוכחות כשיש בר"ע? למה ביהמ"ש נתן צו? חבריי כל הזמן מתעסקים בעניין הפרוצדוראלי במקום להתעסק בעניין המהותי. למה להעניש התובעת כשהוגשה בר"ע והיא צריכה לשלם 15000 ₪ בשביל להגיש בר"ע".

יתירה מזו, בפסה"ד של ערכאת הערעור צויין בש' 16 עמ' 2 "בנסיבות אלו ובשים לכך שבטרם התקיימה ישיבת הוכחות בתיק..." מכאן היא למדה שאחד משיקולי קבלת הבר"ע היא שטרם התקיימה ישיבת הוכחות ולכן אם הישיבת הוכחות היתה מתקיימת יש סיכוי שהבר"ע לא היתה מתקבלת.
לטענתה טיעוני ההגנה הן "טענות פרוצדוראליות יבשות" תוך ניסיון "לזרות חול בעיני בית המשפט" ומשנקבע מפורשות שיש מקום לברר לגופה בקשת המבקשת, ניסיון ההגנה לסגור בפני התובעת את שערי בית המשפט כיוון שאין לה כסף לשלם ההוצאות דינה להידחות ובכלל לא יתכן שחברת ביטוח תקבל פרמיות חודשיות ותמנע מנפגע להגיע לשערי בית המשפט כי אין לו כסף לשלם ההוצאות שנפסקו.
לטענתה אם תתקבל עמדת ההגנה לפיה התנאי לחידוש התביעה הוא תשלום 10000 ₪ תווצר אנומליה מול החלטת בית המשפט המחוזי, שקבע שהערעור התקבל ושהיה מקום לדיון לגופן בטענותיה, דהיינו, לא לקיים דיון ההוכחות. אנומליה נוספת, בכך שהתובעת מלכתחילה הגישה בר"ע כי אין לה כסף וכעת היא לא יכולה בעצם להשלים הבירור בעניינה מאותה סיבה בדיוק.
לגופה של הבקשה לחידוש מינוי האורתופד והשתת שכרו על הנתבעים הפנתה ב"כ התובעת המלומדת את בית המשפט לנימוקי הבר"ע ולחומר הרפואי שצורף לבר"ע. היא ציינה, שלפי החומר מתקיים התנאי של ראשית ראיה ורצף טיפולים. מאז התאונה התובעת סובלת מכאבים וממגבלות תנועה בצוואר ובגב, היא עברה 3 סדרות טיפולי פיזיוטרפיה. נטלה אין ספור משככי כאבים. מצבה מאז התאונה הלך והתדרדר, ובסופו של דבר התגלה בלט דיסק היקפי הנוגע בחוט השדרה.
התובעת עברה שלוש סדרות של טיפולים פזיוטרפיים שלא הביאו מזור לכאביה. בדוח סיכום טיפולי פזיוטרפיה מיום 4.11.04 צויין שעם כל האופציות הטיפוליות נותרה התובעת כמעט ללא הטבה. בדוח טיפולי פיזיוטרפיה מיום 10.1.06 צוין מיצוי אופציות טיפוליות.
יתירה מזו, לדברי ב"כ התביעה, התובעת במצב נפשי מאוד מאוד קשה ונוטלת תרופות פסיכיאטריות מהחזקות שיש היום בשוק. זה מטשטש כאביה ואת יכולתה לעמוד על קבלת טיפול מעמיק ויסודי. לכן רק בשנת 2010 נשלחה לראשונה לבדיקת אם אר איי, ורק במסגרת בדיקה זו ניתן היה לאתר בעיותיה האורתופדיות. מכאן מובן מדוע הבעיות בבדיקות שטחיות יותר לא אותרו.
ב"כ התובעת המלומדת הוסיפה וטענה שהגישה לעניין מינוי מומחים בחוק הפלת"ד צריכה להיות פתוחה וליברלית וכי גם במקרה גבולי הכף לעולם תיטה לטובת התובע, ודי בקצה חוט וברף נמוך יחסית של ראשית ראיה לנכות או לקשר סיבתי כדי להצדיק מינוי מומחה ובירור מקצועי מלא. יתירה מזה, גם בהעדר אסמכתא חד משמעית, לקיומו של קשר סיבתי, ימונה מומחה.
לעניין השתת השכר על הנתבעים, נטען שהתובעת מצויה במצב כלכלי קשה בעקבות התאונה, וצורף תצהיר העדר יכולת של בעלה התומך בכך.
לפי האמור בתצהיר הבעל, ההכנסה החודשית של המשפחה עומדת על כ- 7,000 ₪ והיא מורכבת ממשכורת הבעל בסך 3,500 ₪, מקצבאות המל"ל ומסיוע של משרד השיכון.
מנגד הוצאותיה עומדות על כ- 9,000 ₪ ונכון להגשת התצהיר חובות המשפחה היו בסך של כ- 60,000 ₪ לכן ככל שימונה שוב מומחה ושכרו יושת על התובעת לא תוכל לעמוד בהוצאות ותאלץ שוב לוותר על המינוי.

ב"כ התובעת המלומדת הוסיפה בנימה אישית, שצר לה שהדברים הידרדרו לאן שהידרדרו, צר לה שמנהלים על כך הדיון כשברור שהתובעת נפגעה בצורה קשה. היא הוסיפה שמשרד ב"כ התובעת פועלים בכדי לסייע לתובעת ולא מרצון להכנס סתם לעימותים. לדבריה חבל לגרום לתובעת עוול ואף אחד לא יפגע מזה שימונה מומחה ושכרו יושת על הנתבעת. כל אפשרות אחרת משמעותה המעשית בעצם הותרת התובעת, שנפגעה קשה בתאונת דרכים, במצב בלתי מתקבל על הדעת של העדר פיצוי על ידי המבטח.

דיון והכרעה

הנני תמים דעה עם ב"כ הנתבעת המלומדת שהתנגדה לבקשה ומנימוקיה.
בית המשפט קבע שתנאי בל יעבור לחידוש התביעה הוא תשלום הוצאות. ההוצאות לא שולמו עד היום ולכן לא ניתן לחדש התובענה.
מתוך פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן להבין שרק אם תבחר התובעת לחדש התובענה אז העניין יחזור לדיון בבית משפט זה שידון בטענותיה. בית המשפט המחוזי לא ביטל את החלטתי מיום 31/5/011 ואת התנאי של תשלום הוצאות. משכך לא ניתן בכלל לקיים דיון בעניין חידוש המינוי של המומחה כל עוד התובענה לא חודשה ע"י תשלום הוצאות .
 
בהחלטת בית המשפט המחוזי בבר"ע מס' 27310-11-10 נרשם מפורשות "ככל שהמבקשת תבחר לחדש התובענה העניין יוחזר לבימ"ש קמא".
יתירה מזה, לאחר שניתנה ההחלטה על תשלום הוצאות, התובעת הגישה בקשה לעיון חוזר והפחתתי את שיעור ההוצאות לאוצר המדינה, אך לא מצאתי לנכון להפחית ההוצאות שהושתו לטובת הנתבעים לאור נימוקי תגובותיהם. התובעת לא ערערה על החלטה זו. היא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע, טענה שמתכוונת להגיש בר"ע, קיבלה עיכוב ביצוע ולא הגישה בר"ע.
משכך צודקת ב"כ הנתבעים המלומדת שההחלטה בעינה עומדת ומשתנאי לחידוש התובענה הוא תשלום הוצאות ואלו לא שולמו, התביעה מחוקה, אין הליך ולא ניתן לדון בתיק.
התובעת הפרה החלטות רבות של בית משפט כאילו היו אלו "המלצות" ותו לאו. לא הגישה תצהירים במועד ולדעתי אין קשר בין הבר"ע למינוי מומחה נוסף בתיק לבין החובה ליתן תצהיר ולספר את העובדות הידועות לתובעת ולעדיה. התובעת לא הגיעה לדיון חרף החלטת בית המשפט. הנתבעים הכינו את הדיון, הזמינו עדים, הכינו חקירות נגדיות ונגרמו להם הוצאות.
לאורך כל הדרך ניסיתי לאזן כראוי בין הזכויות הדיוניות של הצדדים. דחיתי את בקשת הנתבעים לפי תקנה 168ב. אפשרתי עדות פרונטאלית ללא תצהיר ו"מחלתי על כבודי". אך התובעת (ואינני יודע האם היא הורתה זאת לב"כ או להיפך ועל כך אתייחס בסיום החלטתי זו) עשתה דין לעצמה, לא הגיעה לדיון, ותחת להשלים עם החלטות בית המשפט (או לערער עליהן) בעניין קיום הליך ההוכחות ואי דחייתו, מצאה לה "פטנט": שימוש בתקנה 154. מטרת התקנה היא הפסקת תובענה במקרים המקובלים, כשבעל דין אינו יכול לנהל את התיק. לא כמנגנון "עוקף החלטות בית המשפט". משמעות היענות לבקשות התובעת היום היא בעצם מתן פרס למי שעשה "תרגיל" בכדי לעקוף את החלטות בית המשפט ולכך אינני יכול לתת יד.
ודוק- יכלה התובעת להגיש תצהיר, להעיד בבית המשפט, להביא את עדיה , לחקור את עדי ההגנה ובמידה והבר"ע לעניין חידוש המינוי של המומחה הנוסף היתה מתקבלת, חוות דעתו היתה מתווספת לחומר הראיות. לא היתה כל מניעה אמיתית להעיד, למסור גרסה על התאונה ועל המכאובים ממנה היא סובלת, ההוצאות והנזקים שנגרמו לה, העזרה לזולת של בעלה או של עדים אחרים – וכל זאת ללא כל קשר לעניין מינוי המומחה נוסף.
 
אני סבור שגישת ההגנה לפיה בית משפט המחוזי לא קיבל הערעור לגופו אלא קבע שבמידה והתובעת תחדש התובענה העניין יוחזר לבית משפט קמא בדין יסודה.
אם בית משפט המחוזי היה מוצא לנכון היה ממנה מומחה. התיק הוחזר לבית משפט זה על מנת שבית משפט זה יעיין שוב בתיק. כל זאת בתנאי שהתביעה תחודש.
לא הוגשה בר"ע על החלטתי הנ"ל וצודקת ב"כ ההגנה שיש להחיל כאן את כללי סופיות ההליך הדיון.
למעלה מן הצורך אציין שגם לגופו של עניין הבקשה למינוי אורטופד והטלת ההוצאות על הנתבעת דינה להידחות מנימוקי התגובה.
בתמיכה לבקשה למינוי מומחים צרפה התובעת מסמכים רבים. אם נעיין במסמכים נווכח כי צורפו מסמכים שבכלל אינם רלבנטים תוך יצירת רושם מוטעה של תיעוד רב. צורפו החלטות, ותיעוד פסיכיאטרי, צורפו מרשמים לתרופות שאינם מהווים ראשית ראיה. צורפו הזמנות לרופאים, שלא ברור בגין מה הוזמנה התובעת והקשר בין ההזמנות האלו לבין התאונה וגם לא ברור אם התובעת מימשה ההזמנות הללו. אם ננפה התיעוד הלא רלבנטי, נווכח שהתעוד האותנטי אינו שונה בהרבה מהמסמכים שעמדו בפנינו זה מכבר. המדובר בביקורים בודדים כשכל הבדיקות האובייקטיביות נמצאו תקינות. כך למשל, צילומים שנערכו בחדר מיון, נמצאו תקינים. בדיקת מיפוי עצמות, בסמוך לתאונה, נמצאה תקינה, בדיקת סיטי בסמוך לתאונה, נמצאה תקינה. בבדיקת התובעת אצל אורתופד קופ"ח, נרשם ללא הגבלת תנועות הצוואר. הדברים עולים בבירור מהמסמכים מחודש 10/05.
טיפולי פיזיותרפיה היו מונחים כבר בפני כאשר נתתי את החלטתי. החלטת בית המשפט המחוזי היתה להחזיר הדיון על מנת שאדון בבקשה לאור מסמכים חדשים שצורפו ולא נוכח המסמכים שכבר עמדו בפני כב' השופטת שריר ועל פיהם מונה מומחה, הוטלו הוצאותיו על המבקשת, לא שולמה שכר טרחתו והמינוי בוטל. אם נעיין במסמכים "החדשים" נראה שאין בכך כלל כדי לשנות מההחלטה. משנת 2005 עד 2010 במשך 5 שנים התובעת לא טופלה, לא התלוננה ולא ביקרה בקופ"ח בעקבות התאונה.
למרבה הפלא, ביקורה של התובעת חודש בקופ"ח בסמוך להגשת הבקשה למינוי מומחה רפואי. הדעה נותנת כי התובעת ביקרה שוב בקופ"ח אחרי 5 שנים ובלי רצף טיפולי, בהשפעת ההליך המשפטי. התובעת מבקשת להסתמך על בדיקה מ- 2010 שהדגימה בלט דיסק. עם זאת, אין שום קשר בין הממצאים ובדיקת הסיטי שנערכה 6 שנים אחרי התאונה לבין ארועי התאונה. מידיעה שיפוטית אני יכול לציין כי בלט דיסק, הוא שינוי ניווני במבנה החוליות ומצוי אצל מרבית האוכלוסיה המתבגרת (כולל הח"מ) ואם התובעת מציגה מסמך 6 שנים אחרי התאונה ובו מודגם בלט דיסק סביר יותר שהממצא נגרם לתובעת במהלך שנים כתוצאה מתחלואה טבעית. הדבר מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שלתובעת נערכה בדיקת סיטי ממש בסמוך לתאונה ובדיקת הסיטי נמצאה תקינה.
הסיכוי שמומחה יקשר בין התאונה לבין בלט דיסק כעבור 6 שנים הוא סיכוי קלוש ביותר ובכדי "לנסות" סיכוי זה, אין נבון והוגן יותר מאשר להטיל את ההוצאות של המומחה על התובעת כפי שעולה מהחלטת כב' השופטת שריר מיום 31/5/06 ואינני סבור שיש לסטות ממנה לגופו של עניין (וראה לעניין זה ת.א. 3107/98 פלוני נ' המגן מפי כב' השופטת קרת).
יש לזכור שההחלטה הראשונית בדבר מינוי מומחה ניתנה כאמור עוד בשנת 2006. התובעת לא ערערה על ההחלטה.
אני גם סבור שיש ממש בטענת ההגנה שהתובעת לא הגישה תצהיר על יכולת כלכלית.
מי שהגיש זה בעלה, ולא ברור מדוע פעלה כך. אם התובעת לא כשירה לתת תצהיר, אולי יש מקום לבקש אפוטרופוס ולתקן התביעה.
טענת התובעת שהיא נפגעה קשה בתאונה לא מגובה במסמכים. נכות פסיכיאטרית הוא עניין די סובייקטיבי שעדיין צריך לעמוד בחקירת המומחה הפסיכיאטרי בבית המשפט כשמול עיני קביעת המל"ל שהתובעת סובלת מסכיזופרניה, בעיה נפשית קשה ביותר שלא קשורה לתאונה.

שיקולי צדק חלוקתי

לסיום התלבטתי רבות אך החלטתי שלא אוכל שלא להתייחס לפניות ב"נימה אישית" שהופנו לבית המשפט, מטעם ב"כ התובעת.

כעיקרון יכולתי לפטור את הפניה באמירה איתה פתחתי החלטתי זו, ולציין שאסור לקחת בחשבון נסיבות סוציואקונומיות של צד למשפט בכדי להגיע למסקנה משפטית שאינה מחויבת על פי דין.
יחד עם זאת, לא אוכל לעשות שקר בנפשי, שכן בניגוד לשופטים אחרים אשר סבורים ששיקולי צדק חלוקתי הם "מוקצה מחמת מיאוס", אני בהחלט סבור וכך גם קבעתי בעבר שבמקרי קצה על בית משפט להפעיל מדיניות שיפוטית - חברתית שלוקחת בחשבון שיקולי צדק חלוקתי וזאת כל עוד לא פוגעים בוודאות המשפטית ובעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי ובשלטון החוק (ראה למשל החלטתי מיום 3/4/2005 בת"א (ת"א) 51592/04 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אברהם דוד ועניין "כופים על מידת סדום" בהחלטתי מיום 23/12/011 בתיק ת"א 44809-10-11 וגדני ואח' נ' דוידי ואח').
משכך, אני מחויב להתייחס לנקודות שהועלו בכדי להבהיר כל ההיבטים שנלקחו בחשבון, עת דחיתי בקשה זו, בכדי שגם לצדדים וגם לערכאת הערעור תהיה תמונה מלאה בקשר לשיקולים שהביאו אותי להחלטתי זו אך אעשה זאת בזהירות המתבקשת בכדי לא לפגוע, יתר על המידה, במי מהצדדים או בבאי כוחם.
במהלך ההליכים בתיק זה הוגשו עשרות בקשות. בין היתר יוחס לתובעת, הכרעות בקשר לדרך ניהול תיק זה ("התובעת בחרה להמשיך בתביעה", "התובעת דוחה את הצעת הפשרה של בית המשפט", "התובעת בחרה שלא להופיע למועד ההוכחות" וכו').
לדידי, יתכן והתובעת היא זו שבחרה בדרך התנהלות דיונית שכזו ואם כך הוא הדבר - אין לה אלא להלין על עצמה על התוצאה ה"אבסורדית" לפיה תוותר ללא כל פיצוי על פי חוק הפלת"ד. מצד שני, אם מדובר בייעוץ ו/או בהכוונה ו/או בהחלטה של ב"כ התובעת בקשר לאסטרטגיה המשפטית לניהול תיק זה, ללא התייעצות עם התובעת (שאגב נכנס לתיק רק בחודש 9/09, לאחר שקיבל בחודש 8/09 אישור מאת עו"ד עזרא יהודה "לנהל בשמי ובמקומי מו"מ לסיום בפשרה בתיק שבנדון"), אזי יתכן שאם התובעת לא תקבל פיצוי מהנתבעים בתיק זה, אולי תקבל פיצוי ממבטח אחר (והשווה לת.א. (ראשל"צ) 1197/02 מלמד דרעי שרון נ' עו"ד מרבאום שלמה), כך שלא ניתן לומר שהיא תיוותר ללא כל פיצוי.

אי לכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשות המבקשת.
תחליט התובעת לשלם את ההוצאות שהושתו עליה בהחלטתי מיום 31/5/012, היא תתכבד ותגיש תביעה חדשה ותמתין בתור התביעות בהתאם.
המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 1,800 ₪.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים בדואר רשום
 
ניתנה היום, כ"א אדר תשע"ב, 15 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

12 מתוך 13