הדפסה

ת"א 57268-06 בנק לאומי משכ. סניף משרד ראשי נ' פרץ ואח'

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 57268-06 בנק לאומי משכ. סניף משרד ראשי נ' פרץ ואח'

בפני
כב' השופטת ורדינה סימון

התובע

בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ארז בצלאל

נגד

הנתבעים

1.גבריאל פרץ
2.אבלין פרץ
ע"י ב"כ עו"ד יוסי שקד

פסק דין

בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק" ו/או "התובע") הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד פרץ גבריאל (להלן: "גבריאל" או "הנתבע") ופרץ אבלין (להלן: "אווה" או "הנתבעת"). להלן יכונו הנתבע והנתבעת גם: "הנתבעים".

אליבא דכתב התביעה, בין הנתבעים לבין עמרם אזולאי (להלן: "המוכר") נחתם ביום 22.11.98, הסכם לרכישת דירה מספר 54 א', בגוש 3946, חלק מחלקה 100, בפרויקט הידוע בשם "טורקיז בראשון לציון" (להלן: "הדירה ראשונה" "הסכם המכר הראשון"- ת/1). הנתבעים פנו לתובע בבקשה לקבלת הלוואה בסך 470,000 ₪ למימון רכישת הדירה הנ"ל. ביום 26/11/98 חתמו הנתבעים על חוזה הלוואה (להלן "חוזה ההלוואה" ו/או "ת/2" -בכתב התביעה נכתב שמועד החתימה היה 26.11.99, אך זו הייתה טעות קולמוס, שכן מחוזה ההלוואה ת/2 למדים שמדובר בשנת 1998 – ו.ס.) ועל התחייבות להמציא לבנק ערבות מצד המוכר לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה – 1974 (להלן: "חוק המכר- דירות") בגובה סכום ההלוואה ולהסבתה ע"ש התובע לא יאוחר מיום מ- 30 יום ממועד העמדת ההלוואה (ת/4). בנוסף, משכנו הנתבעים את זכויותיהם בדירה הראשונה לטובת פירעון ההלוואה. בהתאם לכך, העמיד הבנק לנתבעים הלוואה בסך 470,000 ₪ והנתבעים נתנו לבנק הוראות בלתי חוזרות לשלם את מלוא סכום ההלוואה ישירות למוכר. הבנק העביר הסך הנ"ל למוכר.

ביום 12.12.00 חתמו הנתבעים והמוכר על הסכם מכר נוסף (להלן: "הסכם המכר השני" - ת/7), בו הוסכם, כי המוכר מוכר לנתבעים דירה אחרת המצויה באותו פרויקט וידועה כבית מס' 49 ב' בגוש 3946 חלק מחלקה 100 (להלן: "הדירה השנייה"). התובע נעתר לבקשת הנתבעים לגרור את ההלוואה והמשכון לדירה השנייה. ביום 1.1.01 (בכתב התביעה נכתב בטעות 1.1.02 – ו.ס.) חתמו הנתבעים אצל התובע על "שטר משכון על זכויות חוזיות" (להלן: "שטר הגרירה") בדבר גרירת המשכון מהדירה הראשונה לדירה השנייה (ת/9) ועל הודעה למשכון הדירה השנייה (ת/10). ביום 19.2.01 נרשם לטובת התובע משכון בלשכת רשם המשכונות על זכויות הנתבעים בדירה השנייה. ביום 27.4.02 ביטלו הנתבעים והמוכר את ת/12 הסכם המכר השני, ולאחר מכן חזרו וביטלו את הסכם המכר השני ביום 9.7.03 בהסכם נוסף (ת/16). רק ביום 12.5.04 נתקבל אצל התובע הסכם ביטול המכר השני, הנושא תאריך 27.4.02.

התובע לא הסכים מעולם בעל פה או בכתב לביטול הסכם המכר, לא עובר לביטולו, ואף לא לאחר ביטולו.

הנתבעים לא עמדו בתנאי חוזה ההלוואה ונוצרה יתרת פיגורים בחשבונם בבנק. כמו כן, בניגוד להתחייבותם בחוזה ההלוואה, לא המציאו הנתבעים לתובע ערבות מטעם המוכר. לטענת הבנק, בנסיבות אלה, ובהתאם לתנאי חוזה ההלוואה, רשאי היה להעמיד לפירעון מיידי את כל יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת לרבות הסכומים, שמועד פירעונם טרם הגיע, הריבית עליהם והפרשי הצמדה. יתרת החוב נכון ליום 31.8.06 עמדה לפי תדפיס החשבון נספח ט' לכתב התביעה על 542,157.22 ₪. מסכום זה נוכה סך 14,704 ₪, שהוא הסכום המשוערך נכון ליום 31.8.06 של חלק החוב בסך 11,908 ₪, אשר נגבה מהנתבעים לאחר שבמסגרת ת.א. 14663/05 (בימ"ש שלום ת"א) ניתן נגדם פסק-דין. לפיכך הוגשה התביעה ע"ס 527,453.22 ₪.

הנתבעים הגישו בקשת רשות להגן. לבקשת הרשות להגן צורף תצהיר הנתבע, אשר העיד על עובדות המקרה בשמו ובשם רעייתו הנתבעת. ביום 18.3.07 ניתנה לנתבעים רשות להגן ונקבע, כי תצהיר הנתבע ישמש כתב הגנה.

גרסאות וטענות התובע

לטענת ב"כ התובע, טענות ההגנה, שהעלו הנתבעים בתיק זה, נטענו כבר על ידם במסגרת תביעה, שהגיש נגדם בעבר התובע בת.א. 14663/05 בבית המשפט השלום בת"א, ביחס לפיגורים שהיו אותה עת בהחזרי ההלוואה. לטענת התובע, מלוא טענות הנתבעים בתביעה הקודמת נדחו, כאשר הנתבעים לא טרחו להתייצב בבית המשפט, לא ביקשו לבטל את פסק הדין ואף שילמו את מלוא החוב, ומשכך קיים מעשה בית דין בין הצדדים והנתבעים מושתקים מלהעלות טענותיהם בשנית במסגרת תביעה זו.
לגרסת עדי התביעה, נטלו הנתבעים הלוואה מהבנק בסך 470,000 ₪, לצורך רכישת הדירה הראשונה, לאחר שהתחייבו להבטיח את פירעונה בדרכים הבאות:
להמציא לתובע כבטוחה להלוואה, לא יאוחר מ-30 יום ממועד העמדת ההלוואה, ערבות עפ"י חוק המכר (דירות), שיקבלו מהקבלן הבונה את הפרויקט בו מצויה הדירה הראשונה, שתוסב לטובת הבנק (ת/4).
למשכן את זכויותיהם בדירה הראשונה לטובת התובע (ת/3), תוך מתן התחייבות, בהסכם המשכנתא ובחוזה ההלוואה, שלא לבטל את הסכם רכישת הדירה המשועבדת הראשונה לטובת התובע, אלא אם יקבלו את הסכמת התובע

עדי התביעה העידו, כי בהתאם לנוהלי הבנק, לא ייתכן, שהנתבעים לא קיבלו הסברים מפורטים על המסמכים עליהם חתמו, ועל זכותם וחובתם לקרוא את המסמכים ולשאול שאלות בנוגע למסמכים, אם דבר מה לא מובן להם. עדת התביעה אלה לוין (להלן "העדה לוין") אף הוסיפה והעידה, כי מכך שחתימתה מצויה על הסכם ההלוואה למדה, שהיא זו אשר בפניה חתמו הנתבעים על חוזה ההלוואה. לדבריה לא היה מקרה בו נמנעה מלהודיע ללווה על זכותו וחובתו לקרוא את המסמכים, מעולם לא החתימה מקבלי הלוואות על מסמכים מבלי שאישרו בפניה, כי קראו אותם ומבלי שנתנה תשובות לשאלותיהם, אם היו להם שאלות, תמיד דאגה לברר, שהלווה הבין את תוכן המסמכים. בנוסף העידה העדה לוין, כי הנתבעים קיבלו "תדריך ללווים בנושא קבלת הלוואה" וחתמו עליו (ת/20).

העדה הבהירה, כי אין כל אפשרות שלווה חתם על הסכם הלוואה מבלי שהיה לו ברור, כי אינו רשאי לבטל את חוזה רכישת הדירה כרצונו מבלי לקבל אישור בכתב מראש של התובע.

על אף ההתחייבויות הנ"ל של הנתבעים, ביטלו הנתבעים את הסכם המכר הראשון, ללא הסכמת התובע, וערכו הסכם מכר חדש לדירה שנייה בלא שנלקחה ערבות בנקאית מהקבלן.

ביום 24.12.00 פנו הנתבעים לתובע וביקשו לגרור לדירה השנייה, את המשכון הרובץ על הדירה הראשונה, באופן שפירעון ההלוואה יובטח באמצעות משכון הדירה השנייה. הבנק נעתר לבקשת הנתבעים לגרור את ההלוואה והמשכון לדירה השנייה, אולם זאת בכפוף להתחייבות הנתבעים לא לסכן או לגרוע מזכויות הבנק בה (ת/9 ע' 6 סעיף 4). ביום 19.2.01 נרשם לטובת התובע משכון בלשכת רשם המשכונות על זכויות הנתבעים בדירה השנייה (ת/11).

למרות זאת, ביטלו הנתבעים את הסכם המכר השני ביום 27.4.02 (ת/14) ולאחר מכן חזרו על הביטול בהסכם נוסף ביום 9.7.03 (ת/16).

לגרסת עדי התביעה, התובע לא הסכים מעולם בעל פה או בכתב לביטול הסכם המכר השני, עובר לביטולו, ואף לא בדיעבד,לאחר ביטולו. התובע נוהג לפי נהליו לנהל תרשומת בספריו באשר לכל שיחה טלפונית, תכתובת וכל מידע שהוא מקיים עם לווים וכך נהג גם ביחס לנתבעים. בספרי התובע אין כל תרשומת על קבלת הודעה מצד הנתבעים בדבר ביטול הסכם המכר, עובר למועד קבלת הסכם הביטול ת/14 ביום 13.5.04. בספרי התובע אין גם כל תרשומת על מתן אישור בעל פה לנתבעים.

עדת התביעה, פקידת הבנק חדד (להלן: "הגב' חדד" ו/או "העדה חדד") הוסיפה והעידה, כי ביום 16.5.04 התייצב אצלה הנתבע וסיפר לה על השתלשלות העניינים. הנתבע סיפר לה, כי בשל העובדה, שלא הצליח למכור את הדירה בה התגורר, ביקש מהקבלן, ממנו רכש את הדירה הראשונה, לבטל את הסכם הרכישה על מנת שהקבלן יחזיר את כספי הרכישה לסילוק ההלוואה שקיבל מהתובע. הקבלן ביקש ממנו להמתין עד שיצליח למכור את הדירה הראשונה, ובינתיים חתמו הנתבעים על הסכם פיקטיבי עם הקבלן, לפיו רכשו הנתבעים כביכול דירה אחרת בפרויקט וכי הסכם הרכישה של הדירה ראשונה בוטל. העדה חדד העידה, כי מיד לאחר הפגישה הנ"ל ערכה תכתובת בדבר הודעת הנתבע (ת/19(א).

לטענת התובע, כיוון שהנתבעים הפרו את תנאי הסכם ההלוואה, רשאי היה התובע להעמיד לפירעון מיידי את כל יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת לרבות סכומים שמועד פירעונם טרם הגיע {(ת/19(ג) סעיפים 26 (א) ו- 26 (ט)}.

גרסאות וטענות הנתבעים

מטעם הנתבעים העיד הנתבע מר גבריאל פרץ. הנתבע לא הכחיש את נטילת סכום ההלוואה ע"י הנתבעים. לטענתו, לא הייתה מניעה לבטל את הסכם המכר הראשון, שכן לטענתו, הוראות סעיף 25 (ה) לחוזה הלוואה ת/2 לא אסרו זאת על הנתבעים. כמו כן, לדבריו, איש מפקידי הבנק לא טרח לעדכן את הנתבעים על כך, שמוטלת עליהם חובה לקבל אישור מהבנק מראש ובכתב בטרם יבטלו את הסכם רכישת הדירה, או להסביר להם מהן ההתחייבויות המיוחסות להם במסמכים עליהם חתמו. לגרסתו, פקיד הבנק, שהעמיד לפני הנתבעים את המסמכים לחתימה, וביניהם את חוזה ההלוואה, אמר לנתבעים, שאם ברצונם לקבל את סכום ההלוואה, אין טעם בקריאת המסמכים, אלא עליהם לחתום על המסמכים כפי שהוצגו להם. זאת למרות שהנתבעים הסבירו לפקיד הבנק, שאינם מתמצאים בהוראות השונות והמרובות הכלולות במסמכים, שהוצגו להם לשם חתימה.

לגרסת הנתבע, פקיד הבנק הכשיל את הנתבעים, שכן נתן להם לחתום על התחייבויות שלא קראו אותן ולא היה להם כל מושג על קיומן, ולכן יש לפטור אותם מהצורך לקיימן.

לטענת הנתבעים על הבנק הייתה מוטלת החובה לדרוש את הערבות לפי חוק מכר דירות לא יאוחר מ- 30 יום ממועד העמדת ההלוואה והוא לא עשה כן.

לגרסת הנתבע, סכום ההלוואה הועבר על ידי הבנק ל- "עמרם אזולאי קבלן לעבודות בניין" ולא "לעמרם אזולאי חברה בע"מ" ובכך לא פעל הבנק לפי הוראתם של הנתבעים. מכיוון שהבנק העביר את תמורת ההלוואה לעמרם אזולאי באופן אישי ולא לחברה בע"מ, הם אינם אחראים להחזרת סכום ההלוואה.

הנתבעים טוענים, כי הבנק התרשל בכך, שלא דאג לקבל התחייבויות ובטוחות מאת הקבלן להחזר סכום ההלוואה אשר ישולם לו, במקרה בו העסקה לא תצא אל הפועל. הנתבעים לקחו את ההלוואה רק מתוך הסתמכות על העובדה, כי הבנק יבטיח את החזר סכום ההלוואה מאת הקבלן, אם העסקה לא תצא אל הפועל.

הנתבעים מכחישים את טענת התובע, שלא ידע על ביטול העסקה עם הקבלן, וטוענים, כי הודיעו לפקיד הבנק על כוונתם לבטל העסקה עם הקבלן וגם הודיעו על ביטול העסקה מיד עם ביטולה. פקיד הבנק לא יידע אותם, כי הדבר נוגד את התחייבויותיהם כלפי הבנק. זאת בנוסף לעובדה, כי ב"כ הנתבעים כתב שורה של מכתבים לתובע ויידע אותו (לאחר ביטול ההסכם) על ביטול ההסכם.

להלן אדון בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים:

הטענה שהבנק לא פעל בהתאם להוראת הנתבעים

כאמור טוענים הנתבעים, שיש לפטרם מאחריותם להחזרת סכום ההלוואה, בשל כך שהבנק לא פעל בהתאם להוראות הנתבעים, שכן העביר את סכום ההלוואה לקבלן עמרם אזולאי באופן אישי ולא לחברה שבשליטתו.

טענה זו אין לה על מה שתסמוך, לאחר שהתברר במהלך החקירה הנגדית של הנתבע, כי התובע לא העביר לקבלן את כספי ההלוואה, כי אם מסר אותם לידי הנתבע עצמו, בשיק לפקודת חברה בע"מ שבשליטת הקבלן, והנתבע הוא שהעביר אישית את השיק לידיו של הקבלן והוא זה שקיבל את הקבלה מטעם הקבלן בעצמו (פרוטוקול מיום 5.11.08 ע' 15 ש' 20, ע' 16 ש' 9). מדובר בקבלה נ/א.

להלן אדון בשאלה האם הנתבעים עמדו בהתחייבויות הנ"ל.

הטענה שהנתבעים לא המציאו ערבות על פי חוק המכר (דירות)

אין חולק, כי לא הומצאה ערבות על פי חוק המכר (דירות) לבנק. הנתבעים טוענים, כי לא הייתה מוטלת עליהם כלל החובה להמציא ערבות זו וזאת משלושה טעמים:

פקיד הבנק שהחתים את הנתבעים על ההתחייבות האמורה (ת/4) לא הסביר להם את מהות ההתחייבות ועל כן יש לשחררם מחבותם.
יש לפרש את ת/4 כך, שהחובה שהוטלה על הנתבעים כפופה לתנאי לפיו הנתבעים ימציאו ערבות מהקבלן רק אם יקבלו בעצמם ערבות שכזו.
לחלופין, הבנק הוא זה שהיה צריך לדרוש את הערבות האמורה לא יאוחר מ- 30 יום ממועד העמדת ההלוואה, ומשלא עשה כן, ולא דאג לקבל התחייבויות ובטוחות מהקבלן – התרשל.

אני בדעה, כי יש לדחות את טענות הנתבעים בנקודה זו.
העדה אלה לוין, שעבדה כפקידה בבנק בזמן הרלבנטי, העידה, כי היא זו שטיפלה במתן הלוואה לנתבעים והיא זו שהחתימה את הנתבעים על ההתחייבות להמצאת ערבות על פי חוק המכר ת/4 (פרוטוקול ע' 31 ש' 2-5). על אף שלדבריה לא זכרה את הנתבעים ואת פרטי ונסיבות טיפולה בבקשתם, העידה על הנהלים הקיימים אצל התובע, שהיא פעלה ופועלת בהתאם להם. לדבריה, כאשר היא מחתימה לווים על הסכם הלוואה ומשכנתא, היא נוהגת ליתן הסבר כללי ללווים על מעמדם כלווים וכממשכנים על פי הסכם ההלוואה והמשכנתא, ועל מהות ותוכן המסמכים, לרבות מהם תנאי ההלוואה, שיעורי הריבית, היות ההלוואה צמודה אם לאו, תקופתה, דרך תשלומה, גובה ההחזר החודשי הצפוי, מהות הבטוחות, משמעות משכון הנכס, אותו הלווים ממשכנים להבטחת פירעון ההלוואה, משמעות ההתחייבות לא לעשות עסקאות כלשהן בנכס הממושכן ועוד. בהתאם לנהלים אצל התובע, היא נוהגת להודיע ללקוח במעמד חתימתו על המסמכים על זכותו וחובתו לקרוא המסמכים ולשאול כל שאלה בנוגע למסמכים. לקוח אשר לא היה מאשר בפניה, כי קרא את המסמכים ו/או לקוח אשר היה מציין, כי אינו מבין דבר מהאמור בהם, לא הוחתם על המסמכים. בהעדר ראיות לסתור, אין כל סיבה שההתרחשות עם הנתבעים הייתה שונה.

המסמך ת/4 הוא מסמך קריא וברור, משתרע על דף אחד בלבד. בנסיבות אלה, קשה יהיה לקבל את הטענה, שהנתבעים שחתמו עליו לא קראו אותו ולא ידעו מה הן התחייבויותיהם על פיו.

זאת ועוד, בהתאם להלכה הפסוקה:

"חזקה היא, כי חתימתו של אדם על מסמך כלשהו, מהווה עדות מפורשת, לכך שנתן את הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו" (467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113, 117; ע"א 1548/96 איגוד נ' לופו, פ"ד נד (2) 559).

הנתבעים לא סתרו את החזקה הנ"ל.

איני מקבלת את פרשנותם של הנתבעים, לפיה אם לא קיבלו מהקבלן את כתב הערבות על פי חוק המכר (דירות), לא הייתה מוטלת עליהם חובה להמציא ערבות זו. כמו כן איני מקבלת את הטענה, כי חובה הייתה על התובע לדרוש מהנתבעים המצאת ערבות על פי חוק המכר (דירות) מהקבלן לא יאוחר מ-30 יום ממועד העמדת ההלוואה, וכי אם התובע לא עשה כן , יהיו הנתבעים פטורים מאחריות.

על פני מסמך ההתחייבות ת/4 נכתב שחור על גבי לבן ובצורה ברורה:

"אנו, הח"מ מאשרים בזאת כי ידוע לנו שאישרתם לנו את הבקשה לקבלת ההלוואה, כאשר אחד התנאים להעמדת ההלוואה ו/או מסגרת האשראי ו/או האשראים, הינו חובתנו להמצאת הערבות עפ"י חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה – 1974 (להלן: "הערבות") שנקבל מהקבלן ו/או מהבנק המלווה את הפרויקט בו מצוי הנכס המשמש כבטוחה להלוואה כשהיא מוסבת לטובת הבנק".

לא מצאתי על גבי מסמך ההתחייבות ת/4, ולא הופניתי לכל מסמך אחר, ממנו ניתן ללמוד על פטור של הנתבעים מהמצאת ערבות על פי חוק המכר (דירות) בנסיבות כלשהן.

משכון זכויותיהם של הנתבעים בדירה לטובת התובע והתחייבות לא לבטל את הסכם רכישת הדירה המשועבדת בלא לקבל את הסכמת התובע מראש ובכתב.

איני מקבלת את טענת הנתבעים, לפיה חוזה ההלוואה (ת/2) לא מנע מהם לבטל את הסכם המכר הראשון, ללא קבלת הסכמת הבנק בכתב ומראש.

בחוזה ההלוואה (ת/2) נקבעה מפורשות התחייבותם של הנתבעים שלא לאיין את הבטוחה שנתנו לתובע בחוזה הלוואה. בסעיף 25(ה) לחוזה ההלוואה (ת/2) התחייבו הנתבעים:

"לא למכור, לא להחכיר, לא להשכיר, לא למסור את החזקה, לא לעשות כל עסקה בנכס ולא למשכן או לשעבד בשעבוד כל שהוא את הנכס, אלא אם קיבל את הסכמת הבנק בכתב ומראש".

ובסעיף 26(ט) לת/2 נקבע, כי התובע רשאי להעמיד את יתרת ההלוואה לפירעון מיידי

אם מסיבה כלשהי תתבטל עסקת הרכישה של הזכויות בנכס ע"י הלווה".

תניות אלו, כולל הזכות להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי בהתקיים נסיבות מסוימות, חזרו גם בהסכם המשכנתא ת/3 (סעיפים 11.5, 12.11) וראו גם ת/2 סעיפים 26 (ג), ת/3 סעיף 12.3 וכן ת/2 סעיף 26 (יא) וכן ת/3 סעיף 12.13).

דוחה אני את ניסיון הנתבעים להטיל את האחריות לפתחו של הבנק בטענה, כי פקיד הבנק הכשיל אותם כאשר נתן להם לחתום על התחייבות שלא ידעו על קיומה. לגרסתם לא קראו את המסמכים עליהם חתמו, ולכן גם לא הייתה מוטלת עליהם חובה לקיים את ההתחייבויות שבמסמכים הנ"ל.

הנתבעים לא ציינו מה שם הפקיד "שהכשיל אותם", לדברי הנתבע מדובר ב –
"..בחור תימני, דתי עם כיפה. קראו לו אלי או יוסי" (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 5.11.08 ש' 6-7) ובשלב מאוחר יותר "...אני מדבר על הפקיד התימני, כי זה שהחליף אותו קראו לו יוסי או אלי. ..אני לא זוכר אם לראשון קראו אלי ולשני קראו יוסי או להפך..." עמ' 21 לפרוטוקול מיום 5.11.08 ש' 14-19).

אני בדעה, שאין מקום לקבל טענה של בעל דין, כי כיוון שלא קרא את הסכם ההלוואה לפני שחתם עליו, יש לפטור אותו מההתחייבויות המופיעות בהסכם ההלוואה, וזאת כאשר אין בפני מותב זה כל ראיה, שנציג הבנק מנע ממנו לקרוא את המסמך הנ"ל.
הנתבעים ידעו ליטול את סכום ההלוואה, אולם לא טרחו לבקש, כי יסבירו להם את התחייבויותיהם כלפי הבנק עקב קבלת הלוואה זו. האם סברו הנתבעים, כי בכך שנטלו את סכום ההלוואה סיימו את יחסיהם עם הבנק? הגדיל לעשות הנתבע כאשר הצהיר, כי אף אם היה קורא את ההסכם לא היה מבין אותו (ע' 18 לפרוטוקול מיום 5.11.08 ש' 3-4, ש' 7-19). אין בפני כל מידע בדבר קשיים בהבנת הנקרא של שני הנתבעים או על בעיה קוגניטיבית כלשהי של אחד מהם. בנסיבות אלו, עומדת לרעת הנתבעים "חזקת החתימה" כאמור בסע' 14 לפסק דין זה.

לכל האמור לעיל מתווספת העובדה, שעד לביטול הסכם הרכישה של הדירה הראשונה, היה בידי הנתבעים הסכם ההלוואה והם לא טרחו לעיין בו. גם כאשר החליטו לבצע רכישה חלופית של הדירה השנייה, בחרו לא לבדוק, האם יש להם התחייבויות קודמות, שעליהם לבטל או לעמוד בהן, בטרם יבטלו את ההסכם. הנתבע העיד, כי בחר להתייעץ עם הקבלן בנוגע לביטול ההסכם ולא עם עו"ד או גורם מוסמך (ע' 18 לפרוטוקול מיום 5.11.08 ש' 17). משכך, אין לנתבעים להלין אלא על עצמם.

הנתבעים ביטלו את הסכם המכר הראשון וערכו הסכם מכר חדש לדירה שנייה. הנתבעים פנו ביום 24.12.00 אל הבנק וביקשו לגרור את המשכון הרובץ על הדירה הראשונה לדירה השנייה, והבנק נעתר לבקשת הנתבעים לגרור את ההלוואה והמשכון לדירה השנייה, אולם זאת בכפוף להתחייבותם:

"לא לעשות, לא להתחייב לעשות ולא לאפשר לאחרים מכוח הממשכנים לעשות, כל פעולה בנכס החדש העלולה לגרוע או לסכן את זכויות הבנק בנכס החדש בתוקף המשכנתא שהממשכנים התחייבו לרשום לטובת הבנק על זכויותיהם בנכס החדש" [ת/9 ע' 5 סעיף 4 (ד) (4) (א)].

ביום 19.2.01 נרשם, לטובת התובע, משכון בלשכת רשם המשכונות על זכויות הנתבעים בדירה השנייה (ת/11).

על אף התחייבויותיהם של הנתבעים בחוזה ההלוואה, ביטלו הנתבעים גם את הסכם המכר השני ביום 27.4.02 (ת/13, ת/14) ולאחר מכן חזרו על הביטול בהסכם נוסף ביום 9.7.03.
משבוטל הסכם המכר השני, אין הבנק יכול לאכוף קיומו של הסכם זה, ואינו יכול לממש את המשכון. פועל יוצא מכך הוא, שהבנק היה זכאי להעמיד את יתרת ההלוואה לפירעון מיידי.

לגרסת התובע, לא הסכים מעולם, בעל פה או בכתב, לביטול הסכם המכר השני, לא עובר לביטולו ואף לא אחרי ביטולו.

לגרסת הנתבעים, התובע ידע על ביטול העסקה, שכן הם הודיעו לפקיד הבנק מראש על כוונתם לבטל את העסקה עם הקבלן, וגם הודיעו על ביטול העסקה מיד עם ביטולה.
לא קיבלתי את גרסתם של הנתבעים. גרסתם של הנתבעים אינה הגיונית.
מתקשה אני להאמין, כי פקיד הבנק, בחור עלום שם, אשר הנתבעים אינם יכולים לציין את שמו (ראה גם עמ' 21 לפרוטוקול מיום 5.11.08), אישר לנתבעים לבטל את הסכם המכר השני והשאיר את הבנק ללא כל בטוחה, אפילו לא בטוחה חלופית, לפירעון ההלוואה.
תמוהה העובדה, כי צעד כזה, המוביל לפגיעה קשה באינטרסים של הבנק, יעשה על ידי פקיד הבנק בעל פה, ללא כל תיעוד בכתב.
יתרה מכך, הנתבעים כלל לא זימנו את הפקיד לעדות, ומכיוון שלא מסרו את שמו המלא, אף מנעו מהתובע לחקור את אותו פקיד.
בנסיבות אלו, אני דוחה את הטענה, כי הנתבעים קיבלו אישור מפקיד הבנק לביטול הסכם המכר השני .

זאת ועוד, בהסתמך על הראיות, שהובאו בפני, הגעתי למסקנה, כי הסכם המכר השני היה עסקה פיקטיבית, אשר לנתבעים ולמוכר לא הייתה כל כוונה לקיימה. כל תכליתה של אותה עסקה הייתה ליצור מצג שווא בפני התובע, כי קיימת בטוחה חלופית לדירה הראשונה על מנת שיסכים לגרור המשכון לדירה השנייה, כאשר לצדדים לא הייתה כל כוונה לרכוש את הדירה השנייה, אלא לאפשר ביטול הסכם המכר הראשון ומכירתה של הדירה לצד ג', לצורך גיוס כספים להחזר ההלוואה.

למסקנה זו הגעתי בהסתמך על הראיות הבאות:

א. כאמור, גב' חדד העידה, כי ביום 16.5.04 התייצב הנתבע בנציגות התובע והודה בדבר מרמה, שביצעו הנתבעים והמוכר. הנתבע מסר לעדה את הסכם הביטול ת/14 ואת ההסכם המודפס ת/15 ואמר לחדד, כי מדובר בהסכם פיקטיבי. גב' חדד ערכה תרשומת לגבי הדברים, שהנתבע אמר לה (ת/19). האמירות הנ"ל קבילות, למרות שגב' חדד מעידה על דברים שהיא יודעת מכלי שני וזאת כיוון שמדובר בהודאת בעל דין בניגוד לעניינו.

התרשמתי כי העדה חדד אמינה, והעדפתי את עדותה על פני עדות הנתבע באותם קטעים בהם עדותו הייתה בסתירה לעדותה.
בעוד שעדותה של העדה חדד הייתה עקבית, הרי בעדותו של הנתבע נמצאו סתירות, תמיהות וחוסר היגיון. אני מפנה למספר דוגמאות המצביעות על סתירות בעדות הנתבע ועל חוסר מהימנות:

(1). למדתי מעדות הנתבע, בדיון שהתקיים בפני (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 5.11.08 ש' 8-10, ש' 17-19), כי הנתבע מודה שלא שילם לקבלן את מלוא התמורה בעבור הדירה. לצורך תשלום התמורה הוא היה אמור למכור את דירתו הפרטית ברח' הבושם 64 ולהעביר התמורה לקבלן והוא לא הצליח לעשות כן. לפיכך, לא היה הנתבע זכאי לקבל את הדירה לבעלותו (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 5.11.08 ש' 3-5).

המסקנה מעדות זו היא, שהסיבה לביטול הסכם המכר הייתה הפרת ההסכם על ידי הנתבעים ולא על ידי הקבלן, אולם גרסה זו הינה בסתירה מוחלטת לעדותו של הנתבע במועד אחר בדיון אחר. בעדותו של הנתבע בפני כב' השופטת אשרי פרוסט פרנקל ביום 25.9.05 בת.א 14663/05 בבית משפט השלום בת"א (ת/13), כאשר נשאל מדוע בוטל הסכם המכר השיב, כי האשם הינו בקבלן. אני מפנה לפרוטוקול ת/13 עמ' 2 ש' 6-7:
"עברו שנתיים לא קיבלתי את הבית, שום דבר לא היה על שמי הוא לא עמד בתנאים".

(2). בעדותו של הנתבע, שנמסרה ביום 25.9.05 בת.א. 14663/05 בבית המשפט השלום בתל אביב (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 13), העיד הנתבע כי שילם לקבלן מקדמה מכיסו בסך 10,000 ₪ ואותה קיבל בחזרה. בעדותו בתיק זה (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 5.11.08 ש' 2) העיד הנתבע שהקבלן החזיר לו 33,000 ₪, ובהמשך נתן הסבר לא משכנע לסתירה בין דבריו בשתי ההזדמנויות.

ב. מעדותו של הנתבע, למדנו, כי הנתבעים לא היו זכאים לקבל את הזכויות בנכס, שרכשו בהסכם המכר הראשון, כיוון שלא שילמו את מלוא תמורת הנכס. תמורת המכר נקבעה על סך 1.6 מיליון ₪, לאחר ניכוי סכום ההלוואה 470,000 ₪, היה על הנתבעים לשלם ממקורות עצמאיים סך של 1,130,000 ₪. בפועל שילמו 33,000 ₪ בלבד (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 5.11.08 ש' 22-24). את שאר הכסף היו אמורים הנתבעים לגייס ממכירת דירתם הפרטית ברחוב הבושם 64 והם לא הצליחו למכור דירה זו (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 5.11.08 ש' 8-25, ע' 15 ש' 1-3).

ג. הנתבע העיד, כי הדירה שנרכשה בהסכם המכר השני הייתה זהה לזו שנרכשה בהסכם המכר הראשון (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 5.11.08 ש' 15-18). לא ניתן שום הסבר הגיוני להחלפת הדירות שנרכשו. החלפה זו מתיישבת עם הדברים שמסרה העדה חדד מפי הנתבע שמדובר היה בעסקה פיקטיבית.

לסיכום, הוכח, שהנתבעים חתמו על הסכם פיקטיבי לרכישת הדירה השנייה שכל תכליתו הונאת הבנק, כך שהבנק יוותר על בטוחה קיימת- המשכון על הדירה ראשונה. ביטול מכר הדירה השנייה גרם לכך שהתובע יישאר ללא בטוחה לפירעון ההלוואה ולכך ויהא זכאי להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי, כפי שעשה.

השתק פלוגתא

נוכח קביעתי, כי יש לקבל את התביעה, תוך דיון בה לגופו של עניין, התייתר הצורך לדון בשאלה אם קם השתק פלוגתא במקרה דנן אם לאו.

למעלה מן הנחוץ, אומר, כי לו הייתי חייבת להיזקק לטענה, הייתי דוחה אותה, שכן אין ספק שאין בפנינו השתק עילה, שכן התביעה הנוכחית אינה בגין אותם פיגורים בגינם ניתן פסק דין בתיק הקודם. בתביעה זו הופחתו הסכומים שנפסקו בתיק הקודם ושולמו. גם אין בפנינו השתק פלוגתא שכן פסק הדין שניתן באותו התיק ניתן בגין העדר התייצבות ולא תוך דיון בפלוגתא לגופו של עניין.

פסיקתא

התביעה מתקבלת. אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע:

א. סך של 527,453.22 ₪ בצירוף ריבית הפיגורים הנהוגה אצל התובע מעת לעת שתצטרף לקרן החוב אחת לשלושה חודשים בתום כל רבעון קלנדרי ותשתנה מפעם לפעם. אישור פקיד התובע יהווה הוכחה מספקת לשיעור הריבית הנהוגה (ביום הגשת התביעה הריבית הנהוגה 1.12%).

ב. הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מרבית החל ממועד הוצאתם ועד התשלום בפועל.

ג. השתתפות בשכר טרחת עו"ד התובע בסך 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מרבית החל מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ב, 29 ינואר 2012.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים במסירה כדין.

13 מתוך 13