הדפסה

ת"א 5019-09 נתיבות נועם נ' בר אשר

בית משפט השלום בירושלים

10 אוגוסט 2011
ת"א 5019-09 נתיבות נועם נ' בר אשר

בפני כב' השופט יצחק שמעוני, שופט בכיר

תובעת

נתיבות נועם
ע"י ב"כ עוה"ד יורם ספרן

נגד

נתבעת

אסתר בר אשר
ע"י ב"כ עוה"ד איתי בשן

פסק דין

כללי
1. לפני תביעה לפינוי וסילוק יד, צו הצהרתי ומניעה קבוע בהתייחס למחסן הנמצא ברח' אליעזר הלוי 23 ירושלים והידוע כחלקה 61 בגוש 30157 (להלן: "המושכר").
התובעת הינה הבעלים של המקרקעין עליהם בנוי המושכר, והנתבעת הינה דיירת מוגנת בו על פי חוזה שכירות מיום 13.9.81 (מוצג נ/1, להלן: "חוזה השכירות").
בכתב התביעה טענה התובעת, כי הנתבעת אינה כלל דיירת מוגנת ואולם בשלב ההוכחות והסיכומים חזרה בה מטענה זו, לאחר שהוצג חוזה השכירות.
התובעת מבקשת לפנות את הנתבעת מהמושכר, מהטעם שהנתבעת נטשה את המושכר ואינה משלמת דמי שכירות עבורו מזה זמן רב.
הנתבעת טענה מנגד, כי מעולם לא עזבה את המושכר וכוונתה להמשיך ולהשתמש בו כמחסן. עוד טענה, כי שילמה את דמי השכירות כסדרם, וכאשר עברו הזכויות בהם לתובעת, פנתה לבעל הזכויות דאז, עו"ד זפט, אשר הודיעה כי הוא נאמן בלבד, ועל כן השיב לה את השיקים ששלחה. אז, פתחה הנתבעת חשבון בנק ובו הפקידה את דמי השכירות. לפיכך טענה הנתבעת, לא קמה עילה לפינויה ויש לדחות את התביעה.

טענות התובעת
התובעת טענה, כי הנתבעת נטשה את המושכר ואינה עושה בו כל שימוש.
לשיטתה במקרה דנן, ניכר מהביקור במקום כי המושכר מוזנח ונטוש, ואינו משמש את ייעודו, כפי שעולה גם מהתמונות שהגישה. הנתבעת עשתה מאמץ מלאכותי להראות כי המושכר פעיל, אולם היא מתגוררת הרחק מהמחסן, בגבעת זאב, בבית מרווח וצמוד קרקע, ואינה נוהגת וכך גם בעלה.
על כן, אין זה סביר כי הנתבעת נוסעת באוטובוס שעה ארוכה מגבעת זאב, עד למושכר כדי לאחסן בו נייר טואלט או בקבוק שמן, כטענתה, כל זאת כאשר בביתה יש מקום בשפע.
הנתבעת בת 72 שנה וניסיון החיים מלמד כי לא תעשה שימוש במושכר גם בעתיד, במיוחד בשים לב למצב המושכר והיותו נטוש ומוזנח.
בנוסף טענה התובעת, כי קמה עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות. בתצהירה טענה הנתבעת, כי החל משנת 2005 היא משלמת דמי שכירות לידי העמותה. אלא שלאחר מכן, סותרת את עצמה, כאשר מתברר שלא שילמה לידי העמותה, אלא רצתה לשלם לעו"ד זפט, ששימש כנאמן ברכישת הנכס מבעליו הקודמים, אשר סירב לקבל את השיק שכן לא היה מיופה כוח של התובעת.
הנתבעת טענה, כי פתחה חשבון נאמנות על שם התובעת ובו הופקדו דמי השכירות, אולם מחקירתה עלה כי אין מדובר בחשבון נאמנות, אלא חשבון שהבעלים בו הוא בעלה של הנתבעת. מאז הוגשה התביעה, לא ניסתה הנתבעת לרפא את הפרת ההסכם, ולא הפקידה את דמי השכירות בקופת בית המשפט.
בנסיבות אלה, קמה לשיטת התובעת, עילת פינוי בהתאם להוראות ההסכם ובהתאם להוראות סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").
התובעת הוסיפה, כי לאחר הגשת כתב התביעה, התברר כי הנתבעת הפרה את ההסכם בשלוש הפרות נוספות ובהן- ביצוע שינויים במושכר, הצבת חביות בטון בשטח החצר ומתן אפשרות שימוש לאחרים בחצר לחניה.
לבסוף טענה התובעת, כי אין מדובר בדירת מגורים שפינויה עלול להותיר את הנתבעת ללא קורת גג, או בעסק אשר פינוי הנתבעת ממנו שקול לכריתת מטה לחמה. מדובר במחסן מט לנפול, נטוש ומוזנח, שהנתבעת אינה זקוקה לו, והסיבה היחידה והאמיתית שהנתבעת מתעקשת לשמור על המחסן היא על מנת לנסות ולסחוט את התובעת מבחינה כספית, שכן היא סבורה שהיא מחזיקה את התובעת כבת ערובה בכך שהיא מפריעה לתוכניות בניה בחלקה שמתוכננת על ידי התובעת.

טענות הנתבעת
הנתבעת טענה, כי הוכיחה שלא עזבה את המושכר וכי כוונתה להמשיך ולהשתמש בו כמחסן, בהתאם לתנאי הסכם השכירות. התובעת לא סתרה את ראיותיה המוכיחות כך. עדות הנתבעת וכן עדות העד מטעמה, היו עדויות מהימנות יותר מעדותו המהוססת של מנהל התובעת. התובעת לא הביאה ראיות לכך שהמושכר נטוש, וטענותיה לא הוכחו.
לטענתה, לא נעשה שימוש במים, שכן על פי הסכם השכירות, הותר לנתבעת להשתמש במושכר כמחסן בלבד, עקב צו סגירה מטעמי בריאות שהוציאה לגביו עיריית ירושלים, ושימוש במושכר כמחסן, הינו שימוש פאסיבי אשר מטבעו, כרוך בצריכה מזערית של חשמל ומים. הנתבעת נשאה גם בתשלום הארנונה, ועל כן התובעת מושתקת מלהיבנות מהעובדה שהנתבעת מקיימת כדבעי הוראה חוזית ששני הצדדים כפופים לה.
לטענת הנתבעת, גם אם הייתה תקופה שבה הגיעה למושכר פחות מהרגיל, הרי היה זה בשל נסיבות משפחתיות קשות שפקדו אותה. בתה וגיסתה נפטרו בטרם עת, בהפרש של חודשיים זו מזו- דבר שמטבע הדברים שיבש את סדר יומה, ולא בשל נטישתה את המושכר.
אשר לעילת הפינוי של אי תשלום דמי שכירות, טענה הנתבעת כי על פי נסח הרישום ההסטורי (נ/2), זכויותיו של עו"ד זפט בנכס נרשמו ביום 23.11.04 לפי שטר 21751/04, אשר ביטל את זכויותיהם של סיטון, מצרי, טל ואשכר, הבעלים הקודמים. זכויותיה של העמותה נרשמו שנה לאחר מכן, ביום 3.1.06, לפי שטר 322/01 במסגרתו בוטלו זכויותיו של עו"ד זפט. לפיכך, כאשר הועברו הזכויות לעו"ד זפט, פנתה אליו הנתבעת לביצוע תשלום, אלא שהוא השיב פניה ריקם. בעקבות סירובו, פנתה הנתבעת לתובעת, אך סורבה גם על ידה.
בשל כך, פתחה הנתבעת חשבון בנק והפקידה בו את כספי דמי השכירות.
לטענת הנתבעת, פתיחת חשבון הבנק בעקבות סירוב התובעת לקבל את תשלום דמי השכירות, עולה בקנה אחד עם ההלכה, הקובעת שלא חלה על הדייר חובה לפנות לבעל הבית שוב ושוב בתחינה שיקבל את דמי השכירות.
הנתבעת הוסיפה כי תכליתו האמיתית של הליך זה הוא לממש את תוכניות הבנייה של התובעת, על חשבון נישולה של הנתבעת מזכויותיה בחוסר תום לב והפעלת זכות חוזית שלא בדרך מקובלת.

דיון והכרעה
מטעם התובעת, העיד מנהלה, מר אליוט קהאן.
בנוסף לנתבעת העיד מטעמה, מר ששון סומך.
לאחר עיון בכתבי הטענות והמסמכים שהוגשו, ולאחר ששמעתי את העדויות הנ"ל ונתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומים שהוגשו בכתב, שוכנעתי כי יש לדחות את התביעה.

נטישה
5. עילת הנטישה אינה נזכרת במפורש בחוק הגנת הדייר, והיא נוספה בפסיקה לרשימת העילות המנויות בחוק. הרציונל לעילה זו הוא, כי דייר שנטש את המושכר, לא זקוק עוד למושכר ולהגנת החוק ועל כן, יש לפנותו.
על השאלה מתי יקבע בית המשפט כי דייר נטש את המושכר, כתב כב' השופט ד' בר-אופיר בספרו:

" כשבאים לענות על השאלה אם השוכר נטש את המושכר, יש להביא בחשבון את נסיבות השכירות, טיב ושימוש המושכר ואת המוסכם בין השוכר למשכיר. המשכת השימוש שלמענו הושכר הנכס, תוך שמירת האינטרס שיש בו לשוכר, ראויה להגנת החוק ואיננה מהווה נטישה (ע"א 264/76 מרקוס נ' "שלף", פ"ד לא(2)622; ע"א 118/59 לילי קולב נ' ריכטר, פ"ד טו 543, 546; ע"א 106/53 רוטנברג נ' רבינוביץ, פ"ד ט 1576, 1578) (ד' בר-אופיר, סוגיות בהגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שניה, בעמ' 126-127, ההדגשות אינן במקור- י.ש).

לפיכך, כאשר בהסכם השכירות נקבע כי מטרת השכירות היא לכל מטרה, והמושכר משמש את הדייר למטרה מצומצמת בלבד, ולא לדירה המהווה את מרכז חייו, אין פסול בשימוש מצומצם שהדייר עושה במושכר, ולא ניתן לקבוע ששימוש שכזה, הוא נטישה (ר' בר-אופיר, שם, ופסק הדין המושכר שם, ע"א(ת"א) 1510/95 מימון נ' דנון ואח', לא פורסם).

נטל השכנוע להוכיח קיומה של עילה זו מוטל על בעל הבית, ועליו לשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד (ר' בר-אופיר, שם, בעמ' 126(1)).

6. בענייננו, הסכם השכירות קבע בכותרתו:

"מקום המושכר ותאורו: מחסן בחצר הבית ברחוב קרית משה 22, בירושלים...מטרת השכירות: מחסן לאחסנת חפצים בלבד".

סעיף 3 להסכם קובע:

"השוכרת מצהירה בזה כי ידוע לה שעירית ירושלים נתנה צו סגירה מטעמי בריאות לגבי המושכר נשוא חוזה זה (לפי סעיף 7.55), ומותר להשתמש במושכר הנ"ל אך ורק כמחסן".

סעיף 4 קובע:

"השוכרת מתחייבת להשתמש במושכר הנ"ל אך ורק למטרה הנזכרת בסעיף "מטרת השכירות" בחוזה זה, ולא לשום מטרה אחרת".

7. מר אליוט קהאן, מנכ"ל התובעת העיד, כי המושכר עומד במשך שנים רבות בשיממונו, עזוב ומוזנח, חלונותיו מנופצים, רצפתו וקירותיו מטונפים, צחנה עולה ממנו וקורי עכביש אופפים את דלת הכניסה וכל פינה בו. לא נעשה בו כל שימוש במים או חשמל והוא אינו משמש את הנתבעת כעסק או בכלל. לדבריו, הנתבעת נטשה את המושכר, בלא שהייתה לה כוונה מעשית לחזור ולהשתמש בו.
לדבריו, רק לאחר הגשת התביעה, הזדרזה הנתבעת לבצע שינויים מבניים בנכס, ובין היתר, חסמה את חלונותיו בבלוקים על מנת לנסות ולהסתיר את טענת הנטישה שהועלתה על ידי התובעת (סעיפים 15-17 לתצהיר מר קהאן).
בעת חקירתו הנגדית של מר קהאן התברר, כי הוא משמש בתפקידו כמנכ"ל התובעת מאז יולי 2008, ומגיע למושכר מדי פעם. לא היה בידיו לספר על הבעלים הקודמים של המושכר. על שאלות רבות עליהן נשאל בחקירה הנגדית, לא היה בידו להשיב מחוסר ידיעה (ר' עמ' 3 לפרוט').
כך לא ידע להשיב מתי נטשה כטענתו הנתבעת את המושכר:

"ש. באיזה תאריך גב' אסתר נטשה את המחסן?
ת. מהתקופה לפני שנכנסתי לתפקיד.
ש. שנה?
ת. אני לא מומחה בזה.
ש. אתה לא ידוע באיזו שנה?
ת. אני לא יכול לדעת.
ש. אני שואל ממתי המחסן נטוש, לשיטתך ולכאורה?
ת. אני אומר, לפני שבאתי, זה נראה שזה היה נטוש מזמן( ש' 23-30 בעמ' 3 לפרוט').

8. הנתבעת העידה, כי בשנת 1981 נכנסה למושכר לאחר שחתמה על תצהיר דייר נכנס, עם הדייר הקודם, מר שמואל חברוני, ובמסגרת זו, שילמה סכום של 42,000 ₪ כדמי מפתח, מתוכם 14,000 לבעלים ו-28,000 שקלים לדייר היוצא. בהמשך חתמה על הסכם השכירות עם הבעלים הקודמים של המושכר.
הובהר לה, כי המושכר נמסר לה למטרת מחסן בלבד. בעלי המושכר לא הסכימו לשפץ את המושכר ועל כן היא ביצעה בו רק תיקונים חיוניים, שהיו נחוצים לצורך המשך השימוש בו כמחסן.
במשך שנים רבות שימש אותה המושכר כמחסן לצורך שירותי קייטרינג, אולם כיום היא משתמשת בו כמחסן לאחסנת רהיטים ישנים, כלי אוכל, מכשירי עבודה ומצרכים מתכלים כמו שמן, נייר טואלט ובקבוקי יין.
במושכר יש מטבח, חדר שירותים ומקלחון, אולם מכיוון שעל פי ההסכם מותר לה להשתמש בו רק כמחסן, אלה אינם בשימוש. במשך שנים ארוכות המושכר היה מחובר למים, אך עקב נזקים שנגרמו לצנרת בידי אלמונים, והעובדה שלא ניתן להשתמש במושכר למגורים, היא ניתקה את המושכר ממים.
לדברי הנתבעת, היא שומרת על נקיונו של המחסן והחצר סביבו. לא עולה צחנה ממנו, והוא ראוי לשימוש, ובין היתר, היא מאחסנת בו מוצרי מזון, ללא כל חשש (ר' סעיפים 8-13 לתצהיר הנתבעת).

לדבריה, היא מגיעה למושכר פעם או פעמיים כל שבוע. לפעמים, יוצא שהיא לא הולכת במשך שבוע (עמ' 8 לפרוט'). היא נוהגת לנקות ולסדר שם, ולקחת משם חפצים שהיא מאחסנת שה.
לאחרונה, שברו אלמונים את חלונות המושכר ועל כן היא אטמה את חלונותיו.

לתצהיר הנתבעת צורף דו"ח ריכוז חיובים/זיכויים מחברת החשמל, בו מפורטת צריכת החשמל במושכר החל משנת 2003 ועד 2009, המעיד כי הנתבעת שילמה עבור חשמל שצרכה במושכר(נספח ד' לתצהיר הנתבעת).
כן צורף, פירוט יתרות לחשבון ארנונה מגזברות עירית ירושלים, ממנו עולה כי הנתבעת שילמה ארנונה כסדרה בין השנים 2008-2009 (נספח ה' לתצהיר הנתבעת).

9. מר ששון סומך, העיד מטעם הנתבעת, כי הוא גר ברח' קריית משה 24, בקרבת המושכר, ומדי פעם הוא רואה את הנתבעת ובעלה במושכר, מכניסים דברים למחסן (עמ' 6 לפרוט'). לפני כשנה ראה שפרצו למקום והודיע לנתבעת ובעלה, ואז הם באו ואטמו את חלונות המושכר(ש' 15-16 בעמ' 6 לפרוט').

10. ב"כ התובעת מיקד טענותיו בעניין עילת הנטישה בהתרשמות בית המשפט מהביקור במקום. אני ער לעובדות שצויינו בדו"ח הביקור במקום באשר למצבו של המושכר. יחד עם זאת, יש לציין כי דו"ח הביקור במקום נערך בטרם עיון בחומר הראיות, עיון בחוזה השכירות ושמיעת עדויות הצדדים. על-כן, יצויין, כי דו"ח הביקור במקום אין בו, לכשעצמו, כדי להכריע במחלוקת והוא מתווסף ליתר הראיות כפי שעלו בשלב ההוכחות.
יתירה מכך, חוזה השכירות מציין במפורש, כי מטרת השכירות היא למחסן בלבד. בחוזה צויין, כי ידוע לנתבעת שניתן צו סגירה מטעמי בריאות. על-כן, סביר להניח שמצבו של המחסן היה גרוע גם בעת קבלת החזקה בו על ידי הנתבעת, שכן הבעלים הקודם לא התיר לנתבעת לשפצו, זאת על פי עדותה של הנתבעת עצמה.
מהעדויות שהובאו לפני, לאחר הביקור במקום, התרשמתי כי הנתבעת עושה במושכר שימוש בהתאם להסכם השכירות ולמטרה המצומצמת המושכרת בו, כמחסן.
ככזה, תדירות ביקוריה בו אינה גבוהה, וכך גם אחזקתו במצבו כפי שהוא, מוזנח ככל שיהא, הולם את השימוש המצומצם כפי שהגדירו הצדדים להסכם השכירות מלכתחילה.
כך התרשמתי גם מעדות מר סומך, שהנתבעת ובעלה מגיעים מפעם לפעם למושכר כדי לאחסן או לקחת חפצים ממנו, ועל שימוש זה מעיד גם חשבון החשמל, ותשלומי הארנונה שהנתבעת משלמת בגין המושכר.
העובדה שהנתבעת משלמת את חשבון החשמל ואת תשלומי הארנונה, וכן שבמשך הזמן שחלף מאז התחלפו הבעלים במושכר הפקידה את דמי השכירות בחשבון שייחדה לכך, מעידה כי הנתבעת לא נטשה את המשוכר וכי בכוונתה להמשיך ולהשתמש בו.עובדה זו מתיישבת היטב עם הפסיקה שהובאה לעיל.
במאמר מוסגר יצויין, כי לו היה המושכר משמש כדירת מגורי הנתבעת, והיה מוחזק כפי שהוא מוחזק ותדירות ביקוריה הייתה כפי שהיא, הרי שהתוצאה הייתה שונה, אך בנסיבות אלה, שעה שהמושכר משמש כמחסן בלבד וכל שהנתבעת עושה בו הוא אחסנת חפצים שונים, הרי שלא הייתה במקרה זה נטישה.
לפיכך, ובשים לב לאמור בחוזה השכירות, תוך התחשבות במטרת השכירות המוגדרת והמצומצמת למחסן בלבד, לא קמה עילת הנטישה במקרה זה.

אי תשלום דמי שכירות
11. סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר קובע כאחת מעילות הפינוי:

"הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו".

כידוע, דייר מוגן אינו מעמיד עצמו בסכנת פינוי אלא אם כן, הימנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה לכדי ניתוק של המשכיות התשלומים. כלומר, לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד הדייר. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע (ר' בר-אופיר, שם, בעמ' 2).
כאשר בעל בית מסרב אפילו פעם אחת לקבל דמי-שכירות, וברור שלא שינה את עמדתו אין הדייר חייב לחזור על פעולה ריקה מתוכן ולהציע אותם כל פעם מחדש. הניתוק בהמשכיות התשלומים צריך להיגרם כתוצאה ישירה ממחדלו של הדייר, ולא עקב סירובו של בעל הבית.
כאשר בעל הבית מסרב לקבל את דמי השכירות, רשאי הדייר לבחור לו דרך אחרת מתקבלת על הדעת לצורך מילוי חובתו, כפי שנכתב בספרו של ד בר-אופיר:

"במצב דברים כזה רשאי הדייר לבחור לו דרך מתקבלת על הדעת לצורך מילוי חובתו, וללכת בדרך זו כל עוד לא בטל בעל הבית את סירובו. דרך זו יכולה להיות הפקדה בבנק או אך השארת התשלום בכיסו. הפקדת דמי-שכירות בבנק הינה דרך סבירה, למרות שאי-אפשר לומר כי בכך נעשה תשלום ממשי. אולם מנגד לא ניתן לומר כי הדייר נכשל באי-המשכת תשלום דמי השכירות. הם תלויים אמנם כחוב כספי לזכות בעל הבית, אולם חוב זה אינו מהווה עילה לפינוי..." (ר' ד' בר-אופיר, שם, בעמ' 7-8).

בתצהירו טען מנהל התובעת, כי הנתבעת מעולם לא שילמה דמי שכירות לתובעת, ולפיכך קמה כנגדה עילת פינוי. לשיטתו, הפקדת דמי השכירות בחשבון בנק, שבעלה הוא בעליו אינה יכולה להוות תשלום דמי שכירות עבור המושכר.
ואולם, כזכור, מר קהאן מנהל את התובעת רק משנת 2008, ולא היה בידיו מידע ביחס לאירועים שאירעו עובר לתקופה זו. לדבריו, בתקופה שהוא משמש מנהל התובעת, מעולם לא קיבלת שיק מהנתבעת, ולפיכך, כאשר נשאל כמה זמן הנתבעת לא משלמת דמי שכירות לטענתו, השיב:

"ת. המון זמן, שנים, אני יודע שזה יותר ממה שהתחלתי.
ש. מה מקור הידיעה לנושא זה?
ת. זה מה ששמעתי מהאדם שלפניי. אם קיבלנו כסף לפני זה לא רשום שקיבלנו אף כסף. אני לא זוכר כמה זמן אבל זו תקופה ארוכה, זה לא רק ששמעתי את זה מהמנהל הקודם, אלא שמנהל חשבונות לא ראיתי משהו שמפרט שהם שילמו משהו (ש' 30-31 עמ' 2 לפרוט').

הנתבעת העידה כי מאז ומתמיד שילמה לבעלים של המושכר את דמי השכירות כסידרם. עד לשנת 2005 שילמה את דמי השכירות לגב' מלי סיטון, שהייתה הבלעים של המושכר, כפי שעולה מהעתקי המחאות לשנים 2004-2005 שצירפה לתצהיר עדותה הראשית כנספח ו'.
החל משנת 2005, אז רכשה התובעת את המושכר, ביצעה את התשלום לידיהם, כפי שעולה לדבריה בהמחאות לשנים 2006-2007 והעתק מכתבו של עו"ד זפט, נספחים ז'1 ו-ז'2 לתצהירה.
ואולם, כיוון שהתובעת מסרבת לקבל ממנה את דמי השכירות, פתחה יחד עם בעלה חשבון נאמנות, בו מופקדים במועדם דמי השכירות עבור העמותה, כפי שעולה מטופס פתיחת חשבון בבנק מזרחי טפחות, המצורף כנספח ח' לתצהירה.

ממכתבו של עו"ד זפט, מיום 22.5.05, עולה כי הוא קיבל מאת הנתבעת המחאה על סך 1,209 ₪ לפקודתו, אך הוא השיבה לנתבעת, שכן תפקידו הוא של נאמן לצורך רכישת המושכר בלבד, והוא לא הוסמך לקבל תשלומים בשם או עבור התובעת.
בבית המשפט העידה הנתבעת, כי לאחר שהוחזרו לה השיקים, היא ובעלה ניסו לדבר עם מנהל התובעת, אולם סירבו לדבר עימם:

"ש. אחרי שהוחזרו השקים, ניסיתם לשלם באופן כלשהו לעמותה?
ת. ניסינו לדבר איתם, עם המנהל שמה, וזרקו אותו מהמדרגות את בעלי. הלכנו לפתוח חשבון... לא קיבלו את השכירות פתחנו חשבון נאמנות לעמותה" (ש' 6 בעמ' 13 לפרוט').

בהמשך מסרה הנתבעת, כי עד 2004, שילמו את דמי השכירות לבעלים הקודמים ומאז 2005, הפקידו את דמי השכירות לחשבון הנ"ל, כל שנה כ-1,200 ₪ (בעמ' 13 לפרוט').

לאחר ששמעתי את עדות הנתבעת ועיינתי במסמכים שצירפה להוכחת טענותיה, שוכנעתי כי בנסיבות הקיימות, של העברת הבעלות במושכר וסירוב התובעת לקבל את דמי השכירות פעלה כראוי ביחס לתשלום דמי השכירות, על ידי הפקדתם בחשבון נפרד.
התרשמתי כי הנתבעת, אמת העידה, עדותה שידרה מהימנות ולא ניכרה בה מגמתיות, אלא מסירת הדברים כהוויתם.
מאידך, מנהל התובעת נכנס לתפקידו זה, רק בשנת 2008, ומטבע הדברים המידע שהיה בידו למסור על עניין זה מוגבל.
לפיכך, שוכנעתי, כי לא קמה בענייננו עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות. משכך, יועברו כל דמי השכירות ממועד רכישת הזכויות ועד למתן פסק הדין לידי התובעת.

סיכומו של דבר
נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי לא קמה עילה לפינוי הנתבעת מהמושכר ואני דוחה את התביעה.
יצויין, כי התובעת העלתה בסיכומיה לראשונה, עילות פינוי שלא בא זכרן בכתב התביעה, לא הוכחו ולא התרשמתי כי אלה התקיימו.
אשר להוצאות משפט- הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט ועו"ד
בסך 5,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' אב תשע"א, 10 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

7 מתוך 10