הדפסה

ת"א 39776-01-10 מדינת ישראל נ' חסון(המנוח) ואח'

בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"א 39776-01-10 מדינת ישראל נ' חסון ואח'

13 דצמבר 2011

התובעת:
מדינת ישראל

נגד

הנתבעים
יורשי המנוח מוניף חסון ז"ל

  1. עארף חסון
  2. יחיא חסון
  3. אנוור חסון
  4. חסון חסון
  5. מועין חסון
  6. יוסף חסון
  7. ענאן חסון

יורשי המנוח נזיר ניג'ם חסון ז"ל
8. נג'ם חסון
9. כרמי חסון
10. רפי חסון
11. נור חסון
12. כרמל חסון
13. ברכאת חסון

בשם התובעת: עו"ד עמיאל
בשם הנתבעים 1 - 7: עו"ד א. כהן

<#2#

פסק דין

1. תביעה לפסק דין הצהרתי ולצו עשה אשר יאשר כי התובעת זכאית לבעלות בחלקה 81 בגוש 11492 (להלן – החלקה), בשלמות, ויורה על העברת הבעלות בחלקה ורישומה על שם התובעת.

2. מדובר בחלקה ששטחה 9,408 מ"ר (להלן – החלקה), הנמצאת בפארק התעשייה (מנסורה) ביוקנעם, בתחום מפעל סולתם (להלן – המפעל). לאחר הסדר, נרשמה החלקה בפנקסי המקרקעין בבעלות שני בעלים במשותף, ולכל אחד מהם מחצית, לפי שטר מס' 2507 מיום 5.8.1944: הראשון הוא מוניף ניג'ם חסון (להלן – מוניף) והשני הוא נזיר ניג'ם חסון (להלן – נזיר). (שניהם ביחד ייקראו להלן – המנוחים).

בעלותם רשומה בפנקסים ללא ציון מספרי תעודת זהות.

3. מוניף נפטר ביום 24.11.07 ויורשיו הם הנתבעים 1 עד 7. נזיר נפטר ביום 15.1.07 ויורשיו הם הנתבעים 8 עד 13. כולם תושבי דלית אל כרמל הנמצאת מרחק לא רב ממקום הימצא החלקה והמפעל.

4. בשלהי שנות השישים של המאה הקודמת עלה הצורך (החיוני למדינה) בהרחבת המפעל, שהאדמות סביבו שימשו, רובן ככולן, את תושבי דלית אל כרמל, לצרכים חקלאיים. לשם כך פעלה התובעת, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, לרכישת כ- 130 דונם שבאזור התעשייה מנסורה, באזור בו מצוי המפעל, מאת בעלי הקרקע, שהיו רובם ככולם בני העדה הדרוזית, תושבי דליית אל כרמל.

5. בין היתר, נרכשה במסגרת האמור גם החלקה, כמשתקף מיפוי הכוח הנוטריוני הבלתי חוזר עליו חתמו, כך לכאורה, מוניף ונזיר ביום 24.11.1968.

ביפוי הכוח הבלתי חוזר נרשמו שמותיהם של מוניף ונזיר תוך ציון מספרי תעודות הזהות שלהם, ואין חולק כי החותמים על יפוי הכוח, אם אכן חתמו, הם אותם אנשים הרשומים כבעלי החלקה בלא ציון מספרי תעודות הזהות שלהם ובו הם מאשרים:

"הואיל והגענו לידי הסכם עם מינהל מקרקעי ישראל למכור ולהעביר את המקרקעין הנ"ל לבעלות מדינת ישראל תמורת סך של 9,408 ל"י אי לכך, הרינו ממנים בזה את מינהל מקרקעי ישראל או מי שיוסמך על ידו, ... מנוי בלתי חוזר, להיות באי כוחנו להעברת בעלות המקרקעין בספרי האחוזה משמנו לשם מדינת ישראל או לפקודתה, להופיע בשמנו ובמקומנו בפני כל בתי המשפט ... בפני רשמי הקרקעות ..., להצהיר ולחתום על כל מיני הצהרות ומסמכים ובכללם הצהרה שקיבלנו את תמורת המקרקעין הנ"ל במלואה וכי לא נשאר לנו כל זכות מאיזה סוג וכל טובת הנאה במקרקעין או הנובע מהם ולהעביר את כל הזכויות וטובות ההנאה במקרקעין למדינת ישראל או למי שמדינת ישראל תצווה.

באי כוחנו הנ"ל רשאים להעביר את בעלות המקרקעין בכל צורה שתראה להם במכר, בחליפין, חלוקה בפעם אחת או יותר ובכלל זה לבקש רשום הערת אזהרה בספרי האחוזה בהתאם לתקנות המקרקעין (סדרי רישום) 1960 ולעשות את כל הפעולות הנדרשות ע"י מדינת ישראל ביחס למקרקעין הנ"ל.

הואיל וזכויות מדינת ישראל נכללות ביפוי כח זה, הריהו יפוי כח בלתי חוזר שאינו ניתן לביטול או לשינוי על ידינו או על ידי יורשינו או על ידי כל מי שיבוא במקומנו.

ולראיה באנו על החתום

חיפה 24.11.1968

(-)
(-)"

שמות החותמים ופרטיהם, פרטי החלקה וכן הסכום, נרשמו בכתב יד בטופס המודפס של יפוי הכוח. ליד פרטים אלה לא הוטבעו חתימות מיפי הכוח בראש תיבות. הם חתומים על יפוי הכוח בתחתיתו, בחתימות מלאות, ובגב המסמך נרשמו הפרטים, לרבות שמה של עדה לחתימה: הגב' רחל בן שושן ממשרד עו"ד דוד סגל, שטיפל אז בנושא מוטעם המפעל.

בגב המסמך מאשר הנוטריון הציבורי בחיפה את החתימה על יפוי הכוח, והוא כותב כי כל אחד משני המוכרים מוניף ונזיר התייצבו בפניו, זוהו על ידו וכי "אחרי שהקראתי לפניו והסברתי לו את תוכן מסמך זה חתם עליו מרצונו והחופשי ... ".

6. מאז, זה כ-40 שנה, מוחזקת החלקה על ידי המפעל, בלא כל מחאה או טענה של מוניף, נזיר, או מי מיורשיהם. אולם, הבעלות בחלקה לא הועברה על שם המדינה, וגם הערת אזהרה לא נרשמה לטובתה על החלקה, זאת משום שבפנקסים נרשמו הבעלים בלא ציון מספרי תעודת הזהות, ובידי התובעת לא היו אמצעי זיהוי מתאימים (תצהירים) לקשור בין חותמי יפוי הכוח לבין הבעלים הרשומים. לכך נלוותה הזנחה רבת שנים; המעורבים בביצוע הרכישה הלכו לעולמם, כך שעד היום לא נרשמה הפעולה בפנקסים, ולאור זה נדרש לקבל פסק דין הצהרתי, שבהסתמך עליו יוכל רשם המקרקעין לבצע את השינויים הנדרשים בפנקסים באשר לבעלות בחלקה, ולהעבירה על שם המדינה.

7. הנתבעים מתנגדים לבקשת התובעת. הם טוענים כי יפוי הכוח מזויף, וכי, בכל מקרה, מוניף ונזיר לא חתמו על יפוי הכוח; חתימתם זויפה; אין בידי התובעת להראות אסמכתא לתשלום התמורה, ואין להעביר את הבעלות בחלקה על שמה. כמו כן העלו הנתבעים במהלך הדיון בתובענה, טענת התיישנות.

8. יורשי נזיר הגישו כתב הגנה ביום 26.10.10. הם מפרטים בו את טענותיהם נגד התביעה: העדר יריבות; תביעה טורדנית וקנטרנית הנובעת ממחדלי המינהל; שיהוי והסתרת פרטים; אי קיום הסכם ואי עמידה בדרישת הכתב; יפויי הכוח אינו עומד בדרישות; אם חתם נזיר, הרי לא ידע על מה חתם; אין ראיה לתשלום התמורה; אין גמירות דעת; אין תוכניות מיפוי ומדידה; העסקה לא השתכללה; הם שומרים על זכותם להגיש תביעה שכנגד; הזכות הקניינית שלהם גוברת על הזכות האובליגטורית של התובעת; מדובר במרמה והונאה; חוסר תום לב; לא מתקיימת תקנת השוק, ולבסוף הם מסכמים: "התובעת כשלה, אם כך, להביא ראיות, מלבד יפויי הכוח הבלתי חוזר, שמראים על קיומו של הסכם בכתב, על חתימת הנתבע על יפויי כוח וכן על העברת התמורה. "

9. יורשי נזיר העלו, אפוא, טענות מפורטות בכתב ההגנה. בכתב ההגנה הכולל 51 סעיפים לא נטענה ולא נזכרה טענת התיישנות. טענה זו יש להעלות בהזדמנות הראשונה. משלא נעשה הדבר, אין לשעות לה, והיא נדחית בזה. בכל הקשור אליהם.

10. יורשי מוניף הגישו כתב הגנה ביום 24.2.11. בסעיף 10 בכתב ההגנה הועלתה טענת ההתיישנות, היינו כי "הנתבעים לא עשו (צ"ל – התובעת לא עשתה) דבר למימוש הזכויות על פי הייפוי כח ודין התביעה להידחות מחמת טענת התיישנות מאחר שעברה תקופה של יותר מ-25 שנים."

11. אני מחליט לדחות את טענת ההתיישנות. התובעת, על פי הנטען, קנתה זכות לבעלות בחלקה ביום 24.11.68. מאז היא מחזיקה בה, באמצעות המפעל. כל השנים לא חלקו הנתבעים על החזקת המפעל בחלקה ועל זכאות התובעת לבעלות בה. הם לא הודיעו, לא למפעל ולא לתובעת כי הם כופרים בזכותה בחלקה. הם גם לא החזיקו בחלקה, ולא הקימו לטובתם חזקה נוגדת בחלקה. תקופת ההתיישנות עשויה להתחיל להימנות רק מאז כפירה כאמור או ממועד תחילתה של חזקה נוגדת. אף אחד מאירועים אלה לא התרחש קודם להגשת התובענה. אין מקום להתיישנות. (ר' ת"א 682-12-08 (מחוזי חיפה) שיינר נ' פירר מיום 9.11.10).

מכוחו של יפוי הכוח קם לתובעת קניין שביושר בחלקה. קניין זה אינו מתבטל ואינו נפגע מחקיקת חוק המקרקעין, שתחילתו מיום 1.1.1970. הקניין האמור גם אינו מתיישן, כשלעצמו ומעצמו. ניתן לתבוע על פיו ומכוחו, כפי שנעשה בתביעה הנוכחית ובהתחשב בסיבה שבגללה הוגשה (עניין פורמאלי הקשור לביצוע ההעברה בפנקסי המקרקעין) ובנסיבות שקדמו להגשתה, כמתואר לעיל. על כך ראה ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז(5) 49).

12. נכון הדבר כי תביעת התובעת לוקה בכמה חולשות. התביעה מתבססת על יפוי הכוח הנוטריוני הבלתי חוזר, ועל שאר המסמכים המתארים את אופן קשירת העסקות, בתנאים ובהיקפים ובסימולטניות עם שאר המוכרים של עשרות החלקות האחרות ואת השתלשלות העניינים בדבר נסיבות ההתקשרות כמפורט בתצהירה של הגב' סגל, עובדת המינהל מאז שנת 1980. אך לא הוצג הסכם מכר, וכזה, כך עולה, לא נחתם כלל בנפרד מיפוי הכוח; אין קבלות על תשלום התמורה; אין בנמצא אסמכתא לתשלום שתראה כי אכן הוא הגיע נמסר והתקבל על ידי המוכרים, בהמחאה או בהעברה בנקאית, והשיהוי בהגשת התביעה יש בו כדי להעלות את רף ההוכחה הנדרשת, לאחר שנים כה רבות, במיוחד מפני שהתביעה הוגשה לאחר פטירתם של מוניף ונזיר, שיכולים היו להעיד על אשר קרה, לו היו בין החיים כיום.

כנגד זה עומדת בעינה העובדה כי החלקה מוחזקת על ידי התובעת או מטעמה, זה כ 40 שנה ללא כל מחאה. אלמלא נעשה הדבר על יסוד הסכמת מוניף ונזיר למכור את החלקה, לאחר קבלת התמורה, סביר היה לצפות למחאה מצידם, או הגשת תובענה על מעשה הגזלה, וכך לא נעשה. לא על ידי המנוחים ולא על ידי יורשיהם, אשר גם לא ציינו בצוואותיהם את דבר קיומה של החלקה, אך פריטי רכוש אחרים, כן צוינו.

13. אכן, הייתה כאן הזנחה של ממש מצד המינהל, בעיקרה לא מוצדקת, ובחלקה מחמת העדר אמצעי זיהוי מתאימים להשלמת ההעברה משום אי ציון מספרי הזיהוי בפנקסי המקרקעין, אך בכך אין להצדיק את המסקנה שיש לדחות את התביעה.

אני דוחה את כל טענות הנתבעים, כגון שיהוי, חוסר תום לב, וכד'. טענות אלה הועלו בלשון רפה. העיקר, כך ברור, היא טענת הזיוף או הכישלון להוכיח כי מוניף ונזיר אכן חתמו על יפוי הכוח. אם חתמו – יש לקבל התביעה. אם לא חתמו או לא הוכח שחתמו – יש לשקול את דחייתה.

14. טענת הזיוף נתמכת על ידי מומחה גרפולוג, מר חגג, שערך חוות דעת מיום 15.6.11. הוא לא הטריח עצמו אל גינזך המדינה, שם שמור המקור של יפוי הכוח, והסתפק בבדיקת צילומו. הוא ציין בסיום חוות דעתו כי "במידה וניתן יהיה לקבל את המסמך המקורי לצורך בדיקתו, אהיה מוכן לבדוק אותו." הוא יכול היה לעשות כן, בגינזך המדינה.

המומחה השווה את החתימות המנוחים עם חתימות שלהם שאינן במחלוקת, וקבע דרגות באשר להעדר זהות בינן לבין החתימות שביפוי הכוח: דרגה 1 פירושה כי קיימת סבירות גבוהה ביותר, בין 90% לבין 100% שהחתימות מזויפות. דרגה 2 מדברת על וודאות גבוהה שבין 80% ל- 90%. בדרגה 3 מידת הסבירות היא בין 70% ל- 80%.

15. המומחה מצא ניגודים ואי התאמות בין החתימות המקוריות, לבין אלה שביפוי הכוח, וקבע: "לאור הממצאים הנ"ל הגעתי למסקנה שקיימת סבירות גבוהה (דרגת זהות מס' 2), שהחתימות שבמחלוקת לא נכתבו על ידי מוניף חסון ונדיר נג'ם חסון."

16. המומחה נחקר על חוות דעתו. מסמכים שראוי היה כי יעיין בהם, לא נמסרו לו, ומסמך של המועצה המקומית דליית אל כרמל מיום 12.4.73 מדבר בעד עצמו, לחובת טענת הזיוף מצד הנתבעים.

17. הנטל להוכיח זיוף של חתימות ביפוי כוח נוטריוני המאושר על ידי הנוטריון כי מיפה הכוח חתם בפניו לאחר שהבין על מה חתם וזוהה כראוי, הוא נטל כבד. ר' ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477. על כך נדרשת "הוכחה משכנעת ביותר" (ע"א 7303/01 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 847). ניתן לחשוב על חיזוק לטענות הנתבעים בכך שהתובעת לא העמידה את החתימות לבדיקת גרפולוג מטעמה, שמא היה זה מגיע למסקנה שונה מזו של מר חגג. אך מכאן לא נובעת המסקנה כי עלי לקבל, בהכרח, את טענות המומחה מטעם הנתבעים.

עם כל הכבוד למומחה, ומבלי לזלזל במומחיותו ובניסיונו רב השנים, לאחר שאני שוקל את התמונה כולה, מסקנתי היא כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח את טענת הזיוף. אני מקבל כי המנוחים חתמו על יפוי הכוח הבלתי חוזר בפני הנוטריון הציבורי של חיפה ביום 24.11.1968. מסקנה זו נתמכת בחזקת התקינות, על הגיון מצב הדברים לגבי החלקה ורכישת החלקה וחלקות נוספות באותה עת; על העדר כל מחאה מצד הבעלים ויורשיהם משך עשרות שנים, ועל מהלך הדברים סמוך לרכישה כעולה ממסמכי המינהל המונחים בפני.

יפוי הכוח הבלתי חוזר, יכול לספק בעצמו, לבדו, וללא צורך במסמך אחר, במקרה דנן, את תנאי דרישת הכתב לצורך קיומה של עסקה במקרקעין, ואין זה הכרחי כי העסקה תיתמך גם בהסכם מכר, בקבלה על תשלום התמורה, או בכל מסמך אחר. כך, כאשר נסיבות העניין תואמות זאת, ושעה שהמוכר מאשר ביפוי הכוח את הנדרש, כל עוד כולל יפוי הכוח את הפרטים הנחוצים: תאריך, זיהוי החלקה והחותמים, ציון התמורה ששולמה, וכי יש כאן הקנייה ויצירת שליחות בלתי חוזרת ושעה שכוונת ההקניה הסופית לאחרים, עולה ברורות מן המסמך ונסיבות חתימתו.

כך נעשה כאן, בליווי מסירת חזקה, והמסקנה המתחייבת היא כי יש לקבל את התביעה, לאשר כי התובעת זכאית לבעלות בחלקה, ולהורות כי על סמך פסק הדין, יעביר רשם המקרקעין לבעלות התובעת את החלקה בשלמות, לפי בקשתה שתוגש לו, לאחר שיוכח לו כי התנאים הפורמאליים הקשורים לכך (מיסים, אגרות, וכו'), התמלאו. לצורך ההעברה אין צורך להיזקק לחתימת ידם של המעבירים, כקבוע בהוראה שבס' 5 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"ג-1973. כמו כן ברי כי בכל ההוצאות והמיסים, לרבות מס שבח מקרקעין, נושאת התובעת, ואין להטיל זאת, על הנתבעים.

לאור כל האמור, אין להתנות את החיוב בהעברת החלקה לתובעת, בהתנאה כספית כלשהי.

18. סוף דבר: התביעה מתקבלת. מוצהר כמבוקש. ניתן צו עשה כמבוקש.

הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת והם מחויבים בזה לשלם לה, ביחד ולחוד, סך של 40,000 ₪.

ניתן היום, י"ז בכסלו תשע"ב, 113 בדצמבר 2011 בהעדר הצדדים.

6 מתוך 7