הדפסה

ת"א 3787-05-10 אקו"ם בע"מ נ' עיריית בית שאן

בית המשפט המחוזי בנצרת

ת"א 3787-05-10 אקו"ם בע"מ נ' עיריית בית שאן

בפני כב' השופטת נחמה מוניץ

ה ת ו ב ע ו ת

  1. אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בע"מ
  2. societe des auteurs compositeurs et editors de musique

ע"י ב"כ עוה"ד אהוד גבריאלי ו/או עוה"ד הילה עוז-מאיר ואח'

נגד

ה נ ת ב ע ת
עיריית בית שאן
ע"י ב"כ עוה"ד עומר בכמן

פסק דין

התובעת 1 (להלן: "אקו"ם"), הינה חברה בע"מ העוסקת בניהול ובאכיפת זכויות היוצרים של קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל, כולל גם של יוצרים מן העולם. התובעת 2, אגודה רשומה בצרפת אשר עוסקת בניהול זכויות היוצרים של חבריה הכוללים קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה של יוצרים מן העולם.

התובעות הינן בעלות בזכויות היוצרים ביצירות שנוצרו על ידי חבריה ואלה הועברו אליהן על ידי מחברי היצירות המוגנות. התובעת 1 מוסמכת לאכוף את זכויות היוצרים של חברי התובעת 2.

א. טענות התובעות:
התובעות טוענות, כי בשנת 2002 נודע לאקו"ם, כי הנתבעת שהינה רשות מקומית (להלן: "הנתבעת"), מקיימת מעת לעת פעילויות שונות בעיר, במהלכם מבוצעות יצירות מוגנות בפומבי, ללא קבלת רשות מבעלי הזכויות בהן וכן ללא הסדרת רישיון מתאים מאקו"ם. התובעת פנתה אל הנתבעת והתריע על הפרתה את זכויות התובעת ביצירות המוגנות, בשל השימוש ביצירות, מספר רב של פעמים. אלא, שהנתבעת לא הסכימה להסדיר קבלת רישיון.

מפקח מטעם התובעת ביקר ביום 28/4/09, בחצרי הנתבעת והקליט שם יצירות שבוצעו בפומבי בעת ביקורו (רשימת יצירות צורפה לסיכומים וסומנה 2). כן צורפה כנספח 3 הקלטת חקירה.

התובעת עוד טוענת, כי אין לקבל את טענות ההגנה אותן טענה הנתבעת בהגנתה ולפיהן, היא איננה אחראית על מעשה ההפרה מיום 28/4/09, אלא החברה למתנסים שהינה אישיות משפטית נפרדת, אשר שילמה עבור האירוע שנערך בערב יום העצמאות (חשבונית המס לפקודת הנתבעת צורפה כנספח 4).

כן אין לקבל טענתה הנוספת של הנתבעת, כי חל על הנתבעת, כרשות מקומית, הסכם השלטון המקומי. טענה זו אין לקבל משום שהנתבעת פעלה בניגוד לאותו הסכם, לא חתמה עליו ולא שילמה תמלוגים. אלא שהתובעת טוענת, כי במידה ובית המשפט יחליט שההסכם חל הרי שההסכם בטל בשל התראה על הפרתו אשר נשלחה לנתבעת ולמרות זאת המשיכה הנתבעת בהפרתו (ראה נספח 6 לכתב הסיכומים).

הפרת זכויות יוצרים, ללא רשות היוצרים מהווה הפרת זכות יוצרים כקבוע בסעיף 47 לחוק זכויות יוצרים התשס"ח - 2007 (להלן: "החוק"). הזכות לבצע יצירה בפומבי הינה זכות בלעדית של בעל זכויות היוצרים בה. ביצוע יצירות ללא רשות מהווה הפרת זכות היוצרים (כך נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין - סעיף 10 לסיכומים).
הנתבעת ידעה היטב אודות ההפרה וחובתה לשלם היתה גם היא ידועה לה.

התובעת ביקשה לחייב הנתבעים בסכום הפיצוי הסטאטוטרי בגין כל הפרה, בסך 100,000 ₪. לחילופין ביקשה, אם בית המשפט יסבור שיש מקום לקבוע שהסכם הרשויות המקומיות חל בעניין זה, יתבקש לקבוע כי על הנתבעת לחתום על ההסכם בפועל ולחייב הנתבעת בתשלום סך של 80,153,24 אשר כולל מע"מ, כן לחייבם בתשלום ריבית והפרשי הצמדה כחוק בהתאם לתעריף הרשות המקומית, כן לפסוק הוצאות ריאליות בסך 19,585,5 ₪. כן לקבוע, כי במידה והנתבעת תפר שוב את ההסכם ולרבות חובות הדיווח הקבועות בהסכם, תחוייב בתשלום הפיצוי הסטאטוטורי.

התובעת עוד מדגישה, כי על אף הדרך הדיונית המוסכמת, יש לחייב הנתבעת לשאת בכל ההוצאות הריאליות שנגרמו לתובעות כדי שלא יצא חוטא נשכר.

ב. טענות הנתבעת:
בטיעוניה הדגישה הנתבעת את טענתה לפיה התובעות לא הוכיחו את ההפרות הנטענות בכתב התביעה, עוד משנת 2002, ולמעשה הוכחה רק הפרת זכויות יוצרים במהלך אירוע בודד שארע ביום 28/4/09, שהנתבעת איננה חולקת על קיומו. הנתבעת טוענת, כי יש לפסוק לזכות התובעת פיצוי בגין אירוע זה בלבד, אשר בהתחשב בנסיבות יעמוד הפיצוי על מחצית סכום התמלוגים השנתי אותו משלמות הרשויות המקומיות, בהתאם להסכם שבין מרכז השלטון המקומי לבין התובעות.
אין לראות בחליפת המכתבים שבין הצדדים כהוכחה לקיום הפרות נוספות.

הנתבעת מאשרת, כי באירוע מיום 28/4/09, אשר נערך על ידה, הושמעו 15 יצירות מוגנות. אלא לטענתה אין לקבל טענת הנתבעת ולחייבה בפיצוי הקבוע בחוק - סעיף 56(א) לחוק. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי יש לראות את ההפרות כולן כמסכת אחת, לפי סעיף 56(ג) לחוק וכפי שנפסק אף בעניין ע"א (ח-י) 5079/07 אקו"ם נ' חברת ד.ר.ך בנייה בע"מ, (לא פורסם, 31/3/09), שם נקבע לגבי פקודת זכויות יוצרים, כי השמעת 13 שירים שונים במהלך שמחה משפחתית, מהווה הפרה אחת ולא מספר הפרות. כך קבע גם בית המשפט העליון ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד (לא פורסם, 30/7/09), פרשנות זו מתיישבת עם הקבוע בסעיף 56(ג) לחוק. לפיכך, יש לחייב הנתבעת, על פי פרשנות זו בפיצוי בגין אירוע הפרה אחד בלבד.

באשר להוצאות משפט נטען, כי אין מקום לקבל טענת התובעות שיש לחייבה בסכום ההוצאות בפועל בסך 19,585,5, ₪ זאת גם בשל כך שהתובענה לא הוכחה בפועל, ביחס למרבית השנים הנטענות. הנתבעת סומכת טיעוניה על אשר נקבע בתקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי - התשמ"ד - 1984, אשר מנחה את בית המשפט מהם השיקולים הצריכים בעת פסיקת ההוצאות. גם הפסיקה קבעה שאין לפסוק הוצאות ראליות אשר הוצאו על ידי צד להליך אלא, יש לשמור על פרופורציות נכונות בין כל השיקולים.

ג. בחנתי אף את סיכומי התשובה שהוגשו מטעם התובעות על כל טיעוניהן, ובעיקר הטענה, כי כל יצירה שהושמעה באותו אירוע הינה יצירה אחת נפרדת וברת פיצוי, כפי שנקבע בפסק הדין המנחה בסוגיה זו ע"א 3616/92 דלק שירותי מחשוב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין קיבוצית לשירותי נוהל, פ"ד נא(5) 337 (1997).
כך גם בחנתי טענה שאין מקום לאפשר לחוטא לצאת נשכר ולאור התנהלות התובענה יש לחייב הנתבעת במלוא ההוצאות שנגרמו לתובעות.

ד. בישיבת יום 30/5/11, הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק במחלוקות שביניהם, כעולה מכתבי הטענות על דרך הפשרה, על פי סעיף 79 א (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) 1984, על פי סיכומי טיעונים שיגישו הצדדים בנוסף על החומר המצוי בתיק.

ה. לאחר שעיינתי, עיין היטב בכל טענות הצדדים שנטענו במסגרת כתבי הטענות והן בטיעוניהם בסיכומים, באתי לכלל מסקנה, כי נהירה לי המחלוקת שנפלה ביניהם ולפיכך להלן הכרעתי:
1. הנתבעת תשלם לתובעות סך של 70,000 ₪ וזאת בתוך 120 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן ישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

2. בנוסף לסכום זה תשלם הנתבעת לתובעות סכום של 10,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד.

3. לאור כל אשר נתברר בפני אני מורה לנתבעת לחתום על הסכם בין התובעות לבין מרכז השלטון המקומית, ולפעול על פיו.

ניתן היום, י"ז תמוז תשע"א, 19 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

1 מתוך 6