הדפסה

ת"א 36178-11-10 נחמה נ' חן

בית משפט השלום בירושלים

ת"א 36178-11-10 נחמה נ' חן

בפני
כב' השופטת אנה שניידר

התובעת
נחמה מרים

נגד

הנתבע
חן רמי

פסק דין

1. לפנינו תביעת פינוי ו/או סילוק יד שהוגשה ביום 18.11.10, מדירה שבבעלות התובעת ברחוב שמואל הנביא 88 בירושלים (להלן – הדירה).

2. על פי כתב התביעה, בדירה התגוררה דיירת מוגנת, אסתר שרקאווי (אבל) (חן) המנוחה (להלן – המנוחה), ולאחר פטירתה לא נותר דייר הזכאי לגור בדירה.
על אף זאת, הנתבע, שהינו בנה של המנוחה, טוען לזכויות בדירה כדייר מוגן מכוח סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ד 1972 (להלן – חוק הגנת הדייר), ולטענת התובעת - דין טענותיו להידחות.

3. התובעת טוענת כי הנתבע השתלט על הדירה שלא כדין, ואין לו כלל זכות מוגנת בה הואיל והוא לא עמד בתנאי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, שכן לא התגורר בדירה במשך ששת החודשים שקדמו לפטירתה של אמו המנוחה והייתה לו דירה אחרת למגוריו ברחוב החבצלת 5 בירושלים (להלן – הדירה ברחוב החבצלת).

4. עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבע בנה שער וסגר את החצר של הבניין, אשר מהווה רכוש משותף, ללא קבלת רשות לכך.
בהקשר זה יצוין כבר כעת, כי בסיכומיה זנחה התובעת את הטענות בעניין השער והחצר, ולפיכך אין מקום להתייחס לטענות אלה ולתשובת הנתבע בסעיף 7(ג) לכתב ההגנה.

5. לגבי דמי השכירות טוענת התובעת כי היא זכאית לתשלום דמי שכירות ראויים בשל שהייתו של הנתבע בדירה מיום פטירתה של המנוחה ועד לפינוי הדירה בפועל.

לטענת התובעת, הדירה ממוקמת באזור מבוקש בחוגים דתיים – חרדיים, והשכר הראוי מגיע לסכום של 3,000 ₪ לחודש לפחות, ולכן מבקשת התובעת פיצול סעדים ולאפשר לה להגיש תביעות כספיות לאחר פינוי הדירה בפועל.

גם כאן יצוין, כי הואיל ולפנינו תביעת פינוי – אין מקום להתייחסות לעניין גובה דמי השכירות הראויים, וכל שיש להכריע בשלב זה הוא, האם זכאית התובעת לסעד המבוקש של פינוי הדירה והאם יש ליתן לתובעת היתר לפיצול סעדים.
לפיכך, אין מקום גם להתייחס לתשובת הנתבע ביחס לדמי השכירות הראויים, כמפורט בסעיף 9 לכתב ההגנה.

6. הנתבע טוען כי הוא התגורר עם אמו בסמוך לפטירתה ביום 31.5.08 ובמשך השנים אשר קדמו לפטירתה, וכי למעשה מעולם לא היה לו מען קבוע זולת הדירה נשוא התביעה.

הנתבע אמנם מודה כי הוא שכר את הדירה ברחוב החבצלת ביחד עם חבר לתקופה של שנתיים, אך טוען כי הדבר היה לצורך מפגשים חברתיים – פרטיים ולצורך פגישות חשאיות של גורמים רשמיים, והיא מעולם לא שימשה כמקום מגוריו של הנתבע.
להוכחת טענותיו אלה טרח הנתבע להביא עדים רבים, וביניהם שכנים (דוד מזרחי, ואליהו ועקנין) חברים ומכרים (יניב שבח, אשר בתקופה מסוימת שכר עם הנתבע את הדירה ברחוב חבצלת, וכן דוד פהימה – צדה), וכן אחותו של הנתבע, הגב' תמי אבל, ועובדת סוציאלית הגב' מרים עוזרי-ראב.

7. הנתבע טוען גם לשיהוי שכן התביעה הוגשה שנתיים וחצי לאחר פטירת המנוחה.
לטענת הנתבע, הדבר מצביע על כך שהתובעת ידעה כי הוא מתגורר בדירה בזכות ולא פעלה לפנותו אלא רק לאחר שהנתבע הגיש נגד התובעת תביעה בבית הדין לשכירות לאישור תצהירי דייר נכנס – דייר יוצא.
לטענתו, הגשת התביעה בבית הדין לשכירות היא הסיבה האמיתית להגשת תביעת הפינוי נגדו, ויש לדחותה.

8. בסיכומיו, בסעיפים 36 – 44, טוען הנתבע טענה חלופית לפיה אם ייקבע כי הנתבע הפר את הסכם השכירות ועליו לפנות את הדירה – יש להעניק לו סעד מן הצדק בהתאם לסעיף 132 לחוק הגנת הדייר, באשר אין לו אמצעים כספיים ואין לו מען חלופי והוא מהווה דוגמא לדייר אשר עליו מגן החוק.

9. יצוין, כי לאחר שכבר הוגשו סיכומים מטעם הצדדים, ביקש הנתבע, ביום 24.5.12, להגיש מסמכים נוספים ביחס למצבו הכלכלי הנוכחי וזאת לתמיכה בטענתו החלופית לסעד מן הצדק.
הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 30.5.12.

דיון והכרעה

10. לאחר שנזנחו חלק מטענותיה של התובעת, כפי שפורט לעיל, השאלה שנותרה בפנינו הינה: האם עונה הנתבע על תנאי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, אשר קובע כי במקרה של פטירת דייר מוגן שאין לו בן זוג יהיו ילדיו לדיירים מוגנים, ובלבד שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חודשים בסמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירת הדייר המוגן דירה אחרת למגוריהם.

11. התנאים המנויים בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר הינם תנאים מצטברים, ולכן גם אם אקבל את טענת הנתבע כי הוא התגורר בדירה ביחד עם אמו לפחות ששה חודשים בסמוך לפטירתה ביום 31.5.08, דהיינו לפחות מיום 30.11.07 – עדיין עלינו לבחון האם התקיים לגבי הנתבע התנאי הנוסף לפיו לא הייתה לו בזמן פטירת אמו דירה אחרת למגוריו.

12. הואיל ואין מחלוקת כי הנתבע שכר את הדירה ברחוב החבצלת בתקופה שבין 5.3.06 ועד 5.9.08 – עלינו לבחון את טענותיו כי לא מדובר ב"דירה אחרת למגוריו" כאמור בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר.

13. נטל ההוכחה מוטל על הטוען לדיירות מוגנת עקב העובדה שבמועד הרלבנטי לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו.
על הנתבע, אם כן, להוכיח כי הדירה ברחוב החבצלת לא הייתה "דירה אחרת למגוריו".

לאחר ששמעתי את עדותו של הנתבע ואת העדים מטעמו – לא שוכנעתי כי הנתבע הרים את הנטל האמור המוטל עליו.

14. הנתבע טוען כי הדירה ברחוב החבצלת שימשה אותו ואת חברו יניב שבח למטרת "עריכת מפגשים חברתיים" (דהיינו "דירת תענוגות" כלשונו בפני בית הדין לשכירות), והוא אף הרשה למשטרת ישראל או לגוף בטחוני אחר להשתמש בה לצורך קיום פגישות בשעות היום תמורת תשלום.
לדבריו, מדובר בדירה קטנה מאד שלא היה בה גז לבישול (ראה סעיף 8 לתצהיר הנתבע וכן סעיף 3 לתצהירו של יניב שבח), והיא לא הייתה ראויה למגורים.

15. לאחר עיון בכל הטענות ושמיעת העדויות, הגעתי למסקנה כי דין טענותיו של הנתבע לעניין הדירה ברחוב החבצלת להידחות.

סעיף 1 לחוק הגנת הדייר מגדיר "דירה" כ"מושכר שלפי תנאי השכירות משמש למגורים".

במלון החדש מאת אבן – שושן מוגדרת "דירה" כ"מעון, משכן, בית מגורים".

המבחן הוא אם כן – האם ניתן היה להשתמש בדירה ברחוב החבצלת למגורים, ולא מה שנעשה בה בפועל.
הואיל ועל פי חוזי השכירות של הדירה ברחוב החבצלת מדובר בדירה בת חדר אחד, מרפסת סגורה, וחדרי שירות, והיא הושכרה "לשם מגורים ולמטרה זו בלבד" (ראה סעיף 3 לחוזי השכירות) – הרי המסקנה היא שניתן להתגורר בדירה שכן היו בה חשמל, מים וחדר שירות, שהם הדברים הבסיסיים המאפיינים דירת מגורים.
העובדה שלא היה בדירה גז לבישול אינה מעלה ואינה מורידה בעניין זה.

העובדה שהנתבע, מטעמים השמורים עמו, החליט להשתמש בדירה ברחוב החבצלת באופן חלקי בלבד אינה יכולה לשנות את מהותה של הדירה ואת האפשרות להתגורר בה באופן מלא.

אין גם בסיס לטענת הנתבע כי "דירה אחרת למגוריהם" כמשמעה בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר היא דירה בדרגה זהה לדירה שבמחלוקת.
כל עוד, כפי שנאמר לעיל, ניתן להשתמש דירה ברחוב החבצלת למגורים – יש לראות את הנתבע כמי שהייתה לו בעת פטירת אמו ביום 31.5.08 דירה אחרת למגוריו.

16. דרישת העדר קיומה של דירה אחרת בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר מקורה בתכלית הסעיף, שעניינה הגנה על חסרי מקום מגורים ולא על הרשאים לבחור בין חלופות למגורים ומבכרים דירה אחת על פני רעותה ( ראה ע.א. (חיפה) 4511/97 ניקולא אליאס קוסא תק – מח 98 (1) 1075).
לעניין זה, אין נפקא מינה אם הדירה נשוא התביעה שלפנינו נוחה יותר מן הדירה שברחוב החבצלת, שהרי שיקולי נוחות מסוג זה אינם יכולים לגבור על זכותה של התובעת לממש את קניינה כרצונה.
(ראה ע.א. (ירושלים) 11498/07 שרה מזרחי נגד דוד כהן).

17. לאור האמור אני קובעת, כי הנתבע לא עומד בתנאי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר ולכן דין התביעה להתקבל.

18. לעניין הסעד מן הצדק – לא ראיתי לקבל את טענות הנתבע בעניין זה.

סעד מן הצדק יכול להינתן לדייר מוגן אשר הפר את תנאי השכירות, אם בכך שלא שילם דמי שכירות ואם אחרת, אך אין ליתן סעד זה לאדם אשר מלכתחילה לא התקיימו בו התנאים היוצרים דיירות מוגנת.
הואיל והגעתי למסקנה כי לא התקיימו בנתבע התנאים היוצרים דיירות מוגנת לפי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר שכן הייתה לו דירה אחרת למגוריו בעת פטירת אמו – אין ליתן לו סעד מן הצדק לפי סעיף 132 לחוק.

סוף דבר

19. התביעה מתקבלת.

הנתבע יפנה את הדירה ויחזיר אותה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם ומכל חפץ לא יאוחר מיום 31.7.12 בשעה 14:00.

20. ניתן בזאת היתר לפיצול סעדים.

הנתבע ישלם לתובעת תוך 30 ימים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 8,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח סיון תשע"ב, 18 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

5 מתוך 5