הדפסה

ת"א 3445-09-10 שבח ואח' נ' אלבז

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 3445-09-10 שבח ואח' נ' אלבז

תיק חיצוני:

בפני
כב' השופט שמעון שר

תובעים

  1. יהודה שבח
  2. יונה שבח

נגד

נתבעת

רבקה אלבז

החלטה

ביום 5.9.11 ניתן בבית משפט זה פסק דין בעקבות סכסוך שכנים מתמשך האוסר על הנתבעת הגב' רבקה אלבז לעשות כל פעולה בין במעשה ובין במחדל ובין באופן ישיר או עקיף אשר יפגע בבית התובעים או בתובעים עצמם.

כמו כן השתתי פיצויים בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט, על פרק זה של פסק הדין עומד ותלוי ערעור בבית המשפט המחוזי.

סברתי כי בפסק דיני ובערעור יהיה די לצדדים בהתקוטטויות ההדדיות אך לצערי הרב תקוותי זו התבדתה.

לא יבשה הדיו על פסק הדין והוגשה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, מטעם
התובעים / המבקשים בבקשה זו האדונים הנכבדים שבח יהודה ושבח יונה.

אין בדעתי לחזור על הרקע, שכן זה מפורט היטב הן בבקשה והן בתגובה וכן בפסק הדין, את מהות הבקשה ועליה התמקדו הצדדים בדיון היום הינה מצלמה אשר הציבה המשיבה/ הנתבעת על גג ביתה, מצלמה של טלויזיה במעגל סגור שלטענת המבקשים משקיפה ישירות על חצר המבקשים ועל תוך ביתם.
המצלמה מסריטה את פעולותיהם של המבקשים בבית ובחצר בכל שעות היממה כך לפי הטענה.
מנגד, בתגובה טען ב"כ המשיבה כי מדובר בבקשת סרק, אשר מבחינתו המומו במומו פוסל.
לדידו, בית המשפט את עיקר קביעותיו פסק על סמך צילומים אשר הגיעו ממצלמות המבקשים/התובעים ואלה אשר מחזיקים במחזקות אשר פוגעות בפרטיותה של המשיבה/נתבעת באים בטענה כאילו יש הפרה על דרך הפעולה של המשיבה/נתבעת.
מאחר והספקתי להבהיר בדיון הקודם את דרך התנהלות הצדדים לצערי הרב אשר יש בה משום ניסיון נקמה הדדי על דבר פעוט של מה בכך, הזמנתי אותם לדיון היום כדי לשמוע ולהרגיש את הרוחות הנושבות אשר מהוות את הרקע לבקשה.
תחת ירידה "ברוח הקרב" של הצדדים, נראה כי בתי המשפט, וזו זכותם של הצדדים יחוו עוד בקשות רבות נוספות בדרך שבה הצדדים מנהלים את חייהם.

דיון:
כאמור, במרכז הדיון שבפנינו עומדת שאלת התאמתו של סעיף 6 כפי שהעלה ב"כ המשיבה/הנתבעת לנסיבות הפרתו של פסק הדין מיום 5.9.11.
אציין מלכתחילה כי הבקשה עצמה נוגעת בחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981 בעיקר סעיף 1 והפרשנות שניתנה לו בע"פ 2126/06 סברי ג'ריס נ' מדינת ישראל ת"ק – על 2006 (2) 4396, וכן, בג"ץ 6650/04 פלוני נ' בית דין רבני, נתניה.

הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט:
פקודת בזיון בית המשפט המנדטורית משנת 1929 היא מקור הסמכות לבקשה לאכוף צו בית-משפט על דרך של הפעלת המנגנון שבפקודת הבזיון.
סעיף 6 לפקודה מסמיך את בתי-המשפט:
"...לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לצו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".
בית-משפט זה, בשורה ארוכה של פסקי-דין, ראה בהליך לפי סעיף 6 לפקודה הליך המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. ההליך נושא אופי מיוחד, באשר אינו מטיל אחריות פלילית, אך הוא גם אינו הליך אזרחי "טהור" במובנו
הרגיל. אין הוא עונשי במהותו, ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. הסנקציה בהליך זה היא סנקציה של כפייה. ויודגש: עניינו של ההליך במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים, ואין הוא מיועד להטיל דופי במפר הצו או לפגוע בו (ראו: דברי השופטת שטרסברג-כהן, רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק , בעמ' 346; ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ נ' אשכנזי).
הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו – קנס או מאסר – עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקתו של בית-משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי ביזיון בית-המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית (ראו: ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, בעמ' 192; בג"ץ 490/82 הנ"ל, בעמ' 586; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר בעמ' 2550).
הסדר הציבורי מחייב שפסקי-דין יקוימו, ושהאינטרס הציבורי הוא שהציבור ידע שפסקי-הדין מבוצעים הלכה למעשה, ושההליכים שקוימו בפני בית-המשפט לא התנהלו לשווא. המושג "ביזיון בית-המשפט" נולד באנגליה – במשטר המלוכה האבסולוטית, תולדת הרעיון כי ביזיון בית-המשפט כמוהו כביזיון המלך עצמו (ראו גם ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, בעמ' 179). ראוי להזכיר בהקשר זה את דבריו של הלורד דנינג (Lord Denning), שהדגיש את החשיבות ואת ההקפדה המתחייבת בקיום צווי בית-המשפט ובשמירת החוק והסדר בבית-המשפט:
“The phrase ‘contempt in the face of the court’ has a quaint old-fashioned ring about it; but the importance of it is this: of all the places where law and order must be maintained, it is here in these courts. The course of justice must not be deflected or interfered with. Those who strike at it strike at the very foundations of our society. To maintain law and order, the judges have, and must have, power at once to deal with those who offend against it. It is a great power – a power instantly to imprison a person without a trial – but it is a necessary power” (Morris v. The Crown Office (1970) [11], at p. 1081).
למרות הזהירות והאיפוק בהפעלת מנגנון הביזיון על-ידי בית-המשפט מיהותו של ההליך השיפוטי, חשיבותו וכבודו מחייבים קיום החלטות וצווים שיפוטיים. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בשעתם על-ידי השופט (כתוארו אז) זוסמן בהקשר אחר: "...משטר חפשי ודמוקרטי זכאי לשמור על טהרת הדיון המשפטי שאם לא יעשה כן יהיו חופש והפקרות שמות נרדפים" (ע"פ 126/62 הנ"ל, בעמ' 179).
קיימות דרכים אחדות לאכוף פסקי-דין וצווים של בית-המשפט, ואת אלו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: דרכי אכיפה ישירות, כאשר השכיחה בהן היא ביצוע פסק-הדין לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 באמצעות המוציא לפועל; דרכי אכיפה עקיפות, על דרך של נקיטת פעולות המיועדות לאלץ את החייב בדין לכבד את פסק-הדין. דרך האכיפה העקיפה המרכזית הרלוונטית למקרה שבפנינו הינה הגשת תביעה שעילתה הפרת הסכם פשרה ותביעה לפיצויים. הדרך השנייה העקיפה היא הטלת סנקציה דיונית לפי התקנות כאשר בעל-דין מפר הוראה דיונית במהלך המשפט. הדרך השלישית היא הגשת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון לכוף את הצד האחר להסכם לציית לפסק-דין שנתן תוקף להסדר הפשרה שהושג בין הצדדים. לצד אלה קיימת דרך נוספת, רביעית, והיא העמדתו לדין של המפר על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. דרך זו אינה עומדת על הפרק בענייננו (לעניין דרכי האכיפה ראו: א' הרנון בזיון בית משפט על ידי אי-ציות, בעמ' 274; ס' גולדשטיין "יחסי הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי-משפט – עקרון הדרך החמורה פחות"; מ' קשת ביזיון בית-משפט – דיני אכיפת צווים שיפוטיים, בעמ' 30; רע"פ 7148/98 הנ"ל, בעמ' 345).
סיכומה של נקודה זו, אמצעי האכיפה הם קטלוג סגור של אמצעים, כלים לביצוע פסקי-דין והחלטות של בית-המשפט. הגם שהביקוש להם הולך וגובר, השימוש בהם על-ידי בית-המשפט מאופיין בשמרנות ובזהירות.
בענייננו המבקשים לא פעלו אף לא באחת מהדרכים שנזכרו לעיל להסכם הפגיעה בפרטיות עם זאת ניסו שני הצדדים על-ידי פניות חוזרות לבית-המשפט לגרום נזק זה לזה...
במהלך השנים התגבשו בפסיקתו של בית-משפט זה עקרונות מנחים באשר לאכיפתו של צו שיפוטי באמצעות סעיף 6 לפקודה, להבדיל מתביעה בהליכים אזרחיים רגילים.
עקרונות אלה גובשו לאורה של מטרת הפעלתו של מנגנון האכיפה על-פי פקודת הבזיון – הרתעה מהפרה ומניעת הימשכותה והישנותה של ההפרה בעתיד. "...האפשרות להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי עולה בקנה אחד עם תכליתו (האזרחית) של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, הנוגעת לאכיפה יעילה של צווי בית-המשפט. יש לשמור על פקודת בזיון בית המשפט כמכשיר משפטי יעיל ומרתיע..." (ראו: הנשיא ברק בע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר – משק פרחים "דן", בעמ' 190; קשת בספרו הנ"ל, בעמ' 3).
אכן, ההליך לפי פקודת הבזיון מטרתו לקיים הליך מהיר ויעיל שיוביל לקיום צו בית-המשפט. אכן, יש חשיבות לכך שצווי בית-המשפט יקוימו במועד שנקבע על-ידי בית-המשפט, ובייחוד שלא יידחה ביצועם כתוצאה מביזוי או זלזול.
מאפיין נוסף של ההליך על-פי סעיף 6 הינו שההליך צופה פני עתיד. תכלית הקנס או המאסר היא לכוף אדם לציות בעתיד לצו שניתן על-ידי בית-המשפט בעבר. אכן, סעיף 6(1) לפקודה אינו קובע עונש על הפרת הצו השיפוטי, והטלת הקנס או המאסר לפיו מטרתה היחידה הינה לכוף אדם לציית בעתיד לכל צו שניתן.
זאת ועוד, אין להידרש למנגנון האכיפה אם דבר ההפרה הושלם ואינו ניתן לתיקון. המטרה היא להביא לקיום הצו השיפוטי, וזו תוגשם רק אם יש בידי המבזה הכוח לתקן את ההפרה או לחזור בו ממנה.
פסק-הדין או הצו שאת אכיפתו מבקשים צריך להיות ברור וחד-משמעי. אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד. צו שאינו ברור וחד-משמעי אין רואים בהפרתו משום ביזיון בית-משפט (ראו רע"פ 7148/98 הנ"ל , בעמ' 348). לעתים בית-המשפט נדרש להליך של הוכחות על-מנת לפרש את הוראות ההסכם כאשר לשונו אינה חד-משמעית (ע"א 128/59 שרגנהיים נ' אוניברסיטה בר-אילן, בעמ' 1451). עם זאת אין מקום להפוך את הדיון למשפט מחודש שיוגשו בו ראיות ויובאו עדויות מומחים על-מנת לברר את כוונת הצדדים. מכל מקום, הבירור צריך להניב קביעות ברורות שניתן לפעול על-פיהן.
עיקרון מרכזי בהחלטה אם יש להפעיל את מנגנון האכיפה על-פי פקודת הבזיון הינו כי יש לאכוף צו שיפוטי על-ידי אמצעי הכפייה החמור פחות מבין אלה המתאפשרים. במילים אחרות, אין ליתן צו על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון אם יש דרך חלופית לאכיפה. עיקרון זה כונה על-ידי השופטת שטרסברג-כהן "עקרון הדרך החמורה פחות" (רע"פ 7148/98 הנ"ל, בעמ' 350).
יצוין כי ייתכנו מקרים, גם אם הם אינם שכיחים, שבהם ניתן לאכוף בהליך של ביזיון פסק-דין שהושג בדרך של פשרה. אכן, "גם הסכמים שנויים במחלוקת שקיבלו תוקף של פסק-דין יכול שיינתנו לאכיפה על-פי פקודת הבזיון. כל הסכם לפי מאפייניו וכל עניין לפי נסיבותיו" (רע"פ 7148/98 הנ"ל, בעמ' 349). עוד נאמר בהקשר זה כי לעניין סעיף 6 לפקודת הבזיון "...רואים את פסק-הדין המאשר את הפשרה, כאילו הוא עצמו מורה על עשיית המעשים המפורטים בכתב הפשרה, אף כשאינם מפורטים בפסק-הדין, או כאילו אוסר עשיית המעשים שעשייתם נאסרה בכתב הפשרה, אף כשאין האיסורים מפורטים בפסק-הדין ואינם נובעים אלא מהתחייבויות, הכלולות בפשרה, להימנע מעשות המעשים הללו" (דברי השופט ח' כהן בע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס" ישראל בע"מ , בעמ' 609).
אלה הם כאמור העקרונות המתווים את שיקול-דעתו של בית-המשפט בשוקלו אם להפעיל את מנגנון האכיפה לפי פקודת הבזיון. הפעלת מנגנון הביזיון יש לה השלכות כבדות משקל על הצד המפר, ועל-כן מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת כי מנגנון זה יופעל במשורה, במקרים חריגים בלבד. עם זאת השאיפה למנוע פגיעה במפר הצו השיפוטי והאפשרות לנקוט אמצעים קלים יותר אינן חזות הכול לטעמי, ואין באלה לבדם כדי להכריע את הכף שלא לנקוט הליך לפי פקודת הבזיון. על שיקול-דעתו של בית-המשפט נאמרו בהקשר זה בפרשתNicholls v. Nicholls (1997) דברים היפים גם לענייננו:
“Like any other discretion, the discretion provided by the statutory provisions, must be exercised in a way which in all the circumstances best reflects the requirements of justice. In determining this the court must not only take into account the interests of the contemnor but also the interests of the other parties and the interests of upholding the reputation of civil justice in general… The court itself has a very substantial interest in seeing that its orders are upheld” (at p. 326).
לסיכום, אכן מדיניות שיפוטית ראויה דורשת לתת צווים אלה במשורה, עם זאת אני סבורה כי לשיקולים שפורטו לעיל צריך להתווסף שיקול חשוב נוסף – שיקול הצדק, דהיינו אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר הן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק-הדין. הדברים אמורים במשנה תוקף כאשר עסקינן בפסק-דין שניתן בהסכמת שני הצדדים על בסיס פשרה שהושגה ביניהם.
ראה, רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט ואח'. פ"ד נ"ט (4) 49, עמ' 57-59. וכן 60-62.
מההלכות אשר הוצגו לעיל, ומתוך המגמה של הזהירות בשימוש בסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, יש בדעתי לדחות את הבקשה מכל אחת מהסיבות הבאות:

  1. אני מקבל את הטענה כי פסק הדין אשר ניתן מסתמך על מצלמות אשר הפעילו המבקשים גם אם לכאורה, לטענתם הדבר נעשה לחלק הכללי של ביתה של הנתבעת/המשיבה , ומה להם כי ילינו על כך כי הנתבעת / המשיבה בחרה בדרך זו להגן על קניינה. משמגיעים להליך שיש בו היבטים של צדק, ראוי כי צד יבוא בידיים נקיות לגמרי ואינני בטוח כי זהו המצב במקרה דנן.
  2. אם נכונה הטענה כי מדובר בחוק הגנת הפרטיות הרי הסוגיה היתה צריכה להתברר בתובענה נפרדת, שם היום מוכיחים הנתבעים את עילותיהם ונזקיהם, ולא בדרך של פקודת בזיון בית המשפט אשר כוונתי הייתה למנוע מעשים פיזיים אשר יהיה בהם חלילה לפגוע זה בזה.
  3. הנתינה של החלטה כאמור אמורה להיעשות במסורה. לא זה המקרה אשר בית המשפט ינקוט בדרך של פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. ירצו הצדדים כאמור ינקטו בדרך של תובענה נפרדת, ולא הדרך שבה נקטו במקרה דנן.
  4. מסופקני כלל אם במקרה דנן יש הפרה של פסק הדין, לפחות לדידי והבנתי ככותב פסק הדין, לא זו היתה כוונתי וכך הסברתי במסגרת פסק הדין.

ההוצאות עצמן אשר התבקשו על ידי ב"כ המשיבה יש בהם טעם אך מן הראוי גם להזכיר כי במקרה דנן, כיוונתי ולצערי לא הצלחתי להסיר את המתח בין הצדדים, וכנראה מתח זה ישאר לעולם ועד, אך יש להתחשב בעובדה שללא תצהיר למרות טענת הסף אשר נטענה בדבר העדר העילה לפי פקודת בזיון בית המשפט, יש בה משום פגם פרוצדוראלית ולפיכך, שני הצדדים לקו בדרך שבה לדעתי נקטו ואינני פוסק הוצאות זה לזה. ובאשר להוצאות לטובת אוצר המדינה, במידה ואחזור על בקשה מעין זו שיסתבר כי נטולת יסוד היא, אז אשקול כמובן, אם יש מקום לחייב צד אשר יעשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, בפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה.
ראה החלטתו של השופט הרווי גרובז בת.א. 6795/98 (שלום נתניה) עמית ויזין נ' לס, והדברים הנכוחים אשר נאמרו שם.
סופו של יום :
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ב, 12 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

8 מתוך 8