הדפסה

ת"א 32936-03-12 לוי ואח' נ' לוי ואח'

בית המשפט המחוזי בנצרת

ת"א 32936-03-12 לוי ואח' נ' לוי ואח'

תיק חיצוני:

בפני
כב' השופט יוסף בן-חמו

תובעים

  1. מ. לויס בע"מ
  2. גיא לוי

נגד

נתבעים

  1. מירב לוי דיין
  2. איציק פרץ
  3. עלית ניהול ואחזקות בע"מ
  4. שי משה דבקרוף

החלטה

המבקשים הגישו בקשה לסעדים זמניים שונים ובכללם בקשה לצו מניעה בו מבוקשים סעדים שונים, כמפורט בבקשה, המתייחסים למותג "מירב לוי".
כמו כן, התבקש בית המשפט להורות למשיבים להפקיד בקופת בית המשפט את הסך של 425,180 ₪ - המחאות של לקוחות המוחזקים שלא כדין בידי המשיבים.
כמו כן, התבקש עיקול נכסים כמפורט בסעיף 12 לבקשה וסעדים נוספים.
עם הבקשה הוגשה תביעה כספית על סך 1,000,000 ₪.

נימוקי הבקשה:
המבקשת 1, חברה שהתאגדה ביום 31/11/11 בבעלות מבקש מס' 2 שהפעילה רשת של 3 חנויות אופנה ברחבי הארץ.
המשיבה 1 היא גרושתו של המבקש 2 שהועסקה בחברה בתפקיד מינהלתי בכיר עד לפיטוריה ביום 05/10/11. המשיבה ניצלה את האמון שנתן בה וגזלה את כספי החברה.
המשיב 2 גם כן הועסק בחברה עד לפיטוריו ביום 05/10/11 ופעל ביד אחת עם המשיבה 1.
גם המשיבה 3 שהתאגדה ביום 27/10/11 עשתה יד אחת עם המשיבה 1 על מנת לגזול את רכושה.
עובר לפקיעת הנישואין של המבקש והמשיבה נקלעה המשיבה 1 לקשיים כלכליים לאחר שעסק שניהלה בשם "מירב עיצובים" כשל. לבקשתה, הרחיב המבקש, שהינו ספר במקצועו, את עיסוקיו לתחום האופנה, הקים חנות אופנה על חשבונו ומכספו הפרטי שם הועסקה המשיבה כשכירה. כמחווה לגרושתו וקרא את שם העסק על שמה "מירב לוי". בהמשך פתח המבקש שתי חנויות נוספות, האחת בת"א והשנייה בנהריה. המבקש הפקיד בידיה של המשיבה את הניהול.
בעקבות ההצלחה בעסקים החליט המבקש להקים חברה, היא המבקשת 1, ולהעביר אליה את הפעילות העסקית. בשלב מסוים החלה החברה לצבור הפסדים והיה חשש למצב של חדלות פרעון. המבקש הודיעה למשיבה על כוונתו לסגור את החברה או למכור אותה ואז החלה המשיבה במסכת של איומים כלפיו והחלה להטרידו, מנעה ממנו גישה למחשבי החברה ולהנהלת החשבונות, סירבה להעביר לו את פנקסי ההמחאות למרות שהיא איננה מורשית חתימה בחברה. המשיבה איימה על המבקש שבכוונתה לערב עבריינים, החלה למכור את הציוד בחנות במחיר עלות, ניסתה לפרוץ לדירתו, הגיעה אליו למספרה, איימה עליו וגידפה אותו.
המבקש פנה לבית משפט השלום בחיפה בבקשה למניעת הטרדה מאיימת. ביום 10/10/11 ניתן נגדה צו למניעת הטרדה שתוקפו הוארך לחצי שנה,בהעדרה.
על אף פיטוריה וצו המניעה שהוצא נגדה הוסיפה המשיבה לפקוד את חנויות החברה, נטלה ציוד מהמלאי העסקי, משכה סחורה בשם החברה ואת התמורה עבור הסחורה שמכרה שלשלה לכיסה. היא רוקנה את החנות בנהריה וגזלה את כל הציוד, השתלטה בתחבולה על החנות בעפולה.
התברר כי המשיבה עשתה בחברה כבתוך שלה, שילמה חובות אישיים בכספים של החברה, זייפה המחאות, הוגשה תלונה במשטרה. המשיבה פתחה חנות בתל אביב תחת שם המותג "מירב לוי" כשהיא עושה שימוש באותו לוגו.

תשובת המשיבה:
המשיבה טוענת כי היא היתה הרוח החיה בחברה המקורית שנרשמה על שמו של המבקש 2 מטעמי נוחות בלבד ולא בכדי ניתן למותג שמה של המשיבה "מירב לוי". המשיבה הינה מעצבת אופנה במקצועה, למדה לימודי אופנה. המבקש והמשיבה נישאו בשנת 2005 והתגרשו כעבור שנה. עוד בתקופת נישואיהם עבדה המשיבה כמעצבת ותופרת שמלות ערב וכלה ובנתה לה מוניטין. היא פתחה עסק בשם "מירב עיצובים" בכרמיאל, ניהלה את העסק על שמה לאחר שאושר לה איחוד תיקים. כשנה לאחר הגירושין חזרו המבקש והמשיבה לחיות יחדיו כבני זוג לכל דבר. הם התגוררו יחדיו בדירתו של המבקש וניהלו משק חיים משותף. בעקבות החזרה לחיים המשותפים סגרה המשיבה את החנות שהיתה לה בכרמיאל, לאחר שהוכרזה כמוגבלת באמצעים. כעבור מספר חודשים היא פתחה חנות בעפולה באמצעות כספים שצברה מתקופת ניהול החנות בכרמיאל. היא היתה הרוח החיה בחנות בעפולה, המעצבת, המשווקת והמוכרת. המבקש פתח ח-ן בנק על שמו, דרכו ניהלה המשיבה את התקבולים וההוצאות. בפועל היתה לה שליטה בחשבון הבנק, הופק כרטיס אשראי שעמד לרשותה, המבקש נהג להעביר לה שיקים חתומים על החלק, באמצעותם היא שילמה לספקים. למבקש היה ח-ן בנק אחר דרכו ניהל את עסק המספרה שלו.
המשיבה העסיקה את המשיב 2 כסוכן מכירות ששיווק את מרכולתה ברחבי הארץ. המבקשת פתחה חנות נוספת בתל אביב בחודש מרץ 2011 שנשאה גם כן את שמה. על פי המלצת רואה החשבון החליטו המבקש והמשיבה להקים חברה באמצעותה ינוהלו העסקים, שנרשמה על שמו של המבקש בלבד מתוך אמון ובשל התסבוכת הכלכלית בה היתה המשיבה נתונה.
בחודש אוגוסט 2011 פתחה המשיבה חנות נוספת בנהריה כשהיא והמבקש חתומים על הסכם השכירות. בשלב מסוים החל המבקש למשוך כספים מח-ן החברה לשימוש הפרטי. מערכת היחסים ביניהם החלה להתדרדר. באוגוסט 2011 פנתה המשיבה לגיא וביקשה להיפרד הן אישית והן עסקית. היתה הסכמה כי הסכמי השכירות של החנויות יעברו על שם המשיבה אלא שלאחר מספר ימים העלה המבקש דרישה חדשה. הוא דרש 200,000 ₪ עבור הסיוע שנתן לה במשך 3 שנים בהן חיו כבני זוג.
המותג הקרוי על שמה "מירב לוי" הוא בבעלותה של המשיבה, כל הסחורה שבחנות בעפולה נרכשה על ידי משיבה 3, את הציוד מהחנות בתל אביב נטל המבקש ולא המשיבה. השיקים האמורים בסעיף 64 לבקשה לא הופקדו מעולם בח-ן המשיבה. לסכומי התביעה הנטענים אין אחיזה במציאות.
עוד טוענים המשיבים כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין לעבודה, ולחילופין לבית משפט השלום בהתחשב בסכום התביעה. מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, הבקשה הוגשה בשיהוי התביעה העיקרית איננה מכילה סעד של צו קבוע, הצו הזמני המבוקש יש בו כדי לשנות מצב קיים ואין עילת תביעה ממשית.

ביום 24/04/12 נערך דיון במעמד הצדדים בו ניתנה לב"כ הצדדים האפשרות לחקור את המצהירים. במהלך הדיון התברר כי בפועל שלושת החניות שנוהלו נסגרו, כך שחלק ניכר מהסעדים המבוקשים מתייתר.

אחד השיקולים המרכזיים שבית המשפט שוקל בבקשה למתן סעד זמני הוא שיקולים שביושר ובצדק. נראה לי שבבקשה לא גילו המבקשים את מלוא העובדות שהיה עליהם לגלות לבית המשפט ושהן רלוונטיות להליך למרות שהבקשה מנומקת בהרחבה רבה, משתרעת על גבי 83 סעיפים ו-11 עמודים. הבקשה על נספחיה כוללת 150 עמודים.
בבקשה לא פירט המבקש 2 כי לאחר שהתגרש מהמשיבה 1 הם חזרו לחיות כבני זוג לכל דבר והתגוררו תחת קורת גג אחת תקופה של יותר מ-3 שנים וכי עוד לפני חזרתם לחיות כבני זוג ניהלה המשיבה עסק בכרמיאל בשם "מירב עיצובים" וכי בפועל היא זו שניהלה את כל שלושת החנויות ורק בשלב מאוחר יותר עברו בני הזוג לנהל את העסק באמצעות חברה.
המבקשים גם לא גילו בבקשתם כי למעשה שלושת החנויות נסגרו כבר עוד לפני הדיון בבקשה וככל הנראה עוד לפני הגשת הבקשה. אין לומר כי טענותיהם של המבקשים משוללות יסוד אולם כנגדם קיימות טענות כבדות משקל למשיבים. גם באשר לזכויות בשם "מירב לוי" שהוא גם שמה האישי של המשיבה. היעתרות לבקשה משמעותה אכן שינוי מצב קיים. המבקש מבקש באמצעות הבקשה לצו מניעה למנוע מהמשיבה את האפשרות להשתמש בשמה בניגוד לאמור בסעיף 1(ב) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999. המדובר למעשה בתביעה כספית כשעילות התביעה הן נזיקיות בעיקרן.
נראה לי גם כי סיכויי התביעה ככל שהם מתייחסים למשיבים 2-4 אינם גבוהים. הסעד של עיקול התבקש לגבי נכסים של משיב 4 . לאור סיכויי התביעה לכאורה לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת העיקול.

לסיכום, לא שוכנעתי כי במקרה זה יש להיעתר לבקשה למתן סעדים זמניים.

לעניין הסמכות העניינית, אני דוחה את הטענה שהסמכות נתונה לבית הדין לעבודה. לאור עילות התביעה והסעדים המבוקשים אין מדובר בתביעה שעניינה עובד ומעביד.

הטענה כי הסמכות היא לבית משפט השלום לאור סכום התביעה שהוא בסמכות השלום מקובלת עלי. ב"כ המבקשת טוען כי הסמכות לבית המשפט המחוזי שכן מדובר בעניינים של קניין רוחני – עוולות מסחריות – ובהתאם להוראות סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט, אולם עיון מדוקדק בכתב התביעה מעלה שאין הדבר כך. המבקש מפרט בכתב התביעה, החל מסעיף 49, את עילות התביעה. סעיף 44 – עוולת גזל לפי סע' 52 לפקודת הנזיקין.
סעיף 65 – הסגת גבול במיטלטלין לפי סעיף 31 לפקודת הנזיקין.
סעיף 66 – גזל סוד מסחרי לפי סעיף 6(ב) לחוק עוולות מסחריות. סעיף זה שורבב לתביעה ללא קשר לעובדות שכן לא מדובר ב"סוד מסחרי".
סעיף 67 – רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין.
סעיף 70 – הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין.
סעיף 72 – עשיית עושר ולא במשפט לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
סעיף 75 – הפרת חובת חובות האמון ותום הלב.
סעיף 78 – אחריות אישית של משיב 4 והרמת מסך.
כל העילות האמורות אינן בסמכותו הייחודית או השיורית של בית המשפט המחוזי, והסמכות הינה לפי סכום התביעה. סכום התביעה כאן הוא בסמכות בית משפט השלום.

שקלתי אם העילה הנטענת בסעיף 54 יש בה כדי לקבוע שהסמכות היא של בית המשפט המחוזי, אך הגעתי למסקנה שלמרות הנטען הסמכות היא לבית משפט השלום וזאת כיוון שכפי שפורט לעיל, רובן המכריע של עילות התביעה וגם 90% מהסעדים המבוקשים הינם עניינים שבסמכות בית משפט השלום.

מהותה, תוכנה ועיקרה של התביעה הוא בסמכות בית משפט השלום. הסעד היחידי המבוקש בסופו של דבר בתביעה הוא סעד כספי – סך של מיליון ש"ח. בנוסף לכך הטענה בדבר גניבת עין מכוח סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 נראית על פניה בעייתית לאור האמור בסעיף 1(ב) לחוק, הקובע כי "שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".
לא שוכנעתי בשלב זה, של דיון בבקשה למתן צו זמני, כי פעילותה והשימוש שעושה המשיבה בשמה הפרטי נעדר תום לב לאור הנסיבות כפי שפורטו. אשר על כן, אני קובע שהסמכות לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום.
אני מורה על העברת התיק לבית משפט השלום בנצרת. המזכירות תפעל להעברת התיק.

אני פוסק הוצאות בגין הליך זה בסך 5,000 ₪ שישולמו לפי התוצאות בתביעה העיקרית.

ניתנה היום, ז' סיון תשע"ב, 28 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

4 מתוך 5