הדפסה

ת"א 27291-11-10 שרותים לנגב, חברה לשרותים ואחזקה בעמ ואח' נ' ONTARIO LTD - חברה זרה ואח'

בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפני כב' השופטת שרה דברת – ס.נשיא
ת"א 27291-11-10

בעניין:
מלון זוהר י-ם בע"מ (בפירוק) ח.פ 510510878

שרותים לנגב חברה לשרותים ואחזקה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אברהם לוי
התובעת
נגד

1. ONTARIO LTD - חברה זרה
ע"י ב"כ עו"ד יוסף רז
2. עו"ד מיכאל גרודה
ע"י ב"כ עו"ד ליהי בלומנפלד ועו"ד הילה גוז'נסקי
3. מדינת ישראל - רשם החברותבאמצעות פמ"ד ע"י כ עו"ד אורן גולדברג
הנתבעים

פסק דין
בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף, מפאת התיישנות, שיהוי, העדר עילה ומעשה בית דין.
התובעת, שרותים לנגב חברה לשרותים ואחזקה בע''מ (להלן- "התובעת"), הגישה תביעה לסעד הצהרתי אשר יקבע כי הקצאת המניות בחברת מלון זוהר י-ם בע''מ (בפירוק) (להלן- "זוהר- ים" או "החברה") מיום 2.10.91, בטלה מעיקרה, מאחר ובוצעה באורח מוטעה וללא החלטה של החברה ומוסדותיה. כסעד נלווה התבקש צו מניעה אשר ימנע את חלוקת הכספים ל - Ontario Ltd (להלן- "אונטריו") בהתאם לחלקה בהון המניות, שנוצר בעקבות ההקצאה.

רקע
חברת זוהר- ים, הבעלים של מלון זוהר ירושלים, הינה חברה בפירוק אשר, ביום 25.2.91 מכרה 50% מהון המניות שלה לאונטריו. בעקבות הקצאת מניות שבוצעה ביום 2.4.91, הייתה אונטריו לבעלת 54.35% מהמניות הרגילות של החברה.
ביום 2.10.91 שלחה אונטריו באמצעות בא כוחה, עו''ד מיכאל גרודה, הודעה לרשם החברות, לפיה זוהר - ים הקצית לה 238,843 מניות רגילות; הקצאה זו (להלן- "ההקצאה") הובילה לכך שאונטריו הפכה לבעלת 78.17% מהמניות הרגילות בחברה. רשם החברות ביצע את הרישום שהתבקש. ביטולה של הקצאה זו עומדת בבסיס התביעה שבפני.

ביום 1.1.95 הוגשה בקשה לפירוק חברת זוהר- י-ם. ביום 5.5.96 קבע ביהמ"ש כי יש למנות מפרק זמני לחברה וביום 7.1.97 ניתן צו פירוק קבוע. מעת מתן צו הפירוק הזמני, פעלה התובעת בדרכים שונות על מנת להביא לביטול ההקצאה:
ביום 19.6.96 פנה בא כוחו של זאב גוטמן ז"ל, בעל מניות בחברת זוהר-ים, אל מפרקיה הזמניים של החברה בבקשה לבדוק את טענותיו כי ההקצאה בוצעה שלא כדין. ביום 20.7.96 חזר על הבקשה בשמה של שרותים לנגב, היא התובעת כאן. המפרקים הבטיחו כי הנושא יבחן.
ביום 31.1.02 שוב פנתה התובעת אל מפרק החברה דאז, בדרישה כי יפעל לביטול ההקצאה. משלא נענתה, הגישה ביום 7.3.02 בקשה דחופה למתן הוראות לבית משפט זה (בש''א 8035/02 במסגרת פש''ר 1520/95), בו בקשה כי אורה למפרק להגיש תביעה כנגד אונטריו ומנהלה בגין פעולות שונות, וביניהן ההקצאה.
ביום 21.4.06 פנתה התובעת אל עו''ד גרודה בנסיון לברר מה היו המסמכים עליהם סמך כשדיווח לרשם החברות על הקצאת המניות. ביום 26.6.06 התובעת לכונ''ר, מפרק החברה דאז, בבקשה כי יפעל לביטול ההקצאה, וזה השיב לה ביום 21.11.06, כי העניין הועבר לטיפולו של המנהל המיוחד.
ביום 4.11.07 הגישה התובעת עתירה לבג''ץ, בה עתרה למתן צו על תנאי כנגד הכונ''ר ורשם החברות שיורה על ביטול ההקצאה. בג''ץ דחה העתירה על הסף, בקובעו כי אינו הפורום הראוי לברור הטענות.
רק ביום 15.11.10, כתשע עשרה שנה לאחר הדיווח בדבר ההקצאה, הגישה התובעת תביעה לבית משפט זה וביקשה את ביטול ההקצאה.

טענות הצדדים
המדינה עותרת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, מאחר והוגשה למעלה משבע שנים לאחר היווצרות העילה. העובדה כי התובעת פעלה בדרכים שונות לביטול ההקצאה אין בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. בניגוד לעמדת התובעת, לא מדובר בארוע עוולתי נמשך, שכן מדובר בארוע שהנזק, הנטען שנגרם ממנו - דילול אחזקותיה של התובעת בחברת זוהר-ים - התגבש במלואו מיד עם ההקצאה. מעבר לנדרש, מוסיפה המדינה כי התביעה הוגשה בשיהוי רב ואין בידי התובעת הסבר מספק לשיהוי זה.
עוד נטען כי, דין התביעה להידחות על הסף אף מחמת העדר עילה. באם התובעת מלינה על עצם החלטת ההקצאה, הרי שעליה להפנות את טענותיה לאונטריו. באם התובעת מלינה על רישום ההקצאה, הרי שרשם החברות לא התרשל בבצעו את ההקצאה מאחר ובהיות הרישום דקלרטיבי בלבד לא היתה עליו חובה, במקרה זה, לודא את אמיתות הדיווח; התובעת אף לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מעצם הרישום.

אונטריו סבורה, אף היא, כי התביעה התיישנה ואף הוגשה בשיהוי. לשיטתה, התובעת ידעה על ההקצאה החל מהמועד בו נשלחה ההודעה אל רשם החברות - 2.10.91 - ועל כן מרוץ ההתיישנות החל ביום זה. לכל המאוחר, ידעה התובעת דבר ההקצאה ביום 16.12.92, כפי שניתן לראות מפרוטוקול ישיבת מנהלים של חברת מלון זוהר באר שבע בע''מ (נספח י"ג לכתב ההגנה של אונטריו). פרוטוקול זה מלמד כי מנהלי מלון זוהר באר שבע - אשר נהלו אף את התובעת - היו מודעים להקצאה. בפניותיה של התובעת לגורמים שונים אין כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, מה עוד שפניות אלה לא נעשו אל אונטריו עצמה. מרוץ ההתיישנות אף לא נעצר עם הגשת בש''א 8035/02, מאחר ובקשה זו לא הופנתה כלפי אונטריו ואף לא התייחסה ישירות לנושא התביעה. תביעה ראשונה נגד אונטריו הוגשה רק עם העתירה לבג''ץ בשנת 2007, הרבה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, והגשת התביעה בזו העת, פגעה ביכולתה של אונטריו להתגונן.
אונטריו מוסיפה וטוענת כי מאחר וחולקה לבעלי המניות מקדמה על חשבון דיבידנד לפי שיעור אחוזי המניות ברשם החברות, והתובעת לא התנגדה לחלוקה זו, הרי קיים מעשה בית דין באשר להקצאה.

עו''ד גרודה סבור אף הוא כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, מאחר ועובדות התביעה היו ידועות לתובעת לכל המאוחר בשנת 1996 אולם התביעה הוגשה רק בשנת 2010. לחילופין, על התביעה להידחות מפאת שיהוי וגרימת נזק ראייתי, מאחר ולאור הזמן הרב שחלף, האסמכתאות הנדרשות להגנתו אינן בידו עוד וידרשו ממנו מאמצים רבים להשיגן. עו''ד גרודה אף מדגיש כי פניית התובעת אליו בבקשה למסמכים נעשתה 16 שנה לאחר ההקצאה - כלומר, גם לו היה נענה לה לא היה בכך לשנות דבר לעניין ההתיישנות.
התובעת סבורה כי התביעה לא התיישנה. לשיטתה, מדובר בעילה מתחדשת אשר נוצרת בכל יום מחדש ועל כן, כל עוד הרישום לא תוקן לא תחול התיישנות. היא אף סבורה כי מאחר ואין ראיה לביצוע ההקצאה מלבד הרישום המטעה, לא ניתן לטעון להתיישנות. לעניין השיהוי, מדגישה התובעת כי פעלה במשך כל התקופה, כמיטב יכולתה, על מנת לבטל את ההקצאה. התובעת אף סבורה כי עו''ד גרודה מנוע מלטעון לקיומו של נזק ראייתי לאחר שנמנע מהצגת מסמכים שהתבקשו ממנו מוקדם יותר.
התובעת מוסיפה וטוענת כי קיימת לה עילה כלפי רשם החברות, מאחר והרשם התרשל בקבלת ההודעה שנמסרה לו שלא לפי דרישות החוק וללא יפוי כוח, המסמיך את עו''ד גרודה לפעול בשם חברת זוהר-י-ם. אין מקום לקבל הטענה, כי הרשם אינו צריך לודא את קיום ההקצאה, מפאת תקנת הציבור. הרישום הוא אמנם דקלרטיבי, אולם גם ככזה עליו להיות נכון, וחשיבותו הרבה של הרישום הנכון, אף מצדיקה את הארכת תקופת ההתיישנות.
התובעת מוסיפה וטוענת כי בהימנעות הצדדים מחקירת עדיה יש כדי חיזוק לטענותיה.

דיון
השאלה המרכזית העומדת לדיון היא האם יש לדחות התובענה על הסף מאחר וזו התיישנה. לטעמי, אין מנוס מלהשיב על שאלה זו בחיוב.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי''ח- 1958, קובע כי תביעה אשר אינה במקרקעין תתיישן לאחר 7 שנים. תקופת ההתיישנות תחל ביום בו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק), כלומר - ביום בו קיימת בידי התובע עילת תביעה קונקרטית, והתקיימו כל העובדות החיוניות הנדרשות על מנת לבסס תביעה ולזכות בסעד המבוקש בה (ע''א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ''ד נז(5) 166, 201 (2003)). במידה והתובע לא היה מודע לעובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שאינן תלויות בו ולא יכול היה למנוע אותן אף בזהירות סבירה, תקופת ההתיישנות תתחיל ביום בו עובדות אלה נודעו לתובע (סעיף 8 לחוק).
לעקרון ההתיישנות כמה טעמים. ראשית, להתיישנות נימוק ראייתי, מאחר וקיים קושי לשמור על ראיות במשך תקופה ארוכה. שנית, שיהוי ארוך בהגשת התובענה יוצר חזקה כי התובע ויתר על זכותו המהותית. שלישית, החוק מעוניין להקנות לנתבע ודאות באשר לזכויותיו וחובותיו, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו לפיו, אם התביעה לא הוגשה במשך תקופה מסוימת, היא לא תוגש עוד. נוסף על נימוקים אלה, הנוגעים לצדדים לתובענה, קיים נימוק של האינטרס הציבורי כי בית המשפט ייחד את זמנו המוגבל בלאו- הכי, לבעיות ההווה ולא לבעיות שאבד עליהן הכלח, וכי תובעים יזדרזו בהגשת תביעותיהם (ע''א 7401/00 יחזקאלי נ' עו''ד גלוסקה, פ''ד נז(1) 289, 300-301 (2002); הצעת חוק ההתיישנות תשס''ד, ה''ח הממשלה 611). עם זאת, מאחר וזכות הגישה של לערכאות המשפט הוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי, סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מצריכה זהירות מרובה ויש לשאוף להצר, ולא להרחיב, את המחסום הדיוני של ההתיישנות (ע''א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, 15-17 (2008) (להלן- "פס"ד אלנקווה");
בעניינה של התובעת, התגבשה עילת התביעה ביום 2.10.91, עם מתן ההודעה לרשם החברות אודות ההקצאה; ביום זה יכלה התובעת לתבוע את ביטול ההקצאה ולזכות בסעד המבוקש, היה ותוכיח טענותיה. התובעת ידעה על ההקצאה לכל המאוחר ביום 20.7.96, עת פנתה למפרקים הזמניים של החברה בבקשה כי יבחנו את הקצאת המניות בחברה; ונראה כי היתה מודעת לכך אף קודם לכן עוד בדצמבר 1992, כעולה מפרוטוקול ישיבת המנהלים של מלון נאות מדבר, שם צויין מפורשות כי אונטריו מחזיקה ב - 78 אחוז מההון הנפרע של זוהר-ים (נספח י"ג לכתב ההגנה של אונטריו. מנהלי נאות מדבר, ניהלו אף את התובעת). המסקנה היא, כי התביעה התיישנה לכל המוקדם בשנת 1999 ולכל המאוחר בשנת 2003 - אם ניקח את שנת 1996, כמועד בו נודע לתובעת דבר ההקצאה. על כן במועד בו הוגשה התביעה - 15.11.10- כבר חלפה תקופת ההתיישנות.

התובעת סבורה, כאמור, שהתובענה לא התיישנה. לשיטתה, מדובר בעילת תביעה מתחדשת אשר נוצרת בכל יום מחדש, מאחר והרישום עודנו מוטעה. בכך ביקשה התובעת להתבסס על פס"ד אלנקווה, שם נקבע כי מאחר ומדובר בארוע עוולתי מתמשך אשר הוליד עילות תביעה חדשות, המערער יוכל לתבוע הנזק שנגרם לו בשבע השנים שקדמו לתביעה.
אין בידי לקבל טענה זו. הפסיקה קבעה כי יש להבחין בין ארוע עוולתי נמשך המוליד עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתמשך, לבין מעשה עוולה חד פעמי המוביל לנזק נמשך (ע''א 9292/07 חברות שדמות הדרום בע''מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה 'שמעונים', עמ' 8-9 (2010)).
בפס"ד אלנקווה מדובר היה במצב הראשון, של מצב עוולתי נמשך: המערער שם קנה קרקע לבניה, אולם הבניה בקרקע הוקפאה לצורך הכנת תב''ע חדשה, אשר אישורה הצריך את המערער לבקש אישור של תב''ע נוספת. בנסיבות אלה נקבע כי הנזק אמנם החל עם מועד ההקפאה, אולם המשיך להתגבש בסדרת פעולות תכנון בשנים שלאחר מכן, אשר גרמו להמשך ההקפאה ועל כן הולידו עילות תביעה מתחדשות משכך, נקבע כי תביעתו של המערער לא התיישנה (פס"ד אלנקווה, עמ' 29-30).
מקרים נוספים של ארוע עוולתי נמשך, הדוחים טענת התיישנות, הם מטרד נמשך, הסגת גבול נמשכת, הפרה חוזרת של התחייבות תקופתית לתשלום, וכיוצב' (שם, עמ' 27-28). המשותף למקרים אלה הוא שבכולם הנזק ממשיך להתגבש בשל סדרת פעולות נמשכת.

ברם, עניינה של התובעת שייך למצב השני, דהיינו למעשה עוולה חד פעמי, המוביל לנזק נמשך. הדיווח על הקצאת המניות, ככל שנעשה שלא כדין, היה ארוע חד פעמי; על כן, גם אם ארוע זה גרם לנזק נמשך שנבע מרישום מוטעה, הרי שאין בכך בכדי לחדש את מרוץ ההתיישנות עד לאין סוף. על כן, היה על התובעת להגיש את תביעתה בתוך 7 שנים מיום ההקצאה, או לחילופין, תוך 7 שנים מהיום שבו נודע לה על ההקצאה. משלא עשתה כן, התיישנה תביעתה.

טוענת התובעת כי הגשת התביעה לא לקתה בשיהוי, שכן מאז תחילת הליך הפירוק נקטה במאמצים רבים על מנת לבטל את ההקצאה. עיקרן של פעולות אלה הוא במאמציה של התובעת לגרום לכך שבעלי התפקידים השונים בפירוק - המפרק הזמני, הכונ''ר, המנהל המיוחד - ינקטו הליך משפטי נגד הנתבעים או מי מהם בשל ההקצאה (ובשל שלל טענות נוספות).
אף בטענה זו אין ממש. כאשר תביעה מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות, אולם הנתבע טוען לשיהוי, יש אכן משקל מכריע לשאלה האם התקיים מצג ברור מצידו של התובע לפיו זנח את תביעתו והוא מוותר על זכותו (ע''א 6805/99 תלמוד התורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, עמ' 8-9 (2003)). עם זאת, כאשר תביעה מוגשת לאחר תום תקופת ההתיישנות, אין די בכך שהתובע נקט בצעדים שונים על מנת לקדם את עניינו, כמו קיום משא ומתן עם הצד שכנגד (ע''א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל ואח' נ' מזרחי ואח', פ''ד נא (1) 559, 575-576 (1997); ע''א (ת''א) 1896/03 עלומים נ' בנק הפועלים ואח' (2004)). על מנת לעצור את מרוץ ההתיישנות, על התובע להגיש תביעה לבית המשפט. על כן, על אף שניתן להבין את רצונה של התובעת כי המפרק הוא שינהל את ההליך כנגד הנתבעים, משבחר המפרק שלא לעשות כן, או התעלם מהפניות, - היה על התובעת להגיש את התביעה בעצמה. משלא עשתה כן, אין התובעת יכולה להיתלות בפניותיה למפרק על מנת להאריך את תקופת ההתיישנות.
לא רק זאת, טוענת התובעת כי אף פנתה לביהמ"ש במסגרת תיק הפירוק (בש''א 8035/02 בפש''ר 520/95), בקשה שלא הוכרעה לגופו של עניין, תוך שהיא מצטט. אמירות ביהמ"ש בעל פה. לא זכורות לי כמובן אמירות אלה, רק לא ברור לי מדוע משנת 2002 ועד היום, לא עמד על מתן החלטה בבקשה.
לא רק זאת, עיון בבקשה מלמד כי הבקשה לא כוונה לאף אחד מהנתבעים שבפני אלא למפרק החברה וכונס הנכסים הרשמי וחברה נוספת שאינה רלוונטית לעניין. הסעד שנתבקש שם "ליתן למפרק הוראות מדויקות כיצד לפעול בכל הנוגע לבחינת הגשת תביעה כנגד ד''ר סם ספודק ואונטריו לימיטד..." אין בבקשה זו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. מעבר לכך עיון בבקשה זו מלמד כי ב''כ התובעים הגיש ביום 4.8.02 הודעה לבית המשפט בה ציין כי "הבקשה רלוונטית משום שעלולה לחול התיישנות בתביעות אשר יש להגיש כנגד מר סם ספודק וחברת אונטריו..." מאחר והבקשה לא כוונה כנגד מי מהנתבעים שבפני בודאי לא היה בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות בהתייחס אליהם. נהפוך הוא, התובעים היו מודעים לחשש של התיישנות ובכל זאת לא נקטו בהליכים המתאימים, ולא היה צורך באישור בית המשפט כדי להגיש תביעה נגד מי מהנתבעים שבפני.

בנוסף יש לציין, כי עד לפנייתה של התובעת אל עו''ד גרודה בשנת 2006, לא נקטה התובעת בפעולה כלשהי נגד הנתבעים ועל כן אין בפניותיה למפרק החברה, כדי להאריך מרוץ ההתיישנות נגד הנתבעים. גם כאשר פנתה לבית משפט זה בבקשה למתן הוראות במסגרת בש''א 8035/02, בה התבקש בית המשפט להורות למפרק להגיש את התביעה, הנתבעים לא היו צד להליך, כאמור.
מעבר לנדרש יוער, כי אף הצעדים אותם נקטה התובעת לקו בשיהוי. יש ממש בטענת הנתבעים כי לא סביר לדרוש מהם לשמור את המסמכים הנוגעים להקצאה במשך שנים רבות כל כך, ולא היה כל מקום לצפות - כי בעת הפניה לעו"ד גרודה בשנת 2006 - כשש עשרה שנה לאחר ביצוע ההקצאה, עדין יהיו בידיו המסמכים הרלוונטים.
לתובעת לא אצה הדרך ואין הסבר להשתהותה כשלוש שנים, בין פסק הדין שניתן בבג"ץ 9305/07, שקבע כי מקום התביעה בבית משפט אזרחי, לבין הגשת התביעה כאן. שיהוי זה הינו תמוה, במיוחד לאור האמור בכתב התביעה כי "...הנחיית בג"צ בפסק דינו ...אשר מצריכה טיפול דחוף.." בפסק הדין, שניתן בבג"צ אין כל קביעה שהדבר דורש טיפול דחוף, ואם סברה התובעת כי יש צורך בטיפול דחוף, מדוע השתהתה ולא עשתה דבר במשך עוד כשלוש שנים. שאלות לרב - תשובות אין.

התובעת סומכת על האמור בע''א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע''מ ואח' פד''י מד(2) 846 לחשיבות של נכונות המרשם הציבורי המצדיק הארכת תקופת ההתיישנות. בפסק דין זה סברה כב' השופטת נתניהו כי לאור תכליותיו של מרשם הפטנטים, המסתמך על האפשרות שכל אדם יוכל לתקוף את נכונות הפטנט בעת הצורך, אין למנות לו התיישנות כלל. דא עקא, שדעת הרוב באותו פסק דין סמכה את ההכרעה על סוגיה אחרת, והשאירה את שאלת תוקפו של חוק ההתיישנות בצריך עיון. מעבר לכך, השופטת נתניהו בססה את דעתה על אופיו של מרשם הפטנטים, עליו יתכן שירצו לערער אנשים, אשר טרם היתה להם נגיעה לפטנט בעת רישומו. לעומת זאת, לתובעת בענייננו היתה נגיעה למרשם מהרגע שנעשה, ועל כן אין הצדקה להאריך את תקופת ההתישנות.

בשולי דבריה, טענה התובעת כי מאחר ופרט לרישום המטעה אין ראיה לכך שבוצעה הקצאה, הרי שלא ניתן לטעון שהיא התיישנה. לא ברור לי פשרו של טיעון זה. התובעת מפנה את טענותיה כנגד הרישום המוטעה, של הקצאת המניות בחברה. על כן, מרגע רישום זה - או לחילופין, מהיום בו נודע לתובעת אודות רישום זה - מתחילה תקופת ההתיישנות. על כל פנים, אין הגיון בטענה כי מאחר, ולשיטת התובעת, לא התבצעה הקצאה הרי שניתן להגיש את התביעה עד אין קץ.
לאור האמור לעיל, אין מנוס מהמסקנה כי התביעה התיישנה, ודין התביעה להידחות על הסף, וכך אני מורה. התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪ להיום.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ב, 21 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

9 מתוך 9