הדפסה

ת"א 1568-09 אטיאס נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

ת"א 1568-09 אטיאס נ' המאגר חב' לביטוח בע"מ

התובע
שרלי אטיאס
על-ידי ב"כ עוה"ד שרון הדדי ואח'

נגד

הנתבעת
המאגר חב' לביטוח בע"מ – "הפול"
על-ידי ב"כ עוה"ד אבלין אביעד ואח'

פסק דין

1. מבוא:

בפני תביעת נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975. (להלן: "החוק").

בתאריך 26/2/2004, במהלך עבודתו, נפגע התובע בתאונת דרכים עת רכב על קטנוע אשר היה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח המכסה את רכיבתו של התובע.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה.

אין מחלוקת על אירוע התאונה והכיסוי הביטוחי.

המחלוקת הינה על שיעור הנזק.

לצורך חישוב הנזק נעזר בית המשפט בתוכנת "תביעוד 2000" בעריכת עו"ד צבי רגב.

2. המצב הרפואי:

התובע נפגע ברגלו הימנית ואושפז בבית חולים "וולפסון" בחולון.

במכתב השחרור מבית החולים מיום 29/2/2004, נאמר:

"מהלך האשפוז:
מדובר בחולה שאושפז עקב שבר בפיבולה בקרסול ימין. בתאריך 27/2/04 נותח בהרדמה כללית ועבר שחזור פתוח וקיבע פנימי באמצעות פלטה וברגים. תחת שיקוף הודגמה סינדסמוזיס תקינה. לאחר הניתוח מהלך תקין, ללא חום. הקרסול קובע בגבס. בצילום ביקורת עמדה טובה. התהלך בעזרת קביים. פצע הניתוח תקין, ללא אודם או הפרשה. ללא עדות ל- DVT. משוחרר במצב כללי טוב".

בהמשך, עבר התובע שלושה ניתוחים נוספים.

התובע נבדק מספר פעמים על-ידי הוועדות הרפואיות על-פי חוק הביטוח הלאומי.

לתובע נקבעו נכויות ותקופות אי-כושר זמניות.

ביום 29/10/2008 נקבעה נכותו הרפואית הצמיתה של התובע, בהתאמה לסעיף 47 (7) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956, המזכה בנכות של 50%, נפגע אשר נקטעה שוק רגלו ביותר מ- 5 סנטימטרים מתחת לחיבור שריר מיתר הברך. נכות זו נקבעה לתובע, הגם ששוק רגלו לא נקטעה והתובע הולך על שתי רגליו בעזרת קביים קנדיים. בהעדר סעיף מתאים, בחרו הוועדות הרפואיות לעשות שימוש בסעיף 47 (7) (ב) ולציין לצידו; כי נכותו הרפואית של התובע "דומה" לנכות הקבועה בסעיף זה.

טענת התובע לנכויות נוספות, נדחו על-ידי הוועדות הרפואיות, לרבות הוועדה הרפואית לערעורים.

אני דוחה את טענת ב"כ התובע, על-פיה נגרמה לתובע פגיעה נפשית בה לא דן המוסד לביטוח לאומי. הוועדות הרפואיות לא דנו בפגיעה כזו, משום שזו לא נטענה בפניהם ואינה קיימת.

בהליכים שהתקיימו בפני הוועדות הרפואיות, היה מיוצג התובע על-ידי עו"ד הדדי. יש להניח כי הוא היה טוען לפגיעה כזו, אם היא אכן הייתה קיימת. אין גם בנמצא תיעוד רפואי התומך את הנטען.

מכאן, שנכותו הרפואית של התובע, מסתכמת ב- 50%.

מדובר בנכות רפואית על-פי דין, המחייבת לענייננו, בהתאם לסעיף 6 (ב) לחוק.

נכות זו הוגדלה באמצעות תקנה 15 ל- 75%, אולם הגדלה זו הינה תוצאת הכרת וועדת הרשות את הפגיעה בכושר השתכרות התובע כתוצאה מנכותו. אין היא נכות רפואית על-פי סעיף 6 (ב) דלעיל. נכותו התפקודית תיקבע על-ידי בית המשפט.

3. כאב וסבל:

התובע יליד 25/2/1973.

התאונה אירעה ביום 26/2/2004.

לתובע נקבעה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 50%.

התובע היה מאושפז במשך 11 ימים.

מכאן, שהתובע זכאי לפיצוי כספי בסך של 111,540 ₪, בראש נזק זה.

4. הפסד השתכרות:

כללי:

עובר לתאונה, עבד התובע בחברת "אפי חברה לעמילות מכס בע"מ", חברה בבעלות ובניהול אשת התובע (להלן: "החברה").

התובע היה מגיע לנמלי האוויר והיבשה, כשהוא נוהג במשאית. התובע היה משחרר את המשלוחים/הסחורות מהמכס, מעמיסם על המשאית ומחלקם ללקוחות.

ברוב המקרים ביצע התובע את העבודה בעצמו, אבל היו מקרים בהם הוא נעזר גם באחרים.

בעדותו סיפר מר צופי שלמה, אביה של אשת התובע, מי שבבעלותו ובניהולו הייתה החברה:

"ש. מה שרלי עשה בעבודה, שגרת היום שלו?
ת. שגרת היום שלו הייתה להוביל, להטעין ולפרוק סחורות שאנחנו שחררנו ללקוחות. הוא היה הולך מעמיס, פורק, מוביל, סבל. לא דברים מסובכים.
ש. היו עוזרים לו בעבודה הזו להעמיס?
ת. בד"כ לא היו עוזרים. כי הוא היה מאוד זריז. אבל היו מקרים שהוא היה חייב עזרה. אם אתה שולח אותו למקום ויש יחידה כבדה, משלוח כבד, אם זה יחידה אחת כבדה, אז זה טבעי שהוא צריך עזרה של מלגזה כדי להעמיס, ובמקום השני מהצד השני גם לפרוק. בן אדם לא יכול לפרוק לבד. אבל אם זה למשל הרבה קרטונים הוא היה מעמיס את זה".
(עמ' 19 לפרוטוקול)

שכרו של התובע ברבע השנה שקדמה לתאונה (חודשים דצמבר 2003 – פברואר 2004) הסתכם ב- 22,000 ₪, ובניכוי מס הכנסה בסך 2,625 ₪ - 19,375 ₪, קרי 6,458 ₪ לחודש.

בחודש דצמבר קיבל התובע בונוס של 20,000 ₪. מדובר בבונוס חד-פעמי, שכנראה מתייחס לשנה שלמה. אין הוא מצוי בתלושי השכר בחודשים 1/03 – 11/03, ובתלושי השכר של חודשים 1/04 – 2/04.

בחודש דצמבר 2004 מס ההכנסה הכולל ששילם התובע הסתכם ב- 12,286 ₪. אם נפחית מסכום זה 875 ₪ - סכום מס ההכנסה ששולם במשכורת ינואר 2004 על הכנסה זהה להכנסה של חודש דצמבר 2004 (למעט הבונוס) נמצא, כי מס ההכנסה העודף ששולם עבור הבונוס של 20,000 ₪, מסתכם ב- 11,411 ₪. היות וסכום מס זה עולה על סכום ניכוי המס המירבי על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (25%), ינוכה מהבונוס מס הכנסה בשיעור של 25%, קרי 5,000 ₪. היתרה בסך של 15,000 ₪ תתחלק לכל חודשי השנה, כך שהשכר הממוצע לחודש יגדל ב- 1,250 ₪.

כפועל יוצא, שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה הינו 7,708 ₪ (1,250 + 6,458).

לסכום זה יש להוסיף עוד 1,000 ₪ לחודש הפרשות מעביד לקצבה ולקרן השתלמות.
(ראה טופס 106 לשנת 2003).

מכאן, ששכרו החודשי הממוצע של התובע נכון ליום אירוע התאונה הינו 8,708 ₪, ובשערוך להיום 10,567 ₪.

הפסד השתכרות עד ליום 1/6/2008:

על-פי דו"חות הוועדות הרפואיות, היה התובע בתקופת אי-כושר מלאה של 51 חודשים - מיום התאונה ועד ליום 1/6/2008.

כפועל יוצא, זכאי התובע לפיצוי כספי בסך של 538,917 ₪ עבור תקופה זו:
(10,567 ₪ X 51 חודשים).

אני דוחה את הדרישה לפיצוי עבור "הפסד שכר לעבר ולעתיד בגין פוטנציאל הגדלת השכר".

לדרישה זו המופיעה בדברי הסיכום של התובע, אין כל אחיזה או תמיכה בחומר הראיות; איש לא העיד על פוטנציאל זה: לא התובע, לא אשתו – גב' אפרת אטיאס - ולא אביה – מר שלמה צופי– הבעלים והמנהלים של החברה בה עבד.

זאת ועוד, עיינתי בתלושי המשכורת של התובע לשנת 2003 ובטופסי 106 המרכזים את פרטי השתכרותו במהלך השנים 2003 – 2001, ולא מצאתי בהם עליה במשכורתו של התובע. המשכורת היא עקבית לאורך שנים אלו. מדובר בחברה משפחתית, כיום בבעלות ובניהול אשת התובע – הגב' אפרת אטיאס - ויש להניח שזה הסכום המירבי שניתן היה לשלם לתובע; שגם מבטא את פוטנציאל השתכרותו.

ראוי גם לציין, כי שכרו של התובע, הוצמד למדד המחירים לצרכן, כאשר לשכרו החודשי צורף בונוס בודד שניתן בחודש דצמבר 2003, כשאין כל וודאות שהתובע היה ממשיך לקבל בונוס זה בשאר השנים. בשנים קודמות, לא קיבל התובע כל בונוס.

ללמדך, ששכרו של התובע, כפי שנקבע, מבטא את מלוא פוטנציאל השתכרות התובע.

הפסד השתכרות מיום 1/6/2008 ואילך:

מאז אירוע התאונה לא שב התובע לעבוד.

כך העיד התובע, כך העידו אשתו ואביה.

לטענתם, התובע אמנם מגיע, מדי פעם, אל החברה/העסק אך אינו עושה כל עבודה, אלא יושב ומעביר את הזמן.

אין בכך כדי להעיד על כושר השתכרותו של התובע.

אם עד ליום 1/6/2008 הייתה הצדקה רפואית לאי-כושר מלא, החל מיום זה, עת נקבעה נכותו הרפואית הצמיתה של התובע ל- 50%, אין, ולא הייתה כל הצדקה שהתובע לא ישתלב בעבודה כלשהי. אמנם, עקב נכותו הרפואית, אין התובע יכול לחזור לעבודתו הקודמת כנהג משאית, אולם, יש מגוון של עבודות אחרות בהן מסוגל התובע להשתלב, אם היה רוצה בכך, וגם אם מדובר בתובע שסיים, כדבריו, רק 7 שנות לימוד והוא בעל עבר פלילי.

התובע גם לא עשה דבר למצוא עבודה חלופית אחרת.

בעדותו נשאל והשיב התובע:

"המשך חקירה נגדית:
ש. פנית למחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי?
ת. לא פניתי לאף אחד ואף אחד לא פנה אלי.

לשאלות בית המשפט:
ש. למה לא פנית למחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי?
ת. אף אחד לא אמר לי לפנות למחלקה של המוסד לביטוח לאומי ולא למקום אחר".
(עמ' 16 לפרוטוקול)

אין אני מקבל את האמור והתנהגות זו של התובע.

בהליכים שהתקיימו בפני המוסד לביטוח לאומי, היה התובע מיוצג על-ידי עו"ד שרון הדדי, אשר הופיע בפני הוועדות הרפואיות, וועדות הניידות, טען בשמו של התובע וגם פנה למוסד לביטוח לאומי בנושאים שונים. ברי לי, כי התובע היה מודע היטב לאפשרות העומדת בפניו, לפנות למוסד לביטוח לאומי לצורך שיקום ומציאת מקום עבודה חלופי.

כך גם המליץ בפניו הרופא השיקומי:

"ש. במסמך שהיית אצל ד"ר משה שלמה, הוא אמר שהוא ממליץ על שיקום מקצועי במסגרת המוסד לביטוח לאומי. אתה זוכר את זה?
ת. הוא רשם לי משהו, אבל מאז המכתב שהוא רשם עברתי עוד 3 ניתוחים. עכשיו אני מודע לזה שאני לא יכול לעבוד. בן אדם שלא יושן בלילה, ולא יכול לתפקד ביום כמו שצריך.
ש. אתה אומר שלא פנית וגם לא עשית איזה ניסיון לעשות עבודה?
ת. לא עשיתי ניסיון כי אני לא יכול. אם אני לא יכול לקום כל בוקר מסיבה זו או אחרת, שום מקום לא יכול לקבל אותי. במגבלה שלי אני לא יכול לעשות את זה ולא אעשה צחוק מעצמי אצל אחרים.
ש. אתה יודע שיש אנשים שמתאימים מקצועות לאנשים עם מוגבלות?
ת. נכון.

ש. אולי יש משהו שאתה לא יודע ואתה כן יכול?
ת. לא חיפשתי כלום. אני יודע במפורש שאני לא יכול לעשות כלום עם המגבלה שלי.
ש. אתה נוהג?
ת. בוודאי.
ש. אתה יכול לנהוג?
ת. בוודאי.
ש. יכול להסיע אנשים ממקום למקום?
ת. אם אני צריך להתחיל ולנסוע ולקחת אנשים בתור נהג מונית – בהחלט לא.
ש. ניסית?
ת. לא ניסיתי. אין לי רישיון למונית. גם לא ניסיתי להוציא רישיון למונית. אני גם לא יכול להוציא, יש לי עבר פלילי.
ש. מה העבר הפלילי שלך?
ת. זה לא מעניין אותך. אני לא הולך לחשוף את זה בפני אף אחד".
(עמ' 16, 17 לפרוטוקול)

הסברים אלו של התובע אינם מקובלים עלי.

מהדו"חות הרפואיים עולה, כי פרט למגבלת הניידות עקב הנכות ברגל ימין, אין לתובע כל מגבלה גופנית אחרת.

אם התובע, כדבריו, מסוגל לנהוג בג'יפ "גראנד שירוקי" וברכב מסוג "דהייטסו סיריון" (רכב קטן בנפח מנוע 1300) גם ללא התקנת דוושת תאוצה לרגל שמאל; ואם התובע, כדבריו, יכול "להסתובב, ללכת לבית קפה" (עמ' 17 לפרוטוקול), וכדברי חברו מר דוד חוגר, מסוגל ללכת "לפאבים או למקומות עם אוכל" (עמ' 32 לפרוטוקול), אין לי כל ספק כי הוא מסוגל גם לעבוד במקום עבודה המתאים לכישוריו ומגבלותיו.

כך גם לא השתכנעתי כי התובע לא יכול היה להשתלב בעבודה כלשהי בחברה המשפחתית.
בחברה עובדים מספר עובדים, ולא שוכנעתי כי התובע אינו מסוגל לבצע שום עבודה בחברה.
עובר לתאונה, עיקר עיסוקו של התובע היה בשחרור משלוחים וסחורות בנמלי האוויר והיבשה, והובלתם ללקוחות, לצד עבודות נוספות שביצע בחברה (התובע נפגע בעת שרכב על קטנוע תוך ביצוע שליחות עבור החברה). גם היום שחרור הסחורות מן המכס נעשה על-ידי פקידי החברה, כאשר הובלת הסחורות וחלוקתן נעשית על-ידי חברות הובלה אחרות. אין גם מניעה שהתובע יבצע עבודות נוספות עבור החברה. לא השתכנעתי שהתובע אינו יכול לבצע עבודה כלשהי בחברה הנמצאת היום בבעלות ובניהול אשתו.

בעדותו נשאל והשיב מר צופי שלמה:

"לשאלות בית המשפט:
ש. מי הולך היום לשחרר את הסחורה ולהוביל אותה ללקוחות?
ת. יש לנו פקידי רישוי שעברו קורסים.
ש. מי נוסע לנמל התעופה או לנמל לקחת את הסחורה ולהביא ללקוחות?
ת. יש אנשים, עובדי המשרד. יש אנשים שגרים באשדוד אז אנחנו משחררים באשדוד".
(עמ' 23 לפרוטוקול)

מגבלת הניידות המסויימת של התובע, שעוד תדון בהמשך, אינה צריכה למנוע מן התובע לבצע עבודה זו, אותה ביצע בעבר, כמו גם עבודות נוספות.

התובע מנימוקיו, אינו עובד כלל, מבלי שיש לכך הנמקה או הצדקה רפואית.

בנסיבות אלו, סבור אני כי פיצוי על הפסד השתכרות כפי אחוז נכותו הרפואית של התובע – 50% - יהיה נכון ומתאים לנסיבות.

כאמור, שכרו המשוערך של התובע הכולל את התנאים הסוציאליים, מסתכם ב- 10,567 ₪ לחודש.

50% משכר זה הינו 5,284 ₪.

מאז 1/6/2008 ועד היום, חלפו 46 חודשים.

קרי, ההפסד הינו 243,064 ש"ח (5,284 ₪ X 46 חודשים).

הפסד ההשתכרות מהיום ולעתיד, לרבות אובדן פנסיה, לפי המשכורת הקובעת לפנסיה (ללא הפקדות מעביד בתקופת הפנסיה) הינו 1,382,360 ₪.

סה"כ הפסד השתכרות – עבר ועתיד – 2,164,341 ש"ח.

5. הוצאות ניידות:

עתירת התובע הינה לפיצוי עבור ניידות מוגברת.

לצורך חישוב ניידות זו, הגיש התובע חוות דעת שנערכה על-ידי מר משה קצין, המפרטת את עלויות רכישתו ואחזקתו של רכב בשתי אופציות של נפחי מנוע: 1600 ו- 1300, לרבות החלפתם לאורך השנים.

הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית של מר בועז מוגילבקין עם נתונים אחרים, מבלי לגרוע מטענתה כי אין מקום להיעתר לתביעת התובע בנדון.

ייאמר מייד, שתי חוות הדעת אינן רלוונטיות לענייננו. שתיהן חוות דעת כלליות, שאינן מתאימות למקרה הנדון.

התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלת ניידות.

מספר וועדות רפואיות בדקו את כושר ניידותו של התובע.

בפני וועדות אלו היה מיוצג התובע על-ידי עו"ד הדדי.

החלטתן הייתה שהתובע אינו זכאי לקצבת ניידות.

הערעורים שהוגשו לוועדות העררים נדחו אף הם.

לתיק מוצגי התובע, צורפו שלושה פרוטוקולים של הוועדות הרפואיות. מפרוטוקולים אלו עולה, כי כל אחת מן הוועדות הייתה מאויישת בשלושה רופאים, בעלי זהות שונה, אשר בדקו את התובע. קרי, התובע נבדק לפחות על-ידי תשעה!!! רופאים. (כפי שעולה מדו"ח וועדת העררים, לא כל דו"חות וועדות הניידות צורפו לתיק המוצגים).

בכל אחד מן הפרוטוקולים מופיעים פרטי הבדיקות שבוצעו, והתוצאות המסבירות את מסקנותיהם.

מסקנת הרופאים אשר בדקו את התובע הייתה אחידה; כי התובע אינו עונה על הקריטריונים המזכים בגמלת ניידות על-פי הכללים שנקבעו בהתאם לחוק הביטוח הלאומי.
מדובר בחוות דעת מקצועיות של המומחים לדבר.

חוות דעת אלו אמנם אינן מחייבות את בית המשפט בתיק הנדון, אך אין כל סיבה שלא לאמצן.

לא הוגש ערעור על החלטות/חוות דעת אלו לבית הדין האזורי לעבודה, הגם שחוק הביטוח הלאומי מאפשר זאת, וזכות זו אף הודעה לתובע אשר היה מיוצג על-ידי עו"ד.

מכאן, שחוות הדעת שניתנו על-ידי מר משה קצין ו-מר בועז מוגילבקין אינן מתאימות למקרה הנדון, באשר התובע אינו עונה על הקריטריונים של המל"ל המזכים בתוספת גמלת ניידות ו/או בהטבות הקשורות ברכישת רכב.

אין באמור כדי לקבוע, כי לתובע אין מגבלת ניידות המזכה אותו בפיצוי עבור ניידות מוגברת תוצאת מגבלתו עקב התאונה.

ברשות התובע ואשתו היו תמיד כלי רכב לשימושם, כך העידו התובע ואשתו.

הרכבים אותם הם החזיקו היו שייכים לחברה.

משיקולים כלכליים, חלק מן הרכבים היו רשומים ע"ש אשת התובע ואביה, הבעלים והמנהלים של החברה, כאשר כל הוצאות האחזקה, לרבות רישוי, ביטוח, דלק, ותיקונים היו על-חשבון החברה ונזקפו להוצאות החברה.

בעדותה מספרת אשת התובע, הגב' אפרת אטיאס:

"לשאלות בית המשפט:
ש. כשאת אומרת הרכבים ההוצאות נזקפות לזכות החב'. כוונתך לסיריון ולג'יפ?
ת. כוונתי לסיריון. לגבי הג'יפ אני עוד לא יודעת. אבא רכש לי את זה. הוא רשום על שמי. זה עניין של חישובים כלכליים של מה לעשות. אני לא יודעת מה הוא עומד לעשות עם זה.
ש. היום את ממלאת דלק, מה את עושה עם הקבלות?
ת. הכל דרך החב'. אם הוא משלם במזומן אז לא. יש לנו כרטיס שלפיו מדלקים.
ש. בד"כ עם כרטיס?
ת. בסריון יותר. בג'יפ אני אפילו לא יודעת איזה דלק מתדלקים. זה אוטו חדש".
(עמ' 31 לפרוטוקול)

כך גם נהגו בקטנוע בו נהג התובע.

כיום נוהג התובע בשני כלי רכב:

- ג'יפ "גראנד שירוקי" אמריקאי עם התקן למאיץ נוסף ברגל שמאל.

- רכב "דהייטסו סיריון" בנפח מנוע 1300 ס"מק ללא מאיץ ברגל שמאל.

קודם לכן, נהג התובע ברכב "מרצדס", אותו הוא השבית בתאונת דרכים נוספת.

רישום הג'יפ על-שם אשת התובע, נעשה מתוך כוונה שבעת מכירתו, לא יופיע ברישיון הרכב כי הוא היה בבעלות חברה, כדי לא לפגוע בערכו. כך הסביר את הדבר מר שלמה צופי בהתייחסו לקטנוע אשר היה רשום פורמאלית על שמו, והוא הדין באשר לרישום הפורמאלי של הג'יפ על-שמה של אשת התובע, הגם שהוא שייך לחברה הנושאת בכל הוצאות אחזקתו.

על כך עוד ידון בהמשך.

ללמדך, שבמהלך כל השנים טרם התאונה וגם לאחריה, יש לתובע ואשתו כלי רכב, אשר הוצאותיהם כוסו על-ידי החברה. כך כנראה, יהיה גם בעתיד, כל עוד החברה תמשיך לפעול. לא שמעתי מאשת התובע ואביה, כי יש כוונה לנהוג אחרת.

ללמדך, שעד היום לא היו לתובע הוצאות ניידות כלשהן תוצאת התאונה; וספק אם יהיו כאלו בעתיד. ההוצאות היו הוצאות החברה אשר זיכו אותה בזיכויי מס. החברה אינה צד לדיון וגם אינה תובעת את הוצאותיה.

לא בכדי, לתיק המוצגים, לא צורפו קבלות על הוצאות ניידות.

הנה נימוק נוסף, מדוע חוות דעתו הכללית של מר משה קצין, אינה מתאימה למקרה הנדון.

יחד עם זאת, לא ניתן לשלול את העובדה שנוכח מגבלותיו נדרש התובע לניידות מוגברת באמצעות אמצעי תחבורה, גם אם אין קבלות המוכיחות זאת, וגם אם ניידותו המוגברת נעשית כיום באמצעות כלי רכב שהוצאותיו ממומנות על-ידי החברה בבעלות אשתו. אין כל וודאות שמצב זה יישאר לעד.

בנסיבות אלו, סבור אני כי יש לפסוק פיצוי גלובלאי אשר יבטא הוצאות ניידות אלו עבור העבר והעתיד.

פיצוי גלובאלי בסך 350,000 ₪ יהיה הולם את הנסיבות המתוארות.

6. עזרת צד ג':

בעדותה סיפרה אשת התובע – הגב' אפרת אטיאס:

"ת. ... הייתי איתו בניתוחים, טיפלתי בו...
...
ש. הוא צריך עזרה כדי לבצע דברים מסויימים?
ת. להגיש לו אוכל, לפנות, הכל. כשהוא צריך להיכנס לאמבטיה, אז אני צריכה להיכנס. יש לנו אמבטיה עם מושב בשבילו, אז צריך להחזיק אותו כשהוא נכנס לאמבטיה, ואז להוציא אותו ולנגב לו את הרגליים.
...
ת. ... לפני התאונה לא הייתי צריכה עזרה בבית. היה לי את שרלי. אחרי זה יש לי עוזרת פעמיים ועוד פעם מגהצת בין 3-4 שעות".
(עמ' 27, 28 לפרוטוקול)

מדובר בעדות מגמתית מאוד שאינה משקפת את תפקודו של התובע.

נכון אני לקבל כי בסמוך לאירוע התאונה ובתקופת ההחלמה מהניתוחים, נזקק התובע לעזרה רבה של אשתו. אולם, עם התייצבות מצבו הרפואי אין הוא זקוק לעזרה בהיקף עליו העידה אשת התובע.

מהתיעוד הרפואי ובדיקת תפקודיו של התובע על-ידי הוועדות הרפואיות, עולה: כי פרט למגבלת ניידות עקב השבר בקרסול ובפטישון, שאר תפקודי הרגל תקינים, לרבות כיפוף הרגל/הברך. בשאר איברי הגוף, אין לתובע כל פגיעה או מגבלה תפקודית.
העולה מכך, כי אין מניעה שהתובע יבצע בעצמו את פעולות ה- ADL היום יומיות, לרבות הפעולות עליהן העידה אשתו, שהוא לכאורה מתקשה לעשותן, וגם אם את הרחצה, או חלקה, הוא מבצע בעצמו בישיבה. להזכיר לעניין זה, כי התובע נכנס ויוצא בכוחות עצמו מרכב דהייטסו סיריון (רכב פרטי קטן נמוך), בו הוא גם נוהג ללא כל מאיץ לרגל שמאל.

אני דוחה את הטענה כי העזרה של עוזרת הבית והמגהצת הינה תוצאת נכותו של התובע.

גם קודם לכן, עת עבד התובע מבוקר עד שעות אחר-הצהריים המאוחרות, לא ביצע התובע עבודות אלו. מי שביצע אותן הייתה אשת התובע.

העזרה שנדרשת עתה הינה תוצאת השינוי בשעות העבודה של אשת התובע, אשר כדבריה: "רוב השעות אני מחוץ לבית".

בעדותו מספר התובע:

"ת. היא יכולה לצאת ב- 06:00 ולפעמים גם ב- 05:00 היא חוזרת ב- 07:00 ומשהו לארגן את הילדים, לוקחים אותם לביה"ס וממשיכה לעבוד. אין לה שעה, היא יכולה לחזור ב- 16:00, 19:00 או 20:00 הכל תלוי מה יש לה לעשות. אין לה שעות קבועות שהיא חוזרת הביתה..."
(עמ' 12 לפרוטוקול)

שעות עבודה אלו, הינן תוצאת השינוי שחל במעמדה של אשת התובע בחברה, אשר קיבלה לידיה את הבעלות והניהול הבלעדי של החברה, כשאביה – הבעלים הקודם של החברה – רק מסייע לה בכך.

שינוי זה במעמדה ותפקידה של אשת התובע דורש ממנה להשקיע שעות רבות בעסק/בחברה.

אין לכך כל קשר אל התובע.

הוא הדין באשר לעזרה אותה מקבלים בני הזוג מאמה של אשת התובע.

בעדותו סיפר התובע שבגמר הלימודים מגיעים הילדים למקום העבודה הצמוד לבית הספר:

"ת. הילדים שלי מגיעים לשם. יש מקום צמוד לזה, שחמי עשה פינת ישיבה עם גז וכל הדברים האלה. הם באים לשם לאכול לפעמים צהריים. ביה"ס נמצא בגב המשרד".
(עמ' 18 לפרוטוקול)

בעדותו מוסיף ומסביר האב מר שלמה צופי:

"ת. כן, אחרי ביה"ס הם מגיעים. אשתי מטפלת בילדים שלו. הם אוכלים שם, ארגנו גם מין דבר כזה כדי לשחרר את הבת שלי שתהיה יותר לעבודה. ארגנו מעין פינת אוכל במקום, אשתי גם עוזרת להם בשיעורים".
(עמ' 20 לפרוטוקול)

ללמדך, שגם עזרה זו ניתנת בשל שעות העבודה הרבות של אשת התובע.

לכל אלו כאמור, אין קשר למצבו הרפואי ומגבלותיו של התובע, תוצאת התאונות.

אין לתובע מגבלות אשר מונעות ממנו לקבל את הילדים בבית, לתת להם לאכול ולהסיעם לחוגים.

בנסיבות אלו, הפיצוי אותו דורש התובע עבור עזרת צד שלישי אינו הולם את העזרה הנדרשת.

ראוי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי אשר יבטא את העזרה האישית לה הוא נזקק בתקופת ההחלמה ואת העזרה הפחותה לה הוא נדרש לאחר מכן ויידרש לה בעתיד.

פיצוי גלובאלי בסך 250,000 ₪, יהיה הולם את הנסיבות ומגבלותיו של התובע.

7. הוצאות רפואיות:

התאונה הוכרה כתאונת עבודה.

בהתאם לחוק הביטוח הלאומי ולתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח – 1968, זכאי התובע למלוא הטיפול הרפואי, לרבות האביזרים והמכשירים הדרושים לצורך ריפויו ושיקומו.

בעדותו אישר התובע:

"ת. מקופה"ח שילמו לי את האביזרים".
(עמ' 13 לפרוטוקול)

מהקבלות המעטות אשר צורפו לתיק המוצגים, אין כל וודאות שכולן שייכות לפגיעה תוצאת התאונה ו/או שהתובע לא קיבל החזר עבורן, ככל שהיה זכאי להן.

עם זאת, ובהתחשב בקיומה של אפשרות שבכל זאת היה ויהיו לתובע הוצאות רפואיות עליהן הוא לא קיבל ו/או יקבל החזר מהמוסד לביטוח לאומי, אפסוק לתובע פיצוי גלובאלי אשר יבטא אפשרות זו.

פיצוי גלובאלי בסך 25,000 ₪, יהיה הולם את האמור.

8. הוצאות כלליות:

התובע הציג קבלות בודדות על הוצאות שונות שנגרמו לו.

ברכב בו נוהג התובע צריך להיות מותקן מאיץ לרגל שמאל.

התובע הציג קבלה אחת על רכישת מאיץ לרכב על-סך של 2,094 ₪, נכון ליום 31/7/2006 משוערך להיום: 2,788 ₪ (הצמדה + ריבית).

התובע רכש עד כה מאיץ אחד כזה, אותו הוא התקין ברכב המרצדס אותו נהג. משהושבת רכב זה בתאונת דרכים, נרכש הג'יפ בו נוהג התובע היום. המתקן הועבר לג'יפ.

בחוות דעתו כותב מר מוגילבקין, כי ניתן להעביר את המאיץ מרכב לרכב.

זו כנראה הסיבה מדוע עד היום הייתה רק רכישה אחת של מאיץ, למרות שמאז החליף התובע כלי רכב בהם הוא נוהג.

עם זאת, ולמרות שלא הוכח כי הייתה רכישה נוספת של מאיץ לרכב, אפצה את התובע בסכום גלובאלי אשר יבטא את הצורך ברכישת מאיצים נוספים, במהלך השנים, שמא המאיץ הקיים לא יתאים לרכבים אחרים בהם ינהג התובע בעתיד, או יתבלה.

בדברי הסיכום מצויה דרישה עבור הוצאות התאמת דיור: אמבטיה מיוחדת כולל התקנת ריצוף מיוחד, מונע החלקה, ומעקות.

מדובר על הוצאות שניתן היה להוכיחן על נקלה.

התובע לא הציג קבלות על הוצאות נטענות אלו.

התובע מתגורר בדירה חדשה, בקומה שמינית "בבניין חדש יוקרתי עם מעלית".
(עמ' 31 לפרוטוקול).

ריצוף מונע החלקה הוא סטנדרט מחייב שניתן על-ידי הקבלן כתנאי לקבלת טופס 4.

התובע לא הציג קבלה או הוכחה אחרת על הפרש מחיר בין אמבטיה רגילה מול האמבטיה אחרת אותה הוא רכש.

לא הוצגו קבלות על ידיות תמיכה בחדרי האמבטיה. עלותן גם אינה גבוהה.

עם זאת, אין אני יכול לשלול כי היו הוצאות כלשהן של התאמת דיור, הגם שלא הוצגו קבלות.

בנסיבות אלו, סבור אני כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי אשר יבטא את רכיב ההוצאות הכלליות.

מוכן אני לקבל, כי הקבלות המעטות אשר הוצגו, אינן משקפות את מלוא ההוצאות אשר נגרמו לתובע, והן אינן יכולות גם להעיד כי בכך תמו הוצאותיו.

נוכח כל שנאמר, נכון אני לפסוק לתובע סכום גלובאלי של 50,000 ₪ אשר יבטא את כלל ה"הוצאות הכלליות" (עבר ועתיד).

אני דוחה את דרישת התובע לתשלום שכ"ט עו"ד עבור הייצוג בפני הוועדות הרפואיות על-פי חוק הביטוח הלאומי, בתביעותיו לגמלת נכות וגמלת ניידות. מדובר בהליכים אחרים ובמסגרת דיונית אחרת. שכר טרחת עו"ד בתביעה דנן קבוע בסעיף 16 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והינו 13% מהסכום שנפסק.

9. ניכויים:

ביטוח לאומי:

התאונה הוכרה כתאונת עבודה.

התובע קיבל ויקבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי כפי המפורט בחוות הדעת האקטוארית המעודכנת מיום 29/2/2012 בסך כולל של 2,514,618 ₪.

(הערה: הריבית עבור העבר המופיעה בחוות הדעת האקטוארית לא נלקחה בחשבון בהתאמה לכך שעבור הפסד ההשתכרות בעבר לא חושבה תוספת ריבית).

בדברי הסיכום טוען ב"כ התובע:

"התובע יטען כי הואיל והתאונה אינה בשירות מעביד בקטנוע אשר רשום בבעלות חמו, מר צופי שלמה, זכאי התובע ל- 25%, נוספים מגובה הנזק לפי הוראות סעיף 330 (ג) לחוק המל"ל, דהיינו 25% מסכום הפיצוי שייפסק לטובת התובע לפני ניכוי תגמולי המל"ל".

לטענת הנתבעת: "מדובר ברכב בשירות מעביד – התובע אינו זכאי ל- 25%".

אכן כך הם פני הדברים.

בנושא זה, דנתי בת.א. 1859/03 יעקב ושלר נ' "הפול" אגוד לביטוח נפגעי רכב ואח' (בית משפט שלום בראשון לציון) תק-של 2006 (1) 23960.

התובע – מר יעקב ושלר - נפגע בתאונת דרכים עת רכב על קטנוע.

בפסק הדין נקבע שהגם שפורמאלית היה רשום הקטנוע במשרד הרישוי על-שמו של מר יעקב ורשלר, כך גם פוליסת הביטוח; מהותית היה שייך הקטנוע לחברה בה הוא עבד, אשר גם מימנה את רכישת הקטנוע ושילמה עבור אחזקתו, לרבות פוליסת הביטוח, התיקונים והדלק; מצב דומה לענייננו בו הקטנוע רשום פורמאלית על-שם מר שלמה צופי, אך מהותית שייך לחברת "אפי עמילות מכס בע"מ". התובע – מר שרלי אטיאס - נפגע עת נהג בקטנוע תוך ועקב עבודתו בחברה.

היות ובענייננו, ב"כ התובע חוזר בדיוק על אותם טיעונים בהם דנתי בעניינו של מר יעקב ושלר, אביא במלואו את הציטוט הרלוונטי מפסק הדין, המתייחס ודוחה טיעונים אלו.

אמרתי, בין השאר, את הדברים הבאים:

"זכותו של הנפגע/התובע ל- 25% מסכום הפיצויים, היא פועל יוצא של זכאות המוסד לביטוח לאומי לחזור אל המזיק – הצד השלישי – ולתבוע ממנו שיפוי בגין הגמלאות המוענקות לנפגע על-ידי המוסד לביטוח לאומי, כקבוע בסעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "החוק").
...
בע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מסעודי אלגריסי ואח', וערעורים שכנגד, פ"ד מד(2) 8 (להלן: "פרשת אלגריסי"), נקבע כי כאשר נפגע עובד בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה אשר אירעה ברכב בבעלות המעביד, המעביד אינו "צד שלישי" (כפי הקבוע בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין).

כפועל יוצא, אין למוסד לביטוח לאומי זכות שיפוי כלפי המעביד מכח הוראת סעיף 328 לחוק. מכאן, גם לא קמה לעובד הניזוק הזכות לקבל 25% מסכום הפיצויים שנפסק, כאשר סכום זה נבלע בגמלאות הביטוח הלאומי. הטעם לכך נעוץ בכך שהמעביד משלם דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי עבור עובדו, ובכך נושא בעקיפין במקצת העול של זכאות העובד/הניזוק לגמלאות המשולמות על-ידי המוסד לביטוח לאומי. על כן, ראוי לפטור את המעביד מתביעת שיפוי של המל"ל.

בפרשת "אלגריסי" עמד בית המשפט העליון, בין היתר, גם על מעמדה של מבטחת הרכב הבאה בנעליו של המבוטח/המעביד.
כאשר בעל הרכב ומתיר השימוש בו הוא המעביד; וכאשר חברת הביטוח הנתבעת הינה חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב; דינה של המבטחת/חברת הביטוח, כדין המעביד/המבוטח. כפועל יוצא, המוסד לביטוח לאומי אינו רשאי לחזור אל חברת הביטוח בתביעת שיפוי, כשם שאין הוא רשאי לחזור בתביעה כזו אל המעביד/המבוטח.

כלל זה חל גם עת מדובר בתאונה עצמית שבה העובד הנוהג ברכב המעביד הוא הנפגע. גם במקרה זה, אין למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה למבטח שאצלו ביטח המעביד – בעל הרכב – את רכבו. כפועל יוצא, אין לעובד הנפגע בתאונה זו, עילה לתבוע ממבטחת הרכב 25% מהפיצויים בהסתמך על סעיף 330 לחוק.

ראה בנדון גם ע"א 5584/01 עיזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט חב' לביטוח בע"מ.
...
בענייננו, אין חולק כי התובע נפגע תוך כדי עבודתו בחברת דו-טל מ.ד. בע"מ 2001 (להלן: "חב' דו-טל), בעת שרכב על קטנוע.

הקטנוע רשום במשרד הרישוי על שמו של התובע. כך גם פוליסת הביטוח היא על שם התובע.

אין בכך עדיין כדי לומר, כי הבעלות המהותית/הקניינית בקטנוע היא של התובע. הרישום של כלי הרכב המנוהל בידי רשות הרישוי, הוא בעל ערך דקלרטיבי גרידא, להבדיל מן הבעלות המהותית הקניינית.

(ראה בנדון ע"א 782/86 חברת אוטובוס מטאר אל קודס נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מג, 564 בעמ' 570 והפסיקה האחרת המאוזכרת שם).

כך, בת.א. 132763/01 הלפרין זוהר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח', אומר כבוד השופט הראל:

"... אין מחלוקת כי הרכב היה רשום בבעלות התובע במשרד הרישוי. רישום זה הינו רישום דקלרטיבי בלבד ואין בו כדי להעיד בהכרח על בעל הזכות הקניינית ברכב".

כך, בת.א. 717/95 נג'אח חסון נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (בימ"ש מחוזי חיפה) אומרת כבוד השופטת ר. חפרי-ויינוגרדוב:

"... את המושג "בעל הרכב", לצורך השאלה שבפני יש לפרש באופן תכליתי ומהותי. מקום שהנסיבות מלמדות על כי מדובר בתאונה שארעה בשירות המעביד, מקום שפרמיית ביטוח החובה שולמה על-ידי המעביד, וכך גם דמי הביטוח הלאומי, מקום שהמעביד היה בעל זכות השמש ברכב ששמש, עת ארעה התאונה, בשירותו, יש לראות את המעביד כבעל הרכב גם אם הרכב היה רשום על שם מנהלה ואחד מבעליה של המעבידה".

נושא זה זכה להתייחסות נרחבת בע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל ואח' נ' אררט חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ"ח (4) 677 בהרכב מורחב של חמישה שופטים.

באותו עניין, נפגע עובד בתאונת דרכים עת נהג ברכב אשר נשכר על-ידי המעביד. המעביד הוא זה ששילם את דמי השכירות, אשר כללו, בין השאר, את עלות ביטוח הרכב.

נקבע, כי גם במקרה זה, אין לעובד זכות לקבל 25% מהנזק.

אומר כב' המשנה לנשיא השופט תאודור אור:

"בשני המקרים, המעביד – בין שהוא הבעלים ובין שהוא מחזיק את הרכב כשוכרו – הוא זה אשר התיר לעובדו את השימוש ברכב לצרכי העבודה. בתור מתיר השימוש ברכב – בין אם הוא הבעלים ובין אם הוא המחזיק בו – חלה על המעביד החובה לדאוג לכיסוי הביטוחי של הנהיגה על-ידי המשתמש ברכב.

זאת, מכוח הוראות סעיף 2(א) לפקודת הביטוח, הקובע:

"2(א) בכפוף להוראות פקודה זו לא ישתמש אדם ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש ברכב מנועי אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו" (ההדגשה שלי – י.פ.).
...
המעביד בענייננו, כחובתו של כל מי שמתיר שימוש ברכב, דאג לקיום פוליסת ביטוח כחוק ושילם את דמי הביטוח לצורך תחולתה למשך התקופה שהרכב היה בשכירותו, כולל פרק הזמן בו אירעה התאונה.
גם בעניין זה כמוהו כבעלים של המכונית, אשר דאג לכך.
בשני המקרים, אם כן, ניתן ההיתר לנהיגה ברכב על-ידי המעביד לעובדו. בשני המקרים חלה חבות של המעביד, כמתיר השימוש ברכב לעובד, לתוצאות כל תאונה הקורית לאדם זר כתוצאה מנהיגת העובד במכונית.

בשני המקרים חייב המעביד לדאוג לביטוח כנדרש לפי פקודת הביטוח, הכולל ביטוח של המשתמש-נוהג ברכב, והמעביד אכן דאג לכך.

במה משנה העובדה שהמעביד הוא "רק" שוכרו של הרכב אותו העמיד לרשות עובדו ולא בעליו, נוכח כל קווי הדמיון בשני המצבים עליהם הצבענו?

בהדגישו את הרציונאל העומד בבסיס הפטור שמעניק המחוקק למעביד מפני זכות החזרה שיש למל"ל כלפי המזיק, אומר כבוד השופט אור:

"המעביד שממלא את חובתו לבטח את הרכב בביטוח אשר מבטיח מקור תשלום לעובד הנוהג ברכב, אם יפגע בתאונת דרכים והוא גם זה המשלם את דמי הביטוח למל"ל, אשר מבטיחים את תשלום הגמלה עקב הפגיעה בעבודה של העובד. הוא שמממן את שני המקורות להטבה ממנה צפוי ליהנות העובד עקב תאונת הדרכים שהינה גם תאונת עבודה... מצב זה מתקיים הן במצב בו הרכב הוא בבעלות המעביד והן במצב בו הוא שוכרו, כשהוא מעמידו לרשות העובד על-מנת שינהג בו לצרכי עבודה".

מוסיף ואומר כבוד השופט ריבלין (כתוארו אז):

"בעתו סברתי (תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, (תש"ס), 719) כי אין לראות בתביעה המוגשת כנגד מבטח הרכב המעורב בתאונה, מקום בו מדובר ברכב ששכר המעביד משום תביעה נגד מעביד; סברתי כי יש לראותה כתביעה המופנית כנגד צד שלישי...
...
אלא שהמבחן שמציע חברי המשנה לנשיא ת' אור, כך סבור אני היום – עדיף".
...
"על פי המבחן המוצע היום, יהא המעביד אחראי (באמצעות מבטחו) לפצות את העובד שנפגע בתאונת דרכים משהתיר את השימוש ברכב בו ארעה התאונה. משהתיר את השימוש, ומשקלה לו בשל כך החובה לבטח את הרכב ששכר, מוציאה אותו עצם החובה מגדרו של "צד שלישי". העובד הנפגע בתאונה אישית, כשהוא נוסע ברכב הנהוג בהיתר מן המעביד, יראה אפוא כמי שזכאי לפיצוי מן המעביד...

משכך, תחול הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והעובד לא יהא זכאי ל- 25% מגובה הנזקים".

בת.א. 4797/01 גרינברג דוד נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ואח', נדרשתי לסוגיה זו, עת נפגע עובד במהלך עבודתו, תוך כדי נהיגת רכב אותו שאל המעביד מאחר. לאחר שהבאתי את הדברים שנאמרו בעזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל ואח' נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, אמרתי את הדברים הבאים:

"אוסיף ואומר: סביר אני, כי אין מדובר ברשימה סגורה. בהחלט יכולה להיות מערכת עובדות ונסיבות אחרות, בהן הבעלות הפורמלית ברכב נמצאת בידי אחר, אך בכל זאת קיימת זיקה הדוקה ומיידית בין המעביד, הרכב והמבטחת, המעניקה לשניהם – המעביד והמבטחת – את החסינות מפני תביעת השיפוי של המל"ל בגין גמלאות אותן שילם לעובד.

מדובר באותם מקרים בהם המעביד מצידו נהנה מן החסינות מפני תביעת החזרה של המוסד לביטוח לאומי בזכות דמי הביטוח ששילם למוסד לביטוח לאומי, הוא גם נושא בדמי הביטוח בגין השימוש ברכב והוא החוט המקשר את מבטחת הרכב אל החסינות מפני תביעת המוסד לביטוח לאומי.

המבחן, לטעמי, צריך להיות מבחן מהותי ולא פורמלי גרידא".

ברוח דומה גם פסקתי בעניין ת.א. 2072/02 דביר (אלדבח) אברהם נ' שושני אלי וכלל חברה לביטוח בע"מ ואח'.
...
ללמדך, כי הרישום במשרד הרישוי על-שם התובע, אינו משקף את הבעלות המהותית הקניינית. הבעלות המהותית הקניינית הינה של "חברת דו-טל".
...
בנסיבות המפורטות לעיל – היותה של "חברת דו-טל" הבעלים של הקטנוע אשר מסרה את הקטנוע לשימושו של התובע/מנכ"ל החברה לצרכי העבודה – חלה החובה על "חברת דו-טל" לבטח את הקטנוע מכוח הוראת סעיף 2(א) לפקודת הביטוח:

"2(א) בכפוף להוראות פקודה זו לא ישתמש אדם ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש ברכב מנועי אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו" (ההדגשה שלי – י.פ.).

לא בכדי הייתה זו "חברת דו-טל" אשר שילמה את פרמיית הביטוח ונשאה בכל הוצאות ההחזקה של הקטנוע, לרבות דלק ותיקונים.

ללמדך, כי התובע נפגע בתאונת דרכים במהלך עבודתו כאשר הייתה זיקה הדוקה ומיידית בין הרכב, המעביד והמבטחת. כפועל יוצא, המוסד לביטוח לאומי אינו רשאי לחזור אל הנתבעות בתביעת שיפוי כשם שאין הוא רשאי לחזור בתביעה כזו אל המעביד/המבוטח אשר שילם את דמי הביטוח, הן למוסד לביטוח לאומי והן לחברת הביטוח. משמעות הדבר, כי התובע אינו זכאי לקבל 25% מהנזק המוסכם".

הוא הדין בענייננו.

הקטנוע אמנם רשום במשרד הרישוי על-שמו של מר שלמה צופי, כך גם פוליסת הביטוח.
אולם, מדובר ברישום פורמאלי בלבד, משיקולים כלכליים. הקטנוע שייך לחברת "אפי עמילות מכס בע"מ", שבמועד הרלוונטי הייתה בבעלות ובניהול משותף של אשת התובע ואביה מר שלמה צופי.

בעדותו אומר מר שלמה צופי:

"ש. ע"ש מי רשום הקטנוע?
ת. הקטנוע רשום על שמי, למרות שזה שייך לחב'.
...
לשאלות בית המשפט:
ש. מי משלם את הביטוח?
ת. החב'.
ש. מי משלם את הדלק?
ת. החב'.
ש. מי משלם את הטיפולים?
ת. החב'. כל ההוצאות משלמת החב'.
ש. למה רשמת על שמך?
ת. הציעו לי שאם אני רושם על שמי, בזמן שאתה עומד למכור אותו אז ערך הרכב לא יורד. אם אתה קונה מרכב מחב' הוא יותר זול".
(עמ' 21 לפרוטוקול)

ללמדך, שלמרות שהקטנוע היה רשום במשרד הרישוי ע"ש מר שלמה צופי, ובהתאם גם פוליסת הביטוח, הרי שבפועל – על-פי "המבחן המהותי", הקטנוע היה שייך לחברת "אפי עמילות מכס בע"מ", היא החברה בה עבד התובע.

כפועל יוצא, למוסד לביטוח לאומי אין זכות חזרה על התגמולים אותם הוא שילם וישלם לתובע, היות והתובע בהיותו עובד החברה, נפגע עת נשלח על-ידי החברה לבצע עבורה שליחות כחלק מעבודתו בחברה; כאשר על-פי "המבחן המהותי" הוא רכב על קטנוע השייך לחברה וקיימת "זיקה הדוקה ומיידית" בין הרכב, המעביד/החברה והמבטחת.

מכאן המסקנה המתבקשת כי התובע אינו זכאי לתוספת של 25% בהתאם לסעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי ויש לנכות מן הפיצוי לו הוא זכאי את מלוא תגמולי הביטוח הלאומי אותם הוא קיבל ויקבל בעקבות תאונת העבודה.

10. סוף דבר:

אני מחייב את הנתבעת המאגר הישראלי לביטוחי רכב – "הפול" לשלם לתובע - מר שרלי אטיאס את הסכומים הבאים:

סך של 111,540 ₪ (כאב וסבל)

סך של 2,164,341 ש"ח. (הפסד השתכרות)

סך של 350,000 ₪ (ניידות)

סך של 250,000 ₪ (עזרת צד ג')

סך של 25,000 ₪ (הוצאות רפואיות)

סך של 50,000 ₪ (הוצאות כלליות)
--------------
סה"כ ביניים 2,950,881 ₪

בניכוי גמלאות המל"ל בסך 2,514,618 ₪

סה"כ לתשלום 436,263 ש"ח

סכום זה יישא הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מהיום ועד התשלום בפועל.

כמו כן ובנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך כולל של 13% מהסכום הכולל לתשלום, ביום התשלום בפועל, וכן את אגרת בית המשפט.

ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ב, 19 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

3 מתוך 28