הדפסה

ת"א 154463-09 דנביץ ואח' נ' גזית

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 154463-09 דנביץ ואח' נ' גזית

בפני
כב' השופטת עידית ברקוביץ

התובעים
1.איסר דנביץ
2.נורית דנביץ

נגד

הנתבע
יעקב גזית

פסק דין

רקע עובדתי
1. התובעים הם מבעלי הבניין ברחוב חזקיהו המלך 40 בתל אביב (להלן: "הבניין").
הנתבע מחזיק בחנות הצפונית שבקומת הקרקע שבבניין (להלן: "המושכר").
הנתבע חתום על חוזה שכירות מיום 13.9.78 (להלן: "חוזה השכירות").
התובעים רכשו את הזכויות בבניין מבעל הבית הקודם, מר אמין איברהימיאן (להלן: "בעל הבית הקודם") בשנת 2006 .

תמצית טענות התובעים
2. התובעים הגישו תביעה הכוללת עתירות כדלקמן:
א. לצוות על פינוי וסילוק ידו של הנתבע מהמושכר ועל השבת החזקה בו לתובעים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.
ב. לקבוע את דמי השכירות .
ג. לחייב את הנתבע בתשלום הפרשי דמי שכירות.
ד. להצהיר כי לנתבע אין זכויות במושכר וכי חוזה השכירות בטל ומבוטל.

3. לטענת התובעים, לנתבע אין זכויות במושכר ומר כהן, אשר נחזה בחוזה השכירות כבא כוחו של בעל הבית הקודם, פעל שלא על פי ייפוי כוח.
התובעים טוענים כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות במועד ולא שילם את דמי השכירות בשיעור העלאות בדין במשך שנים רבות. באי תשלום דמי השכירות כדין, הנתבע עושה רווח לא הוגן על חשבון בעל הבית.
עוד טוענים התובעים כי הנתבע שינה את מטרת השכירות והמושכר לא משמש יותר כחנות אלא כמחסן.
התובעים מוסיפים וטוענים כי בניגוד להתחייבותו בהסכם, ביצע הנתבע שינויים אסורים במושכר ללא היתר כדין וללא ידיעת והסכמת בעל הבית בכתב, לרבות הקמת גלריה בגינה לא משולמים דמי שכירות.

עוד נטען לעילת פינוי בגין הטרדה והרגזה של בעל הבית.

תמצית טענות הנתבע
4. הנתבע טוען כי רכש את זכויות הדיירות המוגנת כדין.

לטענת הנתבע, במשך כל השנים הוא שילם את דמי השכירות כסדרם.

הנתבע טוען כי לא ביצע שינויים במושכר. הגלריה היתה קיימת במושכר מיום שהושכר לו, וכך גם תריס חלון הראווה שנשאר כפי שהיה מאז ראשית ההשכרה. יתר השינויים הנטענים אינם שינויים, וככל שנעשו , היה זה לפני עשרות שנים בהסכמת בעל הבית הקודם או מיופה כוחו.

הנתבע מכחיש את עילת הפינוי בגין הטרדה.

הנתבע מדגיש כי לא קמה נגדו כל עילת פינוי.

דיון ומסקנות

הטענה לעניין תוקפו של חוזה השכירות
5. התובעים טוענים, כי מר כהן, הנחזה להיות בא כוחו של בעל הבית הקודם, פעל שלא על פי ייפוי כוח כדין, ואף מספר תעודת הזהות שלו אינו מצוין על גבי חוזה השכירות. עוד מוסיפים התובעים כי בעל הבית הקודם היה תושב חוץ שהתגורר בחו"ל, לא ניהל את הבניין, ואפילו יורשיו שמכרו לתובעים את הבניין, לא ידעו מיהו. טענה נוספת שמעלים התובעים היא כי בחוזה השכירות צוין המושכר כחנות דרומית, למרות שבפועל מדובר בחנות הצפונית, דבר שמחזק לשיטתם את חוסר בקיאותו של מי ש"השכיר" את המושכר לנתבע. התובעים מדגישים, כי עם רכישת הבניין על ידם נשלח מטעמם מכתב אל הנתבע, וזאת מבלי להודות בזכותו כדייר מוגן.

אינני מקבלת את טענות התובעים.

6. ראשית, הנטל על התובעים לבסס את טענתם כי מר כהן אשר חתם על חוזה השכירות כמיופה כוחו של בעל הבית הקודם, לא היה למעשה מיופה כוח מטעמו. התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם.

לא הובאה כל ראיה לכך שמר כהן לא היה מוסמך להשכיר את המושכר ולחתום על חוזה השכירות בשם בעל הבית הקודם. לא מצאתי כי יש במי מהטענות שהעלו התובעים כדי לבסס את טענתם בדבר העדר הרשאה למר כהן . כך גם לא הובאה כל ראיה המלמדת כי הנתבע לא היה רשאי להסתמך על שליחותו של מר כהן.

מנגד, הנתבע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי מר כהן היה מיופה כוחו של בעל הבית הקודם וחתם בשמו על חוזה השכירות.

הנתבע הציג חוזה שכירות ביחס למושכר אחר בבניין שנחתם ביום 1.1.73 בין מר רפי עוזיאלי (להלן: "מר עוזיאלי") לבין אותו מיופה כוח, מר כהן. בעל הבית הקודם הגיש תביעה לפינויו של מר עוזיאלי, ולאחר שהוצג חוזה השכירות בחתימתו של מר כהן, הוגשה בקשה למחיקת התביעה (נספח א', נספחים ב (1)(2) לתצהיר הנתבע). בכך יש לתמוך בגרסת הנתבע הטוען לכך שמר כהן היה מורשה מטעם בעל הבית הקודם לחתום על חוזה השכירות.

על יסוד הראיות שבפני, לרבות עדותו של הנתבע אשר היתה מהימנה עלי, הריני קובעת כי עד למכירתו של הבניין לתובעים, נוהל הבניין לרבות גביית דמי השכירות מהדיירים, על ידי שני מיופי כוח מטעמו של בעל הבית הקודם: בשנים הראשונות נוהל הבניין על ידי מר כהן, אשר היה קרוב משפחה של בעל הבית הקודם, והיה מורשה לחתום כמיופה כוחו על חוזה השכירות. מר כהן נפטר בשנת 1985-6 (עמ' 41 שורה 16 לפרוטוקול) ובהמשך מי שטיפל בכל ענייני הבניין היה מרדכי (מרדכא) ראובן (להלן: "מר ראובן"), קרוב משפחה אחר של בעל הבית הקודם.

7. יצויין, כי אף אם היתה מוכחת הטענה כי מר כהן לא היה מורשה לחתום על חוזה השכירות מטעם בעל הבית הקודם (מה שכאמור, לא הוכח), אזי הנתבע היה רשאי להסתמך על שליחותו הנחזית של מר כהן, והתובעים מנועים מלכפור בשליחות זו.

בסוגיית השליחות הנחזית, נקבע בע"א 1873/92 כדלקמן:
"על-פי כללי השליחות הנחזית, מנוע שולח מלהתכחש למצג שהציג בפני צד שלישי כי השלוח פעל בהרשאתו, אם אותו צד שלישי הסתמך על המצג בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה... ברם לאחר חקיקת חוק השליחות, תשכ"ה-1965, נפסק כי יש לראות בשליחות הנחזית שליחות ממש. סעיף 3 לחוק השליחות, המכיר ביצירת שליחות על-ידי התנהגות השולח כלפי צד שלישי, נתפס כנורמה היוצרת שליחות ממש על-ידי התנהגות השולח כלפי הצד השלישי גם כאשר השולח לא התכוון לכך. זאת במגבלה אחת: התנהגות השולח לא תיצור שליחות במקום שהצד השלישי ידע, או היה חייב לדעת, כאדם סביר על היעדר הרשאה של השלוח...עם זאת מכירה הפסיקה בקיום עקרון ההשתק במסגרת דיני השליחות אף מקום שאין מדובר בו בשליחות ממש לפי חוק השליחות (ע"א 474/80 הנ"ל [2], בעמ' 60; ע"א 445/88 הנ"ל [3], בעמ' 340). ראו גם א' ברק "חוק השליחות, תשכ"ה-1965" פירוש לחוקי החוזים [9], בעמ' 170
...
בשליחות נחזית מכוח דיני ההשתק השולח מושתק מלטעון טענה שהיא נכונה כשלעצמה – כי השלוח פעל ללא הרשאה – כדי למנוע תוצאה בלתי צודקת, שיסודה בכך שהצד השלישי הסתמך בתום-לב ובסבירות על מצגו של השולח כלפיו ובכך שינה את מצבו לרעה. המצג אינו מקים אפוא שליחות, אלא מונע העלאת טענה בדבר היעדר הרשאה כדי להגן על הצד השלישי הנפגע" (ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פנחס הספל, פ"ד, נו(6) עמ' 529, 540, וכן ראו בסוגיה זו ת.א. (ת"א) 48537/04 בית רח' פיירברג 16 בע"מ נ' צרפתי אשר (2007) שניתן על ידי).

והדברים ישימים לענייננו. בפני הנתבע הוצג מצג לפיו מר כהן מוסמך לחתום על חוזה השכירות בשם בעל הבית הקודם. הנתבע היה רשאי להסתמך על מצגו של מר כהן ולראותו כבעל דברו, כפי שעשה הלכה למעשה. בנסיבות אלה, ומשלא הוצגה כל ראיה לעניין היעדר שליחות כדין, יש לראות את ההרשאה כהרשאה של ממש המחייבת את בעל הבית הקודם כשולחו של מר כהן.

מכל מקום, בנסיבות הענין ובהתאם להלכה הפסוקה כפי שנסקרה לעיל, התובעים מנועים מלהעלות כנגד הנתבע טענת היעדר הרשאה.

המניעות האמורה מקבלת משנה תוקף בשים לב לכך שבעל הבית הקודם, שחוזה השכירות היה בחזקתו שנים רבות, לא העלה כלפיו טענה בעניין תקפות חוזה השכירות (ולא הובאה ראיה לעניין קיומה של טענה כזו), ודווקא התובעים שאינם יודעים מאומה על האירועים שקדמו לשנת 2006 (עת רכשו את הזכויות בבניין), מעלים טענה סתמית בדבר היעדר סמכותו של מר כהן לחתום על חוזה השכירות בשם בעל הבית הקודם.

עצם העובדה שבעל הבית הקודם, לא מצא לנכון להעלות טרוניות כנגד חוזה השכירות שנחתם בין מר כהן לבין הנתבע, מחזקת את עמדת הנתבע בדבר כשירותו של החוזה ומטה את הכף לחובת התובעים.

8. על כן, הריני קובעת כי חוזה השכירות עם הנתבע נחתם כדין על ידי מר כהן כמיופה הכוח מטעם בעל הבית הקודם וכי הנתבע זכה למעמד של דייר מוגן במושכר.

לעניין הטענה בדבר אי תשלום דמי שכירות
9. התובעים טוענים כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות בכל אחד לחודש מראש, וזאת בניגוד לסעיף 1 לחוזה השכירות, וכן לא שילם את דמי השכירות על פי העלאות כדין כמתחייב מסעיפים 6 ו-23 לחוזה השכירות. עוד טוענים התובעים כי הנתבע עשה דין לעצמו ושילם דמי שכירות פעוטים בסך 30 ₪ במשך שנים. כאשר קיבל את תחשיב דמי השכירות מהתובעים, הוא הודיע שהוא מוכן לשלם רק 45 ₪ לחודש, וכך עשה במשך שנתיים וחצי, ולבסוף "הסכים" לשלם 90 ₪ לחודש, וזאת רק מינואר 09. לטענת התובעים, גם הסכום של 90 ₪ אינו משקף את העלאות כדין. התובעים מוסיפים ומפנים לכך שבניגוד לנתבע, אשר בשנת 2005 שילם סך כולל של 305 ₪, הרי דייר אחר בבניין שילם סך של 750 ₪, לאותה תקופה. בכדי להפריך את טענת הנתבע לפיה היה מגיע נציג בעל הבית הקודם לגבות דמי שכירות, מצביעים התובעים על כך כי שכנים אחרים בבניין הפקידו את דמי השכירות בחשבון עבור בעלי הבית, שכן, לא הגיע שום נציג של בעל הבית לגבות דמי שכירות.

לטענת התובעים הנתבע הפר את התחייבויותיו הן על פי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"), כמו גם על פי סעיף 131(2) לחוק.

אינני מקבלת את טענת התובעים.

10. נטל ההוכחה להוכיח אי תשלום דמי שכירות, כמו גם אי העלאת דמי השכירות על פי התקנות, מוטל על התובעים. כאמור, התובעים רכשו את זכויות הבעלות בבניין בחודש אוגוסט 2006, ולגבי אירועים שקדמו למועד זה, אין להם ידיעה אישית. התובעים לא הביאו לעדות כל עד מטעמו של בעל הבית הקודם. עד התביעה, מר יעקב יעקובי (עת/2), אישר בחקירתו כי לא היה מעורב בגביית דמי השכירות ששולמו על ידי הדיירים למר ראובן (מיופה הכוח השני של בעל הבית הקודם), וכי מעורבותו היתה רק בייצוג בעל הבית הקודם בעת מכירת הבניין לתובעים (עמ' 32 לפרוטוקול).

כאמור, הוכח בפני, כי במשך השנים נוהל הבניין באמצעות מיופי כוח מטעם בעל הבית הקודם. בתקופה הראשונה נוהל הבניין על ידי מר כהן ובהמשך נוהל הבניין על ידי מר ראובן, אשר טיפל בבניין עד סמוך למכירתו לתובעים באוגוסט 2006.

הנתבע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי שילם את דמי השכירות למיופי הכוח של בעל הבית הקודם, כפי שהתבקש על ידם, וזאת למעט פרק זמן קצר בשנת 1986, בתקופה שבין פטירתו של מר כהן לבין "כניסתו לתפקיד" של מר ראובן, שאז פתחו הנתבע ומר עוזיאלי (דייר נוסף בבניין) חשבון בבנק דיסקונט, שם הפקידו את דמי השכירות.

עוד העיד הנתבע, כי כאשר הגיע מר ראובן בשם בעל הבית הקודם, הוא ומר עוזיאלי חזרו לשלם לו את דמי השכירות עד שנת 2000, שאז סירב לקבלם ממר עוזיאלי. בנסיבות אלה החל מר עוזיאלי להפקיד את דמי השכירות בבנק לאומי, ואילו הנתבע המשיך לשלם לידי מר ראובן אשר בא אליו לגבות את דמי השכירות.

הדברים האמורים מקבלים חיזוק בעדותו של מר עוזיאלי (עמ' 20 שורות 16-29 לפרוטוקול).

הנתבע בחקירתו הנגדית חזר וטען: "כל פעם כשהוא בא, הוא בא עם תוספת מה שהוא ביקש, הוא קיבל ללא עוררין" (עמ' 41 שורה 26 לפרוטוקול).

הנתבע העיד כי רק בשנה שקדמה למכירת הבניין חדל מר ראובן להגיע לגבות את דמי השכירות, ואז הוא פתח חשבון פיקדון בבנק הפועלים, שם הפקיד את דמי השכירות עבור שנת 2005 (נספח ד' לתצהיר הנתבע).

בחודש יולי 2006 הגיע מר ראובן לבניין, הודיע לנתבע כי הבניין עומד להימכר ובאותו מועד ביקש וקיבל את כל דמי השכירות במזומן עד לאותו יום (סעיף 9.1 לתצהיר הנתבע וכן עמ' 41 לפרוטוקול).

11. התובע לא נתן הסבר, לא כל שכן, הסבר מניח את הדעת לתמיהה שהועלתה על ידי ב"כ הנתבע, כיצד הוא מסביר את העובדה שבעל הבית הקודם לא טען להפרות מצד הנתבע והסתפק בתשובה סתמית "אין לי מושג" (עמ' 10 שורה 19 לפרוטוקול).

התובע נשאל:
"ש. לעניין דמי השכירות – איך אתה יודע שדמי השכירות לא שולמו בהתאם לדרישות?
ת. יש לי חישוב של מה דמי השכירות שהיו צריכים להיות משולמים, וזה לא תואם לדמי השכירות שהם שילמו מהתקופה שאני לקחתי, ולא הציגו לי קבלות ששילמו לתקופה של שבע שנים אחורה, אם הם בכלל שילמו שכר דירה.
ש. נראה לך שעו"ד קלוג, אם היתה לו עילת פינוי, הוא לא היה מגיש נגדו?
ת. תשאל את עו"ד קלוג." (עמ' 12 שורות 10-15 לפרוטוקול).

בנסיבות הענין, ולאור גרסת הנתבע אשר לא נסתרה והיתה מקובלת עלי, לא הוכחה טענת התובעים בדבר אי תשלום דמי שכירות .

12. בנוסף, טוענים התובעים כי הנתבע לא שילם את העלאה בשיעור של 300% בשנת 1983 הקבועה בחוק, ואי תשלום העלאה זו, לשיטתם, דינה כאי תשלום דמי שכירות באופן המקים עילת פינוי.

אין מקום לטענה זו המייחסת לנתבע אי העלאת דמי שכירות על פי חוק בשנת 1983, כאשר התובעים רכשו את הבניין רק בשנת 2006 ואישרו כי אין להם כל ידיעה לגבי התקופה שקדמה לרכישת הבניין על ידם.

כל הטענות בדבר העלאות הנטענות על ידי התובעים, כפי שפורטו בנספח ד/1 לתצהיר התובע, לא בוססו כראוי, וממילא התיישנו ככל שהן מתייחסות לשבע השנים הקודמות להגשת התביעה.

13. למעלה מהנדרש יצוין, כי טענות התובעים בהקשר לדמי השכירות דינן להידחות גם בשל שיהוי רב שנים העולה כדי ויתור שבו נקט בעל הבית הקודם, וגם מכוח דיני המניעות וההשתק.

באשר לטענה כי הנתבע עושה רווח בלתי הוגן על חשבון בעל הבית- טענה זו נטענה על דרך הסתם ללא תשתית ראייתית מינימאלית וממילא אין בה כפי שנטענה כדי להקים עילת פינוי. הטענה נדחית.

לעניין שינוי מטרת השכירות
14. על פי חוזה השכירות מטרת השכירות היא: "חנות למוצרי חשמל".

לטענת התובעים, במועד לא ידוע שינה הנתבע את מטרת המושכר בכך שהוא משתמש במושכר כמחסן .

התובעים מפנים לסעיף 19 שבו נקבע כי אם יפר הנתבע או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה השכירות, ייחשב החוזה כבטל ומבוטל, ובעל הבית יהיה רשאי לתבוע פינוי.

בניסיון לבסס את טענתם בדבר שינוי מטרת המושכר, טוענים התובעים כי אין בו קופה רושמת ואין מוצרים שמוצגים עם מחירים כנדרש בחוק. עוד נטען כי, החנות משמשת את הנתבע כמחסן לאחסון סחורות של חברת "ניסקו" כאשר הוא רק מעביר על קטנוע סחורות על פי הזמנה לעסקים במקומות אחרים.

15. התובעים לא ביססו את טענתם בדבר שינוי מטרת המושכר ולא הביאו כל ראיה משמעותית המלמדת על שינוי מטרת המושכר.

לעומת זאת, הנתבע העיד כי לא שינה את מטרת המושכר וכי מאז ומתמיד משמש אותו המושכר כחנות למכירת מוצרי חשמל, כאשר הוא גם מוכר וגם מפיץ סחורה לבעלי עסקים. הנתבע הדגיש כי החנות פעילה ואינה משמשת כמחסן. הריני מעדיפה את עדותו של הנתבע אשר לא נסתרה, ונתמכה בתדפיסי חשבונות ארנונה בהם מצוין כי הנכס משמש כמסחר (נספחים ה' 1-3 לתצהיר הנתבע).

אשר על כן, נדחית הטענה בדבר שינוי מטרת השכירות.

לעניין הטענה בדבר שינויים במושכר
16. התובעים טוענים כי על פי חוזה השכירות התחייב הנתבע לא לשנות את מבנה המושכר ולא להוסיף לו כל מבנה בלא קבלת רשות מאת המשכיר (סעיף 9 לחוזה השכירות).

התובעים מפנים לסעיף 19 שבו נקבע כי אם יפר הנתבע או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה השכירות, ייחשב החוזה כבטל ומבוטל, ובעל הבית יהיה רשאי לתבוע פינוי.

לטענת התובעים, בניגוד להתחייבויותיו, ביצע הנתבע שינויים אסורים, ללא היתר כדין וללא ידיעת והסכמת בעל הבית בכתב. בין היתר נטען, כי הנתבע התקין דלת ברזל, ביטל את החלונות העליונים במושכר, והתקין במקומם סגירת פח, ריתך תריס מסגרת חלון הראווה של המושכר באופן שאי אפשר לפתוח אותו, ובנוסף התקין במושכר גלריה.

בניגוד לטענות התובעים הצהיר הנתבע :
"הגלריה היתה קיימת במושכר למן היום שהושכר לי, כך גם תריס "חלון הראווה", שהיה מולחם כבר אז, ומעולם לא היה לי מפתח למנעול החלוד התלוי שם. אם בכל זאת עשיתי דבר מה, כמו התקנת דלת הברזל או סגירת החלונות העליונים, הרי שהדברים נעשו לפני עשרות שנים (!) עוד בתקופתו ובהסכמתו של ראובן כהן, מיופה כחו הראשון של המנוח". (סעיף 17 לתצהיר הנתבע).

הנתבע הוסיף וציין כי בעל הבית הקודם נהג לבקר בבניין מדי שנה, בחג הפסח ומעולם לא העלה כל טענה בקשר למצב המושכר. כך גם יורשיו ומיופי הכוח של בעל הבית הקודם אשר ביקרו במושכר, לא העירו לו מאומה (סעיף 18-19 לתצהיר הנתבע).

הצהרותיו של הנתבע לא הופרכו ועמדו גם בחקירתו הנגדית (עמ' 42-43 לפרוטוקול).

17. אל מול גרסתו של הנתבע , אשר היתה אמינה בעיני, אישר התובע כי למעשה אין לו ידיעה אישית לגבי השינויים הנטענים במושכר. לעניין זה העיד התובע:
"ש. התביעה נגד גזית הוגשה על ידך גם על כל מיני שינויים שהוא עשה במושכר... איך אתה מסביר שבעלי הבית עברו גם על זה לסדר היום?
ת. אין לי מושג.
ש. מפנה לסעיף 11 לתצהירך. השינויים שהוא עשה כביכול בנכס. אלה שינויים שנעשו בתקופתך?
ת. לא. לא בתקופתי.
...
ש. אתה מדבר על גלריה פנימית. אתה יודע ממתי הגלריה?
ת. ... אין לי מושג ממתי בנויה הגלריה... אני מניח שזה נבנה בשלב שלאחר הרכישה...
ש. אני אומר לך שהגלריה היתה בזמן שהוא רכש את הזכויות במושכר.
ת. אז אתה אומר.
ש. אתה יודע על הגלריה משהו מידיעה אישית?
ת. לא, פרט לזה שראיתי מסגר עובד בשטח החיצוני של החנות. זה היה בסוף שנות השמונים תחילת שנות התשעים. המסגר עבד בדיוק מול החנות שלי..." (עמ' 10-11 לפרוטוקול).
לא מצאתי לנכון להסתמך על עדות זו של התובע המעיד על אירוע , אשר אירע "בסוף שנות השמונים תחילת שנות התשעים", ואשר במועדו היה בלתי רלבנטי לגביו (שכן היה שנים קודם לרכישת זכויותיו במושכר). מכל מקום אין בעדות זו כדי להוכיח כי בוצעו שינויים במושכר.

18. גם עדותו של השכן, מר עוזיאלי, תומכת בגרסת הנתבע.

מר עוזיאלי העיד:
"ש. מאיזה שנה אתה מכיר את המושכר של גזית?
ת. אני מכיר את המקום הזה מיום 1.1.73.
....
ש. אתה ראית אם הוא עשה משהו בחוץ?
ת. לא ראיתי.
...
ש. אתה לא יודע אם נעשה שינוי או לא נעשה שינוי?
ת. אני לא ראיתי מבחוץ שנעשה שום שינוי. בפנים אני לא יודע מה נעשה". (עמ' 18-19 לפרוטוקול).

בהמשך, העיד מר עוזיאלי:
"ש. ממתי ראית שיש שם גלריה?
ת. עשרות שנים יש לו גלריה.
ש. ממתי?
ת. עשרות שנים.
...
ש. לך יש גלריה?
ת. לי יש גלריה. אני רוצה לומר לך מה אמר לי אברמיניאן. אני זוכר אותו כמו עכשיו. איש נחמד, קטן, הוא אמר לי תעשה פה מה שאתה רוצה, זה כמו שלך, במילים האלה." (עמ' 24 שורות 4-12 לפרוטוקול).

19. בנסיבות הענין הריני קובעת, כי ככל שנעשו במושכר שינויים, הרי אלה היו זניחים ומכל מקום נעשו בתקופת בעל הבית הקודם, אשר נתן הסכמתו המפורשת או המשתמעת.

אשר על כן, נדחית עילת הפינוי בגין שינויים במושכר.

לעניין עילת הטרדה והרגזה
20. התובעים טוענים, כי קמה עילת פינוי בגין כך שהנתבע מרגיז את בעל הבית, ובין היתר, התלונן בעירייה על התובע בטענה שיש מכונת כביסה ומוזרמים מים לחצר, כמו גם כי יש בלוני גז בחצר. לטענת התובעים, הנתבע הגיש את מכתב התלונה במעטפה של סוכנות ניסקו, שאת סחורותיה הוא מפיץ, ונתן אותו לשכן שימסור לתובע. עוד נטען כי הנתבע התקשר למוקד העיריה בתלונה על מכונת הכביסה ובלוני הגז. בנוסף, טוענים התובעים, כי הנתבע התלונן בעירייה על בניה שלא כדין שביצע התובע, ובגינה הוגש נגד התובע כתב אישום. על פי הנטען, יש במעשים אלה, כמו גם בהתעקשותו של הנתבע לשלם תשלומים פעוטים של דמי שכירות, משום עילת פינוי בגין הטרדה והרגזה.

עוד טוענים התובעים כי הנתבע הפיץ בשכונה טענה לפיה התובע התפרץ לחנותו באלימות ובקללות, וכי הנתבע מציג את התובע כאדם אלים וגס רוח, דבר שהצריך את התובע להגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בגין לשון הרע (תביעה שנמחקה ועניינה הועבר לדיון בתיק הנוכחי במסגרת טענות בסוגיית הסעד מן הצדק).

21. העילה של הטרדה והרגזה מעוגנת בסעיף 131(5) לחוק.
בעל בית המבקש לפנות דייר מוגן מכוח עילה זו, חייב להוכיח התנהגות מטרידה ומרגיזה הנושאת אופי מתמיד וקבוע שמכביד באורח ניכר על קיומם של יחסי שכירות תקינים. אין די בכך שבעל הבית יוכיח מעשה הטרדה בודד ועליו להציע על התנהגות כללית אשר נושאת אופי של קבע. מעשים שנעשים על ידי דייר במטרה להגן על זכויותיו, אין לראותם דווקא כהטרדה והרגזה באופן המקים עילת פינוי (ע"א (ת"א) 144/67 נעים נ' כרים, פורסם בנבו).

22. בענייננו, לא הניחו התובעים תשתית ראייתית אשר יש בה כדי להקים עילת פינוי בגין הטרדה והרגזה.

לעניין טרוניות התובעים בגין תלונתו של הנתבע – מן הראיות עולה כי תלונתו של הנתבע לעירייה על כך שהתובע שינה את ייעודו של הבניין תוך גרימת מפגעים ומטרדים לדיירים, לא היתה בלתי עניינית. מהכרעת הדין (נספח ח' לתצהיר הנתבע), עולה כי התובעים הורשעו בהליך פלילי שננקט נגדם בגין המעשים המיוחסים להם.

לעניין האירוע הנטען המתייחס לכניסתו של התובע לחנותו של הנתבע – מן הראיות עולה כי ביום 30.1.09 נכנס התובע לחנותו של הנתבע, ביצע צילומים ומדידות תוך שבמהלך האירוע נפלה סחורה מהמדף לרצפה. במהלך הבאת הראיות הושמעה קלטת של האירוע, אשר הוגשה על ידי התובעים. אינני רואה לנכון להסתמך על הקלטת, בשים לב לקטעים שבהם לא נשמעו קולות דיבור אלא רעשי רקע, באופן שמעורר ספק כי עברה עריכה. בנוסף, גם העובדה שהנתבע הגיש, בזמן אמת, תלונה אודות האירוע הנטען (נספח ו' לתצהירו) תומכת בגרסתו ומטה את הכף לזכותו.

במסגרת טענת התובעים לקיומה של עילת פינוי בשל הטרדה והרגזה כנגד הנתבע, הם הצביעו על "התעקשותו לשלם תשלומים פעוטים של דמי שכירות". לאור דחיית הטענה בדבר אי תשלום דמי השכירות כדין, ממילא אין יסוד לטענה זו וודאי שאין היא מקימה עילת פינוי בשל הטרדה והרגזה.

נדחית הטענה לקיומה של עילת פינוי בגין הטרדה והרגזה.

לעניין העתירות לקביעת דמי שכירות ולחיוב בהפרשי דמי השכירות
23. העתירה לעניין קביעת דמי השכירות נטענה על דרך הסתם תוך שהתובעים הסתפקו באמירה כוללנית בדבר "אי תשלום דמי שכירות בשיעור ההעלאות כדין במשך שנים". לא הונחה תשתית ראייתית מינימאלית לקביעת שיעורם של דמי השכירות.
מכל מקום, הסמכות העניינית לקביעת דמי שכירות מוגנים היא בסמכותו של בית הדין לשכירות.
העתירות לקביעת דמי השכירות, כמו גם לחיוב הנתבע בתשלום הפרשי דמי השכירות הנטענים- נדחות.

סוף דבר
24. לא הוכחה כל עילת פינוי נגד הנתבע.

התביעה, על כל עתירותיה, נדחית.

התובעים יישאו בהוצאות, לרבות בשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.

ניתן היום ט' ניסן תשע"ב, 1 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

12 מתוך 12