הדפסה

ת"א 1392-07 משען נ' טל

בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

ת"א 1392-07

בפני :
כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל / ס. נשיאה

בעניין:
מיכל משען
ע"י ב"כ עו"ד מ' ברזם
התובעת

נגד

אלי טל
ע"י ב"כ עו"ד י' מילר ו/או עו"ד מ' כהן
הנתבע

פסק דין חלקי

א. מהות התובענה

זו תביעה למתן צו מניעה קבוע, למתן חשבונות ולפיצוי כספי, שעילותיה הפרה נטענת של זכויות קניין רוחני בבגדי ים שעיצבה התובעת.

ב. עובדות רלבנטיות

התובעת הינה מעצבת אופנה אשר ניהלה מאז שנת 1990 עסק הנושא את השם: "מיכל משען בגדי ים", במסגרתו עסקה בעיצוב עצמאי של בגדי ים.

הנתבע הינו הבעלים והמנהל של עסק למכירת בגדי ים, בשם: "מורנה מעצבים", ועיסוקו כולל גם עיצוב, ייצור ושיווק בגדי ים.

על-פי הנטען בכתב התביעה, בגדי הים שעיצבה התובעת היו ייחודיים ומקוריים וכללו חלק תחתון של בגד ים שהתאפיין במכנסון עם קיפול בד, אשר עוצב על ידי התובעת בשנת 2003; וחזיית בגד ים בעלת כתפייה רחבה, שעוצבה על ידה בשנת 2000 ושווקה תחת מותג בשם: "מונרו" (להלן בהתאמה: "מכנסון קיפול בד וחזיית מונרו") (נספח א' לתצהיר התובעת ת/8 המפנה לנספחי כתב התביעה).
לטענת התובעת, במועדים בהם עיצבה את מכנסון קיפול הבד ואת חזיית מונרו, עיצובים אלה לא היו מקובלים בשימוש בקרב המעצבים והיצרנים של בגדי ים בישראל ו/או ברחבי העולם;
והם שווקו על ידה וזכו להצלחה מסחרית רבה.
התובעת הינה הבעלים של מדגם רשום מס' 41121 לגבי עיצוב מכנסון קיפול הבד (להלן: "המדגם") (נספח ג' לכתב התביעה).
לטענתה, פנה אליה הנתבע במהלך חודש יולי 2005 והציע לה לעצב עבורו קולקציה של בגדי ים, במסגרת עסק משותף שימזג לתוכו את עסקו של הנתבע ואת עסקה של התובעת.
לאחר משא ומתן שנמשך כשלושה חודשים, בין חודש יולי 2005 לאוקטובר 2005, במהלכו קיימו התובעת והנתבע מספר רב של פגישות, חלקן אצל עו"ד בשם משה רביזאדה, גובשו בין הצדדים ההסכמות כדלקמן:
התובעת תהא אחראית על עיצוב קולקציית בגדי הים ועל ניהול המתפרה;
הנתבע, כמשקיע, יהא אחראי לשיווק, להפצה, לניהול המסחרי, לניהול העובדים ולניהול הפיננסי של העסק המשותף;
התובעת תקבל תשלום חודשי בסך של אלפי שקלים כחלק מרווחיה בגין העסק המשותף, אשר אמורים להתחלק שווה בשווה בין הצדדים;
כל הזכויות בעיצובי בגדי הים פרי עיצובה של התובעת, תיוותרנה בידיה;
התופרת אשר עבדה עם התובעת תועסק במסגרת העסק המשותף.

לטענת התובעת, במהלך תקופת המשא ומתן עם הנתבע, היא חשפה בפניו דגמים וגזרות של בגדי ים פרי עיצובה, וכן את שיטות עבודתה. הנתבע אף רכש ממנה במהלך שנת 2005 כמות ניכרת של בגדי ים, לרבות מכנסונים וחזיות, עבור אחת החנויות הנמצאות בניהול רעייתו.
במחצית חודש נובמבר 2005, לאחר שכבר סוכמו בין הצדדים כל פרטי החוזה שעמד להיחתם, התקיימה אצל עו"ד רביזאדה פגישה בין התובעת לבין הנתבע, ולהפתעת התובעת הודיע הנתבע בפתח הפגישה כי הוא אינו מעוניין לחתום על החוזה, מבלי שנתן לכך הסבר מניח את הדעת.
לטענת התובעת, כעבור ימים ספורים התברר לה שהנתבע, ללא ידיעתה ובניגוד להסכמתה, פנה עוד במהלך המשא ומתן לתופרת שעבדה עמה מזה שנים ואשר היתה אמורה להצטרף לעסק המשותף, והציע לה לעזוב את התובעת ולעבור לעבוד אצלו עם מעצבות אחרות.
בנסיבות אלה, קיימה התובעת ביום 25.11.05 פגישה עם הנתבע, בנוכחות חברתה, בניסיון ללבן את המחלוקות ולהשיב לידיה חלק מההוצאות שהוציאה עד לאותו שלב. לטענתה, התחייב בפניה הנתבע באותו מעמד, כי לא יעשה שימוש בדגמי בגדי הים פרי עיצובה. כמו כן, מסר לה שיק על סך 4,630 ₪ כתשלום עבור חומרי הגלם מהם נגזרו דגמי בגדי הים בתקופת המשא ומתן וכהחזר עבור חלק מהוצאותיה של התובעת. הנתבע ביטל את השיק לפני מועד פירעונו ופרע אותו לבסוף רק לאחר נקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדו.

לטענת התובעת, היא גילתה במהלך עונת הקיץ 2006 שבניגוד להבטחותיו המפורשות, העתיק הנתבע את עיצובי מכנסון קיפול הבד וחזיית מונרו, יישם אותם, ללא רשותה, במוצרים מתחרים ושיווק אותם בשם: "מורנה מעצבים" (להלן: "מכנסון מורנה" ו-"חזיית מורנה") (נספח ד' לכתב התביעה).
לעמדתה, קיים דמיון מהותי בין מכנסון קיפול הבד וחזיית מונרו לבין מכנסון וחזיית מורנה ומדובר בהעתקה מושלמת בכל הקשור לסוג הבד, צורת גזרות הדגמים, השימוש במלים "מכנסון קיפול בד" על גבי התג הצמוד למכנסון ושימוש במילה "מונרו" על גבי התג הצמוד לחזיית בגד הים.
לטענתה, ובנוסף, השתמש הנתבע באלמנט קישוטי פרי רעיון מקורי שלה, בדמות טבעת פרחים המושחלת על כתפיית החזייה.
לכן,מדובר בבגדי ים שהועתקו על ידי הנתבע ולא עוצבו על ידו באופן עצמאי.
לפיכך פנה בא כוחה של התובעת ביום 8.10.06 אל הנתבע במכתב, בו נדרש הלה, בין היתר, לחדול לאלתר ולהימנע בעתיד מייצור ושיווק של בגדי הים שהועתקו על ידו, להעביר לידי התובעת את מלאי בגדי הים המועתקים, וכן דו"ח המפרט את כמויות בגדי הים הנ"ל ששווקו על ידו ומחיריהם (נספח ה' לכתב התביעה).
במכתב מיום 24.10.06 דחה בא כוחו של הנתבע את כל טענות התובעת ודרישותיה.

מכאן התביעה, שהוגשה לבית המשפט ביום 8.3.07.

התובעת השתיתה את תביעתה על העילות המשפטיות כדלקמן:
הפרת סעיף 37 לפקודת הפטנטים והמדגמים, 1926;
עוולות של גניבת עין וגזל סודות מסחריים כהגדרתן בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999;
עשיית עושר ולא במשפט;
עוולות הגזל, הרשלנות והפרת חובה חקוקה כהגדרתן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];
ניהול משא ומתן שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב;
עוולות בנזיקין לפי הוראות חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981.

לטענתה, גרמו לה מעשי ההפרה של הנתבע לנזק כספי של אובדן מכירות, נזק למוניטין, אובדן לקוחות פוטנציאליים ונזקים כספיים נוספים.

בהתאם להחלטת בית המשפט (הרשם א' אורנשטיין) מיום 13.7.09, תוקן כתב התביעה על ידי הגדלת סכום התביעה מ-100,000 ₪ ל-250,000 ₪.

הנתבע כופר בכל טענות התובעת וגרסתו בתמצית היא, שאין בדגמים נשוא התביעה כל חדשנות ו/או מקוריות ו/או ייחודיות וכי מדובר בצורות סטנדרטיות המהוות חלק מקולקציות עיצוביות של יצרנים רבים בישראל ובעולם. כמו כן לטענתו, לתובעת לא מגיעות כל זכויות בדגמים נשוא התביעה והמדגם שנרשם לטובתה נרשם שלא כדין ודינו להתבטל.
מוסיף הנתבע וטוען שדגמי המכנסון וחזיית מורנה שהוא משווק אינם דומים לדגמים שהתובעת מציגה כשלה, ולא קיים כל חשש להטעיה של צרכנים ו/או אנשי מקצוע רלבנטיים בין דגמי התובעת לדגמיו. כמו כן לטענתו, הסיבות לאי הבשלת המשא ומתן שנוהל בינו לבין התובעת, לכדי הסכם, היו סיבות מסחריות - עסקיות לגיטימיות, שלא היה בהן כל היעדר תום לב מצדו.

התיק הועבר להרכב זה ונקבע להוכחות ליום 22.12.2010.

ג. הפלוגתאות בין הצדדים

מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:

היש תוקף למדגם הרשום של התובעת?
האם הפר הנתבע את זכות התובעת במדגם?
האם עוול הנתבע בגניבת עין כלפי התובעת?
האם עוול הנתבע בגזל סוד מסחרי כלפי התובעת?
האם התעשר הנתבע שלא כדין על חשבון התובעת?
האם עוול הנתבע בגזל מוניטין כלפי התובעת?
האם ניהל הנתבע עם התובעת משא ומתן שלא בתום לב ובדרך מקובלת?
האם התרשל הנתבע כלפי התובעת?
האם יש במעשי הנתבע משום הטעיה כהגדרתה בחוק הגנת הצרכן?
האם הופרה חובה חקוקה?

ד. היש תוקף למדגם הרשום של התובעת?

בתאריך 9.7.03 נרשם על שם התובעת בפנקס המדגמים מדגם מס' 41121, בסוג 2(1) לתוספת השלישית לתקנות המדגמים (תחת סיווג פריטי ביגוד והלבשה: לבוש תחתון, לבנים, מחוכים, חזיות, לבוש לילה) (נספח ג' לכתב התביעה).
המדגם נרשם רק ביחס למכנסון קיפול הבד (הוגש וסומן ת/6).

סעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (להלן: "הפקודה") קובע מהי הגדרתו של "מדגם", לאמור:

""מדגם" אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

בע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים נ' קליל תעשיות בע"מ, (פורסם בנבו ב- 8.5.03) (להלן: "עניין מיפרומאל") קבע בית המשפט העליון:

"המדגם נועד להעניק הגנה ליוצר הצורה החדשנית של המוצר. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה, כמו גם את אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים. ההגנה ניתנת לצורה המיוחדת של המוצר, כפי שהעין מסוגלת לקולטה [...] הצורה צריכה למשוך את עינו של הצרכן הרלבנטי, באופן שישפיע על בחירתו במוצר הספציפי. יחד עם זאת, לצד הדרישה הפוזיטיבית למשיכת עין, נשללת ההגנה -  כך על פי הסיפא להגדרת המדגם - מחפץ שצורתו מוכתבת כל כולה על פי תפקידו, לאמור שצורתו פונקציונלית גרידא...".

סעיף 33 (1) לפקודה קובע כי "עם רישומו של מדגם תהא לבעליו הרשום זכות מדגם עליו למשך חמש שנים מיום הרישום, בכפוף להוראות פקודה זו".

לטענת הנתבע, המדגם של התובעת נרשם שלא כדין, שכן העיצוב עליו הוא מגן אינו חדש ואינו מקורי, בניגוד לסעיף 30 לפקודת הפטנטים והמדגמים, הקובע כי ניתן לרשום מדגם אם הוא "חדש או מקורי שלא נתפרסם קודם לכן בישראל". הנתבע גורס שאין במדגם די מקוריות או חידוש על מנת לבסס את התשתית הנדרשת לרישום מדגם, ולפיכך המדגם לא היה כשיר לרישום מלכתחילה.

הלכה פסוקה היא כי ניתן לתקוף את תוקפו של מדגם גם בתקיפה עקיפה במסגרת תביעה המוגשת בגין הפרתו (ר' ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577).

כמו כן נקבע בפסיקה, שדרישת החדשנות לגבי מדגם פירושה כי מדובר בצורה, דוגמא או קישוט שלא היו מוכרים קודם לכן, ואילו דרישת המקוריות משמעותה יישומם של אלמנטים ידועים באופן שונה מן הידוע קודם לכן [ר' ע"א 3406/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, (פורסם בנבו ב-1.3.99)]. בעניין סלע הנ"ל נקבע שבתחומים מסוימים תבוא דרישת החידוש או המקוריות על סיפוקה גם על יסוד שינויים ותוספות קטנים למדי. כך למשל, בתחומים בהם מוגבלת "חירות העיצוב" של היוצר עקב טיבו, תפקידו או אופן השימוש במוצר.

הנתבע העיד בתצהירו שלמעשה ניתן המדגם בזכות קיפול בד המחבר בין שני חלקי מכנסון בגד הים, שנועד לחבר בין שני הבדים המרכיבים את המכנסון, כך שלמעשה העיצוב של המכנסון כולו כמכנסון עם קיפול בד הוכתב ממניעים פונקציונאליים ולא אסתטיים, קרי, חיבור בין הבד והבטנה המרכיבים את המכנסון שלא באמצעות תפר חיצוני.

לתצהירו של הנתבע צורפו דפי הסבר שהגישה התובעת בתיק רישום המדגם (נספח א' ל-נ/3), בהם צוין:
"הרעיון הכללי של כל הדגמים זה:
א. חלוקת הישבן לשניים ע"י תפר אמצע גם בתחתון וגם במכנסון (יותר רחב
בצדדים).
ב. ללא תפרים בצידי התחתון בישבן וללא גומי. יש קיפול בד.
[...]
על מנת להפוך את הרעיון לתחתון יותר צנוע הוספתי תפר כיווץ באמצע הישבן אשר מאפשר לכסות עוד קצת מהישבן...".

מטעם התובעת הוגשה חוות דעת מומחה של מר רנן בן דוד (ת/1) שהעיד על עצמו כמי שעובד 26 שנה בתעשיית האופנה, ייצר מיליוני יחידות של בגדי ים עבור חברות אופנה, ובנוסף מזה 20 שנה הוא מלמד יום אחד בשבוע במכללת שנקר (עמ' 4 שורות 6-5).

בחוות דעתו ציין מר בן דוד בהתייחס למכנסון בגד הים כדלקמן (סע' א' 2 בעמ' 2 ל-ת/1):

"להערכתי ולמיטב ידיעתי, בשנת 2003, החלק התחתון של בגד הים, אשר מתאפיין במראה מכנסון עם קיפול בד, אשר הוצג בפני כמוצר שמקורו בגב' מיכל משען (ר' נספח ב'), היווה יצירה מקורית – אורגינאלית. אמנם, מבדיקת המכנסון עולה, כי יושמו בו טכניקות מוכרות בתחום האופנה (לדוגמא – בהיבטי חומרים, תפירה), אך אין בכך כדי להפחית או לגרוע ממסקנתי, שהמדובר בקומבינציה – בשילוב – של היבטים אשר מוצאים את ביטויים הויזואלי – העיצובי – באופן ייחודי, בולט וניכר לעין, שלא היה מוכר לי באותה תקופה, בתחום עיצוב בגדי הים".

בחקירתו בבית המשפט העיד מר בן דוד שברוב המוצרים באופנה ובבגדי ים תמיד יהיו טכניקות חוזרות, אבל במדגם הספציפי הזה יש דברים חדשים (עמ' 4 שורות 14-13).

בהמשך העיד מר בן דוד (עמ' 4 שורות 25-23, 28):

"ת: ... בגד ים רגיל נגמר בגומי בקצה ואילו בגד הים הזה תפור בשיטה של הפיכה, של נסתר. נסתר היה אבל כמו שהוא מופיע בבגד הים הזה, זה חידוש.
[...]
החומרים לא חדשים, התפירה לא חדשה, אבל השילוב כולו חדש...".

וכן (עמ' 5 שורות 2-1):

"בגד ים רגיל נתפר בשכבה בודדת עם גומי ואוברלוק, בגד הים הזה נתפר בשיטה שלא רואים גומי ואוברלוק והכל נקי כי הכל נעשה בקיפול בלבד".

מטעם הנתבע לא הוגשה חוות דעת מומחה ובסיכומיו הוא עותר למתן משקל מופחת לעדותו של מר בן דוד מאחר שהלה אישר שלא בדק את המדגם והוא אינו מומחה במדגמים.

איני מקבלת את טענת הנתבע.

כאמור, מר בן דוד מסר את עדותו בהתבסס על ניסיונו רב השנים בתחום עיצוב בגדי ים בישראל. להערכתו, הייחודיות של שיטת תפירת המכנסון כמכנסון קיפול בד, באה לידי ביטוי ויזואלי בולט לעין, שלא היה מוכר באותה תקופה בתחום עיצוב בגדי הים, ובכך טמון החידוש שבמדגם.
עדותו של מר בן דוד לא נסתרה בחוות דעת נגדית, וכשנשאל הנתבע מדוע לא הציג חוות דעת מומחה מטעמו, השיב: "אני לא מכיר מומחה כזה. לא סברתי שמישהו מהתעשיה יכול להיות או לשמש כמומחה" (עמ' 28 שורות 20-19).

זהו אינו נימוק משכנע, ולמעשה טענת הנתבע לפיה אין במדגם די מקוריות או חידוש על מנת לבסס את התשתית הנדרשת לרישום מדגם, הופרחה לחלל האוויר מבלי שגובתה בתשתית ראייתית כלשהי.
אף טענתו לפיה אין תוקף חוקי למדגם מאחר שהתובעת שיווקה את מכנסון קיפול הבד עובר למועד הגשת בקשת רישום המדגם בחודש יולי 2003 (סע' 12.7 לכתב ההגנה), לא הוכחה בראיות.

בנסיבות אלה, ובהיעדר ראיות מטעם הנתבע שיש בכוחן לסתור את חזקת תקפות רישום המדגם, אני קובעת שהנתבע לא עמד בנטל ההוכחה של סתירת מהימנות רישום המדגם וטענתו להיעדר תוקף חוקי לרישום המדגם, - דינה להידחות.

ה. האם הפר הנתבע את זכות התובעת במדגם?

סעיף 37 (1) לפקודה קובע:ו
 
"כל עוד קיימת זכות יוצרים באיזה מדגם אסור לשום אדם,-
(א) ליחד לצרכיי מכירה, את המדגם או כל חיקוי תרמית או חיקוי בולט הימנו לכל חפץ הכלול בסוג סחורה שרשום בו המדגם, חוץ אם יש לו רשיון או רשות בכתב מאת הבעלים הרשומים, ואסור לו לעשות כל דבר כדי לאפשר לו ליחד את המדגם כאמור לעיל; או
(ב) לפרסם סחורה או להציעה למכירה, אם ידע כי יחדו לאותה סחורה מדגם או כל חיקוי הימנו, אם חיקוי מתוך רמאות ואם חיקוי בולט, שלא בהסכמת בעליו הרשום".

בעניין מיפרומאל נקבע:

"ההכרעה אם מוצר מסוים מפר זכות מדגם רשומה של מוצר, נעשית על פי 'מבחן העין' [...] העין בה מדובר לאו עינו של בית המשפט היא, אלא עינו של הצרכן, קרי: אותו אדם שהמוצר מכוון אליו [...]. ככלל, הצרכן הפוטנציאלי, אשר בעיניו נבחן המוצר, הוא "הצרכן הממוצע" או "הצרכן הסביר", הרוכש את המוצר מבלי שהוא מקדיש לעניין זמן רב לצורך בחינה מדוקדקת ומבלי שהוא עורך השוואה בין המוצרים בשוק.
[...]
בשלב השני, צריך בית המשפט לקבוע את מהות המוצר (ה"חפץ", כלשון הפקודה), העומד להשוואה. בית המשפט יברר, לצורך כך, כיצד נמכר המוצר או כיצד נעשה בו שימוש בפועל [...] לבסוף, מששם בית המשפט לנגד עיניו את הקונה הרלבנטי של המוצר, המבקש לרכוש את המוצר בתנאים הרגילים בהם עומד הוא למכירה או לשימוש, שומה עליו להשוות בין המוצרים ולקבוע אם המוצר האחר מהווה "חיקוי בולט" של המוצר המוגן במדגם. שני השלבים הראשונים קלים הם להכרעה ומצריכים בדיקה עובדתית גרידא. לעומתם, מעוררת ההשוואה, המתבצעת במסגרת השלב האחרון, את עיקר הקושי. הקושי נובע מכך שהגנת המדגם משתרעת - כך על פי סעיף 37 לפקודה - לא רק על המדגם הרשום עצמו ועל "חיקוי תרמית" שלו, אלא גם על "חיקוי בולט הימנו". מכאן, שגם מוצר שאינו זהה למוצר המוגן, עשוי להפר את המדגם בהיותו "חיקוי בולט". [...]. ההשוואה הראויה, צריך שתעשה על ידי בחינת תדמיתו הכוללת של המוצר, כפי שנקלטה בעינו של הצרכן הרלבנטי. הדגש מושם על התרשמות הצרכן מן החוזי הכללי של המוצר, כשההנחה היא שמבטו של הצרכן אינו דקדקני כשל מומחה, אך גם אינו שטחי כשל עובר אורח מזדמן".
[...]
כאשר קיים דמיון בחזותם הכוללת של המוצרים, שאינו מגיע לכלל זהות, נוהגים בתי המשפט להמשיך ולבחון אם הצרכן הרלבנטי עשוי לטעות בין המוצר המוגן לבין המוצר האחר [...]. במקרים בהם סבור בית המשפט, כי אמנם עלול הצרכן לטעות בין שני המוצרים, אף אם יש ביניהם שוני מסוים, יראה בכך בית המשפט אינדיקציה לכך שמדובר בהפרה וההיפך.
[...]
בחינת החשש להטעיה בין המוצרים הינה, למעשה, מבחן עזר [...] מבחן עזר זה מאפשר לבית המשפט לעמוד על מאפייניו החזותיים הדומיננטיים של המדגם הרשום – אותם מאפיינים הנצרבים בזיכרונו של הצרכן, בעלי משיכת העין הנדרשת. ההנחה היא שאם הצרכן עשוי לטעות בין המוצרים, סימן הוא שהמוצר המתחרה הפר את "הגרעין החזותי" של המוצר המוגן.
[...]
לצורך בחינת החשש להטעיה בין מוצרים, רשאי בית המשפט להשוות בין המוצר המוגן במדגם לבין המוצר האחר, כשהם מונחים בנפרד זה מזה [...]. ואמנם, במספר עניינים ציינו בתי המשפט המחוזיים, כי אין לערוך השוואה מדוקדקת בין המוצרים כשהם מונחים זה לצד זה [...] זאת הן משום שהצרכן המצוי אינו נבחן, בדרך כלל, על ידי כך שמציגים בפניו את שני המוצרים יחדיו, והן משום שאדם המכיר היטב את שני המוצרים ממילא אינו צפוי להחליפם זה בזה.
קביעה זו נסמכת על ההנחה לפיה זכרונו של הצרכן אינו מושלם ועל כן אין הכרח בזהות של ממש בין המוצר המפר והמדגם הרשום. בית המשפט עשוי לקבוע כי מדובר בהפרה, על אף קיומם של הבדלים בהם ניתן להבחין בנקל בהשוואת המוצרים זה מול זה, אם סביר שהצרכן לא יזכור הבדלים אלה כשהוא יתקל במוצרים כשהם בנפרד זה מזה.
[...]
"פרמטר רלבנטי נוסף, שיש להביאו בחשבון בהערכת השינויים שנתגלו בהשוואה בין המוצרים, הוא היקף ההגנה הניתן למדגם הרשום, הנגזר ממידת החידוש או המקוריות שבו [...] בתחומים כאמור בהם יש מרווח תמרון קטן יחסית בעיצוב הדגמים השונים, אין לפרוש את הגנת המדגם בצורה רחבה מדי ולפיכך תינתן למדגם הרשום הגנה בהיקף צר ומוגבל יותר [...] בית המשפט נדרש, איפוא, לבחון את מידת החידוש והמקוריות במדגם הרשום ולהשוותו למוצרים קודמים הקיימים בתחום הרלבנטי. אם ימצא כי החידוש או המקוריות שבמדגם אינם משמעותיים, עשוי בית המשפט, באופן דומה, לשלול טענת הפרה, על יסוד שינויים קלים בלבד, שהוכנסו במוצר החדש".

בענייננו, עסקינן בפריט לבוש המשמש כחלק תחתון של בגד ים, הנמכר בחנויות ייעודיות, כשה"צרכן הרלבנטי" הן הנשים המגיעות לאותן חנויות במטרה לרכוש בגד ים ו/או קמעונאים.

בהשוואה בין מכנסון קיפול הבד בעיצוב התובעת (ת/6) לבין מכנסון מורנה (ת/3, ת/4) בולט לעין האלמנט הזהה של קיפול הבד הנסתר.

הנתבע העיד בתצהירו (סע' 54 ל-נ/3) כי "מוצרים הדומים באופן בולט ומשמעותי למראה מוצרי התובעת נשוא התביעה, מיוצרים ומשווקים על ידי יצרנים ומשווקים רבים בישראל ומחוצה לה", וצירף כדוגמא צילום חלק תחתון של בגד ים (נספח ג'3 ל-נ/3), אשר לעדותו: "שייך לי ונמכר על ידי והדומה במראהו לתחתון של התובעת ומורכב מקיפול בד".

גם בחקירתו בבית המשפט אישר הנתבע שקיים דמיון בין דגמי התובעת לבין דגמיו, אך לטענתו הדמיון הזה קיים בכל התעשייה ובניגוד לטענת התובעת אין כל חידוש בטכניקה וביישום של קיפול הבד (עמ' 25 שורות 24-23, 28-26, 32-31).
הנתבע צירף לתצהירו צילום של תחתונים עם קיפול בד, שאינם משמשים כבגד ים אלא כפריט הלבשה תחתונה, של חברת "סלוגי" (נספח ג'2 ל-נ/3). לעדותו הוא פיתח את מכנסון מורנה בהשראת התחתון של "סלוגי", אך ללא צורת הגלים ולא התפר הקדמי שמאפיינים את הדגם של "סלוגי", מכיוון שהם אינם מתאימים לעיצוב בגד ים (עמ' 35 שורות 14-9).

הלכה למעשה, באמצעות הסרת צורת הגלים והתפר הקדמי מהתחתון של "סלוגי" כפי שמופיע בצילום, והפיכתו לבגד ים במקום הלבשה תחתונה רגילה, תוך השארת השימוש בטכניקת קיפול הבד, כפי שבוצע על ידי הנתבע– מתקבל דגם הזהה לזה של התובעת.

בנוסף, צירף הנתבע לתצהירו צילום של תחתון בגד ים המשווק על ידו (נספח ג'3), הכולל תפר אמצעי קדמי וחגורה. בחקירתו בבית המשפט אישר הנתבע שהסיר ממכנסון מורנה את תוספת החגורה ואת התפר האמצעי הקדמי, ושגם במכנסון קיפול הבד שעיצבה התובעת אין חגורה ואין תפר קדמי (עמ' 34 שורות 27-19).

כפועל יוצא מהאמור לעיל, מתבקשת המסקנה לפיה מכנסון מורנה ששווק ונמכר על ידי הנתבע (ת/3, ת/4) זהה למכנסון קיפול הבד של התובעת (ת/6), ולמצער מהווה חיקוי בולט שלו כלשון סעיף 37 (1) לפקודה.
אשר על כן אני קובעת שהנתבע הפר את זכות התובעת במדגם וניתן בזאת צו מניעה המורה לו לחדול לאלתר ולהימנע בעתיד מכל יבוא, ייצור, רכישה, שיווק, מכירה, פרסום או הפצה, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, של מכנסון מורנה ו/או של כל דגם אחר הדומה באופן בולט למדגם הרשום של התובעת.
בנוסף ניתן בזאת צו למתן חשבונות לפיו ימציא הנתבע לתובעת ולתיק בית המשפט, תוך 30 יום מהיום, תצהיר הכולל דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון אשר יכלול פירוט מלא של כמות מכנסוני מורנה שיוצרו ו/או שווקו ו/או נמכרו ו/או הופצו ו/או התקבלו על ידו ו/או על ידי מי מטעמו, לרבות הסכומים ו/או הרווחים אשר התקבלו או אמורים להתקבל אצלו ו/או אצל מי מטעמו ו/או עבורו, בעקבות עסקאות הקשורות לייצור ולשיווק מכנסוני מורנה.
אשר לסעד הכספי לו עותרת התובעת, - נושא זה ידון בחלקו השני של ההליך, לאחר שיתקבלו החשבונות כאמור לעיל.

ו. האם עוול הנתבע בגניבת עין כלפי התובעת?

לאור קביעתי לעיל בנוגע להפרת זכויותיה של התובעת במכנסון קיפול הבד, מתייתר הצורך לדון בשאר עוולות הקניין הרוחני בגינן עתרה התובעת לאותם סעדים, ועל כן תידון עוולת גניבת העין ביחס לחזיית מונרו בלבד.
העוולה של גניבת עין קבועה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), וזו לשונו:

"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."

בפסק הדין שניתן בע"א 8981/04 אבי מלכה- "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ, (תק-על 2006 (3) 4762) (27.9.06), פירט בית המשפט העליון את יסודותיה הבסיסיים של העוולה והם:
הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו.
הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים - בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר. 
 
יפים לענין זה גם הדברים שנאמרו בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה" (פ"ד נה (3) 933) (23.5.01), כדלקמן:

"בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמר: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע – הנפגע [...]. פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש...".

מן הכלל אל הפרט:
 
האם הוכיחה התובעת מוניטין בחזיית מונרו?

התובעת העידה בתצהירה שצברה לזכותה מוניטין טוב שנקשר לעיצוב חזיית מונרו (ת/7).
כך למשל, בגדי הים פרי עיצובה הוצגו בתוכנית הטלויזיה "משהו ללבוש"בהנחיית שרון חזיז, והיא עצמה התראיינה בחדשות ערוץ 10 ובתוכנית הבוקר של אודטה (סע' 11 ל-ת/8). כמו כן צורפו לתצהירה העתקי פרסומים אשר מעידים, לטענתה, על המוניטין הנ"ל.
הפרסומים שצורפו לתצהיר התובעת (נספח ו' ל-ת/8) כוללים תמונת שער של חזיית בגד ים בעיצובה בעיתון "את" מחודש מאי 2000; תמונת בגד ים מתוך כתבה בעיתון "את" מחודש מאי 2003; תמונת בגד ים משולשים בעיתון "את" מחודש אפריל 2004; תמונת בגד ים שלם בעיתון "את" מחודש יוני 2005; ופרסום הכולל תמונת בגד ים בעיתון "צפון העיר" מחודש אוגוסט 2005.
דא עקא, באף לא אחד מהפרסומים הללו מופיעה תמונה של חזיית מונרו (ת/7), אלא דגמים אחרים שעיצבה התובעת.
הפרסומים האחרים שצורפו לתצהירה כוללים כתבה מתוך אתר האינטרנט של תוכנית הבוקר של קשת בערוץ 2, הכוללת התייחסות לחזיית משולשים בעיצוב התובעת, ופרסום בעיתון ידיעות אחרונות משנת 1997 שגם הוא אינו מתייחס לחזיית בגד ים בשם "מונרו".

כמו כן האזכור היחיד המופיע בפרסומים לחנויות בהן נמכרים בגדי הים של התובעת הוא לחנות "יוניק" ברחוב שינקין 34 בת"א.

בחקירתה בבית המשפט העידה התובעת שבשנת 2005 היא עבדה עם מספר חנויות קטנות ובשלב מסוים צמצמה את הפעילות לשתי חנויות עיקריות בת"א בשם "יוניק" ו"לבנבנים" ששיווקו את בגדי הים שלה (עמ' 17 שורות 18-17, 31-29). לעדותה, היקף המכירות שלה בשנת 2005 עבר את הסכום של 100,000 ₪ (עמ' 17 שורות 9-8).

התובעת לא הגישה לבית המשפט חשבוניות ו/או דוחות כספיים המעידים על היקפי המכירות של חזיית מונרו, וכשנשאלה על כך ע"י ב"כ הנתבע בחקירתה בבית המשפט השיבה: "אני יכולה להכין את זה לפעם הבאה אם תבקש ממני" (עמ' 16 שורה 28).

בהמשך נשאלה התובעת והשיבה (עמ' 20 שורות 19-13):

"ש: הפרסומים שלך בעיקר מדברים על ההתאמה האישית, נכון?
ת: אין זה נכון. יש כתבות טלוויזיה שדיברו באופן כללי גם על בגדי הים שלי. הרבה פעמים, אני לא מכחישה, דיברו על ההתאמות האישיות שלי שזה חלק מאוד מצליח, במיוחד בחנות "יוניק", אבל אני כמעט אף פעם לא טרחתי לגשת לפרסם את עצמי, תמיד פנו אלי.
ש: השקעת בפרסום?
ת: עד כמה שזכור לי, פעם אחת. כל הפרסום שלי היה מפה לאוזן על-ידי אנשים שהגיעו אלי וביקשו שאציג בטלוויזיה ובעיתונים. אני אף פעם לא רדפתי אחרי פרסום".

מטעם הנתבע הוגש תצהירו של מר אייבי שחר (נ/2), בעל חנות למכירת בגדי הלבשה תחתונה בשם "לבנבנים" ברחוב דיזנגוף בת"א. מר שחר העיד בתצהירו שבעבר מכר בחנותו גם את בגדי הים של התובעת.

בחקירתו בבית המשפט העיד מר שחר (עמ' 21 שורות 19-18):

"ת: .... התובעת לא היתה מפיצה, היו לה מספר מצומצם של מקומות. אצלי היא מכרה פעם כן ופעם לא. לא החזקתי אותה לאורך שנים, אלא בהפסקות. היא היתה מייצרת שנה ושנתיים בחופש".

מטעם התובעת הוגש תצהירה של הגב' עידית עמר (ת/2), שעבדה כמוכרת בחנות הבגדים "יוניק" ברחוב שינקין בת"א. הגב' עמר העידה בתצהירה שבחנות נמכרו בגדי ים פרי עיצובה של התובעת בהצלחה ניכרת והם היו מבוקשים מאוד.

המסקנה המתבקשת העולה ממכלול הראיות שנפרשו בפני בית המשפט היא, שהתובעת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת קיום של מוניטין בחזיית מונרו.
משלא הוכח קיומו של מוניטין, דין התביעה בעילה של גניבת עין להידחות, ומתייתר הצורך לבחון את יסוד ה"חשש להטעיה" שהוא היסוד השני של עוולת גניבת העין.

ז. האם עוול הנתבע בגזל סוד מסחרי כלפי התובעת?

לטענת התובעת, עשה הנתבע שימוש בסודותיה המסחריים ובמידע עסקי שלה שאינו נחלת הרבים, אשר סודיותו הקנתה לה יתרון עסקי על פני מתחריה בתחום עיצוב וייצור בגדי ים, כל זאת ללא הסכמתה ובניגוד להתחייבותו החוזית המפורשת שלא להעתיק את דגמיה.

"סוד מסחרי" מוגדר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות בזו הלשון:

"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

בענייננו, איני סבורה שמוצר מסוג בגד ים, שכל אדם יכול לרכוש באופן חופשי בשווקים ולהעתיק את טכניקת העיצוב החיצוני שלו ללא כל קושי, עונה להגדרה של "מידע עסקי...שאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים".
לפיכך לא ניתן לעשות שימוש בעוולה של גזל סוד מסחרי על מנת להגן על עיצוב חיצוני של בגד ים ונוכח מסקנה זו אין צורך לדון בשאלה האם פעולת הנתבע עולה לכדי עוולת גזל סוד מסחרי כהגדרתה בסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות.

ח. האם התעשר הנתבע שלא כדין על חשבון התובעת?

על-פי קביעתי לעיל, הנתבע הפר את זכות התובעת במדגם הרשום לגבי מכנסון קיפול הבד.
כתוצאה מכך תידון בחלקו השני של ההליך סוגיית הסעד הכספי לו זכאית התובעת, לרבות השבת הרווחים –אם יש- מהם התעשר הנתבע שלא כדין. לפיכך מתייתר הדיון בעוולת עשיית עושר ולא במשפט, שכן אין בכך כדי להוסיף לסעד שכבר ניתן ממילא ויינתן בעתיד, מכוח הפרת המדגם הרשום.

ט. האם עוול הנתבע בגזל מוניטין כלפי התובעת?

דין טענה זו של התובעת להידחות מאחר שיסוד הכרחי לקיומה של עוולת גזל המוניטין הינו הוכחת קיומו של מוניטין בחזיית מונרו, וכפי שנקבע לעיל, התובעת לא הניחה תשתית ראייתית לקיומו של מוניטין כזה.

י. האם ניהל הנתבע עם התובעת משא ומתן שלא בתום לב ובדרך מקובלת?

התובעת עותרת לפיצוי כספי בסך של 50,000 ₪ בגין ניהול משא ומתן מצד הנתבע שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב.
לטענתה, "פיצוץ" המשא ומתן על ידי הנתבע נעשה באופן מפתיע, כשנותר אך פסע ליצירת קשר חוזי מחייב בכתב, והודעת הביטול נעשתה בצורה סתמית וללא צידוק סביר. כמו כן היא גורסת שהנתבע, בהיותו צד למשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, חרג ממערכת יחסי האמון המתחייבת בין צדדים למשא ומתן, והעובדה שהחל בייצור ובשיווק בגדי ים מועתקים מיד לאחר סיום המשא ומתן ממחישה את חוסר תום ליבו.

עמדת הנתבע היא שהמשא ומתן עלה על שרטון בעקבות סירוב התובעת לקבוע בחוזה שהסחורה שתיוצר על ידי העסק המשותף תימכר לחנות של רעייתו במחיר עלות, והתעקשותה על כך שהמחיר יהיה אותו מחיר בו נמכרת הסחורה לכל החנויות ולכל היותר תוך הפחתת 40%.
כמו כן לטענתו, עוד בשלבי החלפת הטיוטות, נוהלו שיחות טלפוניות ארוכות בינו לבין התובעת ו/או עו"ד רביזאדה, במהלכן הבהיר להם הנתבע שקיימות אי התאמות במספר סוגיות בין הסיכום העקרוני לבין נוסח החוזה. כמו כן הסתבר לו תוך כדי ניהול המשא ומתן כי התובעת צברה לעצמה מוניטין שלילי בקרב בעלי חנויות שעבדו עמה בעבר, ושהעיצובים שעוצבו על ידה לאחר תחילת הפעילות המשותפת שמומנה על ידו, נכשלו ולא עמדו במבחן הייצור ו/או השוק.
לטענת הנתבע, בהתחשב בעובדה שהוא היה אמור ליטול על עצמו את מלוא הסיכונים, העלויות והשקעת הכספים בעסק המשותף, הוא הגיע למסקנה, שתהא זו טעות מצדו להתקשר עמה. בנסיבות אלה, ולאחר שהתובעת סירבה להתפשר על דרישותיה גם במעמד הפגישה האחרונה שנערכה אצל עו"ד רביזאדה, ובהסתמכו על ייעוץ כלכלי ומסחרי שקיבל מאיש מקצוע בדבר אי הכדאיות לחתום על החוזה, אכן סירב הנתבע לחתום עליו.

עו"ד משה רביזאדה שהיה מעורב בשלבי המשא ומתן בין הצדדים והחלפת הטיוטות, ונכח גם בפגישה בה, לטענת התובעת, היה אמור להיחתם החוזה, - לא זומן למתן עדות.

בחקירתה בבית המשפט נשאלה התובעת והשיבה (עמ' 18 שורות 32-30; עמ' 19 שורות 4-1):

"ש: ידוע לך שניגשתם לכלכלן ושהתוכנית העסקית שלכם נכשלה?
ת: אני לא ניגשתי לשום כלכלן.
ש: הנתבע לא אמר לך שהתוכנית העסקית שלכם נכשלה כלכלית?
ת: אני לא הייתי אחראית בהסכם בינינו לכל העניינים העסקיים. היה חשוב לי שמישהו יתן לי גב מבחינה עסקית וינהל את כל העניין העסקי ויוריד ממני את כל העול, כדי שאני אעצב ואצור דברים כמו שאני יודעת. כל העניין העסקי היה באחריותו של הנתבע, לכן צריך לשאול אותו ולא אותי".

הנתבע העיד בחקירתו בבית המשפט (עמ' 37 שורות 14-12):

"ת: כשקיבלתי לידיי את טיוטת ההסכם הסתבר לי שהתובעת הנחתה את עוה"ד שלה לכתוב דברים שונים ממה שסיכמנו בעל-פה. זו הסיבה שניהלנו מו"מ ארוך ומתיש, ללא פשרות מצידה, תוך כדי שאני מנסה להתגמש וכל זה על מנת שהעסק יצא לפועל".

בהמשך העיד (עמ' 38 שורות 23-19, 33-27; עמ' 39 שורות 2-1):

"ת: קיבלתי חוו"ד מקצועית, פיננסית מאיש מקצוע שהפנה אותי אליו בנק אוצר החייל. באותה תקופה רציתי לקבל מימון בנקאי לטובת העסק המשותף, הבנק הפנה אותי ליועץ חיצוני שיבנה לי תוכנית עסקית. במהלך הבניה של התוכנית נוכחתי לדעת שגם מבחינה כלכלית ההשתדכות עם התובעת לא כדאית, מעבר לדברים האישיים שנוכחתי לדעת תוך כדי המו"מ וששמעתי מבעלי חנויות אחרים שיש לי עסק עם אישה שהיא בעייתית.
[...]
ש: מדוע לא ביקשת מאותו איש מקצוע לתת עדות לטובתך, שהכל ענין כלכלי ולא כדאי?
ת: כי לא מצאתי לנכון לבקש ממנו דבר כזה. הגשנו תוכנית עסקית, התוכנית העסקית כללה את השכר שהתובעת היתה אמורה לקבל ובמהלך היעוץ שלו הוא הבהיר לי, שלא כדאי מבחינה כלכלית להתחייב לדבר כזה.
ש: קיבלת את זה בכתב או בעל-פה?
ת: קיבלתי את זה בעל-פה. לא ביקשתי ממנו לתת עדות פה. אם הייתי רוצה באיזושהי דרך להעתיק את התובעת, לא הייתי צריך להיכנס איתה למו"מ ולא הייתי צריך לבזבז אלפי כספים, אנרגיה וזמן. אם הייתי רוצה להעתיק את התובעת, הייתי עושה זאת. זו לא בעיה. אני לא העתקתי, לא רוצה להעתיק, זה לא עניין אותי והמו"מ איתה היה בתום לב על מנת להיכנס לשותפות מלאה".

מאחר ושתי הגירסאות סבירות, -המסקנה המתבקשת העולה מהאמור לעיל היא, שלא עלה בידי התובעת להוכיח את הטענה לפיה ניהל הנתבע את המשא ומתן עימה שלא בתום לב ובדרך מקובלת ואשר על כן אני דוחה את עתירתה לפיצוי בראש פרק זה.

יא. האם התרשל הנתבע כלפי התובעת?

לטענת התובעת, הלכה פסוקה היא כי הפרה חמורה של הלכות מסחר הוגן בדרך של העתקה, אשר כרוכה בה נטילה של פרי המאמצים היצירתיים של מתחרה מסחרי, מבלי שהמעתיק ישקיע דבר משל עצמו, זו התנהגות פגומה העולה כדי מעשה בלתי סביר במובן עוולת הרשלנות (ע"א 2972/95 יוסף וולף ושות' בע"מ נ' דפוס בארי שותפות מוגבלת, פ"ד נג (3) 472, 479).

לאור הקביעה לעיל לפיה הנתבע הפר את זכות התובעת במדגם הרשום לגבי מכנסון קיפול הבד, אשר כתוצאה מממנה תידון בחלקו השני של ההליך סוגיית הסעד הכספי לו זכאית התובעת, מתייתר הדיון בעוולת הרשלנות, שכן אין בכך כדי להוסיף לסעד שכבר ניתן ממילא ויינתן בעתיד, מכוח הפרת המדגם הרשום.

יב. האם יש במעשי הנתבע משום הטעיה כהגדרתה בחוק הגנת הצרכן?

לטענת התובעת, שיווק בגדי הים של הנתבע עלול לגרום לצרכנים רגילים להאמין כי הם רוכשים בגדי ים פרי עיצובה. בכך לעמדתה, הפר הנתבע את הוראות סעיפים 2 (1), 2 (6), 2 (7) ו- 2 (10) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, כאשר על-פי סעיף 31 (א1) לאותו חוק, דין מעשה או מחדל העלולים לגרום להטעיה בכל עניין מהותי בעסקה, כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין.

סעיף 2 (א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי " לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה)...".
בהמשך הסעיף נמנים עניינים שחזקה כי הם מהותיים לעסקה ובכלל זאת: הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות [סע' 2(1)]; זהות היצרן, היבואן או נותן השירות [סע' 2(6)]; השם או הכינוי המסחרי של הנכס או השירות [סע' 2(7)]; החסות, העידוד או ההרשאה שניתנו לייצור הנכס או למכירתו או למתן השירות [סע' 2(10)].
על-פי קביעתי לעיל, הנתבע הפר את זכות התובעת במדגם הרשום לגבי מכנסון קיפול הבד. כמו כן נקבע שסוגיית הסעד הכספי לו זכאית התובעת תידון בחלקו השני של ההליך. לפיכך מתייתר הדיון בעוולה של הטעיית לקוחות, הגם שמדובר בשתי עוולות שונות, שכן אין בכך כדי להוסיף לסעד שכבר ניתן ממילא ויינתן בעתיד, מכוח הפרת המדגם הרשום.
אשר לחזיית מונרו, מאחר שהתובעת לא הוכיחה שציבור הלקוחות הרלבנטי מזהה את חזיית מונרו עם שמה ו/או עם העסק שלה, הרי שלא מתקיים חשש להטעיה ואני דוחה את טענתה בראש פרק זה.

יג. האם הופרה חובה חקוקה?

לטענת התובעת, הפר הנתבע את החובות המוטלות עליו על-פי החיקוקים המפורטים לעיל, אשר נועדו לטובתה והפרתם על ידי הנתבע גרמה וגורמת לה לנזקים אותם נועדו החיקוקים המופרים למנוע.

על-פי קביעתי לעיל, הנתבע הפר הוראת סעיף 37 לפקודת הפטנטים והמדגמים ביחס לזכות התובעת במדגם הרשום לגבי מכנסון בגד הים. כתוצאה מכך ניתן צו מניעה ונקבע שסוגיית הסעד הכספי לו זכאית התובעת תידון בחלקו השני של ההליך. לפיכך, מתייתר הדיון בעוולת הפרת חובה חקוקה, הגם שמדובר בשתי עוולות שונות, שכן אין בכך כדי להוסיף לסעד שכבר ניתן ממילא ויינתן בעתיד, מכוח הפרת המדגם הרשום.

יד. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת חלקית, בעילה של הפרת מדגם רשום בגין מכנסון קיפול הבד ובגין הפרה זו זכאית התובעת לסעדים כמפורט בסעיף ה' לפסק הדין.
הנתבע ישא בשכ"ט עו"ד התובעת בגין שלב זה של ההליך בסכום של 20,000 ₪.
כמו כן זכאית התובעת להחזר הוצאותיה אותן ישום הרשם. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין החלקי ועד לתשלום בפועל.

אני קובעת את התיק בפני לשלב ביניים, כדי לבחון אם ניתן לסיימו מחוץ לכותלי בית המשפט, וזאת לתאריך 14.2.2012 שעה 08.20.

ניתן היום 22.1.2012 בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק פסק דין חלקי זה לב"כ הצדדים בהמצאה כדין וכן תזמן אותם לדיון שנקבע .

_______________
ד"ר דרורה פלפל, שופטת
סגנית נשיאה
18 מתוך 18