הדפסה

ת"א 13429-01-09 בן שלום ואח' נ' שמלצר ואח'

בית משפט השלום בחיפה
ת"א 13429-01-09 בן שלום ואח' נ' שמלצר ואח'

בפני
כב' השופטת ישראלה קראי-גירון

התובעים

  1. מזל בן שלום ת"ז XXXXXX634
  2. ישראל בן שלום ת"ז XXXXXX312

נגד

הנתבע
ירון שמלצר ת"ז XXXXXX821

פסק דין

א. מבוא

1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד ובשתיהן עותר כל צד לחייב הצד השני לשלם לו פיצויים בגין נזקים שנגרמו עקב ביצוע עוולה לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

2. התובעים והנתבעים שכנגד הם בני זוג ושניהם עובדים בעיריית חיפה (לעיל ולהלן בהתאמה: "מר וגב' בן שלום"). גב' בן שלום הינה כיום ממונה על קופות הגמל והפנסיה באגף השכר בעירייה, תפקיד אליו קודמה ממועד התרחשות האירועים נשוא התביעות בשנים 2007-2008. במועדים הרלוונטיים לתביעה שימשה גב' בן שלום ראש צוות באגף השכר בעירייה. מר בן שלום משמש כיום מנהל לשכת התאגידים בעיריית חיפה ומילא תפקיד זה גם במועדים הרלוונטיים לתביעה.

3. הנתבע, התובע שכנגד (להלן: "מר שמלצר") שימש כחשב שכר באגף השכר בעיריית חיפה ובתוקף תפקידו עבד באותו אגף עם גב' בן שלום. כעת מושעה מר שמלצר מעבודתו בעירייה ואין מחלוקת כי הוגשו נגדו שלוש קובלנות אשר נמצאות כעת בבירור משפטי. כמו כן אין מחלוקת כי מר שמלצר מנהל הליכים משפטיים מול עיריית חיפה בכל הנוגע לעבודתו. הקובלנות אשר הוגשו נגד מר שמלצר היו בנושאים כדלקמן:
I קובלנה מיום 3.12.07 בגין הגשת מסמכים כוזבים ומטעים לעירייה במטרה לזכות בהחזר הוצאות רכב (נספח א' לתצהיר מר שמלצר – נ/1).
II קובלנה מיום 5.10.08 בגין הכפשה ללא בסיס ובחוסר תום לב עובדים שונים בעירייה תוך ייחוס להם מתן שוחד, זיוף, מרמה, מסירת נתונים כוזבים וגניבת כספי ציבור והכל תוך שימוש שלא כדין במאגרי מידע אליו נחשף במהלך עבודתו.
III קובלנה בגין אי החתמת כרטיס נוכחות ומילוי פרטים כוזבים בשאלון בנוגע לדיווח כי למר שמלצר תואר ראשון.
בגין קובלנות אלו ובגין אירועים אחרים מתנהלים בין עיריית חיפה ומר שמלצר הליכים גם כעת בבית הדין לעבודה.

4. במהלך שמיעת ההליכים בפניי התברר כי הרקע לתביעות הדדיות אלו, כמו גם לחלק מההליכים המתנהלים בביה"ד לעבודה (תביעה של מר שמלצר כנגד עיריית חיפה ותביעה של מי שהייתה סגנית מנהלת אגף ומנהלת המחלקה לתשלומים, הגב' יוכי הולצמן כנגד עיריית חיפה (להלן: "גב' הולצמן"), הוא בין השאר מערכת יחסים מורכבת שככל הנראה שררה באגף התשלומים בעיריית חיפה. גב' בן שלום ומר שמלצר נמנים על צוות העובדים של אגף זה. התנהלות פנימית של המחלקה ואנשיה הובילה למתחים בין עובדי המחלקה ובינם לבין עובדי עירייה אחרים, הובילה להערות ותלונות הדדיות וחלק מהן הפך להיות נשוא התביעות הנתונות להכרעה בפניי היום.

5. אבהיר כבר עתה כי מוטב היה כי תביעות אלו, בשל טיבן ואופיין ונוכח מערכת יחסי העבודה שבין הצדדים לתביעה, היו מוצאות פתרונן באכסניה אחרת ולא בין כתלי בית המשפט. בוודאי נכון הדבר כאשר לחלק מההכרעות בתיק תהיה השפעה, אולי, על התדיינויות האחרות אותם מנהל מר שמלצר. ניסיונותיי לכוון הצדדים לפתרון שכזה כמו גם ניסיונות למצוא הסדר מחוץ לכותלי בית המשפט כשלו, ועתה לא נותר אלא ליתן פסק דין זה.

6. בכתב התביעה נטען כי במהלך חודש דצמבר 2007 התברר לגב' בן שלום מעובדים בעירייה כי מר שמלצר טען בפני נציגי העירייה והסתדרות העובדים כי היא מקבלת תשלום בגין אחזקת רכב מסוג מיצובישי לנסר מ.ר. 71-852-20 כאשר הרכב אינו בבעלותה ו/או בשימושה.
גב' בן שלום טענה כי בפועל הרכב נשוא התלונה היה בבעלות משותפת של התובעת יחד עם חמתה, גב' מזל בן שלום, מיום רכישתו, וכי לחמות היה במועדים הרלוונטיים רכב נוסף. לפיכך טענה גב' בן שלום כי דרישתה לקבל החזר הוצאות אחזקת רכב נעשתה כדין בהתאם לזכאותה מתוקף תפקידה ולא כנטען נגדה על ידי מר שמלצר.
נטען בתביעת בני משפחת בן שלום כי ביום 3.1.2008 שלח מר שמלצר מכתב בו שטח טענותיו כנגד גב' בן שלום לראש העיר, מנכ"ל העירייה, סמנכ"ל משאבי אנוש, היועמ"ש של העירייה ויו"ר ההסתדרות בחיפה (נספח א' לכתב התביעה, נספח ד' לנ/1).

7. נטען כי פעולות מר שמלצר גרמו לפגיעה בשמה הטוב של גב' בן שלום וכי גם למר בן שלום, כבעל תפקיד בכיר בעירייה, נגרם נזק כבד לשמו הטוב, הן בגין הפגיעה באשתו והן משום שהוא נדרש בפורומים שונים אליהם הגיע מתוקף תפקידו להתמודד עם שאלות אודות טענות מר שמלצר במכתביו כנגד אשתו. בנוסף נטען כי בדוא"ל שהפיץ מר שמלצר ביום 18.8.08 הכפיש מר שמלצר את מר בן שלום בעצמו שעה שכתב כי מעמדו של מר בן שלום בעירייה וקשריו עם ראש העיר הם שסייעו לגב' בן שלום לקבל כספים שאינם מגיעים לה עבור אחזקת הרכב. כן נטען כי מר שמלצר טען בתכתובות שונות לגורמים שונים כי מר בן שלום מנצל מעמדו ופועל לטובת אשתו בהקשרים אלו.

8. התובעים ציינו בתביעתם כי ביום 3.3.08 פנו במכתב (נספח ח' לת/1 ולת/2) באמצעות באי כוחם למר שמלצר בבקשה לחדול ממעשיו והתריעו כי ככל שלא יעשה כן וככל שלא יתנצל בפני כל הגורמים אליהם פנה – ייתבע. התובעים טוענים כי מר שמלצר לא נענה לדרישתם זו, המשיך בפועלו ומכאן תביעתם.
התובעים טענו כי במכתבים שהוסיף מר שמלצר לשלוח לגורמים שונים בעירייה הוא המשיך להכפיש שמם. נטען כי התובעים עשו מאמץ לקבל מכתבים אלו של מר שמלצר לעירייה עליהם קיימת להם רק ידיעה כדי להכלילם בתביעתם ואף פנו לשם כך לעירייה במכתב מיום 13.5.08 ואולם סמנכ"ל משאבי אנוש בעירייה טען כי יש צורך בצו שיפוטי לחשיפת מכתבים אלו.

9. התובעים ביקשו להדגיש כי מעולם לא עשו דבר על מנת לפגוע במר שמלצר בעוד שהוא פגע ופוגע בהם במתכוון וללא כל סיבה. נטען כי פרסומיו של מר שמלצר השפילו את התובעים בעיני הבריות והם הפכו מושא ללעג ולבוז. נטען כי האשמותיו של מר שמלצר שייחסו לתובעים מעשי רמייה ו/או הונאה ו/או הטעיה של המערכת בה הם מועסקים שנים רבות, גרמו להם נזק רב וכי הם משוכנעים כי מר שמלצר בפעולותיו התכוון לפגוע במשלח ידם ולגרום לפיטוריהם.

10. מר שמלצר לא יוצג עד לשלב קדם המשפט, דבר שלא הקל על ניהול ההליך. אשר על כן כתב ההגנה, התביעה שכנגד ובקשות שונות שהגיש, נערכו על ידו והיו עמוסים בפרטים למכביר. אביא את עיקרי הדברים.

11. תחילה טען מר שמלצר כי דין התביעה נגדו להדחות התביעה על הסף בשל העדר יריבות ו/או חסינות המוקנית לו על-פי ההלכה ולטענתו אף על-פי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") בשל היותו חושף פרשות שחיתות ואי סדרים אשר פעל בתום לב וללא כוונת זדון. מר שמלצר הדגיש כי המכתבים יועדו לאנשים ספציפיים ולא נועדו לפרסום כלפי כולי עלמא וכי אינו יודע כיצד הגיעו לידי ה"ה בן שלום.

12. מר שמלצר מציין כי התביעה קנטרנית, עוסקת בסכסוך עבודה, כי הבסיס העובדתי עליו נשענת התביעה הינה תלונה לגיטימית שנועדה לחשוף אי סדרים והתנהלות לקויה בשל אפליה אסורה בקיום נוהל. מר שמלצר מתאר את מצבו המשפחתי ואת המצוקה הכלכלית אליה נקלע בעקבות השעייתו וטוען כי התביעה הינה תולדה של נקמנות אישית ומהווה ניצול לרעה של הליכי משפט. עוד נטען כי גב' בן שלום עצמה נהגה לפגוע בעובדים, לחבל בעבודה, לזייף נתוני שכר לרעתו תוך ניצול רקע אישי ומעמד. עוד קושר מר שמלצר את פגיעתו עם הפגיעה הנוספת במי שהיתה מנהלת המחלקה בה עבדו הוא וגב' בן שלום - גב' הולצמן. הוא מר שמלצר תולה בגב' בן שלום את האחריות למצבו הנוכחי ורואה בה כמי שגזלה פרנסתו.

13. מר שמלצר טען כי הפרסום עליו מלינה גב' בן שלום אינו עולה כדי לשון הרע על פי מבחן האדם הסביר בנסיבות העניין ולחילופין מהווה הדבר פרסום מותר על-פי החוק וכן כי מדובר בפרסום אמיתי בעל עניין ציבורי. עוד טען כי לחילופין חלה על הפרסום הגנת תום הלב. מר שמלצר טען כי להגנתו עומדות ההגנות של זוטי דברים ורשלנות תורמת של התובעים. מר שמלצר הוסיף וטען כי נקט באמצעים סבירים לוודא את אמיתות הפרסום וכן כי התביעה הוגשה בשיהוי רב. עוד נטען כי התובעים לא הוכיחו הנזק הנטען על ידם.

14. עוד טוען מר שמלצר כי המכתבים נשוא התביעה נכתבו על ידו במסגרת ניסיונותיו של מר שמלצר להתגונן בפני הקובלנות שהוגשו נגדו, לרבות ובמיוחד זו אשר ייחסה לו הגשת מסמכים כוזבים במטרה לזכות בהוצאות רכב בגין רכב שהיה רשום על שם אמו, ולהשיב לעצמו זכאותו לאחזקת רכב וכן את הדרגה שנשללו ממנו.

15. בכתב התביעה שכנגד אשר הוגש רק נגד גב' בן שלום טוען מר שמלצר כי בישיבת הוראות ביצוע בה נכחו 24 עובדי עירייה התבטאה גב' בן שלום כלפיו באופן מעליב ופוגע באומרה "מי שלא עושה כלום מדבר". נטען כי תלונה שהגיש מר שמלצר בעניין בוררה ונמצאה מוצדקת ובעקבותיה ננזפה גב' בן שלום (מכתב ממר צביקה הדרי, סגן וממלא מקום ראש העיר מיום 3.5.07, נספח א' לנ/1). מר שמלצר טען כי גב' בן שלום המשיכה בהשתלחות חסרת רסן יומיומית כלפיו ואף פעלה להדחתו מתפקידו.

16. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד מציינים הנתבעים כי התביעה שכנגד חסרה הוכחה עובדתית משום שלא צורפו מכתבים ותכתובות מהם מבקש מר שמלצר להיבנות. מצוין כי התכתובת היחידה אליה הפנה מר שמלצר בתביעתו הינה מכתב קולקטיבי עליו חתומה בין השאר גב' בן שלום שהופנה למספר גורמים בעירייה כנגד גב' הולצמן בהיותה מנהלת המחלקה (מכתב מיום 1.6.08). באשר להתבטאות גב' בן שלום בישיבה בה השתתפו 24 עובדי עירייה, עניין זה לא הוכחש ואולם נטען כי גב' בן שלום לא ננזפה אלא הובהר לה על ידי הממונה על האתיקה בעיריית חיפה כי אמירתה היתה לא ראויה. גב' בן שלום מדגישה כי ההתבטאות נעשתה בישיבה סגורה של עובדי המחלקה ומהווה התבטאות שאינה עולה כדי לשון הרע. הודגש כי פניותיו של מר שמלצר בעניין לראש העיר לא נענו וכי אף הוגשה על ידי ראש העיר קובלנה כנגד מר שמלצר לאחר שפניות רבות שהפנה לראש העיר נתגלו כפניות סרק. גב' בן שלום לא הכחישה כי פנתה בגלוי ובע"פ למחלקת משאבי אנוש בתלונות כנגד מר שמלצר וכי בעקבות פנייתה נערכה בדיקה בסופה הוחלט להגיש קובלנה לבית הדין המשמעתי של עובדי הרשויות המקומיות כנגד מר שמלצר וכי הדבר הוביל אף להשעייתו על ידי בכירי העיריייה שבסמכותם לעשות כן.

17. מר בן שלום הכחיש בכתב ההגנה לתביעה שכנגד כל קשר לבדיקות שבסופן מצא עצמו מר שמלצר מושעה מתפקידו. מר בן שלום הדגיש כי כלל אינו מכיר את מר שמלצר באופן אישי. בני משפחת בן שלום אף ציינו בכתב הגנתם לתביעה שכנגד כי מעולם לא כתבו דבר כנגד מר שמלצר וכי הדבר היחיד שנכתב בשמם ויועד לעיניו הוא מכתב ההתראה שניסח באי כוחם בטרם הוגשה התביעה דנן.
בני משפחת בן שלום הבהירו כי הינם עובדי עירייה למעלה מ-30 שנה וכי מר שמלצר מייחס להם בכתב התביעה כוחות לא להם והחלטות שאין בסמכותם ליתן, ועל כן על אף הערכה הרבה לה הם זוכים בעת מילוי תפקידם, אין ביכולתם לפגוע במשרתו של מר שמלצר והם אף לא עשו כן.

18. לאחר שמר שמלצר שכר יעוץ משפטי לא הוגשו כתבי טענות מתוקנים ואולם בסיכומיו בעל-פה בפניי סיכם ב"כ מר שמלצר טענותיו בפניי, כדלקמן:
1. כל הפרסומים המיוחסים למר שמלצר נעשו בעניינה של גב' בן שלום ומר בן שלום הודה בעדותו כי הוא הגיש תביעתו רק בגין הפגיעה באשתו ולכן דין תביעתו של מר בן שלום להידחות.

2. נ/9, מייל שנכתב לגב' שרה ראובני והכולל אומרת בנוגע למר בן שלום הינו בגדר עדות שמיעה בלבד משום שקיומו ותוכנו לא הוכחו בראיות נדרשות בהליכים דנן.

3. פרסומים שביצע מר שמלצר הינם פרסומים מותרים על-פי סעיף 13(ג) לחוק.
4. האמור בפרסומים הנ"ל על-פי מבחן פרשני אובייקטיבי אינם עולים בכדי לשון הרע על פי הגדרת מונח זה בחוק.
5. לא הוכח נזק.
6. למר שמלצר עומדת הגנת סעיפים 15 (3), (4) ו-(8) לחוק ובעיקר ההגנה בדבר הגשת תלונה לגיטימית.
עוד טוען ב"כ שמלצר כי התביעה שכנגד הוכחה בשל הודאת גב' בן שלום באמירות שיוחסו לה.

19. עוד יצוין כי במענה לטענות ב"כ מר שמלצר בסיכומיו, הבהיר ב"כ התובעים כי את תביעת התובעים יש לקרוא ביחד עם מוצגים נ/7-נ/9 הם מכתבים שנשלחו ע"י מר שמלצר לעירייה וגולו רק דרך עדים שזומנו לבית המשפט וקודם לכן לא היו בידי התובעים.
ב"כ התובעים טען כי האמירות בגינן הוגשה התביעה שכנגד מר שמלצר ע"י מר בן שלום הינם אלו האמורים בסעיפים 14 ו-15 לכתב התביעה וזאת בצירוף תוכן מכתבים נ/7-נ/9 בהם נטען כנגד מר בן שלום כי קיבל תפקידים בעירייה בזכות קשריו.

ב. ההליך

1. בשלב ההליכים המקדמיים בתיק זה הגיש מר שמלצר, עוד בהיותו בלתי מיוצג, בקשות לדחיית התביעה נגדו על הסף או לחילופין ומתן הוראה להעברתה לדיון בבית הדין לעבודה. ביום 6.5.09 נדחו בקשות אלו.

2. בנוסף בשלב ההליכים המקדמיים נדחתה בקשת בני משפחת בן שלום למתן צו לגילוי מסמכים אשר נטען כי הוא נחוץ כדי לאפשר צירוף מסמכים לתביעה שעיריית חיפה מסרבת לגלותם ללא צו. ביום 16.3.2010 נדחתה הבקשה.

3. יצוין כבר עתה כי בשלב המקדמי, בו לא היה מר שמלצר מיוצג, הוגשו על ידו בקשות וכתבי טענות מפורטים בהם לא חסך מר שמלצר במלים על מנת לתאר את הנסיבות הרלוונטיות לדעתו לתביעה ואת פועלם של התובעים נגדו ומניעיהם. מר שמלצר עשה כן בלשון משתלחת ובלתי ראויה שאין מקומה בכתבי טענות בכלל ובפרט בכתבי טענות שעילתם לשון הרע. נדמה כי התנהגות זו של מר שמלצר הייתה בבחינת הוספת שמן למדורה שהיטיבה לבעור גם כך. למרבה המזל ניסוחים אלו התמתנו ונעלמו משעה שמר שמלצר שכר שירותיו של עורך דין. דבר זה אף הקל על המשך ניהול ההליכים בתיק זה.

4. ביום 31.5.2010 נתקיימה ישיבת קדם משפט בתיק זה ובמהלכה לאחר שהוברר כי אין מנוס משמיעת ראיות, נקבע מועד לשמיעת ראיות.

5. ביום 17.3.2011 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נשמעו מטעם התובעים: עו"ד מיכל שטיינברג, העובדת במחלקה המשפטית בעיריית חיפה והיתה מי שחקרה את הקובלנות המשמעתיות שהוגשו כנגד מר שמלצר (להלן: "גב' שטיינברג"). לאחר מכן ייצגה גב' שטיינברג את עיריית חיפה בהליכים התלויים ועומדים בביה"ד לעבודה; מר אילן שדות, סמנכ"ל משאבי אנוש בעיריית חיפה (להלן: "מר שדות"); מר אבי ויסזנד, מי שהיה בחלק מהמועדים הרלוונטים לתביעה יו"ר הסתדרות המעו"ף בנפת חיפה (הסתדרות הפקידים) וסגן ההסתדרות המרחבית (להלן: "מר ויסזנד") וכן מר וגב' בן שלום.
העדים: גב' שטיינברג, מר שדות ומר ויסזנד העידו בפניי מבלי שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמם, בהתאם להחלטת בית משפט מיום 26.12.2010 לאחר עיון בבקשות ובתגובות מטעם הצדדים לעניין זה.
מטעם מר שמלצר שמעתי עדותו בלבד.
הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה בישיבת בית משפט מיום 13.6.2011.

ג. המסקנה

  1. לאחר ששמעתי ראיות הצדדים, סיכומיהם וקראתי טענותיהם שוכנעתי כי דין התביעה העיקרית להתקבל. כפי שיפורט בהמשך שוכנעתי כי האמרות שאין מחלוקת בין הצדדים כי נכתבו ע"י מר שמלצר כנגד שני בני הזוג מהווים פרסום שהוא בבחינת פרסום פוגע כהגדרתו בחוק. פרסום זה נעשה במספר רב של הזדמנויות ומר שמלצר לא חדל מלעשות כן אף לאחר שהובהר לו כי לאחר בדיקה נמצא כי אין ממש בטענותיו ואף לאחר שנדרש לחדול ממעשיו והוזהר על ידי באי כוחם של ה"ה בן שלום. לעניין זה מצאתי את עדויותיהם של עדי התובעים כמו גם עדותם של ה"ה בן שלום אמינות ומהימנות. אדגיש, הוכח בפניי כי בוצע פרסום פוגע הן בנוגע למר בן שלום והן בנוגע לגב' בן שלום ואיני מקבלת טענת ב"כ מר שמלצר כי הפרסומים נשוא כתב התביעה לא כללו התייחסות למר בן שלום, ואין ממש בתביעתו משום שזו כוללת רק טענה כי פרסום פוגע כנגד אשתו כמוהו כפרסום הפוגע בו ומכוון לפגוע בו. מאידך לא מצאתי ממש בטענות ב"כ שמלצר לקיומם של הגנות העומדות למרשו במקרה דנן.
  2. באשר לתביעה שכנגד, לא מצאתי בפרסום הנטען, דברי גב' בן שלום בישיבה בה נכחו מספר רב של עובדים, פרסום פוגע, הן על-פי פרשנות אובייקטיבית והן על-פי פרסום סובייקטיבי. משכך כשל מר שמלצר מלהוכיח תביעתו הנגדית ודינה להידחות.

גם אם טעיתי ומדובר בפרסום פוגע לטעמי הוכיחה גב' בן שלום הגנות מספקות במקרה דנן.

3. אשר לשאלת הפיצוי ההולם בשוקלי כל הנסיבות במיוחד נסיבות ביצוע הפרסום האסור, היקף הפגיעה, מערכת היחסים העכורה ששררה במקום עבודת כל הצדדים לתביעה זו, במעמדם של התובעים בקהילתם, בטיב הפרסום, היקפו ונסיבותיו והעובדה כי נעשה מתוך רצון של מר שמלצר להתגונן מפני ההליכים שנוהלו נגדו תוך טענה לקיומה של אפליה אסורה נגדו, אני סבורה כי הפיצוי הראוי המגיע לתובעים הינו סך של 15,000 ₪ לכל תובע.

ד. דיון
I התביעה
1. עפ"י חוק איסור לשון הרע יש לבדוק בראש ובראשונה האם הפרסומים המיוחסים למר שמלצר כנגד שני בני הזוג בן שלום הינם פרסום המהווה לשון הרע.

2. אין ספק כי בפנינו פרסומים בכתב ובע"פ אשר מר שמלצר אינו מכחיש כי ביצע. הכוונה לנספחים א', ג', ד' לכתב התביעה ולמוצגים נ/7-נ/9.
בנוגע לפרסומים יש להבחין בפרסומים שבוצעו בשתי נקודות זמן, האחת מחודש דצמבר 2007 עת השיב מר שמלצר לתלונות שהוגשו כנגדו בגין מסירת מסמכים כוזבים ומטעים לעירייה במטרה לזכות בהחזר הוצאות רכב. במסמכים אלו תוך מתן הסבר להתנהגותו הסב מר שמלצר תשומת הלב להתנהגות דומה אצל גב' בן שלום ולאחר מכן הוסיף והבהיר מעורבות בעלה בעניין.
הפרסומים האחרים הרלוונטיים לעניינו בוצעו לאחר יום 21.2.2008, עת ניתנה תשובת מנהל אגף משאבי אנוש וארגון בעיריית חיפה לפיה תלונת מר שמלצר בנוגע להצהרות גב' בן שלום על שימוש ברכב שאינו בבעלותה נבדקו ונמצא כי אין בהם ממש ולאחר יום 3.3.2008 עת נשלח למר שמלצר מכתב המתרה בו לחדול מפרסומים המהווים לשון הרע כנגד בני משפחת בן שלום.
מר שמלצר אינו מכחיש כי ביצע פרסומים בכתב ובע"פ גם לאחר מועדים אלו לאחר שהובהר לו כי תלונתו כנגד גב' בן שלום נבדקה ונמצאה בלתי מוצדקת.
ראה עדות מר שמלצר עמ' 24 שורות 24-26 ועמ' 25 שורות 1-5 ושורות 13-15 לפרוטוקול.
3. בעדותו בעמ' 25-26 מודה מר שמלצר כי שלח ביום 12.8.2008 את נ/8 ואת נ/9. מכתבים אלו נשלחו ע"י מר שמלצר ליחידה לפניות הציבור בעיריית חיפה ולמבקר העירייה. מר שמלצר לא הכחיש כי מדובר במכתב שכותב ע"י מר שמלצר לגורמים רבים לרבות: מנכ"ל העירייה, היועמ"ש של העירייה, ראש העירייה וכד'.

4. לפיכך יש לבדוק האם עסקינן בפרסום המהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק.
ההגדרה של "לשון הרע" מצויה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, וזו לשונו:
"לשון הרע מהי 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, עסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.

5. כדי לבדוק האם מדובר בפרסום המהווה לשון הרע יש לפרשו על-פי מבחן אובייקטיבי, קרי פרסום ייחשב כלשון הרע אם ייתפס ככזה ע"י האדם הסביר, ללא קשר לכוונת המפרסם. אין חשיבות גם לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל הנמען שקרא את הדברים.
המבחן הקובע לדעת הפסיקה הינו מהי לדעת השופט היושב בדין המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים.
ראה לעניין זה:
ע"א 1104/00 אפל נ' חסון פד נו(2) 614;
ד"נ 7/99 חברת חשמל בע"מ נ' עיתון הארץ פד לב (3) 337;
ת"א 17848/07 מנחם נ' שפיגלר
פס"ד כב' השופטת אילת דגן מיום 30.11.2011 והאסמכתאות שם.

6. לטעמי בפרסומים שביצע מר שמלצר במיוחד אלו אשר בוצעו על ידו לאחר חודש פברואר 2008, עת נודע לו בוודאות כי תלונתו נגד גב' בן שלום נבדקה ונמצאה לא מוצדקת, ולאחר חודש מרץ 2008, עת קיבל מכתב התראה מב"כ בני משפחת בן שלום, מהווים לשון הרע.
יצוין כי אין ממש בטענת ב"כ מר שמלצר שדבר הפרסום לא הוכח וזאת מכיוון שמר שמלצר בעדותו הודה במשלוח הפרסומים לרבות ובמיוחד אלו שצורפו לכתב התביעה וכן המוצגים נ/7-נ/9.

7. כך ב-נ/9 מגדיר מר שמלצר את נושא פנייתו לשרה ראובני ביום 12.8.08 בדוא"ל אשר הועברה על ידה ככל הנראה למר פיינטוך (ת/1 נספח ט'). נושא הדוא"ל הוגדר על ידי מר שמלצר כ"תלונה על ביצוע עברות לכאורה גניבה שוחד הפרת אמונים" (כך במקור – י.ק.ג.).
באחת הפסקאות בדוא"ל זה כותב מר שמלצר:
"והכול כאן פרוטקציה אסורה ולא על פי נהלי העירייה ומנהל תקין..... וקבלת כסף שכר עי העובדת מזל בן שלום מחלקת שכר, איש לא עשה לה כלום בגלל קשריה האישיים עם ראש העיר עי בעלה שהינו בכיר בעירייה שמינה אותו מר יהב ללא קיום מכרז כחוק וכנדרש עפ הוראות המשרד הפנים ושלטון מקומי ומקבל שכר עבור תפקיד שנתפר לו במיוחד ולא היה קיים קודם גב' בן שלום חבלה לי בשכר מתוך קנאה סתמית כיהנה..."
ובהמשך:
"גב' בן שלום מקבלת אחזקת רכב על מיצובישי שלא רשום על שמה מאז 2003 ראיתי את הרישיונות ששלחה אותי תוך ניצול מעמדה כמנהל שלי דאז במחלקה להחליף לה ברקסים...."

דוא"ל זה נכתב לאחר מכתב ההתראה שנשלח למר שמלצר לחדול משליחת מכתבים אלו ולאחר שמר שמלצר כבר ידע כי תלונותיו על גב' בן שלום נדחו.

8. בדברים אלו, הנכתבים לגורמים מקצועיים בעיריית חיפה ומחוצה לה, יש משום הטלת דופי הן בגב' בן שלום והן במר בן שלום. אדם סביר אשר ייחשף למלל האמור לעיל יגבש דעה שלילית ביותר על בני הזוג בן שלום ואין ספק כי כל אדם סביר אשר שמו היה משתרבב לתכתובות אלו היה חש מושפל, במיוחד אילו הפרסומים היו נעשים לגורמים שונים במקום עבודתו.
אדגיש, לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע אין צורך להוכיח כי אדם אכן הושפל או בוזה בפועל בעקבות ההתבטאות הפוגענית ודי להוכיח כי הפרסום אכן היה עלול להוביל לתוצאה שכזו.
ראה:
ע"א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ' לוי ואח' פ"מ תשנ"ז (1) 424,434, שנהר, 121);
בענייננו גב' בן שלום היטיבה לתאר את תחושותיה הקשות עת נדרשה לבוא בדברים עם עובדים אחרים ממחלקות אחרות בעירייה מתוקף עבודתה לאורך תקופת הפרסומים (פרוטוקול מיום 17.3.2011 ע' 17 ש' 16-20). עדות זו נמצאה אמינה ומהימנה ומובנת לגמרי בנסיבות המקרה.
גם מר בן שלום ביטא תחושות דומות. אמנם מר בן שלום התבטא בעדותו כי תחושותיו היו בגין הפגיעה באשתו, שהיא לדבריו חלק ממנו ואולם הוא ביטא גם תחושות השפלה בגין הפגיעה בו, בשמו ובמעמדו.

9. אדגיש, אפשר כי לו הפרסומים היו נעשים בקנה מידה מצומצם, בלשון מעודנת ובאמת מתוך רצון לעורר מעין "בדק בית" פנימי ביישום נהלים כאלו ואחרים בעירייה, דין המכתבים היה שונה. לעניין זה יש לשים לב גם למשמעות הפרסום והקשרו כך נאמר בפסיקה כי:
"משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר"
(בר"ע 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר תק-על (4)2006 1437,1410)
הקושי מתעורר שעה שלצד הלשון הנחרצת בה נקט מר שמלצר במכתביו, רף הפרסומים חרג מגדר הסביר הן בתדירותם והן במעגל הנמענים לו. מר שמלצר בעדותו הודה כי שלח מכתבים ודוא"לים רבים בהקשר זה לגורמים שונים הן בתוך עיריית חיפה והן מחוצה לה.
עיון במיילים מגלה כי מפעם לפעם נקט מר שמלצר לשון תוקפנית יותר, הכתיר מכתביו בכותרות פוגעניות יותר וככל שלא נעתרו בקשותיו העצים מידת האשמותיו כאשר הוא תולה בבני הזוג בן שלום ובמעמדם לטענתו בעירייה את האשמה לכך שלא ננקטים נגדם הליכים כלשהם בגין האשמותיו, בעוד שההליכים נגדו אינם מפסיקים.
עושה הרושם מעיון במיילים האלו כי מר שמלצר אינו מסתפק בהפניית מידע לצרכי בדיקה, אלא עושה לו מטרה לשכנע את נמעניו בצדקתו תוך שהוא ממשיך להטיח אשמות בבני הזוג בן שלום גם לאחר שאלו נבדקו והופרכו.
גם אם אולי יהיה מקום לטענה כי מר שמלצר האמין שקיימות נסיבות דומות להתנהגותו ובהתנהגות גב' בן שלום בכל הנוגע להצגת מסמכים בנוגע לקבלת קצובת אחזקת רכב מהעירייה, גרירת מר בן שלום לעניין בשל היותו בעלה של גב' בן שלום תוך הטחת אשמות ביושרו אינה ברורה.
10. לא ניתן להישאר אדיש לעומס, תכיפות ותפוצתם הנרחבת של התכתובות, ובוודאי לתוכנם ולכותרתם.
עניין תדירות התכתובות קיבל תימוכין וחיזוק בעדותו של מר אבי ויסזנד, עדות שנמצאה מהימנה על ידי. עד זה העיד על רצונו הכן לסייע למר שמלצר בתחילת מאבקו, עד שזה החליט לנטוש את הסיוע שהוצע לו על ידי הגוף המקצועי (ההסתדרות) לאחר שהובהר לו כי הטיפול יתמקד בטענותיו ולא בהשוואה בנוגע ליישום נהלים על עובדי עירייה אחרים. לעניינו, ציין מר ויסזנד כי התכתובת הייתה "הרבה מעבר לרגיל" (פרוטוקול מיום 17.3.2011 ע' 13 ש' 15-16).

11. בשולי הדברים יש להבהיר כי הצדדים לתביעה זו מועסקים ברשות ציבורית ואולם אף אחד מהם אינו אנשי ציבור בהגדרה. הצדדים אינם נבחרי ציבור אלא מהווים חלק מהמנגנון התפעולי של העירייה וככאלו אין לראות בחשיפתם ובפרסום אודותם חלק בלתי נפרד מתפקידם וזאת להבדיל מנבחרי ציבור.
ראה לעניין זה:
אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור תשנ"ז-1997 בעמ' 70-74. (להלן: "שנהר").
גם אם היה צד כלשהו לתביעה נבחר ציבור עדיין לא היה בכך די כדי להצדיק הפרסום דנן משום שבפרסום דנן לא היה עניין ציבורי ולא הוכח כי מדובר בדברים שיש בהם חשיבות לצורך ביקורת על אנשי ציבור והכל לצורך קיום ממשל דמוקרטי תקין.
ראה לעניין זה:
ע"א 1104/00 אפל נ' חסון פד נו (2) 614.

12. אשר להגנות להם טוען מר שמלצר כי קיימות לו על פי חוק.
1. פרסום מותר ס' 13 (5) לחוק
I ראשית מבקש מר שמלצר ליהנות מהגנת פרסום מותר ומפנה לסעיף 13(5) לחוק שנועד להעניק הגנה לפרסומים שנעשו במסגרת הליך משפטי. לטענתו רוב המסמכים שנחשפו במהלך ההליך דנן ולא צורפו לכתב התביעה (נ/2, נ/3, נ/4, נ/5, נ/7, נ/8 וכל מסמכי נ/9), הינם מסמכים אשר נחשפו במהלך ההליכים המתנהלים בביה"ד לעבודה ועל כן הינם פרסום מותר החוסה בצל הגנה זו.
II מדובר בהגנה אשר כוונתה בפסיקה הגנה מוחלטת.
ראה לעניין זה:
ע"פ (מחוזי-חי') 2098/02 נזאר נ' מ"י פס"ד מיום 2.5.02;
ע"א (מחוזי-ת"א) 1682/06 רסקין נ' לב פס"ד מיום 17.9.08.
בהתאמה נפסק כי יש לפרש את סעיף 13 בדווקנות, משום שהגנה זו ניתנת גם למפרסם בזדון דברים כוזבים.
ראה שנהר הנ"ל עמ' 191-192.
III לענייננו, לא שוכנעתי כי הפרסומים נשוא תביעה זו חוסים בצילה של ההגנה על-פי סעיף 13(5). הרעיון המצוי בבסיס הגנה זו נועד להבטיח ניהולו התקין של הליך משפטי תוך הענקת הגנה לפרסומים פוגעים שנעשו במסגרתו. ההגנה לא נועדה לחול על פרסומים שקדמו להליך ונעשו שלא במסגרתו. במקרה דנן מדובר בפרסומים שביצע מר שמלצר לפני ההליך וחלקם מהווה הבסיס לקובלנה שהוגשה נגדו ונדונה אח"כ בביה"ד לעבודה. התכתובות נשוא ההליך פורסמו טרם ההליך ולא לצורך ההליך ולשון הרע הכתובה בהם, נכתבה שלא במסגרת ההליך ולא לצורך ההליך אלא עובר לבירור המשפטי. ההליך דנן החל למעשה בעקבות פרסומים אלו. לא ניתן להעניק לפרסומים אלה הגנה רטרואקטיבית רק מעצם הצגת הפרסומים במסגרת ההליך דנן כראיות. המבחן הרלוונטי הינו האם מדובר בפרסום שנעשה תוך כדי ההליך ולצורך ההליך ואין הדבר כך בנוגע לפרסומים נשוא התביעה דנן.
תכלית ההגנה בסעיף 13 לא נועדה להגן על פרסומים שכאלו. בטיעוניו מבקש למעשה מר שמלצר "להכשיר" רטרואקטיבית את האמור במכתביו רק בשל הצגתם בהליך משפטי ואין להתיר עניין זה.

ב. אמת הפרסום – ס' 14 לחוק
I סעיף 14 לחוק קובע לאמור:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
II כבר הובהר לעיל כי מר שמלצר ביצע הפרסומים האסורים הן לפני החודשים פברואר-מרץ 2008 והן לאחר מכן לאחר שנודע לו כי תלונותיו נמצאו בלתי מוצדקות לאחר שעברו הליך בירור ולאחר שנודע לו כי פעולותיו מהוות לדעת ב"כ בני משפחת בן שלום עבירה פלילית ועוולה. משכך כל פרסום שבוצע לאחר החודשים פברואר-מרץ 2008 אינו לחסות בצל הגנת סעיף 14 לחוק.
III זאת ועוד במקרה דנן כשל מר שמלצר מלהוכיח כי טענותיו נגד מר בן שלום, תפקודו בעירייה, מינויו והתנהלותו נכונות. מר שמלצר גם כשל מלהוכיח טענותיו בנוגע לקשר בין התנהלות שני בני הזוג בן שלום במהלך עבודתם והיותם בני זוג נשואים.
IV משנדחו טענות מר שמלצר ע"י הגורמים האמונים לבירור טענות אלו בנוגע לגב' בן שלום, ברור כי הפרסומים אינם נאמנים למציאות ועל כן לא עומדת למר שמלצר הגנת אמת דיברתי אם המשיך לבצעם.
יש לזכור עוד כי שעה שמפרסם מייחס לנפגע ביצוע עבירה פלילית נטל ההוכחה לאמיתות טענותיו מוגבר. במקרה דנן נטל זה לא הורם.
ראה לעניין זה ת"א 17848/07 הנ"ל והאסמכתאות שם.
V בנוגע לטענות מר שמלצר על מר בן שלום: לטענות אלו לא הובאו כל הוכחות. כל שיש בידי מר שמלצר הינה אמונתו וככל הנראה תחושת ליבו כי ידו של מר בן שלום מכוונת את התנהלות הדברים כנגדו (הקובלנות, ההשעיה וניהול ההליכים בביה"ד). משלא הוצגה בפני ולו ראייה אחת בנושא ולא הוכחו טענות מר שמלצר לעניין אופן זכות מר בן שלום בתפקידיו, ברי כי לא ניתן לקבוע כי יש אמת ומכאן שגם בעניין זה נדחית ההגנה לה טוען מר שמלצר.
VI בשולי הדברים אעיר כי מששוכנעתי כי אין אמת בפרסום הדברים, אין עוד מקום להוסיף ולדון בנדבך השני של הגנה זו – העניין הציבורי שנלווה לפרסום שכן, משלא הוכח יסוד האמת אין עוד צורך לתור אחר האלמנט הציבורי שעה ששניהם מהווים גורמים מצטברים להוכחת הגנה זו.
ראה לעניין זה שנהר הנ"ל, ע' 215.

3. הגנת תום הלב – ס' 15(3) לחוק
I מר שמלצר טוען עוד להגנה בשל תום ליבו בשעת הפרסום. סעיף 15 לחוק מקים הגנות מתוקף תום ליבו של המפרסם ובלבד:
"הגנת תום
15. (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;"
II בנסיבות העניין כפי שהוכחו אין תחולה להגנת סעיף זה בענייננו. כדי לזכות בהגנה זו על הטוען לה להוכיח כי הפרסום נעשה מתוך הגנה על עניין אישי כשר באופן מידתי, שלא יעבור את השיעור הסביר המספיק לצורך ההגנה על העניין האישי. יש להוכיח כי תפוצת הפרסום תהא מוגבלת בהתאם לנסיבות העניין וכי הפרסום יתבצע בתום לב.
ראה לעניין זה שנהר הנ"ל ע' 293-298.
III כבר עמדתי על כך כי אף אם בתחילת הדרך סבר מר שמלצר כי הוא מגן על עניין אישי כשר, רק כי רצונו להשיב זכאותו לקצבת אחזקת רכב שנשללה ממנו, או רצונו כי העיריה תנהג באופן שווה לכל עובדיה בעניין זה, הרי שככל שחלף הזמן, תכיפות המכתבים, הלשון הננקטת בהם, והרחבת היריעה מסוגיית אחזקת הרכב להתנהלות כללית של גורמי העירייה, לרבות התנהלות מר בן שלום אשר כלל לא היה מעורב בעניין, איינו את "העניין האישי הכשר", הנטען של מר שמלצר.
עיון בתכתובות מאוחרות של מר שמלצר מלמד כי אלו כוללות אמירות משמיצות שאין בהן דבר עם רצון כן כי עניינם של גב' בן שלום ומר בן שלום ייבדקו.
IV לצד נתונים אלו יש לשים לב למעגל הרחב של הנמענים אליהם נשלחו המכתבים. כמו כן גם הנושאים העולים במכתבים ששלח מר שמלצר הלכו והתרחבו בצורה שאינה פרופורציונלית לסוגיות המקור: שלילת קצובת אחזקת רכב ושלילת דרגה. ככל שנקפה החקירה ומר שמלצר קיבל מבוקשו, טענותיו נבדקו ונדחו, אין בפני ראיה כי המשך פעילותו של מר שמלצר נעשה רק בשל הגנה על עניין כשר.
V בנוסף לאמור לעיל יצוין כי לאחר שקיבל מר שמלצר הודעה כי טענותיו נבדקו ולא נמצא בהם ממש ולאחר שנשלח ע"י באי כוחם של בני הזוג בן שלום מכתב התראה למר שמלצר, לא יכול מר שמלצר ליהנות מהגנת תום הלב לפי סעיף 15(3).

4. הגנת תום הלב – הבעת דעה על בעל משרה ציבורית, סעיף 15(4)
I סעיף 15(4) מקנה הגנה אם הפרסום נעשה בתום לב ואם הוא בגדר:
"...הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".
II בנסיבות העניין אין תחולה להגנה המפורטת בסעיף זה.
הבעת הדעה המוגנת בסעיף זה הינה הבעת דעה על בעל תפקיד ציבורי בקשר לעניין ציבורי. כבר עמדתי לעיל על האבחנה בעיניי בין נבחרי ציבור לעובדים ברשות ציבורית כחלק ממנגנון התפעול של הרשות. יתרה מזאת, מרגע שהבין מר שמלצר כי תלונותיו כנגד גב' בן שלום נדחו, הרי שהבעת הדעה עליה ועל בעלה לא חסו בצל ההגנה הזו משום שטענותיו היו כנגד בודקי התלונות אשר נתנו יחס מפלה לבני הזוג בן שלום ולא לבני הזוג עצמם. לו הוגשה תביעה בגין לשון הרע ע"י בודקי התלונות היה מקום להעלאת הגנה זו ואולם אין לה מקום בתביעת בני הזוג בן שלום עצמם.

5. הגנת תום הלב – הגשת תלונה על נפגע, סעיף 15(8)
I סעיף 15(8) דן בהגשת תלונה על נפגע וקובע לאמור:
"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של הגשתה או של תוכנה".
II גם כאן דין טענותיו של מר שמלצר להידחות, משהוברר לו כי טענותיו נבדקו ולא נמצא בהן ממש ומר שמלצר בחר להעלות טענות אלו שוב ושוב במכתבים משמיצים שהופנו למעגל נרחב של נמענים אשר חלקם לא היו הגורמים הנכונים להפנות תלונות, אין תחולה להגנה זו.
ככל שנתרבו המכותבים, ככל שהפרסומים ו/או לשיטתו של מר שמלצר, התלונות רבו, במיוחד לאחר מכתב ההתראה מבאי כוחם של בני הזוג גן שלום וכן לאחר שנאמר לו מפורשות כי התלונה כנגד גב' בן שלום נבדקה ולא נמצאה בה ממש אזי חרגה מפעולתו של מר שמלצר מגבולות שתוחמת ההגנה בדבר התלונה אל ממונה. בהתאמה התנהגות מר שמלצר אינה יכולה לחבות בצל הגנה. כבר נפסק כי חזרה עקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית אינה חוסה בצל הגנהת סעיף 15 (8).
ראה לעניין זה:
שנהר 304;
ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי פד ל(1) 389,392;
המ' 261/57 מאטיס נ' מלכסון פ"ד יא 1648, 1649.

13. עוד יש לדון ולהסיר מעל הפרק טענה אפשרית של מר שמלצר לפיה המעשים המיוחסים לו הינם זוטי דברים. סעיף 4 לפקודת הנזיקין (החל בתביעות לשון הרע מכוח סעיף 7 לחוק) קובע כי:
"לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר – דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך".

ההתבטאות של מר שמלצר כלפי גב' בן שלום לפיה היא השיגה תקן רכב במרמה תוך ניצול מעמדו של מר בן שלום בעירייה ולו לאחר שמר שמלצר ידע כי תלונתו נבדקה ולא נמצא בה דבר, התעקשותו של מר שמלצר על דבר המרמה וניצול הקשרים המשפחתיים תוך הרחבת מעגל הנמענים והגבת תכיפות התכתובות, כל אלו לטעמי חרגו מגבולות "התבטאות של מה בכך". בוודאי נכון הדבר כאשר כפי שכבר הובהר לעיל כי משלב מסוים פעל מר שמלצר מתוך ידיעה ברורה שאין בסיס לטענותיו לאור בדיקתן על ידי הגורמים המוסמכים. ידיעה זו לא עצרה את מר שמלצר ממעשיו.

14. עוד אציין כי כל טענות ההגנה של מר שמלצר המתבססות על תום ליבו נשללות לאור האמור בסעיף 16 (ב) לחוק. סעיף זה קובע כי:
"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על – ידי סעיף 15.

בענייננו, נראה כי מתקיימות החזקות שבסעיף 16 (ב) (2) (3) לפיהן הפרסום נעשה שלא בתום לב, מאחר וכבר הובהר כי מר שמלצר ידע מחודש פברואר 2008 כי טענותיו נבדקו ונמצאו לא מוצדקות, ולמרות זאת לא חדל מפרסומיו ואף העצימם במידה גדולה מזו שהייתה נדרשת לערכים המוגנים על ידי סעיף 15.

15. אשר לפיצוי הראוי
I בבואי לאמוד הפיצוי הראוי בנסיבות העניין עלי להתחשב במכלול הנסיבות.
מדובר בפסיקת פיצוי שנועד להשיג שלושה יעדים:
א. עידוד רוחו של הניזוק;
ב. תיקון הנזק לשמו הטוב, אם כזה הוכח;
ג. מירוק זכותו שנפגעה לשם טוב.
ראה לעניין זה:
רע"א 4740/00 לימור אמ' נ' ארנת יוסף ואח' פד נת (5), ת"א 17848/07 הנ"ל.
II בבואי לפסוק הפיצוי עלי לזכור כי אין מדובר בפיצוי סמלי ואולם מאידך אין מקום להטיל פיצוי עונשי. עלי לזכור כי הפיצוי התרופתי נועד להצהיר על הפגיעה אך לא להעשיר את הנפגע.
III בנסיבות העניין צודק ב"כ מר שמלצר כי התובעים לא הוכיחו טענותיהם לעניין נזקיהם. לא הוכח כי היחס אליהם במקום העבודה הורע. מדובר בשני עובדים בכירים וגב' בן שלום אף קודמה ממועד האירועים בתפקידה.
IV לענייננו הוכח אומנם כי מדובר בפרסומים שהטילו דופי בתובעים ואולם יש לשקול גם נסיבות ביצוע הפירסומים, מצבו של המפרסם, מר שמלצר, מערכת היחסים ששררה במקום העבודה והעובדה כי כנגד מר שמלצר הוגשו גם בגין האירועים נשוא תביעה זו קובלנות משמעותיות הנדונות עתה בבית הדין לעבודה.
V בשוקלי כל אלו ונסיבותיהם האישיות של שני הצדדים, התנהגותו של מר שמלצר ועיקשותו להמשיך בביצוע פירסומים והטחת האשמות ומאידך העדר נזק ממשי, אני סבורה כי יש להעניק פיצוי מידתי לכל אחד משני התובעים, בסך של 15,000 ₪ לכל אחד.
לסכומים אלו יש להוסיף תשלום עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

התביעה שכנגד
I לטעמי דין התביעה שכנגד להדחות. לטעמי הגם שאין הכחשה מצד גב' בן שלום כי אמרה הדברים אשר נטען כי נאמרו על ידה בישיבת עבודה בה נכחו עובדים רבים, אין הפרסום עונה על ההגדרה הנדרשת בסעיף 1 לחוק.
II בפנינו פרסום בעל פה אשר די בו כדי להוות פרסום על פי הגדרת החוק ואולם לטעמי לא מדובר בפרסום פוגע כנדרש בסעיף 1 לחוק.
III האמירה שנאמרה על ידי גב' בן שלום הינה אמירה כללית אשר בהתאם לפרשנותה המילולית של האמירה היא אינה מהווה פרסום פוגע. מדובר באמירה אשר הייתה יכולה להיות מכוונת לכל אחד מהנוכחים בישיבה, אמירה עניינית אשר נאמרה בישיבת עבודה והיא מהווה אמירה המביעה דעה רלוונטית לעניין הנדון.
לטעמי על פי מבחן אובייקטיבי של פרשנות הדברים אין לראות בפרסום זה פרסום פוגע.
כל התייחסות או קביעה אחרים תעקר לטעמי אפשרות של משתתפים בישיבת עבודה להתבטא בצורה חופשית בענייני עבודה.
אין בדברים רמיזה להתנהגות לא כשרה או לא נכונה מצד מר שמלצר אלא הבעת עמדה בנוגע לקביעתו כי ניתן לסיים את המלאכה הנדרשת עד תאריך מסויים. יצוין כי הבעת הדעה על ידי גב' בן שלום לא נעשתה כממונה או כמעריכת העבודה אלא כמשתתפת בישיבה.
ניתן אולי לתהות על נחיצות הדברים על אופן ההתנהגות ולקבוע כי מדובר בהתבטאות אומללה, מיותרת ולא ראויה בין חברים לעבודה, בוודאי חברים לעבודה במערכת בה שורר מתח מיותר ומערכת יחסים עכורה. בנסיבות אלה היה מצופה מגב' בן שלום להתנהג כמבוגר אחראי ולהמנע מהשמעת הערות קולניות המעוררות מתח ומעכירות את האווירה. אולם אין באמירה הנ"ל משום פרסום פוגע כנדרש בחוק.
IV גם אם טעיתי באמור לעיל ויש לראות באמירותיה של גב' בן שלום פרסום פוגע לאור הודעה כי בנוסף לאמירתה גם גיחכה וצחקה, עדיין לטעמי דין התביעה שכנגד להדחות בשל ההגנות העומדות לגב' בן שלום.
V מדובר באמירה של חבר לעבודה על תפקודו של אותו חבר במסגרת העבודה, במסגרת יחסים אשר הטילו חובה על גב' בן שלום להביע דעתה כנדרש בסעיף 15 (2) לחוק. מדובר בהבעת דעה על תפקודו של מר שמלצר במסגרת שירותו, כאמור בסעיף 15 (4) לחוק.
VI בהתחשב בפורום בו נאמרו הדברים, בעובדה כי מדובר באמירה בודדת בישיבת עבודה שנועדה בין השאר לתכנן לוח זמנים, כאשר בישיבה השתתפו חברים לעבודה המכירים זה את זה זמן רב ובהתחשב בעובדה שמדובר באמירה שהושמעה בבדיחות הדעת הגם שלא הייתה במקומה והיה ראוי להתנצל בגין השמעה, ובהתחשב בעובדה כי העניין נבדק וטופל על ידי הגורם הרלוונטי בעירייה (מ"מ ראש העירייה מר נהרי) יש לראות במעשה מעשה של מה בכך, כאמור בסעיף 4 לפקודת הנזיקין. בוודאי נכון הדבר כאשר לא הוכח כי נגרם למר שמלצר נזק כלשהו כתוצאה מהאמירה הנ"ל ולא נסתרו הטענות כי מר שמלצר מושעה מעבודתו בגין קובלנות אחרות שהוגשו נגדו ללא כל קשר לאמירה הנ"ל.
VII לאור כל האמור לעיל דין התביעה שכנגד להדחות.

סיכום
לאור כל האמור אני מקבלת בחלקה תביעת התובעים ודוחה התביעה שכנגד.
הנתבע ישלם לכל אחד מהתובעים סך של 15,000 ₪ וכן סך של 7,500 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
כן ישיב הנתבע לתובעים הוצאות ששולמו על ידם אם שולמו בגין אגרה ועדים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההוצאה ועד התשלום בפועל.
כספים שהפקידו התובעים בקופת בית המשפט, לרבות ערבות, יושבו לידיהם באמצעות בא כוחם.
כספים שהפקיד הנתבע בקופת בית המשפט, לרבות ערבות, יועברו לידי התובעים לפרעון חוב הנתבע להם על פי פסק הדין והיתרה תושב לנתבע.

ניתן היום, כ"ה חשון תשע"ב, 24 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

20 מתוך 20