הדפסה

ת"א 11757-07 דניאלי גל נ' קרן קיימת לישראל ואח'

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 11757-07 דניאלי גל נ' קרן קיימת לישראל ואח'

בפני
כב' השופט רמי חיימוביץ

תובע
דניאלי גל

נגד

נתבעים
1.קרן קיימת לישראל (נמחקה)
3.עיריית מודיעין-מכבים-רעות
4.מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

ב"כ נתבעת 3: עו"ד עטר, עו"ד יחזקאל
ב"כ נתבעת 4: עו"ד ברכיה

פסק דין בעניין חלוקת האחריות בין הנתבעות 3-4

התובע נפגע בעת שנסע על אופניו ביער בן שמן ונפל לבור. תביעתו של התובע סולקה, ועתה נותרה מחלוקת בין עיריית מודיעין לבין מנהל מקרקעי ישראל בנוגע לאחריות לתאונה.
התאונה ומיקומה
ב-28/10/05 נסע התובע באופניו ביער בן שמן ונפל לבור בעומק ששה מטר שהיה צמוד לשביל. כתוצאה מכך נגרמה לו נכות ניכרת.
בתחילה נתגלעה מחלוקת בנוגע לזהות המחזיק בקרקע. לאחר ברורים שונים נמחקה התביעה כנגד קק"ל וכיום מוסכם כי הבור נמצא בתחום המוניציפאלי של עיריית מודיעין (העירייה) ובשטח שבבעלות מנהל מקרקעי ישראל (המנהל או המדינה) [ראו עדותו של המודד מר פלוס [עמ' 12-13]; החלטה מ-29/1/12 [עמ' 21]; סעיף 10 לסיכומי המדינה ופרק א' לסיכומי העירייה.
תביעתו של התובע סולקה ב-1/9/10, בסכום כולל של 962,400 ₪, כאשר עירית מודיעין ומבטחת העירייה נטלו על עצמן לשלם את הפיצוי במימון ביניים. אציין כבר עתה כי אני דוחה את טענת המדינה לפיה הסכמת העירייה לשאת במימון הביניים מהווה הכרה בחבות. לא-זו-בלבד שהצדדים הסכימו כי אין בתשלום כל הודאה בחבותה של העירייה, אלא שמדובר בהתנהלות ראויה שחסכה לכל הצדדים זמן והוצאות והקלה עם התובע שנפגע בתאונה פגיעות לא פשוטות.
המחלוקת
המדינה היא בעלת הקרקע אך לטענתה לא ניתן להטיל עליה אחריות בנזיקין רק משום שהיא רשומה כבעליו של שטח מסויים. המדינה מפנה לסעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה), תשי"ב-1952 (חוק הנזיקים האזרחיים) ומדגישה כי היא מחזיקה בשטחי קרקע עצומים שלא ניתן לפקח על כולם. לטענתה הטלת חובת פיקוח שכזו אינה סבירה ותטיל על הציבור כולו עלויות גבוהות ביותר.
העירייה טוענת שאין לחייבה בנזיקין בשל אירוע שקרה בשטח שאינו בבעלותה וכי האחריות לשטח היא של בעליו - המדינה. העירייה מוסיפה וטוענת כי עוד לפני התאונה פנתה למנהל והתריעה על קיומם של בורות מסוכנים ואף הציעה למנהל לממן סקר בורות, אולם המנהל התעלם מפניות אלו. התעלמות זו היא שמקימה למנהל אחריות.
דיון
על דרך הכלל מוטלת האחריות לתיקונו של מפגע הנמצא בשטח פרטי אך נגיש לציבור הרחב הן על בעל המקרקעין והן על הרשות המקומית, ולכל אחד מהם חובה עצמאית ונפרדת לתיקון המפגע. עמד על כך כב' הנשיא שמגר ברע"פ אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705, 709 [1994] (גם אם בהקשר שונה מעט):
"חובת תיקונו של רכוש הפרט רובצת על הפרט שהוא הבעלים של הרכוש, אך החובה למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכון לעוברים ושבים ... היא כללית ... מניעת הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול, במקום שבו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העירייה שהוסמכה על-ידיו".
ראו גם: ת.א. 44619/06 סרנו נ' עיריית ראשון לציון [2011].
אחריות העירייה
אחריותה של הרשות מקומית לשלומו ולביטחונו של הציבור בשטחה נובעת מחובותיה שבפקודת העיריות [נוסח חדש] ומדיני הרשלנות הכלליים המטילים על העירייה לצפות כי עוברים ושבים עלולים להיפגע ממפגעים וממכשולים הנמצאים בשטחים המיועדים למעבר ציבורי (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 [1989]; ת.א. (ת"א) 26693/05 לוי נ' עיריית בת-ים [פורסם בנבו] [2008]). סמכות העירייה למנוע סכנות ומכשולים היא סמכות מהותית החלה על כל השטחים המיועדים למעבר הציבור ומכאן שאחריותה משתרעת גם על סיכונים הנמצאים בבעלות פרטית והיא אינה יכולה להתנער מחובתה הציבורית בטענה כי מדובר בשטח פרטי ולהמתין עד שבעל הקרקע ימצא לנכון לתקן את המפגע (ע"א 262/89 עיריית חיפה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 [1983]; ת.א (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה [פורסם בנבו] [2004]; ת.א. (שלום ימ') 4652/05 קלמנוביץ נ' עיריית ירושלים [2009]; תא"מ 22611/08 אלדן נ' נציגות הבית המשותף [2009]).
אשר לחובת הזהירות הקונקרטית: בנסיבות המקרה נאתרה ללא קושי שכן העירייה מודה שהייתה ערה לקיומם של בורות מסוכנים בשטח המוניציפאלי ואף פנתה למנהל בבקשה כי ישתתף בעריכת סקר בורות. מר וינרב, ששימש בתקופה הרלוונטית כסגן ראש עיריית מודיעין, העיד כי העירייה היתה ערה לנושא הבורות הפתוחים ולסכנה הצפויה מהם ובלשונו: "נושא בורות פתוחים מאוד ידוע לי ואני ער לו" [עמ' 15, 29]. ובהמשך: "אני מודע לסכנות ופועל מול הגורמים שהקרקע בבעלותם כדי שיעשו את המינימום הנדרש" [עמ' 16, 10]. למרות מודעות זו לא פעלה העירייה לאיתור המפגעים ותיקונם שכן מר וינרב סבר שהאחריות לכך מוטלת על בעל הקרקע ולא על העירייה. עם זאת, לטענתו פנה למנהל, בשם העירייה, בשנת 2004 וב-2006, על מנת שזה יסדיר את הנושא ויבצע סקר בורות.
העירייה היתה ערה לקיומם של בורות מסוכנים ולהיקף הסכנה (מר וינרב העיד כי החל לעסוק בנושא משום שאחד ממכריו נפל לבור ונהרג) ואף פנתה למנהל, אך בפועל לא נקטה כל פעולה מעשית לאיתור הבורות, לחסימתם או להצבת שלטי אזהרה, ולא קיימה את חובתה החוקית להבטיח את שלום הציבור שבשטחה. מדובר בהתנהלות בלתי סבירה. אם ידעה העירייה שקיימים מפגעים מסוכנים היה עליה לפעול במהירות ובאופן נחרץ למניעת המפגע ואף לשקול לפעול בעצמה לאיתור הבורות תוך זמן סביר, כשבהמשך תוכל לפעול לקבלת החזר מן המנהל על עלויות שלטעמה היה עליו לשאת בהן. בפועל, לכל היותר, נשלח מכתב המבקש השתתפות בעלות סקר הבורות.
נמצא אפוא כי העירייה חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לתיקון המפגע אך לא עשתה כן ולא פעלה לתיקונו ולמניעת סיכונים תוך זמן סביר, ומכאן שהתרשלה.
אחריות המדינה
אין חולק כי המדינה היא בעלת השטח בו ארעה התאונה, וכפי שפורט, בעל הקרקע חב חובת זהירות למבקרים בשטחו ועליו למנוע סיכונים בלתי סבירים. אלא שמעמדה החוקי של המדינה שונה מכל בעל מקרקעין אחר, בין השאר בשל היקף השטחים שבבעלותה, ולכן נקבע בסעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים כי: "אין המדינה אחראית בנזיקים בתורת בעלת נכס שהוקנה לה מכוח החוק בלבד, כל עוד לא קנתה אחיזה בנכס". בהתאם לכך נפסק כי עצם הבעלות של המדינה במקרקעין אינה מטילה חובת זהירות אם אינה מחזיקת הקרקע בפועל (ע"א 3877/01 שגיב נ' חברת מוסדות חינוך ותרבות והתחדשות שכונות באשקלון בע"מ [2002]; ת.א (נתניה) 7361/02 גלובקין נ' נורדיה מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ [2011]). קביעה זו מבוססת גם בדיני הרשלנות הרגילים שכן אין זה סביר לדרוש מן המדינה למפות כל שטח קרקע שבבעלותה ולמנוע כל מפגע באשר הוא.
העירייה טוענת כי המדינה לא הוכיחה כי המקרקעים בענייננו הוקנו לה מכוח החוק בלבד, וכי בפועל יש לראות במדינה "תופש" של המקרקעין בהתאם לסעיף 2 לפקודת הנזיקין המגדיר את "בעל המקרקעין" כ"תופש". אינני מקבל עמדה זו שמרוקנת את סעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים מתוקף. מקום בו מדובר בשטח קרקע גדול ומיוער (כבענייננו) לא ניתן לראות במדינה כתופש המקרקעין וחלה הוראת הפטור שבסעיף 8 הנ"ל על טעמיה, שכן המדינה אינה פועלת בשטח כמחזיק בפועל ואין זה סביר להטיל עליה אחריות רק בשל קיומו של מפגע בשטח זה.
לא ניתן אפוא להטיל על המדינה אחריות לתאונה בהיותה מחזיקת השטח בלבד, אולם בנסיבות המקרה מצאתי כי בכל זאת חלה אחריות למדינה שכן הוכח שהיא היתה מודעת לקיומו של הסיכון ולא פעלה למניעתו. אין זה סביר כי המדינה תדע על קיומו של מפגע בשטחה ולא תעשה כל פעולה למניעתו, והדבר אינו מתיישב גם עם תכליתו של סעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים.
על ידיעת המנהל אנו לומדים מעדותו של מר וינרב, ששימש כסגן ראש העירייה, והעיד כי "ביום 7/11/04 פניתי אל אהוד גבריאלי, מנכ"ל ממ"י, וציינתי בפניו כי בשטח שבבעלות ממ"י קיימים בורות לא סגורים ולא משולטים ועל כן יש להזמין סקר איתור בורות ולסגרם" [סעיף 7 לתצהירו. ונעיר כי מר גבריאלי אינו מנכ"ל ממ"י אלא מנהל מחוז מרכז]. מר וינרב חזר על הדברים בעדותו וצרף לתצהירו מכתב מ-7/11/04 בו נרשם כי במקומות מסוימים שבבעלות המנהל (בעיקר בסמוך למבנים עתיקים) קיימים בורות עמוקים מסוכנים שאינם סגורים או משולטים וכי בכוונת העיריה "להזמין סקר איתור בורות ולסרגם. אבקש את עזרת ממ"י במימון הסקר וכיסוי הבורות בשטחים השייכים למנהל. עיריית מודיעין תממן את הסקר בשטחים שבבעלותה".
לטענת המדינה לא הוכח שמכתב זה נשלח והגיע ליעדו, והיא מפנה לכך שעותק המכתב שהוצג הוא תדפיס מחשב שאינו חתום ואינו נושא את לוגו העירייה. שמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות ומצאתי להעדיף את גרסתו של מר וינרב ולקבוע כי המכתב נשלח והגיע לייעדו. טעם הדבר: עדותו של מר וינרב היתה ברורה ואמינה, הוא הסביר מדוע החל לעסוק בנושא (פגיעה של אחד ממכריו שנפל לבור) ואף ציין כי התקיימו ישיבות בין המנהל לבין העירייה בהן הוזכר הנושא אך הודה כי אינו יודע אם התקיימו לפני או אחרי התאונה. המדינה, מנגד, לא הביאה עד שיסתור את העדות או יצהיר כי המכתב לא הגיע לייעדו. מר גבריאלי לא התייצב לעדות אף שהוא עדיין עובד המנהל, ואילו מר צח אברמסון, העד מטעם המדינה, הבהיר כי ידיעתו נוגעת לבור עצמו ואין לו כל מידע על מכתבים וישיבות שנוהלו בין העירייה לבין המנהל. מר אברמסון הודה כי לא בדק וגם לא התבקש לבדוק אם יש בידי המנהל מסמכים או התכתבויות בנושא ולא יכול היה לסתור כי עותק של המכתב מצוי בידי המנהל [עמ' 19-20]. בנסיבות אלו יש להעדיף את עדותו של וינרב שלא נסתרה, וזאת אף מבלי להזקק להלכות הנוגעות לאי זימונו של עד רלוונטי (ע"א 465465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 651 [1994]). אוסיף כי בראיות נמצא גם חיזוק לעדותו של מר וינרב, שכן הוצג מכתב נוסף מ-23/3/06 המופנה למר אפרתי, מנהל המנהל, בו נרשם כי "בעבר פניתי למר אהוד גבריאלי שענה לי בשלילה" וכי "ביקשתי בעבר והנני חוזר על בקשתי, לעשות סקר לאיתור בורות וסירוג הבורות המגלים, כולל שילוט אזהרה". אזכור זה מחזק את הגרסה כי אכן בוצעה פניה למר גבריאלי. נוכח האמור לעיל אני מעדיף את גרסת העירייה. אכן, העירייה לא הציגה אישור קבלה של המכתבים, אולם הואיל ולא הובא כל גורם רלוונטי מטעם המנהל שיכחיש כי המכתבים התקבלו אני מקבל את גרסתה כי נשלחו והגיעו ליעדם.
למנהל היתה אפוא ידיעה על קיומם של בורות מסוכנים בשטח שבבעלותו אולם הוא לא עשה דבר למנוע סיכון זה. המנהל לא הראה כי בחן את פניית העירייה ואת חובתו לפעול בנושא וגם לא הודיע לערייה שאינו רואה עצמו אחראי לשטח. למעשה לא בוצעה כל פעולה. אציין כי בפסק דינו של כב' השופט מינץ בפרשת קלמנוביץ (ת.א. 4652/05) שעסק במקרה דומה נרשם כי "במינהל קיים נוהל לאיתור מפגעים, אך אין יחידה או אדם ספציפי הממונה על כך, אלא כל מפקח בשטח שתחת אחריותו, פועל לאתר מפגעים, לסמנם, לגדרם או לאטמם במידת הצורך". מר אברמסון, העד טעם המנהל, העיד כי נוהל שכזה אינו מוכר לו וממילא לא פעל בנושא [עמ' 18, 22-29].
משנמצא כי העירייה פנתה למנהל והתריעה על קיומם של בורות מסוכנים בתא שטח מסויים והמנהל לא ביצע כל פעולה למניעת הסיכון, קמה למדינה אחריות בנזיקין בהיותה בעלת השטח ובשל מודעותה למפגע. אכן, בהתאם לדין המדינה אינה אחראית בנזיקין רק בשל היותה בעליו של השטח, אולם כאשר היא מודעת לקיומו של מפגע היא אינה יכולה להתעלם מכך וקמה לה חובה לפעול להסרת הסיכון הנובע ממנו. עמדה זו מתיישבת עם תכליתו של סעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים ועם דיני הנזיקין הכלליים שכן היא אינה מטילה על המדינה חובה כללית לפעול ביוזמתה לאתר ולמנוע מפגעים – דבר שאינו סביר נוכח היקף השטחים והעלויות הציבוריות – אלא חובה ספציפית ומוגבלת למנוע סיכונים מוכרים. כך נדרש לנהוג בעל מקרקעין סביר וכך נדרשת לנהוג גם המדינה בעת שהיא מודעת למפגע.
משידעה המדינה על קיומם של בורות מסוכנים בתא שטח מוגדר קמה לה חובה לפעול למניעת הסיכון, ומשבחרה שלא לבצע כל פעולה הפרה את חובתה והיא אחראית לנזק.
חלוקת האחריות
נמצא כי גם העירייה וגם המדינה אחראיות לגרימת הנזק, אולם אחריותן אינה במידה שווה שכן זיקותיה של העירייה לנזק חזקות ומשמעותיות יותר. אחריות העיריה נובעת הן מן החובות הסטטוטוריות המוטלות עליה כרשות מקומית והן מעצם ידיעתה על המפגע והחלטתה שלא לפעול למניעת הסיכונים אף שהיתה מודעת להם אינה סבירה. המדינה היא אמנם בעלת הקרקע אולם אחריותה הוגבלה בחוק ובמקרה הנוכחי נבעה מפניותה של העירייה שיצרו מודעות לקיומם של סיכונים בשטח השייך לה, כאשר הסיכון הוא סיכון כללי ולא ידיעה לגבי בור ספציפי. בנסיבות אלו, בהתאם למידת האשם והיקף הידיעה וחובת הפעולה של כל אחת מן הנתבעות, מצאתי לקבוע כי העירייה אחראית ל- 75% מהנזק והמדינה אחראית ל- 25% מהנזק.
סוף דבר
המדינה תשלם לעירייה סך של 240,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום לתובע ועד ליום התשלום בפועל.
בנסיבות אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט סיון תשע"ב, 19 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

5 מתוך 5