הדפסה

ת"א 11190-09-11 מצברי לירז שיווק בעמ ואח' נ' א.ר.י.א רזאל השקעות וניהול בעמ ואח'

בית משפט השלום בפתח תקווה

25 מרץ 2012
ת"א 11190-09-11 מצברי לירז שיווק בעמ ואח' נ' א.ר.י.א רזאל השקעות וניהול בעמ ואח'

בפני
כב' הרשמת הבכירה עדי אייזדורפר
המבקשים

  1. מצברי לירז שיווק (1988) בע"מ
  2. עלי בייגל
  3. אילן בר בייגל
  4. לירז מינה בייגל דגוגה

ע"י ב"כ עוה"ד אמיר ויתקון

נגד

המשיבות
1.א.ר.י.א רזאל השקעות וניהול בע"מ
2.מצברי לירז שיווק (2003) בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד רויטל כרם

החלטה

מונחת בפני בקשה לחיוב המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים, במסגרת תביעה שכנגד, על סך 2,500,000 ₪, שהגישו המשיבות כנגד המבקשים.

1. לטענת המבקשים, על פי ההלכה הפסוקה, די בכך שמדובר בתובעות שהינן חברות בע"מ על מנת לחייבן בהפקדת ערובה. ודאי נכונים הדברים במקרה שבו המשיבות הינן חברות נכשלות, כפי שהן מעידות על עצמן במסגרת כתב התביעה שכנגד.

המבקשים מפנים לכתב התביעה שכנגד, בו טוענות המשיבות כי הכנסותיהן קטנו באופן משמעותי, ומנגד גדלו ההוצאות, כך שהמשיבות נאלצו לפנות לגיוס כספים ממקורות חיצוניים למימון הפעילות.

בנוסף, מפנים המבקשים לכך שבכתב התביעה שכנגד נטען, כי התנהלות המבקשים הסבה להם נזק של כ-30 מיליון ₪, אולם בסופו של יום הועמד סכום התביעה על סך של 2.5 מיליון ₪ בלבד. בכך יש כדי להצביע על מצבן הכלכלי הקשה של המשיבות, לאור היקף הנזק העצום הנטען. בנוסף, יש ללמוד מכך כי מדובר בתביעת סרק, שכן לא יתכן שתובע יוותר על כ-80% מסכום תביעתו.

אשר לגובה הערובה, מפנים המבקשים להלכה לפיה, שיעור של כ-5% מסכום התביעה מבטא הפקדה ריאלית בנסיבות העניין.

2. לטענת המשיבות, הבקשה אינה מגלה כל עילה, בשים לב לכך שהיא כלל אינה נתמכת בתצהיר. המבקשים, אשר היו בעבר בעלי המניות בחברה ושותפים בהנהלתה עד לחודש ינואר 2011, מצויים ברזי התנהלות המשיבות, ובדוחו"ת הכספיים שלהן. ראוי היה שבנסיבות אלה יצרפו הוכחות לתמיכה בטענתם, לעניין העדר יכולת כלכלית של המשיבות לשאת בהוצאות.

המבקשים נמנעו מלצרף תצהירים לבקשה, מאחר והם מכירים בחוסנן הכלכלי של המשיבות, מה גם שהמשיבה 1 הזרימה למשיבה 2,000,000 ש"ח, המהווים עדות נוספת למצבן הכלכלי האיתן של המשיבות.

בנוסף, מציינות המשיבות כי עסקינן בתביעה שכנגד, ובמקרה זה אין מקום לחייב בהפקדת ערובה בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "החוק"). מדובר בכתב תביעה שכנגד הנובע מאותה מערכת נסיבות של התביעה העיקרית, וקיימת זהות מוחלטת בין כתב ההגנה שהוגש בתביעה העיקרית לבין התביעה שכנגד. מכל אלה, עותרות המשיבות לדחות את הבקשה.

3. בתשובה לתגובה טוענים המבקשים, כי המשיבות לא צרפו כל אסמכתא באשר למצבן הכלכלי, ומכאן יש להסיק כי הוא אינו שפיר. ודוק, הנטל בעניין זה מוטל על התובע שכנגד, דהיינו, המשיבות, וודאי נכונים הדברים לאור כך שבכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד הודו המשיבות בפה מלא, כי מצבן הכלכלי בכי רע.

בנוסף, מפנים המבקשים לפסקי דין שבהם חוייבו תובעים שכנגד בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבעים שכנגד, ומדגישים כי במקרה דנן התביעה שכנגד הרחיבה את החזית ביחס לתביעה העיקרית, ואף הוגשה כנגד צדדים שאינם צדדים לתביעה העיקרית.

4. המצב המשפטי
תקנה 519 לתקסד"א, תשמ"ד – 1984 קובעת:

" א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

סעיף 353א לחוק קובע:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
ברע"א 10376/07, הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים, (פורסם במאגרים) עמד בית המשפט העליון (מפי כב' השופט מלצר) על היחס שבין תקנה 519 לבין סעיף 353א:

עיקר תכליתה של תקנה 519 הינה למנוע תביעות סרק, ולהבטיח הוצאות נתבע, בעיקר מקום שבו עסקינן בתביעה שסיכוייה קלושים. יחד עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגיש תובענה, ולהגביל את הגישה לבתי המשפט רק לבעלי אמצעים (השווה: רע"א 2808/00, שופרסל בע"מ נ' ניב ואח', פ"ד נ"ד (2) 845).

הפסיקה עסקה רבות בסוגיית חיוב תובע בהפקדת ערובה לפי תקנה 519, היקף שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת בקשה זו והשיקולים המנחים, שכן התקנה אינה מציינת מתי יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו זו, והשיקולים הושלמו בפסיקה. נקבע, בין היתר, כי יש מקום לעשות שימוש בסמכות זו במקרה שבו התובע מתגורר בחו"ל או כאשר אינו מציין מען כנדרש, וכן מקום שבו מדובר בסיכויי תביעה נמוכים. בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 750 מציין כב' השופט (בדימוס) גורן כי הכלל הוא, שבערכאה ראשונה אין לחייב תובע בהפקדת ערובה אלא במקרים חריגים.

בנוסף לתקנה 519, בנמצא, כאמור, סעיף 353א לחוק. תכלית חקיקתו נועדה להבהיר, שהמצב המשפטי שעוגן בסעיף 232 לפקודת החברות, לא השתנה עם חקיקת חוק החברות, כך שבכל הנוגע לתביעה המוגשת על ידי חברה, שערבות של בעלי מניותיה מוגבלת, חלים כללים מיוחדים. למעשה, סעיף 353א יוצר חזקה, לפיה, כאשר עסקינן בחברה זרה או בחברה בע"מ, הכלל הוא כי יש מקום לחייב בהפקדת ערובה, וחזקה זו ניתנת לסתירה, מקום שבו תוכיח החברה את הפרטים המנויים בסעיף 353א, ובראש ובראשונה את איתנותה הכלכלית.

בפרשת הנדסה ממוחשבת הנ"ל, ציין בית המשפט כי בהיותו של סעיף 353א חלק מדבר חקיקה ראשי, המהווה חוק ספציפי ומאוחר לתקנה 519, הרי שבעניינן של חברות, גוברות הוראותיו על פני הוראות התקנה.

סעיף 353א קובע כי כשמדובר בחברה בע"מ, לבקשת הנתבע, רשאי בית המשפט לחייב את החברה התובעת להפקיד ערובה, אלא אם סבר שנסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או כשהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם הוצאות ככל ויפסקו לחובתה. בפס"ד הנדסה ממוחשבת ציין בית המשפט כי לשון סעיף 353א מצביעה על הגמשת הכלל שהיה מעוגן בסעיף 232 לפקודת החברות, שעה שהסעיף נוקט לשון "רשאי".

עוד קבע בית המשפט, כי בדונו בבקשה לפי סעיף 353א הנ"ל, ישקול בית המשפט בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה התובעת. גם אם יסתבר שאין ביכולתה של החברה לעמוד בהוצאות אלה, גם אז אין מקום לחיוב מיידי של החברה בהפקדת ערובה, ובית המשפט יפנה לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה בהפקדה. ומהן נסיבות העניין? במסגרת שיקולים אלה, יש לשקול את האיזון בין הזכויות החוקתיות, סיכויי ההליך (ואין מקום להיכנס לעובי הקורה בסוגיה זו), הכלל לעומת החריג בעניינה של חברה וכיוצ"ב. עוד נקבע, כי הנטל להראות כי קיימות נסיבות, אשר אינן מצדיקות את החיוב בהפקדת ערובה, מוטל על החברה התובעת.

עד כאן המצב המשפטי הכללי, ביחס להוראות החוק המאפשרות לבית המשפט לחייב תובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע.

במקרה שבפני, עסקינן, כאמור, בבקשה שהוגשה במסגרת תביעה שכנגד. יש לבחון מהי ההשלכה, אם בכלל, של עובדה זו.

בת.א. (פ"ת) 626-10-10 תבליני מרום שבת ש.א. בע"מ ואח' נ' יחזקאל רחמים (פורסם במאגרים), עמדתי על סוגיה זו, אשר טרם הובאה לפתחו של בית המשפט העליון. הפניתי שם, לבש"א (י-ם) 3927/04, קליר מוסא רינאווי נ' חב' אלעתאבי בע"מ (פורסם במאגרים) (מפי כב' השופט סובל) אשר עסקה בשאלה זו, של חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע, במסגרת תביעה שכנגד.

בפסק הדין קליר מוסא הנ"ל נקבע, כי חרף העובדה שלא עלה בידי התובעת שכנגד להרים את הנטל הרובץ לפתחה, להוכיח כי מצבה הכלכלי איתן, באופן שאין חשש כי לא ניתן יהיה לגבות ממנה את הוצאות המשפט, ככל שיפסקו לחובתה, קבע בית המשפט, בסופו של יום, כי אין מקום לחייבה בהפקדת ערובה, לאור מעמדה המיוחד כתובעת שכנגד. וכך קבע בית המשפט שם:

"מעמד מיוחד זה (של מבקש שהינו נתבע במסגרת תביעה שכנגד - ע.א.) משנה את מערכת השיקולים החולשת על חיוב בערובה להוצאות, ומונע הטלת חיוב שכזה בלא קשר למצב הכלכלי של התובע שכנגד ולטיב אישיותו המשפטית. עמד על כך ד"ר י. זוסמן בספרו: סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 899:

"לפי תקנה 519 רשאים בית המשפט והרשם לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע. 'תובע' פירושו – בעל דין התובע דבר מבעל דין אחר, ולא רק מי שפתח בהליך משפטי על פי כתב תביעה. לפיכך, נתבע שהגיש תביעה שכנגד הוא בכלל תובע, ובלבד שתביעתו עומדת בפני עצמה ואינה נובעת מאותן נסיבות כמו התביעה המקורית".

דהיינו, בפסק דינו של כב' השופט סובל, הושם דגש על העובדה שהבקשה לחיוב בערובה הוגשה במסגרת תביעה שכנגד. נקבע שם כי במצב זה, שבו תביעה שכנגד נובעת מאותה מערכת נסיבות של התביעה העיקרית, אין מקום לראות בתובע שכנגד כ'תובע' לצורך החלת תקנה 519, שכן, למעשה, יוזם ההליכים המשפטיים במקרה זה הינו הנתבע שכנגד, אשר הגיש את התביעה המקורית, ומבקש להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו, במסגרת תביעה שכנגד, שהוגשה כנגדו, בהמשך.

בהחלטה בפרשת תבליני מרום שבת הנ"ל ציינתי, כי הדברים עולים בקנה אחד עם הרציונל הכללי, העומד בבסיס חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע:

"...אין מקום להגן על קניינו של מי שיוזם הליכים משפטיים ומביא אותם לפתחו של בית המשפט, באותו היקף שבו יש להגן על מי שנגרר לניהול הליכים אלה. משמע, הרציונל העומד בבסיס סעיף 353א לחוק, הבא להגן על זכות קניינו של נתבע, שנגרר להליכים משפטיים, מקום שבו התובעת הינה חברה בע"מ מוגבלת באחריות, איננו עומד באותה נחרצות שעה שהקניין המוגן הינו קניינו של מי שיזם מלכתחילה את ההליכים המשפטיים, ורק במסגרת התגוננות מפני הליכים אלה, הוגשה התביעה שכנגד, במסגרתה מבוקש לחייב בערובה להבטחת הוצאות."

נראה אם כן, כי במקרה של בקשה לחיוב תובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות, המוגשת במסגרת תביעה שכנגד, ראשית יש לבחון האם התביעה שכנגד הינה בגין אותה מערכת נסיבות של התביעה המקורית. אם אכן אלה הם פני הדברים, הרי שהתביעה שכנגד הוגשה רק כחלק ממסכת ההתגוננות שהגיש הנתבע, ולמעשה, מערכת היחסים בין הצדדים כבר ממילא הובאה לפתחו של בית המשפט, עוד במסגרת התביעה המקורית. נראה כי יש מקום לתת לעובדה זו משקל, ויש לה השלכה על נכונותו של בית המשפט להיעתר לבקשתו של יוזם ההליך המקורי, לחייב את הנתבע, הוא התובע שכנגד, בהפקדת ערובה להבטחה הוצאות.

העובדה שמדובר בבקשה במסגרת תביעה שכנגד, הינה חלק מכלול מערכת השיקולים של "נסיבות העניין", המצויינות בסעיף 353א לחוק. נראה כי עובדה זו תלקח בחשבון כ"נסיבה" שבגינה לא תחוייב חברה בהפקדת ערובה, והיא אחת מתוך מספר שיקולים שיהא בהם כדי לסתור את החזקה בכל הנוגע לחיוב חברה בע"מ בהפקדת ערובה. "נסיבה" זו מושפעת, כאמור לעיל, מאינטרס ההגנה על קניינו של נתבע שכנגד, שהינו למעשה היוזם המקורי ההליכים המשפטיים בין הצדדים. בהיותו, כאמור, מי שיזם את ההליך המשפטי, והביא את מערכת היחסים בין הצדדים לדיון בערכאות המשפטיות, הנכונות להגן על קניינו תהא נחרצת פחות, כפי שקבעתי בפרשת תבליני מרום שבת הנ"ל.
יחד עם זאת, אין מקום לקביעה קטגורית לפיה בכל מקום שמדובר בתביעה שכנגד, אין לחייב את הנתבע שכנגד בהפקדת ערובה, ואף במקרה כזה ידרש ביהמ"ש למלאכת האיזון. כך, ראשית, עליו לבחון, האם אכן עסקינן בתביעה שכנגד, הנובעת מאותה מערכת נסיבות של התביעה המקורית. גם יתר השיקולים השונים אותם יש לשקול במסגרת בקשה לפי סעיף 353א לחוק בעינם עומדים, כאשר למולם, על כף המאזניים, מונח כל האמור לעיל, לעניין היותה של הבקשה לחיוב הפקדת ערובה, בקשה במסגרת תביעה שכנגד. דהיינו, העובדה שהבקשה הוגשה במסגרת תביעה שכנגד תהווה שיקול אחד, מיני כמה, במסגרת מלאכת האיזון, אותה ישקול ביהמ"ש בדיון בבקשה.

בעניין זה, יפים הם דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 3601/04 לין וינצ'ון נ' מדינת ישראל מנהלת ההגירה/משטרת ישראל (פורסם במאגרים):

"החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד – מימוש של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו ידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו...
מנגנון האיזון בין השיקולים הנוגדים לצורך החלטה בעניין הערבות מצריך התייחסות ליכולתו הכספית של מבקש הפטור וסיכויי ההצלחה של ההליך. הפן של היכולת הכספית משקף את אינטרס זכות הפנייה לערכאות. היבט סיכוייו של ההליך משקף את עניינו של הנתבע בהבטחת הוצאותיו למקרה שההליך ידחה..."

מכאן, אפנה למלאכת האיזון, בעניין המונח בפני.

5. דיון והכרעה
לאחר עיון בכתב התביעה, בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד, נראה כי אומנם, קיים קשר בל ינותק בין עילת התביעה העיקרית לזו של התביעה שכנגד, במובן זה ששתיהן נובעות ממערכת היחסים שנרקמה בין הצדדים, כתוצאה מן ההסכמים שנכרתו ביניהם.

אלא שנראה כי אין המדובר בזהות מוחלטת של מערכת הנסיבות, שכן, התביעה העיקרית עותרת לאכוף את הסכם הקניית אופציית PUT שנחתם בין הצדדים ביום 11.9.08, שעה שהתביעה שכנגד עוסקת בעיקר בשימוש שלא כדין, כנטען ע"י המשיבות, בסימן המסחר "לירז", תוך הטעייתן על ידי המבקשים, שימוש בקשרים העסקיים ובסודות המסחריים שבידי המבקשים, באופן הפוגע בהתנהלותן של המשיבות. כחלק מן הסעדים הנתבעים בתביעה שכנגד, נתבקש בית המשפט להורות על הפסקת השימוש בסימן מסחר, הפסקת מגע עם לקוחות, שינוי שמה של המשיבה 1, ואף מתבקש למנות כונס נכסים, על מנת לאכוף את יתר הסעדים המבוקשים ביחס לסימן המסחר.

מכאן אני באה למסקנה כי לא נכון יהיה לקבוע באופן חד משמעי, שעסקינן בתביעה שכנגד, הנובעת מאותן נסיבות של התביעה העיקרית, ולמעשה, מדובר בתביעה שכנגד העומדת בפני עצמה.

מסקנה זו מקבלת חיזוק גם מזהות הצדדים לתביעות השונות, כאשר לתביעה שכנגד צורפו נתבעים שכנגד נוספים, אשר אינם תובעים במסגרת התביעה העיקרית, ואינם חלק מן ההליך המקורי, כלל ועיקר.

זאת ועוד, על פי ההלכה הפסוקה כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת הנדסה ממוחשבת הנ"ל, יש מקום להזדקק לשאלת סיכויי התביעה, במסגרת "נסיבות העניין". עיון בכתב התביעה שכנגד מעלה כי הסך הנתבע הינו 2,500,000 ₪, כאשר המשיבות (התובעות שכנגד) ציינו כי סכום זה ננקב משיקולי אגרה בלבד, תוך שבפועל הנזק שנגרם להן הוערך על ידם בסך של כ-30,000,000 ₪(!). קשה לקבל הטענה, כי תובע יעמיד את תביעתו על סך של 2,500,000 ₪ בלבד, כאשר הנזק הממשי שנגרם לו עולה על סכום זה עשרות מונים, עד לסך של כ – 30,000,000. כאן יש לציין עוד, כי לא צורפו אסמכתאות לתמיכה בסך הנטען של כ – 30,000,000 ₪. למצער יאמר, כי מבלי להיכנס לעובי הקורה לעניין שאלת קיומה של עילת תביעה אפשרית, נראה כי הדברים מעוררים תמיהה.

זו אף זו, מתשובת המבקשים לתגובת המשיבות עולה כי מרבית הסעדים הנתבעים במסגרת כתב התביעה שכנגד, בכל הנוגע לשימוש בסימון המסחר והעתירה להפסקתו, מתבררים כבר בפני רשם סימני המסחר, במסגרת בקשה לרישום סימון מסחר.

מעבר לכל אלה יש לציין, כי לא עלה בידי המשיבה להרים את הנטל הרובץ לפתחה ולהוכיח כי מצבה הכלכלי איתן. נטל זה רובץ לפתחה על פי ההלכה הפסוקה, וגם אם אקבל טענת המשיבות, כי למבקשים קיימת ידיעה בדבר מצבן הכלכלי של המשיבות, הרי שעדיין חלה החובה על המשיבות להרים נטל זה, ולהוכיח כי מצבן הכלכלי יאפשר להן לפרוע הוצאות משפט, ככל ויזקפו לחובתן.

מנגד לכל האמור לעיל, לעניין זהות בעלי הדין בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד, סיכויי התביעה שכנגד ואי עמידתן של המשיבות בנטל הרובץ לפתחן להוכיח את מצבן הכלכלי, ישקול בית המשפט, כאמור לעיל, את העובדה כי עסקינן בבקשה שהוגשה במסגרת תביעה שכנגד, כאשר המבקשים הם שפצחו בהתדיינות המשפטית בין הצדדים, תוך שהמשיבות נגררות להגיש כתב הגנה, ואף לצרף תביעה שכנגד.

לאחר ששקלתי כל האמור לעיל, מחד: זהות הצדדים בהליכים השונים, עילות התביעה בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד, סכום החוב הנתבע לעומת הנזק הנטען בפועל, וכן העובדה שהמשיבות לא הרימו את הנטל המוטל לפתחן להוכיח כי מצבן הכלכלי שפיר ואינו מעורר חשש כי לא יוכלו לפרוע את הוצאות המשפט, ככל ויפסקו לחובתן, ומאידך: העובדה כי מדובר בבקשה שהוגשה במסגרת תביעה שכנגד, על כל המשתמע לכך, כפי שפורט לעיל תחת הכותרת "המצב המשפטי", באתי לכלל מסקנה כי יש מקום לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים, כאשר ערובה זו תהא בדמות חתימה על התחייבות אישית של בעלי המשיבות, לשלם למבקשים הוצאות המשפט, ככל ויפסקו כאלה לחובת המשיבות, בתוך ההליך המשפטי.

בעלי המשיבות יחתמו על התחייבות בהתאם לנוסח שיומצא להם על ידי המזכירות, וזאת בתוך 14 יום. התחייבות זו תופקד בתיק בית המשפט. לא יחתמו בעלי המשיבות על ההתחייבות במועד כאמור, תדחה התביעה שכנגד.

לאור התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ב, 25 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

8 מתוך 8