הדפסה

ש. שלמה רכב בע"מ ואח' נ' כהן ואח'

בפני
כב' השופטת אורלי מור-אל

תובעת
נתבעת שכנגד

ש. שלמה רכב בע"מ

נגד

נתבעות
תובעת שכנגד

1.הילה כהן
2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ ח.צ 520023185

מטעם התובעת והנתבעת שכנגד : עו"ד בן משה.
מטעם הנתבעות והתובעת שכנגד : עו"ד ממן

פסק דין

לפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 24/4/2010, בין רכב בבעלות התובעת בתביעה העיקרית (להלן: " רכב התובעת") לבין רכב בו נהגה הנתבעת 1, המבוטח על ידי הנתבעת 2 שהיא גם התובעת שכנגד (להלן: " רכב הנתבעות").

אין מחלוקת, כי התאונה ארעה בנתיב השמאלי ביותר בין שלושה נתיבים בכביש, כאשר רכב הנתבעות פגע ברכב התובעת בחלקו האחורי, המחלוקת היא אם קודם לאותה פגיעה סטה רכב התובעת באופן פתאומי לנתיב נסיעת רכב הנתבעות.

בתמונות שצולמו על ידי אביה של עדת התובעת כמו גם בתמונות הנזק שצולמו על ידי השמאים, ניתן לראות, כי הפגיעה ברכב התובעת הייתה החל ממרכז הפגוש האחורי עם דגש לצד השמאלי, תוך מעיכת הכנף השמאלית, כתוצאה מעוצמת המכה ואלו ברכב הנתבעות הפגיעה היא החל ממרכז הפגוש הקדמי תוך דגש לצד הימני של הפגוש.

מהתמונות שצולמו בזירה סמוך לאחר התאונה, נראה רכב התובעת בנתיב השמאלי, עומד ישר, בצמוד לצד הימני של הנתיב ואלו רכב הנתבעות נמצא גם הוא בנתיב השמאלי בצמוד לצדו השמאלי של הנתיב.

עדת התובעת, העידה, כי הגיעה לצומת כשהיא מצויה בנתיב השמאלי ביותר, שכן התכוונה לפנות שמאלה בצומת הבאה, הבחינה, כי הרמזור מהבהב ולא תקין ולפיכך האטה לפני הכניסה לצומת. לדבריה, כמה מטרים לפני הצומת הרגישה חבטה מאחור, בלמה מיידית ונגררה כמה מטרים קדימה. העדה הדגישה , כי הסיבה שהייתה בנתיב השמאלי, הייתה משום שרצתה לפנות ולא פנתה בפתאומיות. בחקירה הנגדית שבה העדה על גרסתה, כי הייתה בנתיב השמאלי ולא ברחה משום רכב. לדבריה, הפגיעה הייתה חזית אחור מושלמת. העדה אשרה , כי אחותה הייתה עמה ברכב, אבל מאחר שהייתה קטנה מגיל 18 בעת התאונה, לא זומנה להעיד, אף שהיום היא בת 21. במהלך הדיון הסתבר, כי מולאו מטעם נהגת התובעת שני טפסים של ההודעה לחברת הביטוח, האחד טופס הודעה טלפונית הנושא את תאריך התאונה והאחר בלא תאריך, הכולל פירוט נרחב על דף נפרד. העדה טענה , כי את שני הטפסים מילאה , בעזרתו של אביה שהרכב היה בחזקתו, באותו יום. כאשר העדה נשאלה, האם יכול להיות שחתכה את רכב הנתבעות ובגלל זה הנהגת לא שמה לב, השיבה: " בכל מקרה אם היא לא שמה לב זו בעיה שלה" (עמ' 4 שורה 5).

הנתבעת-1 העידה , כי נסעה בנתיב השמאלי בכביש, לפניה בנתיב הימני במרחק של מטר, מטר וחצי, מצד ימין נסעו שני רכבים, לדבריה רכב התובעת סטה במהירות לנתיב שלה והם נפגשו מאחור. העדה הסבירה , כי במילה "סטה" התכוונה, פנה שמאלה בחדות ובמהירות. לדבריה, לאחר התאונה הנהגת ובחורה נוספת היו לחוצות וטענו , כי מדובר ברכב של אביהן וכי ה רכב שלפניהן האט. העדה הדגימה עם כלי רכב צעצוע שהרכבים נפגשו פגוש אל פגוש, אולם מייד תקנה והראתה , כי רכב התובעת נכנס לפניה והיא פגעה בו בצד הקדמי ימני שלה בצד האחורי שמאלי של הרכב והסבירה כי התבלבלה בשל ההתרגשות על דוכן העדים . בחקירה הנגדית, העדה העידה, כי חשבה שיש במקום שני נתיבים, אולם מהתמונות עולה שיש שלושה, בכל מקרה רכב התובעת היה מימינה. לדבריה, נסעה במהירות 30-40 קמ"ש והם היו 300 מטרים לפני הפניה, כאשר בערך במרחק 400 מטרים מהצומת נהגת התובעת ביצעה את החיתוך, כאשר נתבקשה לחזור ולהעריך ציינה , כי אינה יודעת לאמוד את המרחק א ולם לא היה מצב של נסיעה משותפת על הנתיב. העדה הוסיפה, כי לא רא תה שהרכב הראשון בלם, זה מה שאמרה נהגת התובעת. כאשר נשאלה מה הייתה הכוונה כאשר אמרה שלא שמה לב, השיבה, כי לא צפתה את הכניסה של רכב התובעת. העדה אישרה , כי בזמן הפגיעה רכב התובעת היה בנסיעה ולא במהלך בלימה.

דיון והכרעה

המדובר בתביעה אזרחית ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי .

במקרה דנן, בחנתי היטב את גרסת שתי הנהגות, שתיהן נשמעו אמינות, אף שניכר שגרסת עדת התובעת לחברת הביטוח ומכאן גם על דוכן העדים, הושפעה מהדרכה רצופה של אביה. כמו כן, לחובת התובעת עומדת העובדה שלא העידה עדה רלוונטית והיא אחות עדת התובעת שישבה לידה ואף שהייתה קטינה בעת הארוע, ללא כל ספק הינה כשירה להעיד, במיוחד כאשר כיום מדובר בבחורה מעל גיל 20. שמה של העדה הופיע בטופס ההודעה לחברת הביטוח ולא הייתה כל מניעה שהתובעת תזמנה לעדות. שמיעת עדותה יכלה לסייע בהכרעה בין הגרסאות ואי הבאתה לעדות מהווה מחדל משמעותי כאשר מדובר בעדה שאין כל קושי לאתרה ולזמנה לעדות.

אשר לנתבעת, הנתבעת אמנם התבלבלה בעדותה, הן בתיאור הראשוני של הפגיעות וככל הנראה גם באומדן המרחקים, על אף האמור, לא התרשמתי, כי מדובר במי שה עידה דברים שאינם אמת רק כדי לחלץ את עצמה מתוצאותיה של תאונת הדרכים, אלא במי שתארה את הארוע כפי שהיא חוותה אותו.

התרשמתי, כי כל אחת מן העדות אוחזת בגרסתה ומשוכנעת באמינותה, אף ש"האמת", ככל הנראה מצויה אי שם בין הגרסאות.

התמונות שצולמו לאחר הארוע ותמונות הנזק בכלי הרכב מהווים במקרה דנן, ראיה בעלת ערך ראייתי אובייקטיבי ועצמאי ויש בהן כדי לסייע בקביעת מהלך התאונה.

בצירוף העובדות העולות מן התמונות לפיהן רכב התובעת מצוי בצד הימני של הנתיב השמאלי ולא במרכז הנתיב או בצידו השמאלי, כפי שניתן היה לצפות מרכב הנוסע לתומו בנתיב השמאלי ומתעתד לפנות שמאלה בצומת הבאה והעובדה שעיקר הפגיעה היא בצדו השמאלי אחורי של רכב הנתבעות, לרבות מעיכת הכנף השמאלי דבר המלמד על המוקד של המכה ועל עוצמתה בצד השמאלי דווקא , יש משום חיזוק לגרסת הנתבעות, כי רכב התובעת סטה לנתיבן במרחק לא גדול מקרות התאונה .

על אף האמור, הן מן התמונות, הן ממוקדי הנזק והן מעדות הנתבעת-1, עולה, כי התאונה ארעה לאחר שהרכב כמעט השלים את כניסתו לתוך הנתיב – הפגיעה ברכב התובעת מתחילה מאמצע הפגוש, אף שהמוקד הוא בחלק השמאלי שלו, כך גם ברכב הנתבעות הפגיעה מתחילה מאמצע הפגוש כשהמוקד הוא בצד הימנ י – ניכר , כי המכה הייתה כאשר שני כלי הרכב נוסעים ישר שאם לא כן המכה ברכב התובעת הייתה בקצה הפגוש ולא מתחילה מאמצע הפגוש, כך שרכב התובעת היה כבר בנתיב.

מעדות הנתבעת, כמו גם מן הדברים שאמרה לאחר התאונה, ניתן לקבוע כי לא הייתה ערה לתנאי הדרך ולא שמה לב למעבר של רכב התובעת לתוך נתיב נסיעתה ולצורך להאט.

ממכלול נסיבות הארוע עולה, כי ניתן לקבוע במאזן הסתברויות כי מירב האחריות לתאונה מוטלת על נהגת הנתבעות. מיקום הנזקים ברכב התובעת מעידים , כי רכב התובעת הספ יק לעבור לפני התאונה לנתיב השמאלי והפגיעה מאחור ארעה בסמוך לצומת כאשר האטה את מהירות נסיעתה בשל הרמזור המהבהב. לו הייתה ה נתבעת שומרת מרחק כנדרש, ושמה לב למה שארע בכביש, הייתה הפגיעה מאחור נמנעת וזאת גם אם נהגת התובעת עברה נתיב והאטה בסמוך לצומת.

יחד עם זאת יש, בנסיבות המקרה, להטיל על נהגת התובעת אשם תורם, זאת בשל מעברה לנתיב משמאל, כשרכב הנתבעות נוסע בו, תוך הפרעה לנסיעת רכב הנתבעות. על נהגת רכב התובעת היה לוודא לפני שהיא עוברת לנתיב הימנ י, כי הוא פנוי לחלוטין וכי רכב הנתבע ות רחוק, על מנת ש תוכל לעבור נתיב בבטחה-ראו בהקשר זה תקנה 40 לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 (סטיה מנתיב נסיעה ). בנסיבות שתוארו יש להעמיד אשמה התורם על 25%. מדובר, לטעמי, באשם היוצר חבות, שכן נהגת התובעת התרשלה כלפי הנתבעת באופן נהיגתה. השווה: תא (ת"א) 17857/05 אמיניאן אליהו נ' סוקוניק יעקב (פורסם בנבו), תא (הרצ') 876/01 דוד דהן נ' יפה הולצמן (פורסם בנבו)).

משכך, על הנתבעות בתביעה העיקרית לשלם לתובעת 75% משיעור הנזק ועל הנתבעת בתביעה שכנגד לשלם לתובעת 25% משיעור הנזק.

התובעת בתביעה העיקרית הגישה חוות דעת שמאי שלא נסתרה, לרכבה נגרם נזק ישיר בסכום של 40,837 ש"ח, ירידת ערך בסכום של 14,849 ש"ח, וכן נשאה בשכ"ט שמאי בסכום של 690 ש"ח. סה"כ ₪ - 56,376 ₪, על הנתבעות לשלם לה 75% מסכום זה, דהיינו 42,282 ₪ בצירוף הצמדה מיום התשלום, שכר העדה כפי שנפסק ושכ"ט בשיעור של 11.8%.

בתביעה שכנגד, הוגשה חוו"ד שמאי ומסמכים לפיהם בתוקף חבותה על פי הפוליסה פיצתה התובעת שכנגד את המבוטחת בסכום של 14,045 ₪, כן נשאה בעלות שכ"ט שמאי בגובה של 433 וירידת ערך בסך 3,630 ₪ - סה"כ – 18,108 – על הנתבעת שכנגד לשלם לה 25% מסכום זה, דהיינו 4,527 ₪ בצירוף הצמדה מיום התשלום, אגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,250 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ד, 29 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.