הדפסה

ש 20862-01-10 קצ'נסקי ואח' נ' זר ואח'

בית דין לשכירות בפתח תקווה

ש 20862-01-10 קצ'נסקי ואח' נ' זר ואח'

בפני
כב' השופט נחום שטרנליכט

בעניין:

  1. אהובה רייכנטל
  2. מרדכי קלמן קצ'נסקי
  3. עזבון המנוח יוסף חיים גלעד ז"ל
  4. אריה גלעד קצ'נסקי

ע"י ב"כ עו"ד
חגי כהן
התובעים

נ ג ד

  1. ראובן זר
  2. אסתר זר
  3. שמש ג.מ. רהיטים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד
ליאור לב
הנתבעים

פסק דין
טענות התובעים
התובעים הינם יורשיהם של המנוחים דוד ונחמה קצ'נסקי ז"ל. (להלן – המנוחים). ביום 1.10.78 נחתם הסכם שכירות (להלן – ההסכם), ולפיו השכירו המנוחים לנתבעים 1-2 שתי חנויות ברח' ברקוביץ 12, פתח תקווה. אחת החנויות הוחזרה לבעלים, והנתבעים 1-2 נותרו עם חנות אחת (להלן – החנות).

הנתבעים 1-2 העבירו את הפעלת החנות לידי הנתבעת 3, חברה שבעלי מניותיה הם מאיר שמש וז'קלין שמש, כאשר לנתבעים 1-2 אין שום מניה בנתבעת 3. העברה זו של החנות לידי הנתבעת 3 מהווה הפרה של ההסכם מצידם של הנתבעים 1-2. לפיכך עותרים התובעים לפינוי הנתבעים מהחנות.

טענות הנתבעים
אין בהסכם כל הוראה האוסרת ניהול החנות באמצעות צד שלישי. יתירה מכך, אין בידי התובעים כל הוכחה לכך, שהחנות מנוהלת על ידי הנתבעת 3. אמנם יש ראיה לשיתוף פעולה מסחרי בין הנתבעים 1-2 ובין הנתבעת 3, אך אין כל הוכחה לכך, שהנתבעת 3 היא זו שמנהלת את החנות. הנתבעת 3 איננה מנהלת את החנות, לא שכרה אותה ושום חוזה הקשור לחנות לא הועבר על שמה של הנתבעת 3. הנתבעת 3 היא ספקית סחורה לנתבעים 1-2 מזה עשרות שנים, הא ותו לא.

החנות מנוהלת בפועל על ידי הנתבעת 2. היא מגיעה לחנות מדי יום, כפי שעשתה בכל השנים מאז נחתם הסכם השכירות בשנת 1978, ומנהלת את פעילותה המסחרית של החנות. גם הרשיון לניהול עסק בחנות הוא על שמם של הנתבעים 1-2.

יתירה מכך, התובעים ויתרו על זכות התביעה, כאשר לאחר הגשת התביעה גבו ביום 21.1.10 דמי שכירות מהנתבעים 1-2 לשנה מראש. במעשה זה, שנעשה ללא הבעת התנגדות כלשהי למצב הקיים יש משום ויתור של התובעים על זכות התביעה, ככל שהיא עומדת להם.

דיון והכרעה
ההסכם מצורף כנספח א לתצהיר עדותו של הנתבע 4. בסעיף א להסכם נאמר:

"השוכר מתחייב לא להשכיר את הבית לאחר, לא את כלו ולא חלק ממנו ולא להעביר את החוזה על שם אחר בלי רשות המשכיר בכתב, ואם עבר השוכר על תנאי זה ... הרי זו היא הפרת חוזה והרשות ביד המשכיר לדרוש את פינוי הדירה מיד".

מהוראה זו של ההסכם עולה, כי העברת השכירות בחנות על ידי השוכרים המקוריים לידי צד שלישי ללא קבלת רשות בכתב מהמשכיר מהווה הפרה של ההסכם, כאשר בעקבות הפרשה שכזו רשאי המשכיר לדרוש את פינוי השוכרים מהחנות.

במקרה דנן אין מחלוקת בין הצדדים, כי מעולם לא ניתנה רשות לנתבעים 1-2 להעביר את זכות השכירות שלהם בחנות לנתבעת 3. השאלה העומדת המחלוקת היא, האם העבירו בכלל הנתבעים 1-2 לנתבעת 3 את זכות השכירות בחנות.
זכות השכירות הינה החזקת החנות לצורך מימוש מטרת השכירות. מטרת השכירות, עפ"י האמור בהסכם, היא ניהול "נות רהיטים או חנות לבגדים". ממילא ברור, שהעברת הזכות לניהול חנות לממכר רהיטים בחנות לצד שלישי מהווה העברה של זכות השכירות.

האם במקרה דנן אכן הוכיחו התובעים, כי הנתבעים 1-2 העבירו את ניהול החנות לידי הנתבעת 3?

את יהבם תולים התובעים בשתי ארועים, אשר לטענתם יש בהם כדי להוכיח, כי העסק בחנות אינו מנוהל על ידי השוכרים המקוריים, הנתבעים 1-2, אלא על ידי הנתבעת 3, שלה העבירו הנתבעים 1-2 את זכות השכירות.

הארוע האחד, פרסומים בעתונות המקומית בפתח תקוה במהלך אוגוסט 2009, ולפיהם נפתח סיף פתח תקוה של "רהיטי שמש", כאשר כתובת הסניף, המצויינת באותם פרסומים, היא כתובת החנות. עותק הפרסומים מצורף כנספח ג לתצהיר עדותו של של הנתבע 4.

סבורני, כי אין בפרסומים אלו כדי להוכיח דבר. בכל הפרסומים הנוגעים לעניין מצויין שמו של הנתבע 1 ליד כתובת החנות. עצם ציונה של החנות כסניף של "רהיטי שמש" אין בה כדי להעיד על העברת השכירות בחנות לידי הנתבעת 3. בהחלט יתכן, כי בציון החנות כסניף של הנתבעת 3 יש כדי ללמד על היותה של החנות מוקד לשיווק מוצרי הנתבעת 3, אך לא דבר מעבר לכך. אין הכרח, כי מדובר בחנות המנוהלת על ידי הנתבעת 3. חיזוק לכך ניתן למצוא בעצם ציון שמו של הנתבע 1 ליד כתובת החנות.

לא כך הם פני הדברים בנוגע לארוע האחר, המשמש – לטענת התובעים – כראיה להעברת זכות השכירות בחנות מהנתבעים 1-2 לנתבעת 3. בענין זה העידה מטעם התובעים גב' לאה יעקובי. היא סיפרה בתצהיר עדותה, כי לבקשתו של ב"כ התובעים, עו"ד חגי כהן, שבמשרדו היא עובדת שנים רבות כמזכירה, הגיעה לחנות ביום 10.8.09. בחנות לא פגשה את הנתבעים 1-2, אלא מוכרת אחרת, ששהתה בחנות. היא בחרה מוצר, שילמה תמורתו, וקיבלה חשבונית מס, אשר מצורפת כנספח לתצהיר. אין מדובר בחשבונית של הנתבעים 1-2 אלא בחשבונית של הנתבעת 3. בהקשר זה יש לציין, כי בעדותה בפני ציינה גב' יעקובי, כי היא מכירה את הנתבעים 1-2, שביקרו במשרדו של עו"ד כהן (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 14-20). אגב, גם הנתבעת 2 מאשרת בתצהיר עדותה (סעיף 8 לתצהיר), כי בעת שגב' יעקובי ביקרה בחנות, היא לא היתה בחנות אלא ישבה על ספסל ממול החנות. הנתבעת 2 גם מאשרת, כי בגין רכישות בחנות הוצאו חשבוניות שאינן של הנתבעים 1-2 "אלא של גורם אחר" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 27).

התובעים טוענים, כי די בכך שבגין הרכישה, שביצעה גב' יעקובי בחנות, הוצאה חשבונית מס של הנתבעת 3, כדי ללמד על כך שהנתבעים 1-2 העבירו את ניהול העסק בחנות לידי הנתבעת 3. נראה, כי אכן מדובר בראיה ממשית, שיש בה כדי להוות תימוכין של ממש לטענת התובעים בדבר העברת זכות השכירות.

יצויין, כי עניין הוצאת החשבונית נזכר על ידי התובעים כבר בכתב התביעה (סעיף 10 לכתב התביעה). הנתבעים מספקים לכך הסבר בכתב ההגנה, וטוענים, כי הפריט, שרכשה גב' יעקובי בחנות, היה שייך לנתבעת 3 והועמד למכירה בחנות במסגרת עסקת קונסיגנציה. לכך הוצאה החשבונית על ידי הנתבעת 3. טענה זו נשנתה בתצהיר עדותה של הנתבעת 2 (סעיף 62 לתצהיר). שם שבה הנתבעת 2 וטוענת, כי הפריט, שהיה שייך לנתבעת 3, הועמד למכירה בחנות במסגרת עסקת קונסיגנציה. לכן הוצאה בגין רכישתו חשבונית מס של הנתבעת 3.

נראה, כי דין טענה זו בדבר עיסקת קונסיגנציה להידחות, וזאת מבלי להיכנס להיבט החוקי של הוצאת חשבונית של הנתבעת 3 בגין העיסקה בחנות . הנתבעת 2 טוענת בתצהירה, כי עוד בטרם הופעת הפרסומים אודות פתיחת סניף פתח תקוה של "רהיטי שמש", הנזכרים לעיל, היו רוב המוצרים, שנמכרו בחנות, של הנתבעת 3, וכך גם לאחר הופעת הפרסומים (סעיף 21 לתצהיר עדותה של הנתבעת 2). קשה, איפוא, להבין - מדוע דווקא אותו פריט קטן, שרכשה גב' יעקובי, נמכר בעיסקת קונסיגנציה, בעוד ששאר מוצרי הנתבעת 3, שהועמדו למכירה בחנות, לא נמכרו בעיסקת קונסיגנציה?! ההסבר הניתן לכך בתצהיר עדותה של הנתבעת 2 (סעיף 64 לתצהיר), ולפיו המדובר בפריט, שהיה אמור להינתן לרוכשי ריהוט במתנה במסגרת מבצע שיווקי, וזו הסיבה להוצאת החשבונית על ידי הנתבעת 3 בגין רכישתו כפריט בודד, הינו הסבר תמוה ובלתי מובן לחלוטין.

זאת ועוד, אין מחלוקת, כי בזמן ביצוע העיסקה לא נכחו הנתבעים 1-2 בחנות, כאמור לעיל. גם הנתבעת 2 מסכימה, כי העיסקה בוצעה באמצעות "דיילת מכירות" (סעיף 76 לתצהיר). תמוה בעיני, הכיצד יכולה היתה אותה "דיילת מכירות", שפרטיה לא נמסרו על ידי הנתבעים, לדעת ולהבחין בין המוצרים השונים בחנות, ולהוציא דוקא בגין הפריט שרכשה גב' יעקובי חשבונית מס של הנתבעת 3?! יצויין, כי הנתבעים נמנעו מהעדתה של אותה דיילת מכירות, ונראה כי לא בכדי. כך גם נמנעו הנתבעים מהעדת נציג כלשהו של הנתבעת 3 לשם תמיכה בגירסתם בכל הקשור לעיסקת הקונסיגנציה. יש לזקוף דבר זה לחובתם של הנתבעים, בהתאם להלכה הפסוקה בדבר המנעותו של בעל דין מהבאת ראיה, שהבאתה היתה יכולה להועיל לאותו בעל דין. כך גם נמנעו הנתבעים מלהציג חשבוניות מס, שהוצאו בגין עסקאות אחרות באותה תקופה על ידי הנתבעים 1-2, וגם זאת ניתן לזקוף לחובתם של הנתבעים.

באשר לאותה "דיילת מכירות", נמנעו הנתבעים מלציין, מי שילם את שכרה (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 16-19). גם בכך יש כדי להוות תימוכין לגירסת התובעים, כי זכות השכירות הועברה לנתבעת 3, שהציבה במקום את אותה זבנית. בהמשך, כשנשאלה הנתבעת 2 שוב על ידי ביהמ"ש, מי שילם את שכרה של אותה עובדת, ציינה, כי אין יודעת, היות שאין היא מנהלת את העניינים הכספיים, אלא בעלה – הנתבע 1 (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 21-22). העולה מן הדברים, כי ניתן בהחלט להניח, כי מדובר בעובדת של הנתבעת 3, שעבדה בחנות וביצעה את המכירות שם.

בהקשר זה יצויין, כי לנוכח טענת הנתבעת 2, כי הנתבע 1 הוא זה שמנהל את ענייניה הכספיים של החנות, תמוהה שבעתיים אי העדתו של הנתבע 1 והסתפקות הנתבעים בעדותה של הנתבעת 2. יתירה מכך, הטענה בדבר ניהול ענייניה הכספיים של החנות על ידי הנתבע 1 עומדת בסתירה מוחלטת לדברי הנתבעת 2 בתצהירה (סעיף 46 לתצהיר), כי היא זו שמנהלת את החנות, ובין השאר "מטפלת בחשבונות". קשה, איפוא, להבין מדבריה של העדה, האם היא כן מטפלת בחשבונות או לא?! לנתבעים הפתרונים! הנתבעת 2 נשאלה בהמשך חקירתה הנגדית אודות סתירה זו, אך לא היתה בפיה תשובה של ממש (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 25-28). נראה, כי מדובר בסתירה מהותית, היורדת לשורשם של דברים, ויש בה כדי להשליך על מידת המהימנות שיש לייחס לגירסתה של העדה במקרה דנן באופן כללי. בנסיבות אלו יש לדחות את טענות הנתבעת 2, כי היא זו שמנהלת בפועל את החנות ונמצאת בה מידי יום. הכיצד מי שמנהל את החנות באופן שוטף אינו יודע דבר אודות זהות משלם שכרו של אחד העובדים בחנות?! הטענה בדבר הימצאותה היומיומית של הנתבעת 2 בחנות לא זכתה לגיבוי ראייתי כלשהו, ודינה להידחות.

העולה מכל האמור לעיל, כי הוכח, שאכן בתקופה הרלוואנטית נעשו בחנות מכירות ע"י הנתבעת 3 באמצעות עובדיה של הנתבעת 3. זאת כפי שעולה מנסיבות האירוע, המתואר על ידי גב' יעקובי. זאת אף לנוכח קריסת הסברי הנתבעים לאותו אירוע, כמפורט לעיל.

יחד עם זאת עדין יש לבדוק, האם די בכל האמור כדי להצביע על הפרת ההסכם ע"י הנתבעים 1-2 באופן המצדיק פינויים מהחנות?

הנטל להוכיח את הפרת הוראות ההסכם מוטל על התובעים (ע"א 52/72, עזבון אברהם לוי נ' צאנג, פד"י כז(1)57, 61). מה היה על התובעים להוכיח כדי לעמוד בנטל המוטל עליהם במקרה זה?

במקרה דנן נאסר על הנתבעים 1-2 להשכיר את המושכר לאחר או "להעביר את החוזה על שם אחר". אין בהסכם איסור מפורש על מתן היתר לאחר לעשות שימוש במושכר. במקרה דומה נאמר בע"א 60/53, טוביס נ' רבלסקי, פד"י ט 681, 684:

"מסקנתי היא כי הדיבור 'למסור' את השימוש במושכר – פירושו, למסור את המושכר לאחר לשם שימוש, ולא מסר אדם את המושכר לאחר אלא אם מסר לו את החזקה בנכס".

דברים דומים נאמרו גם בע"א 14/53, יורשי ישראל ליפשיץ נ' קפש, פד"י ט 724, 727:

"ברצוני להוסיף שלדעתי הדגש באיסור על 'מסירת השימוש' במושכר לפי סעיף החוזה הנדון אינו על הקניית זכויות על ידי השוכר, אלא על עובדת שימוש במושכר או בחלק ממנו על ידי אדם אחר ברשות השוכר – שימוש המלווה הפסקת השימוש במושכר או באותו חלק ממנו על ידי השוכר עצמו".

התובעים מפנים לדברים שנפסקו בת"א(חי')21309/05, ארתור נ' ולדנר (לא פורסם, מפיה של כב' השופטת תמר פרי-נאות. נראה כי פסק הדין הנ"ל אינו רלוואנטי למקרה דנן. זאת לנוכח השוני בין שני המקרים. במקרה שנידון שם הוטל על השוכר בהסכם השכירות איסור מפורש "להרשות למי שהוא אחר להשתמש". המדובר שם באיסור מפורש למתן רשות שימוש במושכר. לא כך הם פני הדברים במקרה דנן, כאשר לא נאסר מתן רשות שימוש לאחר בחנות. מה שנאסר במקרה דנן העברת "החוזה על שם אחר". בהתאם להלכות הנזכרות לעיל, העברה של זכות השכירות החוזית, פירושה מסירת זכות שימוש בלעדית במושכר או בחלקו לאחרים תוך הסתלקות של השוכר המקורי מהמושכר או מאותו חלק שהועבר.

סבורני, כי במצב המשפטי המתואר לעיל, יש לקבוע, כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם. התובעים לא הוכיחו, כי הנתבעים 1-2 הסתלקו מהחנות ומסרו החזקה בה לנתבעת 3. כל שהוכח הוא, כי גם הנתבעת 3 עשתה שימוש בחנות לממכר מוצריה, כמפורט לעיל. יחד עם זאת, משהיה על התובעים להוכיח הסתלקות של הנתבעים 1-2 מהחנות ומסירת החזקה הבלעדית בה לנתבעת 3, לא ניתן להסתפק באירוע החד-פעמי עליו העידה גב' יעקובי. אכן באותו מקרה לא נכחו בחנות הנתבעים 1-2, אך אין בכך כדי להוות הוכחה לכך, שעזבו לחלוטין את החנות. אכן הוכח, כי הנתבעת 3 מכרה מוצריה בחנות בתקופה הרלבאנטית, אך אין די באירוע החד-פעמי כדי להוכיח, כי רק הנתבעת 3 מכרה שם באותה תקופה, וכי הנתבעים 1-2 חדלו מליטול חלק בפעילות העסקית בחנות.

משלא עמדו התובעים בנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו את הטעון הוכחה, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין אינני מטיל חיוב בהוצאות.

ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ב, 21 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

8 מתוך 8