הדפסה

שרב ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

בפני כב' השופטת ברכה בר-זיו
התובעים:

  1. טל שרב
  2. ענבר שרב
  3. נדיב שרב
  4. מרוה שרב

ע"י ב"כ עוה"ד מאיר זנטי ואח'

נגד

הנתבעים:

  1. מדינת ישראל
  2. מנהל מקרקעי ישראל – נצרת

באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)
ע"י ב"כ עוה"ד גב' מצא

פסק דין

1. בפני תביעה לביטול שני הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין ותביעה כספית על סך 3,265,177 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה – 15.1.211).

2. ביום 14.7.82 נתן בימ"ש המחוזי בחיפה (כבוד השופט א. כהן) תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין אסעד ואליאס חנא שהין (להלן: "שהין") מצד אחד ובין הנתבעת (מדינת ישראל) מצד שני, בתיק הסדר 703,719,699/מעיליא (להלן: "הסכם הפשרה הראשון" ו/או "ההסכם הראשון"). בהתאם להסכם הפשרה היה על הנתבעת להעביר לשהין בחלקים שווים "מקרקעין בשטח כולל של 32 דונם בחלקות 30, 31,32 בגוש 18660 מאדמות מעיליא, כפי שמסומן בתרשים שצורף להסכם (להלן : "הנכס"). עוד התחייבה הנתבעת "לגרום לכך שהשטח של 32 דונם שהיא מעבירה לבעלותם של הנתבעת ... יוכשר לעיבוד חקלאי". העברת החלקות נעשתה כנגד חלקות אחרות ששהין העבירו לנתבעת.

3. ביום 2.3.93 נערך הסכם בין שהין מצד אחד ובין ולרי שרב בן מיכאל וטל רחלי בת יאיר (להלן: "שרב") הסכם (להלן: "ההסכם") , על פיו רכשו שרב משהין את זכויותיהם בנכס תמורת הסכום של 33,000$. בהסכם הצהירו שהין כי "הם הבעלים והמחזיקים הבלעדיים בשטח של 33 דונם מתוך שטח החלקות, אשר הגיעו אליהם על סמך הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין וכי הזכויות בחלקות טרם נרשמו על שמם והם ירשמו על שמם "לאחר שלשכת הסדר המקרקעין בחיפה וכן אגף המדידות יכינו את המפות המתאימות ואשר על פיהן יופיע השטח הנמכר כחלקה נפרדת אשר תרשם על שמם" .

ולרי שרב נפטר ביום 14.10.97 והתובעים הם יורשיו, בהתאם לצו ירושה מיום 29.4.99. גם התובעים יקראו להלן: "שרב").

4. ביום 12.6.00 הגישו שרב בבימ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 1162/00 תביעה נגד הנתבעת, שהין ורשם המקרקעין לאכיפת ההסכם בינם לבין שהין. שרב ביקשו בתביעתם לצוות על הנתבעת או על שהין למלא אחר ההתחייבויות בהסכם הפשרה ובהסכם, ולרשום על שם שרב את הנכס שרכשו. לחילופין ביקשו להורות לנתבעת למסור להם ו/או לרשום על שמם קרקע חליפית במקום הנכס, שמיקומה וגודלה יקבע בהסכמה בין הצדדים.

שרב גם הגישו בקשה לפיצול סעדים בטענה שאי מסירת הנכס לידיהם ואי רישומו על שמם, גורמים להם נזקים רבים.

שהין לא הגישו כתב הגנה בתביעה זו.
שרב, הנתבעת ושהין הגיעו להסכם פשרה (להלן "הסכם הפשרה השני") לפיה פסק הדין שניתן ביום 14.7.82 יתוקן באופן שהנתבעת תעביר לבעלות שרב 32 דונם בחלקה 34 בגוש 18664 (להלן "החלקה"), בהתאם לתשריט שצורף להסכם. כן נקבע כי עם מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, יקבלו שרב לחזקתם את החלקה , לאחר תאום עם המינהל וסימון הגבולות על ידו.

הסכם פשרה זה, שאינו נושא תאריך, נחתם בין הצדדים, אך לא הוגש לאישור בית המשפט.

לבקשת שהין הועברה התביעה לבית משפט המחוזי בחיפה, ומספרה כאן - ת.א. 343/03.

5. בת.א. 269/03 הגישו שהין תביעה נגד מדינת ישראל ונגד שרב. בתביעתם טענו שהין כי הסכם הפשרה מיום 14.9.82 ופסק הדין שנתן לו תוקף בטלים /ואו כי יש לבטלם, מאחר והתקשרו בהסכם הפשרה עקב הטעיה מצד הנתבעת, שלא גילתה להם עובדות לגבי השווי ו/או היעוד של הנכס ובקשר לכך שניתן יהיה לבנות עליו תוך זמן קצר. עוד טענו כי הנתבעת התחייבה להעביר לבעלותם את הנכס שכלל לא היה בבעלות הנתבעת וכי בפועל הנתבעת הפרה את הסכם הפשרה הראשון, כאשר לא העבירה את הנכס לבעלותם. שהין תבעו בנוסף לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין, גם פיצויים בגין נזקיהם עקב ההפרה.

באשר לשרב טענו שהין כי ההסכם עימם היה מותנה, בתנאי שיקבלו לבעלותם את הנכס, וכי לאור הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, סוכל החוזה עם שרב ולא נכנס לתוקף.

6. שרב והנתבעת הודיעו כי הם מוכנים לקיים את הסכם הפשרה שנחתם בינהם.

8. ביום 22.10.08 ניתן על ידי פסק דין בשתי התביעות הנ"ל. בפסק הדין דחיתי את תביעת שהין נגד הנתבעת וקבעתי כי אין יריבות בינם לבין הנתבעת. בפסק הדין אישרתי את הסכם הפשרה שנחתם בין שרב לבין הנתבעת (להלן " הסכם הפשרה השני" ו/או "ההסכם השני") ונתתי לו תוקף של פסק דין (להלן .

9. שהין הגישו ערעור על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון (ע"א 10439/08). בהמלצת בית המשפט העליון חזרו בהם מה ערעור והוא נדחה בפסק דין מיום 11.11.10.

10. ביום 15.12.11 הגישו שרב את התביעה שבפני, נגד הנתבעת (מדינת ישראל) ומנהל מקרקעי ישראל (שיקראו להלן ביחד: "מדינת ישראל"). בתביעתם טענו שרב כי הנתבעת הפרה הן את הסכם הפשרה הראשון עם שהין והן את הסכם הפשרה השני איתם, וכי החלקה שהיו אמורים לקבל בהתאם להסכם הפשרה השני, שקיבל תוקף של פסק דין מיום 22.10.08 הוכרזה כיער לשימור, עובדה שהועלמה מידיעתם. לטענתם, פניותיהם הרבות לנתבעות לא נענו והם נותרו ללא מענה וללא מקרקעין.
"
התובעים טענו כי ביום 16.6.11 הם הודיעו לנתבעים על ביטול הסכם הפשרה השני , וכי הם עומדים גם על זכותם לתשלום פיצויים ולהשבה. עוד טענו כי כיוון ששהין המחו להם את זכויותיהם כלפי הנתבעת, יש לחייב את הנתבעים בהשבה לפי ערך המקרקעין שהעבירו שהין לנתבעת על פי הסכם הפשרה הראשון (שעל פי חוות דעת שמאי מסתכמים ב- 2,600,000 ₪ נכון ליום 29.6.11 ).

בנוסף, טענו התובעים כי נשאו בהוצאות בסך 237,849 ₪ וכן הם זכאים לפיצוי בגין כאב, סבל ועוגמת נפש.

11. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי הקרן הקיימת לישראל (להלן "קק"ל") יזם את תכנית ג/13565 שיעדה שטח של 12,000 דונם ל "יער כברי" בשנת 2003 וכי לאחר שהמינהל הודיע לקק"ל על ההתחייבות כלפי שרב, הוחלט על גריעת החלקה משטח היער ונמסרה על כך הודעה לועדה המחוזית. לטענ תה, היא הודיעה על כך לשרב, אך שרב עמדו על ביטול הסכם הפשרה השני ועל ניהול התביעה.

הנתבעת טענה גם טענות סף כדלקמן:

א. תביעת שרב התיישנה בכל הנוגע לאירועים עד 15.12.04. כפועל יוצא טענו כי טענות שרב ביחס לפגמים בכריתת הסכם הפשרה הראשון , בין הנתבעת לבין שהין , והסעדים המבוקשים על ידי שרב בגין הפרה זו – דינם להידחות בשל התיישנות.
ב. מניעות – תביעת שרב הוגשה על יסוד המחאת הזכויות משהין לשרב. בתביעה הקודמת שהגישו שרב (ת.א. 343/03) הם לא טענו על פגמים בהסכם זה, למעט אי קיומו על ידי הנתבעת, ולפיכך הם מנועים מלהגיש תביעה נוספת באותה עילה.
לחילופין טענה ה נתבעת כי שרב הגישו במסגרת ת.א. 343/03 תביעה לפיצול סעדים – אך זו לא נענתה .
במסגרת הסכם הפשרה השני, בין שרב והנתבעת , אשר קיבל תוקף של פסק דין בת.א. 343/03 הודיעו שרב במפורש כי אין להם טענות כלפי הנתבעת בקשר להסכם הראשון, והגשת התביעה מהוה הפרה של הוראות הסכם הפשרה הנ"ל.
ג. מעשה בי-דין – לטענת הנתבעת, יש לדחות על הסף את טענות שרב בקשר לפגמים בהסכם הפשרה הראשון, בשל מעשה בית דין, שכן הן נדחו על ידי בית המשפט לגופן בפסק הדין מיום 22.10.08 בת.א. 269/03+ ת.א. 343/03 .
ד. השתק שיפוטי – בתביעה שהגישו שהין נגד הנתבעת ונגד שרב, התנגדו שרב לטענות שהין בדבר פגמים בהסכם הפשרה הראשון, טענות שהעלו כיום בתביעתם, ולפיכך, מנועים שרב מלהעלות כל טענות באשר להסכם הפשרה הראשון או הפרתו.
ה. העדר עילה – לא נפל כל פגם בהסכם הפשרה הראשון בו קיבלו שהין קרקע חקלאית תמורת קרקע חקלאית אחרת – מטר תמורת מטר. אין גם רלבנטיות לערך המקרקעין ששהין מסרו לנתבעת במסגרת הסכם החליפין עימה, מאחר וקרקעות אלה, יחד עם קרקעות נוספות, שימשו להקמת "מושב מנות", והפרשי השווי נובעים מהשבחה שהשביחו הנתבעת והסוכנות היהודית את המקרקעין על ידי הליכי תכנון, שינוי יעוד, בניה והתיישבות.

באשר להסכם הפשרה השני טענה הנתבעת כי אין מניעה למימוש ההסכם וכי ההסכם לא הופר על ידי הנתבעת. לפיכך טענה הנתבעת כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כנגד הנתבעת. עוד טענה כי הודיעו לשרב כי אין מניעה לקיום ההסכם, ואף הוצע לשרב לקיים את ההסכם בקירוב על ידי קרקע חליפית וכי סרוב שרב לשתי ההצעות מלמד על חוסר תום לב ועל ניסיונם לעשות עושר ולא במשפט.

מאחר ובכתב התביעה 112 סעיפים (לרבות סעיפי משנה) על פני 23 עמודים, טענה הנתבעת כי ניסוח כתב התביעה מסורבל ופוגע ביעילות הדיון. בהמשך, על פני 25 עמודים נוספים התייחסה הנתבעת באופן פרטני לכל אחת מטענות התובעים.

12. שרב הגישו כתב תשובה וטענו כי בכתב ההגנה בחרה הנתבעת "להוסיף חטא על פשע" וטענה טענות אבסורדיות ומבישות בניסיון להפוך את היוצרות. שרב התייחסו לטענות הסף שהעלתה הנתבעת ובסיכום חזרו וטענו כי הנתבעת הפרה את שני הסכמי הפשרה .

13. בתאריך 11.7.12 ביקשה הנתבעת לצרף לכתב ההגנה נספח – החלטת הועדה המחוזית מיום 23.5.12 לפיה חלקה 43 בגוש 18664 נגרעה מתכנית ג/13565/יער כברי.

14. בתאריך 15.11.12 הגישה הנתבעת בקשה להורות על פיצול הדיון בתביעה, באופן שבשלב הראשון תידון השאלה האם קמה לשרב עילה לבטל את פסק הדין שניתן ביום 22.10.08 בת.א. 343/03. לטענת הנתבעת, דיון בתביעה לביטול פסק הדין הראשון והסעדים בגין ביטול זה אינו יעיל, כל עוד עומד בתוקפו הסכם הפשרה השני, שקיבל תוקף של פסק דין . שרב התנגדו לבקשה וטענו כי הפיצול לא ייעל את הדיון, מא חר ואותן נקודות עולות ביחס להפרת הנתבעת את שני ההסכמים, בשני המקרים יעידו אותם עדים, כמעט כל העובדות אינן שנויות במחלוקת ורק הפרשנות המשפטית בין הצדדים שונה.

15. בהחלטה מיום 24.12.12 קיבלתי את טענת שרב כי הפיצול עשוי להביא לסרבול הדיון, לאור הזהות בעדים והעובדה שבין שני ההסכמים קיימת זיקה וראוי להביא בפני בית המשפט את התמונה המלאה.

הראיות וטיעוני הצדדים

16. התובעת, טל שרב, הגישה תצהיר עדות ראשית. כמו כן הוגשו 3 חוות דעת שמאיות. ב"כ הנתבעת הודי עה כי לא יוגשו ראיות מטעם הנתבעת. כן טענה כי היא מתנגדת להגשת התצהיר מטעם שרב, המבוסס כולו על עדות סברה או טענות משפטיות שאינן קבילות. התצהיר הוגש בכפוף לטענות הנתבעת. עדי שרב לא נחקרו.

17. לפיכך הוריתי בהחלטה מיום 20.3.13 כי על ב"כ הצדדים להגיש סיכומיהם.

18. שרב הגישו בקשה להתיר להם לצרף את הפרוטוקולים של דיוני בית המשפט בת.א. 269/03 ות.א.- 343/03. לחילופין ביקשו להורות על זימון העדים שם לחקירה ו/או לאישור עדותם. לבקשה זו התנגדו הנתבעים.

19. לאור דיון בבקשה במעמד הצדדים קבעתי כי יש לראות בעדות העדים בהליכים הנ"ל תצהיר עדות ראשית של אותם העדים (לאחר שב"כ שרב הודיע כי לא יבקש להעידם בשנית עדות ראשית) וכי על ב"כ הנתבעת להודיע האם היא מבקשת לחקור עדים אלה.
מאחר ולא הוגשה הודעה, הוריתי שוב על הגשת הסיכומים.

20. בסיכומי הנתבעת, חזרה ב"כ הנתבעת על טענה כי התביעה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין השני שנתן תוקף להסכם ה פשרה השני בין שרב לבין הנתבעת, וכי בנסיבות אלה מתייתר הדיון בתביעה לביטול פסק הדין הראשון , שנתן תוקף להסכם הפשרה בין שהין לבין הנתבעת . למען הזהירות חזרה ב"כ הנתבעת על טענות הסף שהעלתה בכתב ההגנה באשר לפסק הדין הראשון ו בהמשך טענה לגופו של ענין.

21. חרף העובדה שדחיתי את הבקשה לפיצול הדיון, מבחינת יעילות הדיון, אדון בשלב ראשון בשאלה האם יש מקום לבטל את הסכם הפשרה השני, מאחר ובהסכם הפשרה השני נקבע כי הוא מתקן את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה הראשון. מהותו של התיקון הוא כי הנתבעת התחייבה להעביר לשרב " 32 דונם בחלקה 43 בגוש 18664", וכי התחייבות זו של הנתבעת "מחליפה ומבטלת את כל התחייבויותיה" כלפי שרב או כלפי שהין. יש לציין כי קביעה זו בדבר ההתחייבות על פי הסכם הפשרה הראשון, מופיעה הן בסעיף 3.1 להסכם הפשרה השני ופעם נוספת גם בסעיף 12 להסכם זה .

עוד נקבע בהסכם הפשרה השני כי ככל שהוראותיו אינן סותרות את הוראות הסכם הפשרה הראשון, יעמדו אותן התחייבויות שם בתוקפן.

לפיכך, ככל שהשאלה הנבחנת היא האם הפרה הנתבעת את התחייבויותיה על פי הסכם הפשרה השני, יש לבחון את ההתחייבויות בשני ההסכמים, ככל שאין סתירה בינהם.

22. בהסכם השני התחייבה הנתבעת כדלקמן:

א. להעביר לבעלות שרב 32 דונם בחלקה, בהתאם לתשריט חלוקה שצורף להסכם כנספח ב'.
ב. הרישום יבוצע על ידי המינהל.
ג. עם קבלת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, יפעל המינהל לרשום הערת אזהרה על זכויות שרב בחלקה.
ד. עם מתן תוקף להסכם הפשרה יקבלו שרב חזקה בחלקה בהתאם לסימון השטח על ידי המינהל.
ה. לכשיבוצע פירוק שיתוף בחלקה, הוא יבוצע על פי התשריט נספח ב'. עד אותה עת יהיו שרב רשאים להשתמש רק בחלק המסומן בתשריט במספר 43/2.
ו. הצדדים הסכימו כי המינהל הוא שיבצע את כל הפעולות הכרוכות בביצוע ההסכם.
ז. הצדדים יחתמו על כל המסמכים שידרשו על ידי המינהל לצורך ביצוע הפעולות הנ"ל.

כל שנאמר בהסכם הפשרה הראשון ורלבנטי לדיון הוא התחייבות הנתבעת כי השטח של 32 דונם שהיא מעבירה "יוכשר לעיבוד חקלאי".
כאמור, הסכם הפשרה השני קיבל תוקף של פסק דין ביום 22.10.08.

23. ביום 5.3.09 פנו שרב, באמצעות בא כוחם, עורך דין מ. זנטי, אל המינהל . במכתב התבקש המינהל לפעול בהקדם ליישום כל התחייבויות המינהל ו/או הנתבעת בהתאם להסכם הפשרה, לרבות תאום פגישה לסימון הגבולות ומסירת החזקה בפועל, כפי שנקבע בהסכם הפשרה.

24. ביום 7.4.09 פנה עו"ד זנטי פעם נוספת למינהל, ציין כי מכתבו הקודם לא נענה ודרש לפעול כאמור במכתבו הקודם , ולעשות את כל הדרוש, ליישום פסק הדין ולמימושו. צויין כי התעלמות נוספת מפניות שרב יאלץ את שרב לנקוט בהליכים המתבקשים ליישום פסק הדין, לרבות דרישה לשיפוי שרב על כל נזקיהם עקב אי הציות להוראות פסק הדין.

25. מכתב נוסף, ברוח דומה, נשלח למינהל ביום 21.5.09.

26. מכתב נוסף נשלח למינהל ביום 30.11.09 ובו נאמר כי במידה ועד סוף חודש דצמבר 2009 לא תרשם החלקה על שם שרב, יש בידי עורך הדין הוראות לנקוט בהליכים לרישום החלקה על שם שרב , לרבות תביעה לפיצוי כספי.

27. ביום 17.1.11 פנה עו"ד זנטי למינהל (כנראה בעקבות מגעים שהתקיימו בין הצדדים) וציין כי קיבל מהמינהל העתק מהסכמים חדשים אליהם צורף תשריט השונה מהתשריט שצורף להסכם הפשרה השני. נאמר כי שרב אינם מוכנים להמתין יותר וכי המינהל נדרש לרשום את זכויות שרב בהתאם להסכם הפשרה השני והתשריט שצורף אליו. עוד נאמר כי במידה והדבר לא יעשה עד יום 31.1.11, יראו בכך שרב הפרה בוטה יסודית של ההסכם ויפעלו בהתאם לחוק.

28. ביום 16.6.11 פנה עו"ד זנטי אל המינהל במכתב נוסף, בו נאמר כי הוברר לשרב כי שונה ייעוד השטח שיועד להם על פי הסכם הפשרה והינו "יער לשימור", עובדה שהיתה ידועה למינהל אך לא הובאה לידיעת שרב. נטען כי לשרב נגרמו נזקים כבדים.

29. בהמשך המכתב נאמר כי שרב רכשו משהין את כל זכויות שהין על פי הסכם הפשרה הראשון, ונכנסו לנעליהם בכל הקשור והנובע מכך, וכי לאור הסכם המכר בין שרב ושהין עומדות לשהין כל הטענות שעמדו לשהין נגד הנתבעת, לרבות הטענה כי הוטעו בדבר ערך המקרקעין שהעבירו לנתבעת, מול הערך שנמסר להם בתמורה.

נאמר שוב במכתב כי התנהגות זו מהווה הפרה יסודית, תוך ניהול מו"מ שלא בתום לב , והצגת עובדות כוזבות, המזכות את שרב לבטל את הסכם הפשרה. לפיכך הודיעו שרב על ביטול הסכם הפשרה השני, על כל המשתמע מכך.

ועוד נאמר כי בנוסף לביטול ההסכם, יגישו שרב תביעת פיצויים, שתכלול תשלום פיצויים כספיים, על בסיס ערך אותם מקרקעין שמשפחת שהין העבירה למינהל עוד בשנת 1982. בנוסף, נדרשה השבת ההוצאות שנגרמו להם.

30. בהתאם הוגשה התביעה שבפני.

31. בסיכומים טען ב"כ שרב כי בהתנהגות הנתבעת משנת 1982 עד שנת 2011, כפי שפורטה על ידו בסיכומים, הפרה הנתבעת הפרה יסודית בוטה ונמשכת, את התחייבויותיה הן על פי הסכם הפשרה הראשון , שהזכויות על פיו הועברו לתובעים מכוח הסכם המכר בשנת 1993, והן על פי הסכם הפשרה השני ופסק הדין שנתן לו תוקף.

ב"כ שרב טען כי הנתבעת הטעתה את שרב, טעות יסודית, שכן התחייבה להעביר לרשות שרב קרקע חילופית אשר שווה בערכה ובשוויה, לזכויות שהין, אשר הומחו לשרב בהסכם המכר משנת 1993. עוד טען כי הנתבעת הטעתה את שרב והסתירה מהם מידע יסודי אשר היה עליה לחשוף בפני שרב, ולפיו החלקה שהתחייבה להעביר להם הינה בייעוד, ליער בשימור. לטענתו, טעות יסודית זו של שרב נגרמה על ידי הנתבעת ובאחריותה, ואלמלא טעות זו לא היו שרב מתקשרים עימה בהסכם פשרה.

ב"כ שרב טען כי המדובר בהטעיה יסודית מצד הנתבעת, המזכה את שרב לבטל את פסק הדין.

ב"כ שרב ערך שטבלה המשקפת את שווי המקרקעין ששהין העבירו למדינה ואלה שהועברו בתמורה, בהתאם לחוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים בהליך זה, וחוות דעת השמאי מטעם שהין בתביעה שהגיש נגד הנתבעת בת.א. 269/03 , וטען כי הפער בשווי הוא ניכר וכי לאור ההטעיה מצד הנתבעת זכאים שרב לבטל את הסכם הפשרה משנת 2008, והם זכאים להשבה ולפיצויים.

ב"כ שרב טען כי בפסק הדין שניתן על ידי ביום 22.10.08 בת.א. 269/03 + ת.א. 343/03 נקבע במפורש כי כל זכויות שהין כלפי המדינה הועברו לשרב וכי שהין לא יכולים לתבוע את המדינה בגין הפרה שבוצעה לאחר שהעבירו את זכויותיהם.

לפיכך, בפרק הדן ב"הפרה" בסיכומים, טען ב"כ שרב כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפי שהין וכי קמה לשהין הזכות לבטל את ההסכם, זכות שהועברה לשרב וכך היה. לטענתם, ביטול ההסכם יעשה צדק עם שרב, שנכנסו בנעלי שהין, ויביא לביטול מעשי העושק וההטעיה והניצול שבוצעו על ידי הנתבעת כלפי שהין.

עוד טען כי ניתן לראות בהסכם או בהסדר הפשרה בין שהין ובין הנתבעת, כחוזה על תנאי, שנפקותו הותנתה בתנאי חיצוני: קרי העברת אדמות הנתבעת על ידי שהין. לטענתם, גם אם לא נכלל סעיף שכזה בחוזה, יש לקראו מכללא .

ב"כ שרב טען כי לא רק שהנתבעת העלימה מהם מידע והטעתה אותם לגבי שווי וייעוד החלקה, אלא שלא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכם הפשרה ומרגע חתימתו לא עשתה דבר לקיום התחייבויותיה. בנסיבות אלה, נטען כי שרב ביטלו את הסכם הפשרה והם עומדים על זכותם לפיצויים והשבה.

33. ב"כ הנתבעת טענה כי בפסק הדין מיום 22.10.08 נדחו טענות שהין בענין מרמה ועושק ונקבע כי אין בסיס לטענת שהין כי קמה להם זכות לבטל את הסכם החליפין עם הנתבעת. עוד נקבע כי מבחינת שהין, לכל היותר המדובר בטעות בכדאיות העיסקה , שאינה מקנה זכות לבטל את הסכם הפשרה הראשון.

ב"כ הנתבעת טענה כי המינהל ביקש לפעול לרישום החלקה על שם שרב, אולם שרב לא המציאו למינהל את יפויי הכוח והסכם השיתוף בחלקה, עליהם נדרשו לחתום, וכן לא המציאו צו בית המשפט המאשר לרשום חלק מהזכויות בחלקה על שם התובעת 4, שהיתה קטינה. לטענתה, במקום להמציא למינהל את המסמכים החתומים, פנו שרב למינהל בטענה כי החלקה הוכנסה לתחום תוכנית ג/13565 שיזמה קק"ל, אשר פורסמה להפקדה ביום 12.6.03. המינהל הודיע לשרב כי יפעל להחרגת החלקה מהתכנית הנ"ל, דבר שנעשה ביום 23.5.12. עוד הוסיפה כי הנתבעת הציעה לשרב אפשרות לבחור חלקה חילופית, אך שרב סרבו להצעה.

ב"כ הנתבעת התייחסה לטענות שרב כי הם באים בנעלי שהין וטענה כי זכויות שהין בקשר להסכם הראשון כבר הוכרעו ולא ניתן לבטל את ההסכם הראשון, שהוחלף על ידי ההסכם השני.

ב"כ הנתבעת טענה כי הנתבעת לא הפרה את פסק הדין השני וכי לא בוצע רישום על שם שרב מאחר ולא המציאו למינהל את יפוי הכוח כנדרש. כן טענה כי שהין עצמם לא קיימו את חיוביהם כלפי הנתבעת ולא רשמו את המקרקעין שהעבירו לנתבעת על שם המדינה עד היום.

ב"כ הנתבעת טענה כי לא קמה לשרב זכות לבטל את הסכם הפשרה השני וכי ממילא בנסיבות אלה מתייתר הצורך לדון בתביעה לביטול ההסכם הראשון. עוד טענה כי ככל שיבוטל הסכם הפשרה השני, המשמעות היא כי יחודש הדיון בת.א. 343/00, לאחר צירוף שהין. לטענתה, מצב זה לא יהיה אפשרי, מאחר ובת.א. 343/00 עתרו שרב לקיים את הסכם הפשרה הראשון ולא לבטלו, או לחילופין ביקשו קרקע חילופית, וכן טענו כי יש לדחות את כל טענות שהין בדבר הטעיה, עושק ומרמה בכל הקשור לשווי המקרקעין החולפים.

למען הזהירות הוסיפה ב"כ הנתבעת וטענה את כל טענות הסף בקשר לתביעה לביטול הסכם הפשרה הראשון, בהן אדון, כאמור, בהמשך, ככל שאקבע כי יש לבטל את הסכם הפשרה השני.

34. ב"כ שרב הגיש סיכומי תשובה וחזר וטען כי תביעת שרב מקורה בהפרה גסה ובוטה של כל התחייבויות הנתבעת מאז שנת 1982 ועד היום, הן כלפי משפחת שהין , שנעשקה עד תום, והן שרב.

ב"כ שרב טען כי לא הובאו כל ראיות מטעם הנתבעת בכל הקשור להסכם שיתוף או יפוי כח שנשלחו לשרב, וכי הנתבעת מנועה מלהעלות בסיכומים עובדות חדשות , עליהן לא הובאו ראיות.

ב"כ שרב הפנה להוראות הסכם הפשרה השני וטען כי נאמר בו במפורש כי התחייבות הנתבעת להעביר לבעלות שרב את החלקה בהתאם לתשריט מחליפה ומבטלת את כל התחייבויות הנתבעת כלפי שרב או כלפי שהין ומכאן שהנתבעת עצמה הצהירה "כי אותם 32 דונם, אשר היו אמורים להיות מועברים לתובעים , באים, במקום כל התחייבויותיהם כלפי שהין, בהתאם להסדר מעיליא" , ופרושו של דבר שהנתבעת מאשרת כי לא מילאה אחר התחייבויותיה כלפי שהין ורק בהסכם הפשרה השני הצהירו הצדדים כי אותם 32 דונם שהובטחו לשרב מהווים גם ובמקום מילוי כל התחייבויות הנתבעת כלפי שהין. יתירה מזאת, טוען ב"כ שרב , כי עצם אי העברת אותם 32 דונם לשרב, הבאים במקום התחייבות הנתבעת כלפי שהין, מהווה הפרה של שני הסכמי הפשרה.

מסקנתו של ב"כ שרב היא כי לאור הסכם הפשרה השני , הפרת התחייבות הנתבעת ביחס להסכם הפשרה השני, מהווה הפרה גם ביחס להתחייבויות הנתבעת כלפי שהין, כלומר, עקב אי קיום התחייבויות הנתבעת, בהתאם להסכם הפשרה השני , קמה לשרב הזכות לחזור לסוגיות הפרת התחייבויות המדינה לשהין, שהומחו לשרב, עם כל ההשלכות הנובעות מכך.

דיון

35. אקדים ואומר כי "זעקת" שרב לעשיית צדק (טענתם, בסיכומים כי "ביטול ההסכם יעשה צדק עם התובעים, שנכנסו בנעלי שהין, ויביאו לביטול מעשי העושק וההטעיה והניצול שבוצעו על ידי הנתבעת כלפי שהין, הגם שהנתבעת לא קיימה את חלקה בהסכם החליפין") אינה ראויה. בסעיף 118 לסיכומים מביא ב"כ שבר טבלה המפרטת את שווי ה מקרקעין כדלקמן:

שווי הקרקע ששהין העבירו לנתבעת היה על פי שמאי מטעם שהין בשנת 1982 – 54,053 $ ובשנת 2003 – 394,884$. שמאי מטעם הנתבעת העריך את השווי לשנת 1982 ב- 44,928 $ ובשנת 2003 ב- 332,921$.

לעומת זאת שווי הקרקע שהנתבעת התחייבה להעביר לשהין היה בשנת 1982 – 25,600 $ ובשנת 2003 – 96,000$ על פי השמאי מטעם שהין ו- 25,600$ בשנת 1982 ו- 112,000$ בשנת 2003 על פי שמאי מטעם הנתבעת.

לפיכך, טוענים שרב להטעיית שהין על ידי הנתבעת.

36. בטיעוניהם אלה מתעלמים שרב מהעובדה כי על פי ההסכם מיום 2.3.93, בין שרב לבין שהין, רכשו שרב משהין את החלקה (אותה קרקע שהנתבעת התחייבה להעביר לשהין) תמורת 33,000$ - סכום הנופל בצורה משמעותית מהסכום שנקבע על ידי השמאי מטעם שהין בהתייחס למקרקעי שהין שנת 1982 (54,053$) (או אפילו 44,928$ כפי שקבע השמאי מטעם הנתבעת). בנוסף, " זכויות שהין" על פי הסכם הפשרה הראשון, אשר נמכרו לשרב התייחסו באופן מפורש ביותר לקרקע שייעודה חקלאי. ייעוד הקרקע ששהין העבירו לנתבעת שונה במהלך השנים למגורים ו הוקם על המקרקעין (יחד עם חלקות אחרות) המושב מנות, באופן שהשווי לאחר שינוי הייעוד ובניית המושב לאחר עבודות תכנון ופיתוח, אינו יכול לשמש קנה מידה ל שווי המקרקעין המוחלפים במועד ההחלפה. כאשר בוחנים את העיסקה שבוצעה בהסכם הפשרה הראשון – יש לבחון את שווי המקרקעין המוחלפים למועד ההחלפה ולא בדיעבד.

37. בנסיבות אלה – אפילו רכשו שרב את זכויות שהין על פי הסכם הפשרה הראשון עם הנתבעת – זכויות אלה אינן כוללות את הזכות לבטל את הסכם הפשרה הראשון, לאחר שהם עצמם עמדו על קיומו בת.א. 343/03 הנ"ל וטענו כי יש לדחות את כל טענות שהין באשר למרמה . כאמור, בפסק הדין מיום 22.10.08 קיבלתי את טענות שרב ודחיתי את טענות שהין באשר למירמה . בנוסף, בתביעה הנ"ל בת.א. 343/03 עתרו שרב לקבל לרשותם את המקרקעין שהנתבעת התחייבה להעביר לשהין או קרקע חליפית ואין זאת כי קיבלו את מבוקשתם בהסכם הפשרה השני.
בהקשר זה לא אוכל להמנע מלהעיר כי כבר בשנת 2008 (מועד הסכם הפשרה השני בין שהין לנתבעת), היה הפרש שווי ניכר בין המקרקעין שהעבירו שהין לנתבעת לעומת שווי המקרקין שקריבלו מהנתבעת בהסכם הפשרה הראשון. שרב ידעו על כל טענות שהין כלפי הנתבעת באשר להפרשי השווי הנ"ל, בהיותם צד להליך בו הגישו שהין והנתבעת את חוות הדעת השמאיות . ככל ש שרב טענו שם כי אין מקום לבטל את הסכם הפשרה הראשון וכי לא היתה כל מרמה או הטעיה מצד הנתבעת, הם מנועים לטעון זאת היום, טענה שככל שתתקבל תגרום לעשיית עושר שלא כדין מצידם, על חשבון שהין (כאשר בתביעתם הם עותרים ל" השבה" של שווי המקרקעין שהעבירו שהין לנתבעת , ואשר על פי חוות דעת השמאי מטעמם בשנת 2011 על 2,600,000 ₪).

38. חרף האמור, אין בקביעה זו מענה לשאלה האם הנתבעת הפרה את הסכם הפשרה השני , אלא לכל היותר להשליך על הסעד לו יהיו שרב זכאים במידה ויקבע כי הנתבעת הפרה את ההסכם הנ"ל.

39. מתצהיר שרב על נספחיו עולה במפורש כי הנתבעת לא פעלה לשם קיום ההתחייבות שקיבלה על עצמה להעביר לשרב את הבעלות בחלקה (32 דונם מתוך חלקה 34 בגוש 18664) . הנתבעת טענה אמנם כי האשם באי קיום ההתחייבות רובץ על שרב, שלא המציאו יפוי כוח ומסמכים שהיו דרושים למינהל לשם פיצול הזכויות במלוא החלקה, שהיה תנאי להעברת הבעלות לאחר החלוקה, או כי לא חתמו על הסכם שיתוף בחלקה. צודק ב"כ שרב בטענו בסיכומי התגובה כי הנתבעת לא הגישה ראיות ולא סתרה את האמור בתצהיר שרב לפיו ב"כ שרב פנה שוב ושוב למינהל בדרישה לקיום ההתחייבות בהסכם השני , וחרף העובדה שההסכם השני קיבל תוקף של פסק דין ביום 22.10.08 ובא כוחה פנה למינהל שוב ושוב מאז 5.3.09 – לא הועברה הבעלות בחלקה לשרב עד היום.

40. בע"א 11386/05 שרבט מלכיאל ובניו בנין לעם בע"מ נ' מאיר אלמוג ( 24.7.07 ( נאמר על ידי כבוד השופט חשין בענין הפרה יסודית כדלקמן:

"סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – חוק התרופות), מגדיר הפרה יסודית מהי:
"לענין סימן זה, 'הפרה יסודית' - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית ...".

סעיף 7(א) לחוק התרופות מוסיף ומורה, כי הנפגע מהפרה יסודית זכאי לבטל את החוזה.
לצורך ההכרעה בשאלה האם הפרה מסוימת הינה הפרה יסודית, יפעיל בית המשפט מבחן אובייקטיבי:
 
"כדי להחילו [את המבחן האובייקטיבי] אנו מתבוננים – כחכמים לאחר מעשה – בהפרה שארעה ובתוצאותיה. לאחר-מכן אנו חוזרים בעיני רוחנו אל מעמד עריכת החוזה ומעניקים לאדם הסביר – הניצב בנעלי הנפגע – ידיעה נבואית אודות ההפרה העתידה להתרחש ותוצאותיה; ואז אנו מקשים: האם אתה, האדם הסביר, היית מתקשר בחוזה נוכח ראייה מראש של ההפרה ותוצאותיה? כאשר התשובה ההיפותטית לשאלה היפותטית זו היא שלילית, בפנינו הפרה יסודית" (ג' שלו דיני חוזים (1991) בעמ' 552; ראו גם, לדוגמה, ע"א 8741/01  MICRO BALANCED PRODUCTSנ' תעשיות חלאבין, פ"ד נז (2) 171, פיסקה 4, מפי השופט ריבלין).
ואולם, אין ללמוד מכך כי הפרה של חוזה בנייה, בדמות שיהוי בביצוע חיוב, לעולם תהא הפרה לא יסודית. אופייה של הפרה שכזו ייקבע לפי נסיבות העניין. עמד על כך הנשיא שמגר:
"לטעמי אחד השיקולים המרכזיים לצורך איפיונה של הפרת חוזה בניה, המתבטאת באי השלמת הבניה במועד, כהפרה יסודית או כהפרה שאיננה יסודית, הינו אינטנסיביות המאמצים, שהושקעו לקיום החוזה על ידי הצד המפר, וטיבם של מאמצים אלו. שיקולים כגון אלה נלקחו בחשבון לצורך בחינת סבירותו של פרק הזמן לביצוע עיסקה פלונית, שהצדדים לא קצבו זמן מוגדר לביצועה ... אינטנסיביות המאמץ תימדד, בין היתר, לפי היקף ביצוען של פעולות שונות, אשר המפר יכול היה לבצען ללא קשר לאילוצים חיצוניים" (ע"א 187/89 רובין נ' זהר, פ"ד מה(5) 824, פיסקה 8).
משנקבע כי השיהוי בטיפול בקבלת היתר הבנייה מהווה הפרה יסודית, ממילא קמה למוכרים הזכות לבטל את החוזה".

41. בנסיבות שבפנינו, כאשר במצד אחד שרב רכשו מקרקעין בשנת 1982 ובהמשך, בשנת 2008 הסכימו לקבל קרקע חילופית בהסכם הפשרה השני, ומצד שני ,הנתבעת היתה נכונה להעביר להם את אותה קרקע חילופית רק סמוך למועד הגשת התביעה על ידם, בשנת 2012 - יש לראות בהתנהגות הנתבעת הפרה יסודית של ההסכם.

42. חרף האמור , איני סבורה כי הפרה זו מקנה לשרב את הזכות לבטל את הסכם הפשרה השני.

ככל שעסקינן בביטול הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין , נקבע על ידי כבוד השופט סולברג בע"א 6763/13חוות בי. אפ. סי. בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (10.8.14):

"כידוע, פסק דין שניתן בהסכמה ממזג בתוכו שתי תכונות מצטברות, זו של הסכם וזו של פסק דין. כפילות זו משליכה בין היתר על אופן תקיפתו של פסק הדין: אם התקיפה מתייחסת להליך השיפוטי של אישור פסק הדין, כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט לרבות בסדרי הדין, יש לנקוט בדרך של ערעור; אם התקיפה מתייחסת לפן ההסכמי, כגון טענות לביטול ההסכם מחמת פגמים שנפלו בו, מחמת הפרתו או בשל שינוי מהותי בנסיבות, יש להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט שנתן את פסק הדין, ולא ניתן להסתפק במתן הודעת ביטול בלבד (ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 732-733 (1985); רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 344-345 (1999); ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ, פ"ד נט(1) 828, 838 (2004) (להלן: פרשת שובל); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 645-647 (מהדורה אחת עשרה, 2013); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 549 (מהדורה שביעית, 1995))".

דהיינו - אין די בהודעת הביטול ששלחו שרב לנתבעת (למינהל). ההסכם השני קיבל תוקף של פסק דין ולפיכך, לשם ביטולו חייבים היו שרב לנקוט בהליך לביטול פסק הדין (כפי שעשו בסופו של יום בתביעתם מחודש דצמבר 2012).

43. בנסיבות אלה, אני סבורה כי התביעה לביטול הסכם הפשרה השני, שהוגשה רק לאחר שהנתבעת כבר היתה נכונה להעביר לתובעים את הבעלות בחלקה והודיעה לשרב כי כבר ננקטו הליכים על ידי קק"ל לגריעת החלקה מתכנית היער (החלטת הועדה המחוזית בדבר גריעת החלקה מתכנית יער כברי התקבלה ביום 23.5.12 בעוד שהתביעה בפני הוגשה ביום 16.6.11), ביחד עם הדרישה לפיצויי בגין נזקים שלא נגרמו לשרב אלא לשהין (ככל שנגרמו) בעקבות הפרת ההסכם הראשון – מעידה על חוסר תום לב מצידם של שרב.

44. בהקשר זה אציין כי איני מקבלת את טענת שרב כי הנתבעת הטעתה אותם באשר לשינוי ייעוד החלקה ליער וכי הנתבעת לא התכוונה לקיים את הסכם הפשרה השני. התכנית, אשר שינתה את ייעוד החלקה ליער , פורסמה להפקדה ביום 12.6.03, שש שנים לפחות לפני הסכם ה פשרה השני, אשר במסגרתו הסכימו שרב לקבל את החלקה. כרוכשים סבירים (במיוחד כאשר היו מיוצגים במהלך כל התקופה), היה על שרב לערוך את הבירורים באשר לייעוד החלקה ברשויות התכנון (מהלך שנדרש מכל קונה סביר של מקרקעין). הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שבמועד זה שרב כבר היו מודעים לכל טענות שהין נגד הנתבעת.

45. מסקנתי מכל האמור היא כי שרב לא זכאים לבטל את הסכם הפשרה השני, שקיבל תוקף של פסק דין. כמובן שאין בקב יעה זו כדי לפגוע בזכות שרב לפיצוי מהנתבעת בגין נזקים שנגרמו להם עקב הפרת ההסכם השני, ככל שנגרמו (כאשר אני חוזרת ומבהירה למען הסר ספק כי ייעוד החלקה שהיה על הנתבעת למסור לשרב היה קרקע לחקלאות). תביעה זו על שרב להגיש לבית המשפט המוסמך (וראה: ע"א 5639/13 סגל נ. מיכל ואח' (14.8.14).

46. הנתבעת תדאג להעברת הבעלות בחלקה על שם שרב תוך 6 חודשים מהיום ותמסור להם את החזקה בחלקה תוך 60 יום מהיום.

47. על מנת לחסוך התדיינויות נוספות בין הצדדים, ככל שהנתבעת לא תבצע את האמור בסעיף 46 לעיל במועד שנקבע, אני קובעת כי במקרה שכזה יחשב ו הסכם הפשרה השני ופסק הדין שנתן לו תקוף של פסק דין – כמבוטלים.

במקרה שכזה , יהיו שרב זכאים להשבה של הסכום ששילמו לשהין, נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד היום בצירוף נזקים שיוכיחו כי נגרמו להם בעטייה של ההפרה עד מועד ביטול ההסכם השני. (וראה בענין זה דברי כבוד השופט חשין בע"א 11386/05 הנ"ל לפיהם " בשולי הדברים אעיר, כי טענת הקבלן לפיה הביטול יותיר את המוכרים עם נכס שהושבח על חשבונו, לא תישמע בשלב זה בו נקבעת בטלותו של החוזה, אלא בשלב ההשבה, שהיא תוצאת הביטול. שיקולים אלו יתבטאו בקביעת שיעורה של ההשבה, הנעשית לאור העקרונות של מניעת ההתעשרות שלא כדין, עקרונות שעליהם מבוססת טענת הקבלן (ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, ניתן ביום 18.1.05, פיסקה 4, מפי השופטת פרוקצ'יה; ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (תשנ"ח), בעמ' 706; ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה (1991), בעמ' 787). מובן שאין בכך כדי להביע כל דעה עובדתית לגבי עצם ההשבחה בנכסם של המוכרים" ).

49. התוצאה – אני דוחה את התביעה.

בנסיבות – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ל' אב תשע"ד, 26 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.