הדפסה

שני נ' ל.מ.ר. שירותים בע"מ ואח'

19 יוני 2014

לפני:

כב' השופטת אורנית אגסי

התובע
1. משה שני
ע"י ב"כ: עו"ד גולן אשטון
-
הנתבעים

  1. ל.מ.ר. שירותים בע"מ
  2. גיל-יוסף בינג

ע"י ב"כ: עו"ד עמוס טיין

פסק דין

1. לפני תביעתו של מר משה שני (להלן "התובע") כנגד ל.מ.ר שירותים בע"מ ("הנתבעת") וכנגד מר גיל יוסף בינג ("הנתבע") בעליה של החברה.

2. התביעה היא לקבלת פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, זכויות סוציאליות שונות והחזר כספים שנוכו שלא כדין, התובע מבקש לחייב באופ ן אישי את הנתבע הוא הבעלים של הנתבעת.

3. טענות הנתבעים: בין הצדדים נחתם הסכם פשרה ולכן אין התובע זכאי לאשר תבע, כמו כן הנתבע טוען כי איננו המעסיק של התובע אלא הנתבעת - החברה שבבעלותו ולכן אין עילת תביעה אישית כנגדו לטענתו אין עילה להרמת מסך.

ביה"ד הודיע לצדדים כי נציגי ציבור הוזמנו לדיון ולא התייצבו והם נתנו הסכמתם לניהולו ללא נציגי ציבור.

4. העידו בפני
הגישו תצהיר והעידו התובע עצמו, הנתבע וכן מר סרגי קוליקוב (להלן: "סרגי") שהיה איש הנהלה בנתבעת.

5. ואלה העובדות כפי שעולה מן הראיות והעדויות לפני:

א. התובע החל לעבוד בנתבעת לאחר הגיעו לגיל פרישה, החל ביום 01.04.2011 כעובד שמירה בבניין דב גרונר ובבניין סביון טאואר ברמת גן עד ליום 31.05.2012 סה"כ 14 חודשים.
ב. שכרו של התובע נקבע על פי שכר המינימום כפי שהתעדכן מעת לעת (בהמשך נדון בשאלת שכרו הקובע)
ג. התובע עבד שישה ימים בשבוע בימים א-ה וכן בשבת בשעות 06:00-14:00.
ד. הנתבעת הוקמה על ידי הנתבע ב 2009 ,כחברה המספקת שירותי אבטחה .
על הנתבעת חל ההסכם הקיבוצי בענף השמירה מיום 12.07.1972 .
ה. הנתבע הוא הבעלים היחיד והמנהל של הנתבעת.
ו. פעילות הנתבעת כחברה המספקת שירותי שמירה הופסקה ב 31.05.2012 בעקבות החלטת משרד הכלכלה שלא להעניק לנתבע ר ישיון להפעלת חברת שמירה.
ז. עבודתו של התובע בנתבעת הופסקה למעשה על רקע הפסקת פעילותה של הנתבעת.
ח. התובע, יחד עם עובדים נוספים, המשיכו לבצע את עבודתם (שמירה באותו בניין) על ידי חברת "שפר אבטחה בע"מ " (להלן: "שפר") שאינה קשורה ל נתבעים.
ט. מר סרגי קוליקוב (להלן: " סרגי") היה המנהל הישיר של התובע והוא יחד עם מנהל בשם שמעון שיבץ את המשמרות והעביר את הוראות והודעות ההנהלה והבעלים.
י. במהלך תקופת העבודה החל בחודש 10/2011 נוכו משכרו של התובע סכומים לקרן פנסיה בסך 1576.18 ₪ אולם על פי רישומי קרן הפנסיה "כל ל" הופקדו בתקופה זו 495 ₪ בלבד.
יא. במהלך תקופת העבודה נוכו משכרו של התובע דמי טיפול ארגוני אך לא הוכח בפני כי הללו הועברו להסתדרות.
יב. ביום 16.02.2012 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה (להלן "הסכם הפשרה" או "ההסכם") במסגרתו שולם לתובע סך של 4,806 ₪ בגין דמי הבראה ופדיון חופשה ובנוסף שולם לו החזר בגין ניכוי שלא כדין של דמי ביטוח לאומי. (נספח 2 לכתב התביעה) בהמשך אדון בתוקפו של הסכם זה.
יג. בחודש 06/2012 הונפק לתובע תלוש שכר עבור תשלום הבראה וחופשה בסך 4,806 ₪ ברוטו.
יד. כגמלאי לא נדרש התובע לשלם דמי ביטוח לאומי אך משכרו נוכו דמי ביטוח לאומי בסך 1736 ₪ כאמור, סכום זה הוחזר לתובע במסגרת הסכם הפשרה שעוד נדון בו בהמשך.

דיון והכרעה

6. בפתח הדברים אציין כי עדותו של הנתבע אינה אמינה עלי וזו בלשון המעטה. הנתבע החסיר מידע , נתן תשובות סותרות , חלקיות ושאינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהוגשו ועם תצהירו. הנתבע בחר לספר חצאי אמיתות בתצהיר ובחקירה ועשה כל שלאל ידו כדי להמנע מתשו בות עניניות וישירות במהלך עדותו.
כך התחמק מתשובות וממסירת מידע מלא בנוגע לחברות הקודמות שהקים (עמ' 9 עד ש' 4 בעמ' 10), בנוגע להעסקת התובע ותנאי סיום העסקתו (ע' 12 ש' 18-28), הסבריו בנוגע לניכויים פנסיונים שלא הועברו ליעדם (עמ' 10 ש' 13-27) הודאתו בחקירה כי לא שילם שכר עבור שעות נוספות (ע' 11 ש' 1-15) הסותרת את האמור בכתב ההגנה.
כל אלו הביאו אותי לידי מסקנה כי יש לדחות את מרבית האמור בתצהיר ו ובעדותו.

7. מעמד הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים

ביום 16.08.2012 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה (נספח 2 לכתב התביעה) על פיו שולמו לתובע על ידי הנתבעת 1 דמי הבראה וחופשה בסך 4806 ₪ ובנוסף החזר דמי ביטוח לאומי בסך 1736 ₪ .
הוסכם כי החברה אינה מודה בחבות כלשהי וכי התשלומים הינם "לסילוק מלא סופי ומוחלט של כל הטענות ו/או התביעות מכל מין וסוג שהוא כנגד החברה בקשר עם יחסי עובד ומעביד שהתקיימו בין הצדדים ו/או סיומם, לרבות תשלום הודעה מוקדמת, דמי חג, דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשי שכר, ריביתי ופיצויי הלנה" (ההדגשה במקור א.א)

לטענת התובע חתם על הסכם הפשרה תחת לחץ שהופעל עליו על ידי הנתבע (סע' 10 לכתב התביעה) .
למרות שבעדותו בפני בית הדין אישר התובע כי חתם על המסמך לאחר שהתייעץ עם עורך דין והפעיל שיקול דעת, אני מקבלת א ת טענתו כי חתם על ההסכם תחת לחץ (ע' 6 ש' 1-22) לאור עדותו האמינה של הת ובע ועדותו הבלתי אמינה של הנתבע עדיפה גרסתו של הראשון כי נאמר לו שאם לא יחתום על הסכם הפשרה לא יקבל דבר מהסכומים שמגיעים לו.

יתרה מזאת ,בהסכם הפשרה כל שהוסכם הוא שהנתבעת תשלם לתובע חלק מזכויותיו כשכיר ז כויות שלא הייתה מחלוקת בנוגע אליהן . אין מדובר בהס כם פשרה אלא בהסכם ויתור חד צדדי. אופיו של הסכם זה, שנוסח על ידי הנתבעת, מחזק את גרסתו של התובע שנאלץ לחתום על ההסכם שכן אחרת לא יקבל אף לא חלק מחובה של הנתבעת אליו. ודוק' חובה של הנתבעת נובע מניכויים שנעשו שלא כדין מחד ומאי תשלום זכויות שחובה לשלם על פי חוק מאידך.
בשלב מאוחר יותר, במסגרת הליך זה עלתה טענת הנתבעים כי בהסכם שולמו גם 974 ₪ הפרשות מעביד לקופת הפנסיה. טענה זו נדחית, הן משום שעלתה רק במסגרת ההליך בפני ואינה מופיעה על ההסכם שנוסח על ידי הנתבעים ולא על תלוש השכר לחודש יוני שהונפק לתובע (נספל 3 לתצהירו) ,והן משום שסכום זה אינו הסכום שהיה על הנתבעת להפריש לקרן הפנסיה של העובד.

הנתבעת שילמה לתובע סך 6,542 ₪ בשני שיקים שצילומם צורף על ידי התובע כנספח 2 לתביעתו. סכום זה שולם כפי שנכתב על ידי הנתבעים עצמם בתמורה לימי חופשה , דמי הבראה וניכויים שנוכו עבור ביטוח לאומי. סכומים אלו אינם באים על חשבון הסכומים שנותרה חייבת לתובע.

8. שכרו הקובע של התובע

לטענת התובע שכרו הקובע הוא 5000.39 ₪ בחודש, לטענת הנתבעים אין לחשב בממוצע שכרו של התובע את שעות העבודה בשבת ושכרו הקובע עומד על סך 3,844 ₪ בלבד.

טענה זו של הנתבעים דינה להידחות, התובע נדרש על פי חוזה העבודה שלו לעב וד 6 ימים בשבוע והיום החופשי הוא יום שישי (ע' 10 ש' 32-33, ע' 11 ש' 16-20) ועבודתו בימי שבת נכללת במסגרת הימים שיש לחשב לעניין שכרו.

לאור כך אני קובעת ששכרו הקובע של התובע הוא 5000.39 ₪ בחודש כפי טענתו.

9. סיום העסקת התובע וזכאותו לפיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת חדלה לפעול ב 31.05.2012. לפיכך אין מחלוקת כי התובע פוטר מהנתבעת. לעובדה כי המשיך לעבוד בחברת שפר אין משק ל לעצם הקביעה כי פוטר מהנתבעת שחדלה לספק שירותי שמירה.

לטענת הנתבעת אין התובע זכאי לפיצויי פיטורין ו/או לדמי הודעה מקודמת משום שהמשיך לעבוד בחבר ת שפר לאחר שהפסיק לעבוד בנתבעת ובשל העובדה כי הנתבע הוא שדאג ששפר תעסיק את העובדים שהועסקו על ידי הנתבעת.

לא אוכל לקבל עמדה זו - לא הוכח בפנינו כי חברת שפר לקחה על עצמה את התחייבויותיה של הנתבעת . התובע העיד כי במעבר לחברת שפר הזכויות "התאפסו" . הנתבעים לא הציגו כל מסמך המעיד ולא זימנו כל עד להוכיח טענתם כי חברת שפר נטלה על עצמה את ההתחייבות של הנתבעת 1 כלפי העובדים ואף טענו זאת בלשון רפה בלבד. יתרה מזאת לו באם נטלה שפר את התחיבויותיה של הנתבעת מדוע זה שילמה הנתבעת (במסגרת הסכם הפשרה) את מה שנטען להיות חובה של שפר ?

לאור זאת אני קובעת כי חברת שפר לא נטלה עליה את חובותיה של הנתבעת, התובע פוטר מן הנתבעת וזכאי לכן לפיצויי פיטורין בסך 5,800 ₪

10. הנתבע והעד מטעמו העידו כי כבר בפברואר, לאחר קבלת החלטת התמ"ת ,הודיעו לתובע ולשאר העובדים כי החברה עומדת להפסיק לפעול. כשהתבקש להסביר מתי וכיצד הודיעו לעובדים על הפסקת עבודת הנתבעת (ופיטוריהם ממנה) השיב התובע :

ש: אתה זוכר באיזה תאריך יצא המכתב [המודיע לעובדים על הפסקת פעילות החברה א.א]
ת: סוף פברואר, תחילת מרס.
ש: למה לא צרפת אותו לתצהיר?
ת: טעות (ע' 12 ש' 22-25 )

מעבר לחוסר אמינותה של עדות זו כשלעצמה והימנעות מהבאת ראיה תומכת לטענותיו כי העובדים קיבלו מכתב, הרי שעדותו זו סותרת את עדותו של סרגי על פיה ההודעה לעובדים נמסרה בעל פה:

ש:גם החברה הזו נסגרה?
ת: למר נסגרה בגלל הוראה של התמ"ת.
ש: אתה זוכר איזה מכתב מטעם למר שהוצאתם לעובדים?
ת: עד כמה שאני זוכר לא מכתב (ע' 13 ש' 26-29)

התובע העיד בפנינו כי לא קיבל מסרגי הודעה כאמור בפברואר אלא רק בסוף 05/2012 ( ע' 7 ש' 14-25).

יצויין כי הנתבע ערער על החלטת התמ"ת שלא להעניק לו רישיון להפעלת הנתבעת , החלטת בית הדין הארצי בעניין ניתנה ביום 03.06.2012 כך שעולה השאלה מדוע ניתנה לעובדים הודעה כבר במהלך פברואר כטענת הנתבעים כאשר גורלה של החברה טרם הוכרע.

גם לו קיבלתי טענת הנתבעים כי הודיעו לעובדים על סיום פעילות החברה בפברואר , לאחר שקיבלו החלטת התמ"ת לידיהם ועל אף שהוגש ערעור, לא ניתן לראות בהודעה זו הודעה לעובד על פיטורין. אין דין בהודעה כללית כפי שנתנו הנתבעים בעל פה, ככל שנתנו הודעה, כדין הודעה מוקדמת לעובד.

העובדה שחברת שפר קלטה חלק מעובדי הנתבעת אינה פוטרת את הנתבעת מהענקת הזכויות אלא אם חברת שפר לוקחת על עצמה את חיובי הנתבעת . לא הוכח בפני כי חברת שפר התחייבה לשמור על זכויות התובע (ושאר העובדים) ולא כי שמרה על רצף הזכויות (ע' 8 ש' 1-10).

לאור זאת אני קובעת כי התובע זכאי לתשלום דמי הודעה מוקדמת בסך 2,644 ₪.

11. דמי הבראה ודמי חופשה

על פי חישובי הנתבעת בכתב ההגנה התובע היה זכאי במועד סיום יחסי העבודה לקבל דמי הבראה בסך 1825 ₪ ובעבור דמי חופשה סך של זכאי לקבל סך של 2006 ₪ בלבד . כלומר לטענת הנתבעים הסכום בגין שני רכיבים אלו עומד על סך 3,831 ₪, אלא שהדבר סותר את אשר חישבה הנתבעת עצמה . בהסכם הפשרה נ כתב שהתובע יקבל "דמי הבראה וחופשה בסך 4806 ₪". במיוחד יש לתת את הדעת לכך שנתבעת היא שניסחה את ההסכם (עמ' 11 ש' 30-33) כלל נקוט הוא שחוזים מפורשים לרעת המנסח. גם בתלוש השכר שהונפק לאחר שנחתם הסכם הפשרה אין אזכור של רכיב פנסיוני – בתלוש השכר נכתב כי משולם סך של 4806 ₪ עבור הבראה ו חופשה.

לאור זאת אני קובעת כי הסכומים אותם הייתה הנתבעת חייבת במועד סיום העבודה בגין ימי חופשה ודמי הבראה הם הסכומים ששילמה בפועל ולא כטענתה בכתב ההגנה.

12. דמי חגים

לטענת התובע לא שולם לו שכר גבוה יותר בימי חג, הנתבעים מצדם טוענים בכתב ההגנה כי שולם לו שכר בגובה 150% בימי חג ו מודים כי נותר חוב בגובה 176 ₪ עבור עבודה ביום העצמאיות 06.04.2012 .

בבחינת תלושי השכר עולה כי הנתבעת לא שילמה לתובע את הסכומים הנטענים ועל כן אני קובעת כי עליה לשלם סך של 1,225 ₪ ברכיב תביעה זה .

13. הפרשי שכר ושעות נוספות
לטענת התובע הנתבעת חבה לו 405 ₪ בגין שעות נוספות (סע' 37-40 לכתב התביעה) .
לטענת הנתבעים שולם לו שכר בייתר בסך 230.16 ₪ (סע' 64-65 לכתב התשובה ) אלא שבעדותו שפנינו הודה הנתבע כי לא שולם כראוי עבור שעות נוספות (ע' 11 ש' 1-22)

על כן אני קובעת שהנתבעת תשלם סך של 405 ₪ בגין הפרשי שכר עבור שעות נוספות.

14. ניכויים שלא כדין
הנתבעת ניכתה משכרו של התובע דמי ביטוח לאומי בסך 1736 ₪ ואף הודתה בזאת במסדרת הסכם הפשרה והחזירה לתובע סכום זה.

הנתבעת ניכתה משכרו של התובע דמי טיפול ארגוני בסך 585.1 ₪ השתכנענו ל משמע עדותו של הנתבע 2 כי דמי הטיפול הארגוני שנוכו משכרו של התובע לא הועברו אל ההסתדרות.

ש: אני מפנה אותך לנספח 8 לתצהיר התובע, טופס106 לשנת 2011, באותו טופס נרשם : לא הופחתו ממשכורת העובד דמי טיפול" ?
ת: רשום, תשאל את הנהח"ש
ש: אני מפנה אותך לתלוש שכר לחודש 4/2011 עד סוף 2011 כל חודש נוכו דמי טיפול משכר העובד?
ת: כן זה להסתדרות
ש: למה זה לא דווח בטופס 106 לרשויות?
ת: אני צריך לבדוק את זה. (ע' 12 ש' 8-15)

הנתבעת לא הציגה כל מסמך המעיד על העברת הכספים להסתדרות.
התובע אמנם לא הוכיח כי הנתבע 2 שלשל לכיסו את הסכומים שנוכו משכרו. העובדה ש הסכומים נוכו משכרו של התובע ולא הגיעו ליעדם אין בהכרח כי הנתבע 2 לקח אותם ייתכן שהם נשארו בנתבעת 1 . אולם יש לתת את הדעת לכך שהנתבע 2 הוא בע ל מניות יחיד בנתבעת 1 ולעובדה כי סכומים נוכו משכרו של התובע ולא הועברו ליעדם יש משקל בשאלת הרמת המסך.

15. הפרשות פנסיוניות בחסר
הנתבע העיד כי לא הופרשו הפרשות פנסיונית עבור התובע. (ע' 12 ש' 4-7) .
טענת הנתבעים כי במסגרת הסכם הפשרה שולמו 947 ₪ בגין הפרשות פנסיוניות חסרות נולדה באיחור ואין לה כל עיגון בהסכם כפי שכבר קבעתי לעיל, יחד עם זאת טענתם זו מהווה הודעת בעל דין בנוגע ל קיום חוב ברכיב זה. חישובי התובע הם הנכונים לעניין גובה החוב.

לאור כך אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע עבור רכיב זה סך של 4,191 ₪.

16. הרמת מסך
כלל יסוד הוא בדיני חברות כי "חברה היא תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז', 350,345).ו
לעקרון של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נקבעו חריגים בפסיקה, ודוקטרינת הרמת המסך עוגנה בסעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 שתוקן בשנת תשס"ה

6(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת לפרוע את חובותיה.
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

באופן מסורתי, הרים בית המשפט את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות ובאישיותה המשפטית הנפרדת.

יסודה של החברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאדות, המצדיק את הרמת המסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים בשימוש לרעה במסך ההתאגדות", ד"ר א חביב-סגל, " דיני חברות לאור חוק החברות החדש", התשנ"ט-1999 כרך א' עמ' 253

17. כאשר מדובר בהרמת מסך במסגרת יחסי עבודה, קבע בית הדין הארצי, כי לעובדי החברה יש מעמד מיוחד לעומת נושי החברה ועל החברה מוטלת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, הנגזרת מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' תק-אר 2002(4), 106 .
בית הדין הארצי קבע כי אי העברת ניכויים משכר העובדים לקופת גמל מהווה עילה מספיקה להרמת מסך ההתאגדות.
"זהו [ניכוי הפרשות פנסיוניות ואי העברתן ליעדן א.א] מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה – עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתייקמות עילות אחרות להרמת המסך" (1137/02 יוליוס אדיב – החברה לפיתוח ומלונאות רחביה בע"מ , מיום 19.01.2003, פיסקה 23 לפסק הדין )

מכל האמור לעיל עולה כי , כאשר בעלי החוב הם עובדים מוטלת על בעל המניות אחריות מוגברת לכיסוי החובות וככל שפעלו באופן הפוגע ביכלתה של החברה לפרוע חובותיה לעובדים כך ייטה בית הדין להרים את מסך ההתאגדות.

18. מן הכלל אל הפרט

אקדים ואומר כי המקרה לפני הוא ממין המקרים בהם מוצדק להרים את מסך ההתאגדות.

19. משכרו של התובע נוכו כספים להפרשות פנסיוניות אך לא הועברו ליעדן בחברת כלל, כפי שעולה מדוחות חברת כלל שצורפו לכתב התביעה (נספח 5) ו מעדותו של הנתבע (ע' 10 ש' 13-27 ). על פי הלכת אדיב הנ"ל עילה זו לבדה מצדיקה הרמת מסך אולם בעניננו ישנן עילות נוספות.

20. סעיף 6(ב) לחוק החברות קובע כי כאשר בעל מניות פועל באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכלתה לפרוע חובותיה ,יש בכך להצדיק הרמת מסך .

21. מעדותו של הנתבע ומן הראיות עולה שכבר בעת שהקים את הנתבעת ב- 16.06.2009 וודאי בעת שהגיש בקשה לקבלת רשיון ב- 26.01.2011 ידע שסיכוייו לקבל רשיון להפע לת חברת שירותי שמירה קלושים.,זאת לאור החלטות משרד התמ"ת בעניני שתי חברות קודמות שהקים : "בינג ביטחון" שהוקמה ב שנת 2005 ו"בינג אבטחה מיוחדת בע"מ" אותה הקים בשנת 2007 .

הנתבע אף הסתיר את עובדת היותו בעליהן של שתי החברות הנ"ל בזמן כאשרביקש רשיון להפעלת הנתבעת (שתי החברות בינג אבטחה ובינג ביטחון חדלו לפעול ובפועל הן חדלות פרעון ). וראו בהרחבה נסיבות אי מתן הרשיון לנתבע להפעלת הנתבעת ב-עשר 54137-03-12 גיל יוסף בינג נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה המסחר והתעסוקה מיום 03.06.2012 (ת/1)

22. הנתבע 2 חתם על "חוזה הפסד" עם הבניין בו עבד התובע (עדות הנתבע 2 ע' 12 ש' 30 עד עמ' 13 ש' 9) ובכך למעשה פעל באופן המסכל ולא רק מסכן את יכלתה של החברה לפרוע חובותיה לעובדים שהם נושים מיוחדים.

23. לסיכום פרק זה - הנתבע הקים את החברה תוך ידיעה שסיכוייו לקבל רישוי להפעילה אפסיים. הנתבע ניכה ניכויים משכרו של התובע ולא העבירם ליעדם , לא לקרן הפנסיה ולא להסתדרות (דמי טיפול ארגוני). הנתבע חתם על חוזה הפסד כך שפעל באופן שסיכל את יכולתה של החברה לשלם חובותיה וכל פעולותיו הובילו לקיפוח התובע שהוא עובד כלומר נושה מיוחד של החברה.
לכן אני קובעת כי המקרה לפני הוא ממין המקרים החריגים בהם יש להרים את מסך ההתאגדות ולקבל את תביעת התובע נגדו באופן אישי על מנת שהנתבע ישלם לתובע את התשלומים המגיעים לו ולא ימשיך להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות .

24. סיכומו של דבר
התביעה מתקבלת במלואה ועל הנתבע לשלם לתובע:
פיצויי פיטורין בסך 5800 ₪
דמי הודעה מוקדמת בסך 2,644 ₪
הפרשי שכר בסך 405 ₪
החזר ניכויים שנוכו ולא הועברו ליעדם (דמי טיפול ארגוני ולקרן הפנסיה) 1080 ₪
דמי חגים בסך 1,225 ₪
ובסך הכל: 15,345 ₪
לאור קביעתנו כי יש להרים את מסך ההתאגדות הרי שהנתבעים ביחד ולחוד ישאו בתשלום הסכומים הנ"ל תוך 30 יום ממתן פסק הדין והסכומים ישאו ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה .
הוצאות - לאור תוצאת פסק הדין ולאור התנהלות הנתבע ים בהליך זה אני קובעת כי הנתבעים ישלם לתובע הוצאות בסך 3000 ₪ וזאת בנוסף להוצאות שכבר נפסקו לחובת הנתבעים בהחלטתי מיום 17.07.2013.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ד, (19 יוני 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .