הדפסה

שירזי נ' המוסד לביטוח לאומי

18 אוקטובר 2015

לפני:

כב' השופטת רוית צדיק
נציג ציבור (עובדים) מר הרצל גבע

התובעים
אליס שירזי
ע"י ב"כ: עו"ד עו"ד ד"ר דוד סער
-
הנתבעים
1. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד דלית מילוא

פסק דין

1. האם בדין שלל הנתבע את זכאות התובעת לקצבת זקנה בהעדר צבירת תקופת אכשרה כנדרש בסעיף 246(א)לחוק הביטוח הלאומי(נוסח משולב) , התשנ"א- 1995?

תמצית טענות התובעת:
2. התובעת ילידת שנת 1948, סובלת מבעיות רפואיות קשות לרבות סכרת, השמנת יתר קיצונית, יתר לחץ דם, מחלת ריאות ועוד. בשל הפגימות המפורטות לעיל , ביום 2.12.09 הגישה התובעת תביעה לנכות כללית.
ביום 11.12.09 עברה התובעת ניתוח בטן לאחר שאובחנה פרופורציה של הכיב בתריסריון. וועדה רפואית מטעם הנתבע אשר בדקה את התובעת בביתה קבעה
ביום17.3.10 כי בשל הפגימות המפורטת לעיל ובהיותה מרותקת לבית ותלויה בעזרת הזולת נקבעה לתובעת נכות רפואית ותפקודית בשיעור של 100% החל מיום 11.12.09.
לאחר 90 ימי המתנה בהתאם לחוק, שולמה לתובעת קצבה בסך של 1,695 ₪ בגין קצבת נכות כללית החל מחודש 11.3.10.

3. לאחר קבלת קצבת הנכות, הודיע הנתבע לתובעת כי היא אינה זכאית להמשך תשלום קצבת נכות מאחר והגיעה לגיל פרישה ביום 1.3.10. עוד הודיע הנתבע כי אינה זכאית לתשלום קצבת זקנה מאחר ולא צברה תקופת אכשרה מספקת בהתאם לסעיף 246 לחוק.

4. ביום 13.5.10 הגישה התובעת באמצעות בעלה, ערעור על החלטת הוועדה הרפואית אשר קבעה נכותה החל מיום 11.12.09 , המועד בו בוצע הניתוח. ביום 7.7.11 נדחה הערר בהתבסס על הטענה כי לא נמצאו מסמכים רפואיים בתיק טרם האירוע החריף. ביום 25.7.11 פנה שנית בעלה של התובעת במכתב לנתבע וחזר על טענות הערר , אך לא זכה למענה.

5. לטענת התובעת מששולמה קצבת נכות כללית זמנית בשיעור של 100% בסך של 1,695 ₪ בגין התקופה שבין 11.3.10 ועד ליום 1.4.10 בטרם הגיע התובעת פרישה. לפיכך, ומשקבלה התובעת קצבת נכות כללית בעד החודש שקדם בתכוף ליום בו הגיעה לגיל פרישה, אינה נזקקת לתקופת אכשרה לי סעיף 246 (ב)(ג).

6. החוק אינו מבחין בין חלקיות תשלום לבין תשלום מלא של הגמלה על מנת להכשיר את הזכאות להמשך קבלת הגמלה, לאחר הגיע המבוטח לגיל פרישה. סעיף 246 (ב)(4) לחוק נוקט במילים "בעד החודש שקדם בתכוף"... המבטאות מועד בעדו שולמה קצבת נכות ולא אורך התקופה בעדה שולמה הקצבה. ניסיון הנתבע לפרש את המונח כאילו יש צורך בתשלום קצבה בעד חודש מלא, משולל כל יסוד. ככל שכוונת המחוקק הייתה כי התשלום יהא בעד חודש מלא היה נאמר הדבר מפורשות. משלא צוין הדבר מפורשות גם תשלום קצבה בעד חלקיות חודש מקיימת את הנדרש בסעיף בפרט שעה שיש לפרש את החוק באופן המטיב עם המבוטח.

7. החלטת הנתבע בעניין קצבת הזקנה, עת שלל את הקצבה, נוגעת לתקופת האכשרה ולא לעניין זכאותה מכח סעיף 246 ואין כל מחלוקת בעניין זכאותה. לפיכך, יצירת מחלוקת בעניין זה, בשלב כה מאוחר, הינה מלאכותית ונגועה בחוסר תום לב.

8. אשר לטענת ההתיישנות נטען כי זכאות מוחלטת שוללת את טענת ההתיישנות. במקרה זה ראוי כי הנתבע יפעיל שיקול דעת מקצועי ויפעל על פי מידת הצדק ולא יעלה טענת התיישנות. עוד נטען כי מטרת התיקון בסעיף 246 (ב)(4) לחוק הינה להטיב עם אוכלוסיית הקשישים הסובלים מנכות.

תמצית טענות הנתבע:
9. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. הנתבע הודיע על דחית התביעה לקצבת זקנה עוד בחודש 5/2011 ולא נטען כי התובעת לא ידעה על ההחלטה. תביעת התובעת לביה"ד הוגשה רק בחודש 2/4014 דהיינו, כשלוש שנים לאחר דחיית התביעה. נוכח ההתיישנות רבת השנים, אין מקום לדון בתביעה לגופה של עניין נוכח הוראת התקנות החד משמעיות בנושא מהן עולה כי בית הדין נעדר סמכות להאריך את המועד שנקבע בחיקוק בפרט משמדובר בתקופה כה ארוכה.

10. עוד נטען כי בניגוד לטענת התובעת לפיה קיימת זכאות מוחלטת לקצבת זקנה לכן אין מקום להעלות טענת התיישנות, אין ספק כי לכל הפחות מדובר בשאלה משפטית אשר יש לדון בה, על כן וודאי שאין זכאות חד משמעית.

11. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, אולם גם לגופו של עניין אין ממש בטענות התובעת. התובעת ילידת 15.3.1948 על כן הגיעה לגיל פרישה בחודש מרץ 2010 בלבד. בהתאם להוראות סעיף 246 (ב)(4) מבוטחת פטורה מתקופת אכשרה אם שולמה לה קצבת נכות בעד החודש שקדם בתכוף ליום בו הגיעה לגיל פרישה. היום בו הגיעה התובעת לגיל פרישה הינו 15.3.10 מכאן, ככל שפירוש הסעיף הוא חודש קלנדרי, החודש שקדם בתכוף ליום הגיעה לגיל פרישה אמור להיות חודש פברואר בו אין חולק כי לא שולמה לתובעת קצבת נכות. ככל שהפרשנות הינה חודש במובן של 30 הימים שקדמו "בתכוף ליום" אין ספק כי מדובר בתשלום עבור 4 ימים בלבד. פרשנות על פיה די כי התובעת קבלה קצבת נכות במשך 4 ימים שקדמו להגעה לגיל פרישה אינה סבירה בלשון המעטה.

12. משהתובעת לא קבלה קצבת נכות בעד החודש שקדם לגיל פרישה, אינה זכאית לקצבת זקנה בגיל פרישה אלא בגיל המוחלט דהיינו, נובמבר 2016 ככל שיתקיימו מכלול תנאי הזכאות.

דיון והכרעה:
13. הסעיף הרלוונטי לעניינינו הדן בתקופת האכשרה קובע כדלקמן:
"246.(א) תקופת האכשרה המזכה לקצבת זקנה היא אחת מאלה:
(1) 60 חודשים, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, שבהם היה אדם מבוטח תוך עשר השנים האחרונות שקדמו לגיל המזכה אותו בקצבת הזקנה;
(2) 144 חודשים שבהם היה אדם מבוטח, בין שתקופה זו רצופה ובין שאינה רצופה;
(3) לא פחות מ- 60 חודשים, אף אם אינם רצופים, שבהם היה אדם עובד מבוטח או עובדת מבוטחת, ובלבד שמספר חודשים אלה אינו פחות ממספר החודשים שבהם התקיימו ההוראות שלהלן:
(א) הוא לא היה מבוטח מחמת שחדל להיות תושב ישראל;
(ב) הוא לא היה עובד מבוטח או עובדת מבוטחת.

(ב) אשה מבוטחת לא תזדקק לתקופת אכשרה לפי סעיף קטן (א) אם נתקיים אחד מאלה:
(1) היא גרושה, אלמנה או עגונה;
(2) היא לא נשואה, ונעשתה תושבת ישראל מכוח כניסתה לישראל, ובאותו זמן כבר הגיעה לגיל הקבוע לגביה, בהתאם לחודש לידתה, בחלק ה' בלוח א'1;
(3) בן זוגה אינו מבוטח;
(4) שולמה לה קצבת נכות לפי פרק ט' בעד החודש שקדם בתכוף ליום שבו הגיעה לגיל הפרישה".

14. אין חולק כי על פי לשון החוק מבוטחת אינה נזקקת לתקופת אכשרה אם שולמה לה קצבת נכות לפי פרק ט' בעד החודש שקדם בתכוף ליום שבו הגיעה לגיל פרישה.
השאלה העיקרית הדרושה להכרעתנו הינה האם מקום בו שולם לתובעת קצבת נכות החל מיום 11.3.10 בעוד הגיעה היא לגיל פרישה ביום 15.3.10 דהיינו , ארבעה ימים לאחר תשלום הקצבה יש לראותה כעונה על תנאי סעיף 246 (ב)(4) לחוק?

15. בעניינינו , נדרשת פרשנות תכליתית למונח "החודש שקדם " בהתאם למטרת החוק בכללותו ותכלית ההוראה הספציפית אשר עניינה בהעדר תקופת אכשרה ככל ששולמה קצבת נכות בעד החודש שקדם בתכוף להגיעה לגיל פרישה. סבורים אנו כי מקום בו קבע המחוקק כי נדרש תשלום קצבת נכות בעד החודש התכוף מבלי לנקוט בפירוש מוגדר לפרק הזמן הנכלל במילה חודש דהיינו, לא הובהר האם נדרש חודש ימים מלא או חלקי, הרי שבסיטואציה בה שולמה קצבת נכות עבור ארבעה ימים טרם הגיעה לגיל פרישה, קרי בחלק מהחודש כאשר לא הוגדר פרק הזמן מתוך החודש, ניתן לראות בארבעת הימים מתוך החודש כתשלום בעד החודש שקדם בתכוף ליום הגיעה לגיל הפרישה. פרשנות אחרת נוקשה ודווקנית כפי שמציע הנתבע תוביל לתוצאה לפיה לעולם בנסיבות דוגמת המקרה שבפנינו , יהפוך הסעיף לאות מתה בספר החוקים וזאת נוכח דרישתו המחמירה של הנתבע לתשלום בגין חודש ימים, וזאת בהתעלם מהאפשרות הקיימת והעולה מלשון החוק על פיה ניתן לגרוס כי די בתשלום הקצבה בגין חלק מהחודש.
מסקנותינו מתחזקת נוכח העובדה כי עסקינן בביטוח זקנה , קצבה אשר מטרתה תכליתה והיותה הרובד הראשון והבסיסי של מערך הביטוח הפנסיוני במדינת ישראל (ראו- עב"ל 386/99 אילנה דונייבסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם בנבו).

16. המסקנה המתבקשת ממכלול האמור לעיל היא כי בחינת נסיבות המקרה אשר בפנינו עונות על הגדרת המונח "החודש שקדם בתכוף ליום שבו הגיעה לגיל פרישה", והמשמעות אשר יש ליתן מונח זה, נוכח תכלית החוק ומטרתו כפי שפורט ה לעיל.

טענת ההתיישנות:

17. שאלה אחרת אותה יש לבחון היא האם התיישנה עילת התביעה? לטענת הנתבע תביעת התובעת נדחתה ע וד בחודש 5/11 והתובעת לא העלתה טענה כי דחיית התובענה לא הובאה לידיעתה, עם זאת רק בחודש 2/2014 הגישה התובעת תביעתה לבית הדין.

18. מכח סעיף 396 לחוק, נקבעו בתקנות מועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין חוק הביטוח הלאומי. תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל – 1969, קובעת כי תובענה נגד המוסד תוגש לבית הדין לעבודה תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע.
כלל פסוק הוא, כי המועדים שנקבעו בתקנות בדבר הגשת תובענות וערעורים כפופים להוראות חוק ההתיישנות , הקובעות עילות להארכת התיישנות או להפסקת מרוצה, או שמות מחסום נגד עצם טענת ההתיישנות (ראו-דב"ע לו/11-0חיים בר אילן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 340 ; בג"צ 156/70 שלמה אלקיים נ' בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כד (2) 87).

19. בהתאם לאמור לעיל אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת תובענות ולהגשת ערעור, וזאת הואיל וכאשר מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין, לא חלה תקנה 125 לתקנות סדר הדין שעניינה הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שירשמו, להבדיל מעשיית פעולה במהלך המשפט עצמו (ראו-דב"ע מח/0-104 סבאג נסים - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 127; עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד 481).

20. לטענת התובעת משזכאותה לקצבת זקנה ברורה ועומדת בדרישות החוק , שוללת היא את טענת ההתיישנות. סבורים אנו כי בנסיבות החריגות של מקרה זה היה על הנתבע להי מנע מהעלאת טענת התיישנות והדעת אינה נוחה מהתנהגות הנתבע בעניין אשר לפנינו, עת שגה הנתבע בפרשנות המונח "החודש התכוף" ובמידת הקפדנות אשר יישם כלפי התובעת בהתעלם מהעובדה כי קביעתו מותירה את המבוטחת ללא קצבת נכות ,לה הייתה זכאית על פי הדין נוכח מגבלותיה הרפואיות (נכות רפואית ותפקודית בשיעור של 100%) וללא קצבת זקנה.
אולם , מורת רוחנו כפי שתוארה לעיל, איננה מאיינת את העובדה כי הדין עם הנתבע בכך שהתובענה הוגשה זמן רב לאחר חלוף מועד ההתיישנות.

בפסק הדין בעניין אבו סנינה עאטף נקבע כי-
"אין מקום לקבל טענת המערערת כי המשיב מושתק מלטעון להתיישנות. כפי שפסקתי בפרשת כלאף - גם בנסיבות ערעור עקרוני מן הראוי כי הערעור יוגש במועד הקבוע בדין. התעלמות מטענת ההתיישנות מסכלת את תכלית החוק, המיועד לבחינה מהירה ועניינית של זכאות המערער לגמלת הקיום השוטף של הבטחת הכנסה". (ע"ע 614/09 אבו סנינה עאטף נ' מד"י משרד התמ"ת(פורסם במאגרים האלקטרוניים) מיום 26.1.12 ).

כמו כן ובמשך השנים נתנו בתי הדין בפסיקתם הכשר לטענות ההתיישנות שנטענה ע"י המוסד. בעב"ל 27/03 המל"ל - אליאס חזן, דב"ע לג (86)46 נתקבלה טענת המל"ל ביחס להתיישנות ובין היתר צוין - "התעלמות מהמועדים הקצובים תגרום לשיבוש דרכי המינהל ותביא בסיכומו של דבר לפגיעה דווקא באפשרות מיצוי הזכויות שבדין". ובעניין עב"ל 229/07 חנה טושינסקי- המוסד לביטוח לאומי (מיום 2.3.08) חזרה כב' השופטת וירט ליבנה על ההלכה תוך שציינה - "המערערת לא הציגה בפנינו טעם המפסיק את הפסקת מרוץ ההתיישנות על פי הפסיקה... כן ראוי לציין את דבריו של השופט פליטמן בעב"ל 27/03 המוסד לביטוח לאומי נ. אליאס חזן: "מיצוי זכויות המבוטחים חייב להעשות בדרכי המנהל שנקבעו בדין, ובהם נקצבו, כדבר שבלעדיו אי אפשר לקיים מינהל, מועדים. התעלמות מהמועדים הקצובים תגרום לשיבוש דרכי המינהל ותביא בסיכומו של דבר לפגיעה דווקא באפשרות מיצוי הזכויות שבדין. תביעתה של המערערת התיישנה, לאחר שמכתב הדחיה הומצא לה כדין..."

21. בהתאם להלכה הפסוקה על פיה גם כאשר מדובר בדיון עקרוני בשאלת הזכאות , על המבוטח להגיש את התביעה במועד הקבוע ,קצרה ידינו מלהושיע לתובעת .עם זאת ולאור עמדתנו באשר לפרשנות הגמישה והראויה ליישום סעיף 246(ב((4) לחוק, זכאית התובעת לתשלום גמלה עבור 12 החודשים שקדמו לפני החודש שבו הוגשה התביעה, בהתאם לסעיף 296 (ב)(1) לחוק אשר נועד להגן על המבוטח ולמנוע דחיית תביעתו רק מן הטעם כי הוגשה היא לאחר מספר שנים. לא נעלמה מעניינינו העובדה כי התובעת למעשה לא הגישה תביעה אולם, משהתביעה נדחתה עוד בשנת 2 011 ברי כי לא היה כל טעם בהגשת תביעה חדשה לנתבע על כן, בנסיבות מקרה זה יש לראות בהגשת תביעתה לבית הדין כמועד הגשת התביעה.

22. לאור האמור לעיל התביעה מתקבלת בחלקה כפוף להוראת סעיף 296 ב' לחוק.
בשם לב לתוצאה אליה הגענו ונוכח קבלת התביעה באופן חלקי בלבד, יישא הנתבע בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

לצדדים זכות ערעור לביתה דין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ה' חשוון תשע"ו, (18 אוקטובר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים מר הרצל גבע

רוית צדיק, שופטת