הדפסה

שטלוב נ' ברטשניק ואח'

בפני
כב' השופטת רגד זועבי

התובע

ארקדי שטלוב ת.ז. XXXXXX643

נגד

הנתבעות

  1. אינדקס העמק והגליל (1995) בע"מ - נמחקה
  2. ולריה ברטשניק ת.ז. XXXXXX042
  3. לאה גורצ'קובה ת.ז. XXXXXX765
  4. אינדקס הגליל תקשורת ועיתונות בע"מ ח.פ. 513636910

פסק דין

1. בפני תביעה לפי סעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק לשון הרע" או "החוק"), במסגרתה עותר התובע לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לו פיצוי על סך של 100,000 ₪, בגין פרסום דברי לשון הרע אודותיו.

רקע עובדתי

2. התובע, הוא אדם יהודי, ניצול שואה, אשר סבל מרדיפות הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה ( להלן: "התובע").

3. הנתבעת מס' 2 (להלן: "העורכת"), הינה עורכת עיתון אינדקס הגליל תקשורת ועיתונות בע"מ, אשר מופץ בשפה הרוסית ( להלן: "עיתון אינדקס").

4. הנתבעת מס' 3 (להלן: "הכתבת"), הינה שכנתו של התובע ומי שכתבה את הכתבה נשוא התביעה.

5. הנתבעת מס' 4 (להלן: "המוציאה לאור"), הינה המוציאה לאור של עיתון אינדקס.

6. למען שלמות התמונה יצוין כי התביעה הוגשה תחילה כנגד נתבעת נוספת- הנתבעת מס' 1, שהינה המוציאה לאור של עיתון אינדקס העמק והגליל (1995) בע"מ, המופץ בשפה העברית, אך התביעה בעניינה של זו נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 13.5.14.

7. במוקד המחלוקת בתיק זה עומדת כתבה פרי עטה של הנתבעת מס' 3, אשר פורסמה בעיתון אינדקס ביום 31.5.13 ( להלן: "הכתבה" או " הפרסום").
בכתבה, אשר הוכתרה בכותרת " אודות פיצול האישיות", נכתב אודות התובע, כדלקמן:

" אודות פיצול האישיות

"הסגנון" של מר שטלוב מביך אותי מזמן. בשני גיליונות של "יברייסקי קמרטון" (המוסף של עיתון "נובוסטי נדלי") פורסמו לא מזמן זיכרונות רבי מילים וארוכים מדי, אך משום מה קטועים (ללא סיום בגיליון ה-3) של א. שטלוב על ילדותו בעת מלחמה, איך מלחמה, איך ברח עם אמו מפני הגרמנים, כמה סבל נפל בחלקם ... מדוע הזיכרונות האלה כה הדהימו אותי" כל הגרים ברחוב שלנו, ואני בתוכם, יודעים כי שטלוב הוא רוסי, שבא לישראל בתור בן משפחה של יהודים (בעל) – וכמובן, אין לאף אחד התנגדות לזכותו להתגורר בישראל. אך כשהוא מצייר בפירוש את הסבל של פליטותו – כאן יש לי התנגדות. כפי שלאף אחד מאתנו, היהודים, אין זכות מוסרית "להתהדר" בסבל של מיליוני קורבנות השואה, כך, אני חושבת, לא יאה לאדם רוסי קשיש "להתהדר" בסבל של יהודים שברחו מפני הפשיסטים, שהרי עליהם איימו תאי גז של ממש. אנו יודעים שגם רוסים סבלו בעת המלחמה, אבל הרי כמעט מחצית מן האוכלוסיה של רוסיה האירופית הייתה תחת כיבוש ושרדה, הלא כן? אני משערת, שלמערכת העיתון "נובוסטי נדלי" נודע כי טעו, ולכן הם קטעו ולא פרסמו את החלק ה-3 של הזיכרונות "היהודיים" האלה.
...
זוכרת אני, כיצד אתה, שחי עם אשתך על קצבת "ביטוח לאומי", רכשת פעם מכונית, ובמהרה התלוננת לי מרות שהשכנים "הלשינו" עליך – ונאלצת לשלם קנס גבוה, אין ספק, אני מבינה אותך, שכן להלשין  - לא ראוי לאינטליגנטים. אך פעם אני ושכנך הקרוב, אדם חולה ולא צעיר, חיכינו לאוטובוס בשעה 3 של יום חם – ואז אתה, באופן שגם כן אינו ראוי לאינטליגנט, עברת לבדך במכוניתך והסתכלת עלינו בהתנשאות. אני לא נעלבתי:  מה מוזר כאן – הרי אני לא מהבוסים! אולם שכנעך נעלב באמת : "הוא תמיד מבקש ממני סיגריות, ואני ממהר לרופא ..."
כן, נאלצתי להסכים עמו: היחס אל בני אדם צריך להיות אנושי.
...
אין מנוס מלחשוב: תמורת איזה "שכר מפתה" אתה, אדם שכבר לא ממש צעיר, ממשפחה בוססת, כה התאמצת, בלי לחוס על עצמך, ועל תדמיתך, אשר בעולם המערבי, וכמובן גם בישראל, נחשבת ליקרה מכל "מתנה" ... "סגנונך הגבוה", "מכתבך" הפתטי, "הערכותיך" חסרות המצפון על אילו, ש"אין לראותם ברצינות" – נדמה לי שזה הזמן לחשוש כי כל אלה ישמשו נגדך. אולי זה הזמן בשבילן לחשוב על כבודך, על שמך? אולי כדאי לעצור את "מאמצך" של טרום הבחירות להשגת רווחים ולהפסיק זריעת מדנים מלאכותיים בקהילתנו?"

8. הצדדים חלוקים ביניהם אם הכתבה הנ"ל אודות התובע מהווה " לשון הרע", אם לאו. לטענת התובע, הכתבה מוציאה דיבתו רעה, נועדה לבזותו ולעשותו ללעג בעיני הבריות, בכך שמציגה אותו כמי שהתחזה לאדם יהודי, לא סבל מרדיפות הנאצים ולמרות זאת מתהדר בסבלם של היהודים. בנוסף, מתואר התובע בכתבה כאדם חסר מוסר ויושר. הנתבעות, לעומת זאת, טוענות כי אין בדברים המיוחסים לתובע בכתבה משום הוצאת לשון הרע נגדו.

טענות התובע

9. התובע הינו יהודי, בן לשני הורים יהודים. לתמיכה בטענתו צירף צילום תעודת זהות שלו וכן תעודת הלידה בה מצוין במפורש כי שני הוריו שייכים ללאום היהודי.

10. התובע מגולל בתביעתו בפרוטרוט את הסבל שעבר בתקופת מלחמת העולם השנייה, עת ברח עם אמו מהעיר וורונז' שברוסיה תחת איום הפצצות, במסע בריחה אשר הציל את חייו מהשמדה ודאית. בגין הסבל אותו עבר באותה תקופה, שולמו לתובע פיצויים לאחר שוועידת התביעות ( להלן: "הוועידה"), ערכה בדיקות קפדניות והשתכנעה כי הוא אכן סבל באותה תקופה מרדיפות הנאצים בשל היותו יהודי ושילמה לו פיצויים על כך. לתמיכה בדבריו צירף התובע את החלטת הוועידה מיום 10.1.2008.

11. התובע טוען כי הפרסום בעיתון אינדקס מהווה הוצאת לשון הרע נגדו, נעשה בכוונה לבזותו ולהשפילו, ויש בו פסילה לשייכותו האתנית, לאמינותו ואופיו, והכל במטרה לאיין את טענותיו של התובע כפי שצוינו במכתבו נגד ראש העיר עפולה אשר הכתבת היתה אחת התומכות הנלהבות בבחירתו מחדש בתקופה הרלוונטית למועד הפרסום.

12. לעניין תיאורו של התובע כמי שהתנהג באופן לא אנושי, משלא עצר לאסוף את הכתבת ואת השכן שלו מהתחנה ביום שמש חם, התובע מכחיש אירוע זה מכל וכל, בין בשל טעות ובין בשל זדון.

13. התובע טוען, כי הפרסום לעניין השתת קנס עליו, עולה אף כדי הפרה לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981, אך בשל חיסרון כיס הוא נמנע מלעתור לסעד כספי בקשר לכך.

14. התובע טוען, כי הפרסום גרם לו לבושה בסביבתו, כך שעקב הפרסום הוא מיעט לצאת מביתו, סבל מהתעלמות מופגנת מצד רבים ממכריו, אשר החלו אף לפקפק ביושרו, מקצתם אף הביעו תדהמה אודות גילוי דבר ההתחזות שנחשף בכתבה.

15. זאת ועוד, התובע טוען, כי הנתבעות לא טרחו לקבל את תגובתו לתוכן הדברים נשוא הכתבה ואף לא עשו כל ניסיון לבדיקת אמיתותם של הדברים, בטרם הפרסום.

טענות הנתבעת מס' 2 – עורכת העיתון

16. העורכת טוענת, כי דברי הפרסום אינם פוגעניים, והם דברי אמת המגלים עניין ציבורי. בנוסף, מיד לאחר שנודע לה על הטעות שנפלה בפרסום, אודות השתייכותו הלאומית של התובע, פרסמה ביום 1.11.13, כתבת התנצלות בעיתון אינדקס, במקום בולט ובגופן גדול וקריא.

17. העורכת טוענת, כי עיקר הפרסום אינו מתעסק בסבל של העם היהודי והרוסי בתקופת המלחמה השנייה, אלא בהתנהלותו של התובע מול אישים פוליטיים שונים בעיריית עפולה.

18. העורכת מבהירה, כי הפרסום הינו בגדר " מכתב למערכת", אשר פורסם בעמודים האחרונים של עיתון אינדקס המיועדים למכתבים המתקבלים למערכת, ומפורסמים בפורמט אחיד " מכתב למערכת העיתון", ללא עריכת כל שינוי בהם.

19. עוד טוענת העורכת, כי התובע הינו פעיל פוליטי וציבורי, הוא מכיר היטב את " כללי המשחק בעיתון", לרבות שליחת מכתבים הטעונים תיקון או הבהרה כלשהי. המדובר בפרסום המעלה ביקורת פרטית נגד התובע בשל היותו תומך בראש העיר, ובשל כך שעמדותיו הפוליטיות בלתי יציבות, במערכת הבחירות המוניציפאליות בעיר עפולה.

20. בנוסף, העורכת טוענת כי עומדת לה הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 לחוק, זאת מאחר והפרסום נעשה מתוך אמון מלא באמיתות הדברים הכתובים במכתב, וכן כי נקטה בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה להיווכח באמיתותם של דברי הפרסום.

21. העורכת טוענת עוד, כי חרף חלוף תקופה של חמישה חודשים ממועד הפרסום ועד להגשת התביעה, לא פעל התובע לתיקון הטעות בפרסום, לרבות פניה לעיתון אינדקס.

טענות הנתבעת מס' 3- הכתבת

22. הכתבת מודה בכתיבת הפרסום, אך טוענת כי הפרשנות שמבקש התובע ליחס לדברי הפרסום הינה שגויה, משלא הייתה לה כוונה לפגוע באופן ישיר בתובע, אלא הדברים נכתבו מתוך אמונה כי התובע הינו רוסי ולא יהודי.

23. הכתבת טוענת, כי דברי הפרסום נכתבו על רקע מכתב אשר כתב התובע בעיתון נוביסטי נידילי, בו תיאר את הסבל שעבר בשל היותו יהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה, עקב רדיפות הנאצים. לטענתה, מכתב זה הציק לה, מאחר שידעה כי התובע אינו יהודי, שכן התובע נושא שם משפחה רוסי, ואנשים אשר מכירים אותו הודיעו לה כי אינו יהודי אלא רוסי. על כן, כאב לה כאישה יהודיה אשר סבלה מרדיפות הנאצים, שהתובע משתמש בסבל של היהודים, על מנת לקבל אהדה או כדי לקדם את האינטרסים שלו או של אחרים.

24. הכתבת טוענת, כי ככל שהמסמכים אשר צורפו על ידי התובע לכתב התביעה באשר לזהותו והשתייכותו הלאומית משקפים את האמת, עומדת לה הגנת תום הלב, שכן לא הייתה לה כוונה לפגוע בתובע ודברי הפרסום הם בגדר ביקורת לגיטימית, בנסיבות העניין.

25. לטענת הכתבת, עיתון אינדקס אינו עיתון יומי עם תפוצה ארצית כך שהוא משמש אוכלוסייה מצומצמת והוא ערוך בשפה הרוסית, לפיכך, אף הנזק שנטען כי נגרם לתובע הינו מוכחש על ידה.

26. הכתבת מוסיפה וטוענת, כי סגנון הכתבות שהתובע בעצמו נהג לפרסם, הינו מביך ופוגע באנשים מכובדים הקרובים לה.

27. מכל מקום, הכתבת טוענת כי עומדת לה ההגנה שבסעיף 15(1) לחוק, שכן היא לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי התובע נפגע מדברי הפרסום. בנסיבות, טוענת כי אילו אכן ידעה כי נגרם נזק כאמור, היא הייתה פועלת לתיקון דבריה לעניין השתייכותו ללאום היהודי, ומתנצלת על דברי הפרסום שנכתבו על ידה.

טענות הנתבעת מס' 4 - המוציאה לאור

28. המוציאה לאור טוענת, כי מערכת עיתון אינדקס מנוהלת באופן בלעדי על ידי העורכת, וזאת נוכח היותה שולטת בשפה הרוסית כשפת אם, בעוד שמנהל המוציאה לאור, אינו מבין את השפה הרוסית ועל כן אין לו שליטה על הדברים שמתפרסמים בעיתון אשר הינם באחריותה של העורכת.

29. המוציאה לאור טוענת, כי התובע לא ציטט את הכתבה בשלמותה, אלא הביא ציטוט חלקי לקטעים ממנה שלא מובאים ברצף. לתמיכה בכך צירפה את התרגום המלא של הכתבה המקורית לכתב ההגנה.

30. בנוסף, נטען כי התובע אף הוא מפרסם אקטיבי בעיתון אינדקס ויודע היטב כי הכותבים נוהגים להתבטא במסגרתו בחופשיות. התובע היה מפרסם בתקופת הבחירות מכתבים למערכת בהם היה מבטא את דעותיו ומעלה ביקורת הן נגד מתמודדים שונים לבחירות והן נגד המתנגדים לעמדותיו. המוציאה לאור צירפה עותק של מכתבי התובע למערכת.

31. המוציאה לאור טוענת כי התובע השתהה בהגשת תביעתו, שכן נודע לה לראשונה אודות טענותיו בעת שקיבלה את כתב התביעה. לטענתה, מיד לכשנודע לה הדבר, פעלה באופן מידי לפרסום מכתב התנצלות.

32. מכל מקום, המוציאה לאור טוענת, כי עומדות לה ההגנות המופיעות בסעיפים 14, 15, 16, 19 לחוק.

דיון והכרעה

33. חוק איסור לשון הרע נועד ליצור נוסחה המאזנת בין ערכים וזכויות שונים אשר ההכרה בהם היא צינור החיים של המשטר הדמוקרטי: זכותו של האדם לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. הזכות לשם טוב, היא זכותו של אדם לשאת את שמו בין הבריות מתוך הכרת ערך עצמי, זכות אשר הינה חלק בלתי נפרד של הקיום האנושי ( בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817). לעומתה, הזכות לחופש הביטוי, אשר מתבטאת בזכותו של כל אדם להביע את דעתו, היא זכות מסד ותנאי מוקדם להבטחת קיומן ושמירתן של רוב זכויות היסוד האחרות ( בג"ץ 73/53 חברת " קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871 (1953)). כל אחת מהזכויות הנ"ל אף שלא עוגנה כזכות עצמאית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הינה חלק אינטגראלי מהערך החוקתי של כבוד האדם, אשר מוכרת זה מכבר כזכות יסוד מן המעלה הראשונה.

34. במקרה דנן, על כפות המאזניים מונחות, איפוא, זכותו של התובע לשם טוב, מן הצד האחד, וזכותן של הנתבעות לחופש הביטוי, מן הצד השני. במסגרת עריכת האיזון בין הזכויות המתנגשות שומה עלינו לבחון את הכתבה, על רקע ההגדרות שבחוק וברוח הדברים שנקבעו בפסיקה, כמבואר להלן בהרחבה.

35. ההכרעה בשאלת חיובן של הנתבעות כלפי התובע בעילה של לשון הרע נבחנת בהליך הכולל ארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת; בשלב השני, יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק; בשלב השלישי יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק; השלב האחרון, אשר נבחן ככל ששלושת השלבים הקודמים מתקיימים הוא שלב הפיצויים ( ראה לעניין זה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ' פ"ד נח (3) 558; ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ( פורסם בנבו) (להלן: "עניין נודלמן)).

36. יצוין כי בהתאם לפסיקה הנ"ל, לאורך בחינת כל השלבים הנ"ל יחול עקרון האיזון החוקתי בין זכותו של הנפגע לשם טוב לבין זכות הפוגע לחופש ביטוי.

א. פרשנות דברי הפרסום

37. בראש ובראשונה, על מנת לבחון אם דברי הפרסום עונים על הגדרת החוק ומקיימים עוולת לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק, יש צורך לעמוד על פרשנותם.

38. המבחן הפרשני שנקבע בפסיקה לבחינת תוכנם של דברי הפרסום הינו מבחן אובייקטיבי. ודוק, המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הנפגע אליו מיוחסים דברי הפרסום, אף לא בכוונתו הסובייקטיבית של המפרסם, אלא המבחן הוא כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי הקורא הסביר, ומה השפעתם או זיקתם להערכה לה זוכה הנפגע בעיני הבריות. כך נקבע זה מכבר בשורה ארוכה של פסקי-דין ( ראה: ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281; ע"א 68/56 רבינוביץ נ' מירלין פ"ד יא 1224; ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269).

39. מעבר לכך שיש לפרש את דברי הפרסום בהקשר אובייקטיבי, כאמור, יש להשעין פרשנות זו הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום, והן על האמור " בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר וזאת בהתאם לסעיף 3 לחוק ( ראה: "עניין נודלמן").

40. לא אחת נקבע בפסיקה כי בקשר למשמעות אותה ייחס הקורא הסביר לדברי הפרסום אין צורך לשמוע עדויות מטעם הצדדים ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום על ידי הקורא הסביר, אלא זו מלאכתו של בית המשפט אשר בוחן את הפרסום, שוקל את הדברים וקובע כיצד קורא סביר היה מבין את דברי הפרסום ( ראה ע"א 36/62, 92/62 עוזרי נ' גלעד, פ"ד טז 1553; ע"א 723/74 הוצאת עיתון " הארץ" בע"מ נגד חברת החשמל לישראל הנ"ל) .

41. להלן אעמוד על פרשנותו של הפרסום בהתאם למבחן האובייקטיבי, לאמור, איך היו הדברים מתפרשים על ידי קורא סביר, ומה השפעתם להערכה אשר לה היה זוכה התובע בעיני הבריות, כאשר פרשנות זו תישען הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום, והן על האמור " בין שורותיו".

42. הגם שהכתבה עוסקת לכאורה בנושא אקטואלי לתקופה הרלוונטית, שהינה תקופת טרום הבחירות לשלטון המקומי, מקריאת הכתבה בכללותה ניכר כי תוכן הכתבה מתעסק רובו ככולו בתובע עצמו, תוך קביעת עובדות קריטיות לגביו.

43. למקרא הכתבה, ניתן להבין על נקלה כי מדובר באדם פסול, מבחינה ערכית ואישית. התובע מתואר בכתבה כמי שלא בוחל באמצעים, לרבות ביצוע עבירות פליליות, כדי להשיג את מטרותיו. התובע מתואר כמי שמתחזה ליהודי ומתהדר בהיותו ניצול שואה, בעוד שכל הסובבים אותו ובכללם הכתבת בעצמה, יודעים היטב, כי אינו כזה, אלא רוסי שהגיע ארצה בתור בעלה של אישה יהודית. הכתבת מתייחסת בזלזול ומביעה פליאה על זכרונותיו מימי השואה כפי שנכתבו במוסף של עיתון " חדשות השבוע". הכתבת אף מרהיבה עוז ומציינת כי לדעתה פרסום הזכרונות לא הושלם, מאחר ונודע למערכת העיתון אודות הטעות שלהם. הפרשנות המשתמעת מקריאת הכתוב ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים: התובע מתחזה ליהודי וסיפור בריחתו מרדיפות הנאצים כיהודי בזמן מלחמת העולם השנייה הינו בדיה ושקר. אין ספק כי מדובר בקביעת עובדות המציגות את התובע באור שלילי בעיני הקורא הסביר. זה המקום להדגיש, כי הדברים מוצגים בכתבה כעובדות שידועות לכתבת מידיעה אישית בתור שכנתו של התובע, באופן שאינו מעורר צל צלו של ספק אצל הקורא הסביר בנוגע לאמיתות העובדות המיוחסות לתובע בכתבה.

44. בהמשך הכתבה מביאה הכתבת דוגמאות לחיזוק הרושם בדבר אופיו השלילי של התובע. גם כאן, מוצג התובע כמי שלא בוחל באמצעי כדי להונות את שלטונות המדינה, בכך שחרף היותו מתקיים מקצבת ביטוח לאומי, רכש רכב, ונאלץ עקב כך לשלם קנס גבוה. מעשה הונאה זה המיוחס לתובע בצירוף לסיפור הבדיה אודות היותו יהודי ניצול שואה מחזק את הרושם השלילי שנוצר אצל הקורא הסביר.

45. קריאת המשך הכתבה, ככל שהיא מתייחסת לסיפור אי עצירת רכבו של התובע לשכן הקשיש שעמד בתחנה ביום שמש חם, מביאה לפסילתו של התובע אף בפן המוסרי. מעשה בלתי אנושי זה המיוחס לתובע מהווה חיזוק עובדתי נוסף לרושם השלילי שנוצר אצל הקורא הסביר.

46. ואם לא די בכל אלה, בסופה של הכתבה מיוחסת לתובע קבלת " שכר מפתה" תמורת תמיכתו במועמד לראשות העיר.

47. הנה כי כן, אין ספק כי התובע מתואר בכתבה, כמי שלא בוחל באמצעים, לרבות ביצוע עבירות פליליות, לצורך השגת מטרותיו. מדובר באדם מפר חוק, מתחזה, שקרן, רמאי, לא אנושי, שתאוות בצע ואינטרסים אישיים עומדים בראש מעייניו.

ב. לשון הרע

48. בית המשפט בוחן בשלב זה שני יסודות. הראשון, אם הפרשנות שניתנה לדברי הפרסום, מהווה " לשון הרע" בהתאם לסעיף 1 לחוק. השני, אם אופן אמירתם של הדברים מהווה " פרסום" בהתאם לסעיף 2 לחוק.

ב.1. האם פרשנות הדברים מהווה לשון הרע?

49. חוק איסור לשון הרע מגדיר את דברי לשון הרע בסעיף 1 לחוק, כדלקמן

1. "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

- בנוסף, סעיף 3 לחוק קובע כי:

"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

50. לענייננו, התובע טוען כי דברי הפרסום נעשו בכוונה כדי לבזותו ולהשפילו, לפסילת שייכותו האתנית, אמינותו ואופיו, וזאת בשל חילוקי דעות פוליטיים בינו לבין הכתבת. בהתאם לכך, ההוראות הרלבנטיות לענייננו בהגדרת לשון הרע הן הוראות סעיף 1 בסעיפים הקטנים 1 ו- 2, אשר מהן עולה כי פרסום מהווה לשון הרע, אם יש בו כדי " להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם" (ס"ק (1)), או אם הפרסום עשוי " לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (ס"ק 2)). אציין כי די בכך שהפרסום עלול היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים הקטנים 1-4 לחוק, כדי שתוכח עילת לשון הרע. (אורי שנהר, דיני לשון הרע ( תשנ"ז), עמ' 121-122) (להלן: "שנהר").

51. לאחר שעמדתי על פרשנותם של דברי הפרסום שהובאו לעיל, נחה דעתי כי התנהגות התובע, התנהלותו, מעשיו והתכונות אשר יוחסו לו כמפורט לעיל, הינם בגדר הוצאת לשון הרע, אשר יש בהם כדי להשפילו לבזותו ולבייש אותו הן בעיני משפחתו, חבריו, שכניו, והן בעיני קוראי עיתון אינדקס בכלל, הנמנים על האוכלוסיה הרוסית והיהודית יחד, וזאת מן הנימוקים המפורטים להלן.

52. כאמור לעיל, המבחן הקובע לעניין פרשנות דברי הפרסום, הוא מבחן אובייקטיבי מובהק, היינו, כיצד היה קורא סביר מפרש את דברי הפרסום.

53. תחילה יודגש, כי אמנם עסקינן במכתב שנשלח למערכת על ידי הכתבת, ברם, מאחר ועניין זה אינו נגלה לעיני האדם הסביר הקורא את הכתבה ואינו מוזכר כלל בגוף הכתבה, אין לדבר משמעות בבחינת תחולת ההגדרה של לשון הרע על המקרה דנן. בעניין זה העידה עורכת העיתון באופן מפורש כי לא ניתן לדעת מקריאת הכתבה כי מדובר במכתב למערכת. משכך, בנסיבות העניין, אין נפקא מינה, אם מדובר במכתב למערכת, אם לאו.

54. לעניין תוכן הכתבה, אין צורך בקריאה מתוחכמת ואינטליגנטית במיוחד, לא כל שכן, לדמיון מופלג כדי להבין כי כתבה מעין זו פוגעת בטוהר המידות של התובע כפי שהן נתפשות בעיני הקורא הסביר. לתובע מיוחסים מעשים בעלי אופי פלילי מובהק, לרבות התחזות לאדם יהודי, קבלת קצבה במרמה מהביטוח הלאומי וקבלת טובת הנאה בעד תמיכה במועמד לבחירות וניצול הבחירות לתועלת אישית. אין ספק כי דברים אלה עלולים לפגוע פגיעה ניכרת בשמו הטוב ובדימויו של התובע כאדם בעל יושר מוסרי בעיני הבריות. יודגש כי, הנטייה בפסיקה היא, כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע בית המשפט כי ייחוס של ביצוע עבירה אינו מהווה לשון הרע. (ראה שנהר, עמ' 128).

55. אין ספק, כי תוכן הפרסום המיוחס לתובע עלול לגרום ללעג בעיני הציבור בכללותו ובפרט אלה אשר במשך תקופה כה ארוכה גרם להם התובע להאמין כי הוא יהודי וכי סבל מרדיפות הנאצים בעוד שמקריאת הכתבה מתגלה כי הוא אדם חסר מוסר, אשר הרשה לעצמו להתהדר בסבל היהודים בתקופה מלחמת העולם השנייה, תוך שהוא מתחזה לניצול שואה. בפסיקה ניתן למצוא דוגמאות בהן הוכרו אמירות כגון " מתחזה לנפגע פעולות איבה" או " מתחזה ליהודי" כחוסות בצל ההגדרה של לשון הרע. (ראה: ת.א. (ת"א) 10674/05 הלאלי דרור נ' ידיעות אחרונות ( פורסם בנבו); ת.א. (חיפה) 24540-12-09 שלומית אלבז נ' רונית לוי ( פורסם בנבו))

56. במקרה דנן, די בקריאת הדברים והבנתם כפשוטם, כדי להבין שהדברים מכוונים באופן אישי לתובע ואין מדובר בהבעת דעה והתייחסות כוללנית אל " המועמדים לבחירות", כפי שניסו הנתבעות לטעון. אכן, הכתבה עסקה, לפחות בחלקה, בנושאים הנוגעים לבחירות ולמועמדים השונים ודומה כי הם גם שהניעו את יצירתה. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את העובדה כי הכתבה דנה בעיקר בתובע עצמו. התובע, הוא הדמות היחידה המוזכרת במפורש בכתבה, אשר התנהגותו ואופיו מוצגים בכתבה באריכות. שמו של התובע מוזכר לא פחות מ-9 פעמים לאורך כל הפסקאות בכתבה. הקורא הסביר אמנם מקבל מקריאת הכתבה מסרים הנוגעים למועמדים לבחירות באופן כללי, אך הוא מקבל בעיקר מסרים שליליים אודות התובע והתנהלותו אשר מביאים לביוש התובע, השפלתו וביזויו.

57. אכן, אל מול זכותו של בן אדם לשם הטוב עומדת הזכות לחופש הביטוי של הנתבעות, יחד עם זאת במקרה דנן, בשל חומרת הפגיעה מן הראוי שהאחרונה תיסוג מפני הראשונה. אין צורך להכביר מילים כדי לתאר את הפגיעה בשמו הטוב של אדם אשר מייחסים לו התנהגויות המציגות אותו כבעל מידות שאינן הולמות התנהגות מוסרית, מרמה ותכונות של חוסר יושר. הדברים המיוחסים לתובע הינם קשים מנשוא, מעליבים, משפילים ופוגעים בדימויו בעיני הבריות. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בעניין מורדוב (ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, תק-על 2005(4) 3500): " חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל, שמו הטוב של האדם אינו הפקר, אלא הוא חשוב לו ויקר לו לרוב יותר מכל נכס אחר".

58. העובדה כי הפרסום נעשה בתקופת הבחירות, בה העיתון שימש במה לכל המשתתפים להבעת דעתם והצגת עמדותיהם בעניין, אין בה כדי לשלול את מהותו של הפרסום כעוסק באופן אישי בתובע, ואין בה כדי להכניס את הפרסום תחת כנפי ההגנה של חופש הביטוי. עיון קל בכתבה מעלה כי סגנון הכתיבה, אופי ותוכן הדברים, אף שהם פורסמו בסמוך לבחירות, כלל אינם מהווים כתיבה פוליטית שמשקפת עמדותיה של הכתבת, אם כי מדובר בקביעת עובדות באופן מגמתי אודות התובע במטרה להביא לידיעת הקוראים כי במשך תקופה ארוכה התובע התחזה ליהודי ניצול שואה, קיבל טובות הנאה באופן לא חוקי והתנהגותו לא מוסרית ופורצת כל גבול.

59. בעניין ההבחנה בין כתבה אשר מטרתה הבעת דעה פוליטית לבין זו שעוסקת בהבאת נתונים ועובדות אודות הנפגע, הוצע בספרם של ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור, "לשון הרע, הדין הרצוי והמצוי" ( בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2005) מבחן " המרכיב הדומיננטי בפרסום" כמבחן הקובע אם יש בפרסום משום לשון הרע, אגב הדגמת המבחן ביחס לאמירות פוליטיות: "אמירה בשיח הפוליטי ... שכוללת בתוכה גם עובדה, הנה פרסום מעורב שדינו נקבע לפי מבחן הדומיננטיות או מבחן ההפרדה, לפי ההקשר" (שם, עמ' 104).

60. בענייננו, אף בהנחה שמדובר בכתבה אשר עלתה בשיח פוליטי, הרי אין מדובר בויכוח פוליטי אשר במסגרתו מנסה הכתבת לשכנע את הציבור בצדקת דרכה והעובדות שהביאה אודות התובע מגויסות למטרה זו ונצבעות על ידה. נהפוך הוא, הקורא הסביר מבין כי מדובר בהצגת עובדות אודות התובע תוך כדי שילוב דעות פוליטיות, כאשר המרכיב הדומיננטי הוא קביעת עובדות אודות התובע ולא הבעת דעות.

61. מלבד המסקנה כי הכתבה עוסקת בתובע באופן פרטי וקובעת עובדות קריטיות אודותיו, לקורא הסביר שנחשף לדברי הכתבת נהיר כי הטענות אודות יושרו האישי של התובע אינן בגדר הבעת דעה או העלאת ביקורת על התובע, אלא מדובר במשמעות הנגזרת מן העובדות המובאות על ידי הכתבת, ואשר מוצגות כעובדות אמת שאינן טעונות הוכחה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שהכתבת מציינת בגוף הכתבה כי מקור ידיעתם של הדברים הינו מאדם המקורב לתובע והנמנה עם השכנים שלו המכירים אותו היטב, דבר אשר מחזק את אמינותו של המידע בעיני הקורא הסביר.

62. המסקנה המשתמעת מכל המפורט לעיל, היא כי דברי הפרסום מהווים בנסיבות העניין לשון הרע כלפי התובע.

ב.2. האם דברי לשון הרע מהווים " פרסום"?

63. לאחר שקבעתי כי האמור בכתבה מהווה לשון הרע בנסיבות העניין, אעבור עתה לשלב השני, אשר לפיו יש לבחון האם אופן אמירתם של הדברים הנ"ל, מהווה " פרסום", כמשמעותו על פי סעיף 2 לחוק.

64. סעיף 2 לחוק, מגדיר את "הפרסום" לעניין לשון הרע, כדלקמן:

(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

65. בהתאם לסעיף 2 לחוק, הדברים מהווים פרסום, בין אם הבעתם היא בעל פה, בכתב או בדפוס ( ס"ק א), כאשר אלה מיועדים לאדם זולת הנפגע, והגיעו לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע.

66. לענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים כי הפרסום בעיתון אינדקס, עונה על הגדרת " פרסום" בחוק. המדובר בהתבטאות בכתב, בפורום של עיתון אינדקס אשר מיועדת לקוראי העיתון. הפרסום הופץ בקרב האוכלוסייה הרוסית, אליה מיועד העיתון אשר ערוך כולו בשפה הרוסית.

67. לאור האמור, אין מחלוקת כי הדברים מהווים " פרסום" כהגדרתו בחוק.

ג. ההגנות המנויות בחוק לשון הרע

68. חוק לשון הרע מכיר בקיומם של מקרים בהם על אף הפגיעה בשמו הטוב של אדם יהיה מקום ליתן הגנה לפרסום הפוגע. הרציונאל הטמון במתן הגנות לפרסום, הוא ההנחה כי הפרסום הפוגע מגשים ערך או אינטרס אחר בעל חשיבות רבה, באופן שהפגיעה בשמו הטוב של הנפגע נתפשת " כמחיר נסבל" למען הגשמת אותו אינטרס ציבורי.

69. המקרים אשר בהם תינתן הגנה לפרסום הפוגע קבועים בפרק ג' לחוק, שעניינו " פרסומים מותרים; הגנות והקלות". כל אחת מההגנות מהווה נקודת איזון בין זכותו של הנפגע לשם טוב לבין חופש הביטוי.

70. לענייננו, הנתבעות טוענות כי עומדות להגנתן הגנת אמת הפרסום בהתאם לסעיף 14 לחוק וכן הגנת תום הלב בהתאם לסעיפים 15 ו- 16 לחוק, כאשר כל אחת מהנתבעות מבקשת להוכיח את תחולתן של ההגנות מסיבות שונות כפי שיפורט להלן.

ג.1. הגנת אמת הפרסום

71. סעיף 14 לחוק לשון הרע קובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

72. בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק, המבקש לחסות בצל הגנת אמת הפרסום נדרש להוכיח קיומם של שני תנאים במצטבר: תנאי ראשון, הוא אמיתות דברי הפרסום ( הוכחה אובייקטיבית), והתנאי השני, קיומו של עניין ציבורי בפרסום.

73. הוראות הסעיף דורשות הוכחת שני יסודות אלה במצטבר, כאשר שני היסודות יוצרים ביניהם תמהיל אשר מאזן בין זכותו של הנפגע לשם טוב לבין זכותו של הפוגע לחופש הביטוי. הוראות החוק אינן מסתפקות בהוכחת אמת הפרסום בלבד כדי להצדיק את הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע, אלא פגיעה כאמור תזכה להגנה רק אם תצמח לציבור תועלת ממנה. כך, שאם מדובר בעניין ציבורי אשר על רקע אותו עניין יכול הציבור לגבש עמדה ולהביא לשיפור באורחות חייו, תהא ידה של זכות הפוגע לחופש ביטוי על העליונה. (ע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826 (1994); זאב סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט ( תשמ"ג) 175, 196). כשמדובר בפגיעה בשמה הטוב של דמות ציבורית, נטיית הפסיקה היא ליתן לחופש הביטוי משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביא בחשבון בפרשנות ההגנות המנויות בחוק, היינו במקרים כאלה תיטה הכף להכרה בעניין הציבורי שבפרסום ( ע"א 10281/03 אריה ( אריק) קורן נ' עמינדב ( עמי) ארגוב).

74. זאת ועוד, בהתאם לפסיקה על המבקש ליהנות מתחולת ההגנות המנויות בחוק להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס פרופורציונלי הולם לרצינות תוכן הדיבה. כך, ככל שהאשמה שיוחסה לנפגע מהפרסום חמורה וכבדה היא, יידרש הפוגע להביא ראיות כבדות משקל, "איכותיות" יותר, בכדי לעמוד בנטל ההוכחה. כבר נפסק כי כאשר מדובר בטענות המייחסות לנפגע מעשים בעלי גוון פלילי, אזי נדרש נטל מוגבר מהנטל של מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי ( עניין אריה קורן).

75. לענייננו, שלוש הנתבעות טוענות כי עומדת להגנתן טענת אמת הפרסום, כפי שמובהר כדלקמן:

הכתבת טוענת כי היא ידעה והאמינה כי התובע אינו יהודי. לטענתה, אנשים שמכירים את התובע הודיעו לה כי הוא סיפר להם בעצמו שאינו יהודי אלא רוסי. בנוסף לכך, שם משפחתו של התובע אינו מצביע על היותו יהודי אלא רוסי, מה שחיזק את ידיעתה כי אין מדובר באדם יהודי.

העורכת אף היא מבקשת לחסות בצילה של הגנה זו, כך שלטענתה משעלה כי שם המשפחה אותו נושא התובע הינו רוסי, אזי ברור כי אינו יהודי אלא רוסי במקור, ולכן היא לא בדקה אם הדברים שהובאו בדברי הפרסום לעניין הלאום אליו משתייך התובע הם נכונים אם לאו.

המוציאה לאור מסתמכת על הגנת אמת הפרסום, מהנימוק כי אינה אחראית על הפרסומים בעיתון, שכן לטענתה אלה אינם בתחום שליטתה משאינה מכירה את השפה הרוסית, אלא סמכה על שיקול דעתה של העורכת.

79. טענותיהן הנ"ל של הנתבעות, שכל כולן מתמקדות באמונה הסובייקטיבית שלהן, אינן יכולות להושיע להן, פשיטא כי אין בטענות אלו כדי לחסות בצל הגנת אמת הפרסום כלל ועיקר. הלכה ידועה ומוכרת היא, כי ההכרעה בדבר אמיתות הפרסום נעשית על פי מבחן אובייקטיבי, כך שמניעיו, מטרותיו או אמונתו האישית של המפרסם אין להן נגיעה ממשית לשאלת תחולתה של הגנת אמת הפרסום. התנאי של אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה האם תוכנו של פרסום תואם את האמת, היינו את המציאות " האובייקטיבית" ולא את האמת הסובייקטיבית אשר האמין המפרסם בקיומה ( ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995)) (להלן: "עניין קראוס"). תנאי זה נועד להבטיח כי במסגרת ההגנה על שמו הטוב של אדם, לא תינתן הגנה לפרסום שאין בו אמת.

80. התובע צירף העתק תעודת הזהות שלו על מנת להוכיח כי הוא יהודי, בן לאב ואם יהודים, ואף צירף העתק תעודת הלידה שלו. יתר על כן, במענה לטענת הנתבעות, התובע הבהיר כי שמו המלא הינו " ארקדי שומכאר", אך היות ושתי האותיות האחרונות בשם משפחתו הם " כר" אשר משמעותה ברוסית " גנאי", אימץ עם נישואיו, את שם משפחתה של רעייתו " שטלוב". לעומתו, הנתבעות לא תמכו את טענותיהן בראיה כלשהי לעניין שייכותו הלאומית של התובע וסמכו את ידן על מסקנות והשערות שהן יצרו בעצמן, לעניין סברתן כי התובע הינו רוסי במקור. הכתבת אף נמנעה מהבאת העד אשר נטען כי סיפר לה כי שמע מהתובע בעצמו כי הוא אינו יהודי. משכך, ברי כי לא עלה בידי הנתבעות להוכיח את טענת אמת הפרסום בעניין שייכותו הלאומית של התובע.

81. הוא הדין בעניין הטענות הנוגעות לסיפור האישי של התובע מימי השואה. התובע צירף אישור ועידת התביעות על מנת לתמוך בגרסתו לעניין הסבל אותו עבר בתקופת השואה. טענותיו לא נסתרו על ידי הנתבעות, אשר לא הביאו בדל ראיה על מנת לסתור את גרסתו של התובע.

82. הנתבעות נמנעו מהבאת עדים אף בנוגע ליתר הדברים העולים מהכתבה. כך למשל, נמנעה הכתבת מהבאת השכן לעדות בקשר לאירוע המעשה המתואר בכתבה אף כי ציינה מפורשות בכתב ההגנה כי הוא יכול להעיד על כך ( סעיף 18 לכתב ההגנה מטעם הכתבת). במקרה זה יש להחיל את ההלכה לפיה הימנעות מהבאת עד שיכול לתמוך בגרסתו של בעל דין משמשת חיזוק לראיות הצד שכנגד ( ע"א 465/88 הבנק למימון ומסחר בע"מ נ' סלמה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651).

83. יוצא איפוא, כי הנתבעות כשלו בהוכחת אמיתות העובדות המצוינות בכתבה.

84. אף כי די בדברים הנ"ל על מנת לדחות את טענת אמת הפרסום של הנתבעות, אתייחס לתנאי השני בדבר " קיומו של עניין הציבורי". בהקשר זה, טוענות הנתבעות כי דברי הפרסום הוצאו ערב הבחירות כשעיתון אינדקס היה פתוח לשיח פוליטי חופשי, ובעת בה היה התובע עצמו מפרסם מכתבים למערכת בתדירות גבוהה ומעלה ביקורת נגד מועמדים שונים לבחירות, מכאן יש בפרסום משום עניין ציבורי.

85. אבהיר כי הדרישה הכפולה לאמיתות הפרסום ולקיומו של עניין ציבורי, נועדה להבטיח כי בפרסום טמון המשקל הסגולי הנחוץ שיש בו כדי להצדיק את עוצמת הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע ( עניין קראוס, בעמ' 33). לשם הוכחת קיומו של עניין ציבורי, אין צורך שתהיה התועלת אשר יפיק הציבור מהפרסום תועלת ניכרת או משמעותית ביותר, יחד עם זאת, לא די באפשרות קלושה לכך שמי מהציבור יפיק תועלת מן המידע המפורסם.

86. בענייננו, כאמור, דברי הפרסום רובם ככולם מתעסקים בתובע עצמו, תוך התייחסות לאופיו, התנהגותו ותכונותיו, כאשר נושא הבחירות והשקפת הדעות הפוליטיות בפרסום אינם מהווים הנושא העיקרי בכתבה. חדירתם לכתבה, אינה מעלה ואינה מורידה בנסיבות העניין, כך שאין בה כדי לשלול את מטרת הפרסום העיקרית, הלא היא הבאת עובדות שליליות אודות התובע והעלאת ביקורת על התנהלותו ואופיו. מכאן, לא מצאתי לקבוע קיומו של עניין ציבורי בפרסום הכתבה.

87. יחד עם זאת, אף אם ניתן יהיה להרחיק לכת ולקבוע כי אכן מדובר בעניין ציבורי, עדיין לא תעמוד להגנת הנתבעות טענת אמת הפרסום. שכן, שני הפרמטרים: הוכחת אמת הפרסום וקיומו של עניין ציבורי, הם שתי חוליות שלובות בקשר בל יינתק, באופן שגם אם הפרסום נוגע לסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, לא תינתן הגנה לפרסום עובדתי שגוי. ההלכה הפסוקה קובעת כי " אין עניין בקיום דיון על בסיס עובדות שגויות, ומנגד, לא תינתן הגנה לפרסום שהוא אמת לאמיתה אם אין עניין בקיום שיג ושיח ציבורי לגביו, שאז אין הצדקה " לספוג" את הפגיעה בשמו הטוב של אדם" (עניין אריה קורן).

88. ויודגש, במקרה דנן, העובדות השגויות אינן נוגעות לפרט לוואי כלשהו בכתבה אלא עניינן בכל אחד ואחד מהפרטים המהותיים המרכיבים את תוכן הכתבה.

89. העולה מן המקובץ הוא כי הנתבעות כשלו בהוכחת יסודות ההגנה של אמת הפרסום. על כן, דין טענותיהן בעניין זה להידחות.

ג.2. הגנת תום הלב בפרסום

90. הכתבת והעורכת טוענות לתחולת סעיף 15 (1) לחוק, הקובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3";

ואילו המוציאה לאור, טוענת לתחולתם של סעיפים 15 ו- 16, כאמור, ללא הפנייה לתתי הסעיפים הרלבנטיים.

91. סעיף 16 לחוק קובע כדלקמן:

"א. הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
ב. חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

92. הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 חלה, איפוא, בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, הפוגע עשה את הפרסום בתום לב, וכן בהתקיים אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה הרלוונטיים. בענייננו, הנתבעות מבקשות לחסות בצל ההגנה שבסעיף 15(1), לפיה הן לא ידעו ולא היו חייבות לדעת, על הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע. יודגש כי בהתאם סעיף 16( א) אם מתקיימות אחת מהחלופות המנויות בסעיף הנ"ל, חזקה כי קמה למפרסם הגנת תם הלב. לעומתו, סעיף 16( ב) מסייג את תחולתה של הגנת תום לב בשלושה מקרים כפי שיובהר בהמשך.

93. ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקר תק-על 2006 (4) 1410 ( להלן: "פס"ד בן גביר"), נקבע כי על מנת לבחון אם מתקיימת הגנת תום לב בפרסום, ניתן להביא בחשבון את השיקולים הבאים: אם מאחורי הפרסום הייתה כוונת זדון, נושא הפרסום ומושאו – האם הפרסום נסב על דמות ציבורית או על עניין ציבורי אקטואלי שלציבור יש עניין בהם. וכן בודקים את מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו.

94. המוציאה לאור הסתפקה בהפניה לסעיפים 14-16 ו- 19, באופן גורף, ללא הפניה להוראת הסעיפים הרלוונטית ואף ללא הבאת ראיות התומכות בתחולתם של סעיפים אלה על המקרה דנן ביחס למעמדה ולאחריותה על הפרסום כמוציאה לאור של העיתון.

95. המוציאה לאור התמקדה בטענה כי אין לה שליטה על הפרסומים שמתפרסמים בעיתון משום שאינה מכירה את השפה הרוסית, שכן מערכת העיתון מנוהלת באופן בלעדי על ידי העורכת, וזאת בשים לב לשליטתה בשפה הרוסית כשפת אם. המוציאה לאור ניסתה להשליך את האחריות על העורכת בהסתמך על קיומו של הסכם בינה לבין העורכת לפיו תשא האחרונה באחריות על הפרסומים. טענה זו לא הוכחה. לא הוצגה בפני כל אסמכתא או ראיה לקיומו של הסכם כאמור.

96. למעלה מן הדרוש, יובהר כי אף בהנחה שאכן הסכם כאמור היה מוצג, לא היה בכך די כדי לפטור את המוציאה לאור מאחריות, שכן כוחו של הסכם זה יפה כלפי העורכת בלבד, ואין לו תוקף מחייב כלפי כולי עלמא. עניינו של הסכם זה, ככל שאכן היה קיים, במישור היחסים בין הצדדים לו לבין עצמם ואין להחיל את תוקפו כלפי התובע. מעבר לכל האמור, יובהר כי חוקיותו של הסכם כאמור בין עובד למעביד מוטל בספק, אך משלא הוכח קיומו של ההסכם כלל ועיקר, קצרה היריעה מלהכיל דיון מורחב בסוגיה זו.

97. יתרה מכך, ככל שהמוציאה לאור סברה באמת ובתמים כי העורכת נושאת באחריות בלעדית לתוכן דברי הפרסום שהוצאו נגד התובע, הרי שעמדה לרשותה אפשרות להגיש הודעת צד שלישי נגד העורכת בהתאם לדין. משלא עשתה כן, לא נותר אלא לקבוע היא נושאת באחריות בשל מעמדה ובשל היותה המוציאה לאור של עיתון אינדקס.

98. באשר לכתבת ועורכת העיתון, הן טענו כי הגנת תום הלב חלה במקרה דנן, מאחר והן לא ידעו ולא היה עליהן לדעת, על הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע, משנקטו באמצעים הסבירים העומדים לרשותן על פי הדין. אין בידי לקבל טענה זו.

99. כאמור, סעיף 16 ( ב) לחוק מסייג את תחולתה של הגנת תום הלב בשלושה מקרים. אביא להלן את שני המקרים הראשונים אשר נוכחתי כי הם מתקיימים בענייננו. הראשון, הוא כאשר הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו ( סעיף 16( ב)(1)); והשני הוא כאשר הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט באמצעים סבירים כדי להיווכח באמיתותו ( סעיף 16( ב)(2)). על אף שהסעיף מסתפק בקיומו של אחד מהמקרים הנ"ל על מנת לשלול את תחולתה של הגנת תום הלב, בענייננו כאמור, שני המקרים מתקיימים, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.

100. הכתבת כלל לא נקטה באמצעים סבירים על מנת לוודא את אמיתות דברי הפרסום. לטענתה, היא כתבה כי התובע מתחזה ליהודי ולניצול שואה רק מאחר שסיפרו לה אנשים אשר מכירים אותו כי הוא אינו יהודי, וכי למיטב ידיעתה שם משפחתו של התובע מעיד כי הוא רוסי ואינו יהודי. הכתבת לא הוכיחה כי אכן נקטה באמצעים סבירים על מנת לוודא אם דברי הפרסום תואמים את האמת ואם אכן התובע אינו יהודי. היא אף נמנעה מהבאת אותם אנשים אשר סיפרו לה כי התובע אינו יהודי, להעיד בבית המשפט לתמיכה בטענה זו. הכתבת גם לא נקטה באמצעים סבירים על מנת לברר את אמיתותם של יתר הדברים המצוינים בכתבה ואף לא הבהירה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה או בעדותה בפני מה הם האמצעים הסבירים שננקטו על ידה כדי לוודא שדברי הפרסום תואמים את האמת.

101. כאן המקום לציין כי לא זו בלבד שהכתבת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי הפרסום נעשה בתום לב בהתאם להגנות המנויות בחוק, אלא נהפוך הוא, האופן בו ניהלה הכתבת את הגנתה דווקא מעיד על חוסר תום ליבה. במהלך עדותה בפני המשיכה הכתבת לפגוע בתובע, ולהוציא דיבתו רעה, בהקשר לטענת אמת דיברתי העידה הכתבת: "זוהי האמת שהאמנתי אז ואני לא מאמינה שאדם שמסוגל למעשים כאלה שפלים הוא יהודי" (שורות 24-25, בעמ' 45), "התובע הוא אדם עם תרבות נמוכה" (שורה 4, בעמ' 47). בעדותה בפני העידה: "לא כתבתי מילה שקר, זה החשבון שלי לתובע כי זה הצטבר במשך תקופה...". דברים קשים ופוגעניים אלה מדברים בעד עצמם ומשקפים את כוונתה של הכתבת לפגוע בתובע על מנת " לסגור חשבון ביניהם". יובהר כי כוונה זדונית כאמור, באה במניין השיקולים ששומה על בית המשפט לשקול בבואו להכריע אם הפרסום נעשה בתום לב, אם לאו ( ראה עניין " בן גביר").

102. באשר לעורכת והמוציאה לאור, אין מחלוקת כי מי מהן לא טרחה לפנות לתובע על מנת לקבל את תגובתו לדברי הפרסום.

103. בית המשפט העליון הזהיר מפני פריצת הסכר על-ידי פרסומים בלתי אחראיים ורשלניים תוך פגיעה בלתי מידתית בזכות לשם טוב ולכבוד וקבע כי על בית המשפט לבחון " אם המפרסם נקט אמצעים סבירים לשם אימות העובדות המופיעות בפרסום... לשם כך, ניתן לבדוק, בין היתר, אם ביקש המפרסם את התייחסותו של מי שעלול להיפגע מהפרסום. אין מדובר רק בשאלה של הגינות, שכן ברגיל, בידיו של הנפגע יהיה המידע הטוב ביותר ביחס לדברים המיוחסים לו" (ע"א 751/10 פלוני נ' דר' אילנה דיין-אורבך [ פורסם בנבו])

104. לצורך בחינת תום הלב יתחשב בית המשפט אף במידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום ( ראו ע"א 751/10 פלוני נ' דר' אילנה דיין-אורבך הנ"ל).

105. לענייננו, העורכת כלל לא בדקה את אמיתותם של דברי הפרסום, ולא הבהירה מה הם האמצעים הסבירים אשר נקטה בהם. תמוה כיצד עורכת עיתון, אינה מעלה בדעתה כי פרסום שמו של התובע לצד התבטאויות קשות של הכתבת, לרבות קביעת עובדות אודותיו " מתחזה ליהודי", "קיבל טובות הנאה באופן לא חוקי", יכול שלא לפגוע בו ובשמו הטוב, כיצד פרסום מעין זה יכול שלא להשפילו ושלא לבזותו. והכל, בלי לנקוט באמצעים הסבירים העומדים לרשותה בחוק, לקבל עמדת התובע בעניין בטרם הפרסום.

106. כאן המקום אף להפנות לסתירה הקיימת בגרסתה של העורכת. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה היא טענה כי נקטה בכל האמצעים הסבירים על מנת לוודא את אמיתות הפרסום, ואילו בעדותה בפני העידה כי לא נערכה על ידה בדיקה כלשהי בטרם הפרסום. כך, בעדותה בפני העידה: "אני לא בדקתי שום דבר, כי בשבילי ללאום אין שום חשיבות, אלא מי הבן אדם, אם הוא טוב או לא?" (שורות 25-26 בעמ' 51). גם באשר לדברי הפרסום אשר מהם עולה כי התובע חסר מוסר ויושר העידה העורכת כי היא לא בדקה אם בכלל דברים אלה נכונים, כשנשאלה העורכת בעדותה: "אם כך ואופי האדם הוא דבר חשוב לך, למה את הטענות לגבי האופי שלו לא בדקת לפני הפרסום?", היא השיבה : " זה היה בזמן הבחירות, הוא לא מעט פעמים רשם את כתבותיו בעיתונים ונתן דעותיו לגבי מערכת הבחירות..." (שורות 8-12, בעמ' 54). כל אלה יש בהם להעיד כי העורכת לא התנהגה בתום לב עת שפרסמה את הכתבה בעיתון אינדקס.

107. לאור האמור לעיל, דין טענותיהן של כל הנתבעות באשר לקיומה של הגנת תום הלב, אף היא להידחות.

ד. הפיצוי

108. התביעה שבפני, הוגשה בהתאם לסעיף 7 א לחוק, היינו אין דרישה להוכחת נזק כלשהו.

סעיף 19 לחוק קובע כדלקמן:

"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".

109. לשם פסיקת פיצוי לטובת הנפגע, בית המשפט נדרש גם בשלב זה, לאזן בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כך שאיזון כאמור אינו נחוץ רק לשלב קביעת האחריות אלא גם בעת פסיקת הפיצוי הכספי ( רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח'פ"ד נה (5) 510) ( להלן: "עניין לימור").

110. על פי הפסיקה, מטרתם של הפיצויים בעוולות לשון הרע הינה כפולה, ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, היינו, להכיר בעוול שנגרם לו, בסבל שלו ובפגיעה בשמו הטוב, הכל כדי לנסות להחזירו למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית, נועד הפיצוי כדי לחנך את הציבור, ולהביא לידיעתו כי שמו הטוב של האדם אינו הפקר, ועל כן, לפיצוי יש מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה את הציבור מפני הוצאת לשון הרע ( ראה ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי פ"ד מה (2) 489).

111. בהתאם להלכת לימור, בבואו של בית המשפט להכריע בשאלת גובה הפיצויים, עליו לשוות לנגד עיניו את השיקולים הבאים: היקף הפגיעה, מעמדו של הנפגע בקהילתו, השפלתו, הכאב והסבל שלו וכן התוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. לא נקבעו בפסיקה תעריפים לעניין מידת הפגיעה בנפגע, אלא הבחינה נעשית באופן אינדיווידואלי כאשר כל מקרה יבחן לגופו. כמו כן, יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו ואמינותו.

112. לענייננו, הפרסום משתרע על פני ארבע עמוד ות, ונמצא על גבי עיתון אינדקס המופץ בשפה הרוסית ומיועד לקוראי השפה הרוסית. אכן קוראי העיתון, הם בעיקר דוברי השפה הרוסית אך סביר להניח כי גם דוברי שפות אחרות נמנים על רשימת קוראי העיתון. מעדות התובע בפני, התרשמתי כי עצם העובדה שהעיתון מיועד לדוברי השפה הרוסית הגבירה במיוחד את עוצמת הפגיעה ב ו, ואף שימשה לרעתו, לגנות שמו הטוב ודמותו בקרב מכריו.

113. ההסבר שנתן התובע לעניין השיהוי של 5 חודשים בהגשת תביעתו אף הוא משכנע בעיני. התובע העיד כי עוצמת הפגיעה שיתקה אותו לתקופה ארוכה במהלכה התקשה לבצע את הפניה ורק לאחר שהתאושש, מצא לנכון לפנות לערכאות בעניינו של הפרסום.

114. במקרה דנן, אף שמדובר בתביעה שאינה דורשת הוכחת נזק בפועל, נוכחתי כי הפגיעה בשמו הטוב של התובע אכן גרמה לו סבל וכאב רבים. אכן, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתדרדרות במצבו הבריאותי כפי שנטען על ידו לבין הפגיעה שנגרמה לו בעקבות הפרסום . יחד עם זאת, שוכנעתי כי הכתבה שהפכה אותו במחי קולמוס למי שהתחזה ליהודי ניצול שואה , התהדר בסבל של היהודים על מנת לקדם את האינטרסים שלו ואדם חסר מוסר שקיבל טובות הנאה שלא כדין, גרמה לפגיעה קשה בשמו הטוב. הדברים אמורים ביתר שאת, משעסקינן באדם מבוגר, ניצול שואה, אשר צבר מוניטין רב במהלך חייו.

115. התנהגותו של המזיק אף היא משפיעה על שיעורו של הפיצוי שייקבע. כאמור בסעף 19 לעיל, בית המשפט רשאי להתחשב במפרסם דברי לשון הרע, אם היה המפרסם משוכנע באמיתות דברי הפרסום, אם לא התכוון לפגוע בנפגע או התנצל בשל הפרסום ובלבד שההתנצלות תיקנה או הכחישה את דברי לשון הרע ללא הסתייגות. בנוסף לכך, נקבע בעניין שרנסקי (ת.א. 1133/99 נתן שרנסקי נ' יולי נודלמן) כי יש ליתן משקל להתנהגות הפוגע במהלך המשפט וביחוד בדרך בה ניהל את הגנתו. בעניין לימור נאמר כי: "התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים...חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק".

116. באשר לכתבת, אף בהנחה שאכן היא האמינה כי דברי הפרסום אמיתיים בנסיבות העניין, הדרך בה ניהלה את הגנתה, אינה מעידה כלל כי היא אכן האמינה מבחינה סובייקטיבית בתוכנם של דברי הפרסום, אלא שכל כוונתה הייתה לפגוע בתובע ולהשפילו בעיני הבריות. הכתבת בעדותה בפנ י, על אף שהוכח בפניה כי התובע אכן יהודי כאשר עיון קל בתעודת הזהות שלו מלמד על כך, המשיכה לטעון כי התובע לא סבל בשואה. בעדותה בפני העידה "הוא לא עבר את השואה. הוא רק עזב את העיר..." (שורה 32 בעמ' 46). עוד העידה בפני "אני מאמינה שהוא לא יהודי. אני לא מאמינה שיש כאלה יהודים בעולם". היינו הכתבת, אף שהתגלה לה שדברי הפרסום אינם נכונים ואינם משקפים את האמת היא המשיכה לתמוך באמירות שיוחסו לתובע. דומה כי מטרתה של המתקפה הבלתי פוסקת של הכתבת על התובע הייתה להגביר את הפגיעה בו. בהלכת לימור נאמר כי "מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי".

117. באשר להתנהלותן של הנתבעות הנוספות, העורכת והמוציאה לאור, אציין כי אכן מיד לאחר שקיבלו את כתב התביעה פעלו לפרסום מכתב התנצלות בכדי לתקן את העוול שנגרם לתובע. ברם, עיון במכתב ההתנצלות כלל אינו נוטל את עוקצו של הפרסום, אלא נהפוך הוא. דומה כי מאחורי פרסומו של מכתב עמדו שיקולים טקטיים, בתקווה שמא יהיה בכוחו להביא להדיפתה של התביעה. בהקשר זה, ראוי להפנות לפסקה השנייה למכתב ההתנצלות, שם העורכת אינה מתנצלת על הטעות שקרתה אלא מתגוננת: "יכול להיות, שעליי בתור עורכת של אינדקס לבדוק את אמיתתה של טענה זאת. אבל איך?...האם מר שטלוב יהודי או לא – בשום פנים לא פוגע בכבודו האישי, אינו מעליבו, ולא מהווה סיבה לבירורים". אף במכתב ההתנצלות מועלית ביקורת נגד התנהגותו של התובע "מפליא אותי, למה מר שטלוב שתק על מקרה זה במשך כ 5 חודשים", וכן בסוף המכתב נאמר " בכל זאת, מערכת של אינדקס מביעה את התנצלויותיה הכנים ביותר למר שטלוב". תוכנו של מכתב ההתנצלות אינו מתקן את האמור בפרסום, אלא מעלה תמיהה אודות התנהגותו של התובע ושתיקתו.

סוף דבר

118. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי מהנתבעות בגין הוצאת לשון הרע אודותיו.

119. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות 2-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 25,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ה, 18 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.