הדפסה

שחר נ' מדינת ישראל ואח'

לפני
כב' השופטת (בדימ') מיכל אריסון-חילו
נציג ציבור (עובדים) מר שלמה גולדמן
נציג צי בור (מעבידים) מר דוד ברקן

התובעת רחלה שחר, ת.ז. XXXXX998, אלמנתו של שמואל שחר ז"ל

-

הנתבעת מדינת ישראל/משרד המשפטים /נציבות שירות המדינה
ע"י ב"כ עו"ד תמי בראל מפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)

פסק – דין

התובעת, גב' רחלה שחר, היא אלמנתו של המנוח, מר שמואל שחר ז"ל (להלן - המנוח), אשר שימש בשעתו כמנהל לשכת חיפה והצפון של אגף שומת מקרקעין והורשע בעבירות חמורות על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ופסק הדין אושר בבית המשפט העליון. בתביעתה לפנינו עותרת התובעת לסעדים כספיים בגין רכיבי שכר, אשר לטענתה, לא שולמו כלל או שולמו באופן חלקי, לבעלה המנוח ולה כאלמנתו.

הרקע העובדתי

המנוח עבד במשרד המשטים מיום 8/9/1970 ועד לפטירתו ביום 11/11/2008. משנת 1996 שימש המנוח כמנהל לשכת חיפה והצפון של אגף שומת מקרקעין.

עקב בדיקה שנערכה בשנת 2001 עלה החשש כי במשך שנים ערך המנוח יחד עם מספר שמאים נוספים בהיותם עובדי מדינה, שומות עבור המוסד לביטוח לאומי (להלן - גם המוסד) כעבודה פרטית וקיבל תשלומים עבור עבודה זו בסכומי עתק. עבודה זו עשו המנוח וחבריו השמאים ללא קבלת היתר לביצוע עבודות פרטיות כנדרש בתקנון שירות המדינה (להלן – התקשי"ר). השמאים ידעו כי לא יקבלו היתר כזה, משביצוע עבודות פרטיות נאסר כליל על השמאים, עובדי המדינה, מכוח הסכם קיבוצי, אשר נחתם ביום 28/9/1998 והעניק לשמאים תוספת של 27% לשכרם תמורת אי ביצוע עבודות פרטיות (להלן - ההסכם הקיבוצי). במשך שלוש השנים מאז חתימת ההסכם הקיבוצי, קיבל המנוח מהמוסד לביטוח לאומי עבור ביצוע העבודות הפרטיות סך של 2,381,598 ₪, ובמקביל נהנה מהתוספת לשכרו מידי חודש לפי ההסכם הקיבוצי וכל זאת בנוסף לסכומים עצומים נוספים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי לפני חתימת ההסכם הקיבוצי.

עקב החשש לביצוע מעשים אלה החליט נציב שירות המדינה ביום 24/10/2001 להשעות את המנוח מתפקידו כמנהל לשכת חיפה והצפון של אגף שומת מקרקעין, בשל החשד לביצוע עבירות משמעת חמורות במשך תקופה ארוכה.

המנוח הגיש תביעה לבית דין זה לביטול ההחלטה להשעותו בתיק עב' 3693/01. ביום 13/2/2003 ניתן פסק דין ע"י מותב ב ראשות כב' השופטת עדנה קוטן, שדחה את תביעת המנוח לביטול ההשעיה (ר' מוצג נ/8).

בחודש ינואר 2002 הוגשה נגד המנוח תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן - בית הדין למשמעת), בגין ביצוע עבודות פרטיות בניגוד לאמור בהסכם הקיבוצי ובניגוד להוראות התקשי"ר וללא קבלת היתר.

במקביל נפתחה חקירה משטרתית נגד המנוח וחבריו, בחשדות כי הסכומים העצומים שקיבלו מהמוסד לביטוח לאומי, התקבלו לא רק תוך ביצוע עבירות משמעתיות, אלא גם תוך ביצוע עבירות פליליות חמורות. כתב אישום הוגש נגד המנוח וחבריו בשנת 2003 לבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ת"פ 219/03.

עקב ההליך הפלילי, הדיונים בתיק המשמעתי של המנוח הוקפאו עד לסיום הדיונים בתיק הפלילי.

ביום 11/7/2006 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את המנוח בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מירמה והפרת אמונים בנסיבות מחמירות ועבירות על איסור הלבנת הון.

ביום 30/1/2007 ניתן גזר הדין בת"פ (מחוזי חיפה) 219/03. בגזר הדין נקבעו קביעות חמורות באשר למנוח ולחבריו-שותפיו ונגזר על המנוח עונש של 4 שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי ותשלום קנס בסך 3,000,000 ₪. עוד הוחלט בגזר הדין על חילוט סך של 2,395,974.5 ₪ מכספים שנתפסו אצל המנוח (ר' מוצג נ/1).

המנוח הגיש ערעור לבית המשפט העליון בתיק ע"פ 2333/07.

במהלך הדיונים בערעור נפטר המנוח ביום 11/11/2008, ברם בית המשפט העליון החליט להמשיך לדון בערעורו של המנוח, לפי הוראת תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974.

ערעור המנוח ושותפיו נדחה ביום 12/7/2010, תוך שבית המשפט העליון ביטל את עונשי המאסר ומאסר במקום קנס, שהוטל על המנוח, לאור פטירתו. בפסק הדין קבע בית המשפט העליון קביעות חמור ות ביותר באשר להתנהגות המנוח ושותפיו (ר' פסק הדין בע"פ 2333/07, מוצג נ/2).

המנוח נפטר כאמור ביום 11/11/2008, במהלך תקופת השעייתו וטרם מתן הכרעה בהליך המשמעתי, שהוגש נגדו ואשר עוכב עד למתן פסק הדין בערעור הפלילי שהוגש כאמור לבית המשפט העליון. בשל פטירתו של המנוח ההליך המשמעתי בבית הדין למשמעת – הופסק (ר' מוצג ת/18) .

נדון להלן בעילותיה של התובעת.

פגיעה רטרואקטיבית בשכר בחלוף למעלה מ– 7.5 שנים, בניגוד לחוק ההתיישנות והוראות החשב הכללי

התובעת טוענת כי מתחילת השעייתו ולמשך כשמונה שנים עד לחודש מאי 2009 עמדה משכורתו הקובעת של המנוח על סך 9,050.44 ₪. בחודש מאי 2009 שלחה גב' מרב זקן מכתב לתובעת ובו הודיעה על הפחתה רטרואקטיבית של המשכורת הקובעת לסך של 8,999.92 ₪ וניכוי מיידי של שכר ששולם משך כל השנים, בטענה ששולמו בנוסף 3 חודשי ותק. לטענת התובעת פגיעה הרטרואקטיבית במשכורת הקובעת ולקיח ת שכר ששולם במשך למע לה מ-7 שנים בחזרה , נעשו שלא כדין ודינן בטלות, משחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 אוסר פגיעה שבשכרו של אדם כעבור תקופה של 7 שנים.

הנתבעת (להלן גם - המדינה) טוענת כי עילה זו לא נתבעה בכתב התביעה המתוקן, שהגישה התובעת , ולפיכך מבקשת היא כי בית הדין יתעלם מעילה חדשה זו.

עילה חדשה זו אכן לא נטענה בכתב התביעה המתוקן, והתובעת עצמה מודה בכך בסעיף 70 לסיכומיה. בנסיבות אלה אין בדעתנו להתייחס לעילה חדשה זו והיא נדחית.

פדיון בחסר של ימי מחלה

בכתב הכימות שהגישה התובעת, לפי החלטת בית הדין, תבעה התובעת פדיון ימי מחלה בסך 60,015.7 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ו ריבית כחוק, כאשר סוכם זה מורכב מסך 59,128 ₪ בגין פדיון ימי מחלה שלא שולמו ובתוספת סך של 887.7 ₪ שהם ריבית והפרשי הצמדה בגין סך 16,745 ₪ ששולם באיחור. בסיכומי התובעת הפך סך של 60,015.7 ₪ ל– 65,9998.6 ₪, בלא שהתובעת קיבלה היתר לתקן את תביעתה, משכך אין בכוונתנו להתייחס לסכום זה.

התובעת טוענת כי היא זכאית לפדיון נוסף של ימי מחלה מן הטעם, שאין בידי הנתבעת רישומים מדויקים ומלאים בדבר ימי המחלה שנטל המנוח עד לשנת 1997 ובנסיבות כאלה חל, לשיטתה, סעיף 33.275 לתקשי"ר, הקובע כי במקרים בהם לא קיימים רישומים מדויקים בדבר ניצול ימי המחלה, יש לערוך רישום מדויק של ניצול ימי המחלה בתקופה שיש עליה רישום ולחלק את כמות ימי המחלה שנוצלו בשנות השירות, שיש עליהן רישום , בכדי לקבל ממוצע שנתי של ימי המחלה שנוצלו, ואת הממוצע יש להכפיל במספר השנים שאין עליהן רישום ולקבל את כמות הימים שהעובד ניצל במשך הזמן שאין עליו רישום. בתקופה שיש עליה רישומים המנוח ניצל בממוצע שני ימים בשנה.

לאורך כל סיכומיה טוענת התובעת כי עדי הנתבעת אינם אמינים ומכנה אותם פעמים רבות כ"שקרנים" ובאשר לחלק מהמסמכים מכנה אותם התובעת כ"מזויפים". יוטעם כבר בשלב זה של הדיון כי אנו דוחים טענות אלה של התובעת. מצאנו את עדי הנתבעת כאמינים ומהימנים, שניתן לסמוך על עדויותיהם ולא מצאנו כל מסמך מזויף.

כך למשל טוענת התובעת כי דו"ח הנוכחות של המנוח לחודש נובמבר 2000, (נספח א' לתצהירה של גב' רונית טסטא, מוצג נ/12), הוא "שקרי וקטוע" ורונית טסטא שיקרה (ר' עמ' 34-33 לסיכומיה), הואיל ואינו מתאים לתלוש חודש נובמבר 2000 (מוצג ת/66), בעניין מספר השעות הנוספות. עיון בתלוש חודש נובמבר 2000 מלמד כי השעות הנוספות המופיעות בתלוש זה - בוצעו בחודש אוקטובר 2000; לו התובעת היתה מגישה גם את תלוש חודש דצמבר 2000 ניתן היה לראות בתלוש חודש דצמבר את תשלום השעות הנוספות שנעשו בחודש נובמבר 2000. בנסיבות אלה יש להצטער על כך שהתובעת מיהרה לכנות את גב' טסטא כ"שקרנית" ואת דו "ח הנוכחות כ"שיקרי".

אשר לפדיון ימי מחלה – מעדותה של של גב' רונית טסטא בתצהירה (מוצג נ/12) ולפנינו, אותה אנו מוצאים כאמינה וכמהימנה ואותה אנו מקבלים, עולים הדברים הבאים:
עד שנת 1997 ניהל משרד המשפטים את רישום ימי המחלה באמצעות רישום ידני בכרטיסיות. החל מחודש דצמבר 1997 מנוהל הרישום בתוכנות נוכחות ממוחשבות. בעת המעבר למערכת הממוחשבת, הועברה יתרת ימי המחלה, כפי שהיתה רשומה באותה עת בכרטיסיות הידניות, לתוכנת הנוכחות הממוחשבת.
מפלט המחשב בדבר רישום ימי המחלה לתקופה מ– 1/12/1997 עד 31/12/2000, עולה כי ביום 31/12/1007 עמדו לזכות המנוח 509.5 ימי מחלה (ר' מוצג ת/31).
בשלב הראשון סברה הנתבעת כי יתרת ימי המחלה שעמדה לזכותו של המנוח במועד פטירתו היתה בשיעור 564 ימים, זאת הואיל והנתבעת סברה כי יום עבודתו האחרון של התובע היה ביום 31/1/2001 (ר' עדותה של גב' טסטא בעמ' 66 לפרוטוקול ש' 29 עד עמ' 67 ש' 2). ברם לאור פניית התובעת ומשהמנוח הושעה רק ביום 25/10/2001 הוסיפה הנתבעת ליתרת ימי המחלה 22.5 ימים, כך שיתר ת ימי המחלה ביום פטירת המנוח עמדה על 585.5 ימים.

התובעת אינה מסכימה ליתרה זו וטוענת כי יתרת ימי המחלה היא בשיעור 1,125.82 ימים, זאת לאור סעיף 33.275 (ב) לתקנון שירות המדינה (להלן - התקשי"ר), הקובע כי במקרים בהם מסיבות שונות ובמשך תקופה מסיימת לא קיימים רישומים מדויקים בדבר ניצול ימי מחלה, יש לערך רישום של ניצול ימי מחלה בתקופה שיש עליה רישום ולחלק את כמות ימי החמלה שנוצלו בשנות השירות, שיש עליהן רישום בכדי לקבל ממוצע שנתי של ימי המחלה שנוצלו ואת הממוצע , מהתקופה שיש עליה רישום , יש להכפיל במספר השנים שאין עליהן רישום (ר' נספח ב' לתצהירה של גב' מירב כהן-זקן, מוצג נ/11).

אין בידנו לקבל את טענת התובעת, זאת משום שהסעיף עוסק במצב בו לא קיימים כלל רישומים עבור תקופה מסוימת, ברם אין הוא חל על מקרה בו משרד המשפטים העביר בשנת 1997 את הנתונים שנוהלו בכרטיסיות ידניות לתוך התוכנה הממוחשבת.

לא למותר לציין כי מכסת ימי המחלה והחופשה העומד ת לרשות עובדי משרד המשפטים , נמסר ת לעובדי המשרד מדי חודש בדו"ח הפיצול ומשכך מכסת ימי המחלה היתה ידועה למנוח בתקופת עבודתו ולא הוכח כי הוא ערער על מכסה זו (ר' עמ' 70 לפרוטוקול, ש' 12 עד עמ' 71 ש' 14).

משהתובעת לא השכילה להוכיח את זכאות המנוח לפדיון ימי מחלה מעבר ל- 585.5 ימים - טענתה בעניין זה נדחית.

התובעת טוענת כי פדיון ימי המחלה שולם לה במועדים שונים וכולם שולמו באיחור ומשכך היא זכאית להפרשי הצמדה וריבית בסך של 887.7 ₪ בגין תשלום סך 16,745 ₪ ששולם ביום 1/10/2009, לאחר הגשת התביעה לבית הדין.

מעדותה של גב' מירב כהן-זקן בתצהירה (מוצג נ/11) ולפנינו, אותה אנו מוצאים כאמינה וכמהימנה ואותה אנו מקבלים, עולים הדברים הבאים:
בחודש מאי 2009 הסתבר כי משכורת המנוח בסך 9,050 ₪ כללה שלושה חודשי וותק, שהמנוח לא היה אמור לקבלם. בעקבות גילוי טעות זו, עודכנה משכורתו הקובעת של המנוח לסך 8,999.92 ₪.
השכר הקובע לצורך חישוב פדיון ימי המחלה הינו משכורתו הקובעת של המנוח בסך 8,999.92 ₪ בתוספת ביגוד בסך 154.25 ₪ והבראה בסך 372 ₪. ערך יום מחלה לפי סעיף 33.274 (ג) לתקשי"ר הוא שכר המחולק ב- 25 משכך ערך יום מחלה לו זכאי המנח הוא בסך 381.05 ₪. מספר ימי המחלה שהמנוח היה זכאי לפדיונם הוא 117.3 ימים. משכך זכאות המנוח לפדיון ימי מחלה היא - 117.3 X 381.05 = 44,687 ₪.
פדיון ימי המחלה שולם לתובעת במועדים הבאים:
סך 27,014.04 ₪ שולם ביום 1/3/2009 (במשכורת חודש פברואר 2009);
סך 927.55 ₪ שולם ביום 1/6/2009 (במשכורת חודש מאי 2009);
סך 16,745.89 ₪ שולם ביום 1/10/2009.

לדבריה של גב' זקן, ערכי הפדיון של יום חופשה ויום מחלה חושבו תחילה ע"י מערכת השכר בשגגה, בערך של 63% בלבד, זאת הואיל והמשכורת שנלקחה בחשבון ע"י מערכת השכר כבסיס לחישוב היתה משכורת חודש 11/2008 אשר עבור חלקו הראשון, עד 11/11/2008, טרם פטירת המנוח, שולמה משכורת בשיעור של 100%, אך כמשכורת של עובד מושעה. לאחר פטירת המנוח, שולם שכר עד סוף החודש, בהתאם להוראות התקשי"ר לגבי עובד שנפטר, מיום 12/11/2008 ועד ליום 30/11/2008, שהם 63% מיתרת החודש. כלומר המערכת שילמה רק עבור חלק החודש שבו המנוח לא נחשב יותר בהשעייה. כאשר התגלתה הטעות בעקבות פניית התובעת, שולם לתובעת ההפרש בין הערך של 63% ₪ ששולם בטעות, לבין הסכום שאמור היה להיות משולם.
הנתבעת שילמה לתובעת הפרשי הצמדה בגין האיחור בתשלום פדיון ימי המחלה, ברם במקום סך 541.65 ₪, שולם לתובעת סך 343.04 ₪ וזאת עקב כך שמערכת השכר שבה וחישבה בטעות לפי 63% בלבד.

התובעת תובעת הפרשי הצמדה וריבית בסך 887.7 ₪ בגין תשלום פדיון ימי מחלה בסך 16,745.89 ₪ ששולם רק ביום 1/10/2009. בגין איחור זה זכאית התובעת לפיצוי. הואיל והנתבעת שילמה לתובעת הפרשי הצמדה זכאית התובעת גם ל"ריבית צמודה" לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן - חוק פסיקת ריבית והצמדה). משכך תשלם הנתבעת לתובעת "ריבית צמודה" בגין פדיון ימי המחלה בס ך 16,745.89 ₪ מהמועד לתשלום הפדיון 1/1/2009 ועד ליום 1/10/2009. סכום הריבית יהפוך לקרן ולה יווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 1/10/2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת את סכום הפרשי ההצמדה שלא שולמו בסך 198.61 ₪ (541.65 – 343.04). לסכום זה (198.61) ייוספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 1/10/2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

פדיון בחסר של ימי חופשה

בכתב הכימות תבעה התובעת סך 10,839.4 ₪ בגין יתרת פדיון החופשה, מן הטעם שהנתבעת לא שילמה בגין 25 ימי חופשה שצבר המנוח במהלך עשרת חודשי עבודתו בשנת 2001, . התובעת טוענת כי טענת הנתבעת , שלא ניתן לצבור מעל ל-55 ימי חופשה, מנוגדת לסעיף 33.181 לתקשי"ר, הקובע כי במקרים בהם המעביד לא איפשר לעובד לנצל את ימי חופשתו העודפים, אזי מחוייב הוא לפדותם במלואם ומגבלת 55 הימים - אינה חלה.

מעדותה של של גב' טסטא בתצהירה (מוצג נ/12) ולפנינו, עולה כי עובד שחדל לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, זכאי לפי סעיף 33.181 לתקשי"ר לפדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לו, אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד , ברם המנוח על פי סעיף 33.132 לתקשי"ר היה זכאי לצבור לכל היותר 55 ימי חופשה (ר' הוראות התקש"ר בעניין, נספח ב' למוצג נ/12).

בעדותה ציינה התובעת כי הסיבה לכך שהיא תובעת 25 ימי חופשה נוספים היא כי "בעלי היה בהשעיה הוא לא היה יכול לצאת לחופש בתקופת ההשעיה." (ר' עמ' 15 ש' 2). נציב שירות המדינה החליט על השעיית המנוח בשל חשדות כבדים שהיו כלפיו לביצוע עבירות חמורות, אשר בסופו של יום הורשע בהן, הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית המשפט העליון. בתקופת ההשעיה המנוח ממילא לא עבד עבור המדינה, והיה למעשה בחופשה, משכך יציאה לחופשה בתקופת ההשעיה אינה מתיישבת עם עצם ההשעיה. על כן טענה זו נדחית.

בסיכומיה טוענת התובעת כי הנתבעת הפרה בגסות את הוראת סעיף 33.159 לתקשי"ר הקובעת כי בתחילת כל שנה על המעבד להמציא לעובד טופס מאזן חופשה בו יפורט חשבון חופשתו של הועבד לרבות מספר ימי החופשה שעליו לנצל על מנת שלא לאבדם. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת ומשכך אין מקום להתייחס לטענה זו והיא נדחית, ל א למותר לציין כי טענה זו אף לא הוכחה.

משהתובעת לא השכילה להוכיח את זכאות המנוח ל-25 ימי חופשה נוספים טענתה זו נדחית.

עוד טוענת התובעת לתשלום הפרשי הצמדה וריבית בגין סך של 8,714.17 ₪ מתוך פדיון החופשה, ששולמו באיחור ביום 1/10/2009.

מתצהירה של גב זקן עולה, כי המנוח היה זכאי לפדיון ימי חופשה בגין 55 ימים בסך 23,763.8 ₪. סך של 15,132.50 ₪ שולם לתובעת ביום 1/2/2009 במשכורת חודש ינואר 2009 וסך נוסף של 8,714.17 ₪ שולם ביום 1/10/2009 במשכורת חודש ספטמבר 2009 (הערה: התובעת קיבלה סך 83 ₪ ביתר, מאידך גיסא תשלום פדיון ימי המחלה ששולם לתובעת היה בחסר של 10 ₪). גם עבור פדיון ימי החופשה שילמה הנתבעת הפרשי הצמדה (ר' מוצג נ/11 ונספח א-4 לתצהיר זה).

בנסיבות אלה ובשל האיחור בתשלום זכאית התובעת גם ל"ריבית צמודה". על כן אנו פוסקים לתובעת "ריבית צמודה" כמשמעותה בחוק פסיקת ריבית והצמדה בגין פדיון ימי החופשה בסך 8,714.17 ₪ מהמועד לתשלום הפדיון 1/1/2009 ועד ליום 1/10/2009. סכום הריבית יהפוך לקרן ולה יווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 1/10/2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

מענק בשיעור 3% לפי הוראות החלטת ועדת המעקב מיום 17/6/2009

לטענת התובעת היא זכאית למענק בשיעור 3% בגין החודשים 12/2008 עד 11/2009 בסך 814.50 ₪, לפי החלטת ועד המעקב מיום 17/6/2009, מן הטעם שהיא, כאלמנת המנוח, זכאית לגמלה מהמדינה החל מיום 1/12/2008 ומשכך פיצויי זה חל בעניינה (ר' נספח ט' למוצג נ/11).

מהחלטת ועדת המעקב מיום 17/6/2009, הבאה בהמשך להסכם המסגרת מיום 17/4/2008, עולה כי מענק בשיעור 3% ישולם לעובד, שעבד בפועל אצל מעסיקו בעד כל חודש עבודה בתקופה מ- 1/12/2008 עד 30/11/2009. משהמנוח נפטר ביום 11/11/2008 והיה מושעה עד לפטירתו - אין הוא זכאי למענק זה, כך גם התובעת אינה זכאית למענק זה , משלא עבדה במדינה. אומנם בסעיף 3.5.2. להחלטה צויין כי "למניעת ספק מובהר כי ההוראה דלעיל תחול גם לגבי עובד שיצא לקצבה", ברם ציון זה מתייחס לאמור בסעיף 3.5.2 - דהיינו מי שעבד בפועל חלק מהתקופה (1/12/2008 – 30/11/2009) זכאי למענק יחסי לפי תקופת עבודתו בפועל, גם אם יצא לקצבה. משמע - גם במקרה זה דרושה עבודה בפועל בחלק מהתקופה, טרם הפרישה לקצבה.

בנוסף, מתצהירה של גב' זקן עולה כי משכורותיה של התובעת בחודשם 12/2008 עד 2/2009 שולמו לתובעת כשאירתו של המנוח, לפי סעיפם 84.123 ו- 84.124 לתקשי"ר, מהם עולה כי הרכיבים הנלקחים בחשבון לצורך חישוב גובה המשכורת הינם הרכיבים הנלקחים בחשבון לצורך קביעת שיעור הגמלה או פיצויי הפיטורים. יוטעם כי סעיף 3.6 להחלטת ועדת המעקב, קובע כי המענק החד פעמי לא יובא בחשבון לעניין פיצויי פיטורים (ר' נספחים ז' ו-ט' לתצהיר גב' זקן, מוצג נ/11).

בנסיבות אלה התובעת אינה זכאית למענק בשיעור 3% ומשכך טענה זו נדחית.

הפרשי הצמדה וריבית בגין משכורת חודש 12/2008

התובעת עותרת לתשלום הפרשי הצמידה וריבית בסך 22.6 ₪ בגין משכורת חודש 12/2008 ששולמה ביום 1/2/2009 במקום ביום 1/1/2009 , וכן בגין איחור של חודש בתשלום סך 1,627.38 ₪. לטענת התובעת, הנתבעת התעלמה מהוראות בית הדין למשמעת של עובדי המדינה וכן התעלמה מפניות התובעת.

מתצהירה של גב' זקן עולה , כי פטירתו של המנוח ביום 11/11/2008 יצרה מצב ייחודי בו אדם נפטר תוך כדי תקופת השעייתו. בשל סיטואציה חריגה זו נדרשו התייעצויות משפטיות והתייעצויות עם מחלקת כח אדם ועקב כך חל עיכוב של כחודשיים, בין מועד פטירת המנוח ועד שהוסדרו התשלומים בגין פטירתו. באשר לטענות התובעת בדבר אי יצירת קשר עמה והתעלמות מפניותיה, מציינת גב' זקן, כי שוחחה מספר פעמים עם התובעת בטלפון וניסתה בשיחות אלה לענות על שאלות התובעת, ברם התובעת הביעה כעס רב וסירבה להקשיב להסברים, בנוסף השיבה גב' זקן למכתבי התובעת ובעדותה ציינה גב' זקן כי התובעת טרקה לה את הטלפון (ר' סעיפים 6-4 ונספחים א1-א4 לתצהירה של גב' זקן מוצג נ/11, וכן עדותה בעמ' 54 לפרוטוקול, ש' 17-16). גם גב' טסטא מציינת בתצהירה, כי בסמוך לאחר פטירת המנוח ניסתה מספר פעמים ליצור קשר טלפוני עם התובעת, ברם התובעת הביעה כעס ולא היתה מעוניינת לשוחח והודיעה לגב' טסטא שעליה ליצור עמה קשר באמצעות הפקסימיליה בלבד ובעדותה ציינה גב' טסטא כי התובעת טרקה לה את הטלפון (ר' סעיף 4 לתצהירה של גב טסטא, מוצג נ/12 ועדותה בעמ' 62 לפרוטוקול). גם גב' אתי שטרית העידה כי מיד כשנודע לה על פטירת המנוח ביקשה מהאמרכל, מר מרדכי ישר, ליצור קשר עם התובעת על מנת למצות את זכויותיה, ברם האמרכל הודיע לה כי ניסה מספר פעמים ליצור קשר טלפוני עם התובעת, אך היא לא ענתה, וכאשר כבר ענתה היא טרקה את הטלפון. בנסיבות אלה ביקשה גב' שטרית מגב' טסטא, הממונה על הטיפול בגמלאות באגף שלה, ליצור קשר עם התובעת, אך גם לרונית טסטא טרקה התובעת את הטלפון (ר' עמ' 46 לפרוטוקול ש' 21-1).

בנסיבות אלה משנשלחו מכתבי תשובה לתובעת ומשהתובעת נהגה לטרוק את הטלפונים לעובדי הנתבעת - אין אנו מקבלים את טעתה כי עובדי הנתבעת התעלמו מפניות יה.

אין חולק כי את משכורת חודש נובמבר 2008 קיבלה התובעת במלואה, ברם משכורת חודש דצמבר 2008 בסך 9,050.44 ₪ וכן סכום נוסף בסך סך 1,627.38 ₪ קיבלה התובעת באיחור של חודש ביום 1/2/2009 במשכורת חודש ינואר 2009. בנסיבות אלה זכאית התובעת לתשלום הפרשי הצמידה וריבית בסך 22.6 ₪. על כן אנו מורים לנתבעת לשלם לתובעת סך 22.6 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמ דה מיום 1/2/2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

תשלום ריבית בגין מענקי יובל

התובעת עותרת לתשלום ריבית בסך 1,422.5 ₪ עקב כך שמענקי היובל לשנים 2008-2005 לא שולמו למנוח במועדם, אלא שולמו לידיה רק ביום 1/2/2009.

ביום 8/12/2008 שלחה התובעת מכתב לגב' אתי שטרית ובו ציינה כי ביום 27/11/2008 בית הדין למשמעת החליט לבטל את התובענה כנגד המנוח ובשל כך מבקשת היא לשלם לה, בין היתר, תשלום בגין מענקי יובל אותם הנתבעת לא שילמה למנוח בתקופת השעייתו (ר' מוצג ת/19). גב' טסטא השיבה לתובעת במכתבה מיום 12/1/2009, כי החלטת בית הדין למשמעת אינה מבטלת את כל ההליכים בכללותם ועל כן אין התובעת זכאית להשלמת שכר ומענק יובל עבור התקופה בה הושעה המנוח מתפקידו (ר' מוצג ת/26). התובעת השיבה לגב' טסטא, במכתבה מיום 19/1/2009, כי לפי סעיף 25.545 לתקשי"ר זכאי היה המנוח לקבל מענקי יובל בתקופת השעייתו (ר' מוצג ת/45). גב' טסטא העידה כי טרם כתיבת מכתבה מיום 12/1/2009 ביררה במחלקת משכורת, אך נמסר לה כי מושעה אינו זכאי למענק יובל בתקופת ההשעייה. ברם לאחר שהתובעת שלחה אליה את הסעיף הרלונטי בתקשי"ר, מיד נתנה הור אה לשלם את מענקי היובל ואלה אכן שולמו לתובעת במשכורת חודש ינואר 2009, ביום 1/2/2009 (ר' עמ' 65 לפרוטוקול, ש' 29-21). גב' זקן העידה בתצהירה כי הפרשי השכר בגין מענק י היובל שלא שולמו במועד, שולמו בערך נוכחי במשכורת חודש ינואר 2009 ובשל הנסיבות החריגות שולמו לתובעת, במשכורת חודש מאי 2009, הפרשי הצמדה בגין התשלום המאוחר של מענקי היובל בערך של 577.73 ₪ (ר' סעיפים 20-18 ונספח א-1 לתצהירה מוצג נ/11).

משמענקי היובל לא שולמו למנוח בתקופת ההשעייה, הגם שהיה זכאי להם, אלא שולמו לתובעת במועד מאוחר מאוד - זכאית התובעת בנוסף על הפרשי ההצמדה גם ל"ריבית צמודה" וזאת נוכח הוראת סעיף 11(ב) ל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. משכך זכאית התובעת לריבית הנתבעת על ידה בסך 1,422.50 ₪. על כן אנו מורים לנתבעת לשלם לתובעת ריבית בסך 1,422.50 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/2/2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

תשלום שי לחג

התובעת טוענת כי מתחילת השעיית המנוח ובמשך 8 שנים הופחתו משכרו של המנוח פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח , זקיפות מס בגין שי לחג, כל זקיפה בסך 250 ₪, ברם המנוח לא קיבל את השי לחג. המנוח וגם התובעת התריעו בעניין זה , ברם הנתבעת לא עשתה דבר עד להגשת התביעה לבית הדין , שאז הוד יעה גב' זקן במכתבה מיום 20/5/2009 , הודעה בלתי-חוקית בדבר ביטול רטרואקטיבי של הזקיפות. לפיכך עותרת התובעת לתשלום סך 3,500 ₪ בגי ן 14 זקיפות (ר' מוצגים: ת/4, ת/5, ת/6, ת/7, ת/8, ת/11, ת/12, ת/27).

מעדותה של גב' אתי שטרית בתצהירה (מוצג נ/10) ולפנינו, שאותה אנו מוצאים כאמינה וכמהימנה ואותה אנו מקבלים, עולה כי לפי סעיף 46.651 לתקשי"ר, עובד מושעה אינו זכאי בתקופת ההשעיה לזכויות המוענקות לעובדים, משכך עובד מושעה אינו זכאי לקבלת שי לחג. בנוסף "עובד" לעניין שי לחג, מוגדר בסעיף 6.411 לתקשי"ר כמי ש"בעת קבלת השי הועסק מעל ארבעה חודשים רצופים בעבודה במשרד". גם לנוכח הוראה זו, עובד מושעה, אשר אינו עובד בפועל, אינו זכאי לקבל שי לחג בתקופת ההשע עיה (ר' סעיף 5 ונספחים א-1 ו-א-2 לתצהיר של גב' שטרית, מוצג נ/10).

מתצהירה של גב' זקן עולה, כי זקיפת מס עבור שי לחג מבוצעת אוטומטית פעמיים בשנה ע"י מערכת השכר עבור כ- 2,200 עובדי משרד המשפטים. לכן, זקיפת המס אינה מלמדת כי המשרד סבר, שהמנוח, שהיה מושעה , היה זכאי לשי לחג, והו איל ולא ניתן למנוח שי לחג, הוחזרה לתובעת הזקיפה, שבוצעה אוטומטית, במשכורת חודש מאי 2009 (ר' סעיף 21 למוצג נ/11).

משהמנוח לא היה זכאי, לפי הוראות התקשי"ר, לשי לחג בתקופת ההשעיה ודמי הזקיפה הוחזרו לתובעת - התביעה לתשלום שי לחג בסך 3,500 ₪ - נדחית.

השבת ניכוי בגין זקיפה למס בגין טלפון סלולארי

התובעת עותרת להשבת סך של 250 ₪, בשל זקיפות מס למנוח בגין טלפון סלולארי. לטענת התובעת גם בעניין זה פנה המנוח, אך הנתבעת לא התייחסה לפניותיו (ר' מוצגים ת/7 ו- ת/9).

מתצהירה של גב' שטרית עולה, כי המנוח נדרש להחז יר עם השעייתו את הטלפון הסלולארי ש היה שייך למשרד המשפטים, ברם הוא המשיך להחזיק בו במשך שנים רבות. בחודש אוקטובר 2007 שלח מר מרדכי ישר – מרכז בכיר באמרכלות, אגף שומת מקרקעין במשרד המשטים, מכתב למר יוסי כהן ממחלקת בנא"מ במשרד, ובו פירט את פניותיו, למנוח עם השעייתו, שלא נענו, בעניין החזרת מכשיר הפלאפון (ר' סעיף 6 ונספח ב' לתצהירה של גב' שטרית, מוצג נ/10). מתצהירה של גב' זקן עולה, כי הזקיפה למס עבור השימוש בטלפון הסלולארי שהיה בידי המנוח , הופסק בחודש דצמבר 2007 לאחר פניית המנוח ואישור היחידה לגבי החזרת המכשיר. באשר לסכ ום הזקיפה ציינה גב' זקן, כי משכורתו החודשית נטו של המנוח פחתה בשל הזקיפה למס בסך ממוצע של פחות מ-5 ₪ (ר' סעיפים 25-22 לתצהירה של גב' זקן, מוצג נ/11).

מהמנוח החזיק שלא כדין בטלפון הסלולארי עוד בשנת 2007, הגם שהיה עליו להשיבו מיד עם השעייתו בשנת 2001, ומשהזקיפה למס הופסקה מיד כשהמנוח פנה לנתבעת – אין התובעת זכאית לכל השבה שהיא בגין הזקיפה למס והתביעה בעניין רכיב זה נדחית.

פיצויים בגין תקופה עודפת

התובעת עותרת לתשלום סך 54,300 ₪ כפיצוי בגין תקופה עודפת של 6 שנים, לפי סעיף 39(ו) ל חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן - חוק שירות המדינה גימלאות). לטענת התובעת המנוח נפטר בהיותו בשנת השישים לחייו ונפטר בעיצומה של מסכת התנכלויות והפרות חוק ופגיעה בשכרו. בשל מסכת המעשים הפוגענית על הנתבעת לשלם פיצוי בגין השנים העודפות.

אחד התנאים לזכאות לפיצויים בגין תקופה עודפת, לפי סעיף 39(ו) לחוק שירות המדינה גימלאות, הוא פרישה מהשירות לאחר שהעובד הגיע לגיל 60 שנה. התובע יליד 28/6/1949 ובעת פטירתו ביום 11/11/2008 טרם מלאו לו 60 שנה. משהמנוח אינו עונה על התנאי של פרישה מהשרות לאחר שהגיע לגיל 60 שנה - אין התובעת זכאית לפיצויים בגין תקופה עודפת ותביעתה בעניין זה נדחית.

עוד יוטעם כי רמיזת התובעת שהמנוח לא הגיע לגיל 60 באשמת הנתבעת - מוטב היה שלא היתה מועלית כלל.

השלמת שכר בגין תקופת ההשעייה והחשבתה כתקופת שירות נושאת זכויות

התובעת עותרת לתשלום השלמת שכר בסך 129,415 ₪. לטענתה בתקופת ההשעייה שולם למנוח שכר מלא בתקופה של 4 שנים ו-9 חודשים ואילו במשך תקופה של שנתיים ו-3 חודשים שולם למנוח שכר בשיעור שנע בין 60-40%. התובעת טוענת, כי בעקבות החלטת אב בית הדין למשמעת על ביטול התובענה המשמעתית על כל פרטיה , קמה למנוח זכאות לתשלום מלוא השכר בגין כל תקופת ההשעייתו בשל שתי עילות עצמאיות. האחת - הפלייה פסולה לעומת מר שלמה תענך ומר מוסא חלף , והעילה השניה היא - שהמנוח מעולם לא הועמד לדין משמעתי ואין ל פגוע בזכויות יסוד חוקתיות של עובד, ללא משפט וללא הוראת דין מפורשת.

תחילה לנושא ההפליה הנטענת - נקדים ונאמר כי הנתבעת לא הפלתה את המנוח בכל הפליה פסולה לעומת שותפיו, מר שלמה תענך ומר מוסא חלף.

ראשית יוטעם כי המנוח העלה את טענת ההפליה בתביעתו בתיק עב' (חיפה) 3693/01. בית הדין (מותב בראשות כב' השופטת עדנה קוטן) דחה טענה זו בפסק דינו מיום 13/2/2003 (ר' סעיף 28 לפסק הדין, מוצג נ/8). משכך עסקינן במעשה בית דין ודין טענת התובעת להדחות מטעם זה בלבד. ברם משהתובעת טענה ארוכות בעניין ההפליה נתייחס בקצרה לטענה זו.

ביום 19/8/2001 הגיש נציב שירות המדינה לממונה על התביעה והמשמעת, קובלנה בעניין המנוח עקב חשד לכאורה לביצוע עבירות המשמעת הבאות:
המנוח עבד עבודה פרטית בשכר, ללא היתר , עבור המוסד לב יטוח לאומי בתקופה שבין 10/98 ל-5/01 בניגוד להוראות התקשי"ר ובניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי מחודש 9/98.
המנוח המשיך לקבל תוספת בגובה של 27% למשכורתו על פי ההסכם הקיבוצי הנ"ל, אך לא קיים את התנאי שנקבע בהסכם לקבלת התוספת, לפיו עליו להפסיק לבצע כל עבודה פרטית.
המנוח קיבל שכר במיליוני ₪ בגין העבודות הפרטיות בניגוד למגבלות ההשתכרות על עבודה פרטית כאמור בתקשי"ר (ר' נספח א' לתצהירו של עו"ד אביתר טסלר , מוצג נ/8).

נציב שירות המדינה השעה את התובע לפי סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן - חוק המשמעת) והשעייתו נכנסה לתוקף ביום 25/10/2001.

התובע ביקש בתביעה שהגיש לבית הדין, בתיק עב' (חיפה) 3693/01, לבטל את ההשעי יה. בית הדין (מותב בראשות כב' השופטת עדנה קוטן) דחה את תביעתו בפסק דינו מיום 13/2/2003, תוך שציין את הדברים הבאים:

" על יסוד התשתית העובדתית אשר אין לגביה למעשה מחלוקת, הכל כמפורט לעיל בפסק דין זה (עובדות בלבד, בלא משמעויות/פרשנות/מסקנות סובייקטיביות ונטולות בסיס, בשלב זה, של התובע) יש בסיס לכאורה למסקנת הנציב כי קיימים חשדות לכאורה לביצוע עבירות משמעת לכאורה על ידי התובע.
נזכיר לענין זה, כי אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית התובע ביצע עבודה פרטית; כי לא זו בלבד שלא ביקש וממילא לא קיבל היתר לכך אלא שהעבודה בוצעה בניגוד לאיסור מפורש – הן בהסכם הקיבוצי המיוחד והן על פי הוראה מפורשת של הממונים (נ/5); אין מחלוקת כי התובע קיבל תמורה בסכומי עתק, ששיעורם לא הוכחש על ידי התובע, בניגוד להוראות התקשי"ר; ואין גם מחלוקת כי בד בבד קיבל, בתקופה הרלוונטית, תוספות שכר מכח ההסכם הקיבוצי, שתשלומן הותנה באי ביצוע עבודה פרטית כלשהי.
כמובהר במכתב ההשעיה ובעדות עו"ד חיות בפנינו הוכח, כי החלטת ההשעיה התקבלה לאחר שהנציב שקל את כל השיקולים הרלוונטים, שהם כולם שיקולים עניננים וראויים על פי ההלכה הפסוקה.
נשקל תפקידו של התובע ומעמדו כעובד מדינה בכיר ביותר, מנהל אגף במחוז הצפון, בבחינת "ראש הפירמידה במערכת" (אם להשתמש בלשון הנציב);
נשקלו היקף העבירה לכאורה בה נחשד התובע ומהותה: מדובר בחשד לכאורה בביצועה של עבירת משמעת, הכרוכה לא רק באי הגשת בקשה להיתר לביצוע עבודה פרטית וממילא – אי קבלת ההיתר, אלא – ביצוע העבודה בניגוד לאיסור מפורש מאז 10/98 (ההסכם הקיבוצי כמו גם נ/5);
בנוסף, מדובר בסכומי עתק שקבלתם מיוחסת לתובע, ששיעורם מסתכם במיליונים והעולים, לכן, אלפי מונים על שכרו בשירות המדינה, הכל בניגוד לאיסור מפורש לענין זה בתקשי"ר ומנגד – קבלת תוספות שכר שקבלתן הותנתה באי ביצוע עבודה פרטית כלשהי, באופן מוחלט.
נוכח כל אלה נלקח בחשבון שיקול, לגיטימי וראוי אף הוא, כי השארת התובע בתפקידו היתה מהווה מסר שלילי חמור הן לעובדים (שהם כולם כפופים לתובע לאור תפקידו ומעמדו כמנהל הלשכה) והן לפגיעה באמון הציבור הנזקק לשירות הציבורי, כמו גם לפגיעה בתדמית השירות הציבורי בכלל כגוף הממשיך להעסיק עובד כה בכיר, בעודו נחשד בביצוען לכאורה של עבירות משמעת חמורות, הכל כמפורט לעיל.  
השעית התובע באה, במקרה זה, למנוע פגיעה מתמשכת במשמעת שסיבתה עבירות המשמעת החמורות המיוחסות לתובע וזו, ככלות הכל, המטרה החקיקתית לשמה הוענקה לנציב סמכות ההשעיה. " (ר' עמ' 23-22 לפסק הדין, מוצג נ/8) .

בחודש ינואר 2002 הוגשה נגד המנוח תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בגין ביצוע עבודות פרטיות בניגוד לאמור בהסכם הקיבוצי ובניגוד להוראות התקשי"ר וללא קבלת היתר.

בשנת 2003 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ת"פ 219/03 כתב אישום חמור כנגד האדונים: מר שלמה תענך, המנוח (שמואל שחר), מר מוסא חלף ומר שמעון שינה, שכולם הינם שמאי מקרקעין ועבדו במשך תקופה ארוכה באגף שומת מקרקעין במשרד המשפטים (להלן – השותפים). כתב האישום כלל שלושה פרטי אישום. האישום הראשון נוגע לחיובי יתר בחשבונות שכר הטרחה שהגישו ארבעת השותפים למוסד לביטוח לאומי; האישום השני נוגע לביצוע עבודות פרטיות על יד האדונים תענך, המנוח וחלף והאישום השלשי עניינו בעבירות הלבנת הון שיוחסו לתענך ולמנוח. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר. חפרי וינוגרדוב) הרשיע את ארבעת השותפים בעבירות חמורות וגזר עליהם את העונשים הבאים ביום 30/1/2007:
על מר תענך הוטלו 4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, קנס כספי בסכום של 3,000,000 ₪ וחילוט סך 2,231,193 ₪;
על המנוח הוטלו 4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, קנס כספי בסכום של 3,000,000 ₪ וחילוט סך 2,395,974.5 ₪;
על מר חלף הוטלו 3 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס כספי בסכום של 2,500,000 ₪;
על מר שינה הוטלה שנת מאסר על תנאי וקנס בסכום של 2,000,000 ₪ (ר' את גזר הדין של בית המשפט המחוזי, מוצג נ/1).

כל ארבעת השותפים הגישו ערעור לבית המשפט העליון בתיק ע"פ 2333/07.

הדיונים בתיק של המנוח בבית הדין למשמעת הוקפאו עד לסיום ההליכים בתיק הפלילי בבית המשפט העליון .

במהלך הדיונים בערעור נפטר המנוח ביום 11/11/2008, ברם בית המשפט העליון החליט להמשיך לדון בערעורו של המנוח, לפי הוראת תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974.

ערעור המנוח ושותפיו נדחה ביום 12/7/2010 תוך שבית המשפט העליון ביטל את עונשי המאסר ומאסר במקום קנס, שהוטלו על המנוח, לאור פטירתו. בפסק הדין קבע בית המשפט העליון קביעות חמורות ביותר באשר להתנהגות המנוח ושותפיו, וכך צויין:

" העבירות אותן עברו המערערים, בקיומה של "השותפות" לצורך ביצוע עבודות פרטיות אסורות, ובהפעלתה במשך שנים רבות, תוך ניצול מעמדם כעובדים בכירים באגף השמאי הממשלתי לצורך גריפת הון לכיסם הפרטי בניגוד לדין ולנוהלים, נושאות חומרה מיוחדת. המערערים פעלו במרמה כלפי שני גופים ציבוריים, שבאמצעותה התממשה המסכת העבריינית שבמסגרתה פעלו. המרמה כלפי המוסד לביטוח לאומי השתקפה בהצגת חשבונות שכר טרחה כוזבים, שכללו פרטים מסולפים בדבר הערכת שווי חלקות בשלמותן אף שלא נעשתה הערכה כזו, וקבלת שכר טרחה על פי מצגים כוזבים אלה. כלפי הממונים עליהם באגף השמאי הממשלתי הראשי ומשרד המשפטים יצרו המערערים מצג כוזב כי הם מקיימים את הנוהלים המחייבים בדבר הפסקת ביצוע עבודות פרטיות, והעברתן לגורמי חוץ כפי שנדרש על פי כללי האגף, וכמתחייב מכח התקשי"ר והכללים הנוהגים בשירות המדינה. במקום לקיים את הכללים, הם פעלו לאורך זמן רב בביצוע עבודות פרטיות בניגוד לאיסורים, תוך גריפת ממון רב שאסור היה להם לקבלו.

המערערים גרפו לכיסם סכומי עתק בשיעורים של מליוני שקלים בעטייה של הפרקטיקה העבריינית בה נקטו. מעשיהם התאפיינו בפגיעה עמוקה בטוהר המידות, הגובלת במעשי שחיתות, אשר התאפשרו בשל תפקידם ומעמדם בשירות המדינה. במעשיהם, פגעו המערערים פגיעה עמוקה באמון הציבור בשירות הציבורי, בכללי האתיקה המחייבים עובדי ציבור, וגרמו נזק לצרכי התנהלותו של אגף השמאי הממשלתי הראשי, תוך הסבת פגיעה קשה לדפוסי פעולתו.

מישנה חומרה מתלווה למעשי המערערים לאור מעמדם הבכיר כעובדים בדרגות מפתח באגף. על רקע בכירותם של המערערים, נסיונם המקצועי רב השנים, והותק הרב שצברו כעובדי האגף, היה על המערערים להעריך את משמעות תפקידם ומעמדם בשירות הציבורי ולהבין את המחוייבויות המתלוות לכך. במקום זאת, נוצל מעמדם הבכיר בשירות המדינה להפקת רווחים פרטיים בשיעורי-עתק, שהגיעו לידם בדרך לא דרך, תוך הפרת חובות אמון כלפי הציבור והשירות הציבורי, התעלמות מכללי פעולה מחייבים בשירות הציבורי, והצגת מצגי כזב שיקריים למערכות המל"ל ואגף השמאי הממשלתי כאחד. הענישה בעניינם של המערערים אינה מצטמצמת ליסוד הגמול על מעשיהם הקשים. עליה לבטא גם יסוד הרתעה מובהק כלפי כלל עובדי השירות הציבורי מפני ניצול כח הסמכות והשררה הנתון בידיהם למטרת הפקת רווחים אישיים וטובות הנאה העומדים בסתירה בולטת לחובות התפקיד.

בית המשפט קמא, התייחס בגזר דינו לחומרה הכללית של מעשי המערערים במסגרת השותפות, בצד התייחסות פרטנית לכל אחד מחבריה. בהתייחסותו הפרטנית, נתן דעתו ליסודות לחומרה, בצד היסודות לקולא, ביחס לכל מערער בנפרד. בדין יוחסה לתענך מידת החומרה המירבית בעשייה הפלילית, וזאת בשל מעמדו הבכיר כסגן השמאי הממשלתי הראשי, ונוכח המנהיגות שהפגין, שסביבה נעה השותפות, ולאורה פעלה במשך שנים. מיעוט השומות שהכין בעצמו, וזיכויו מן הספק לגביהן, אינם ממעיטים מאחריותו כמבצע בצוותא ביחס לפעילות השותפות כולה, שהוא שימש הרוח החיה בה, ולא כל שכן כך הוא, לאור זכייתו בחלק שווה ברווחי השותפות, אף בלא השקעת עבודה ומאמץ רבים. יש להניח, כי הנהגת הקבוצה הביאה לכך שבעבור השקעת מאמץ מזערי זכה בטובת הנאה שווה ליתר חבריו השותפים. שחר היה מעורב ישיר במעשי הכזב ברישום ריכוזי החשבונות, וחלקו הישיר במעללי הקבוצה היה רב ביותר. המדרג שקבע בית משפט קמא בין חלף לשינה, הוא מידרג מאוזן, לאור תרומתו היחסית של כל אחד מהם למאמץ המשותף בהנעת הפעילות העבריינית."
(ר' פסק הדין בע"פ 2333/07, סעיפים 284-281 עמ' 150-149 – מוצג נ/2)

יוטעם כי עם מתן פסק הדין הפלילי, מר תענך ומר חלף החלו לרצות עת עונשם בבית הכלא, כאמור בפסק הדין. עונשי המאסר והמאסר במקום קנס, שהוטלו על המנוח ע"י בית המשפט המחוזי, בוטלו על ידי בית המשפט העליון, לאור פטירתו.

בנוסף, עם מתן פסק הדין על ידי בית המשפט העליון, הגישה המדינה נגד מר תענך ומר חלף תובענות לבית הדין למשמעת בתיק בד"מ 97/10. בית הדין למשמעת הרשיע את מר תענך ומר חלף ביום 7/4/2011 באישומים ובעבירות שיוחסו להם בכתב התובענה, תוך שציין:

"בית הדין לאחר שעיין בממצאים ובמסקנות שאליהן הגיעו ערכאות השיפוט, מהן נדון עניינים של הנאשמים, ועל בסיסה של סמכותנו המנויה בסעיף 61 ג' לחוק, הקובע כי - 'הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי שנוהל נגד אדם יראו אותם כמוכחים בדיון נגד אותו אדם לפני בית הדין למשמעת' הגיע לכלל מסקנה כי קיימת הצדקה להרשיע את הנאשמים באישומיה ובעבירותיה של התובענה."

בגזר-הדין מיום 7/4/2011 הטיל בית הדין למשמעת את אמצעי המשמעת הבאים על מר תענך ומר חלף: נזיפה חמורה ופסילה לצמיתות משירות המדינה. משנשללה זכותם של מר תענך ומר חלף לקבלת גימלאות, עקב פסילתם משירות המדינה לצמיתות, המליץ בית הדין למשמעת, לפי סעיף 62(א) לחוק שירות המדינה גימלאות, כי ישולמו לרעייתו של תענך לצמיתות 75% מזכויות הגמלה, להן היה זכאי אילולי נפסל, מיום סיום כליאתו ולרעייתו של חלף ישולמו 80% (ר' את הכרעת הדין וגזר הדין, נספח ב' לתצהירו של עו"ד אביתר טסלר).

מר תענך פרש לגימלאות בחודש ספטמבר 2000, כלומר פרישתו היתה לפני שהחלו החקירות - המשמעתית והפלילית - בעניין ביצוע העבודות הפרטיות למוסד לביטוח לאומי. משפרש תענך לא ניתן היה להשעותו. ברם בעניין החשדות הפליליים הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי ועם מתן פסק הדין הפלילי על ידי בית המשפט העליון, הגישה המדינה נגדו תובענה לבית הדין למשמעת וכאמור בית הדין למשמעת הרשיע אותו וגזר את עונשו. בנסיבות אלה אין אנו מוצאים כי מר תענך הופלה לטובה לעומת המנוח.

מר חלף הגיש ביום 21/6/2001 בקשה לפרישה מרצון משירות המדינה עפ"י חוזר של נציבות שירות המדינה בעניין מדיניות הפרישה מרצון לשנת 2001, ברם פנייתו זו לא נענתה והוא המשיך בעבודתו. ביום 19/8/2001 הוגשה נגדו קובלנה בגין חשש לביצוע עבירות משמעת. בעקבות הגשת הקובלנה הושעה מר חלף מתפקידו. בחודש ינואר 2002 הוגשה נגד מר חלף תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. מר חלף הגיש תביעה לביד הדין לעבודה לביטול השעייתו בתיק עב' 197/02, אולם בטרם ההכרעה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 12/2/2002 והתובע פרש משירות המדינה ביום 28/2/2002 (ר' פסק הדין בתיק עב' 1114/03, מוצג ת/65). בהסכם הפשרה סוכם כי הנתבעת תעתר לבקשת מר חלף לפרישה מרצון לפי הוראות סעיף 17(2) לחוק שירות המדינה גימלאות, ועם יציאתו לגימלאות תבוטל החלטת נציב שירות המדינה בדבר השעייתו ומר חלף יהיה זכאי להשלמת שכרו בגין תקופת ההשעייה (ר' מוג ת/17).

מר חלף ביקש הטבות פרישה שונות מעבר לקבוע בחוק, ברם המדינה סירבה נוכח המעשים החמורים שבהם נחשד והוא הגיש תביעה לבית הדין לעבודה לקבלת תנאי פרישה מעבר לקבוע בחוק –ברם תביעתו נדחתה (ר' את פסק הדין בתיק עב' 1114/03, מוצג ת/65).

משפרש מר חלף הליך ההשעיה שנוהל בעניינו הופסק.

המנוח ביקש גם הוא לפרוש משירותו כעובד מדינה וביום 23/4/2002 כתב לו עו"ד יגאל חיות, הממונה על התביעה והמשמעת, כי אין התנגדות לפרישתו המוקדמת של המנוח תוך קבלת זכויות הגימלה על ידי החוק ללא כל הטבות נוספות, ברם מיד ביום 25/4/2002 שיגר עו"ד חיות מכתב נוסף אל המנוח בו צויין: "בהמשך לשיחתינו הטלפנית מהיום בה הודעתי לך כי מכתבינו הנ"ל, שלדבריך טרם קיבלת אותו, מבוטל, הריני להודיעך בכתב כי מכתבינו מיום 23.4.02 מבוטל בזה ומכתב אחר בעניין בקשתך ישלח אליך בהקדם".

ביום 28/4/2002 שיגר עו"ד חיות מכתב נוסף אל המנוח בו ציין: "בהמשך למכתבינו מיום 25.4.02, מאחר ונודע לנו כי עומד להיות מוגש נגדך כתב אישום, אין לנו התנגדות כי תצא לפרישה מוקדמת אולם זכויותיך לקיצבת פרישה ומענק לפי ס' 22 לחוק הגימלאות יותלו (יוקפאו) עד לסיום ההליכים הפליליים והמשמעתיים ובכפוף לתוצאותיהם. נא תשובתך לא יאוחר מ-8.5.02". המנוח לא הסכים לפרוש פרישה מוקדמת בתנאים שהוצעו לו והוא המשיך להיות עובד מדינה בהשעייה.

עקב פניה נוספת מטעם המנוח, כתב עו"ד אביתר טסלר לב"כ המנוח, עו"ד אדם פיש ביום 19/12/2004 כי:
"נוכח כתב האישום העומד נגד מרשך, ולאחר שנבחנו נסיבות פרישתם של המעורבים האחרים בפרשה משירות המדינה, לא נמצא מקום לאפשר פרישת מרשך במסגרת הסדרי פרישה מוקדמת, כמפורט בפנייתך.

מרשך יוכל להתפטר משירות המדינה תוך הקפאת זכויות לגיל פרישה כחוק, וזאת כפוף להליכים הפליליים/משמעתיים שיינקטו נגדו." (ר' מוצגים ת/39, ת/40, נ/4 ו-42).

המנוח לא הסכים להתפטר תוך הקפאת זכויותיו לגיל הפרישה ומשכך המשיך להיות עובד מדינה מושעה.

אשר לפרישתו של מר חלף – מר חלף הוא יליד שנת 1939 ואילו המנוח הוא יליד שנת 1949. במועד בו אושר למר חלף לפרוש , בחודש פברואר 2002 , מר חלף היה בן 62 שנה והוא היה זכאי ממילא לסיים את שירותו במדינה בגיל זה, תוך קבלת גימלאות, מאידך גיסא המנוח היה בחודש פברואר 2002 בן 52 שנה בלבד ולא היה זכאי לפרוש ולקבל גימלאות.

משהמנוח לא היה זכאי לפרישה משירות המדינה, תוך ת שלום גימלאות לא היה מקום לאשר לו את בקשתו לפרישה לגימלאות בגיל 52. לא כל שכן שלא היה מקום לכך שהמדינה תעניק לו פרס, בנסיבות המקרה בהן הוא חשוד בביצוע עבירות משמעתיות ופליליות חמורות. עקב הבדלי הגילים בין המנוח למר חלף והזכויות המהותיות השונות ביניהם, לא מצאנו כי המדינה הפלתה לרעה את המנוח, בכך שלא איפשרה לו לפרוש בגיל 52 , כפי שאפשרה למר חלף לפרוש בגיל 62 .

לא מצאנו גם כל הפליה בכך שההליך המשמעתי נגד מר חלף הופסק לאחר שפרש, בעוד שההליך המשמעתי נגד התובע, באותה העת, לא הופסק משבחר להמשיך להיות עובד מדינה, זאת נוכח ההלכה לפיה, הליך משמעתי נגד עובד לא ימשך בדרך כלל לאחר פרישתו (ר' עש"מ (עליון) 8431/01 מדינת ישראל נ' שלום דנינו, פ"ד נו(2) 577).

לא למותר לציין כי ההליך המשמעתי של המנוח הוקפא עד למתן פסק הדין הפלילי על ידי בית המשפט העליון, ונוכח פטירת המנוח התובענה המשמעתית בבית הדין למשמעת הופסקה , זאת עוד בטרם ניתן פסק הדין על ידי בית המשפט העליון; מאידך גיסא יוטעם עם מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, המדינה הגישה תובענה חדשה נגד מר חלף ומר תענך לבית הדין למשמעת.

הנה כי כן, לא מצאנו כי המנוח הופלה לרעה על ידי המדינה לעומת מר תענך ומר חלף.

עוד יוטעם כי בכל תקופת ההשעיה המנוח קיבל משכורות מהמדינה וכפי שטענה התובעת הוא קיבל משכורות מלאות לתקופה של ארבע שנים ותשעה חודשים ומשכורות מופחתות לתקופה קצרה יותר והיא של שנתיים ושלושה חודשים. בנסיב ות אלה התובעת אף לא הראתה כי לו אפשרו למנוח לפרוש ולקבל גימלאות - הגימלאות שהיה מקבל בתקופה זו היו עולות על השכר שקיבל בפועל בתקופת ההשעייה, וממילא לא תבעה רק את ההפרש, אלא תבעה תשלום משכורות מלאות לכל תקופת ההשעי יה, כאשר ברי כי לו פרש המנוח לגימלאות – הגימלאות שהיה זכאי להן היו נמוכות משמעותית מהמש כורות המלאות שהיא תובעת.

בנסיבות אלה תביעת התובעת להשלמת שכר בגין תקופת ההשעיה, לפי עילת ההפליה - נדחית.

תביעת התובעת להשלמת שכר עקב הפסקת התובענה בבית הדין למשמעת

לעניין תשלום שכר בתקופת ההשעיה קובע חוק המשמעת כדלהלן:

"49. (א) עובד שהשעהו נציב השירות או שופט לפי סעיף 43(ב), תשולם לו במשך ששת חדשי ההשעיה הראשונים, לרבות תקופת השעייתו הקודמת לפי סעיף 48, מחצית ממשכורתו הקובעת, וממועד זה ואילך תשולם לו משכורתו הקובעת המלאה; ואולם אב בית הדין, ממלא מקומו, או חבר בית הדין הכשיר להתמנות שופט בית משפט שלום שאב בית הדין הסמיך לכך, רשאי, לפי בקשת התובע או העובד, לפי הענין, להקטין או להפסיק את התשלום לתקופת ההשעיה, כולה או מקצתה, ובתקופה של ששת חדשי ההשעיה הראשונים – גם להגדיל את התשלום, הכל בתנאים שייראו לו.
(ב) התשלום על פי סעיף זה יהיה תשלום זמני וכפוף להחלטה הסופית של בית הדין למשמעת או נציב השירות, לפי הענין; היה התשלום חלק ממשכורתו הקובעת של העובד, תעוכב היתרה באוצר המדינה לכל תקופת השעייתו.
......
50. ......

51. מושעה שהורשע בבית המשפט ופוטר עקב ההרשעה, לא יהיה זכאי למשכורת בעד תקופת השעייתו, אולם לא יהיה חייב להחזיר את המשכורת ששולמה לו זמנית מכוח סעיף 49.

52. מושעה שהורשע בבית המשפט ולא פוטר עקב ההרשעה, אך פרש מהשירות לפני שהועמד לדין משמעת עקב ההרשעה – רשאי נציב השירות על פי בקשתו של אותו אדם להחליט על תשלום המשכורת, כולה או מקצתה, לתקופת ההשעיה, בתנאים ולתקופה שייראו לו.

53. מושעה שזוכה בבית המשפט מן האשמה שגרמה להשעייתו ולא הועמד לדין משמעת על עובדות שפורטו בכתב האישום או שעלו במהלך הדין בבית המשפט וכן מושעה שיצא זכאי בבית הדין או בערעור לפי סעיף 43, תשולם להם משכורתם לתקופת השעייתם במידה שלא שולמה להם לפי סעיף 49 ובניכוי הכנסתם מעבודת-חוץ במשך תקופת ההשעיה, זולת אם הורה נציב השירות או בית הדין על פי בקשת המושעה במקרה של זיכוי על ידי בית-הדין או על ידי השופט בערעור, שלא תנוכה הכנסה זו, כולה או מקצתה.

54. מושעה שהורשע בבית הדין, רשאי בית הדין להחליט על פי בקשת הנשפט, אם ובאיזו מידה, תשולם לו משכורת לתקופת השעייתו, בהתחשב בין השאר עם הכנסותיו של הנשפט מכוח הסעיפים 49 ו-50."

בית הדין למשמעת הורה על הפחתת משכורתו של המנוח בתקופות מסויימות גם מעבר לששת החודשים הראשונים להשעיית המנוח (ר' החלטות בית הדין מיום 28/7/2003 ומיום 1/7/2004, מוצגים נ/6 ו-ת/10).

נוכח הודעת התובעת בדבר פטירת המנוח, החליט בית הדין למשמעת ביום 27/11/2008 כי ההליכים המשמעתיים נגד המנוח, שהיו מעוכבים, נפסקים ביום מותו והתובענה על כל פרטיה מתבטלת (ר' מוצג ת/18).

העובדה שמהנוח נפטר טרם סיומו של ההליך המשמעתי, שנוהל נגדו, אין משמעה כי המנוח זוּׂכָּה בהליך המשמעתי.

יוטעם כי בית הדין למשמעת, בהחלטתו בדבר הפסקת ההליכים בעניין המנוח, לא החליט כי יש לשלם לתובעת משכורות מלאות בגין כל תקופת השעיית המנוח.

ברי כי הפסקת ההליכים המשמעתיים, עקב פ טירת המנוח, אין משמעה איון או ביטול החלטות קודמות של בית הדין למשמעת, בעניין הפחתת משכורתו של המנוח.

השעיית המנוח היתה מוצדקת לחלוטין ופטירתו אינה מאיינת או משנה למפרע את הצורך בהשעיית המנוח. עוד יוטעם כי הטעמים, בְּשֶלָם החליט בית הדין למשמעת, להפחית את שכרו של המנוח בתקופת השעייתו, לא השתנו עקב פטירתו (ר' החלטות בית הדין מיום 28/7/2003 ומיום 1/7/2004 מוצגים נ/6 ו-ת/10).

לפי הוראת חוק המשמעת התשלום לפי סעיף 49 לחוק הוא "זמני", ברם אין משמעות הדבר כי בהעדר החלטה סופית של בית הדין למשמעת - יש להחזיר את הכספים שנוכו משכרו של העובד.

חוק המשמעת מחייב להחזיר לעובד מושעה כספים שלא שולמו בתקופת השעייתו, רק במקרה שהעובד המושעה זוכה בבית המשפט, מן האשמה שגרמה להשעייתו ולא הועמד לדין משמעתי, וזה לא המקרה בענייננו.

המקרה בו עסקינן הוא מקרה מיוחד ואינו נכלל בגדר המקרים שחוק המשמעת דן בהם. בנסיבות אלה מסכימים אנו עם טענת הנתבעת, שיש להחיל במקרה כזה את הוראת סעיף 52 לחוק, הקובעת כי עובד שהורשע בבית המשפט, אך פרש מהשירות לפני שהועמד לדין משמעתי , רשאי נציב השירות על פי בקשת העובד, להחליט על תשלום המשכורת כולה או מקצתה לתקופת ההשעייה. בענייננו הנציב לא מצא מקום לשלם לתובעת את הכספים שהופחתו ממשכורות המנוח בתקופת השעייתו.

בנסיבות המקרה ונוכח העבירות החמורות שעבר המנוח ושותפיו ונוכח הדברים הקשים שנאמרו בפסק הדין של בית המשפט העליון - סוברים אנו כי אין להתערב בהחלטות הנציב וכי אין כל מקום לשלם לתובעת את הכספים, שהופחתו ממשכור ות המנוח בתקופת השעייתו, בהתאם להחלטות בית הדין למשמעת.

ברי כי כשם שהמדינה הגישה תובענות לבית הדין למשמעת נגד מר תענך ומר חלף עם מתן פסק הדין של בית המשפט העליון - כך גם היה נמשך ההליך המשמעתי של המנוח, עם קבלת פסק הדין המרשיע של בית המשפט העליון, לו לא היה נפטר.

עוד יצויין כי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, קובע כי עצם ההרשעה בעבירה שיש עימה קלון מהווה עבירת משמעת ובית הדין למשמעת קבע בגזר דינו כי העבירות בהן הורשעו הנאשמים-השותפים (מר תענך ומר חלף) בהרשעתם הפלילית, הינן עבירות שיש עמן קלון. בנוסף סעיף 61ג' לחוק המשמעת קובע כי "המימצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, שנוהל נגד אדם יראו אותם כמוכחים בדיון נגד אותו אדם לפני בית הדין למשמעת. כך גם הרשיע בית הדין למשמעת את מר תענך ומר חלף על סמך סעיף 61 ג לחוק המשמעת באישומים ובעבירות של התובענות וגזר עליהם נזיפה חמורה ופסילה לצמיתות משירות המדינה (ר' נספח ב' לתצהירו של עו"ד אביתר טסלר). בנסיבות אלה, ובהעדר נסיבות חריגות, יש להניח כי בית הדין למשמעת היה מרשיע וגוזר את דינו של המנוח, אילו לא נפטר, כשם שהרשיע וגזר את דינם של שותפיו – מר תענך ומר חלף.

משאלה פני הדברים - אין כל מקום והצדקה לתביעת התובעת להשלמת שכר עקב הפסקת התובענה בבית הדין למשמעת - והיא נדחית.

בטרם נסיים פרק זה נציין כי בשתי תקופות, הנתבעת המשיכה לשלם את הסכום המופחת שנקבע בהחלטות בית הדין למשמעת לאחר ש פג תוקף התקופה לפי החלטות בית הדין למשמעת . בנסיבת אלה הורה בית הדין למשמעת לנתבעת לשלם את השכר המלא בגין תקופות אלה והנתבעת אכן שילמה את השכר המלא של המנוח בגין התקופות 1/5/2004 עד 30/6/2004 ו– 1/7/2005 עד 11/2008 (ר' החלטת והודעות בית הדין למשמעת, מוצגים נ/7, ת/14 ו-ת/15).

דרישת התובעת לכלול את תקופת ההשעיה בחישוב הוותק

התובעת טוענת כי יש לכלול את תקופת ההשעייה בחישוב הוותק של המנוח.

סעיף 46.351 לתקשי"ר קובע כי "בתקפות השעיה, אין העובד זכאי לזכויות המוענקות לעובדים, לרבות הפרשות המעביד על-פי הסכמי העבודה הקיימים ואין הוא רוכש זכויות הקשורות בוותק בעבודה בעד התקופה הנדונה, אלא אם נקבע דבר אחר במפורש בתקשי"ר."

סעיף 46.362(א) לתקשי"ר קובע כי: "עובד מושעה, שההליכים הפליליים ו/או המשמעתיים נגדו הסתיימו, בין בזיכוי ובין עקב הפסקת הליכים והוחזר לשירות, תיחשב תקופת השעייתו כתקופת שירות לכל דבר לרבות כל הזכויות התלויות בוותק כגון: תשלום תוספת ותק, קידום בדרגה, תוספת שהייה בדרגה, שיעור מכסת ימי חופשת מנוחה, קצובת הבראה ונופש. לעובד תוחזרנה זכויותיו למפרע מיום השעייתו;"

וסעיף 46.363(א) לתקשי"ר קובע כי: "עובד מושעה שההליכים הפליליים ו/או המשמעתיים נגדו הסתיימו בהרשעה והוחזר לשירות, תיחשב תקופת השעייתו כתקופת שירות לצורך חישוב זכויות הוותק, לצורך שיעור מכסת ימי חופשת מנוחה המגיעה לעובד וקצובת הבראה ונופש אלא אם נקבע אחרת בפסק דין סופי של בית משפט או של בית דין;"

ברי כי סעיף 46.362(א) לתקשי"ר אינו חל בענייננו. באשר לסעיף 46.363(א) יש צורך בהחזרה לשירות ובהמשך שירות במדינה, דבר שאינו מתקיים בענייננו עקב פיטירת המנוח, ויושם אל לב כי נושא הוותק - רלוונטי אך ורק לעניין מכסת ימי חופשת מנוחה וקצובת הבראה ונופש.

בנסיבות אלה דרישת התובעת להכיר בתקופת ההשעייה לצורך חשוב הוותק והחשבתה כתקופת שירות נושאת זכויות - נדחית בזאת.

התחשבות בתקופת ההשעייה לצורך תשלום גימלה

התובעת טוענת כי יש להתחשב בתקופת ההשעייה לצורך חישוב שיעור אחוזי הגימלה המשולמת לה.

סעיף 46.363 (ב) לתקשי"ר קובע כי: "תקופת ההשעיה תיחשב כתקופת שירות לעניין חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970 ולעניין חישוב פיצוי פיטורים;"

גב' טסטא ציינה בתצהירה כי במכתבה אל התובעת מיום 12/1/2009, בו צויין כי תקופת ההשעיה אינה מזכה אותה בגימלה (ר' מוצג ת/26), נפלה טעות, ברם לטעות זו לא הי תה נפקות מעשית, הואיל והתובעת מקבלת ממילא גימלה בגובה 40% מהמשכורת הקובעת, שהוא שיעור הגימלה המקסימלי המגיע לאלמנת עובד מדינה.

סעיף 26(א) לחוק שירות המדינה גימלאות קובע כי לבן זוג של עובד שנפטר, תשולם קצבה בשיעור של ארבעים אחוז ממשכורתו הקובעת. משהתובעת מקבלת קצבה בשיעור של 40% מהמשכורת הקובעת וזו הגימלה המקסימלית - אין היא זכאית לשיעור העולה על 40% מהמשכורת הקובעת.

הענקת דרגת פרישה

התובעת טוענת כי לפי סעיפים 85.125(א)(1)(ג) ו-85.125(א)(2)(ד) היה על הנתבעת להעניק למנוח דרגת פרישה ומשלא עשתה כן, יש להורות על הענקת דרגת פרישה למנוח.

סעיף 85.125(א)(2) לתקשי"ר קובע את כללי הזכאות להענקת דרגת פרישה:

"ההחלטה בדבר קידום בדרגה בשל אירוע מזכה כמפורט לעיל, נתונה לסמכות האחראי במשרד/ביחידת הסמך, מותנית בהמלצת הממונה וכפופה לכללים הבאים:
....
(ד) הקידום בדרגה יאושר החל מהראשון לחודש הפרישה או הפטירה;
(ה) עובד שמתנהל כנגדו הליך משמעתי, או שתוצאות ההליך המשמעתי כללו התייחסות לתנאי סיום שירותו, קידומו בדרגה ייעשה בכפוף להתייעצות עם ממונה בכיר (משמעת) בנציבות שירות המדינה."

פטירת עובד במהלך השירות המזכה את שאיריו בקצבה, הינו בגדר "אירוע מזכה" לפי סעיף 85.125(א)(1)(ג) (ר' נספח ג' לתצהירה של גב' טסטא, מוצג נ/12 ).

מתצהירה של גב' טסטא עולה, כי בעניינו של המנוח לא ניתנו האיש ורים המתאימים להענקת דרגת פרישה: אין המלצה של הממונה ואין החלטה של האחראי . במקרה כדוגמת זה של המנוח - שהורשע בעבירות חמורות של מירמה במיליוני שקלים , וניתן פסק דין פלילי על ידי בית המשפט המחוזי אשר הרשיע את המנוח בעבירות חמורות וגזר עליו עונש מאסר, עוד בטרם פטירתו – אין משרד המשפטים, כמדיניות , מאשר מתן דרגת פרישה.

ביום 28/1/2009 פנתה גב' טסטא במכתב למר אסף רוזנברג, הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה, וביקשה לקבל את התייחסותו לעניין תנאי סיום שירותו של המנוח ושאלת קידומו בדרגה (ר' מוצג נ/13).

ביום 16/2/2009 הודיעה עו"ד יעל אמזלג, מנציבות שירות המדינה, כי הואיל והמנוח הגיש ערעור לבית המשפט העליון יש להמתין עד לפסק הדין של בית המשפט העליון ולאחר מכן תעביר הנציבות את הלטתה (ר' מוצג נ/14).

לאחר שניתן פסק הדין על ידי בית המשפט העליון, השיבה נציבות שירות המדינה למכתבה של גב' טסטא, במכתבה של עו"ד טל אביטן מיום 1/5/2011 בו צויין, בין היתר:

"ביום 12.7.10 ניתן פסק דין בערעור שהוגש על ידי העובד לבית המשפט העליון שהותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין הרשעתו של העובד בכתב האישום אולם לאור פטירתו של העובד בוטל עונש המאסר ומאסר במקום קנס שהוטל עליו.

לאור האמור לעיל, העובד אינו זכאי לקבל במסגרת פרישתו הטבות כלשהן ובכלל זה דרגת פרישה." (ר' נספח ד' לתצהירה של גב' טסטא, מוצג נ/12).

דרגת פרישה אינה ניתנת באופן אוטומטי, אלא הענקתה מותנית בהמלצת הממונה ובהחלטת האחראי, ותנאים אלה לא מולאו בעניינו של המנוח. יתרה מכך, עניין בקשת התובעת למתן דרגת פרישה למנוח הופנתה לנציבות שירות המדינה וזו דחתה את הבקשה מכל וכל.

תמימי דעים אנו עם החלטת משרד המשפטים והחלטת נציבות שירות המדינה שלא להעניק למנוח דרגת פרישה, נוכח הרשעותיו בעבירות חמורות על ידי בית המשפט המחוזי ואישור פסק דינו של בית המשפט המחוזי על ידי בית המשפט העליון.

משכך תביעת התובעת להענקת דרגת פרישה – נדחית.

מתן שי פרישה

התובעת טוענת כי פגעו בקנינו הרוחני של המנוח, עת שללו ממנו שלא כדין, את שי הפרישה הסמלי המגיע לכל עובד עם פרישתו משירות המדינה, ומשכך עותרת התובעת למתן צו הצהרתי.

מתצהירה של גב' שטרית עולה, כי במשרד המשפטים נהוג במעמד טקס הפרישה להעניק לעובד הפורש שי צנוע, בערך של עד 200 ₪. השי נבחר ונרכש על ידי אמרכל היחידה. עובד אשר בוחר שלא לקיים טקס פרישה אינו מקבל, בדרך כלל, שי פרישה. שאיריו של עובד שנפטר אינם מקבלים שי פרישה ולא מקיימים טקס פרישה לעובד שנפטר. עוד מוסיפה גב' שטרית כי בנסיבות ששררו ערב פטירתו של המנוח, בהן הורשע המנוח בעבירות חמורות ועמד בפני ריצוי עונש מאסר, לא היתה הצדקה לקיום טקס ולמתן שי פרישה במהלכו (ר' תצהירה של גב' שטרית, מוצג נ/10).

כפי שהעידה גב' שטרית, משרד המשפטי ם אינו נוהג לקיים טקס פרישה לעובד שנפטר ואינו נותן שי פרישה למשפחת הנפטר, וברי שלא היה מקום לחרוג מנוהג זה דווקא בעניינו של המנוח, נוכח הרשעתו בעבירות חמורות על ידי בית המשפט המחוזי והטלת עונש מאסר עליו.

בנסיבות אלה תביעת התובעת למתן צו הצהרתי בעניין שי פרישה - נדחית.

תלונות התובעת בעניין מנהלת מחלקת הרווחה

בשנת 2003 ביקשה נציבות שירות המדינה להגיש לבית הדין למשמעת בקשה להפסיק או להקטין את משכורתו של המנוח בתקופת השעייתו וזאת לפי סעיף 49(א) לחוק המשמעת שצוטט לעיל. לצורך הדי ון בבקשות מסוג זה על התובע מטעם הנציבות להביא בפני בית הדין למשמעת דו"ח סוציאלי לגבי מצבו הכלכלי של העובד-המושעה לצורך קביעת משכורתו בתקופת ההשעייה. לשם כך פנה עו"ד אביתר טסלר מנציבות שירות המדינה ביום 20/2/2003 אל השמאי הממשלתי הראשי במשרד המשפטים, מר יעקב אודיש, וביקש לקבל מסמכים ובפרטים ובין היתר ביקש כי עובד רווחה יכין דו"ח סוציאלי לגבי מצבו הכלכלי/סוציאלי של המנוח ומשפחתו (ר' סעיפים 12-9 לתצהירו של עו"ד אביתר טסלר, מוצג נ/8 וכן נספח ג' לתצהיר).

נוכח פניית הנציבות פנתה מנהלת מחלקת הרווחה במשרד המשפטים, גב' שרה כהן, במכתב אל המנוח ביום 24/2/2003 (ר' נספח ד' לתצהירו של עו"ד אביתר טסלר, מוצג נ/8).

מתרשומת שערכה גב' כהן ביום 19/7/2003 בעניין הדו"ח הסוציאלי, וכן ממתן תשובותיה לשאלות אב בית הדין למשמעת, בדיון שהתקיים בבקשת הנציבות להפסיק או להקטין את שכרו של המנוח, עולה כי המנוח והתובעת לא שיתפו פעולה עם גב' כהן.

וכך ציינה גב' כהן בתרשומת מיום 19/7/2003:

"ביום 25.5.2003 בבוקר (לפני השעה 8:00 בדרכי לעבודה) קיבלתי שיחת טלפון במכוניתי מגב' שחר שטענה שלא קיבלו ממני כל פנייה. ביקשתי ממנה להתקשר אלי בזמן יותר מאוחר.

עיינתי (שוב) בתיק ונוכחתי לדעת כי רק כעבור 3 חודשים אני מקבלת אות חיים ממשפחת שחר. כאשר התקשרה אלי גב' שחר, שאלתי אותה היכן מר שמואל שחר, היא ענתה לי שהוא נימצא, אמרתי לה, שאם מר שחר נמצא שידבר איתי אישית. אין זה מקובל ולא רצוי כעובדת רווחה של המשרד לדבר עם בן משפחה ללא אישורו העקרוני בכתב של העובד. ולכן, אין לי שום מניעה לדבר עם מר שחר, רק שיכתוב לי שהוא מעוניין שישלח לי בפקס את בקשתו או שיכתוב לי במפורש שהוא מייפה את אשתו שאדבר אתה. גב' שחר הבטיחה לי שמיד ישלח לי פקס.
לא נשלח אלי בכתב כל בקשה ממר שחר בפקס או בדואר, ולא פניה אישית ממנו דרך טלפון.

מר אודיש השמאי הממשלתי, מנהל אגף שומת מקרקעין פנה אלי בכתב שוב ביום 9 ביוני 2003 בעניינו של מר שחר.

ביום 15.6.2003 התקשרתי טלפונית למשפחת שחר, גב' שחר ענתה לי לטלפון, הסברתי לה את מטרת התקשרותי לערוך תירשומת על מצבם הכלכלי והמשפחתי (ופירטתי לה – מס' ילדים, מס' חדרים, תמיכה בבן משפחה, הכנסות והוצאות), אמרה לי שתתקשר למחרת.

ביום 16.6.03 התקשרה אלי גב' שחר, מטלפון סולולרי (התנתק מס' פעמים) ומסרה לי את הפרטים שמר שחר ביקש ממנה לענות לי. העו"ד שלו לא ממליץ לדבר עם הנהלת משרד המשפטים."
(ההדגשה שלנו, מ.א.ח; ר' התרשומת של גב' כהן, נספח ה לתצהירו של עו"ד אביתר טסלר; ר' גם עמ' 3 לפרוטוקול הדיון של בית הדין למשמעת, מוצג נ/5 וכן ר' את החלטת בית הדין למשמעת מיום 28/7/2003 , מוצג נ/6).

יצויין כי נוכח טענת התובעת, שהמנוח לא קיבל כל פניה מגב' כהן, שלח עו"ד אביתר טסלר ביום 29/5/2003 למנוח את מכתב הדרישה של המשרד, בעניין הדו"ח הסוציאלי וכן את הוראות החוק בעניין (ר' מוצג ת/52).

יוטעם כי חרף קבלת המכתב והוראות החוק, המנוח והתובעת לא שיתפו פעולה עם מנהלת מחלקת הרווחה, גב' כהן.

בשנת 2008 פנתה נציבות שירות המדינה פעם נוספת לבית הדין למשמעת בבקשה להפסקת או הקטנת שכרו של המנוח, נוכח פניה זו נתבקשה מנהלת מחלקת הרווחה, גב' כהן, לפנות אל המנוח לשם הכנת דו" ח סוציאלי. גב' כהן שיגרה מכתב אל המנוח ביום 14/4/2008. בתרשומת שערכה גב' כהן ביום 20/5/2008 ציינה: "מניסיוני בעבר, בדו"ח הקודם, מר שחר ורעייתו לא היו מוכן כלל לשתף פעולה." (ר' מוצג ים ת/13 ו-ת/57).

יוטעם כי פעילותה והתנהלותה של גב' שרה כהן היו בהתאם לסמכותה כמנהלת מחלקת הרווחה ובהתאם לדרישות ופניות נציבות שירות המדינה ומשרד המשפטים, ובמעשיה התכוונה גב' כהן להועיל ולא להזיק למנוח ולתובעת, ברם התובעת פרשה את מכתביה ומעשיה באופן לא נכון. אומנם ניסוח מכתבה של גב' כהן מיום 14/4/2008 לא היה מדויק, הואיל ומשרד המשפטים לא התכוון בעצמו להפסיק את משכורתו של המנוח, אלא הגיש לשם כך בקשה לבית הדין למשמעת להפסיק או להקטין את משכורתו של המנוח, לפי סעיף 49 לחוק המשמעת, ברם ניסוח זה של המכתב אינו מצדיק את השתלחותה של התובעת בגב' כהן, את הטחת ההאשמות בה ואמירת הדברים הבוטים והחמורים בעניינה.

סיכומים של דברים

נשוב ונטעים כי עדויות עדי הנתבעת היו אמינות ומהימנות ואותן אנו מקבלים. לא מצאנו כי עדי הנתבעת שיקרו או זייפו ממסכים, כטענת התובעת. שוכנענו כי התנהלות אנשי הנציבות ואנשי אגף משאבי אנוש במשרד המשפטים, אשר טיפלו בענייני המנוח והתובעת או שהיתה להם נגיעה לעניין, נהגו בתום לב כלפי המנוח והתובעת ובהתאם לסמכויותיהם, דרישות תפקידם ולפי הדין. לא מצאנו כל שמץ של רדיפה, התעללות או נקמנות במנוח ובתובעת, מצדם של בעלי הסמכויות ועובדי הנתבעת. לא מצאנו כי המנוח או התובעת הופלו לרעה לעומת מר תענך או מר חלף. בעניין זה לא למותר להזכיר כי המדינה מיצתה את הדין עם מר תענך ומר חלף ובשים לב לפסק הדין של בית המשפט העליון הם מרצים את דינם בבית הכלא, כך גם מיצתה המדינה את דינם עד תום בבית הדין למשמעת והם הורשעו בעבירות המשמעת שיוחסו להם, ננזפו ונפסלו לשירות המדינה לצמיתות.

לא נעלם מעינינו כי בהתנהלות עובדי הנתבעת כלפי המנוח והתובעת נפלו לא מעט כשלים וטעויות. כך לא היה מקום להפסיק לשלם למנוח את מענקי היובל בתקופת השעייתו; כך היה על הנתבעת לשלם למנוח שכר מלא בתקופות שלא היו לגביהן החלטות של בית הדין למשמעת המאשרות הפחתת משכורת; כך גם חלו עיכובים בתשלום משכורת חודש דצמבר 2008 ועיכובים וטעויות בתשלום פדיון ימי המחלה ופדיון ימי החופשה, ברם הנתבעת הסבירה את הנסיבות המיוחדות של פטירת המנוח בעת היותו מושעה והצורך בקיום התייעצויות וכן שחלק מה טעויות נבעו מהמחשב עצמו . מצאנו כי מדובר בטעויות מחשב ובטעויות אנוש ולא מדובר במעשים מכוונים או זדוניים, כפי שהגדירה אותם התובעת. הפרשנות שנתנה התובעת לטעויות עובדי המדינה או למעשיהם אינה נכונה, אינה סבירה ואינה מידתית. כשפנתה התובעת לעובדי הנתבעת והצביעה על טעויות וכשלים, אלה נבדקו, תוקנו ושולמו.

תסכולה, מרירותה, זעמה וכעסה של התובעת - נוכח גילוי הפרשה, השעיית המנוח, הקפאת הכספים בחשבון הבנק שלהם , הרשעת המנוח ושותפיו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון בעבירות חמורות ובהטלת העונשים הקשים - מובנים הם, ברם לא מצאנו הצדקה להפנות את התסכול, המרירות, הזעם והכעס כלפי בעלי הסמכויות ועובדי המדינה שטיפלו בעניין המנוח ובעניינה.

כך גם לא מצאנו הצדקה להתנהלות התובעת ואופן ניהול תביעתה לפנינו. התובעת הרבתה להגיש בקשות שלא היה בהן ממש והן נדחו, תוך שהיא נוקטת בלשון משתלחת, מתלהמת, בוטה ומעליבה כלפי הפרקליטות שייצגו את המדינה וכן כלפי עובדי המדינה.

בחקירת עדי הנתבעת נקטה התובעת בלשון בוטה ומעליבה, שלא היתה לה כל הצדקה, תוך שהטיחה בעדים ללא כל בסיס כי הם משקרים ומזייפים מסמכים. האריכה בשאלותיה ללא כל צורך ולא חדלה להעיר הערות לעדים שחקרה ולפרקליטה שייצגה את המדינה ובכך גרמה לויכוחים מיותרים. התובעת גם לא נשמעה להוראות והערות בית הדין, וגם לאחר מתן החלטות בית הדין נהגה לעתים שלא בהתאם להחלטות והמשיכה בהערותיה. התנהלות התובעת הקשתה מאוד על ניהול ענייני ומהיר של ישיבות ההוכחות, הצריכה מתן החלטות רבות על ידי בית הדין, דבר שגרם לבזבוז זמן שיפוטי יקר.

בסיכומיה האוחזים 101 דפים, לא חדלה התובעת להשתלח, להתבטא בבוטות ובהתלהמות ולהטיל דופי בעובדי המדינה, תוך העלבתם ותוך שכינתה אותם אין ספור פעמים שקרנים וזייפנים, ללא כל בסיס או הצדקה. כך גם תיארה ללא כל הצדקה מצבים ודברים כ "מחרידים" ו "מזעזעים" והתנסחות התובעת, לאורך כל הסיכומים, היא בוטה ומקוממת.

סוף דבר

תביעות התובעת במרבית הרכיבים נדחות.

על הנתבעת לשלם לתובעת את התשלומים הבאים:
"ריבית צמודה", לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, בגין פדיון ימי המחלה בסך 16,745.89 ₪ מ המועד לתשלום הפדיון 1/1/2009 ועד ליום 1/10/2009. סכום הריבית יהפוך לקרן ולה יווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 1/10/ 2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל;
הפרשי ההצמדה שלא שולמו בסך 198.61 ₪ . לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, מיום 1/10/ 2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל;
"ריבית צמודה", כמשמעותה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, בגין פדיון ימי החופשה בסך 8,714.17 ₪ מהמועד לתשלום הפדיון 1/1/2009 ועד ליום 1/10/2009. סכום הריבית יהפוך לקרן ולה יווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 1/10/2 009 ועד ליום התשלום המלא בפועל;
הפרשי הצמידה וריבית בסך 22.6 ₪ בגין איחור בתשלום משכורת חודש 12/2008 ; לסך 22.6 ₪ יווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 1/2/2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל;
ריבית בסך 1,422.50 ₪ בגין איחור בתשלום מענקי היובל; לס ך 1,422.50 ₪ יווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 1/2/2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התשלומים בהם חוייבה הנתבעת ישולמו לתובעת בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

אשר להוצאות – התנהלות התובעת ואופן ניהול תביעתה ודחיית מרבית תביעותיה, מצדיקים הטלת הוצאות משפט משמעותיות על התובעת; עם זאת לא ניתן להעלים עין מהטעויות והכשלים הלא מעטים שנפלו בהתנהלות ובעבודת עובדי המדינה, שטיפלו בעניינ ם של המנוח והתובעת. בשל כשלים וטעויות אלה החלטנו שלא להטיל הוצאות משפט על התובעת.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ג באדר תשע"ג, (5 במרץ 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר שלמה גולדמן,
נציג ציבור (עובדים)

מיכל אריסון-חילו,
שופטת (בדימ')

מר דוד ברקן,
נציג ציבור (מעבידים)