הדפסה

שחם נ' לודמילה בלוב ואח'

ניתנה ביום 18 מרץ 2015

מרדכי שחם המבקש

לודמילה בלוב
מרים דרעי
לודמילה פיצ'קוב
סימה היילו המשיבות

בשם המבקש: עו"ד יהונתן כרמון
בשם המשיבות: עו"ד שי דדוש

החלטה

השופט אילן איטח
לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אופירה דגן-טוכמכר; תע"א 8945/09, 8944/09, 8943/09 ו- 8942/09) מיום 25.12.14, בו חויב המבקש, מכוח הרמת מסך, ביחד ולחוד עם אדם נוסף בשם מר אולג שפס (שפסק דין כנגדו ניתן ביום 5.6.10), לשלם לכל אחת מהמשיבות תשלומים שונים בשל תקופת עבודתן וסיומה.
הרקע לבקשה:
המשיבות הועסקו על ידי חברות כוח אדם שונות כעובדות ניקיון, למשך תקופות שונות, באתר משרד החקלאות שבצומת בית דגן. ביום 30.6.06 הופסקה עבודתן של המשיבות. בעקבות סיום העבודה הן הגישו לבית הדין האזורי תביעות לתשלום זכויות שונות המגיעות להן, לטענתן, בשל תקופת עבודתן וסיומה בחברות. המשיבות 1 – 3 תבעו את חברת תנופה שירותי כח אדם בע"מ ח.פ. 51-132140-8 (להלן – תנופה כח אדם) והמשיבה 4 תבעה את חברת כח עצמה בע"מ ח.פ. 51-145765-7 (להלן – כח עצמה).
בדיון מיום 10.10.07 נתן בית הדין האזורי, במעמד עו"ד דדוש ועו"ד חיים יוגב, תוקף של פסק דין להסכם פשרה שסיים את התובענות האמורות (להלן – הסכם הפשרה). מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי הצדדים להסכם הפשרה הם: מצד אחד – המשיבות, ומצד שני - חברת תנופה איגוד חברות כח אדם בע"מ ח.פ. 51-355724-9 (להלן – תנופה איגוד) וחברת כוח עוצמה שירותי אבטחה וסיור בע"מ ח.פ. 51-362137-5 (להלן – עוצמה אבטחה), שהן חברות שונות מהחברות כלפיהן הוגשו התובענות.
הסכם הפשרה לא קויים והמשיבות הגישו לבית הדין האזורי תביעות כנגד המבקש כאן וכנגד אדם נוסף - מר אולג שפס, ובהן עתרו לחייב את השניים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהן את הסכומים המפורטים בהסכם הפשרה, וזאת בין היתר מכוח עילת הרמת מסך.
ביום 5.6.10 ניתן פסק דין כלפי מר אולג שפס, וההליך המשיך להתנהל כלפי המבקש. בפסק הדין התקבלו תביעות המשיבות כנגד המבקש במלואן, לאחר שנמצא כי הוכחה עילה להרמת מסך ההתאגדות ולחיובו האישי בחובות החברות שהן צד להסכם הפשרה. ואלו עיקרי פסק הדין:

בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על מכלול הראיות שהובאו לפניו, לרבות תלושי השכר שהומצאו, כי לאורך כל תקופת עבודתן, הועסקו המשיבות בחברות במשותף, כאשר המבקש הוא הבעלים האמתי והמנהל של החברות, והקובע הבלעדי של תנאי העסקתן. נימוקים לכך נמצאו בראיות הבאות: במכתבי הפיטורים של המשיבות 1 ו- 3 מופיעה חתימתו של המבקש, והמבקש לא הביא כל ראיה כדי לתמוך בגרסתו בדבר זיוף חתימתו; גרסת המבקש לפיה החל משנת 2005 מכר את מניותיו בחברות למר שפס והפסיק להיות מעורב בנעשה בהן לא הוכחה שכן לא הוצג כל מסמך המעיד על מכירת המניות בחברות; רישומי רשם החברות על העברת השליטה מהמבקש למר שפס היו פיקטיביים; התקבלה גרסת המשיבות לפיה השינוי בשם המעסיק בתלושי השכר נעשה על ידי המבקש, מבלי שטרח להודיע להן דבר.
התנהלות המבקש בניהול החברות מעידה על עירוב נכסים בין החברות ושימוש לרעה במסך ההתאגדות בין החברות לבעליהן; המבקש העביר את המשיבות מחברה אחת לשנייה, כאשר במועד סיום עבודתן בשנת 2006 מצאו עצמן בפני שוקת שבורה מבלי לקבל את זכויותיהן; המבקש לא טרח לנקוט בהליכי פירוק לחברות שהיו בבעלותו או בשליטתו; המבקש המשיך לפעיל את החברות שבבעלותו, למרות שידע או היה עליו לדעת שאין לחברות אלה יכולת פיננסית לשלם את זכויותיהם של העובדים ובכללם של המשיבות.
בהליכים נוספים, חלקם פליליים, התייחסו לעירוב נכסים מצד המבקש ולשיטה של סגירה והקמת חברות חדשות. בהליכים אלה נמתחה ביקורת על דרך התנהלותו של המבקש, המסתתר מאחורי מסך ההתאגדות של החברות בבעלותו, ואף מעיד בשקר כי לא היה כביכול מנהלן;
עוצמה אבטחה פורקה לבסוף בשנת 2012, רק לאחר שעובדיה פנו לבית המשפט בבקשת פירוק. במסגרת הפירוק קיבלו המשיבות רק סכום מזערי מהכספים להם היו זכאיות, מפני שלפי התלושים הן עבדו בחברה זו רק חודשים בודדים; בדו"ח פירוק של עצמה אבטחה ציין המפרק כי בסיור שערך במשרדי החברה, התרשם כי במשרדיה פועלות ורשומות שורה של חברות השייכות לבני משפחת שחם או מופעלות על ידם, תוך שאין הפרדה אמיתית בפעילות החברות המופעלות באמצעות צוות עובדים אחד המשתמש באותם המשאבים.
טענת המבקש לפיה במועד חתימת הסכם הפשרה בשנת 2007 לא היה מעורב בחברות ולא בחתימת הסכם הפשרה ובקיומו, נסתרה בפסק הדין שעסק בעניינו בפרשת ביטון. במסגרת פרשה זו ציין המבקש, במסגרת תצהירו מיום 14.7.10, כי הינו מוסמך לתת תצהיר גם בשם חברת תנופה איגוד, בנוסף לעצמו.
בעניין עזרן אומנם נדחתה תביעת העובד להרמת מסך כנגד המבקש ולתשלום הסכם הפשרה שנחתם עם חברת תנופה איגוד, אולם העובדות במקרה דנן שונות. בקשר לכך נקבע כי, בשונה מעניין עזרן, במקרה דנן הוכח שהמבקש היה בעל מניות בתנופה איגוד ועוצמה אבטחה מבחינה מהותית.
מסכם בית הדין האזורי וקובע כי המשיבות הוכיחו את טענת הרמת מסך, מכוח עילות שהתקיימו במהלך תקופת עבודתן והוכיחו שהמבקש היה מעורב בחתימה על הסכם הפשרה.
כפועל יוצא מקביעות אלה, חייב בית הדין את המבקש (יחד ולחוד עם מר שפס) לשלם, בקיזוז הסכומים שהמשיבות הודו כי קיבלו מהמוסד לביטוח לאומי ובמסגרת ההוצאה לפועל, למשיבות את הסכומים הבאים: למשיבה 1 סך של 11,421 ₪; למשיבה 2 סך של 12,924 ₪; למשיבה 3 סך של 3,226 ₪; למשיבה 4 סך של 2,855 ₪. לסכומים אלה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.07. כן חויב המבקש לשלם, לכל אחת מהמשיבות, הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ וכן השתתפות בשכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪.
הבקשה וטענות הצדדים:
המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו. במסגרת הבקשה טוען המבקש כי סיכויו לזכות בערעור גבוהים. המבקש טוען, בין היתר, כי לא היתה עילה להרים את מסך ההתאגדות נגדו ולחייבו באופן אישי, שכן במועדים הרלבנטיים לתביעות, המבקש כלל לא היה בעל מניות בחברות. עוד נטען כי בית הדין התעלם מן העובדות שהובאו בפניו וגם מהלכות רלבנטיות בנוגע להרמת מסך ההתאגדות. כן נטען כי המשיבות הגיעו להסכם פשרה עם חברות אחרות מאלו שנתבעו מלכתחילה, וזאת מבלי שהיה בתיק בית הדין קמא כל איזכור לחילופי נתבעות; המשיבות לא הוכיחו כי המבקש היה בעל מניות בחברות במועד חתימת הסכם הפשרה וגם לא הוכיחו שהוא נתן את הסכמתו, שלפי טענת המשיבות ניתנה טלפונית, לעו"ד חיים יוגב לחתום על הסכם הפשרה; המשיבות נמנעו מלזמן את עו"ד חיים יוגב למתן עדות; משעה שהמבקש לא היה צד להסכם, לא ניתן לחייבו בגין הפרת אותו הסכם; הוכח, באמצעות נספחי רשם החברות, כי במועד פיטורי המשיבות, המבקש לא היה מנהל או בעל מניות בחברות; המבקש הוכיח כי אינו מכיר את המשיבות, וכי עד לדיון הראשון בתיק דנן בו נכח, מעולם לא נפגש עימן; המשיבות ניהלו את תביעתן בניגוד לסדרי הדין, בניגוד לעקרונות דיני הראיות, תוך הסתמכות על ממצאים עובדתיים בהליכים אחרים, חלקם לא חלוטים, בחוסר שוויון ותוך פגיעה בזכויות המבקש.
המבקש מוסיף וטוען כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין ויתקבל הערעור, יגרם לו נזק רב שלא ניתן לתקן ויהיה מן הנמנע להשיב את המצב לקדמותו. לטענתו, המבקשות העידו על עצמן כי הינן נשים קשות יום, המתפרנסות מעבודות ניקיון. עוד צויין כי בכתב התביעות טענו העובדות שהינן השתכרו שכר מינימום ונאלצו בשכר זה לפרנס את משפחותיהן. בנסיבות אלה, כך נטען, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, שכן אם ישלם לעובדות מלוא הסכום הפסוק באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל ערעור, לא יוכל לגבות כספו בחזרה מהן.
העובדות מתנגדות לבקשה וטוענות כי ערכאת הערעור רשאית לעכב את ביצוע פסק הדין רק כאשר סירב בית המשפט או הרשם, שנתן את פסק דין עליו מערערים, לעכב את הביצוע. לטענתן, בהעדר החלטה של הערכאה הדיונית אין ערכאת הערעור מוסמכת לדון בבקשה ומטעם זה בלבד דינה להידחות. עוד טוענות העובדות כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי.
לגופם של דברים, טוענות המשיבות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן. בקשר לכך נטען כי המבקש לא הביא כל נימוק בדבר טיבם ומידתם של הנזקים העלולים להיגרם לו מתשלום הסכום הפסוק, העומד על סך של כ- 40,000 ₪. עוד נטען כי המבקש לא נתן הסבר מדוע הנזק שיגרם לו עקב תשלום זה, גדול מהנזק הצפוי לעובדות, שהינן אנשים פרטיים, אשר זכויותיהן הסוציאליות הבסיסיות נשללו מהן ברגל גסה תוך משיכת ההליך משנת 2006. לטענת המשיבות, המבקש פעל ופועל בדרך של משיכת ההליך המשפטי וגרר אותן להוצאות רבות עבור שכר טרחת עו"ד ואגרות, וגם הפסד ימי עבודה מרובים על מנת להגיע לדיונים שבהם המבקש לא טרח להופיע, וגרם להן עוגמת נפש רבה. המשיבות מציינות כי בפסיקה נקבע שחשש בלבד, המתבסס על מצבו הקשה של אדם מבחינה כלכלית או חוסר יציבות תעסוקתית, אין בהם בלבד, כדי לעכב ביצועו של פסק דין, ומכל מקום לא הוצגו ראיות המעידות על מצבן הכלכלי הקשה. עוד צוין כי הסכום הפסוק נחלק בין ארבע משיבות, ואין מדובר בסכום גדול יחסית עבור המבקש.
העובדות מוסיפות וטוענות כי סיכויי הערעור קלושים. לטענתן, בתי הדין השונים ברחבי הארץ נתנו פסקי דין נגד המבקש וחיובו אותו באופן אישי, מכוח הרמת מסך, לשלם לעובדים זכויות סוציאליות שונות. עוד נטען כי באחד מהתיקים, המבקש היה מיוצג על ידי עו"ד חיים יוגב, אותו עו"ד שהמבקש הכחיש כל קשר לעובדה שאישר לו לחתום על הסכם הפשרה. לגופם של דברים, טוענות המשיבות כי בית הדין האזורי שמע והתרשם באופן ישיר מהעדויות והכריע בהתאם לראיות שהונחו בפניו. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין קבע כי כל גרסאות הסותרות של המבקש מלמדות על מופרכותן; עוד נקבע כי גרסת המבקש לפיה בשנת 2005 מכר את מניותיו בשתי החברות למר שפס לא קיבלה כל תימוכין ברישומי רשם החברות, ולא הוצג כל מסמך המעיד על מכירת החברה; הוכח שלאורך כל תקופת עבודתן של המשיבות המבקש היה הבעלים והמנהל של החברות והקובע הבלעדי של תנאי העסקתן. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבות, אין כל הצדקה לדחייה נוספת של תשלום זכויות סוציאליות לאחר שנקבע בפסק הדין שהן זכאיות להן.
בתשובה לתגובת המשיבות חוזר המבקש על האמור בבקשתו לעיכוב ביצוע ומדגיש כי לאחרונה הוחלפה תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולכן כיום אין חובה לפנות תחילה לערכאה הדיונית. עוד מציין המבקש כי טענת המשיבות לפיה הסכום הפסוק אינו סכום גדול יחסית עבור המבקש לא נתמכה בתצהיר מטעמן. בקשר לכך טוען המבקש כי הוא "אדם פרטי", החולה במחלות קשות, אשר חווה קריסה כלכלית, וכל נכסיו חוסים תחת צו איסור דיספוזיציה שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אבוב. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, תשלום הסכום הפסוק בסך של כ- 40,000 ₪, גם אם מתחלק בין ארבע העובדות, ייגרם לו נזק רב ומעיד כי המאזן הנוחות נוטה לטובתו. המבקש מוסיף וטוען כי הוא לא ידע על קיומו של הסכם הפשרה ולא היה מעורב בעריכתו, וגם עובר לחתימת הסכם הפשרה הוא כלל לא היה בעל מניות או דירקטור בחברה.
הכרעה
ראשית, אבהיר כי אין לקבל את טענת המשיבות לפיה היה על המבקש לפנות תחילה בבקשה לעיכוב ביצוע לערכאה הדיונית, טרם פנייתו לערכאת הערעור. לאור הנוסח המעודכן של תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה בבתי הדין לעבודה מכח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מקום שהוגשו ערעור או בקשת רשות ערעור ערכאת הערעור היא המוסמכת לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ולא הערכאה הדיונית. לפיכך, נכון עשה המבקש עת הגיש לבית דין זה את הבקשה עיכוב ביצוע במקביל להגשת הערעור.
לגופה של הבקשה, נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור. כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות.
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, ואלה טעמיי:
על פני הדברים, המבקש לא הציג כל מידע אודות מצבן הכלכלי של מי מהמשיבות, ולא ניסה להציג נתונים כלשהם המלמדים כי יקשה עליו לגבות מהן או חלקן את הסכומים שנפסקו לזכותן, אלא הסתפק בטענה כוללנית בדבר היותן "נשים קשות יום". עם זאת, גם אם גובה הסכום שנפסק עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור– במקרה זה הסכום הכולל (נכון למועד פסק הדין – סכום של כ- 41,500 ₪ בגין הסכם הפשרה וסכום של כ- 12,000 ₪ בגין הוצאות משפט) נובע ממספרן של המשיבות, שכל אחת מהן הגישה תביעה אינדיבידואלית, וכאשר לטובת כל אחת מהן נפסקו סכומים כוללים שאינם גבוהים. נכון למועד עיכוב הביצוע הסכום הכולל אותו חב המבקש למשיבה 1 הוא כ- 18,500 ₪; למשיבה 2 כ- 20,500 ₪; למשיבה 3 כ- 7,500 ₪; ולמשיבה 4 כ- 7,000 ₪. אין מדובר בסכומים מהותיים ולא הוכח שיקשה על המבקש לגבותו חזרה מכל משיבה, היה ויזכה בערעור.
בנוסף, מדובר בזכויות סוציאליות שהמשיבות היו זכאיות לקבלן (לפי קביעות בית הדין האזורי) זה מכבר, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין שהן זכאיות להן. מעבר לכך אציין כי טענת המבקש, אשר נטענה במסגרת תשובה לתגובה, לפיה ייגרם לו נזק בלתי הפיך ככל שיידרש לשלם את הסכום הפסוק באופן מיידי נטענה באופן כללי, ללא צירוף כל מסמך המעיד על מצב שכזה.
בהתחשב באמור לעיל לגבי מאזן הנוחות, לא מצאתי לנכון להידרש לסיכויי הערעור. אמנם הערעור אינו מופנה רק כנגד קביעות עובדתיות ואוחז גם טענות משפטיות שיש לבררן, אך אין בסיכויי הערעור לכשעצמם כדי להצדיק את עיכוב הביצוע נוכח מאזן הנוחות כאמור. בכך שונה עניין זה מההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע בעניין קובי ביטון.
סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבות בגין בקשה זו בסכום כולל של 2,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום ממועד קבלת ההחלטה, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ז אדר תשע"ה (18 מרץ 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .