הדפסה

שולדר ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בעמ ואח'

בפני
כב' השופט יונה אטדגי

המבקשים:

1.עמיחי שולדר
2.יפה בכר
ב"כ עו"ד רן אורן

נגד

המשיבים:

1.בנק מזרחי טפחות בע"מ
ב"כ עו"ד עופר שטריקר

2.אהרון שולדר
3.ציפורה שולדר
ב"כ עו"ד דוד הופמן

פסק דין

רקע
1. המבקשים הם יורשיו (בנו ובתו) של המנוח זישה שולדר ז"ל (להלן – זישה).
המשיב 2 (להלן – אהרון) הוא אחיו של זישה.
המשיבה 3 (להלן – ציפורה) היא אשתו של אהרון.

2. בהתאם להסכם מיום 18.3.75 רכשו זישה, אהרון וציפורה מחברת "פר-גב" נכס מקרקעין בהרצליה, חלקה 79/8 בגוש 6592, שהוגדר בכתב התביעה כאולם תעשיה (להלן - "הסכם הרכישה", נספח א' לתובענה, ו"הנכס" – בהתאמה).

3. הסכם הרכישה מודפס במכונת כתיבה.
בעמוד השני להסכם, לפני תחילתו של סעיף 6, רשם מאן דהוא בכתב יד: "הזכויות ירשמו ע"ש צפורה 50% ע"ש אהרון 25% ע"ש זישה 25%".
על פי הרישום שנעשה בלישכת רישום המקרקעין נתניה ביום 11.3.79 נרשמו הזכויות בחלקים שווים בין אהרון, זישה וציפורה, שליש כל אחד (הנסח צורף כנספח ב' לתובענה).

4. זישה נפטר בסוף שנת 2008. רעייתו (אם המבקשים) נפטרה בשנת 2010.
בחודש מאי 2012 הועברו זכויותיו של זישה בנכס על שם יורשיו, המבקשים, באופן שכיום רישום הזכויות בנכס בלישכת רישום המקרקעין הינו כדלקמן:
אהרון – 1/3, ציפורה – 1/ 3, המבקש 1 – 1/6, המבקשת 2 – 1/6 (הנסח המעודכן צורף כנספח ו' לתובענה).
5. במשך כל השנים הושכר הנכס לצדדים שלישיים ודמי השכירות חולקו: מחצית לאהרון וציפורה ומחצית לזישה (ולאחריו - ליורשיו).

6. על הנכס רשומה משכנתא לטובת "טפחות בנק משכנתאות לישראל", שמוזג לאחר מכן עם המשיב 1 (להלן – הבנק).
המשכנתא נרשמה על זכויותיהם של הבעלים בנכס (להלן – המשכנתא), והיא נעשתה ל הבטחת פרעון הלוואה שנטלו אהרון ובנו, יצחק שולדר, בסכום מקורי של 1,600,000 ₪ (להלן – ההלוואה).

התובענה ותמצית טענות הצדדים
7. טענות המבקשים נחלקות לשני סוגים:
כלפי אהרון וציפורה טוענים הם, שרישום הזכויות בלישכת רישום המקרקעין, באופן שהם התחלקו באופן שווה בין זישה, אהרון וציפורה, שליש כל אחד, נעשה בטעות, וכי הרישום הנכון צריך לשקף את המצב האמיתי, לפיו הזכויות בנכס הינן: מחצית לזישה, כיום למבקשים, ומחצית לאהרון וציפורה.
כלפי הבנק הם טוענים שיש להכריז על בטלות המשכנתא או על פקיעתה, מטעמים רבים ושונים שבדיני החוזים והערבות.
הסעדים המבוקשים בתובענה הם למתן צווים הצהרתיים, האחד – שרישום הזכויות בנכס צריך לשקף את המצב הנכון לגירסתם, כלומר : מחצית להם (כיורשיו של זישה) ומחצית לאהרון וציפורה, השני – שיוכרז על בטלות המשכנתא או על פקיעתה, לכל הפחות ביחס לזכיותיהם בנכס.

8. אהרון וציפורה מתנגדים לסעד המכוון כלפיהם.
לטענתם, לא זו בלבד שרישום הזכויות אינו צריך להיעשות כטענת המבקשים, אלא גם שהוא היה צריך להיעשות באופן שישקף את שנרשם (בכתב יד) בהסכם הרכישה: מחצית לציפורה, רבע לאהרון ורבע לזישה.

9. גם הבנק דוחה את טענות המבקשים המכוונות כלפיו ומתנגד למתן הסעד המבוקש.

דיון
התביעה כלפי אהרון וציפורה
10. הראיה הטובה ביותר שבידי המבקשים להוכחת טענתם היא תצהיר, עליו חתמו אהרון וציפורה ביום 6.6.02 (נספח ג' לתובענה), שבו הם מצהירים כי הנכס נרכש מחצית על ידם ומחצית על ידי זישה, כי "בעת רישום המבנה בלשכת רישום המקרקעין נפלה טעות והמבנה נרשם בחלקים שווים לכל אחד מאתנו, דהיינו נרשמה בעלות על 1/3 מהמבנה לכל אחד מאתנו", וכי "אנו מעוניינים להעמיד את הדברים על דיוקם ולהצהיר על חלקנו במבנה על מנת שכל אחד מהבעלים ידע מהו חלקו האמיתי במבנה וכדי שהצהרה זו תשמש אותנו וכל אחד מיורשנו בעתיד" (להלן – התצהיר).
אהרון בתצהיר התשובה שנתן העלה גירסה תמוהה באשר לתצהיר זה (סעיף 15). מחד טען ש"התצהיר אכן הוכן, אך לא נחתם", ומאידך טען שהוא "נרשם כאשר החוזה משנת 1975 לא היה לנגד עיני". בהמשך (סעיף 16) הוא מספר, שרק לאחר שעבר דירה (הוא אינו מציין מתי זה היה) הוא "עשה סדר בניירות", מצא את הסכם הרכישה ונוכח "כי האמור בתצהיר אינו נכון".

11. עיננו רואות כי התצהיר האמור חתום על ידי אהרון וציפורה, כאשר עו"ד הופמן מאמת ומאשר בחתימתו את חתימתם.
עו"ד הופמן אף אישר בתצהיר עדות ראשית שנתן במסגרת תיק זה, כי בתאריך האמור הצהירו בפניו אהרון וציפורה את האמור באותו תצהיר.
מכל מקום, בחקירתו (עמ' 24-25) אישר אהרון שהוא ואשתו חתמו על תצהיר זה, והפעם הוא סיפק הסבר אחר לחתימתו: אחיו זישה הוא שלחץ עליו לחתום, כי "יש לו צרות בבית", והוא (אהרון) "הכריח" את אשתו צפורה לחתום, למרות שהיא לא רצתה לחתום.
יצוין, כי ציפורה עצמה לא הגישה תצהיר ולא העידה. אהרון שנשאל על כך השיב ש"היא חולה מאד" (עמ' 25), אך לא סיפק כל אסמכתא לכך.

12. שני ההסברים שסיפק אהרון לנסיבות חתימתו וחתימת אשתו ציפורה על התצהיר, מלבד זאת שהם סותרים האחד את השני, הם גם אינם יכולים לעמוד כל אחד בפני עצמו.
באשר להסבר הראשון – "מציאת" הסכם הרכישה לאחר החתימה על התצהיר איננה יכולה להסביר את ההודאה החד משמעית, בכך שהנכס נרכש באופן שווה על ידיו ועל ידי אשתו מצד אחד ועל ידי זישה מצד שני, והיא איננה יכ ולה להסביר את ההודאה בטעות שנפלה ברישום בלשכת רישום המקרקעי ן. אדרבא, מציאת ההסכם לאחר מכן רק עשויה לחזק את הסברה, כי נמצאה לו ולציפורה אמתלה להתנער מהתחייבותם בתצהיר, לאור הרישום בהסכם שנזכר לעיל בכתב יד, אליו אתייחס בנפרד להלן.
באשר להסבר השני – ראשית, אין זה סביר כלל שאהרון וציפורה יוותרו על חלק מזכויותיהם, רק משום "הלחץ" שזישה הפעיל עליהם, ואין זה סביר שאהרון "יכריח" את ציפורה לחתום על ויתור על חלק מזכותה, למרות חוסר רצונה. שנית, אם אכן " נכנעו ללחץ" בסוף, מה גרם להם לחזור בהם, ומדוע לא נקטו בכל צעד לביט ול התחייבותם בתצהיר? וכיום, לאחר פטירתו של זישה, כיצד יכולים המבקשים להתמודד מול טענה זו?

13. הסתירות האמורות וההסברים המפוקפקים רק מחזקים את המסקנה, לפיה אכן נפלה טעות ברישום הזכויות בנכס, כיוון שהזכויות האמיתיות בנכס הן: מחצית לאהרון וציפורה יחדיו ומחצית לזישה, כיום – ליורשיו, המבקשים.

14. מסקנה זו מקבלת חיזוק ממסמך נוסף שהוכן על ידי ב"כ אהרון וציפורה, עו"ד הופמן: טיוטת הסכם משנת 2006, לפיה היה מוכן אהרון להעביר לזישה שישית מהזכויות בנכס, כך שבידי זישה תהיה מחצית מהזכ ויות בנכס (צורף כנספח ד' לתובענה).
מסמך זה לא נחתם על ידי הצדדים ותוכנו לא בוצע, אך עו"ד הופמן אישר בתצהירו וכן בחקירתו (עמ' 28-29), כי המסמך הוכן על ידו לבקשת הצדדים, אם כי לא זכר לבקשת מי מהצדדים וכן לא זכר מדוע הוא לא נחתם ולא בוצע.
הדעת נותנת שעו"ד הופמן לא היה מכין טיוטה זו, בלא הסכמת הצדדים ובלא שהיתה נכונות מצידם לקיימו, והיא הוכנה כארבע שנים לאחר החתימה על התצהיר, משמע שבמשך חייו של זישה לא התכחשו אהרון וציפורה לתוכנו של אותו תצהיר.

15. כאמור, בצילום הסכם הרכישה שצורף לתובענה (נספח א'), נרשם בכתב יד על ידי מאן דהוא: "הזכויות יירשמו ע"ש ציפורה 50%, ע"ש אהרון 25%, ע"ש זישא 25%".
אהרון טען בתצהירו (סעיף 11), כי הדבר נעשה כך משום שהנכס נרכש מכספה של ציפורה, ורק מתוך "אהבה ומחווה של רצון טוב" הוא רשם רבע מהזכויות על שם אחיו (סעיף 7 לתצהיר).
כאמור, ציפורה נמנעה מלהעיד.
אהרון נשאל בחקירתו (עמ' 22) אם יש לו סימוכין כלשהם לטענה זו. הוא השיב שכן, ואף בנו יצחק ביקש לסייע לו במציאת האסמכתא, כשב"כ המבקשים אינו מתנגד לכך, ובסופו של דבר לא הוגשה כל אסמכתא לכך.

16. מכל מקום, בצילום ההסכם שצורף לתובענה לא מופיעה חתימתו של זישה ליד הכיתוב בכתב יד האמור ורק חתימותיהם של אהרון וציפורה מופיעות בסמוך אליו (אהרון אישר זאת בחקירתו, עמ' 23-24).
כך גם בעותק ההסכם שהיה בידי בנו של אהרון במהלך חקירת אהרון, שהוצג וסומן ת/3 (עמ' 23 לפרוטוקול).
רק לאחר שאהרון סיים להעיד ובתחילת חקירתו של עו"ד הופמן (עמ' 27 לפרוטוקול), הציג עו"ד הופמן עותק אחר של ההסכם (סומן נ/1), כאשר בסמוך לכיתוב בכתב יד האמור מופיעה חתימה הנחזית להיות של זישה.
עו"ד הופמן העיד (עמ' 27-28), כי מסמך זה נלקח מתיק הנכס בלשכת רישום המקרקעין על ידי אהרון וחתנו, אך אלה לא העידו על כך, וממילא לא יכלו להיחקר אודות מסמך זה.
עו"ד הופמן נשאל והשיב (עמ' 28):
"ש. נניח תיאורטית אם מרשך שירבט את האותיות ש.ז. אתה לא יודע מזה?
ת. אתה שואל אם זה יכול להיות, הכל יכול להיות".
מכל מקום, מסמך זה אינו יכול להיות מוגש באמצעות עו"ד הופמן, שלא היה מסוגל להיחקר לגביו.
לא הובאה כל ראיה שזישה אכן חתם על ידי אותו כיתוב בכתב יד, ובעותק שצורף לכתב התביעה וזה שהוחזק על ידי בנו של אהרון, כאמור, אין כל חתימה כזו.
כיתוב זה גם סותר את הודאתם המפורשת של אהרון וציפורה בתצהיר, שחלוקת הזכויות האמיתית היא אחרת.
כמו כן לא נמצא כל הסבר סביר לכך שאותו משפט שהוסף לא נכלל מלכתחילה בהסכם המודפס.
לא מן הנמנע, אפוא, שתוספת זו הוספה לאחר החתימה על ההסכם, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של זישה, על ידי מישהו שהיה מעונין בתוצאה זו.

17. גם העובדה הבלתי מוכחשת שדמי השכירות חולקו לאורך כל השנים באופן שווה בין זישה מצד אחד ובין אהרון וציפורה מצד שני מחזקת את המסקנה האמורה, ואינני מאמין לדבריו של אהרון (סעיף 13 לתצהירו) כי הסכים לכך משום "היחסים המיוחדים" שהיו בינו ובין אחיו. חלוקה זו תואמת את חלוקת הזכויות האמיתית בנכס, כאמור במס קנתי.

18. כאמור, אהרון וציפורה הודו בתצהיר שהנכס נרכש על ידם ועל ידי זישה בחלקים שווים, כאמור, לא הוגשה כל ראיה שתאמת את טענת אהרון וציפורה כי הנכס נרכש מכספם בלבד.
אולם, אפילו היה מוכח כך, הרי שאהרון חזר בחקירתו (עמ' 21) כמה פעמים על כך שהחלוקה בינו ובין אחיו בכל הנכסים היתה בחלקים שווים, כדבריו: "הכל חילקתי חמישים אחוז".

19. להשלמת התמונה יצוין, כי עו"ד פלדמן שערך את הסכם הרכישה נפטר (סעיף 8 לתצהיר אהרון), ואילו עו"ד אליהו מוזס (יבדל"א) שטיפל ברישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין (שם) לא נקרא להעיד על ידי הצדדים.
אילולא הראיות הברורות שמצביעות על צידקת גירסת המבקשים היה בהימנעות זו מצידם כדי להקשות על קבלתה, כיוון שעליהם מוטל הנטל להוכחת התביעה, אך לאור הראיות האמורות אין משקל רב להימנעות זו, מה גם שאף לגירסת אהרון וציפורה הרישום שנעשה לא שיקף את מצב הזכויות האמיתי, וגם הם לא היו פטורים מהזמנתו לעדות.

20. המבקשים טוענים בכתב התובענה (סעיף 2.24), כי בא כוחם (עו"ד אורן) שוחח ביום 12.11.10 עם אהרון וזה הסכים להעברת שישית מהזכויות למבקשים. המבקשים אף צירפו תרשומת של אותה שיחה, כפי שדווחה על ידי בא כוחם לבעלה של המבקשת.
לא אוכל לסמוך על שיחה נטענת זו משום שעו"ד אורן לא העיד ולאחר שאהרון הכחיש בתצהירו (סעיף 19) את תוכנה.
בין כה וכה, גם ללא ראיה נטענת זו, מסקנתי היא כי המבקשים הוכיחו את גירסתם.

21. המסקנה העולה מכל האמור לעיל בפרק זה היא, שיש לקבל את התביעה המכוונת כלפי אהרון וציפורה, ולתת סעד הצהרתי כמבוקש בסעיף ב' בראש המרצת הפתיחה.

התביעה כלפי הבנק
22. כאמור לעיל, על הנכס רשומה משכנתא על זכויות כל הבעלים לטובת הבנק.
עד הבנק, חיים זילבר, פירט בתצהירו ובחקירתו (עמ' 11-19 לפרוטוקול) את נסיבות רישום המשכנתא, כדלקמן: ביום 9.1.98 נתן הבנק לאהרון ולבנו יצחק הלוואה בסך 1,600,000 ₪.
להבטחת פרעונה נרשמו לטובת הבנק שתי משכנתאות: האחת על נכס מסוים בישוב בת-חן שאינו מעניננו, השניה – על הנכס הנדון. בגין משכנתא זו נחתם ביום 11.1.98 שטר משכנתא ראשון (נספח ט' לת ובענה). פחות מחודש לאחר מכן, ביום 3.2.98, נחתם "שטר תיקון דרגת משכנתא" (נספח א' לתובענה). שטר אחרון זה נחתם לאחר שהבנק סילק חוב משכנתא שהיה מוטל על הנכס לטובת בנק לאומי (סעיף 21 לתצהיר זילבר) והבנק (המשיב 1) עבר להיות בדרגת משכנתא ראשונה במקום דרגת משכנתא שניה. המשכנתא הוגבלה לסכום (מקורי) של 475,000 ₪, שהיה סכום סילוק החוב לבנק לאומי, ואין על כך מחלוקת (סעיף 3.2.4 לתובענה, סעיף 29 לכתב התשובה של הבנק).

23. המבקשים העלו כל טענה אפשרית מתחום דיני החוזים ודיני הערבות (בהסתמך על סעיף 12 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, להלן – חוק המשכון) כדי ל תמוך בתביעתם לביטול המשכנתא או לפקיעתה.
בפסיקה עקבית נקבעה החזקה, כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן את הסכמתו לאמור בו.
חזקה זו מתעצמת, שעה שהמדובר הינו במסמכים מהותיים כגון שטרי שעבוד ומשכנתא.
ראו: ע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (5.8.08), והפסיקה המובאת שם.
לפיכך, ולפני דיון בנושאים המשפטיים המגוונים שהועלו בהקשר זה, יש להכריע בשאלה, האם המבקשים הניחו תשתית עובדתית ראויה לטענותיהם?
תשובתי לשאלה זו, לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו, שלילית.

24. בראש ובראשונה טוענים המבקשים שאביהם לא ידע קרוא וכתוב, ומכאן מסקנתם שהוא "לא ידע ולא הבין את משמעות חתימתו על שטר המשכנתא", אלא אם הדברים הוסברו לו כראוי (סעיפים 6.1.1 ו-6.1.3 לתצהיר המבקש).
המבקשים הצהירו כבר בכתב התובענה (סעיף 3.1.12 וכן בסעיף 6.1.2 לתצהיר המבקש), כי הם "יגישו לבית המשפט הנכבד תצהירים של אנשים נוספים, אשר יעידו לענין זה, באם תהיה מחלוקת כלשהי ביחס לכך שהמנוח לא ידע קרוא וכתוב".
עובדה זו אכן הוכחשה בתוקף על ידי אהרון בסעיף 12 לתצהירו, באומרו:
"התובעים משקרים במצח נחושה ופוגעים בכבודו של אחי ז"ל כאשר בסעיף 2.6 הם טוענים כי זישה לא ידע קרוא וכתוב, וכי הרישום נעשה תוך ניצול חולשתו של זישה. זישה ידע גם ידע לקרוא ולכתוב. במשך כל התקופה בה ניהלנו מחסן עצים לנגרי ריהוט, היה זישה עובד בחלוקת הסחורה, מה שהצריך הכנת תעודות משלוח וחשבוניות, ומתן קבלות לק ונים. גם בעבודות הנגרות שעשה בנגריה הצריכו קריאת תוכניות והבנתן".
למרות זאת, נמנעו המבקשים, בניגוד ל"הבטחתם", להמציא תצהירים של אנשים נוספים שיתמכו בטענתם זו.
המבקש שנשאל על כך השיב (עמ' 6 לפרוטוקול):
"ניתן להשיג את התצהירים במידה ויהיה צורך. כרגע אין לי".
הימנעות המבקשים מלהעיד עדים בנקודה הנדונה, בהעדר הסבר סביר ואמין, מערערת את אמינות גירסתם (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת 2009, עמ' 1890).
נמצא, שהמבקשים לא השכילו להוכיח גם נתון עובדתי בסיסי זה.

25. נוסף לכך, אין בכך שזישה לא ידע קרוא וכתוב, אפילו הדבר היה מוכח, כדי לגרום לביטול המשכנתא.
כך נפסק ב-ע"א 2119/99 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77, 84:
"הדיון הכללי בקשר לחתימה על חוזה על ידי מי שאינו יודע קרוא וכתוב – והוא הדין בעיוור או במי שאינו יודע את השפה שבה נכתב החוזה וכיוצא בזה – א ומר כדלקמן:
(א) אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה."
בעניננו, אם זישה אכן סבר שהוא איננו מבין על מה הוא נדרש לחתום, מדוע לא התייעץ קודם לכן עם בנו או עם בתו, המבקשים, שהיו באותה עת כבר בגירים ובעלי משפחות (כך יש להסיק מסעיפים 1.1 ו-1.2 לתובענה), ומדוע לא ביקש מהם ללוותו למעמד החתימה כדי לקרוא לו אותם מסמכים ולהסביר לו את תוכנם?
ויצוין, כי על פי עדות המבקש, הוא היה "חלק מהעסק המשותף" (עמ' 6 לפרוטוקול), ואביו היה איתו "בקשר קבוע ודיווח לו על כל דבר שהיה" (עמ' 7)!

26. יתר על כן, שטר תיקון דרגת המשכנתא, שבעקבותיו נרשמה המשכנתא הקיימת על הנכס, נחתם בפני עו"ד אליהו מוזס, שטיפל בפועל גם ברישום הזכויות על הנכס בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 8 לתצהיר אהרון), משמע: פעל מכוחם של זישה, אהרון וציפורה ולא מטעם הבנק (ראו עדותו של זילבר, עמ' 14).
לשטר תיקון המשכנתא צורף טופס "חתימת השטר בפני עורך דין" (העמוד השני בנספח ז' לכתב התשובה של הבנק), כאשר בטופס זה "מעיד" עו"ד מוזס כי זישה, אהרון וציפורה חתמו על השטר, "לאחר שזיהיתי אותם והסברתי להם את מהות העיסקה שהם עומדים לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה ולאחר ששוכנעתי שההסבר הובן להם כראוי חתמו לפני מרצונם".
כיוון שכך, הבנק היה רשאי להניח, שעו"ד מוזס נהג כפי שהצהיר ואישר באותו מסמך, וכי ההסברים הנכונים אכן ניתנו לחותמים על השטר, ראו: פסק דין גילמן הנ"ל; רע"א 11519/04 לבקוביץ נ' בנק הפועלים בע"מ (7.7.05).
אלו היו חפצים המבקשים לסתור חזקה זו, נדרש היה מהם לזמן את עו"ד מוזס לעדות, כפי שמוטל על כל בעל דין המבקש להוכיח טענה החשובה לעמדתו במשפט (ראו: אליהו הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 200).
גם הימנעות זו, כפי שנאמר לעיל, בהעדר הסבר סביר ואמין, מערערת את אמינות גירסת המבקשים.

27. בענין זה יצוין, כי המבקשים צירפו לתביעתם (נספח ח') את הדף הראשון בלבד משטר המשכנתא, וטענו בהקשר זה (סעיפים 3.1.12 – 3.1.9 לתובענה) כי חתימתו של זישה לא אושרה, מאחר ובדף זה מופיע רק האישור של עורך הדין של הבנק המאשר את חתימת נציגי הבנק.
הבנק צירף, כאמור, לכתב תשובתו גם את הדף השני, אישורו של עו"ד מוזס את חתימותיהם של זישה, אהרון וציפורה (נספח ו'), ומוכח היטב שדף זה הוא המשכו של הדף הראשון, כאשר חלק החותמת העגולה הטבוע על הדף השני, משלים את החלק הטבוע על הדף הראשון.
עוד ניתן ללמוד על כך מרצף המועדים, כאשר בדף הראשון מאשר עורך הדין של הבנק את חתימות נציגי הבנק ביום 3.2.98, בדף השני מאשר עו"ד מוזס את חתימותיהם של זישה, אהרון וציפורה ביום 4.2.98, ובאותו יום גם אושרה העיסקה לרישום בלשכת רישום המקרקעין נתניה, על פי חותמת הלשכה שהוטבעה עליו.

28. המבקשים גם בנו תשתית דמיונית על כך שבדף שצירפו (נספח ח'), כלומר הדף הראשון של השטר, מופיעה חותמת של לשכת רישום המקרקעין מיום 24.7.02, ותהו כיצד מועד זה תואם את מועד החתימה על השטר, 3-4.2.98 (סעיף 3.1.6 לכתב התובענה).
גם לתהייה זו לא היה כל מקום. כפי שהעיר הבנק, חותמת זו מיום 24.7.02 הינה רק לצורך "צילום מתאים למקור", כפי שמצוין במפורש בתוכה, ואמנם בעותק שצירף הבנק (נספח ו') חותמת זו איננה קיימת.

29. הבנק גם עמד בכתב תשובתו ובסיכומיו, בצדק רב, על כך שהמבקשים לא מציינים כלל במה זישה הוטעה?
אפילו אם נניח שזישה לא ידע קרוא וכתוב, ואפילו נניח שלא סופקו לו הסברים נאותים – שתי טענות שכבר נדחו – עדיין היה על המבקשים לפרט ולהוכיח במה הוא הוטעה בכלל, ובמה הוטעה על ידי הבנק בפרט, שהרי טענת הטעיה מחייבת להוכיח שהמתקשר בחוזה הוטעה על ידי הצד האחר (סעיף 15 ל חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973).
לא זו בלבד שקשה עד בלתי אפשרי להסיק ממבול טענות המבקשים במה הוטעה זישה על ידי הבנק, אלא גם זאת שהמבקשים ציינו בכתב התובענה (סעיף 2.1.18) ובתצהירו של המבקש (סעיף 5.13), כי כל התחייבותו של זישה כלפי הבנק "התמצתה בעצם הסכמתו למשכן זכויותיו במקרקעין", כלומר, שעל פי דברי המבקשים עצמם, זישה ידע והבין היטב כי הוא ממשכן את זכויותיו בנכס לטובת הבנק.
מהי, אם כן, טרונייתם כלפי הבנק?

30. גם טענת המבקשים, הפזורה לאורך כתב התובענה, לפיה הבנק הפר את חובת האמון המוטלת עליו כלפי זישה, בכך שלא העמידו על חובותיו האחרים של אהרון ובכך שהוא הוסיף והעניק לו הלוואות נוספות למרות קשייו הכלכליים, נטענו ללא כל תשתית ראויה ולא הוצגה כל ראיה לענין זה.
זילבר העיד (עמ' 12), כי קודם להתקשרות בין הבנק ובין אהרון ובנו יצחק בקשר להלוואה הנדונה לא היתה כל התקשרות נוספת, וכן שההלוואה הזו היתה היחידה שניתנה להם (עמ' 18).

31. עדותו זו של זילבר, לפיה ההלוואה הנדונה כאן שניתנה לאהרון ובנו, ושבעקבותיה נרשמה המשכנתא הנדונה, היתה היחדה שניתנה להם, גם מפריכה את טענתם הנוספת של המבקשים, לפיה הבנק בחר לזקוף תשלומים ששילמו השניים על חשבון חובות אחרים שלהם לבנק במקום לזוקפם לטובת ההלוואה נשוא המשכנתא.
זה היה חובם היחיד לבנק ולא היה כל צורך לזקוף את התשלומים לטובת חוב אחר.

32. גם טענת המבקשים, לפיה התשלומים הרבים שאהרון ובנו שילמו על חשבון פרעון ההלוואה מפקיעים את המשכנתא, מאחר והיא הוגבלה כאמור לסכום של 475,000 ₪, מחוסרת בסיס.
על פי סעיף 1(ב) לחוק המשכון, הערובה (כלומר המשכון) יכול שתהיה לחוב כולו או מקצתו.
כאשר מגבילים את המשכון למקצת החוב, כפי שנעשה כאן, משמעות הדבר היא, שאם יתעורר הצורך במימוש המשכון הרי שלא ייפרע בדרך זו יותר מהסכום המוגבל שנקבע.
בעניננו משמעות הדבר, שאם תמומש המשכנתא על הנכס והוא יימכר לצורך פרעון החוב, לא ניתן יהיה לגבות בדרך זו יותר מהסכום המוגבל שנקבע, כמובן בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית וחיובים נלווים אחרים.
כל עוד קיים חוב בגובה הסכום המוגבל שנקבע, לכל הפחות, המשכון תקף.
זילבר העיד (עמ' 19), כי החוב כיום (כלומר בעת מתן עדותו) עומד על סכום הגבוה מכך, והמבקשים לא סתרו נתון זה.
אוסיף, כי בפני המבקשים פתוחה תמיד הדרך, אם הבנק ירצה להוציא לפועל את המשכנתא, לטעון "טענת פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (בהתאם לסעיף 81 לאותו חוק, משכנתא היא חי וב שדינה כפסק דין).

33. באשר לטענת המבקשים בקשר לכך שהבנק לא שיגר הודעות לזישה על החוב נשוא ההלוואה, בניגוד לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן – חוק הערבות), בהיותו של זישה, לטענתם, "ערב מוגן" במובן אותו חוק, הרי שמבלי להיכנס לדיון עד כמה חלות הוראות חוק זה על חיוב המובטח במשכון (סעיף 12 לחוק המשכון, וראו הדיון בעניין זה בספרו של ד"ר רוי בר-קהן, ערבות, עמ' 125 ואילך), הוכח מעדותו של זילבר שהבנק שלח ללווים "התראות חריפות" לתשלום החוב, לכל הפחות עד סוף שנת 2004.
המבקש לעומת זאת, שלא התגורר בשנים האלה עם הוריו, איננו יכול להעיד אודות ענין זה מידיעה אישית, אלא מתוך דברים שהוריו, שלא העידו כמובן, אמרו לו (עדות המבקש, עמ' 7 לפרוטוקול).
מלבד זאת, כפי שהעיר ב"כ הבנק בצדק בסיכומיו, אפילו היה מוכח שלא נשלחו לזישה כל הודעות אודות אי קיום החוב, הרי שעל פי סעיף 26(א) לחוק הערבות, אי היידוע איננו גורם לביטולה של הערבות או לפקיעתה, אלא לכל היותר היא גורמת להפטרת הערב "כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". אם כן, עדיין היה על המבקשים להוכיח מהו הנזק שנגרם לזישה או להם מכך שהבנק לא שלח הודעות על אי תשלום ההלוואה. אם היו מתקבלות הודעות כאלה, כיצד זישה או הם יכלו לגרום לתשלומה, כאשר על פי גירסתם אהרון היה ממילא שרוי בחובות כבדים?

34. המסקנה העולה מכל האמור בפרק זה היא, שהמבקשים לא הוכיחו כל טענה שתצדיק את ביטולה של המשכנתא או את פקיעתה, כולה או חלקה.
תוצאה
35. בהתאם לכל האמור לעיל אני מחליט כדלקמן:

א. התביעה כלפי המשיבים 2 ו-3 (אהרון וצפורה שולדר) מתקבלת.
ניתן בזה צו הצהרתי, לפיו המבקשים (עמיחי שולדר ויפה בכר) הרשומים כבעלים של 1/3 מזכויות החכירה במקרקעין הנמצאים ברח' החושלים 9 הרצליה, הידועים כחלקה 79/8 בגוש 6592, הם בפועל הבעלים של מחצית מזכויות החכירה במקרקעין, ועל המשיבים 2 ו-3 לה עביר 1/6 מזכויותיהם הרשומות באותם מקרקעין לטובת המבקשים, כך שזכויות החכירה במקרקעין יתחלקו באופן שווה בין המבקשים מצד אחד ובין המשיבים מצד שני, מחצית מהזכויות לכל צד.
המשיבים 2 ו-3 ישלמו למבקשים שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ב. התביעה כלפי המשיב 1 (בנק מזרחי-טפחות בע"מ) נדחית, ונדחים הסעדים ההצהרתיים שהתבקשו כלפיו (סעיפים א' ו-ג' לראש המרצת הפתיחה).
המבקשים ישלמו למשיב 1 שכ"ט עו"ד סך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ד, 30 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.