הדפסה

רשת מזון חצי חינם ואח' נ' דאודון ואח'

מספר בקשה:7
בפני
כבוד הרשמת- השופטת עינת רביד

מבקשים

  1. רשת מזון חצי חינם
  2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

נגד

משיבים

  1. דליה דאודון
  2. מוסד לביטוח לאומי

החלטה

המבקשות הגיש ו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו מיום 26.5.15 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מנחם קליין) בת.א. 15244-09-10 (להלן: " פסק הדין"). הבקשה הוגשה ביום 30.9.15 ואין מחלוקת כי הוגשה באיחור משמעותי.
פסק הדין קבע כי על המבקשות לפצות את המשיבה 1 (היא התובעת בתיק בית משפט השלום- להלן: " התובעת") על נזק שנגרם לה וכן קבע כי המבקשות ישלמו חלק מסכום הפיצוי למשיב 2 (להלן: " המל"ל"), באשר הנכות שנקבעה לה על ידי ועדה רפואית היא כולה על חשבון התאונה.
נימוק המבקשות להגשת הערעור כעת הוא , כי למבקשות לא היה עניין לערער על פסק הדין והן פעלו על פיו ושילמ ו לתובעת ולמל"ל כל אחד את חלקו כפי שנקבע בפסק הדין . אולם התובעת הגישה ערעור בנוגע לגובה הנכות הרפואית והתפקודית, שיעור הפיצוי וכן טענה כי לא היה מקום לנכות את מלוא תגמולי המל"ל מסך הפיצוי, אשר נפסק לה מאחר ולא כל הנכויות אשר נקבעו לה הן בקשר עם אירוע התאונה - הלכת "פרלה עמר" (ראו ע"א 15901-07-15 - להלן: "ערעור התובעת").
המבקשות הגיש ו ערעור שכנגד לערעור התובעת ובו טענ ו לעניין קביעת אחריותן, אי קביעת האשם התורם, הנכות הרפואית והתפקודית וכן בנוגע לניכוי תגמולי המל"ל.
באותו יום הגישו ה מבקשות גם את הודעת הערעור בתיק זה, שב ו ה ן טוענות אך ורק בנושא ניכויי המל"ל, כאשר כל טענותיה ן בערעור שכנגד מופיעות גם בהודעת הערעור בתיק זה.
המבקשות עותרות כי יוארך להן המועד להגשת הערעור, ולו על מנת שלא יעמדו בפני מצב שבו יחויבו ביותר מ- 100%, וזאת למרות שכתבו "אנו סבורים שדי בערעור שכנגד אשר הוגש על ידינו בתיק זה אולם על מנת שלא יווצר מצב בו המבקשות ייאלצו לשלם סכומים העולים על גובה הנזק ובניגוד להלכה הפסוקה, מוגשת הבקשה שבנדון." (סעיף 21 לבקשה).
המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי אין מקום בנסיבות אלה להארכת המועד להגשת ערעור כיוון שטענות לעניין ניכוי תשלומי המל"ל נטענו בערעור שכנגד.
דיון והכרעה
תקנה 397 לתקנות קובעת כדלקמן:
"המועד להגשת ערעור בזכות - המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור."
ככל שחלף המועד להגשת הערעור על פסק הדין/ההחלטה, על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ולפרט "טעם מיוחד" כמתחייב על פי תקנה 528 לתקנות.
תקנה 528 לתקנות מאזנת בין שתי מגמות: מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור.
מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו".
בתי המשפט נוטים להיענות לבקשות להארכת מועד מקום שנדרשת הוכחתו של "טעם מיוחד", כאשר האיחור נגרם בגלל נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין. אולם, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.
במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית המשפט משקל גם למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד. ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל הוא על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של כב' השופט ש' לוין בע"א 796/79 מועלם נ' מטא פ"ד לה(1) 376, 377).
טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, ולצד מידת האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד, יש לתת הדעת למכלול שיקולים, ובהם:
פרק הזמן של האיחור;
מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור;
מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור;
סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חזקים יותר, כך יטה בית המשפט להאריך את המועד, חרף האיחור בהגשתו, ולהיפך.
כן הובהר כי אין המדובר ברשימה סגורה וכי השאלה תבחן תמיד על פי מכלול נסיבות העניין (ראו בש"א 10225/07 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל, 3.1.08).
מן הכלל אל הפרט
לאחר שעיינתי בתיק אני סבורה כי אין מקום להיעתר לבקשה להגשת הודעת הערעור באיחור .
ראשית, כל האמור בהודעת הערעור מצוי בערעור שכנגד, והערעור שכנגד אף מכיל נימוקים רבים יותר מאלה המנויים בהודעת הערעור, ולכן לא ברור הצורך בהודעת הערעור.
שנית, כל מטרת הערעור שכנגד היא לאפשר למי שלא ערער הזדמנות להגיש ערעור שכנגד ובכך לתקוף את פסק הדין ולסכן את היריב (ראו בספרם של בן נון וחבקין, הערעור האזרחי, מהדורה שלישית, נבו, 2012, בעמ' 409 ) ולכן אין צורך בהגשת בקשת ארכה להגשת ערעור וניתן להסתפק בערעור שכנגד .
שלישית, הנימוק כי קיימת טענה שלא נטענה בערעור שכנגד אינו נימוק למתן ארכה להגשת ערעור. ערעור שכנגד אמנם מוגבל לטענות הערעור, א ך הדבר פורש באופן נרחב ( ראו בספרם הנ"ל של בן נון וחבקין, עמ' 412) וממילא במקרה זה התובעת טענה כנגד ניכויי המל"ל ולכן נפתחה הדלת בפני המערערת לטעון את טענותיה בעניין זה והיא אכן טענה אותם בערעור שכנגד .
מכל האמור לעיל עולה כי אין מקום להארכת מועד להגשת הערעור ואני דוחה את הבקשה.
המבקשות ישלמו הוצאות המשיבים בסך של 1,000 ₪ לכל משיב.

ההחלטה ניתנה על ידי בשבתי כרשמת.
ניתנה היום, כ"ו חשוון תשע"ו, 08 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.