הדפסה

רע"פ 2060/97 וילנצ'יק כרמלה נ. הפסיכיאטר המחוזי -ת...

בבית המשפט העליון

רע"פ 2060/97

בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופטת ד' דורנר

המערערת: וילנצ'יק כרמלה

נגד

המשיב: הפסיכיאטר המחוזי - תל אביב

ערעור ברשות על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 318/97 מיום
24.3.97 שניתן על ידי כבוד השופטים:
י' גרוס, י' בן-שלמה, מ' רובינשטיין

תאריך הישיבה: ו' בניסן התשנ"ז (13.4.97)

בשם המערערת: עו"ד נויה רימלט; עו"ד דורי ספיבק

בשם המשיב: עו"ד ליה לב-און

פסק-דין

הנשיא א' ברק:

נאשם הוא חולה נפש. בית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם. כן מצא בית המשפט כי הנאשם היה חולה נפש בעת המעשה, וכי הוא עדיין חולה נפש. בית המשפט ציווה על טיפול מרפאתי. הנאשם הפר את צו בית המשפט. הפסיכיאטר המחוזי - בלא לאפשר לסניגורו של הנאשם לטעון בפניו - הורה על אשפוז כפוי של הנאשם. הוא עשה כן חרף ממצא כי הנאשם אינו מסוכן לעצמו או לציבור. הועדה הפסיכיאטרית אישרה - בחלוף כשנה ממועד מתן צו הטיפול המרפאתי - את הוראת הפסיכיאטר המחוזי. על רקע זה מתעוררות מספר שאלות: מהן סמכויותיו ומהו היקף שיקול הדעת של הפסיכיאטר המחוזי? האם הוא חייב לאפשר לסניגורו של הנאשם לטעון בפניו? האם עליו להשתכנע כי הנאשם מסוכן, לעצמו או לציבור? האם יש ערעור על הוראת הפסיכיאטר המחוזי? מה הדין אם הועדה הפסיכיאטרית אינה דנה כנדרש בצו הטיפול המרפאתי של בית המשפט? אלה הן השאלות שערעור זה מעלה בפנינו.

העובדות

1. המערערת הועמדה לדין פלילי. היא הואשמה בתקיפת בתה הקטינה. לבית משפט השלום הומצאה חוות דעת פסיכיאטרית שנערכה על ידי הפסיכיאטר המחוזי (המשיב). על פיה המערערת לוקה בתסמונת דלוזיונלית (פרנואידית). בעת ביצוע העבירה היא לא ידעה להבחין בין מותר לאסור. היא אינה מסוגלת לעמוד לדין. היא זקוקה לטיפול מרפאתי. היא אינה מסוכנת לציבור או לעצמה. המשיב המליץ על הוצאת צו לטיפול מרפאתי כפוי. בית משפט השלום (השופט נויטל) קבע (ביום 22.2.1996) כי המערערת היתה חולת נפש בשעת המעשה ועל כן היא אינה בת עונשין. כן נקבע כי היא אינה מסוגלת לעמוד לדין, שכן היא עדיין חולה. בית המשפט ציווה, מכוח סמכותו על פי סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-, כי המערערת תקבל טיפול מרפאתי כפוי. כן הורה בית המשפט על הפסקת ההליכים המשפטיים נגד המערערת.

2. המערערת שולחה לחופשי. היא נצטוותה לקבל טיפול מרפאתי כפוי. תחילה קיבלה את הטיפול המרפאתי. לאחר זמן חדלה מליטול תרופות. הרופא המטפל הודיע על כך למשיב. הוא ביקש לשחררו מהטיפול בה. המערערת הוזמנה לבדיקה בבית חולים. בבדיקה אובחנו הפרעות פרנואידיות. עם זאת נקבע כי "אין אינדיקציה לאישפוז כפוי היות ואינה נראית מסוכנת לעצמה או לאחרים". הוסבר לה שהיא זקוקה לטיפול רפואי פסיכיאטרי. נמסר לה כי אם אינה מסכימה להמשך הטיפול המרפאתי, עליה לפנות לוועדה פסיכיאטרית או למשיב.

3. המערערת סירבה לקבל הטיפול. המשיב כתב לה כי עליה למלא אחר הצו. המכתבים לא הביאו לשינוי בעמדת המערערת. בנסיבות אלה קיבל המשיב (ביום 9.2.1997) החלטה, על פי סעיף 15(ה) לחוק, לאשפוזה הכפוי של המערערת. בהחלטתו ציין המשיב כי המערערת "נבדקה במיון שיבא לפני שבועיים וניצפו מחשבות רדיפה כלפי בעלה אך לא מסוכנת". חרף זאת ניתנה הוראת אשפוז, וזאת "מאחר וממשיכה לסרב לקבל טיפול". המערערת אושפזה (ביום 17.2.1997) בבית החולים באר-יעקב.

4. מאז ניתן (ביום 22.2.1996) הצו לטיפול מרפאתי כפוי עברה שנה. כל אותה עת לא הובא עניינה של המערערת בפני ועדה פסיכיאטרית. זו התכנסה לדון בעניינה רק ביום 19.2.1997 (בסמוך לאחר אשפוזה של המערערת בבית חולים בעקבות החלטת המשיב). המערערת הופיעה בפני הועדה ללא יצוג משפטי. היא סירבה לשוחח עם חברי הועדה. היא ציינה כי היא לא הגישה כל בקשה לועדה. הועדה קבעה כי הוראת האשפוז הכפוי של הפסיכיאטר המחוזי מוצדקת. הטעם לכך הוא כי המערערת הפסיקה את שיתוף הפעולה עם המטפלים בה.

5. על החלטת המשיב (מיום 9.2.1997) לאשפז המערערת הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בעוד הערעור תלוי ועומד נערך (ביום 5.3.1997) דיון נוסף בפני הועדה הפסיכיאטרית. הפעם נטל בה חלק פרקליטה של המערערת. הועדה שבה ואישרה את החלטתה הקודמת. בית המשפט המחוזי דחה (ביום 24.3.1997) ברוב דעות (השופטים י' גרוס ומ' בן שלמה כנגד דעתה החולקת של השופטת מ' רובינשטיין) את ערעור המערערת. נפסק מפי הרוב כי לא עומדת למערערת זכות ערעור על החלטת המשיב. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות לערער. החלטנו לראות הבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, ודנו בערעור על פי הרשות שניתנה. ביני לביני דנה הועדה הפסיכיאטרית שוב (ביום 9.7.1997) בעניינה של המערערת. הועדה המליצה על שחרורה של המערערת מצו האשפוז. כן המליצה הועדה על טיפול מרפאתי כפוי למערערת. בעקבות זאת, נתן המשיב (ביום 21.8.1997) הוראה לטיפול מרפאתי כפוי (וזאת מכוח סמכותו לפי סעיף 11 לחוק). המערערת אינה נתונה, איפוא, עכשיו באשפוז כפוי, אם כי היא נתונה לטיפול מרפאתי כפוי.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי והערעור עליו

6. בא כוח המערערת העלה בפני בית המשפט מספר טענות. טענתו הראשונה כוונה כנגד החלטתו של המשיב (מיום 9.2.1997), אשר הורה - מכוח סמכותו על פי סעיף 15(ה) לחוק - על אשפוזה הכפוי של המערערת. בהקשר זה העלה בא כוח המערערת שתי טענות משנה. הטענה הראשונה היא בעלת אופי דיוני. לטענתו, אין ליתן הוראה על פי הוראת סעיף 15(ה) לחוק, שלא בנוכחות סניגורו של החולה. סימוכין לכך מצא בא כוח המערערת בהוראת סעיף 18 לחוק. בעניין שלפנינו הופרה הוראה זו. הטענה השניה היא בעלת אופי מהותי. לטענת בא כוח המערערת, לשם מתן הוראת אשפוז על פי הוראת סעיף 15(ה) לחוק על הפסיכיאטר המחוזי להשתכנע כי נתקיימו בנאשם התנאים הקבועים בסעיף 9 לחוק העוסק בהוראה לאשפוז כפוי. תנאים אלה הם כי הנאשם חולה, כי הוא מסוכן לעצמו או לזולתו, וכי בין שני אלה קיים קשר סיבתי. לטענת בא כוח המערערת, אין די בכך, לעניין מתן הוראה לפי סעיף 15(ה) לחוק, כי הנאשם הפר צו שיפוטי. בעניין שלפנינו, לא נתקיימו במערערת התנאים הקבועים בסעיף 9 לחוק, וכל שהוכח בפני המשיב הוא כי המערערת הפרה צו שיפוטי. מטעמים אלה, דין הוראה שהוציא המשיב להתבטל. טענתו השניה של בא כוח המערערת כוונה כנגד מחדליה של הועדה הפסיכיאטרית. כפי שראינו, זו נתכנסה לראשונה (ביום 19.2.1997) וזאת בחלוף כשנה מאז ניתן על ידי בית משפט השלום (ביום 22.2.1996) הצו לטיפול מרפאתי. הוראת החוק הינה כי הועדה הפסיכיאטרית צריכה לדון בעניינו של חולה שבעניינו ניתן צו של בית משפט, לפחות אחת לששה חודשים (סעיף 28 לחוק). בחובה זו לא עמדה הועדה. לטענת בא כוח המערערת, מחדל זה גורר אחריו בטלות הצו לטיפול מרפאתי כפוי.

7. באת כוח המשיב טענה בפני בית המשפט המחוזי, כי למערערת לא עומדת כלל זכות ערעור על החלטתו של המשיב (מיום 9.2.1997) בדבר אשפוזה של המערערת. לטענתה, זכות הערעור נתונה לנאשם כנגד צו שיפוטי לפי הסעיפים 15(א) ו15-(ב) לחוק. זכות כזו לא הוענקה בחוק לעניין הוראה של הפסיכיאטר המחוזי על פי סעיף 15(ה) לחוק. לגוף העניין טענה באת כוח המשיב כי לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב. לטענתה חובת הנוכחות של הסניגור של החולה אינה חלה במתן הוראה לפי סעיף 15(ה) לחוק. כן נטען בפנינו, כי לשם מתן הוראה לפי סעיף 15(ה) לחוק די בכך שצו שיפוטי הופר, ואין צורך במילוי התנאי הנוסף כי נתקיימו הוראות סעיף 9 לחוק. לעניין מחדלה של הועדה הפסיכיאטרית, הודתה באת כוח המשיב כי הועדה הפסיכיאטרית לא קיימה את חובתה לדון בעניינה של המערערת לפחות אחת לששה חודשים. עם זאת, נטען כי אין במחדל זה כדי לבטל את הצו לטיפול מרפאתי כפוי. על כל פנים, המחדל נרפא שעה שהועדה הפסיכיאטרית התכנסה ודנה, ולו באיחור, בעניינה של המערערת.

8. בית המשפט המחוזי דחה ברוב דעות את הערעור. הרוב (השופטים י' גרוס ו-י' בן שלמה) קבע כי אין ערעור על החלטת המשיב לפי סעיף 15(ה) לחוק. התרופה היחידה היא על דרך פנייה לועדה הפסיכיאטרית . אשר להחלטת המשיב על פי סעיף 15(ה) לחוק קבע הרוב כי חובת נוכחות סניגור - חובה המעוגנת בסעיף 18 לחוק - אינה חלה לעניין החלטה על פי סעיף 15(ה) לחוק. כן נקבע על ידי הרוב כי די בעצם סירובו של החולה לקבל טיפול מרפאתי לפי צו בית המשפט כדי לבסס הסמכות ליתן החלטה לפי סעיף 15(ה) לחוק, ואין צורך במילוי התנאים לפי סעיף 9 לחוק. לעניין מחדלה של הועדה הפסיכיאטרית, קבע הרוב, כי אכן נפל פגם בפעולתה. עם זאת, אין בפגם זה כדי להפקיע את תוקף הצו השיפוטי. דעת המיעוט (השופטת מ' רובינשטיין) אימצה בעיקרן את עמדות בא כוח המערערת. היא קבעה, כי עומדת למערערת זכות הערעור על החלטת המשיב לפי סעיף 15(ה) לחוק; כי החלטה לפי סעיף זה צריכה להינתן בנוכחות סניגורו של החולה; כי תנאי למתן החלטה לפי סעיף 15(ה) לחוק הוא שנתמלאו הדרישות לפי סעיף 9 לחוק. בעניין אחד הצטרפה שופטת המיעוט לדעת הרוב. אף לדעתה, אין בפגם שנפל בפעולתה של הועדה הפסיכיאטרית כדי לבטל את הצו השיפוטי שניתן כנגד המערערת.

9. בפנינו חזרו באי כוח הצדדים על הטענות שנטענו בבית המשפט המחוזי. לאחר שמיעת הטענות החלטנו לראות בבקשה כאילו ניתנה בה רשות ערעור, ואנו דנים בערעור על פי הרשות שניתנה. בנוסף לטיעונים בעל-פה איפשרנו לצדדים להשלים טיעוניהם בכתב. עתה הגיעה שעת ההכרעה. נפתח בבעיות המיוחדות שחולה הנפש מציב בפני המשפט. נעבור לאחר מכן לבחינת המסגרת הנורמטיבית הקבועה, בעניין זה, בחוק לטיפול בחולי נפש. על רקע זה נבחן את הטענות של הצדדים בעניין זכות הערעור, נוכחות הסניגור, היקף שיקול דעת המשיב, ותוצאות הפגם שנפל בהתנהגות הועדה הפסיכיאטרית.

חולה הנפש והמשפט

10. חולה הנפש מעמיד את המשפט והחברה בפני דילמות קשות. מן העבר האחד ניצב חולה הנפש. זכותו היא כזכותו של כל האדם. כבודו שלו הוא ככבודו של כל אדם אחר. פגיעה בחירותו כמוה כפגיעה בחירותו של כל אדם אחר. אדם אינו מאבד את זכותו לכבוד ולחירות אם הוא חולה נפש. אשפוז כפוי פוגע בחירות; אשפוז כפוי פוגע בדימוי העצמי; בחברתנו הוא מטיל סטיגמה בחולה. "אשפוזו של חולה בבית חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של האדם" (השופט אלון בב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 332, 336. ראה גם: Benham v. Edwards, 501F. Supp. 1050, 1076; Vitek v. Jones 445 U.S. 480, 491-492 (1980)). מן העבר השני, קיים הרצון לטפל בחולה ובנזקק. חולה הנפש אינו יכול להגן על עצמו. לעתים קרובות הוא מתקשה להביע את עצמו. החברה צריכה להגן עליו ולטפל בו. אשפוז כפוי הוא מכשיר חשוב לטיפול בחולה הנפש. בצד שני אלה עומד שיקול שלישי, והוא השיקול של שלום הציבור. חברה צריכה להגן על עצמה בפני נזקים שחולה הנפש עלול לגרום. זכותה של החברה המאורגנת ואף חובתה להגן על עצמה מפני חולי נפש העלולים לסכנה (ראה אבירם ושניט, טיפול פסיכיאטרי וחירויות הפרט: אשפוז כפוי של חולי נפש בישראל 17 (1981)). "שאדם שעשה מעשה פלילי ומחמת מחלת נפשו אינו בר-עונשין ועודנו סובל ממחלתו, יש להגן על הציבור מפניו, כל עוד לא נחה דעתם של המומחים המוסמכים לפי החוק ששחרורו אינו עוד עשוי לסכן את שלום הציבור" (השופט ח' כהן בע"פ 388/62 היועץ המשפטי לממשלה נ' משה יוסף, פ"ד טז 2710, 2714). אשפוז חולה הנפש מרחיק אותו מהחברה, ובכך מגן עליה מפניו. שיקולים אלה מתנגשים זה עם זה במקרים רבים. נדרש איזון ביניהם. האיזון משקף את תפיסותיה ועמדותיה של החברה. הוא ביטוי לאופיה. בימי הביניים היו חולי הנפש מוצאים להורג או מושלכים לבתי הסוהר. בתקופת הרנסנס הם הושמו במוסדות (ראה אבירם ושניט, שם, עמ' 27). מאז התקדמה החברה. מחלת נפש אינה פשע אלא חולי. מטרת החברה אינה להקיא מתוכה את חולה הנפש אלא לטפל בו, וזאת תוך הכרה בזכותו כאדם מזה ובצורך לשמור על שלום הציבור מזה. אכן, עמדת החברה כלפי חולה הנפש משקפת את רמתה המוסרית, ערכיה ורגישותה לחיי האדם (החולה והבריא). אמור לי כיצד מטפלת חברה בחולי הנפש שלה ואומר לך מהי מידת מחוייבותה של אותה חברה לזכויות הפרט ולשלום הציבור.

11. מדינת ישראל מכירה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין (סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). ה"אדם" שזכותו וחירותו מוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל גם את חולה הנפש. ההגנה שחוק היסוד מעניק לכבוד ולחירות מוענקת גם לחולה הנפש. זוהי נקודת המוצא. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה. דומה כי הגנה על חולה הנפש והטיפול בו מזה וההגנה על שלום הציבור מזה, היא לתכלית ראויה. הפגיעה צריכה להיות מידתית. אין לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. תמיד יש לנקוט באמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר. כך הוא הדין בדרך כלל (ראה בג"ץ 3477/95 בן-עטיה נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד מט(5) 1, 11); כך הוא הדין לעניין הטיפול בחולה הנפש (ראה ע"ש (י-ם) 81/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ התשנ"ג (ג) 223, וכן, Hiday and Goodman, "The Least Restrictive Alternative to Involuntary Hospitalization, Outpational Commitment: Its Use and Effectivenes", 10 J. Psy. Law 81 (1982)).

המסגרת הנורמטיבית

12. החוק קובע הסדר כולל בדבר אשפוז חולה הנפש. החוק משתרע על האשפוז הכפוי והאשפוז שאינו כפוי. הוא קובע כללים הן לעניין האשפוז בבית חולים לחולי נפש והן באשר לטיפול מרפאתי. הבחנה יסודית עליה עומד החוק היא בין הליכי אשפוז כפוי "אזרחי" לבין הליכי אשפוז כפוי "פלילי". האשפוז הכפוי האזרחי עוסק באשפוז הכפוי של חולה נפש שאינו חשוד, עצור או נאשם. האשפוז הכפוי הפלילי עוסק באשפוזו של חולה נפש שהוא חשוד, עצור או נאשם. על הבחנה זו קמו עוררים (ראה: German and Singer, "Punishing the Not Guilty: Hospitalization of Persons Acquitted by Reason of Insanity", 29 Rutgers L. Rev. 1011, (1976)). בחינת טיעוני העוררים חורגת מעבר לערעור זה. נקרב מבטנו אל האשפוז הכפוי הפלילי, ובמסגרתו אל הטיפול המרפאתי הכפוי, המונח ביסוד ערעור זה. עיקריו של אשפוז זה מוסדרים בסעיף 15 לחוק, אשר זו לשונו:

"אשפוז
או טיפול
מרפאתי של
נאשם על
פי צו
בית משפט

15. (א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביוזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי.

(ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביוזמתו הוא שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

(ג) לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו.

(ד) בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם.

(ה) לא מילא הנאשם אחר צו בית המשפט בעניין טיפול מרפאתי, או חל שינוי לרעה במצבו הנפשי ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9, יורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו; דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר ועניין.

(ו) לעניין ערעור, דינו של צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) כדין הרשעה.

(ז) הפסיכיאטר המחוזי יקבע באיזה בית חולים או מרפאה יבוצע הצו או הוראת אשפוז לפי סעיף זה".

מהי התכלית המונחת ביסוד הטיפול הכפוי בכלל, והטיפול המרפאתי הכפוי בפרט?

13. צו לאשפוז כפוי אינו עונש. מטרתו של האשפוז הכפוי הפלילי אינה עונשית. אשפוז כפוי אינו תחליף למעצר (ראה דורסט ומרטיק, "רפואה ושררה - טיפול כפוי בחולה נפש מנקודת הראות של המטפל", משפט וממשל 119, 138 (1995)). מטרתו של האשפוז הכפוי הפלילי היא טיפול בחולה הנפש והגנה עליו ועל שלום הציבור. אין לאשפז נאשם באשפוז כפוי אך לשם הגנה על הציבור או עליו (סעיף 35(ב) לחוק). האשפוז הכפוי הוא פרי של איזון בין המטרות המרכזיות המונחות ביסוד החוק: טיפול בנאשם חולה הנפש, מניעת סכנה (לעצמו ולציבור) וכל זאת תוך שמירה על זכויות האדם של הנאשם. במסגרת איזון זה יש לשאוף תמיד לאמצעי שפגיעתו בחירותו של חולה הנפש-הנאשם, היא הפחותה (ראה Bruce J. Winick, "Incompetency to Stand Trial", Mentally Disordered Offenders-Perspectives from Law and Social Science (J. Monahan & H. Steadman Eds. 1983) pp. 3, 16; Ashworth and Gostin, Mentally Disordered offenders and the Sentencing Process, Crim. L. Rev. [1984] 195, 198; וראה גם עקרון מס' 9(1) לעקרונות ההגנה על חולי נפש ושיפור הטיפול הרפואי - כפי שאומצו על ידי העצרת הכללית של האו"ם בהחלטה 46/119 מיום 17.12.91). במסגרת זו נקבע בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א1991- - והיה זה חידוש לעומת חוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו1955- - כי ניתן לצוות על טיפול מרפאתי בכפיה. טיפול כזה מהווה אמצעי שפגיעתו בחירות הנאשם-חולה-הנפש פחותה מאשפוז כפוי ויש לנקוט בו במסגרת כללי המידתיות (ראה ע"ש (י-ם) 81/92 הנ"ל).

14. האשפוז הכפוי והטיפול הכפוי פוגעים בחירותו של הנאשם-חולה-הנפש. בהתקיים התנאים לכך, אין מנוס מפגיעה זו. קיום התנאים המאפשרים פגיעה בחירותו של חולה הנפש-הנאשם נתון לעתים קרובות לשיקול דעת. עניין לנו באיזון עדין בין מטרות (חירות, טיפול מניעה) שלרוב מצויות בהתנגשות פנימית. הגנה ראויה על החירות מחייבת גיבושן של אמות מידה ראויות להפעלת הסמכות. חלקן של אמות מידה אלה הוא דיוני, ובהן כפיפות לכללי הצדק הטבעי; חלקן של אמות מידה אלה הוא מהותי, ובהן הגבלה על היקף השיקולים שניתן לקחתם בחשבון. אמות המידה המהותיות משקפות את האיזון הראוי בין המטרות הרלבנטיות. הן אינן מתמקדות אך באחת המטרות בלבד. אמות מידה אלה הן באופיין בעלות אופי נורמטיבי. הן מגבילות את הרופא והשופט גם יחד. הן מחייבות את הרופא לשקול שיקולים שאינם רק רפואיים; הן מחייבות את השופט לשקול שיקולים רפואיים. שיקולים אלה סבוכים הם. מכאן מתחייבת מסקנה נוספת: החלטה שלטונית בדבר אשפוז או טיפול כפוי, אסור לה שתהא סופית. ביקורת על הפעלת סמכות המביאה לפגיעה בחירותו של חולה הנפש היא חיונית. ביקורת זו יכול שתהא רפואית-פנימית. אך תמיד צריך להכיר בביקורת משפטית-חיצונית. ההיסטוריה של החירות היא ההיסטוריה של הכרה והרחבה של הביקורת השיפוטית על החלטות שלטוניות. על רקע זה, נפנה עתה לבחינת הבעיות המשפטיות הדורשות הכרעה בערעור זה.

ערעור על החלטת הפסיכיאטר המחוזי

15. השאלה הראשונה המתעוררת בפנינו היא זו: הפסיכיאטר המחוזי נתן הוראה בדבר אשפוזה של המערערת. ההוראה ניתנה מכוח הסמכות הנתונה לפסיכיאטר המחוזי בסעיף 15(ה) לחוק. לטענת באת כוח המשיב, אין למערערת זכות ערעור על הוראה זו. טענה זו, יש לדחותה. אין היא מתיישבת עם לשון החוק; אין היא עולה בקנה אחד עם מטרת החוק.

16. לשון החוק כיצד? סעיף 15(ה) לחוק - הוא מקור סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי למתן הוראה בענייננו - קובע כי "דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר ועניין". צו של בית משפט - הניתן על פי הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיפים 15(א) ו15-(ב) לחוק - דינו, לעניין ערעור, כדין הרשעה (סעיף 15(ו) לחוק). נמצא, כי על הוראה של הפסיכיאטר המחוזי לפי סעיף 15(ה) לחוק מוענקת לחולה הנפש זכות ערעור, כפי שזו מוענקת לו על פסק דין שהרשיע אותו. עמדה משפטית זו נדחתה על ידי הרוב בבית המשפט המחוזי. הרוב קבע כי החוק מבחין (בסעיף 15(ו)) בין צו אשפוז (הניתן על ידי שופט) לבין הוראת אשפוז (הניתנת על ידי הפסיכיאטר המחוזי). הוראות סעיף 15(א) ו-(ב) לחוק חלות על צו אשפוז ולא על הוראת אשפוז. הנמקה זו יש לדחות. סעיף 15(ה) לחוק קובע במפורש כי "דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר ועניין". החוק ער, איפוא, להבחנה בין צו אשפוז לבין הוראת אשפוז. הוא קובע, עם זאת, כי דין הוראת אשפוז כדין צו אשפוז "לכל דבר ועניין". "לכל דבר ועניין" - גם לעניין הערעור. ממשיך בית המשפט המחוזי (בדעת הרוב) וקובע כי הזכות שנקבעה בין הוראת אשפוז לבין צו אשפוז הוא לעניין דרך ביצוע צו בית המשפט, ולא לעניין הערעור. צמצום זה אינו קבוע בחוק ואין לו בסיס. הוא גם נוגד את מטרת החוק.

17. מטרת החוק כיצד? החוק מודע לפגיעה בחירותו של חולה הנפש הנגרמת עם מתן צו לאשפוז כפוי. עם זאת, דבר זה מוצדק הוא אם הצו ניתן תוך איזון ראוי בין השיקולים השונים החלים בעניין זה - חירות חולה הנפש; הרצון לטפל בחולה הנפש; הצורך לשמור על שלום הציבור. האיזון הוא ראוי, אם הוא משקף את ערכיה של מדינת ישראל. המבחן הוא אובייקטיבי. יש להימנע, על כן, מהכרעות המשקפות את התפיסות הסובייקטיביות של הגורמים (השיפוטיים או הרפואיים) הנוגעים בדבר. מכאן הצורך לקבוע אמות מידה עקרוניות באשר לשיקול הדעת באשפוז הכפוי; מכאן גם הצורך לקיים ביקורת ופיקוח על אופן הפעלתו של שיקול דעת זה. קיומו של ערעור על ההחלטה הראשונית בדבר אשפוז כפוי מתבקש איפוא ממטרת החוק. כך לעניין ערעור על צו שיפוטי בדבר אשפוז כפוי; כך בוודאי לעניין ערעור על הוראה על אשפוז כפוי הנעשית על ידי פסיכיאטר מחוזי. הלה בוודאי פועל למיטב שיפוטו הרפואי. אך הוראת האשפוז אינה פרי שיקול רפואי בלבד. היא חייבת לאזן בין השיקולים השונים - חירותו של חולה הנפש, הטיפול בו, שלום הציבור - הבאים בחשבון. חלקם של השיקולים אינם בעלי אופי רפואי (חירות החולה), או אופי רפואי בלבד (שלום הציבור). מכאן הצורך לקיים פיקוח על הוראתו של הפסיכיאטר המחוזי. פיקוח זה אינו יכול להתמצות - כפי שסבר הרוב בבית המשפט המחוזי - בדיון התקופתי הנערך על ידי הועדה הפסיכיאטרית. הפיקוח חייב להיות בעל אופי שיפוטי. פיקוח כזה הוא חיוני להבטחת חירותו של חולה הנפש; פיקוח כזה דרוש להבטחת שלום הציבור. אכן, אין כל הגיון בהענקת זכות ערעור לבית משפט על צו לאשפוז כפוי הניתן על ידי שופט, ובשלילתה של זכות הערעור בכל הנוגע לערעור על הוראה לאשפוז כפוי הניתנת על ידי הפסיכיאטר המחוזי. כשם שהביקורת השיפוטית חיונית לעניין צו שיפוטי לאשפוז כפוי, כך היא חיונית, וביתר שאת, לעניין הוראת אשפוז הניתנת על ידי הפסיכיאטר המחוזי. ודוק: אין בגישתי משום הבעת חוסר אמון ביכולתו המקצועית של הפסיכיאטר המחוזי. חזקה עליו שהוא פועל לפי מיטב הכרתו ומיומנותו. אך חברה הרגישה לזכויות אדם - ובמיוחד לזכויותיו של האדם החולה - חייבת לאפשר ביקורת שיפוטית על החלטה הפוגעת בחירות. מידת רגישותה של חברה לשמירה על חירותו של הפרט מתבטאת בהיקף הביקורת השיפוטית על החלטת רשות שלטונית הפוגעת בחירות בה היא מכירה. אכן, השמירה על חירות הפרט יקרה לנו מדי, מכדי להשאירה אך בידיהם של הגורמים השלטוניים. יודע אני כי פיקוח שיפוטי אינו מבטיח תמיד הגנה יעילה על זכויות האדם. אך משוכנע אני כי היעדר פיקוח שיפוטי סופו פגיעה בחירותו של האדם. באין דיין אין דין (ראה בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617, 638). אין לקיים שלטון חוק וזכויות אדם בלא ביקורת שיפוטית על החלטה שלטונית הפוגעת בזכויות אדם (ראה בג"ץ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים על פי סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970-, פ"ד מה(5) 445, 449, 450). כאן התפיסה, כי תכליתו של כל חוק היא להכיר בקיומה של ביקורת שיפוטית; מכאן הגישה כי במקרים של ספק, יש לפרש הוראת חוק בנוגע לחירותו של אדם לטובת קיומה של ביקורת שיפוטית. אכן, אילו סברתי כי החוק אינו מאפשר ערעור "רגיל" על הוראת הפסיכיאטר המחוזי, הייתי שוקל האפשרות להכיר בביקורת שיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק על החלטתו. אך מסלול זה אינו נדרש בענייננו, שכן פירושו של החוק על רקע תכליתו מכיר בזכות ערעור על הוראת הפסיכיאטר המחוזי.

ייצוגו של החולה

18. השאלה השניה המתעוררת בפנינו היא זו: האם עומדת לחולה הנפש, אשר בעניינו ניתנת הוראה של הפסיכיאטר המחוזי לאשפוז כפוי (על פי סעיף 15(ה) לחוק), הזכות כי סניגורו יהא נוכח בעת מתן ההוראה? אין מחלוקת בין הצדדים כי הוראת המשיב ניתנה בלא נוכחות סניגורה של המערערת. האם הופרה בכך זכותה? בא כוח המערערת משיב על שאלה זו בחיוב. בא כוח המשיב משיב עליה בשלילה. עמדת באת כוח המשיב התקבלה על דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. לדעתי, הדין עם בא כוח המערערת. מסקנה זו מתבקשת מלשון החוק; מסקנה זו מתבקשת ממטרת החוק. הכיצד?

19. הוראותיו המפורשות של החוק מובילות למסקנה כי הוראת הפסיכיאטר המחוזי בדבר אשפוז כפוי צריכה להינתן בנוכחות הסניגור. בהקשר זה יש להצביע על שתי הוראות - האחת כללית והאחת מיוחדת. ההוראה הכללית קובעת, כפי שראינו, כי "דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר ועניין" (סעיף 15(ה) לחוק). "לכל דבר ועניין" - גם לעניין נוכחות הסניגור. אכן, כשם שלא יעלה על הדעת ליתן צו שיפוטי לאשפוז בלא נוכחות סניגור, כן לא יעלה על הדעת ליתן הוראת אשפוז על ידי הפסיכיאטר המחוזי בלא נוכחות סניגור. ההוראה המיוחדת קבועה בסעיף 18 לחוק, וזו לשונה:

"צו לפי סעיפים 15 עד 17 לא ינתן אלא בנוכחות סניגורו של החולה, ואם אין לו, ימנה לו בית המשפט סניגור".

הוראת האשפוז של הפסיכיאטר המחוזי ניתנת מכוח סמכותו על פי סעיף 15(ה) לחוק. על כן חלה עליה הוראת סעיף 18 לחוק, המחייבת נוכחות סניגור.

20. אך מעבר לכך: גם בהיעדר הוראה (כללית או מיוחדת) בחוק, דין הוא כי סמכות שלטונית צריכה להיות מופעלת על פי כללי הצדק הטבעי. מכאן הכלל כי בטרם תופעל סמכות שלטונית הפוגעת בחירותו של הפרט, תינתן לאותו פרט זכות השמיעה (ראה י' זמיר, הסמכות המינהלית 793 (כרך ב', 1996)). זכות זו כוללת בחובה, במקרים מתאימים, ייצוג הפרט על ידי פרקליטו (ראה סעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-). דין כללי זה חל על הפעלת סמכויות שלטוניות על ידי הפסיכיאטר המחוזי (והועדה הפסיכיאטרית) במסגרת הליכי אשפוז כפוי "פלילי" לפי החוק. אכן, אין כמו חולה הנפש הזקוק לייצוג הולם. חולה הנפש אינו מסוגל, ברוב המקרים, לטעון לעצמו. מה ערך יש לזכות הטיעון של חולה הנפש, אם הוא אינו מסוגל לטעון לעצמו? זכות הטיעון של חולה הנפש כוללת, איפוא, בחובה גם את זכותו כי ימונה לו סניגור שיטען לו. חזקה היא, כי תכליתו של החוק הינה להכיר בזכות הטיעון והייצוג של חולה הנפש (ראה: א' ברק, פרשנות החקיקה 508 (כרך שני, 1993); י' זמיר, הסמכות המינהלית 793 (כרך ב', 1996)). חזקה זו עולה בקנה אחד עם התכלית המתבקשת מהמטרה המיוחדת בה עוסק החוק. לבחינה זו נעבור עתה.

21. החוק מאזן בין חירותו של חולה הנפש לבין הצורך לטפל בחולה הנפש והצורך למנוע פגיעה באינטרס הציבור. איזון זה עשוי להוביל, במקרים המתאימים, לפגיעה בחירותו של חולה הנפש. פגיעה כזו עשויה להתרחש גם אם האשפוז הכפוי בא לטפל בחולה הנפש ולהטיב עימו. בכל המקרים הללו עשוי חולה הנפש להתנגד לאשפוז הכפוי. יכולתו להביע את התנגדותו זו מצומצמת ביותר. לעתים, אין הוא מבין כלל את העומד להתרחש; לעתים הוא מבין יפה את הצפוי לו, אך אינו יכול להביע את עמדתו זו; לעתים דרכי הקומוניקציה שלו לקויות ודלות. בצדק ציין הנשיא לנדוי, כי מאושפז עלול להיכנס עם אשפוזו "לעולם אחר, שבו אין הוא פועל עוד כאדם בעל מחשבה עצמאית" (ע"א 219/79 ירמלוביץ נ' חובב, פ"ד לה(3) 766, 779). בכל המקרים האלה, ובאחרים כמותם, נדרש כי ימונה לחולה הנפש סניגור אשר ישמש לו לפה ואשר יעמוד על משמר האינטרסים שלו. אכן, האיזון הראוי בין השיקולים השונים עשוי להיפגם אם לא יעמוד לימינו של חולה הנפש סניגור אשר ישמור על זכויותיו. חירותו של הפרט אינה מותנית רק במבנה נורמטיבי המכיר בזכויותיו, אלא גם במציאות פרקטית המאפשרת לו להגן על פגיעה בהן. "ההיסטוריה של החירות" - כתב השופט פרנקפורטר - "היא בעיקרה ההיסטוריה של אמצעי הגנה דיוניים" (McNabb v. United States 318 U.S. 332, 347 (1942)). במרכזם של אמצעי ההגנה הדיוניים עומדת זכות הטיעון. ממנה נגזרת, בעניינו של חולה הנפש, הזכות לטעון באמצעות סניגור. מכאן חשיבותו של הפרקליט, יודע דת ודין, המסייע בהפיכת החירות מהלכה למעשה. בוודאי כך לעניין חולה הנפש, אשר ללא סניגור עשוי שלא להיות מסוגל לעמוד על זכויותיו.

התנאים למתן הוראת אשפוז

22. השאלה השלישית המתעוררת בפנינו היא זו: האם הפרת צו לטיפול מרפאתי שיפוטי היא תנאי מספיק למתן הוראת אשפוז (על פי סעיף 15(ה) לחוק) על ידי הפסיכיאטר המחוזי (כטענת באת כוח המשיב), או שמא נדרש לשם כך כי הפסיכיאטר המחוזי ישתכנע כי בפניו חולה שכושר שיפוטו נפגם והוא עלול לסכן עצמו או זולתו (כטענת באת כוח המערערת)? שאלה זו חשובה היא, שכן בנמקו את הוראת האשפוז ציין המשיב כי המערערת אינה מסוכנת, וכי הטעם היחיד למתן הוראת האשפוז הינו שהמערערת הפרה את צו הטיפול המרפאתי שניתן על ידי בית המשפט. בהשיבו על שאלה זו קבע בית המשפט המחוזי כי די בהפרת צו הטיפול המרפאתי השיפוטי כדי להניח היסוד להפעלת שקול דעת הפסיכיאטר המחוזי. לדעתי, טעה בכך בית המשפט המחוזי. הטעמים לכך הם לשוניים ותכליתיים כאחד.

23. הטעמים הלשוניים סובבים סביב הוראת סעיף 15(ה) לחוק, אשר זו לשונו:

"לא מילא הנאשם אחר צו בית המשפט בעניין טיפול מרפאתי או חל שינוי לרעה במצבו הנפשי ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9, יורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו".

סעיף 9 לחוק - אליו מפנה סעיף 15(ה) לחוק - עוסק באשפוז כפוי אזרחי. הוא מתנה את הוראת האשפוז בהתקיים שני תנאים: מחלתו של חולה הנפש והיותו מסוכן לעצמו או לזולתו. כן נדרש כי יתקיים קשר סיבתי בין המחלה של חולה הנפש לבין מסוכנותו. השאלה הפרשנית הינה, אם תנאים אלה, הקבועים בסעיף 9 לחוק, מוחלים - על פי הוראת סעיף 15(ה) לחוק - אך על האפשרות כי חל שינוי לרעה במצבו הנפשי של הנאשם, או שמא הם משתרעים גם לעניין האפשרות כי הנאשם לא מילא אחר צו בית המשפט? לשון אחרת: האם הדרישה כי "נתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9" נסמך אך למקרה שבו "חל שינוי לרעה במצבו הנפשי" של נאשם, או שמא הוא חל גם אף לעניין המקרה שבו "לא מילא הנאשם אחר צו בית המשפט בעניין טיפול מרפאתי"?

24. מן הבחינה הלשונית, הטקסט של סעיף 15(ה) לחוק הוא רב-משמעי. זוהי רב משמעות סינטקטית. היא נובעת בשל מבנה המילים או סדרן במשפט. היא מוכרת בספרות המשפטית (ראה א' ברק, פרשנות במשפט 234 (כרך ראשון), וכן, R. Dickerson, The Interpretation and Application of Statutes 46 (1975)). היא יוצרת מספר משמעויות לשוניות. הבחירה ביניהן אינה נעשית על פי אמות מידה לשוניות. הבחירה ביניהן נעשית על פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי. מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות תישלף אותה משמעות אשר מגשימה את התכלית המונחת ביסוד הנורמה המשפטית. המשמעות הלשונית הזו תיהפך למשמעות המשפטית של הטקסט (ראה בג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728, 736). אכן, פרשנותו של טקסט משפטי היא פעולה משולבת של לשון ותכלית. הלשון עצמה אינה מכריעה בקביעת המובן. היא תנאי הכרחי שאינו מספיק. הבחירה בין משמעויות לשוניות תקבע על פי התכלית שהנורמה נועדה להגשים. מהי תכלית זו, ומהי המשמעות הלשונית של הוראת סעיף 15(ה) לחוק המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הוראה זו?

25. סעיף 15(ה) לחוק אינו הוראה עונשית. הסמכות המוענקת לפסיכיאטר המחוזי אינה סמכות הענשה. ענישה היא תפקיד שיפוטי, והיא נעשית לאחר קיומו של הליך פלילי, השומר על מלוא זכויות הנאשם. כל זה אינו מתקיים בפסיכיאטר המחוזי. הפסיכיאטר המחוזי הוא פסיכיאטר והענשה אינה תפקידו. זאת ועוד: אין זה מתפקידו של הפסיכיאטר המחוזי לשנות את הצו השיפוטי. כדי לשנות צו שיפוטי נדרש צו שיפוטי (השווה סעיף 30 לחוק). לבסוף, אין זה מתפקידו של הפסיכיאטר המחוזי לאכוף צווים שיפוטיים. על כך מופקדות הרשויות השונות (משטרה, פרקליטות, בתי משפט), אשר הפסיכיאטר אינו נמנה עימהן. "הפסיכיאטר המחוזי הוא רשות רפואית ולא רשות משפטית; שיקוליו הם - וחייבים להיות - שיקולים רפואיים טהורים, והוא ישקול אותם לפי מיטב ידיעותיו המקצועיות ובמסגרת חובותיו האתיות-רפואיות. אין הוא ממונה לא על כפיית הציות לצווי בתי המשפט ולא על שלטון החוק" (השופט ח' כהן בבג"ץ 603/76 רוט נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 757, 761). מהו, אם כן, תפקידו של הפסיכיאטר המחוזי בגדרי סעיף 15(ה) לחוק? נראה לי, כי תפקידו העיקרי הינו מניעתי. מטרת הפעלת סמכותו היא למנוע מחולה נפש, המסוכן לעצמו או לסביבתו, לסכן על ידי פעולתו את עצמו או את שלום הציבור. במסקנה זו תומכים השיקולים הבאים: ראשית, צו טיפול מרפאתי, שהוצא לפי סעיפים 15(א) או 15(ב) לחוק, הוצא בהתאם לסייג שבסעיף 15(ד) לחוק, לאחר שבית המשפט סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם; שנית, סעיף 15(ה) לחוק עצמו עוסק בחלופה שבה חל שינוי לרעה במצבו הנפשי של הנאשם. בגדריה של חלופה זו מוסכם הוא על הכל כי סמכות הפסיכיאטר המחוזי מותנית בכך שחולה הנפש הוא מסוכן לעצמו או לזולתו. תפקידו, בגדריה של חלופה זו, הוא מניעתי. אין כל סיבה להניח כי סמכותו לעניין החלופה האחרת - אי מילוי צו שיפוטי בעניין טיפול מרפאתי - נועדה להגשים תכלית אחרת; שלישית, תפקיד מניעתי זה הולם את מעמדו של הפסיכיאטר המחוזי בגדר האשפוז הכפוי (האזרחי והפלילי). בחינת תפקידו מלמדת כי ההוראות הניתנות על ידו מכוונות, בעיקרו של דבר, לשרת תפקידים מניעתיים. הוראותיו הן קצרות מועד. כך, למשל, הוראת אשפוז (אזרחי) של הפסיכיאטר המחוזי היא לתקופה של שבעה ימים (סעיפים 9 ו10-(א) לחוק), הניתנת להארכה בשבעה ימים נוספים (סעיף 10(ב) לחוק). אין להניח שהסמכות שהוענקה לו בסעיף 15(ה) לחוק חורגת ממסגרת זו. אין להניח כי כל שהוסמך לעשות הוא אך לבדוק אם הנאשם מילא אחר הצו השיפוטי בעניין טיפול מרפאתי. מאופי תפקידו מתבקש כי בדיקתו שלו תהא רפואית (ראה ע"א 219/79 ירמלוביץ נ' חובב, פ"ד לה(3) 766, 770). כישוריו הרפואיים מצדיקים המסקנה כי בדיקתו תתמקד בשאלה אם בנוסף להפרת הצו השיפוטי נתקיימה בנאשם גם מחלת נפש היוצרת סיכון לעצמו או לציבור. אין גם להניח שהוענק לו הכוח ליתן הוראה לאשפוז כפוי - שדינה כדין צו שיפוטי - אשר תעמוד בעינה ללא הגבלת זמן, וזאת כל עוד ועדה פסיכיאטרית לא שינתה אותה; רביעית, הוראת הפסיכיאטר המחוזי מחייבת את הנאשם לאשפוז כפוי בבית חולים, וזאת תחת הטיפול המרפאתי שניתן לו מכוח הצו השיפוטי. שינוי לרעה זה, מנקודת מבט חירות החולה, אינו ניתן להצדקה רק באי מילוי הצו השיפוטי. השופט עצמו לא סבר שיש מקום לאשפוז כפוי בבית החולים. מה צידוק יש לאשפזו עתה? עצם הפרת הצו השיפוטי אינה מהווה צידוק מספיק לכך. כבר ראינו, שאשפוז כפוי אינו עונש על מי שהפר צו לטיפול מרפאתי. נדרש, איפוא, שינוי נוסף במצבו של החולה בהשוואה למצב בו היה נתון בעת מתן הצו השיפוטי. בעת מתן הצו השיפוטי, סבר בית המשפט "שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם" (סעיף 15(ד) לחוק). עלינו להניח, איפוא, כי בעניין זה חל שינוי.

26. עד כה בחנתי תכליות ספציפיות, המייחדות את חוק טיפול בחולי נפש. בצד התכליות המיוחדות הללו, עומדות תכליות כלליות. אלה משקפות את ערכיה של מדינת ישראל (ראה א' ברק, פרשנות במשפט 417 (כרך ב', 1993)). ערכים אלה מהווים "מטריה נורמטיבית" הפרושה על דברי החקיקה כולם. חזקה היא, שכל דבר חקיקה נועד להגשים ערכי יסוד אלה. בולט בין ערכי היסוד הוא הערך בדבר החירות המעוגן כיום בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חזקה היא שכל דבר חקיקה נועד להגשים את חירותו של הפרט; חזקה היא שפגיעה בחירות תיעשה רק לתכלית ראויה ולא מעבר למידה הדרושה. חזקה זו מופרת אם בעקבות הליך שאינו שיפוטי, חולה נפש מאושפז בעל-כורחו רק משום שהפר צו שיפוטי אשר ציווה על מתן טיפול מרפאתי. אכן, עלינו לפרש את סעיף 15(ה) לחוק ברוח הוראותיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראה דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589). פירוש ברוח זו מוביל למסקנה, כי אין להעניק לפסיכיאטר המחוזי סמכות להורות על אשפוז כפוי של חולה נפש, שאינו מסוכן לעצמו או לציבור, רק משום שהוא לא מילא אחר צו שיפוטי שהורה על טיפול מרפאתי.

27. עד כה בחנתי השאלה, אם הסיפא של סעיף 15(ה) לחוק ("נתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9") חלה לעניין הוראת אשפוז בשל אי מילוי של הנאשם אחר צו בית המשפט בעניין טיפול מרפאתי. לאור מסקנתי החיובית, איני צריך לבחון השאלה, מהו היקף שיקול הדעת של הפסיכיאטר המחוזי, בהנחה שהסיפא להוראת סעיף 15(ה) לחוק אינה חלה על אשפוז כפוי בשל הפרת צו שיפוטי. אני נוטה להשקפה - בלא להכריע בדבר - כי גם בלא סיועה של הסיפא, הייתי מגיע למסקנה כי בגדרי שיקול דעתו חייב הפסיכיאטר המחוזי להשתכנע, בטרם יורה על אשפוז כפוי, כי חולה הנפש - אשר הפר צו שיפוטי בדבר טיפול מרפאתי - הוא מסוכן לעצמו ולזולתו.

היעדר דיון תקופתי - תוצאותיו

28. השאלה האחרונה אשר התעוררה בפנינו היא זו: החוק מורה על דיון תקופתי בעניין חולה נפש הנמצא בטיפול מרפאתי על פי צו שיפוטי. וזו לשון החוק (סעיף 28(א)):

"חולה המאושפז על פי צו בית משפט או הנמצא בטיפול מרפאתי על פי צו כאמור, תדון הועדה הפסיכיאטרית בעניינו לפחות אחת לששה חודשים, וכן רשאית היא לדון בעניינו בכל עת אם ביקש זאת החולה או המנהל".

מה הדין אם הוראה זו הופרה? הצו לטיפול מרפאתי במערערת ניתן על ידי בית משפט השלום ביום 22.2.1996. עניינה של המערערת הובא לראשונה בפני הועדה הפסיכיאטרית ביום 19.2.1997. מה השפעה יש לאי קיום הוראת סעיף 28 לחוק על חירותה של המערערת? בעניין זה קבעו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, כי באי קיום הוראות סעיף 28(א) לחוק אין כדי לבטל את הצו השיפוטי מכוחו מאושפז חולה הנפש. שופטת המיעוט, השופטת רובינשטיין, קבעה כי הצו השיפוטי בטל, אך אין בכך כדי לשלול את סמכותה של הועדה הפסיכיאטרית. מהי הגישה הראויה? האין לומר (כטענת באת כוח המערערת) כי אי כינוסה של הועדה הפסיכיאטרית במועדה גורר אחריו בטלות הצו השיפוטי, תוך שלילת סמכותה של הועדה הפסכיאטרית?

29. לשם מתן תשובה על שאלה זו עלינו לבדוק את תפקידה של הועדה הפסיכיאטרית. ועדה זו אינה משמשת ועדת ערר על החלטת שופט לאשפז נאשם חולה נפש או להורות על קבלת טיפול מרפאתי. אין היא גם ועדה המייעצת אם לקיים הצו אם לבטלו (השווה בג"ץ 7/48 אל-כרבוטלי נ' שר הבטחון, פ"ד ב 6, 15). תפקידה של הועדה הפסיכיאטרית, בכל הנוגע לצו אשפוז שיפוטי, הוא לבחון לאחר זמן אם השתנו הנסיבות מאז ניתן הצו, ואם יש בשינוי הנסיבות כדי להצדיק שחרורו של הנאשם. לדעתי, צו האשפוז השיפוטי אינו מתבטל מאליו אם הועדה הפסיכיאטרית נמנעת מלדון בו בחלוף ששה חודשים. אכן, אם הועדה הפסיכיאטרית אינה דנה בעניינו של נאשם-חולה-נפש, ניתן לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק על מנת שזה יאלץ את הועדה לדון בעניין. כן ניתן לפנות לבית המשפט, על מנת שיבחן את תוקפו של צו האשפוז, והאם אין להכריז עליו כבטל (בטלות יחסית: ראה ע"פ 738/86 שפירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 337; בג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, 306). אך כל עוד לא ניתנה הכרזה שיפוטית על בטלותו של צו האשפוז השיפוטי, צו זה ממשיך לעמוד בעינו. תוצאה זו מתחייבת, לדעתי, מהצורך לקיים את האיזון הראוי בין הערכים והעקרונות המונחים ביסוד החוק. בטלותו של צו האשפוז - ושחרור חולה הנפש בעקבותיו - אינו עולה בקנה אחד עם הצורך להגן על חולה הנפש עצמו ועל הציבור. חירותו של חולה הנפש נשמרת בסעדים עליהם עמדתי, היינו, הצהרה על בטלות הצו השיפוטי או כינוסה המיידי של הועדה הפסיכיאטרית.

30. אין להסיק מגישתי זו, כי הוראת סעיף 28 לחוק בעניין המועד לדיוני הועדה הפסיכיאטרית היא הוראה מדריכה (directory) שאינה מצווה (mandatory). הוראת סעיף 28 לחוק היא הוראה מצווה. זו הוראה מחייבת. חשיבות רבה נודעת למימוש הוראותיה. עם זאת, הפרתה אינה מביאה, כשלעצמה - וללא כל מעורבות שיפוטית - לביטול הצו השיפוטי. עלינו להבחין בין הכלל לבין תוצאת הפרתו (ראה בג"ץ 2911/94 הנ"ל וכן זמיר, שם, עמ' 68); בין "כללים ראשוניים, המורים למינהל כיצד לפעול, לבין כללים משניים, המסדירים את התוצאות המשפטיות של הפרת הכללים הראשונים ואת הסעדים בשל ההפרה" (השופטת דורנר בבג"ץ 2918/93 עירית קרית גת נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(5) 832, 848). התוצאה של הפרת הכלל והסעד בגינו נקבעים על פי התכלית המונחת ביסוד הכללים (הראשונים) שהופרו. תכלית זו, בענייננו, אינה מובילה לבטלות מוחלטת של הצו השיפוטי. תכלית זו מובילה לבטלות יחסית של הצו, תוך אפשרות של פניה לבית המשפט בעניין זה.

התוצאה היא, איפוא, זו: אנו מקבלים הערעור. עניינה של המערערת צריך לחזור לדיון בפני הפסיכיאטר המחוזי. בדיון זה יש לשתף את סניגורה של המערערת. המדינה תישא בהוצאות המערערת בסכום כולל של 15,000 ש"ח.

ה נ ש י א

המשנה לנשיא ש' לוין:

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן היום, י"ג באדר התשנ"ח (11.3.98).

ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97020600.A04/דז/