הדפסה

רע"א 975/16 פלוני נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

החלטה בתיק רע"א 975/16 בבית המשפט העליון

רע"א 975/16

לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשים:
פלוני ו-9 אח'

נ ג ד

המשיבה:
הפניקס חברה לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ע"א 4882-06-15 שניתן ביום 3.1.2016 על ידי כב' השופטים נאוה בן אור, רם וינוגרד וארנון דראל

בשם המבקשים:
עו"ד עמוס גבעון

החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 3.1.2016 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור והשופטים ר' וינוגרד ו-א' דראל) בע"א 4882-06-15, בגדרו התקבלו באופן חלקי ערעור המבקשים וערעור שכנגד מטעם המשיבה על פסק דינו מיום 19.4.2015 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' פורר) בת"א 24011-02-12.

רקע והליכים קודמים

1. ביום 1.11.2010 נהרג ראיד אבו סנינה (להלן: המנוח), יליד 1975, בתאונת דרכים והותיר אחריו הורים, אישה (להלן: האלמנה) ושישה ילדים שהיו בני שנתיים עד 12 שנה במועד פטירתו. בעקבות זאת, תבעו המבקשים – הם עיזבונו ובני משפחתו הנזכרים של המנוח – את המשיבה, בגין הנזקים שנגרמו להם עקב התאונה, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק). בין הצדדים שררה הסכמה באשר לחבותהּ של המשיבה לפצות את עיזבונו של המנוח ואת יורשיו החוקיים (אלמנתו וילדיו), כאשר המחלוקת התמקדה בשאלה האם על המשיבה לפצות את הורי המנוח כתלויים; ובשאלת גובה הנזק ואופן חישובו, כתלות, בין היתר, בבסיס שכרו של המנוח, בסיס שכרה של האלמנה, גובה הפיצוי שיש לקבוע בגין אובדן שירותי בעל ואב, והניכויים שיש לבצע מהסכום שיתקבל.

2. בפסק דינו של בית משפט השלום נפסק, כי הורי המנוח לא הוכיחו תלות במנוח, ומשכך אין הם זכאים לפיצוי. עוד נקבע, כי יש להעמיד את בסיס שכרו של המנוח על סכום של 5,000 ש"ח לחודש (בניגוד ל-10,000 ש"ח לחודש כפי שטענו המבקשים, או ל-2,500 ש"ח כפי שטענה המשיבה). זאת, על סמך הכנסתו המדווחת של המנוח כשכיר, הכנסתו המשוערת כעצמאי בתחום ההובלות בהתחשב בראיות המועטות שהובאו בעניין זה, ולרקע טענות בלתי מבוססות מצד המבקשים לפיהן המנוח רכש בטרם מותו משאית ועגלה בכוונה להרחיב את עסקו. באשר לאלמנה, נקבע כי אף-על-פי שלא עבדה לפני מותו של המנוח, היא החלה ללמוד באוניברסיטה לפני מותו, ובשנתיים הראשונות לאחר מותו עבדה במשרה חלקית והשתכרה סכום של כ-6,000 ש"ח לחודש. לפיכך, ועל יסוד שיקולים נוספים הנוגעים לצורכה של האלמנה לטפל בילדיה (ובפרט במבקש 7, אשר נטען כי הוא סובל מבעיות רפואיות), נפסק כי יש להעמיד את בסיס שכרה של האלמנה על סך 6,000 ש"ח לחודש, ולנכות את כושר השתכרותה מסכום הפיצוי הנפסק לה ולילדיה בגין השנים האבודות. לאחר הניכוי, הועמד ראש הנזק בגין השנים האבודות על סך כ-847,000 ש"ח.

3. בעניין סכום הפיצוי בגין אובדן שירותי בעל ואב, התייחס בית משפט השלום לכך שהמנוח לא נטל חלק משמעותי בעבודות משק הבית ובטיפול בילדים, אך הביא בחשבון את גילו הצעיר של המנוח ואת גילאי כל אחד מששת ילדיו. על בסיס זה, פסק בית משפט השלום פיצוי גלובלי בגין אובדן שירותי בעל בסך 200,000 ש"ח; ופיצוי גלובלי בגין אובדן שירותי אב בסכום כולל של 400,000 ש"ח. עוד נפסקו למבקשים פיצויים בגין נזק שאינו ממוני ובגין הוצאות קבורה ולוויה. לבסוף, נוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) מהפיצוי הכולל שנפסק.

4. המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. לטענתם, בסיס השכר שנקבע למנוח אינו הולם את עובדות המקרה, לא היה מקום להביא בחשבון הכנסה כלשהי של האלמנה ולמצער לא בסכום שנקבע, וכי נפלה שגיאה בכך שנוכו מהפיצוי רכיבי תגמולים שלא היה מקום לנכות (בגין הוצאות לימודים, דמי מחיה ומענקים לילדי המנוח). המשיבה, מצדה, הגישה ערעור שכנגד, במסגרתו טענה כי נפסקו סכומים גבוהים באופן חריג בגין אובדן שירותי בעל ואב, וכי היה מקום לחייב את הורי המנוח בהוצאות עת שנדחתה תביעתם. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבלו באופן חלקי הערעור והערעור שכנגד. נפסק, כי יש להעמיד את בסיס שכרה של האלמנה על סכום של 3,000 ש"ח בלבד לצורך חישוב הפיצוי. כמו כן, נפסק כי בהתאם לפסיקה שעליה התבסס בית משפט השלום בפסק דינו (ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' ד"ר שלזינגר, פ"ד סד(1) 54 (2010)), הפיצוי עבור אובדן שירותי בעל ואב גם יחד נמצא בטווח של 300-200 אלף ש"ח, כך שהסכום שפסק בית משפט השלום מהווה כפל פיצוי. בהתחשב בנסיבות, הפחית בית המשפט המחוזי את הפיצוי הכולל בגין אובדן שירותי בעל ואב לסכום של 300,000 ש"ח. לבסוף, התקבלה טענת המבקשים לעניין ניכויי תגמולי המל"ל, ונקבע כי לא ינוכו חלק מהסכומים שבית משפט השלום הורה לנכותם.

הבקשה

5. בבקשה שלפניי טוענים המבקשים כי נפלו מספר פגמים עקרוניים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ראשית, נטען כי ניכוי הכנסתה של האלמנה, אשר לא עבדה בחיי בעלה, מהווה "ניכוי רעיוני", שאותו אין להביא בחשבון. לחלופין, נטען כי בלתי סביר להעמיד את הכנסת האלמנה על סכום של 3,000 ש"ח, כיוון שבהתחשב באחריותה לטפל בששת ילדיה, סיכוייה להתקבל לעבודה נמוכים. לעניין בסיס השכר של המנוח, נטען כי היה ראוי לקבוע אותו על-פי השכר הממוצע במשק, בפרט נוכח העובדה כי בית המשפט קיבל את הטענה שהמנוח עבד שעות מרובות כמעט בכל ימי השבוע. עוד טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע את הפיצוי בגין אובדן שירותי אב באופן מרוכז, ולא חישב אותו לכל קטין וקטין בנפרד בהתאם לנתוניו. בהקשר זה, אף נטען כי אין מקום לפסוק פיצוי גלובלי, אלא שיש לערוך חישוב פרטני של ראשי הנזק.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה, כי דינה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. מרבית טענותיהם של המבקשים עוסקות בגובה סכומי הפיצוי השונים שנקבעו בערכאות הקודמות ומרכיביהם, ובכלל זה בסיס שכרו של המנוח, גובה כושר השתכרותה של האלמנה (כטענה חלופית לעצם הניכוי) והפיצוי הראוי בגין אובדן שירותי בעל ואב. סכומים אלה מבוססים על הערכות ריאליות, שנגזרו מהממצאים העובדתיים המאפיינים את המקרה. כידוע, "אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25 (1984)). על אחת כמה וכמה כאשר המדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שאינה ניתנת אלא במקרים חריגים המעלים שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה חמור במיוחד (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)).

7. ביחס לפיצוי בגין אובדן שירותי בעל ואב באופן ספציפי, הרי שלא מצאתי פגם בהכרעת בית המשפט המחוזי – הגם שניתן כעיקרון לסטות ממתחם הפיצוי שנקבע בפסיקה עבור ראש נזק זה, כאשר הוכח כי יש לכך הצדקה, שיקול הדעת בנושא נתון במלואו לבית המשפט הדן במקרה הקונקרטי. אף אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי נפלה טעות בכך שנפסק פיצוי גלובלי בגין ראש הנזק האמור, שכן פסיקת פיצויים באופן זה אפשרית, בפרט מקום בו גובה הנזק אינו ניתן לחישוב מדויק.

8. לעניין הטענה כי אין לנכות את הכנסתה הרעיונית של האלמנה מסכום הפיצוי הנפסק, הרי שנכון כי ההלכה שנהגה במשך שנים רבות קבעה כי אין לחייב אלמנה שלא עבדה בחיי בעלה לצאת ולהשתכר לאחר מותו. אולם, ברבות הימים נראה כי תפיסה זו השתנתה ונתחזקה ההנחה בדבר ההתחשבות בפוטנציאל השתכרותה של האלמנה בעתיד, כאמור בע"א 7157/07 אי.איי.גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א ז"ל (17.3.2008). באותו מקרה נפסק, כי בבחינת ידיעה שיפוטית שבימינו בדרך כלל עובדים שני בני הזוג, וכי הגם שככלל יש לחשב את השתכרותה העתידית של האלמנה לפי הכנסתה בטרם התאונה, הרי שעל בסיס ההנחה כי לאחר תקופה מסוימת תצא האלמנה לעבוד יש להפחית בהתאם מסכום הפיצוי שנקבע בגין הפסד השתכרות של המנוח. גישה זו יש להחיל בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו, כאשר מקובלת עליי הערכת בית המשפט קמא לגבי כושר השתכרותה הצפוי של האלמנה במקרה דנן. מכל מקום, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לבחון את הדבר פעם נוספת במסגרת "גלגול שלישי".

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ו בניסן התשע"ו (‏4.5.2016).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16009750_L01.doc סח
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il