הדפסה

רע"א 9051/15 שלמה בן חמו נ. ניר עקיבא מושב עובדים ...

החלטה בתיק רע"א 9051/15 בבית המשפט העליון

רע"א 9051/15

לפני:
כבוד השופט י' דנציגר

המבקשים:
1. שלמה בן חמו

2. אביגיל בן חמו

נ ג ד

המשיב:
ניר עקיבא מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.12.2015 בהפ"ב 25043-03-15 שניתן על ידי כבוד השופט א' ואגו

בשם המבקשים: עו"ד ניסן סריזדה
בשם המשיב: עו"ד רואי רון

החלטה

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ואגו) בהפ"ב 25043-03-15 מיום 29.11.2015, במסגרתו דחה בית המשפט את בקשתם של שלמה ואביגיל בן חמו (להלן: המבקשים) לביטול פסק הבוררות שניתן בהליך שהתנהל בינם לבין ניר עקיבא מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: המשיבה).

רקע והליכים קודמים

1. המבקשים הם חברים במשיבה. בסוף שנות ה-90 פעלה המשיבה להגדלת היצע המגרשים לבנייה בשטחה. בתוך כך, הגישה המשיבה תכנית מפורטת לאיחוד וחלוקת מגרשים בהסכמת הבעלים. התכנית אושרה ביום 28.1.2002. כחלק מהוצאת התכנית אל הפועל, הפקיעה המשיבה בשנת 2003 חלקה ב' שהיתה ברשות המבקשים משנת 1974, ושעליה תוכנן להקצות 33 מגרשים. בעקבות זאת, התעורר סכסוך בין המבקשים לבין המשיבה באשר לפיצוי המגיע למבקשים בגין ההפקעה. על פי תקנון המשיבה, כל סכסוך עסקי שיתגלה בין הצדדים "יימסר למשפט החברים של ההסתדרות הכללית של העובדים". משכך, פנו הצדדים להליך בוררות מטעם הוועדה המשפטית המרכזית שליד תנועת מושבי העובדים בישראל (להלן: הוועדה המשפטית). יצוין כי במסגרות בוררויות המנוהלות על ידי הוועדה המשפטית, קיימות למעשה שתי ערכאות בוררות: ערכאה ראשונה וערכאת ערעור.

2. פסק הבוררות בערכאה הראשונה ניתן ביום 10.7.2014 על ידי הבורר משה קזולה. במסגרת פסק הבוררות, מתח הבורר ביקורת על המשיבה, בקובעו כי המשיבה "לא פעלה בשוויון מול החבר בן חמו בהקצאת קרקע על בסיס שוויוני" וכי "נציגי האגודה על פי עדותם והתנהלותם פעלו בשרירות לב באי הקצאת קרקע חלופית לחבר בן חמו". יחד עם זאת דחה הבורר את טענת המבקשים שלפיה הופלו לרעה ביחס למשפחת אביטן, שלטענתם קיבלה משק שלישי כפיצוי על הפקעת חלקה ב' שלה. נימוקו לכך היה כי הקצאת הנחלה הנוספת למשפחת אביטן בוצעה למעשה כפיצוי בגין דרישה לפנות שטחים משנת 1998, ולא בגין ההפקעה משנת 2003. בסופו של הפסק נקבע כי על המשיבה לשלם למבקשים סך של 172,291 ש"ח, בתוספת הוצאות ההליך.

3. על פסק הבוררות בערכאה הראשונה הוגש ערעור לערכאת הערעור של הוועדה המשפטית. עובר להכרעה בערעור, הסכימו הצדדים כי הערעור יתמקד בשלושה עניינים: טענת המבקשים כי הופלו לרעה ביחס למשפחת אביטן; גודל השטח שבגינו זכאים המבקשים לפיצוי; וסכום הפיצוי עבור כל דונם שהופקע. ביום 8.1.2015 ניתן פסק בוררות בערעור מפי הבוררים עו"ד ארז אוריון, יוני קמחי ויצחק כהן. לעניין טענת האפליה פסקו הבוררים כי הם מקבלים את קביעת הבורר בערכאה הראשונה לפיה אין קשר בין הקצאת המשק הנוסף למשפחת אביטן לבין ההפקעה מושא ההליך דנן. עוד נקבע כי ככל שאישור הקצאת המשק הנוסף למשפחת אביטן ניתן כפיצוי על ההפקעה דנן, מדובר באישור שניתן בשוגג, וכי ממילא לא ניתן "להכשיר את השרץ" על ידי היענות לבקשת המבקשים להקצות גם להם משק נוסף. אשר למחלוקת בדבר גודל השטח; נקבע כי אין מקום לקבל את טענת המבקשים וכי יש לערוך את החישוב על פי שטח של 70 דונם. אשר למחלוקת בדבר סכום הפיצוי עבור כל דונם; נפסק כי הסכום לדונם יעמוד על 120 ש"ח לשנה, דהיינו, סכום הפיצוי הכולל יעמוד על 92,400 ש"ח. בהחלטה נוספת מיום 26.2.2015 הבהירו הבוררים כי נפלה טעות מלפניהם וכי יש לחשב את הפיצוי לפי 58 דונם בלבד, קרי, סכום הפיצוי הכולל יעמוד על סך של 76,560 ש"ח בלבד. בהחלטתם מיום 22.6.2015, שבו בוררי ערכאת הערעור וקבעו כי סכום הפיצוי הנכון הוא 76,560 ש"ח, וכי הסכום המקורי שנפסק על ידם מהווה כפל פיצוי.

4. על פסק הבוררות של ערכאת הערעור הוגשה בקשת ביטול. בפסק דינו מיום 29.11.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה ואישר את פסק הבוררות. בפתח דבריו עמד בית המשפט על כך שמשום שהצדדים להסכם הבוררות קבעו כי הפסק ניתן לערעור לפני בורר – מכוח תקנון המשיבה – הרי שחלות הוראות סעיף 21א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). משכך, נקבע כי בשים לב להוראות סעיף 21א(ג)(1) לחוק הבוררות, המבקשים יכולים לבסס את בקשתם אך ורק על עילות הביטול המנויות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות. בנסיבות העניין, כך קבע בית המשפט, לא עלה בידי המבקשים להראות שעילות אלה התקיימו. בתוך כך נקבע כי רובן ככולן של טענות המבקשים – לרבות טענות בדבר אי ניהול פרוטוקולים, הסתמכות על עדות שנגבתה לראשונה על ידי בוררי ערכאת הערעור, שימוש בידיעה אישית של הבוררים ואי מתן הזדמנות להעלות את מלוא הטיעונים – יכולות לכל היותר לגבש את עילות הביטול האחרות המופיעות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ועל כן אין מקום להיזקק להן. לצד זאת קבע בית המשפט כי טענת האפליה היא הטענה הרלוונטית לעילות הביטול שאותן עליו לבחון. אף על פי כן נקבע לבסוף כי האמרות שיצאו תחת ידי הבוררים בדבר קיומה של אפליה הינן אמרות אגב בלבד, וכי למעשה בוררי ערכאת הערעור אימצו את קביעתו העובדתית של הבורר בערכאה הראשונה לפיה אין כל קשר בין הקצאת המשק הנוסף למשפחת אביטן לבין ההפקעה מושא ההליך דנן. מן הטעמים האלו, דחה בית המשפט את בקשת הביטול, כאמור.

מכאן הבקשה שלפנַי.

טענות הצדדים

5. ראשית, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן דעתו לטענותיהם בדבר התקיימותן של עילות הביטול בסעיפים 24(4) ו-24(5) לחוק הבוררות. בתוך כך נטען כי אי רישום פרוטוקולים על ידי ערכאת הערעור של הוועדה המשפטית וכן גביית עדות על ידה, אינם עולים בקנה אחד עם הוראות סעיפים א' וד' לתוספת השנייה לחוק הבוררות, ואף פוגעים בכללי הצדק הטבעי. שנית, נטען כי לאור הפגמים הרבים שדבקו בהליך, ובפרט נוכח הפלייתם של המבקשים לרעה לעומת משפחת אביטן, מתקיימות עילות הביטול המנויות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות. לבסוף, נטען כי ראוי להעניק רשות ערעור בנסיבות העניין, משהמקרה דנן מעלה שאלות משפטיות עקרוניות ומשהענקת רשות ערעור דרושה לשם מניעת עיוות דין.

6. לטענת המשיבה, אין מדובר באחד מאותם מקרים המצדיקים מתן רשות ערעור בענייני בוררות. לגופו של עניין, סומכת המשיבה את ידיה על מסקנותיו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, אף לא אחת מארבע עילות הביטול שעליהן מסתמכים המבקשים מתקיימת בנסיבות המקרה דנן. ממילא, כך נטען, העילות הקבועות בסעיפים 24(4) ו-24(5) אינן רלוונטיות מקום שבו חל סעיף 21א לחוק הבוררות.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

8. כלל מושרש הוא בשיטתנו כי רשות ערעור על פסקי דין והחלטות של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד. על מנת שבקשתו תתקבל, על מבקש רשות הערעור לשכנע את בית המשפט כי היא מעלה שאלה בעלת היבט עקרוני החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, ולחילופין, כי נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט, פסקה 26 (3.1.2011); רע"א 475/15 פ. גורדי הנדסה בע"מ נ' קבוצת אורתם-מליבו בע"מ, פסקה 10 (25.10.2015)].

9. בנסיבות העניין, חרף ניסיונם של המבקשים לשוות לבקשה אופי עקרוני, לא שוכנעתי כי עלה בידם להצביע על שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים. נהפוך הוא, דומה כי הבקשה כולה נסובה, למעשה, סביב אופן יישומן של עילות הביטול המנויות בחוק הבוררות – בדגש על העילות הקבועות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות – בנסיבות המקרה הקונקרטי. ברי כי גם שאלת קיומה של אפליה בין המבקשים לבין משפחת אביטן – שההכרעה בה קשורה קשר בל ינותק לקביעות העובדתיות הקיימות בתיק – אינה חורגת מדל"ת אמותיו של ההליך דנן.

10. נוסף על כך, איני סבור כי אי התערבות צפויה לגרום למבקשים עיוות דין. הטענות המהותיות שאותן מעלים המבקשים בבקשה דנן – ובראשן טענת האפליה – הן בעיקרן אותן הטענות שהועלו לפני בית המשפט המחוזי, ולמעשה, זהו כבר הגלגול הרביעי שבו מועלות טענות אלה, לאחר שכבר זכו להתייחסות בדמות שלוש הכרעות מנומקות קודמות. בנסיבות אלה, אין לומר כי המבקשים לא זכו ליומם בערכאות או שנמנעה מהם הזדמנות מספקת לשטוח את מלוא טענותיהם. זאת ועוד, טענת האפליה נדחתה על סמך קביעות עובדתיות של הבורר בערכאה הראשונה. משמדובר בטענה בעלת גוון ערעורי המופנית כלפי קביעות עובדתיות של הבורר, ממילא אין מקום להידרש לה עתה.

11. כמו כן, לא שוכנעתי כי יש בפגמים הפרוצדוראליים שעליהם מצביעים המבקשים – ובכללם אי ניהול פרוטוקול וגביית עדות על ידי ערכאת הערעור – כדי להוביל למסקנה כי נגרם להם עיוות דין. אשר לטענה בדבר אי-ניהול פרוטוקולים; למקרא כתבי הטענות שהוגשו על ידי המבקשים לבית המשפט המחוזי עולה כי המבקשים כלל לא בדקו האם נרשם פרוטוקול, אלא הניחו שהוא לא נרשם משלא הומצא להם יחד עם פסק הבוררות. משלא טרחו לפנות לוועדה המשפטית, אין להם להלין אלא על עצמם. מכל מקום, המבקשים לא נימקו מהי הפגיעה שנגרמה להם לשיטתם עקב אי ניהול הפרוטוקולים, אלא בחרו להסתפק בציון הפגם בלבד. אשר לטענה בדבר גביית עדות על ידי הבוררים בערכאת הערעור; על פני הדברים ניכר כי בוררי ערכאת הערעור אכן הסתמכו בהכרעתם על עדות שנגבתה לראשונה לפניהם, וזאת בניגוד להוראות סעיף ד' לתוספת השנייה לחוק הבוררות. אולם, גם במקרה הזה, טענת עיוות הדין נשענת כל כולה על עצם גביית העדות, ללא פירוט כלשהו אודות תוכן העדות לגופה או אודות ההבדל – אם קיים – בין הסכום שבו נקבה העדה לבין הסכומים שבהם נקב השמאי במסגרת חוות הדעת ששימשה את הבורר בערכאה הראשונה. בהיעדר פרטים אלה, לא עלה בידי המבקשים לבסס תשתית המצדיקה קביעה כי נגרם להם עיוות דין.

12. די באמור עד כה כדי להביא לדחיית הבקשה. אולם, בבחינת למעלה מן הדרוש, אבקש להוסיף הערה ביחס לפגמים הפרוצדוראליים שאליהם מפנים המבקשים. המבקשים טוענים כי פגמים אלו – העומדים בסתירה מפורשת להוראות התוספת השנייה לחוק הבוררות – מקימים את ארבע עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(4), 24(5), 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות. אולם, שלוש מהעילות האלה כלל אינן רלוונטיות. פשיטא כי מכוח הוראות סעיף 21א(ג)(1) לחוק הבוררות, העילות הקבועות בסעיפים 24(4) ו-24(5) לחוק הבוררות לא יכולות לסייע למבקשים. גם בעילה הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות אין משום מזור למבקשים: סעיף זה קובע כי קמה עילת ביטול מקום שבו "תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור (ההדגשה שלי – י.ד.)", בעוד שהפגמים הפרוצדוראליים להם טוענים המבקשים מתייחסים לאופן ניהולו של הליך הבוררות. משמעות הדבר היא כי נותרה למבקשים רק עילת ביטול אחת – היא העילה המופיעה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות – שבאמצעותה יכולים היו "לאכוף" את הוראות התוספת השנייה לחוק הבוררות. ברירה זו מולידה מתח מעניין בין שני שיקולים מנוגדים. מחד גיסא, קביעה שלפיה החריגה מהוראות התוספת השנייה אינה מקימה את העילה שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות עלולה לפתוח פתח להתעלמות מהוראות התוספת ולהותיר אותן כמעין "אות מתה". מאידך גיסא, כלל לא ברור כי יש מקום לקביעה לפיה כל חריגה מהוראות התוספת השנייה מקימה מניה וביה את העילה שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות. כידוע, הגם שסעיף זה קובע עילת ביטול עמומה המיועדת בין היתר להתמודד עם מצבים של פגיעה בכללי הצדק הטבעי, עדיין מדובר בעילה השמורה למקרים חריגים ואין להרחיבה יתר על המידה [ראו למשל: רע"א 4839/15 מושקוביץ נ' מנורה מבטחים בע"מ, פסקה 18 (1.12.2015) והאסמכתאות שם; סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל 1109-1100 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)]. דעתי היא כי המתח בין שני השיקולים מחייב את בית המשפט לבצע איזון קונקרטי בהתאם לנסיבות המקרה המונח לפניו. ואכן, לא מן הנמנע כי במקרים המתאימים תעלה החריגה מהוראות התוספת השנייה כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי אשר מצדיקה את ביטול פסק הבוררות. ברם, כפי שציינתי, דברים אלו נאמרים אגב אורחא, ואינם מעלים או מורידים מההכרעה ביחס לבקשת רשות הערעור דנן. זאת משום שבענייננו – משקבעתי כי לא עלה בידי המבקשים לשכנע בדבר קיומו של עיוות דין, ובשים לב להוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות – ממילא מתייתר הצורך להכריע בשאלה האם הפגמים הפרוצדוראליים הקיימים בנסיבות העניין מקימים את עילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות.

13. סוף דבר – הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, יישאו המבקשים בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ש"ח.

ניתנה היום, ‏ה' באדר א התשע"ו (‏14.2.2016).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15090510_W06.doc חכ
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il