הדפסה

רע"א 7021/16 עו"ד משה זינגל נ. איילה אברהם

החלטה בתיק רע"א 7021/16
בבית המשפט העליון

רע"א 7021/16

לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

המבקשים:
1. עו"ד משה זינגל

2. עו"ד איל בר לב

נ ג ד

המשיבים:
1. איילה אברהם

2. עו"ד אבי גולדבליט (פורמלי)

3. עו"ד אורנה גונן (פורמלית)

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגני הנשיא י' שנלר וד"ר ק' ורדי והשופט ח' ברנר) מיום 23.6.16 בע"א 27818-09-15, ע"א 10887-12-15 וע"א 27887-09-15

בשם המבקשים:
בעצמם

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגני הנשיא י' שנלר וד"ר ק' ורדי והשופט ח' ברנר) מיום 23.6.16 בע"א 27818-09-15, ע"א 10887-12-15 וע"א 27887-09-15; במסגרת פסק דין זה דחה בית המשפט הערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (השופטת ל' רייך) מיום 16.8.15 בת"א 36941-03-12. במרכז הבקשה ניצבת השאלה – העובדתית – האם פתחו המבקשים, עורכי דין במקצועם, בהליך משפטי מיותר נגד צד ג', במטרה כי המשיבה, אשר בשמה פעלו, תשלם להם שכר טרחה בגין ייצוגה המשפטי; בית משפט השלום השיב לשאלה זו בחיוב, בית המשפט המחוזי לא מצא לשנות מכך, ומכאן בקשה זו.

רקע והליכים קודמים

ב. ביום 22.3.05 התקשרו המבקשים והמשיבה בחוזה ייצוג משפטי, בו התחייבו המבקשים לטפל בעניינה כנגד חברת TGI בע"מ (להלן החברה); עניינה מול החברה היה עסקת נדל"ן שבמסגרתה שילמה המשיבה כספים לחברה, ומסיבות שונות ביקשה לבטל את העסקה ולהשיב לידיה את הכספים. המשיבה, מצידה, התחייבה לשלם למבקשים שכר טרחה מוסכם של 12,000$ בצירוף מע"מ (סעיף 3.1 לחוזה), אשר אינו כולל טיפול בתביעות משפטיות (סעיף 3.4); ואילו התשלום בעבור ייצוג משפטי בערכאה הראשונה הועמד על סך של 40,000$, בנוסף ל-12,000$ האמורים (סעיף 3.5 לחוזה). בהמשך לכך, ביום 16.3.05 ויום 22.3.05 פנו המבקשים במכתבי דרישה לחברה לביטול העסקה והשבת הכספים; ביום 29.3.05 הגישה החברה בקשה למתן צו מניעה במעמד צד אחד; וביום 4.4.05 הגישה החברה תביעת לשון הרע נגד המשיבה והמבקשים.

ביום 6.4.05 הציעה החברה למבקשים, כעורכי דינה של המשיבה, הצעת פשרה, שבמסגרתה היתה החברה מוכנה לדחות את כל התביעות, לבטל את העסקה ולהשיב את הכספים, כפי שביקשה המשיבה מעיקרא; יצוין כבר כאן כי השאלה העובדתית המרכזית שעמדה בבית משפט השלום כמו בבית המשפט המחוזי, היא האם הביאו המבקשים את הצעת הפשרה לידיעת המשיבה, או שמא השיבו על ההצעה בשלילה מבלי ליידעה בכך, כפי שטענה המשיבה.

ביום 4.5.05 הגישה המשיבה, באמצעות המבקשים, תובענה לסעד הצהרתי לביטול ההסכמים עם החברה והשבת הכספים בהתאם; ביום 26.5.05 הודיעה החברה, במסגרת המרצת הפתיחה, כי היא רואה את עסקת הנדל"ן כבטלה, והשיבה למשיבה את הסכומים ששילמה; כתוצאה מכך נמחקה התובענה.

ג. מספר שנים לאחר מכן פנתה המשיבה לתבוע את המבקשים, בעיקר בטענה כי הסתירו ממנה את הצעת הפשרה, ואילו ידעה על הצעת הפשרה היתה נעתרה לה ונמנעת מההליך המשפטי; כך היו נחסכים ממנה 40,000$ ששילמה למבקשים בגין הייצוג המשפטי, בהתאם להסכם שכר הטרחה האמור, וכן כספים נוספים ששילמה לנותני שירותים לצורך ההליך, חלקם ישירות וחלקם באמצעות המבקשים. תובענה זו, במסגרתה ביקשה המשיבה, בין היתר, את השבת כספים אלה, היא שעומדת במרכז ענייננו. יוער, כי התובענה הוגשה לאחר מספר תובענות שהתבררו בין הצדדים בדבר מחלוקות שונות הנוגעות לייצוג המשפטי שהעניקו המבקשים למשיבה באותו מקרה, אשר לחלקן עוד נשוב בהמשך.

ד. בתום הליך הוכחות, קיבל בית משפט השלום את עיקר טענות המשיבה בהקשר זה, וקבע כי "התכלית היחידה להגשת התביעה לסעד ההצהרתי נעשתה על מנת להשיא את שכר טרחתם של הנתבעים"; יצוין כי פסק דינו של בית משפט השלום נדרש למסכת עובדתית רחבה מזו הנדרשת בענייננו, וכדי להימנע מסרבול מיותר אדרש בעיקר לנקודות שנותרו רלבנטיות בשלב זה של הבקשה. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת המבקשים לפיה העבירו את הצעת הפשרה למשיבה, אולם זו בחרה שלא לקבלה כיון שלא נכללו בהצעה החזר הוצאותיה; נקבע לעניין זה, כי המבקשים לא העבירו מידע זה למשיבה אלא למעשה דחו את הצעת הפשרה על דעת עצמם, וזאת, כאמור, כדי לפתוח בהליך משפטי שנועד אך כדי להשיא את רווחיהם. לעניין זה נדרש בית המשפט למכתב ששלח המבקש 1לחברה, ממנו עולה טענתו כי היו אלה באי כוח החברה שהכשילו את הצעת הפשרה, ולא דובר במכתב על כך שהמשיבה מסרבת להצעה מסיבה זו או אחרת; ואילו בעדותו טען המבקש 1 כי המשיבה הכשילה את הפשרה, משלא הסכימה לוותר על הוצאותיה וסירבה להתנצל בפני החברה. עוד נקבע בהקשר זה, כי מעיקרא ההסבר נעדר היגיון – הוצאות המשיבה, לפי הנטען, עמדו על 12,000$, ואילו שכר הטרחה בעבור ניהול ההליך הועמד, כאמור, על 40,000$; לכן אין זה סביר שהמשיבה התעקשה לוותר על הצעת פשרה בגין אי-החזר ההוצאות, משהדבר היה כרוח בהכרח בהפסד כספי עבורה. כן נדרש בית המשפט לטענתו הנוספת של המבקש 1, לפיה גם החברה נסוגה מהצעת הפשרה; גם לעניין זה בית המשפט לא מצא לנכון לקבל את הטענה, לאחר שעלה בעדותו של בא כוח החברה כי החברה ביקשה לסיים את ההליכים מול המשיבה באופן מיידי. כן צוין, כי אילו חשבו המבקשים, כטענתם, כי הצעת הפשרה היתה ראויה ואך התנהגותה של המשיבה הכשילה את קבלתה, מצופה היה מהם להעלות זאת על הכתב בזמן אמת, כדי למנוע טענות אפשריות של המשיבה בעתיד כנגד התנהלותם, כפי שאכן אירע.

ה. בהמשך נדרש בית המשפט להכרעותיהם של שני מותבים שונים אשר דנו בסוגיה נשוא ענייננו באופן אגבי, והגיעו למסקנות הפוכות:

בת"א 2233/05 (בית משפט השלום בהרצליה; פסק הדין מיום 17.6.10) – תביעת לשון הרע שהוגשה על-ידי החברה כנגד המבקשים והמשיבה, ונדחתה – קבעה השופטת א' מני גור, כי אין זה סביר שהמשיבה תדחה הצעת פשרה כה משתלמת ומיטיבה, ותתעקש על ניהול הליך אשר יובילה להפסדים. מכאן נמצא, באופן אגבי כאמור, כי "התביעה לסעד הצהרתי הוגשה בזריזות מיותרת".

מנגד, בת"א 1402/08 (בית המשפט המחוזי בתל אביב; פסק הדין מיום 15.6.13) – תביעה שהגיש המבקש 2 נגד המשיבה בגין תשלום הוצאותיה, ונדחתה – קבע השופט ח' ברנר, באופן אגבי, כי המשיבה ידעה על קיומו של ההסכם, וכטענת המבקשים בענייננו הייתה זו היא שהכשילה את הסדר הפשרה משסירבה לוותר על הוצאותיה (פסקה 22 לפסק הדין). יצוין כי פסק דינו של השופט ברנר בוטל בהמשך, בהסכמה, במסגרת ערעור שהוגש לבית משפט זה (ע"א 5207/13; פסק הדין מיום 5.2.13, השופטת א' חיות).

בית משפט השלום (השופטת רייך) קבע לעניין זה בנידון דידן, כי מדובר בהכרעות שנעשו באופן אגבי, ומכאן אינן מבססות טענה של השתק פלוגתא. בהמשך נקבע, כי בית המשפט מסכים עם התוצאה אליה הגיעה השופטת מני גור כאמור בת"א 2233/05, וזאת על בסיס חומר הראיות והעדים שהופיעו לפניו בהליך נשוא ענייננו, והכל כמפורט מעלה. בסופו של יום מצא בית משפט השלום לחייב את המבקש 1 להשיב למשיבה 176,753 ₪ ששילמה המשיבה בגין הטיפול בהמרצת הפתיחה כאמור, 30,705 ש"ח ששילמה המשיבה למבקש בתביעת לשון הרע וכן 20,000 ₪ בגין עגמת נפש, בתוספת ריבית והצמדה. המבקש 2 חויב בהשבת 52,000 ₪ בגין הטיפול בהמרצת הפתיחה כאמור וכן 20,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, בתוספת ריבית והצמדה.

ו. בית המשפט המחוזי לא מצא להיעתר לערעור המבקשים; זאת, למעט עניין מסוים הנוגע לתיקון טעות סופר של בית משפט השלום, אשר לא נרחיב עליו, כי אינו שנוי במחלוקת במסגרת בקשה זו. נקבע, כי ערעור המבקשים נסב על קביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אשר ככלל אין מקום להתערב בהם אלא בנסיבות חריגות אשר לא נמצאו בענייננו. בית המשפט המחוזי אף נדרש לגוף הראיות והעדויות, ומצא כי אלה תומכות במסקנה אליה הגיע בית משפט השלום. כך למשל, ציין בית המשפט המחוזי כי באי כוח החברה מסרו בתצהיריהם שהחברה רצתה מאוד לסיים את ההליך באופן מוסכם וללא ניהולו בבית המשפט, ואילו המבקש 1 התחמק פעם אחר פעם מחתימה על טיוטת הסכם הפשרה מסיבות שאינן ברורות. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי לפי עדותם של באי כוח החברה, סוגיית ההוצאות – אשר כזכור, לטענת המבקשים היתה זו שבגינה לא קיבלה המשיבה את הצעת הפשרה – כלל לא עלתה לדיון, וגם בכך יש כדי לתמוך בממצא העובדתי לפיו לא סירבה המשיבה להצעת הפשרה שכן המבקשים כלל לא העבירוה לידיעתה. מכאן לא מצא בית המשפט המחוזי כאמור להיעתר לעיקר הערעור. יצוין, כי במסגרת פסק הדין דחה בית המשפט גם את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום, ואולם ערעור זה אינו עוד רלבנטי.

הבקשה

ז. נטען, כי בקשה זו מעלה שתי סוגיות בעלות חשיבות משפטית וציבורית החורגות מעניינם של הצדדים, ולכן מצדיקות דיון בגלגול שלישי: האחת, תחולת השתק שיפוטי או השתק פלוגתא, בנסיבות שבהן בוטל פסק הדין עליו מתבקשים להסתמך בשלב הערעור. השנייה, אימתי נדרשת ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית.

ח. אשר לשאלה הראשונה, נטען כי משהמשיבה עצמה טענה בהליך אחר, כי הייתה מודעת להצעת הפשרה, היא הייתה מושתקת בהשתק שיפוטי מלטעון אחרת בענייננו. המבקשים נסמכים לעניין זה על פסק דינו של השופט ברנר בת"א 1402/08 כאמור, בו קבע השופט ברנר כך:

"אברהם [המשיבה] טוענת כי אף אחד מבאי כוחה דאז ... [המבקשים] לא יידע אותה על הצעת הפשרה מטעם TGI [החברה], וכי לו הייתה מודעת להצעת הפשרה האמורה היה ניתן להימנע מהגשת התביעה ולחסוך בכך שכר טרחה בגובה 40,000$.

בתצהיר עדותו הראשית הכחיש בר לב טענה זו של אברהם. הכחשה זו קיבלה חיזוק בעדותו של זינגל [המבקש 1], שהיה מעורב יותר מבר לב בייצוגה של אברהם מול TGI. זינגל העיד כי "כל הצעת פשרה הובאה לידיעתה של הגב' אילה אברהם. כל הצעת פשרה שהיתה לטובת אילה אברהם הסכמתי לה. היא לא הסכימה לשני דברים – לא להתנצל ושלא יחזירו לה הוצאות. שהיא תגיד אם זה אמת" (עמ' 35 לפרוטוקול). אברהם נכחה באולם בעת עדותו של זינגל. למשמע דבריו אלה, היא הנהנה בראשה לחיוב והדברים משתקפים בפרוטוקול. זוהי איפוא הודאה ברורה מצידה של אברהם, כי לא הסכימה לתנאים שדרשה TGI ומכאן המסקנה שסרבנותה (ולא אי ידיעתה) היא זו שמנעה את חיסול הפרשה בטרם הוגשה התביעה לסעד הצהרתי" (שם, פסקה 22).

לפי הנטען, דברים אלה של המשיבה מהוים השתק שיפוטי, שכן אין בעל דין יכול לטעון פעם כך ופעם אחרת בהליכים שונים; ומכל מקום, קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מהוה השתק פלוגתא, אף שכאמור פסק הדין בוטל בערכאת הערעור. כן משיגים המבקשים גם על כך שהשופט ברנר לא פסל עצמו מן הדיון בענייננו, ולמעשה קבע, מבלי לנמק, דבר והיפוכו בנוגע לידיעתה של המשיבה בדבר הצעת הפשרה.

ט. אשר לשאלה השניה, נטען כי בית משפט השלום טעה בכך שמצא כי המבקש 2 קיבל מן המשיבה 52,000 ₪ וכי עליו להשיבם; נטען בקשר זה, כי לא היה בסיס לקביעה עובדתית זו, אשר למעשה נסמכה על פסק דינו של בית המשפט בת"א 1402/08 שבוטל כאמור במסגרת הערעור, ולכן שגה בית המשפט המחוזי משלא מצא לשנותה.

הכרעה

י. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לא ראיתי מקום להיעתר למבוקש. חוששני כי חרף הצגתה של הבקשה כבעלת חשיבות משפטית וציבורית המצדיקה דיון בגלגול שלישי, ענייננו בסופו של יום בסוגיה עובדתית צרה, התחומה לעניינם הקונקרטי של הצדדים, ומכאן שאין מקום להתערבות. פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת רייך) הושתת על ממצאי עובדה ומהימנות, וכפי שציין בית המשפט המחוזי בדחותו את הערעור, אין דרכו של בית משפט של ערעור להתערב באלה, והדברים אמורים במיוחד בגלגול שלישי. כפי שציינו שתי הערכאות בענייננו, הבעייתיות המרכזית בטענת המבקשים היא בכך שאין היא עולה בקנה אחד עם השכל הישר – המבקשים לא הצביעו על סיבה נראית לעין שבגינה תסרב המשיבה להצעת פשרה כה מיטיבה, אשר אי-קבלתה משמעה, כמעט בהכרח, הפסד כספי לה, בשכר הטרחה. בנוסף לכך, כעולה מפסקי הדין, באי כוח החברה, אשר נדמה שאין להם אינטרס קונקרטי בהליך נשוא ענייננו, העידו על התנהלותו התמוהה של המבקש 1, אשר נמנע בתואנות שונות ממתן תשובה להצעת הפשרה. אשר לטענת המבקש 2 בדבר ביסוס ההכרעה השיפוטית בגין הסכום שעליו להשיב למשיבה, על פסק הדין שניתן בת"א 1402/08 ובוטל בהמשך בהסכמה בבית משפט זה, טענה זו הועלתה ונדחתה בבית המשפט המחוזי; כפי שציין בית המשפט המחוזי, מעיקרא לא ביסס בית משפט השלום קביעתו זו אלא על החומר העובדתי שהובא בפניו ולא על פסק הדין האמור; המבקש 2 הודה בקבלת הסכום (והדברים גם נתמכו בחשבונית שהוצגה), אלא שטען כי יש להפחית מכך סכום של כ-13,000 ₪ ששולמו מכיסו הפרטי. ואולם, בית משפט השלום מצא כי סכום זה הגיע למעשה מן המשיבה ולכן אין לקזזו. מכאן, משנבחנה הסוגיה בבית המשפט הדיוני ובבית המשפט של ערעור, לא מצאתי כאמור כי הסוגיה מצדיקה את הדיון החריג בבית משפט זה בגלגול שלישי. כידוע, הטענה בדבר התערבות בממצאים עובדתיים היא נושא שנדון ונדוש בפסיקה, ואין כל מקום לחזור על כך.

יא. עם זאת, לא אכחד כי לכאורה יכולה לעלות תחושת אי-נוחות מסוימת מכך שכפי שאירע, נקבעו מפי השופט ברנר מעין דבר והיפוכו – כאמור, במסגרת ת"א 1402/08 נפסק, כי המשיבה מסרה "הודאה ברורה... כי לא הסכימה לתנאים שדרשה TGI ומכאן המסקנה שסרבנותה (ולא אי ידיעתה) היא זו שמנעה את חיסול הפרשה בטרם הוגשה התביעה לסעד הצהרתי"; ואילו בענייננו הסכים השופט ברנר לחוות דעתו של השופט ד"ר ורדי אשר קבע, כאמור, בכיוון ההפוך. המענה לכך, כפי שציינו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בענייננו, הוא כי בת"א 1402/08 מדובר היה בקביעה אגבית וככזו אינה מבססת השתק פלוגתא (ע"א 375/82 אריה מרקוביץ' נ' יגר מונטיפיורי, פ"ד לט(2) 421 (1985); נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 192 (1991) (להלן זלצמן)); כך במיוחד משפסק הדין כאמור בוטל בהסכמה בערעור (זלצמן, בעמ' 187-186). ואולם, מבלי לטעת מסמרות, דומה שראוי בכגון דא, ולוא למראית פני הצדק, שהשופט במותב הערעור ינמק את פשר השינוי; זאת – בנוסף להנמקתו של סגן הנשיא ד"ר ורדי לפיה בענייננו, בשונה מן המקרה הקודם, נשמעה עדותו של בא-כוח החברה, ואולי בכך היה כדי לתרום לשינוי מן המסקנה השיפוטית (פסקה 66 לפסק הדין). בפסיקה נקבע, כי אין מניעה עקרונית ששופט אשר דן בסכסוך מסוים והגיע למסקנה מסוימת ישב בהליך אחר שמערב אותם צדדים ולעתים אותה מחלוקת (ע"א 8168/02 פלוני נ' פלוני (2002); ע"א 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה לבניין ופיתוח (1992) בע"מ נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ (2003)); אך ראו י' מרזל דיני פסלות שופט 266, 278-278 (תשס"ו-2006). כמובן איני מביע בכך דעה לגבי המקרה הקונקרטי, שהרי ההגינות מחייבת שלא לעשות כן בהיעדר התיחסות השופט ברנר ובהליך שאין לה מקום דיוני בו, ואחזור אל העובדה שעסקינן בפסק דין שבוטל בהסכמה.

כך או אחרת, בענייננו לא מצאתי כי יש בכך כדי להצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. החשש העיקרי בעניינים כגון דא, הוא – מטבע הדברים – שהשופט יחזור על שקבע בהליך הקודם, ויימנע משמיעת טענות הצדדים בנפש חפצה – כלשון החוק, "חשש ממשי למשוא פנים" (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984); לא כך אירע בענייננו. בנוסף, מדובר בהסכמת השופט לפסק דין שניתן על-ידי שופט אחר ובהסכמת שופט נוסף. מטעמים אלה סבורני כי מקום להתערבות בפסק הדין.

יב. נוכח כל האמור, אין מקום לדיון בגלגול שלישי בטענת ההשתק השיפוטי (רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625 (2005)). כשלעצמי הריני תומך בהשתק השיפוטי כדוקטרינה הוגנת, מתוך התפיסה, כדברי הנשיא שמגר, כי "תקנת הציבור סולדת מן המניפולציה שבהליכי משפט" (ע"א 1393/92 קזצ'קוב נ' קזצ'קוב, פ"ד מח(4) 353, 361 (1994); וראו גם ע"א 739/13 עו"ד גור בן ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה, פסקה י' (2014); רע"א 5988/13 חמאל חמאיסי נ' מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ, פסקה ז' (2013); בע"מ 2158/16 פלוני נ' פלונית, פסקאות י"ד-ט"ז (1.15.16); אך היא נחלשת כאן נוכח מכלול הדברים שתואר מעלה, לרבות ביטול פסק דינו של השופט ברנר.

יג. לא מצאתי איפוא להיעתר למבוקש.

ניתנה היום, ‏כ"ג בחשון התשע"ז (‏24.11.2016).

המשנה לנשיאה

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16070210_T03.doc אג
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il