הדפסה

רע"א 6955/16 חברת אולמי אחים סעיד אל הוד בע"מ נ. א...

החלטה בתיק רע"א 6955/16 בבית המשפט העליון

רע"א 6955/16

לפני:
כבוד השופט י' עמית

המבקשים:
1. חברת אולמי אחים סעיד אל הוד בע"מ

2. טארק סעיד

3. תאמר סעיד

נ ג ד

המשיבה:
אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה בת.א 016910-01-16 שניתנה ביום 08.08.2016 על ידי כבוד השופטת אורית וינשטיין

בשם המבקשים:
עו"ד ויקטור מנסור

בשם המשיבה:
עו"ד יובל אדלר ועו"ד עדי ערמן

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת א' וינשטיין) בת"א 16910-01-16 מיום 8.8.2016, בגדרה נדחתה בקשה למחיקת כתב תביעה לפי תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) ובקשה חלופית להורות על מתן תשובות לשאלון ועל גילוי ועיון במסמכים ספציפיים.

1. עניינו של ההליך המתנהל בבית משפט קמא בתביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקשים בטענה כי אלה האחרונים עושים שימוש בשמה העסקי – "אולמי דאוד" (להלן: השם העסקי) שלא כדין, תוך גניבת עין וגזל מוניטין. על פי כתב התביעה, בשנת 2014 מכר בעל המניות במשיבה, מר עפיף דאוד (להלן: עפיף), למבקשים אולם אירועים בכפר יאסיף (להלן: אולם האירועים או המבנה) שנוהל על-ידי המשיבה ונשא את שמה העסקי; לפי הנטען, העסקה שנערכה בין עפיף למבקשים נגעה למבנה בלבד, ולא כללה גם את זכות השימוש בשם העסקי – המצוי בבעלות המשיבה שלא הייתה צד לה. צוין כי בתקופה שקדמה למכירה המבנה הושכר למבקשים, ובמסגרת חוזה השכירות שעפיף והמשיבה היו צד לו, הותר למבקשים לעשות שימוש בשם העסקי, תוך שהובהר כי בתום תקופת השכירות, המבקשים יהיו מנועים מלעשות בו שימוש.

המבקשים מצדם עמדו בכתב הגנתם על כך שאולם האירועים נמכר תחת השם אולמי דאוד (ובהתאם, נרכשו גם מדי העובדים הנושאים שם זה ושלט גדול המוצב בכניסה לו). לטענתם, השם העסקי הינו בבעלות עפיף (ולא המשיבה שבאה לעולם שנים לאחר שכבר התנוסס על המבנה), וכי בכל מקרה התנהלות המשיבה ועפיף מלמדת על היעדר הפרדה ביניהם, כך שכל פעולותיו של עפיף מחייבות גם את המשיבה (להלן: טענת היעדר הפרדה). עוד נטען כי למשיבה אין כל מוניטין עסקי, ובפרט מוניטין בתחום הקמת והפעלת אולמות אירועים ומסעדות (להלן: טענת היעדר מוניטין).

2. ביום 8.8.2016 נדחתה בקשת המבקשים למחיקת כתב התביעה בגין הפרת צו גילוי מסמכים שניתן בהליך, וכן נדחתה ברובה בקשה חלופית להורות למשיבה להשיב בפירוט לשאלון ולחייבה בגילוי ומתן זכות עיון בשורה של מסמכים ספציפיים.

לצורך הוכחת הטענה להיעדר מוניטין, התבקש גילויים של מאזני המשיבה לשנים 2015-2008, טפסי פחת שהגישה המשיבה לרשויות המס וכל החשבונות והוצאות הפרסום שהוציאה המשיבה. אשר למאזני המשיבה קבע בית משפט קמא כי הבקשה איננה מקיימת את "דרישת ההגינות הדיונית ואין בה משום חתירה לחקר האמת" שכן המסמכים אינם רלוונטיים, ואין בבקשה אלא סרבול של ההליך. בית המשפט עמד על כך שמאזני חברה "אינם מעידים מאומה על עמדת קהל הלקוחות, על הכרתם או הוקרתם את המשיבה והשירותים או המוצרים המוצעים על ידה". צוין כי בעצם העובדה שחברה מצויה בהפסדים אין כדי להוביל מניה וביה לקביעה כי אין לה מוניטין חיובי (כך למשל, כאשר חברה פועלת להרחבת פעילותה או חוג לקוחותיה וכתוצאה מכך נושאת בהוצאות המתבטאות בהפסד במאזניה). שיקול נוסף שצוין הוא כי נטל הוכחת קיומו (או היעדרו) של מוניטין לא מונח על כתפי המבקשים אלא על המשיבה-התובעת.

לעומת זאת, בית המשפט נעתר לבקשה לגילוי מסמכי הוצאות הפרסום של המשיבה משמצא כי אלה עשויים להעיד על "הכרת קהל הצרכנים את המשיבה ושירותיה ויצירת הקישור בין המוצר או השירות למשיבה". כן נעתר לבקשה לגילוי הסכם מכר הציוד הקבוע בין המשיבה לבין בעל המניות (לרבות עותק מטופס הפחת הרלוונטי לעסקה), שהתבקש לביסוס הטענה כי המשיבה מכרה לעפיף שלט ניאון הנושא את השם העסקי, וזה בתורו, מכר אותו למבקשים עם מכירת אולם האירועים.

אשר למסמכים שנתבקשו לצורך הוכחת הטענה בדבר היעדר הפרדה בין המשיבה לבין עפיף (כל החשבוניות והקבלות שהוציאה המשיבה ביחס לכספים שקיבלה מהמבקשים או מי מטעמם החל משנת 2011 ועד היום) – קבע בית המשפט כי אף שהם עשויים להיות רלוונטיים, אין להיעתר לבקשה משלא הצביעו המבקשים על נימוק בגינו יש להטריח את המשיבה להמציא מסמכים שאמורים להימצא בידי המבקשים – הנמענים להם. בצד זאת, הורה בית המשפט, בהסכמת המשיבה, על גילוי הסכמי שכירות בינה לבין עפיף.

לבסוף, נדחתה בקשה לגלות את "כל המסמכים" שהמשיבה התבקשה לגלות במסגרת השאלון, משלא בארו המבקשים "אילו מסמכים אינם 'מכוסים' במסגרת הבקשה לגילוי מסמכים", וכן בקשה להורות למשיבה להוסיף ולענות על מלוא השאלות בשאלון המבקשים, תוך שנקבע כי אין בהן "כדי לקדם מי מן המטרות שלשמן נועד שאלון".

טענות הצדדים לבקשה

3. מכאן הבקשה שבפניי, שעניינה בסוגי המסמכים שבית משפט קמא לא נעתר לבקשה לגלותם ובשאלון שנותר לשיטת המבקשים בלא מענה מספק. אלה הן בתמצית טענות המבקשים:

(-) מאזני החברה – נטען כי מסמכים אלה רלוונטיים ומהותיים להוכחת היעדרו של מוניטין, ולחלופין, ככל שייקבע כי ישנו מוניטין, נדרשים המאזנים לקביעת גובה הפיצוי. נטען כי על מנת להעריך מוניטין יש לבחון האם הרווח שהופק מהעסק הספציפי עולה על הרווח הממוצע בענף אליו הוא משתייך, וכי גם אם קיימות דרכים נוספות להוכחת ולהערכת מוניטין – אין בכך כדי לשלול את הרלוונטיות של מאזני החברה והחובה לגלותם.

(-) חשבוניות וקבלות על תשלום דמי שכירות שהנפיקה המשיבה לעפיף עבור המבנה – נטען כי בית משפט קמא לא התייחס לרכיב זה שיש בו כדי לסייע בהוכחת הטענה להיעדר הפרדה בין עפיף לבין המשיבה והטענה כי עפיף הוא הבעלים של השם העסקי.

(-) חשבוניות וקבלות שהנפיק עפיף עבור המשיבה ועבור המבקשים – נטען כי ההלכה לפיה אין בהימצאם של מסמכים בידי צד פלוני כדי לפטור את הצד שכנגד מגילויים עומדת בצד המבקשים בעניין זה, וכי החלטתו של בית משפט קמא ניתנה בניגוד לה. מסמכים אלה רלוונטיים, כך נטען, שכן "המשיבה מבססת את עיקר טענותיה על הסכם השכירות וסעיפים שהכתיבה לתוך חוזה השכירות", וכן נחוצים המסמכים לצורך הוכחת הטענה להיעדר הפרדה והטענה כי עפיף הוא הבעלים של השם העסקי.

(-) השאלון ומסמכים שהתבקשו במסגרתו – המבקשים ציינו כי המסמכים העיקריים שנדרשו במסגרת השאלון היו דפי חשבון בנקאיים בצד מאזני החברה, לצורך הכנת חוות דעת של מומחה למימון מטעמם, לביסוס הטענה להיעדר מוניטין. אשר לשאלות שנותרו בלא מענה בשאלון – עמדה המשיבה על הרלוונטיות שלהן לביסוס טענותיה שהוזכרו לעיל.

4. בהתאם להחלטתי מיום 9.10.2016 הגישה המשיבה תשובתה בגדרה סמכה ידיה על החלטת בית משפט קמא ומנתה שורה של טעמים בגינם אין מקום לשיטתה להיעתר לבקשה.

ראשית, נטען כי כלל לא קיימת פלוגתא בין הצדדים בשאלת קיומו של מוניטין, ועל כן ממילא אין מקום להיעתר לבקשה לגילוי מסמכים הנוגעים לשאלת המוניטין. לביסוס טענה זו הפנתה המשיבה, בין היתר, לחוזה השכירות עליו חתמו המבקשים במסגרתו התחייבו "לשמור במשך כל תקופת השכירות על המוניטין הרב שרכש העסק". בהקשר זה צוין כי המבקשים העלו טענות עובדתיות סותרות, כאשר טענו, מחד, להיעדרו של מוניטין, ומאידך לרכישתו של המוניטין, וכי בית משפט קמא אף הפנה תשומת ליבם לכך. עוד נטען, כי גם אם ישנה מחלוקת בשאלת המוניטין – הרי שכפי שקבע בית משפט קמא, המסמכים שגילויים מתבקש אינם נדרשים להוכחת מוניטין, וממילא הנטל להוכחת קיומו של מוניטין מונח על כתפי המשיבה. המשיבה סבורה כי מאחורי בקשת הגילוי מסתתר רצון המבקשים לקבל את נתוניה המסחריים, תוך פגיעה "בפרטיותיה ובסודותיה המסחריים".

עוד נטען כי יש לדחות את הבקשה מכוח צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). נטען כי הבקשה נחזית לבקשת לגילוי מסמכים ספציפיים בעוד למעשה מדובר בבקשת גילוי כללית (או למצער לגילוי סוג מסמכים), לגביה לא תינתן רשות ערעור לפי סעיף 1(10) לצו בתי המשפט, וכך גם לגבי טענות המבקשים בנוגע למענה לשאלון.

דיון והכרעה

6. אתחיל מהסוף להתחלה – טענות המבקשים באשר להחלטת בית משפט קמא שלא לחייב את המשיבה להשיב על חלק מהשאלות שלא זכו למענה מפורט או בכלל, נופלות לגדרי סעיף 1(10) לצו בתי המשפט, ועל כן, כטענת המשיבה, לא נתונה בעניינן רשות ערעור (ראו רע"א 4419/13 רז נ' פלד, פס' 4 (3.7.2013); רע"א 1869/15 שמש נ' פארם אפ שיווק (1966) בע"מ, פס' 6 (14.4.2015)).

7. אשר לטענות שעניינן בגילוי מסמכים ספציפיים, אציין כי ההחלטה מושא הבקשה דנן נפרסת על פני 17 עמודים במסגרתם איזן בית משפט קמא בין השיקולים המושכים לכאן ולכאן בהליכי גילוי מסמכים – מחד, עקרון הגילוי המרבי שעניינו בקידום התדיינות משפטית הוגנת ויעילה החותרת לגילוי האמת; ומאידך, הרצון למנוע הימשכות וסרבול של ההליכים המצויים בשלב "הפרוזדור בדרך לטרקלין המשפט" (רע"א 6715/05 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' איזנברג, פ"ד ס(3) 264, 269 (2005)), כמו גם הכבדה יתרה על הצד שכנגד.

כידוע, לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בעניינים הנוגעים לאופן ניהול ההליך, ובכלל זאת בענייני גילוי ועיון במסמכים; בהתאם, גדר התערבותה של ערכאת הערעור צר ומוגבל למקרים בהם החלטת הערכאה הדיונית "אינה מתקבלת על הדעת בשום פנים, או שנעלמו מבית המשפט נסיבות שהיה חייב להתחשב בהן" (רע"א 942/11 אבק סרטים הפקות בע"מ נ' יונייטד קינג וידאו (1990) בע"מ, פס' 11 (21.7.2011); רע"א 5161/13 ש.ב.א מפעלי מתכת בע"מ נ' שפרן, פס' 14 (19.8.2013); רע"א 3816/15 ב.ש ברוש הקמת פרוייקטים בע"מ נ' ת.ק.ש אלפיים (1997) בע"מ, פס' 6 (23.8.2015)). על רקע זה אפנה לבחון כל אחד מסוגי המסמכים שגילויים התבקש.

8. אשר לחשבוניות ולקבלות שהנפיק עפיף למבקשים מצא כאמור בית משפט קמא לדחות את הבקשה מאחר שהמבקשים לא נתנו כל טעם בגינו יש להטריח את המשיבה בנוגע למסמכים שאמורים להימצא בידיהם. בהינתן שגם במסגרת הבקשה דנן לא טרחו המבקשים להצביע על טעם כאמור, לא מצאתי לשנות מהחלטתו של בית משפט קמא בנקודה זו. זאת, תוך שאבהיר, כי אין בכך כדי לסגור את הדלת בפני מקרה אחר בו יצביע מבקש הגילוי על טעם טוב בגינו מסמך פלוני שאמור היה להימצא בידו, אינו נמצא עוד ברשותו (כך למשל מקום בו המסמך אבד, נגנב או בוער) או שעל אף שהוא ברשותו, על הצד השני להמציאו (למשל, אם איתור המסמך אצל המבקש כרוך במשאבים רבים בעוד הצד השני יכול להמציא את המסמך בלחיצת כפתור).

לא כך באשר לחשבוניות וקבלות שהנפיקה המשיבה לעפיף עבור השכרת המבנה – מסמכים שלטענת המבקשים יסייעו בידם להוכחת הטענה להיעדר הפרדה בין המשיבה לבין עפיף. בקשה זו אכן נשמטה מהחלטת בית משפט קמא, כטענת המבקשים. אף שספק בעיני אם גילויים של אלה ישיא תרומה רבה לבירור הפלוגתאות שבין הצדדים, מצאתי להיעתר לבקשה העומדת בשורה אחת עם הבקשה לגילוי הסכמי השכירות בין עפיף למשיבה, בקשה לה כאמור נעתר בית משפט קמא, בהסכמת המשיבה.

[אציין כי לא נעלמה מעיני הבקשה לגילוין של כלל החשבוניות והקבלות שהוציא עפיף עבור המשיבה (נוסף לחשבוניות ולקבלות בעניין ספציפי זה), אלא שבקשה זו לא נומקה ולא הוסבר כיצד יהיה בגילוים של סוג בלתי מוגדר זה של מסמכים כדי לסייע בידי המבקשים. משכך, לא מצאתי להיעתר לה].

9. ומכאן לבקשה לגילוי מאזני המשיבה.

המשיבה היא התובעת בתביעה דכאן, וככלל, יש משקל לכך שהתובע הוא שמתנגד לגילוי המבוקש בטענה שיש בכך כדי לפגוע בפרטיותו או בסודותיו המסחריים ((השוו: רע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נה(2) 102 (2000); רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' לוין (13.10.2009)). לכך יש להוסיף כי דרישת הרלוונטיות פורשה בפסיקה באופן ליברלי תוך גילוי של כל מסמך "אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נושא התובענה" (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי פ"ד מט(4) 54, 60 (1995)). על אף זאת, מצאתי כי אין הצדקה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, מן הטעמים שיפורטו להלן.

10. שאלת הגדרתו של מוניטין, כמו גם דרך הוכחת קיומו והערכת שוויו, נדונה בפסיקת בית משפט זה מעת לעת בהקשרים שונים, בהם דיני המס (ראו, למשל, ע"א 5321/98 אינווסט אימפקט בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 1, נח(2) 241 (2003) (להלן: עניין אינווסט); ע"א 4710/12 ברק גז סוכנויות בע"מ נ' פקיד שומה גוש דן (13.1.2015)), דיני המשפחה (בע"מ 5897/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 193 (2004); בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד סב(3) 66 (2006)) וכן דיני הנזיקין, בתביעות בטענה לגניבת עין, עליהן נמנה ההליך המתנהל בבית משפט קמא (ראו, למשל, ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ'les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232-231 (1991) (להלן: עניין פניציה); ע"א 634/89 ריין נ' Fuji electronics mpg co, פ"ד מה(4) 837, 846 (1991) (להלן: עניין ריין); ע"א 523/91 כהן נ' נדיר פ"ד מט(2) 353 (1995) (להלן: עניין נדיר)).

בין ההגדרות שהוצעו למושג מוניטין והפכו שגורות בפסיקת בית משפט זה היא זו שטבע השופט שמגר ברע"א 371/89 ליבוביץ' נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 316-315 (1990), ולפיה מוניטין הינו "תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו". בעניין אינווסט הוטעם כי המוניטין מבטא "את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו - מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק. העסק בעל המוניטין משמר את הרגלם של לקוחותיו לשוב ולפקוד אותו" (שם, בעמ' 249).

11. על מנת להוכיח קיומו של מוניטין "נדרש תובע להראות כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התיאור זכו להכרה בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע" (ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פס' 10 (30.5.2013)).

וכיצד יעשה זאת התובע? בפסיקה נקבע כי ישנן דרכים מגוונות להוכחת קיומו של מוניטין, בהן למשל עריכת סקרי שוק (ע"א 8981/04 אבי מלכה – "מסעדת אווזי הזהב"נ' אווזי שכונת התקווה 1997 ניהול מסעדות (27.9.2006)), או "הוכחת חיקוי ללא סיבה פונקציונאלית נראית לעין" שמתלווה לה אלמנט של ייחודיות (עניין פניציה, עמ' 251; ע"א 307/87 וייסבורד ובניו נ' ד.י.ג ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ, פ"ד מד(1) 629 (1990)). נקבע כי "אין להגביל מראש את התובע [...] לסוגים מסוימים של דרכי הוכחה" וכי "לא מן הנמנע, כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין" (עניין ריין, עמ' 849; עניין פניציה, עמ' 251-250; ע"א 5689/94 ורגוס בע"מ נ' נגה הנדסה בע"מ, פ"ד נב(1) 521, 527 (1998); עניין נדיר, עמ' 362-361).

12. שאלה נוספת היא כיצד ניתן להעריך את שוויו של המוניטין. לשיטת המבקשים, "הדרך הטובה ביותר" לבחינת קיומו וערכו של מוניטין היא עיון במאזני החברה, שהרי אם היא בעלת מוניטין – "הדבר צריך להשתקף במאזני החברה". באמצעות המאזנים, מעוניינים המבקשים להוכיח כי המשיבה מצויה בהפסדים, וממילא היא איננה נהנית מרווח העולה על הרווח המקובל בענף (רווחיות עודפת). בהחלטתו, עמד בית משפט קמא על הקשיים הטמונים בשיטה זו, ואלה הובילוהו למסקנה כי מאזני החברה אינם רלוונטיים להוכחת מוניטין. גם בעניין אינווסט נדרש בית משפט זה (באספקלריה של דיני המס) לבחינת רווחיות עודפת כשיטה להערכת שוויו של מוניטין. באותו עניין צוין כי בבסיס שיטה זו "ניצבת ההנחה כי בעוד שכל העסקים בענף מפיקים רווח אחיד, הודות לנכסים המוחשיים והלא מוחשיים שיש לכולם, הרי שכל רווח עודף שיש לעסק כלשהו, יש לייחסו למוניטין שלו". עם זאת, בית המשפט עמד שם על הטעמים בגינם ישנו קושי בהנחה האמורה, כדלקמן:

"[...] הנחה זו מעוררת קושי. ראשית, משום שייתכן שלכל העסקים בענף יהיו מוניטין, ועל כן עודף הרווח של עסק מסויים לא יבטא את מלוא המוניטין שלו. עשוי לכן להיווצר מצב בו נמצא לגבי עסק מסוים, לפי נוסחת החישוב הזו, כאילו הוא חסר מוניטין, למרות שבפועל הוא נהנה ממוניטין. שנית, גם נוסחה זו לוקה בהנחה שכל רווח נוסף של העסק, מיוחס למוניטין שלו. הנחה זו, גם אם לעיתים נכונה היא, אינה מובנית מאליה. ייתכנו עסקים שיתרונם על פני עסקים אחרים – הוא ביעילותם או בנכסיהם האחרים – להבדיל מן המוניטין. שלישית, שיטה זו כרוכה בקושי מעשי, בהתבססה על השוואת הרווחיות הממוצעת בענף. הצורך בשיוך עסק לענף מסויים, ובהשוואתו לעסקים אחרים, מהווה כר פורה להתדיינויות בין הנישום לפקיד השומה, התדיינויות שההכרעה בהן תהא לעיתים קרובות אקראית. גם זו, אם כן, אינה נוסחה מועילה. אכן, נוסחת חישוב אידיאלית – לאו תמצא".

(וראו, לעניין זה, גם: דוד אלקינס מיסוי קניין רוחני [פטנטים, זכויות יוצרים, מוניטין וידע] 160-157 (תשנ"ג)).

13. יוצא אם כן, כי השיטה האמורה אינה בהכרח השיטה "הטובה ביותר" להוכחת קיומו ושוויו של מוניטין, ואף שהיא אחת מבין השיטות המוכרות, היא בוודאי לא השיטה היחידה. בטעם זה בלבד אין כדי להביא לדחייתה של הבקשה לגילוי המאזנים. למרות זאת, מצאתי כי בהצטרפם של טעמים נוספים, הנטועים בנסיבות המקרה דנן, יש כדי להביא למסקנה שאין להיעתר לבקשה (ובדומה, לא מצאתי גם להיעתר לבקשה לגילוי דפי חשבון הבנק של המשיבה). כפי שצוין לעיל, התקיימה רציפות בין השימוש שנעשה בשם העסקי על-ידי המשיבה לבין השימוש שנעשה על-ידי המבקשים – כאשר עוד קודם למכירה (שהיקפה שנוי במחלוקת ויידון במסגרת ההליך העיקרי), התירה המשיבה למבקשים לעשות שימוש בשם העסקי במסגרת הסכם השכירות. במסגרת זו, הושכר אולם האירועים למבקשים החל מראשית שנת 2012 ועד תום שנת 2014. במצב דברים זה, דומה כי אם ברצון המבקשים להסתייע במאזנים, הרי שגם מאזני המבקשת 1 (היא החברה המנהלת כיום את אולם האירועים) יכולים לשמשם; יש להניח כי קיומו של מוניטין שלילי או חיובי לשם העסקי נתן אותותיו סמוך לאחר חילופי הגברי בהפעלת אולם האירועים (שהרי בדיוק בשל כך ניתנת תמורה כנגד מכירת מוניטין). מכל מקום, בקשה לגילוי מאזני המשיבה לשנים 2015-2008 – כשקרוב למחצית מתקופה זו הופעל אולם האירועים תחת השם העסקי על-ידי המבקשים – הינה בקשה רחבה ובלתי מוצדקת.

14. לסיכום, וכעולה מהחלטתי שלעיל, מצאתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה – אך הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ברובו, ולהתקבל רק באשר לגילוין של החשבוניות והקבלות עבור שכירות המבנה, כאמור בפסקה 8.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏ח' בחשון התשע"ז (‏9.11.2016).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16069550_E02.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il