הדפסה

רע"א 6285/13 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ...

החלטה בתיק רע"א 6285/13 בבית המשפט העליון

רע"א 6285/13

רע"א 6294/13 - א'

לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשת ברע"א 6285/13:
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

נ ג ד

המשיבים ברע"א 6285/13:
1. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

2. עזבון המנוח גדעון גרג'י ז"ל

3. בלהה גרג'י

4. חגית גרג'י

5. בני בנימין גרג'י

6. אבינועם גרג'י

7. רחל הלה גרג'י

המבקשים ברע"א 6294/13:
1. עזבון המנוח גדעון גרג'י ז"ל

2. בלהה גרג'י

3. חגית גרג'י

4. בני בנימין גרג'י

5. אבינועם גרג'י

6. רחל הלה גרג'י

נ ג ד

המשיבות ברע"א 6294/13:
1. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

2. קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (משיבה פורמאלית)

בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע שניתן ביום 25.6.2013 בע"א 5010-11-11 על-ידי כבוד השופטים: שרה דברת (סג"נ), רחל ברקאי ואריאל ואגו

בשם המבקשת ברע"א 6285/13: עו"ד אורי ירון
בשם המבקשים ברע"א 6294/13: עו"ד שמואל כ"ץ

החלטה

1. שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו מיום 25.6.2013 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים ר' ברקאי ו-א' ואגו) בע"א 5010-11-11, במסגרתו התקבל ערעור על החלטה מיום 7.8.2011 של בית משפט השלום בקריית גת (כב' השופטת נ' נצר) בת"א 662/00, בגדרה נקבע כי גדעון גרג'י ז"ל (שעזבונו הוא המבקש 1 ברע"א 6294/13 והמשיב 2 ברע"א 6285/13, להלן: המנוח) נהרג כתוצאה מפגיעת משאית, וכי אירוע זה הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

רקע והליכים קודמים

2. ביום 27.7.1995 לפנות בוקר, נסע המנוח ברכבו לכיוון ירושלים ופגע בגדר הבטיחות. המנוח ירד מרכבו ונפגע מרכב חולף וכתוצאה מכך נהרג. על-פי דו"ח המשטרה, הרכב הפוגע הוא משאית המבוטחת על ידי הפניקס חברה לביטוח בע"מ (היא המשיבה 1 ברע"א 6285/13 ו-רע"א 6294/14, להלן: הפניקס).

3. בגין אירוע זה, הגישה משפחת המנוח (הם המבקשים 6-2 ברע"א 6294/13 והמשיבים 7-2 ברע"א 6285/13, להלן: המבקשים) תביעת פיצויים לבית משפט השלום נגד הפניקס ונהג המשאית (שנפטר לאחר האירוע). להגנתה, טענה הפניקס כי לא הוכח ברמה הראייתית הנדרשת כי רכב המשאית הוא אשר פגע במנוח, אלא, נטען שכלי רכב אחרים הם שפגעו במנוח. הפניקס טענה עוד, כי המנוח ביקש לשים קץ לחייו ומשכך מדובר ב"מעשה שנעשה במתכוון", המחריג את האירוע מתחולת חוק הפיצויים. בהמשך, צורפה קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (היא המבקשת ברע"א 6285/13 והמשיבה 2 ברע"א 6294/13, להלן: קרנית) כנתבעת, למקרה שייקבע כי המנוח נפגע על-ידי כלי רכב שזהותם אינה ידועה. בכתב ההגנה שהגישה קרנית, נטען בין היתר כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף מחמת התיישנות, שכן מיום האירוע ועד ליום צירופה כנתבעת (12.5.2004) עברו למעלה מתשע שנים. גם קרנית טענה כי המשאית היא זו שפגעה במנוח.

4. הדיון בתביעה פוצל באופן שבשלב הראשון נדונה שאלת האחריות ובשלב השני תידון שאלת הנזק. אשר לטענה כי האירוע היה מעשה שנעשה במתכוון, קבע בית משפט השלום כי לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות כי המנוח ניסה לשים קץ לחייו, אולם, על-פי מאזן ההסתברויות, אין זו המסקנה הסבירה ביותר. אשר לטענה כי המנוח נפגע מרכב אחר, נקבע כי גרסת המבקשים הוכחה במידה הנדרשת וכי המנוח אכן נפגע מפגיעת המשאית בו. בית המשפט הגיע למסקנה זו לאחר שבחן את נסיבות האירוע, הממצאים שהודגמו בזירת התאונה, עדותו והתנהגותו של נהג המשאית. לפיכך נפסק כי הפניקס ונהג המשאית חייבים בפיצוי המבקשים בגין התאונה. נוכח מסקנה זו, נדחתה התביעה כנגד קרנית וממילא התייתר הצורך להכריע בטענת ההתיישנות שהועלתה.

5. ערעור כנגד ההחלטה הנ"ל שהוגש על-ידי הפניקס, התקבל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. יוער, כי, לכאורה, כלל לא עמדה לפניקס זכות ערעור על החלטת בית משפט השלום, שכן ההליך בעניינה לא הסתיים והייתה זו, כלפיה, "החלטה אחרת". נראה כי איש מהמעורבים לא העלה טענה זו וערעור הפניקס נדון לגופו.

בית המשפט המחוזי קבע, כי אין די בחומר הראיות כדי לבסס קביעה חד-משמעית לפיה המשאית היא אשר פגעה במנוח וגרמה למותו ואין לשלול אפשרות שכלי רכב אחרים שחלפו במקום הם שפגעו במנוח. צוין, כי אמנם מדובר בהליך אזרחי, בגדרו מידת ההוכחה הנדרשת אינה להסיר כל ספק סביר, אך על יסוד התשתית הראייתית הקיימת, שמרביתה מושתת על ראיות נסיבתיות, לא ניתן להרים את הנטל הנדרש כדי לקבוע את אחריות נהג המשאית לתאונה. אשר לשאלה האם מדובר במעשה שנעשה במתכוון, נקבע כי אין להתערב במסקנת בית משפט השלום בעניין זה. משכך, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון בתביעת המבקשים נגד קרנית, ובכלל זה בטענת ההתיישנות שזו העלתה, לבית משפט השלום.

מכאן בקשות רשות הערעור שלפני.

הבקשות

6. בתמצית, קרנית והמבקשים משיגים על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין די בחומר הראיות כדי לקבוע כי המשאית היא זו שפגעה במנוח, תוך שהם מבססים טענתם על התשתית הראייתית שהונחה בפני בתי המשפט קמא. כך נטען, כי לא הונחה כל תשתית ראייתית בעניין פגיעות כלי רכב אחרים במנוח וכי על-פי הממצאים שהוצגו הוכח למעלה מרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי המשאית היא שפגעה במנוח. בבקשות הודגש כי רמת ההוכחה הנדרשת בהליך האזרחי הוא אך 51 אחוזים, ואילו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי יש משום קביעת רף הוכחה חדש. קרנית טענה עוד, כי התערבות בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, לא מתיישבת עם ההלכה לפיה ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית רק במקרים חריגים.

דיון והכרעה

8. לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין שתי הבקשות להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ, פסקה 8 (5.5.2013)). לא שוכנעתי כי עניינם של המבקשים ושל קרנית בא בקהלם של מקרים אלו. עיקרו של שתי הבקשות שהוגשו בהשגות על התערבות בית המשפט המחוזי בהכרעת בית משפט השלום בשאלה האם אכן נהג המשאית הוא שפגע במנוח. שאלה זו היא שאלה עובדתית ונקודתית הנטועה בעובדותיו הספציפיות של המקרה. מעת שהשאלה נדונה והוכרעה בשתי ערכאות, ובהיעדר השלכה רוחבית החורגת מנסיבות המקרה, הרי שהשאלה אינה מצדיקה כשלעצמה דיון נוסף ב"גלגול שלישי".

9. אוסיף, כי אין להלום את טענת המבקשים כי בית המשפט המחוזי קבע "רף הוכחה חדש" במשפט האזרחי. אכן, כפי שנטען, במשפט האזרחי החובה המוטלת על בעל הדין היא להוכיח את טענותיו במאזן הסתברויות. ואולם, בענייננו, בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי העניין נבחן בהתאם לאמות המידה הנדרשות במשפט האזרחי. בית המשפט המחוזי מצא כי "התשתית הראייתית הקיימת שמרביתה מושתת על ראיות נסיבתיות, אין בה כדי להרים את הנטל הנדרש כדי לקבוע את אחריות נהג המשאית לתאונה", ולדידי אין לראות בכך משום קביעה הדורשת מידת הוכחה מוגברת.

10. באשר לטענת קרנית בדבר שינוי הקביעות העובדתיות של בית משפט השלום, נזכיר כי הלכה היא ש"אין די בעובדה כי בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו של בית משפט השלום כדי להקים עילה למתן רשות ערעור" (רע"א 9698/11 עג'מי נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 8 (10.1.2012)). בית משפט זה חזר לא אחת על הכלל לפיו התערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו למשל: רע"א 4546/12 שירותי בריאות כללית נ' מימון, פסקה 15 (14.7.2013)). לצד זאת, תפקידה של ערכאת הערעור הוא, בין היתר, לבחון את נכונות קביעותיה של הערכאה הדיונית וסמכותה בהקשר זה רחבה. מכל מקום, אין בכך שערכאת הערעור עושה שימוש בסמכותה זו ומתערבת בקביעותיה של הערכאה הדיונית כדי להצדיק, כשלעצמו, מתן רשות ערעור (ראו: רע"א 272/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרץ, פסקה 8 (11.4.2013)).

סוף דבר, אני דוחה את בקשות רשות הערעור. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏י' בכסלו התשע"ד (‏13.11.2013).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13062850_L02.doc סח
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il