הדפסה

רע"א 5585/17 הרשות הפלסטינית נ. עזבון המנוחה מרים ...

החלטה בתיק רע"א 5585/17 בבית המשפט העליון

רע"א 5585/17

לפני:
כבוד השופט י' עמית

המבקשים:
1. הרשות הפלסטינית

2. מחמד דחלאן

3. ראשיד אבו שאבאכ

4. אליעזר אמיתי

נ ג ד

המשיבים:
1. עזבון המנוחה מרים חנה אמיתי ז"ל

2. אליעזר אמיתי

3. רעות אמיתי

4. הילה אמיתי

5. יאיר אמיתי

6. יראת אמיתי

7. מחמד עיד עבדאלקאדר עיסא

8. עזבון יאסר ערפאת

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים בתיק א -006062/04 שניתנה ביום 11.06.2017 על ידי כבוד השופט מ' דרורי

בשם המבקשים:
עו"ד יונתן ארנון

בשם המשיבים 6-1:
עו"ד שושנה גלס

החלטה

1. עסקינן בתביעת נזיקין שהוגשה בשנת 2002 על ידי המשיבים כנגד המבקשת ונתבעים נוספים, בגין אירוע טרור שבו נהרגה מרים חנה אמיתי ז"ל. מבלי להיכנס לפרטי הליך מתמשך זה, אשר החל להתנהל באופן מעשי בשנת 2011, נציין כי לאחר עיכובים שונים הצהירו המשיבים ביום 20.2.2014 כי תמה הגשת התצהירים והמוצגים מטעמם. בעקבות זאת הגישו המבקשים תצהיר ושתי חוות דעת מומחים. מאז, הגישו המשיבים חוות דעת משלימה, עוד תצהירים וראיות וכן ביקשו זימונם של מספר עדים נוספים. בית משפט קמא (כב' השופט מ' דרורי) אישר חריגות אלה מסדרי הדין, תוך הבעת חוסר שביעות רצונו מהן, ותוך הבהרה כי הן יילקחו בחשבון לעניין פסיקת ההוצאות.

2. בחודש מאי האחרון התברר למבקשים כי בכוונת המשיבים להגיש חוות דעת מומחה נוספת בתיק, הנוגעת לאחריות הרשות הפלסטינית על מנגנוניה הביטחוניים והאזרחיים להוצאתו לפועל של הפיגוע בו נהרגה מרים חנה אמיתי ז"ל ונהרגו ונפצעו נוספים. המבקשים פנו לבית משפט קמא, בבקשה "חריגה" כלשונם, כי יבהיר למשיבים כי הם מנועים מהגשת ראיות נוספות. בית המשפט העביר את הבקשה לתגובת המשיבים, ואלה צירפו לתגובתם את חוות הדעת האמורה, בת 38 עמודים, ועתרו לאישור בית המשפט להגשתה. נטען כי הגשת חוות הדעת לא התאפשרה עד כה בשל קושי כלכלי (אך לא צורף לתגובה תצהיר שיאמת טענה זו). לאחר דיון במעמד הצדדים קיבל בית המשפט את בקשת המשיבים והתיר את הגשת חוות הדעת. בהחלטה נכתב כי בקשת המשיבים "הושחלה" לבית המשפט במסגרת תגובתם, וכי לא ניתן הסבר מדוע בדיונים קודמים לא הוזכרה כוונתם לעתור להגשת חוות הדעת. מנגד, צוין כי המבקשים לא הצליחו להסביר איזה עיוות דין ייגרם להם כתוצאה מהגשת חוות הדעת, וכי תינתן להם האפשרות להגיב לה באמצעות חוות דעת משלימות מטעם. נקבע כי בהתנגשות בין החתירה לאמת לבין שמירה על סדרי הדין – החתירה לאמת עדיפה. לבסוף הובהר כי יש מקום לשקול את אופן התנהלות המשיבים כחלק מפסיקת ההוצאות בסוף ההליך, אך אין מקום לחייבם בהוצאות בהחלטה הקונקרטית נוכח טענותיהם בדבר קשיים כלכליים.

על החלטה זו נסבה הבקשה דכאן.

3. בבקשתם הלינו המבקשים על כך שהמשיבים עשו להם לנוהג להגיש ראיות באיחור, תוך התעלמות מהחלטות בית המשפט בנושא, ותוך היפוך סדר הבאת הראיות. לטענתם, חוות הדעת בה עסקינן היא חוות דעת מקיפה ויסודית, שבאה כמקצה שיפורים לאחר סיום פרשת התביעה, ושנים ארוכות לאחר שהמבקשים הגישו ראיותיהם לבית המשפט. לדידם, מדובר בראיה שיכולה הייתה להיות מוגשת עם שאר הראיות "בחבילה אחת" (רע"א 8366/14 דפני נ' עמותת אוהל רחל (27.1.2015)) ואין הצדקה לקבלה כעת. לטענת המבקשים, נגרם להם נזק של ממש מקבלת חוות הדעת בשלב זה: אין ביכולתם לעמת את עדי התביעה שחקירתם כבר הסתיימה עם חוות הדעת החדשה; הגשת ראיות בשלב כה מאוחר לוקה בשיהוי אשר פוגע באופן מהותי ביכולתם להביא ראיות לסתור, פגיעה העולה כדי נזק ראייתי; חוות הדעת הוגשה לאחר שהמשיבים כבר קיבלו לידיהם את ראיות המבקשים ולמדו אותן; הגשת חוות הדעת משלימות תהא כרוכה בהוצאות ניכרות. כמו כן נטען כי היה מקום לפסוק הוצאות לטובת המבקשים כחלק מההחלטה. ובקיצור, המבקשים סבורים כי נפל חוסר סבירות בהחלטת בית משפט קמא, המביא לעיוות דין הפוגע ביכולתם להתגונן באופן ראוי מפני טענות המשיבים-התובעים.

4. בתגובתם טענו המשיבים, בין היתר, כי טרם הסתיימה פרשת התביעה ומכאן שלא היה היפוך בסדר הבאת הראיות כטענת המבקשים. נטען כי המבקשים אמנם הגישו תצהירי עדות ראשית וחוות דעת מומחים מטעמם אך העדים והמומחים מטעמם טרם נחקרו. עוד נטען כי מועד הגשתה המאוחר של חוות הדעת נובע ממצבה הכלכלי של המשפחה וכי רק לאחרונה עלה בידיהם לגייס כסף מגמ"ח, וכי איתור הראיות בתיק הוא סבוך ועודנו מלווה בקשיים רבים.

5. דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בנושאים דיוניים, וערכאת הערעור תתערב בכגון דא אך במקרים חריגים (רע"א 5302/17 בית החולים נצרת אי.מ.מ.ס. (האנגלי) נ' פלונית (23.8.2017); רע"א 7390/16 פנחס נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (‏3.11.2016)).

אכן, לא אכחד כי יש מן הצדק בטענות המבקשים ונראה שגבולות סדרי הדין נמתחו על ידי בית משפט קמא כמעט עד מעבר למידתם. הנה כי כן, המשיבים לא הודיעו מראש על כוונתם לעתור להגשת חוות דעת; המשיבים "שתלו" את בקשתם להגשת חוות הדעת במסגרת תגובתם לבקשת המבקשים, ולא טרחו לציין בכותרת התגובה כי זו כוללת בקשה לצירוף חוות דעת; המשיבים לא טרחו לצרף תצהיר לאימות הסבריהם לעיכוב בהגשת חוות הדעת; חוות הדעת הוגשה לאחר שהסתיימה חקירתם הנגדית של מרבית עדי התביעה, מה שיכול להצטייר כ"מקצה שיפורים".

6. על אף האמור, בעניינים דיוניים מובהקים כגון דא, אני סבור כי ראוי לערכאת הערעור לנהוג בריסון. ראשית, לאור הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הקובעת כי רשות ערעור "לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". התערבות בהליכי ביניים מוצדקת אפוא "כאשר אי ההתערבות של ערכאת הערעור תיצור מצב בלתי הפיך, שלא ניתן או שקשה יהיה לתקנו במסגרת הערעור, או שהחלטת הביניים היא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים" (ראו החלטתי בתביעה דומה כנגד אותם מבקשים ובאותה ערכאה דיונית – רע"א 368/13 הרשות הפלסטינית נ' אירנה ליטבק, פסקה 9 (23.4.2013) (להלן: עניין ליטבק). ההחלטה בענייננו אינה נכנסת לגדרם של מצבים אלה.

מטבע הדברים, הערכאה המבררת היא הבקיאה בנסיבותיו הייחודיות של התיק והיא המכירה את הנפשות הפועלות בו, והדבר נכון במיוחד בתיק אותו מלווה הערכאה הדיונית תקופה כה ארוכה כמו בענייננו. עמדתי על כך בעניין ליטבק (שם, פסקה 12):

"לערכאה הדיונית יש יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, כמי שמכירה את הנפשות הפועלות ואת התיק על כל היקפו, לעומת ערכאת הערעור הנדרשת אך ל'פלח' מצומצם של התיק בדמות החלטה ספציפית המובאת בפניה במסגרת בקשת רשות ערעור. לא הרי השופט הדן בתיק ואשר יושב 'בשורה הראשונה' של הדיון, כשופט ערכאת הערעור המרוחק יותר מהמגרש הדיוני (כביטויו של השופט הנדל ברע"א 6195/12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שימר (25.10.2012)). לכן, וכעניין שבמדיניות, אני סבור כי יש ליתן לשופט הערכאה הדיונית 'מרחב תימרון' במסגרת האוטונומיה הניהולית של התיק, בהיותו הפורום הנאות לקבלת ההחלטות הדיוניות והטכניות בכל הקשור לניהול התיק".

אף אם ניתן היה להכריע בדרך שונה מהדרך בה בחר בית המשפט המחוזי, הרי שלא השתכנעתי כי מקרה זה נופל לגדר המקרים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור. עדיהם של המבקשים טרם נחקרו, ויתאפשר להם להשלים את חוות הדעת מטעמם, כך שנזקם עשוי להתבטא בהוצאות נוספות ובהתמשכות נוספת של ההליכים, המוטלות לפתחם של המשיבים.

כשלעצמי, אני סבור כי היה מקום להטיל הוצאות על המשיבים, ולו מן הטעם שאלו נמנעו מלתמוך טענותיהם בתצהיר (כך, לא ברור מה מנע בעדם מלפנות לגמ"ח עוד קודם לכן), אך אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא וממילא נושא זה אינו ניתן לערעור כאשר בהוצאות בהליך ביניים עסקינן – סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

7. אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏ז' באלול התשע"ז (‏29.8.2017).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17055850_E02.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il